 |
 |
עוד בקטגוריה זו:
משחק הנסיכים
פרקים לדוגמה / גארת' ניקס
02/06/13
תגובות: 3
ציידת הלילה
פרקים לדוגמה / המערכת
04/05/12
תגובות: 2
דם כחול
פרקים לדוגמה / ורד טוכטרמן
23/09/11
תגובות: 1
ימי תל-אביב האחרונים
פרקים לדוגמה / לביא תדהר וניר יניב
24/09/10
תגובות: 0
מגן הלהט
פרקים לדוגמה / אילן גוייכמן
19/12/08
תגובות: 0
בן אלמוות
פרקים לדוגמה / רוג'ר זילאזני
12/12/08
תגובות: 0
פנטסיה 2000 - דבר העורך
פרקים לדוגמה / המערכת
06/10/08
תגובות: 39
תחיית האגדות
פרקים לדוגמה / אילן גוייכמן
17/09/08
תגובות: 1
חוק הקוסמים השני - אבן הדמעות
פרקים לדוגמה / טרי גודקינד
13/09/08
תגובות: 11
סימנטוב
פרקים לדוגמה / אסף אשרי
18/04/08
תגובות: 6
המים שבין העולמות
פרקים לדוגמה / הגר ינאי
06/04/08
תגובות: 6
דרקון הוד מלכותו
פרקים לדוגמה / נעמי נוביק
24/09/07
תגובות: 16
המגשר
פרקים לדוגמה / רביב מיוחס
14/09/07
תגובות: 74
התחדשות
פרקים לדוגמה / קרול ברג
05/05/07
תגובות: 3
בנות הדרקון
פרקים לדוגמה / מרית בן-ישראל
02/04/07
תגובות: 25
|
 |
ההרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי
פרקים לדוגמה / מייקל שייבון
יום חמישי, 22/01/2004, שעה 15:00
ספרו זוכה הפוליצר של מייקל שייבון, העוסק בתור הזהב של הקומיקס
|
|
שני דודנים, סמי בן השבע-עשרה ויוזף בן התשע-עשרה,
נפגשים לילה אחד ב-1939 באותה מיטה בניו יורק. זוהי
תחילתה של ידידות מופלאה, שבמהלכה יחבור כשרון הציור
של יוזף לעלילות שכותב סמי, ויחד יבראו את ''האסקפיסט'',
גיבור-העל ה''מבצע מעשי גבורה מדהימים ובא לעזרת הנמקים
תחת עול הרודנות''. אך כל מאמציו של יוזף להשתמש באמנותו
כדי להציל את משפחתו שנשארה באירופה עולים בתוהו, עד שהוא
מתאהב ברוזה לוקסמבורג סאקס, המוזה שלו.
''ההרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי'' זכה בפרס פוליצר
לספרות יפה לשנת 2000.
אמן ההימלטות
1
לימים, כשהיה פורש את משנתו לפני מראיין או קהל מעריצים מזדקן בוועידה של ספרי קומיקס, אהב סם קליי להכריז, בהתייחס ליצירה החשובה ביותר שלו ושל ג'ו קואליר, כי בימים ההם, בנערותו, חתום ועקוד בכלי האטום הידוע בכינויו ברוקלין, ניו יורק, רדפו אותו חלומות על הרי הודיני. ''בשבילי, קלארק קנט בתא טלפון והודיני בתיבת אריזה היו היינו הך,'' היה מרצה בידענות בוונדר-קון או באנגולם, או לפני העורך של ה''קומיקס ג'רנל''. ''כשיצאת, היית אדם שונה משנכנסת. מופע הקסמים הראשון של הודיני, אתה יודע, בתחילת דרכו, נקרא 'מטמורפוזה'. זו אף פעם לא היתה רק שאלה של בריחה. זו היתה גם שאלה של טרנספורמציה.'' האמת היא, שכילד התעניין סמי רק התעניינות שטחית, במקרה הטוב, בהרי הודיני ובמעלליו האגדיים; הגיבורים האמתיים שלו היו ניקולא טלסה, לואי פסטר וג'ק לונדון. עם זאת היה בדיווח שלו על התפקיד הדמיוני שמילא בלידתו של אמן ההימלטות, כמו בכל הבדיות היותר-מוצלחות שלו, צליל של אמת. חלומותיו אכן היו הודיניים: הם היו חלומותיו של גולם שמתחבט בתוך פקעת אטומה, אחוז רעב מטורף לאוויר ולאור.
הודיני היה גיבורם של גברים קטני קומה, נערים עירונים, ויהודים; סמיואל לואי קליימן היה גם זה, גם זה וגם זה. כשהחלו ההרפתקאות הוא היה בן שבע-עשרה, בעל פה גדול, אולי קל רגליים פחות משחשב, וכמו אופטימיסטים רבים, קצת נוטה להתלהב. הוא לא היה, לפי שום קנה מידה מקובל, יפה תואר. פניו נראו כמו משולש הפוך עם מצח רחב, סנטר מחודד, שפתיים משורבבות ואף קהה ונרגן. הוא היה כפוף, ובגדיו היו תמיד תלויים עליו ברישול; הוא גם נראה כמי שזה עתה נשדדו ממנו דמי ארוחת הצהריים שלו. כל בוקר היה יוצא מביתו בלחי תמה ומגולחת למשעי, אבל עד הצהריים לא נותר מהגילוח אלא זיכרון, ועל לסתו היה מתיישב מין פלג-צל נוודי, שהיה קלוש מכדי לשוות לו מראה קשוח. סם ראה בעצמו נער מכוער, אבל היה זה מפני שמעולם לא ראה את פניו בעת מנוחה. הוא עבד כמחלק ב''איגל'' במהלך שנת 1931 כדי לרכוש לו מערכת משקולות, שנהג להרים בכל בוקר בשמונה השנים הבאות, עד שזרועותיו, חזהו וכתפיו היו חזקים ומשורגים; שיתוק-ילדים הותיר אותו עם רגליים של נער עדין. גובהו, בגרביים, היה מטר שישים וחמישה. כמו כל חבריו, הוא ראה בכינוי חכמולוג מחמאה. היתה לו הבנה לקויה אך נלהבת של מנגנוני הפעולה של טלוויזיה, אנרגיה אטומית ואנטיגרביטציה, והוא טיפח בלהט שאיפה - אחת מני אלף - לסיים את חייו על חופיו החמימים, שטופי השמש, של אוקיינוס-הקוטב הגדול של נוגה. כזולל ספרים חסר הבחנה עם נטייה לשיפור עצמי, קרא להנאתו את סטיבנסון, לונדון וולס, ומתוך רגש חובה את וולף, דרייזר ודוס פאסוס, היה מעריץ מושבע של ס' ג' פרלמן, וכמו תמיד, תחת מסווה של דיאטת שיפור עצמי הסתתר תיאבון אכול אשם. תשוקתו הסמויה - או לפחות אחת מהן - היתה נתונה לאותן אוניות-הסוחר-בגרוש, הטעונות משא של דם ופלאות: חוברות הזבל. הוא איתר וקרא כל גיליון דו-שבועי של ''הצל'' החל מ-1933, והיה קרוב למדי להשלמת סדרות שלמות של ''הנוקם'' ושל ''דוק סבג'''.
עלילותיהם של קוואליר וקליי, והסיפור האמתי של לידת האסקפיסט, אמן ההימלטות, מתחיל גם ב-1939, בשלהי אוקטובר, בלילה שאמו של סמי פרצה לחדרו, הנחיתה את הטבעת ואת פרקי הברזל של ידה השמאלית על צד גולגולתו, והורתה לו לזוז ולפנות מקום במיטה לדודנו מפראג. סמי התיישב, לבו הולם בתוך צירי הלסת שלו. לאורה החיוור של נורת הפלואורסצנט שמעל לכיור המטבח התגלה לו צעיר דק גזרה בן גילו בערך, שעון כמו סימן שאלה על משקוף הדלת, חבילת עיתונים סתורה תחובה תחת זרועו האחת, וזרועו האחרת מכסה על פניו כמו מחמת הבושה. זה, אמרה גברת קליימן, נותנת לסמי דחיפה מסייעת בכיוון הקיר, זה יוזף קוואליר, הבן של אחיה אמיל, שהגיע הלילה מניו יורק באוטובוס גריהאונד, מסן פרנציסקו הרחוקה.
''מה יש לו?'' אמר סמי. הוא זז עד שכתפיו נגעו בטיח הקר, כשהוא דואג לקחת אתו את שני הכרים. ''הוא חולה?''
''מה אתה חושב?'' אמרה אמו, טופחת על שטח הסדין המפונה, כביכול כדי לפזר כל חלקיק בלתי נעים של סמי שהיה עשוי להישאר אחריו. היא חזרה זה עתה מהלילה האחרון של תורנות לילה בת שבועיים ב''בלוויו'', שם עבדה כאחות פסיכיאטרית. אוויר בית-החולים המעופש דבק בה, אבל מפתח הצוואר של מדיה עדיין הדיף בדל-ריח של מי האזוביון שרחצה בהם את גופה הזעיר. הניחוח הטבעי של גופה היה תבליני, עז ונרגז, כמו ריחם של שבבי עיפרון חדש. ''הוא בקושי עומד על הרגליים.''
סמי הציץ מאחורי אמו בניסיון להיטיב לראות את יוזף קוואליר המסכן בחליפת הטוויד הרחבה מדי שלו. הוא ידע במעורפל שיש לו דודנים צ'כים. אבל אמו לא אמרה מילה על ביקורו הצפוי של אחד מהם, קל וחומר על כך שהוא עתיד לחלוק עמו את מיטתו. והוא לא ממש הבין איך סן פרנציסקו משתלבת בסיפור.
''זהו זה,'' אמרה אמו, שבה ומזדקפת, מרוצה כנראה מכך שדחקה את סמי אל שנים-עשר הסנטימטרים האחרונים שבפאתי-מזרח של המזרן. היא פנתה אל יוזף קוואליר. ''בוא הנה. אני רוצה להגיד לך משהו.'' היא תפסה באוזניו כאוחזת כד בידיותיו, ומעכה בשפתיה את שתי לחייו לפי התור. ''עשית את זה. בסדר? אתה כאן.''
''בסדר,'' אמר אחיינה. הוא לא נשמע משוכנע.
היא הושיטה לו מטלית רחצה ויצאה מהחדר. מיד חזר סמי וכבש כמה סנטימטרים יקרים של מזרן בעוד דודנו עומד לו ומשפשף את לחייו המחוצות. כעבור רגע כיבתה גברת קליימן את האור במטבח, והם נותרו בחשכה. סמי שמע את דודנו נושם נשימה עמוקה ונושף לאט. חבילת העיתונים אווששה ואחר-כך צנחה ארצה בחבטה כבדה, מובסת. כפתורי המקטורן שלו נקשו על גב כיסא; מכנסיו רשרשו כשפסע מתוכם; הוא הניח לנעל אחת ליפול, ואחר-כך לאחרת; שעון היד שלו דנדן כשנגע בכוס המים שעל הארונית. ואז נכנסו הוא ומשב רוח צונן אל מתחת לשמיכות, נושאים אתם ניחוח סיגריה, בית-שחי, צמר לח, ומשהו מתוק ואולי נוסטלגי-משהו, שסמי זיהה מיד כריח הנודף מהבל פיו של דודנו, ריח השזיפים המיובשים משיירי ''מטיל-הזהב'', קציץ הבשר שהיה הספציאליטה של אמו (שזיפים היו רק מרכיב אחד קטן מכל מה שעשה אותו מיוחד כל-כך) שסמי ראה איך היא אורזת אותו כמו חבילה בנייר שעווה ומניחה על צלחת בפריז'ידר. היא ידעה, אם כן, שהאחיין עומד להגיע הלילה, ואפילו ציפתה לו לארוחת ערב, ולא אמרה לסמי מילה.
יוזף קוואליר התרווח על המזרן, כחכח בגרונו פעם אחת, הניח את ידיו תחת ראשו, ואז, כאילו נשלף מהתקע, הפסיק לזוז. הוא לא נע ולא זע ולא הניד אפילו בוהן. הביג בן על הארונית תקתק בקול, נשימתו של יוזף התעבתה והואטה. סמי בדיוק התחיל לשאול את עצמו אם ייתכן שמישהו יירדם כך בפשטות, ואז דודנו דיבר.
''ברגע שאשיג קצת כסף, אני אמצא לי מקום לגור ואעזוב את המיטה,'' אמר. היה לו מבטא גרמני עמום, עם קפל סקוטי תמוה.
''זה יהיה יופי,'' אמר סמי. ''האנגלית שלך טובה.''
''תודה.''
''איפה למדת?''
''אני מעדיף לא לומר.''
''זה סוד?''
''זה עניין אישי.''
''אתה יכול לספר לי מה עשית בקליפורניה?'' שאל סמי. ''או שגם זה מידע חסוי?''
''הפלגתי מיפן.''
''יפן!'' סמי הוריק מקנאה. הוא מעולם לא הרחיק על רגלי-הקשית שלו מעבר לבפלו, ומעולם לא חצה מקווה מים מסוכן יותר מהרצועה הירוקה-הארסית ונופחת הגזים, החוצצת בין ברוקלין לאי מנהטן. במיטה צרה, בחדר שרוחבו לא עלה הרבה על רוחב המיטה עצמה, בירכתי דירה בשדרות אושן, השוכנת בבניין המייצג נאמנה את המעמד הבינוני הנמוך, עם נחירות סבתו המרעידות את הקירות כמו חשמלית עוברת, חלם סמי את החלומות הברוקליניים הרגילים על הימלטות וגלגול ובריחה. בחלומותיו חיבל תחבולות נועזות, הפך את עצמו לסופר אמריקני דגול, או לחכם ידוע כמו קליפטון פדימן, ואולי לרופא גיבור; או ששקד, באמצעות אימונים וכוח רצון טהור, על כישורים רוחניים שיקנו לו שליטה על לבם ועל מוחותיהם של בני-אדם. במגרת השולחן שלו שכבו - זה זמן-מה - אחד-עשר הדפים הראשונים של רומן אוטוביוגרפי עב כרס שייקרא (בסגנון הפרלמני) ''בראי עקום'', או (בסגנון הדרייזרי) ''התפכחות אמריקנית'' (נושא שבסך-הכול לא ידע עליו הרבה). בושה לספר כמה שעות הקדיש לריכוז אילם, אגב קימוט מצח ועצירת הנשימה, במטרה לפתח את כוחות השליטה בתודעה והטלפתיה האצורים במוחו. והוא קרא ברטט את האיליאדה של הגבורה הרפואית - ''ציידי החיידקים'' - עשר פעמים לפחות. אבל כמו רוב ילידי ברוקלין ראה סמי בעצמו ריאליסט, ובדרך-כלל התרכזו תוכניות ההימלטות שלו בדרכים להשגת סכומי כסף דמיוניים.
מגיל שש עסק במכירה מדלת לדלת של זרעים, חטיפי שוקולד, צמחי בית, נוזלי ניקוי, משחה לצחצוח מתכות, מנויים לכתבי-עת, מסרקים בלתי שבירים ושרוכי נעליים. במעבדת זארקוב שעל שולחן המטבח המציא מהדקי כפתורים כמעט פונקציונליים, פותחן בקבוקים זוגי ומגהצים בלי חום. בשנים האחרונות התחיל סמי למקד את מאמציו המסחריים בתחום האיור המקצועי. המאיירים והקריקטוריסטים הגדולים - רוקול, לינדקר, ריימונד, קאניף - היו אז בשיאם, והרושם הכללי היה, שאדם יכול לא רק להתפרנס היטב ליד שולחן השרטוט אלא גם לשנות באופן מהותי את המרקם ואת הטון של מצב הרוח הלאומי. בארונו של סמי נערמו עשרות בלוקים של נייר עיתון גס שהיו מלאים סוסים, אינדיאנים, כוכבי פוטבול, קופים תבוניים, מטוסי פוקר, נימפות, טילי ירח, בוקרים, סאראצינים, ג'ונגלים טרופיים, דובי גריזלי, תרגילי רישום של קפלים בבגדי נשים, חריצים במגבעות גברים, הבהקים באישוני עיניים, עננים בשמי המערב. תפישת הפרספקטיבה שלו היתה רופפת, היכרותו עם האנטומיה האנושית מפוקפקת, והקו על-פי-רוב מרושל - אבל הוא היה גנב רב-יוזמה. הוא גזר מתוך עיתונים וספרי קומיקס דפים ורצועות שאהב, והדביק אותם במחברת עבה ובה אלפי תנוחות וסגנונות מופתיים. תנ''ך הגזירים שלו שימש אותו שימוש נרחב כשרקח סדרה מזויפת של ''טרי והפיראטים'' וקרא לה ''ים סין הדרומי'', סדרה שהיתה חיקוי נאמן של קאניף הגדול. הוא שרבט משהו דמוי-ריימונד וקרא לו ''פימפרנל של הפלנטות'', ומשהו דמוי צ'סטר גולד בסדרה סהרורית על איש בולשת בשם ''דויל האגרופן''. הוא ניסה להעתיק מהוגרת ומלי פאלק, מג'ורג' הרימן, הרולד גריי ואלזי סיגר, ואת דגמי הסדרות שלו החזיק באוגדן קרטון עבה תחת מיטתו, מחכה להזדמנות, לסיכוי הגדול שיופיע.
''יפן!'' חזר ואמר, ראשו סחרחר מהניחוח הקאניפי האקזוטי האופף את השם. ''מה עשית שם?''
''בעיקר סבלתי מהבעיה של המעיים,'' אמר יוזף קוואליר. ''ואני עוד סובל ממנה. בייחוד בלילה.''
סמי שקל לרגע את המידע הזה, ואז התרחק עוד קצת אל הקיר.
''תגיד לי, סמיואל,'' אמר יוזף קוואליר. ''כמה דוגמאות אני צריך בתיק-העבודות שלי?''
''לא סמיואל, סמי. לא, תקרא לי סם.''
''סם.''
''באיזה תיק-עבודות מדובר?''
''בתיק הרישומים שלי. להראות למעסיק שלך. לצערי, אני נאלץ להשאיר שמה את כל העבודות שלי מפראג, אבל אני יכול מהר מאוד לעשות עוד הרבה שיהיו נורא טובות.''
''להראות לבוס שלי?'' אמר סמי, שזיהה במבוכה שתקפה אותו את עקבותיה העקשניות של ידה של אמו. ''על מה אתה מדבר?''
''אמך חשבה שאתה יכול לעזור לי להשיג עבודה בחברה איפה שאתה עובד. אני אמן, כמוך.''
''אמן.'' שוב קינא סמי בדודנו. זו היתה הכרזה שהוא עצמו לא היה מסוגל להוציא מפיו בלי להשפיל את מבט הרמייה שלו לנעליו. ''אמי אמרה לך שאני אמן?''
''אמן שימושי, כן. בחברת אמפייר הפתעות בע''מ.''
לרגע גונן סמי בידו על הלהבה הזעירה שהמחמאה העקיפה הציתה בו, ואז נשף וכיבה אותה:
''היא מקשקשת בקומקום,'' אמר.
''סליחה?''
''זה שטויות במיץ עגבניות.''
''במיץ?..''
''אני מחסנאי. לפעמים נותנים לי להכין סקיצה למודעה. או כשמוסיפים פריט חדש לקו, נותנים לי לעשות לו איור. תמורת זה, משלמים לי שני דולר פר יחידה.''
''אה.'' שוב נשף יוזף קוואליר נשיפה ארוכה. הוא עדיין לא הזיז שום שריר. סמי לא יכול להחליט אם חוסר התנועה המוחלט למראית עין הוא תוצאה של מתח בלתי נסבל או של שלווה מופלגת. ''היא כתבה מכתב לאבי,'' ניסה יוזף שוב. ''אני זוכר שהיא כתבה שאתה יוצר חידושים והמצאות נפלאים.''
''יש לי חדשות בשבילך.''
''היא מקשקשת בקומקום.''
סמי נאנח, כביכול כדי לרמוז שלרוע המזל זה אמנם המצב, אנחה חדורת צער, מביעה אורך רוח - ומזויפת. אמו בוודאי כתבה לאחיה בפראג מתוך אמונה שהיא מדווחת נאמנה, ומי שקשקש בקומקום היה דווקא סמי, שסיפר במהלך השנה האחרונה נסים ונפלאות, לא רק לה אלא לכל מי שהיה מוכן לשמוע, על מה שהיה, לאמתו של דבר, עבדות נרצעת ב''אמפייר הפתעות''. סמי נבוך לרגע קט, לא משום שנתפס ונאלץ להתוודות על מעמדו הנחות בפני דודנו, אלא נוכח העדות לפגם בזכוכית המגדלת האמהית הפקוחה תמיד. אחר-כך תהה אם ייתכן שאמו לא הלכה שולל אחר הרברבנות שלו אלא להפך, שהיא הסתמכה על כך שהוא הגזים הגזמה גסה באשר למידת ההשפעה שלו על שלדון אנאפול, הבעלים של ''אמפייר הפתעות''. אם יש בדעתו להמשיך בהתחזות שהשקיע בה כל-כך הרבה מאמץ וכושר המצאה, לא תהיה לו בררה אלא להופיע מחר בערב כשהוא אוחז באצבעות המחסנאי הקטנות והמלוכלכות שלו משרה בשביל יוזף קוואליר.
''אני אנסה,'' אמר, ואז חש לראשונה באצבעה המדגדגת של האפשרות היורדת לאורך עמוד השדרה שלו. שוב השתררה ביניהם שתיקה ארוכה. הפעם היה ברור לו שיוזף עודנו ער, וכמעט שמע את טפטופו הנימי של הספק הזולג אל תוכו ומעיק על הנער. סמי ריחם עליו. ''אני יכול לשאול אותך משהו?'' אמר.
''לשאול מה?''
''מה זה, כל העיתונים האלה?''
''אלה עיתוני ניו יורק שלכם. קניתי אותם בתחנה המרכזית.''
''כמה?''
לראשונה הבחין שיוזף קוואליר זע במקומו. ''אחד-עשר.''
סמי מיהר למנות באצבעותיו: באזור המטרופולין מופיעים שמונה יומונים, עשרה אם סופרים את ה''איגל'' וה''הום ניוז''. ''יש אחד עודף.''
''עודף?..''
'''טיימס', 'הראלד-טריביון','' הוא נגע בשני קצות-אצבע, '''וורלד-טלגרם', 'ג'רנל-אמריקן', 'סאן'.'' הוא עבר ליד השנייה. '''ניוז', 'פוסט'. אה, 'וול סטריט ג'רנל'. וה'איגל' בברוקלין. וה'הום ניוז' בברונקס.'' הוא שמט את היד על המזרן. ''מי זה האחד-עשר?''
'''וומן דיילי ורינג'.''
'''וימנ'ס ור דיילי'?''
''לא ידעתי שהוא עיתון כזה. למלבושים.'' הוא צחק לעצמו, משמיע סדרת חריקות קצרות, מין כחכוחים לניקוי הגרון. ''חיפשתי משהו על פראג.''
''מצאת משהו? בטח היה משהו ב'טיימס'.''
''משהו. קצת. שום דבר על יהודים.''
''יהודים,'' אמר סמי והתחיל להבין. הרי לא על התמרונים הדיפלומטיים האחרונים בלונדון ובברלין או על הבלטת החזה הברוטלית החדשה של אדולף היטלר קיווה יוזף ללמוד מהעיתונים. ''אתה יודע אידית? יידיש. אתה מדבר יידיש?''
''לא.''
''חבל. יש לנו ארבעה עיתונים יהודיים בניו יורק. יש להניח ששם היית מוצא משהו.''
''מה עם עיתונים בגרמנית?''
''אני לא יודע, אבל אני מתאר לי שיש. מה שבטוח, זה שיש לנו פה הרבה גרמנים. הם עושים תהלוכות והפגנות בכל העיר.''
''אני מבין.''
''אתה מודאג בקשר למשפחה שלך?''
יוזף לא השיב.
''הם לא הצליחו לצאת?''
''לא. בינתיים לא.'' סמי חש איך יוזף מניד בראשו לשלילה בתנועה חדה, כאילו רצה לסיים את השיחה. ''אני רואה שנגמרו לי הסיגריות,'' המשיך, בנעימה ניטרלית של שיחון. ''אולי אתה יכול-''
''אה, עישנתי את הסיגריה האחרונה שלי לפני שנכנסתי למיטה,'' אמר סמי. ''הי, איך ידעת שאני מעשן? אני מסריח?''
''סמי,'' קראה אמו. ''לישון.''
סמי רחרח את עצמו. ''אה. מעניין אם אתל מריחה את זה. היא לא אוהבת את הריח. כשאני רוצה לעשן, אני חייב לצאת דרך החלון, לשם, אל מדרגות החירום.''
''אסור לעשן במיטה,'' אמר יוזף. ''הנה עוד סיבה למה אני צריך לעזוב אותה.''
''אתה חושב שאני לא יודע?'' אמר סמי. ''אני מת לגור בדירה משלי.''
הם שכבו להם כמה דקות, משתוקקים לסיגריה ולכל הדברים שהתשוקה הזאת, על התסכול המושלם שלה, מרכזת ומגלמת בתוכה.
''מחזיק האפר שלך,'' אמר יוזף לבסוף. ''מאפרה.''
''על מדרגות החירום. זה עציץ.''
''יכול להיות שהוא מלא ב...ספצ'ק?.. קיפה?.. הגדילים?''
''אתה מתכוון לבדלים?''
''בדלים.''
''כן, אני מתאר לי שכן. אל תגיד לי שהיית מעשן-''
בלי אזהרה, במין פריקה קינטית של פעלתנות, שנראתה הן כמקבילה והן כתוצר של הבטלה המוחלטת שקדמה לה, התגלגל יוזף על בטנו ומן המיטה החוצה. עיניו של סמי הסתגלו בינתיים לחשכת חדרו שממילא לא היתה מוחלטת מעולם. אמרה של קרינה אפורה-תכולה מנורת המטבח עיטרה את שולי הדלת, והתערבה באלומת אור חיוורת מברוקלין הלילית, תרכובת של הילות פנסי הרחוב, אורות קדמיים של חשמליות ומכוניות, אשי שלושת מפעלי הפלדה הפעילים של הרובע, והנהרה שהפיצה ממלכת-האי שמעבר לנהר, והתלכסנה פנימה דרך הרווח שבין הווילונות. בזוהר הקלוש הזה, שהיה בשבילו אורם הקבוע, החולני של נדודי השינה עצמם, ראה סמי את דודנו מפשפש בשיטתיות בכיסי הבגדים שקודם לכן תלה בזהירות רבה כל-כך על גב הכיסא.
''המנורה?'' לחש יוזף.
סמי הניד בראשו לשלילה. ''האמא,'' אמר.
יוזף חזר למיטה והתיישב. ''אז אנחנו צריכים לעבוד בחושך.''
הוא החזיק בשמאלו, בין אצבע לאגודל, פיסה מקופלת של נייר סיגריות. סמי הבין. הוא התרומם על זרוע אחת, ובאחרת הפריד לאט בין הווילונות כדי לא להשמיע את צליל החריקה המסגיר. אחר-כך, בחישוק שיניים, הרים את אגף החלון שליד מיטתו. לחדר פרצו זמזום צונן של תנועת כלי רכב ונשימה ממלמלת של ליל אוקטובר קר. ה''מאפרה'' של סמי היתה עציץ חרס מוארך, מקסיקני משהו, מלא תערובת עקרה של עפר ופיח, ובשלד מאובן למחצה של צינרריה - כמה יאה - שלא זכתה להימכר בתקופת צמחי הבית של סמי, ולפיכך הקדימה בשלוש שנים בערך את הרגל העישון שלו, החדש יחסית. תריסר בדלים מעוכים של ''אולד גולד'' התפתלו סביב בסיס הצמח הנבול, וסמי ליקט מהם בגועל מלוא החופן (הם היו לחים) כאילו הוא אוסף לו זוחלי לילה. אחר-כך הגיש אותם לדודנו, שמסר לו בתמורה קופסת גפרורים מפתה, ''אכול במסעדת פירות הים של ג'ו ברציף הדייגים'', שנותר בה רק גפרור אחד.
במהירות, אם כי בראוותניות-מה, ביקע יוזף ביד אחת שבעה בדלים, ושפך את גוש החוטים המעוכים לתוך נייר הסיגריות המקומט. בתום עבודה בת חצי דקה הוא גמר לייצר סיגריה.
''בוא,'' אמר, וזחל לרוחב המיטה אל החלון. סמי הצטרף אליו, ושניהם נדחקו מתחת לאגף החלון ודחפו את ראשיהם ואת פלג גופם העליון אל מחוץ לבניין. הוא הגיש לסמי את הסיגריה, ולאור להבת הגפרור היקרה, בעוד סמי מגונן עליה בעצבנות מפני הרוח, ראה שיוזף יצר - מעשה להטים ממש - גליל מושלם, עבה וישר, חלק כמעט כמו סיגריה שגולגלה במכונה. סמי מצץ מציצה ארוכה של ''טעם וירג'יניה אמתי'' ואחר העביר את הסיגריה המופלאה בחזרה אל יוצרה, והם עישנו אותה בשתיקה עד שנותר ממנה רק חצי סנטימטר חם. אחר-כך טיפסו בחזרה פנימה, הורידו את החלון והתריס, והתפרקדו להם כשותפים למיטה, מצחינים מעשן.
''אתה יודע,'' אמר סמי, ''אנחנו, אה, אנחנו ממש מודאגים... בגלל היטלר... והיחס שלו ליהודים ו... וכל זה. כשהם, כשאתם... כשהיתה הפלישה... אמא שלי היתה... כולנו...'' הוא נד בראשו ולא ממש ידע מה הוא רוצה לומר. ''קח.'' הוא התרומם קצת ומשך אחד מהכרים מתחת לראשו.
יוזף קוואליר הרים אף הוא את ראשו מהמזרן ודחף את הכר מתחתיו. ''תודה,'' אמר, ואז חזר לשכב בשקט.
עד מהרה התייצבה נשימתו והואטה לכדי חרחור מצונן, וסמי נשאר לבדו, מהרהר כבכל לילה בתוכניות הזחל שלו. אבל בעודו שוגה בדמיונות, גילה סמי, לראשונה זה שנים, שהוא יכול להיעזר בבעל ברית.
2
תוכנית זחל - חלום על הימלטות פלאית - היא שהביאה בסופו של דבר את יוזף קוואליר דרך אסיה והאוקיינוס והנחיתה אותו על מיטתו הצרה של דודנו בשדרות אושן.
מיד כשכבש הצבא הגרמני את פראג החלו בחוגים מסוימים שיחות על הגליית הגולם המפורסם, האוטומטון המאגי של רבי יהודה ליוא, למקום מבטחים. כניסת הנאצים לוותה בשמועות על החרמה, נישול וביזה, במיוחד של כלים ושל תשמישי קדושה יהודיים. החשש הגדול של שומרי הגולם הסודיים היה שהוא עלול להיארז ולהישלח כדי לשמש קישוט באיזה אינסטיטוט באוסף פרטי בברלין או במינכן. שני גרמנים צעירים שלשונם רכה, עיניהם חדות ופנקסים בידיהם, כבר רחרחו כמעט יומיים תמימים בבית-הכנסת אלטנוישול, שמתחת לכרכוב הגג שלו (כך סיפרה האגדה) הוסתר מציל הגטו, ושם הוא נם את שנתו הארוכה. שני הגרמנים הצעירים טענו שאין הם אלא אנשי אקדמיה סקרנים, וכי אין להם כל קשר רשמי עם הרייכספרוטקטוראט - מדינת החסות הגרמנית - אבל איש לא האמין להם. על-פי השמועה, חברי מפלגה רמי דרג בברלין מגלים עניין עצום בתיאוסופיה ובמה שמכונה תורת הנסתר. זו רק שאלה של זמן, כנראה, עד שהגולם הנם את שנתו נעדרת החלומות יתגלה בתוך ארון המתים האדיר שלו העשוי עץ אורן, וייחטף.
היתה בחוג שומריו הסודי מידת-מה של התנגדות לרעיון לשולחו לחוץ-לארץ, ואפילו לצורכי הגנה עליו. טענו שמאחר שהוא נוצר מן הטיט של נהר המולדאו, הוא עלול לסבול מהידרדרות פיזית אם יילקח מאקלים מולדתו. אלה שהיתה להם נטייה להיסטוריה - וכמו כל היסטוריון התנאו בחוש פרספקטיבי מיושב - טענו שהגולם כבר שרד מאות רבות של פלישות, פורענויות, מלחמות ופרעות בלי שנחשף או הוזז ממקומו, ויעצו שלא להגיב בפזיזות על עוד אחת מתהפוכות הגורל בקורותיהם של יהודי בוהמיה. אחדים בחוג זה אפילו הודו, כשלחצו עליהם, שאינם רוצים לשלוח את הגולם למרחקים, כי בעומק לבם הם עדיין מטפחים תקווה ילדותית שאויבם-בנפש של שונאי היהודים ושל מפיצי עלילות-הדם עשוי יום אחד, בעת צרה ומצוקה, להתעורר לחיים ולצאת שוב לקרב. אף-על-פי-כן נפלה ההחלטה להעביר את הגולם למקום מבטחים, רצוי למדינה ניטרלית ונידחת משהו, אך לא ריקה מיהודים.
בנקודה זו העלה חבר בחוג, אדם בעל קשרים במיליה של קוסמי הבמה, את השם ברנרד קורנבלום כאדם שאפשר להפקיד בידיו את הברחת הגולם מפראג.
ברנרד קורנבלום היה אאוסברכר, פורץ החוצה, דהיינו, מאחז עיניים שהתמחה בלהטוטי כותנות-כפייה ואזיקים - מסוג המופעים שהתפרסמו בזכות הרי הודיני. לאחרונה פרש מהבמה (הוא היה בן שבעים לפחות) והתיישב בפראג, העיר שאימץ לו לבית, לחכות לדבר שאין ממנו מנוס. אלא שמוצאו, אמר בעל ההצעה, הוא מווילנה, עיר הקודש של אירופה היהודית, שתושביה, חרף המוניטין השכלתניים שלהם, נודעו בחיבתם לגלמים. זאת ועוד, מבחינה רשמית היתה ליטא ניטרלית, ויהיו אשר יהיו שאיפותיו של היטלר לגביה, על-פי הדיווחים התחייבו הגרמנים לוותר עליהן בפרוטוקול הסודי של הסכם מולוטוב-ריבנטרופ. לפיכך הובהל קורנבלום ממקומו הקבוע ליד שולחן הפוקר בחדר הקלפים של מועדון הופצינזר, וזומן לאתר סודי שהחוג נהג להיפגש בו - ב''אנדרטות פלדר'', במחסן שמאחורי אולם התצוגה של המצבות. טבעה של המשימה הובהר לקורנבלום מיד: יש להגניב את הגולם ממקום מחבואו, להכינו לנסיעה, ואחר-כך להבריחו מן המדינה, בלי למשוך תשומת לב, לאנשי קשר אוהדים בווילנה. את המסמכים הרשמיים הנחוצים - שטרות מטען ואישורי מכס - יספקו חברי חוג בעלי השפעה, או ידידיהם מן החלונות הגבוהים.
ברנרד קורנבלום הסכים מיד לקבל עליו את התפקיד שהחוג הטיל עליו. אמנם, כמו קוסמים רבים היה אף הוא לא-מאמין מקצועי, שסגד רק לגדול הלהטוטנים, הלוא הוא הטבע; אך קורנבלום היה בה בעת יהודי נאמן. וחשוב מזה, כשזומן לאותה שיחה, הוא היה משועמם ואומלל לאחר פרישתו לגמלאות, ולמעשה שקל - אולי לא בחוכמה - את האפשרות לחזור לבמה. אף-על-פי שחי בדלות יחסית, סירב לשכר הנדיב שהציעו לו אנשי החוג, והציב בפניהם רק שני תנאים: שלא יהיה עליו לגלות דבר מתוכניותיו לשום אדם, ושלא יקבל עזרה או עצה בלי בקשה מפורשת מצדו. את התעלול כולו יבצע מאחורי מסך, כביכול, ויסיר את הלוט רק לאחר שהמשימה תוכתר בהצלחה.
התנאי הזה נראה לחוג לא רק מקסים בדרכו, אלא גם הגיוני. ככל שידעו פחות פרטים, כן יקל עליהם במקרה של חשיפה לטעון שאינם יודעים דבר על בריחתו של הגולם.
קורנבלום יצא מ''אנדרטות פלדר'', שלא היו רחוקות ממעונו שברחוב מייזל, ופנה לשוב הביתה, ומוחו כבר מתחיל לכופף ולפתל את שלדתה של תוכנית מוצקה ואלגנטית. תקופה קצרה בוורשה, בשנות התשעים של המאה התשע-עשרה, דחקו הנסיבות את קורנבלום אל חיי הפשע, חיי פורץ ואיש-חתול, והמחשבה על חילוץ הגולם מביתו הנוכחי באין רואה העירה בו זיכרונות נושנים, פוחזים, על אור-גז ואבני-חן גנובות. אבל ברגע שנכנס אל חדר המבוא של ביתו, השתנו כל תוכניותיו. השוערת הוציאה את ראשה החוצה ואמרה שמחכה לו בחדרו בחור צעיר. נער נאה, אמרה. מדבר בנימוס ולבוש יפה. בנסיבות רגילות היתה כמובן משאירה את האורח לחכות בחדר המדרגות, אבל נדמה לה שהיא מזהה את הבחור כתלמידו לשעבר של הר פרופסור.
מי שמתפרנס מפלרטוט עם אסונות מפתח דמיון פסימי, מין ציפייה לרע מכול שלעתים אין כל הבדל בינה לבין ראיית הנולד; קורנבלום ידע מיד שהאורח הלא-קרוא הוא יוזף קוואליר, ורוחו נפלה. הוא שמע כבר לפני חודשים שהנער עזב את בית-הספר לאמנות ועומד להגר לאמריקה; משהו כנראה השתבש.
יוזף קם ממקומו והידק את כובעו אל חזהו, כשמורהו לשעבר נכנס לחדר. הוא לבש חליפה חדשה למראה מטוויד סקוטי ריחני. לחייו הסמוקות, והזהירות היתרה שנקט כדי לא לחבוט את ראשו בתקרה המשופעת, העידו בו שהוא שיכור כלוט. למעשה, כבר לא היה נער; הוא אמור להיות כמעט בן תשע-עשרה.
''מה קרה, בן?'' אמר קורנבלום. ''למה אתה כאן?''
''אני לא כאן,'' השיב יוזף. הוא היה נער חיוור, מנומש ושחור שיער, בעל אף גדול וגם מעוך ועיניים כחולות, רחוקות זו מזו, שזיק תוסס של סרקאזם מנע אותן מלהיראות חולמניות. ''אני על הרכבת לאוסטנד.'' בתנועה מוגזמת, העמיד יוזף פנים שהוא מביט בשעונו. קורנבלום החליט שאין זו העמדת פנים. ''עכשיו אני עובר את פרנקפורט פחות או יותר. הבנת?''
''הבנתי.''
''כן. את כל הון המשפחה הוצאנו. כל מי שהיה צריך לקבל שוחד, קיבל. חשבונות הבנק שלנו התרוקנו. פוליסת הביטוח של אבי נפדתה. התכשיטים של אמי, כלי הכסף שלה, התמונות, רוב הרהיטים הטובים, הציוד הרפואי. מניות, אגרות חוב. הכול כדי להבטיח שאני, בר-המזל, אעלה על הרכבת הזאת. הבנת? בקרון המעשנים.'' הוא פלט נשיפת עשן מדומה. ''מתגלגל לי דרך גרמניה בדרכי לגוד אולד יו-אס-אי,'' סיים באמריקנית מאנפפת. באוזניו של קורנבלום המבטא שלו נשמע בסדר גמור.
''נערי-''
''וכל הניירות בסדר, סמוך.''
קורנבלום נאנח. ''היתר היציאה שלך?'' ניחש. הוא שמע סיפורים על סירובים של הרגע האחרון בשבועות האחרונים.
''הם אמרו שחסרה חותמת. חותמת אחת. אמרתי להם שזה לא ייתכן. הכול היה בסדר. היתה לי רשימה שהכין בשבילי התת-עוזר לענייני היתרי יציאה בכבודו ובעצמו. הראיתי להם את הרשימה.''
''אבל?''
''הם אמרו שהדרישות השתנו הבוקר. הם קיבלו הוראה, מברק מאייכמן עצמו. הורידו אותי מהרכבת באגר. עשרה קילומטרים מהגבול.''
''אה.'' קורנבלום התיישב על המיטה בזהירות - הוא סבל מטחורים - וטפח על הכיסוי. יוזף התיישב לידו. הוא טמן את פניו בידיו, נאנח אנחה עמוקה שהרעידה את גופו, כתפיו התקשחו, גידים תפוחים בלטו על עורפו. הוא נאבק ברצון לבכות.
''הבט,'' אמר הקוסם הזקן בתקווה למנוע דמעות. ''הבט נא. אני בטוח לגמרי שתצליח לתקן את המעוות.'' מילות הנחמה יצאו מפיו מסורבלות מכפי שהיה רוצה, אבל הוא חש אי-נוחות גוברת. השעה היתה אחרי חצות, והנער הנואש העומד על סף התפרצות אמנם נגע ללבו, אבל גם עורר בו עצבנות. חמש שנים קודם לכן היו הוא והנער הפזיז וביש המזל הזה מעורבים בתקלה לא נעימה, תקלה שעדיין העכירה את רוחו.
''בוא,'' אמר קורנבלום. הוא ליטף את הנער ליטוף קטן ומגושם על כתפו. ''הוריך בוודאי מודאגים. אני אלווה אותך הביתה.''
זה היה הקש ששבר את גב הגמל; בגניחה חדה, כאדם הקופץ באימה מסיפון בוער אל ים קפוא, פרץ יוזף בבכי.
''כבר נפרדתי מהם פעם אחת,'' אמר, מניד בראשו לשלילה. ''אני פשוט לא יכול לעשות להם את זה שוב.''
כל הבוקר, ברכבת שנשאה אותו לאוסטנד, התענה יוזף בזיכרון הפרידה המר. הוא לא בכה, וגם לא היה סבלני במיוחד כלפי בכים של אמו ושל סבו, ששר את תפקיד ויטק בהצגת הבכורה של Vec Makropulos מאת ינצ'ק ב-1926 בברנו, וכדרך הטנורים נטה להחצין את רגשותיו. אבל יוזף, כמו בני תשע-עשרה רבים, סבר בטעות שלבו כבר נשבר כמה וכמה פעמים והתגאה בקשיחותו המדומה של האיבר הזה. הסטואיות הנערית שסיגל לעצמו סייעה לו לשמור על קור רוח כשהיה אחוז בחיבוק שטוף הדמע של סבו באותו בוקר בבנהוף. הוא גם שמח באופן מביש על נסיעתו הצפויה. יותר מששש לעזוב את פראג, התרגש מעצם הנסיעה לאמריקה, אל ביתם של אחות-אביו ודודנו האמריקני הקרוי סם, אל ברוקלין שמעבר לכל דמיון, של מועדוני הלילה והגברים הקשוחים ורוח ההתלהבות של האחים וורנר. אותה קשיחות עולצת נוסח ג'יימס קאגני, שגוננה עליו מהתמודדות עם כאב הפרידה ממשפחתו כולה ומהבית היחיד שהכיר, היא שאפשרה לו גם לומר לעצמו שזו רק שאלה של זמן עד שכולם יצטרפו אליו בניו יורק. חוץ מזה, המצב בפראג כבר רע כל-כך, שגרוע ממנו לא יכול להיות. וכך עמד לו יוזף בתחנה בראש זקוף ובלחיים יבשות, ועישן סיגריה, מפגין התעניינות נחרצת בנוסעים האחרים על הרציף, בקטרים אפופי הקיטור, בחיילים הגרמנים במעיליהם ההדורים, יותר מאשר במשפחתו שלו. הוא נשק ללחיו הזיפית של סבו, עמד בגבורה בחיבוק הממושך של אמו, לחץ את יד אביו ואת יד אחיו הצעיר תומס, שמסר לו מעטפה. יוזף תחב אותה לכיס מעילו בפיזור נפש מופגן, מתעלם מהרעד בשפתו התחתונה של תומס בעוד המעטפה נעלמת. ואז, כשיוזף עלה לרכבת, תפס אביו בכנף מעילו של בנו ומשך אותו מטה אל הרציף. הוא איגף את יוזף מאחור ותקף אותו בחיבוק מגושם. הלם המגע של שפם אביו הרטוב על לחיו היה סיוט. יוזף נחלץ מהחיבוק.
''להתראות בחוברות הקומיקס,'' אמר. קלילות, שינן לעצמו; קלילות בכל עת. בזחיחות מקופלת תקוותם לגאולה.
אבל ברגע שהרכבת יצאה מהתחנה ויוזף התרווח במושבו שבמחלקה השנייה, הכתה בו, כמו חבטה בבטן, ההכרה כמה בהמית היתה התנהגותו. הוא הרגיש שהוא מתנפח, פועם ובוער מבושה, כאילו כל גופו מתקומם, כאילו עלולה הבושה לעורר בו תגובה הרת אסון, כמו עקיצת דבורה. מחירו של המושב הזה עצמו, בתוספת מסי היציאה ו''היטל המעבר'' החדש, הגיע בדיוק לסכום שאמו של יוזף הצליחה לקבל תמורת משכון סיכת אזמרגד, מתנת בעלה לכבוד יום נישואיהם העשירי. זמן קצר לפני יום הנישואים העגום ההוא הפילה פראו דוקטור קוואליר בחודש הרביעי להריונה, ובלי כל אזהרה מוקדמת צפה ועלתה בו דמות אחותו שלא נולדה, במין סלסול של אד מנצנץ, ונעצה בו מבט-אזמרגד מוכיח. כשעלו קציני ההגירה על הרכבת באגר כדי להוריד אותו ממנה - שמו היה אחד השמות ברשימה שלהם - הם מצאו אותו בין שני קרונות, מתייפח באף נוזל אל תוך קפל זרוע.
אבל בעיני יוזף, הבושה שבפרידה היתה כאין וכאפס לעומת הביזיון הבלתי נסבל שבשיבה. בנסיעתו בחזרה לפראג, דחוס בתוך קרון המחלקה השלישית של רכבת מאספת מחניקה, בחברת משפחות איכרים חסונות וקולניות מחבל הסודטים שהיו בדרכן אל הבירה להשתתף באיזה טקס דתי, חלפה השעה הראשונה בהתמכרות לתחושה שעתה קיבל את העונש הראוי על קשי-לבו, על כפיות הטובה שלו, על עצם העובדה שנטש את משפחתו. אבל כשעברה הרכבת בקלאדנו, הצטיירה לו במלוא עוצמתה חזרתו הצפויה הביתה: לא זו בלבד שלא תהיה בה הזדמנות לכפר על התנהגותו הבלתי נסלחת, אמר בלבו, החזרה המפתיעה רק תביא על משפחתו סבל נוסף. במהלך ששת החודשים מתחילת הכיבוש התרכזו כל מאמציה של משפחת קוואליר, כל קיומה המשותף, בארגון הנסיעה של יוזף לאמריקה. למעשה, היה המאמץ הזה לסמל של משקל-הנגד מול הסבל וההתמודדות היומיומית, ומעין זריקת עידוד נגד השפעותיהם השוחקות. משפחת קוואליר החליטה שדווקא יוזף יסע, מכיוון שנולד במהלך שהות קצרה של המשפחה באוקראינה ב-1920, ולכן היה זכאי, בזכות איזה תעלול של הפוליטיקה, להגר לארצות-הברית, וכך החזיר התהליך המורכב והיקר של העברתו לשם מידה של סדר ומשמעות לחייהם. זה יהרוס אותם לגמרי לראות אותו מופיע בפתח הבית פחות מאחת-עשרה שעות אחרי שנסע! לא, חשב, אין הוא רשאי לאכזב אותם ולחזור הביתה. כשזחלה הרכבת סוף-סוף לתחנת פראג באותו ערב, נשאר יוזף יושב במקומו בלי יכולת לזוז, עד שכרטיסן שעבר שם רמז ברוח ידידותית שכדאי לאדון הצעיר לרדת.
יוזף נכנס בהיסח הדעת לבר שבתחנה, סבא ליטר וחצי של בירה, ונרדם מיד בתא בירכתי האולם. כעבור פרק זמן לא מוגדר ניגש אליו מלצר וטלטל אותו, ויוזף התעורר, שיכור. הוא גרר את מזוודתו אל רחובותיה של העיר שרק הבוקר חשב ברצינות שאולי לא ישוב לראותה לעולם. הוא שוטט לאורך רחוב ירוזלמסקה, לתוך רובע יוספוב, ואיכשהו, כמעט באופן בלתי נמנע, הוליכו אותו צעדיו אל רחוב מייזל, אל דירת מורהו לשעבר. לא, אם יחזור ויראה את פניו לבני משפחתו מן העבר הזה של האוקיינוס, תתנפצנה כל תקוותיהם. ואם ברנרד קורנבלום לא יוכל לעזור לו לברוח, הוא לפחות יעזור לו להתחבא.
קורנבלום הושיט ליוזף סיגריה והצית לו אותה. אחר-כך ניגש לכורסה שלו, התיישב בה בזהירות, והצית סיגריה גם לעצמו. יוזף קוואליר ושומרי הגולם לא היו הראשונים שפנו אל קורנבלום בתקווה נואשת שמומחיותו בתחום תאי כלא, כותנות-כפייה ותיבות ברזל תוכל להתרחב למענם איכשהו ותכלול גם את פריצת מנעולי הגבול של מדינות ריבוניות. עד הערב הוא דחה כל פנייה ברוח זו לא רק כלא-מעשית או כנבצרת מיכולתו, אלא גם כקיצונית ומוקדמת מדי. אך עתה, כשישב על כיסאו והביט בתלמידו לשעבר מעלעל בחוסר אונים בפיסות הנייר הדקיקות בשלושה עותקים, בכרטיסי הרכבת ובטופסי ההגירה המוחתמים שבנרתיק הנסיעות שלו, קלטו אוזניו החדות של קורנבלום את הצליל המוכר היטב של בריחי מנעול ברזל ענק הננעלים בנקישה. משרד ההגירה, בהנהלת אדולף אייכמן, עבר מסחטנות צינית גרידא לגנבה לאור היום, לעושק מגישי הבקשות מכל רכושם בלי שום תמורה. בריטניה וארצות-הברית נעלו את שעריהן כמעט לחלוטין - רק בזכות התעקשותה של דודה אמריקנית והמזל הגיאוגרפי שהאיר לו פנים כשנולד בברית-המועצות, השיג יוזף ויזה לארצות-הברית. ואילו כאן, בפראג, אפילו גוש חסר תועלת של טיט נהר לא היה בטוח מזרבוביתו הטורפנית של הכובש.
''אני יכול להעביר אותך לווילנה, בליטא,'' אמר קורנבלום לבסוף. ''משם תצטרך להסתדר בכוחות עצמך. ממל כבר נמצאת בידי הגרמנים, אבל אולי תוכל לצאת דרך פריקולה.''
''ליטא?''
''חוששני שכן.''
כעבור רגע הנהן הנער, משך בכתפיו, ומעך את הסיגריה במאפרה מעוטרת בסמל העלה והקרויצר של מועדון הופצינזר.
''שכח ממה אתה בורח,'' אמר, מצטט ממרה ישנה של קורנבלום. ''מקד את חרדתך בדבר שאתה בורח אליו.''
ההרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי (The Amazing Adventures of Kavalier & Clay)
מאת מייקל שייבון (Michael Chabon)
תרגום: אלינוער ברגר
הוצאת עם עובד, 2003
725 עמודים
ההרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי - ביקורת
ההרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי - במיתוס
|
 |
|
| |
חזרה לעמוד הראשי
כתוב תגובה
|
| |
 |
 |
|
ספר מצוין
גל יום חמישי, 22/01/2004, שעה 16:59
(2 תגובות בפתיל)
|
|
|
 |
|
|
|
|
מייגע
יעקב יום חמישי, 30/08/2007, שעה 17:24
|
|
|
|
|
|
הדעות המובעות באתר הן של הכותבים בלבד, ולמעט הודעות רשמיות מטעם האגודה הן אינן מייצגות את דעת או אופי פעולת האגודה בכל דרך שהיא. כל הזכויות שמורות למחברים.
|
|
 |
 |
|
