 |
 |
עוד בקטגוריה זו:
ביבר הנייר
סיפורים / קן ליו
28/06/14
תגובות: 11
וויסקי בקנקן (חלק שלישי)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 1
וויסקי בקנקן (חלק שני)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 0
וויסקי בקנקן (חלק ראשון)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 0
הינדיק
סיפורים / הדס משגב
13/06/14
תגובות: 1
שמים שבורים
סיפורים / יואב וקרן לנדסמן
13/06/14
תגובות: 1
מתנת יום הולדת בחלקים
סיפורים / קרן לנדסמן
01/03/14
תגובות: 0
דמשק
סיפורים / דריל גרגורי
31/08/13
תגובות: 8
מיכאל
סיפורים / זיו קיטרו
03/05/13
תגובות: 0
עד בלי ירח
סיפורים / נגה פרנקל
03/05/13
תגובות: 3
הפוך, לקחת
סיפורים / רותם ברוכין
03/05/13
תגובות: 5
הפוך, לקחת
סיפורים / רותם ברוכין
03/05/13
תגובות: 1
יאגה
סיפורים / קרן לנדסמן
03/05/13
תגובות: 1
היום הגרוע ביותר בשנה
סיפורים / קרן לנדסמן
15/02/13
תגובות: 8
פיזור
סיפורים / חגי אברבוך
13/01/13
תגובות: 14
|
 |
רשימות מאירופה
סיפורים / לביא תדהר
יום רביעי, 19/01/2005, שעה 13:41
בין ירחיו של צדק ומאדים, והארץ הישנה והטובה
|
|
זמרי, ספרי, ציפורי היקרה,
מארץ מרחקים נפלאות,
הגם שם בארץ החמה, היפה,
תרבינה הרעות, התלאות?
התשאי לי שלום מאחי בציון,
מאחי הרחוקים הקרובים?
הוי מאושרים! הידעו ידוע
כי אסבול, הוי אסבול מכאובים?
חיים נחמן ביאליק
סוף הירח ימצאני פה עדיין.
אך ממעל לראשי - האין.
חנה סנש
ואחד: המועצה
המועצה צפתה בספינת החלל בדרכה לבסיס מסלול והאזינה לתשדירים המוצפנים שבקעו ממנו. נאנו-קלטנים, מפוזרים כאבק על קירות התחנה, אספו מידע ועקבו אחר תנועותיו של נציג האו''ם החדש במאדים.
המועצה האזינה, ופעלה. תוכניות בנות שנים הואצו, וצי צבאי החל להאסף בנסתר ליד דימוס.
המועצה האזינה, והמתינה.
ארבעה: אנהיד
היאסר ערפאת חגה במסלול סביב מאדים. מהחלל נראה כוכב הלכת כמו פניו של שיכור – אדום ומכוסה בשקעים וגבעות שדמו לעור מחוספס. הר אולימפוס היה אף מוארך שהעניק לכוכב מראה קומי. רק נקודות פזורות של ירוק וכחול וריצודי אור לבן, מלאכותי, מפני השטח לא התאימו למטפורה. אנהיד אל-הרדן ניערה את ראשה וחייכה. היא שמחה לשוב ולראות את הבועות של מאדים לאחר המסע הארוך מירחי צדק. היא התגעגעה לביתה, להוריה המאמצים, ובכלל לעולם הקטן שבו גדלה בולס מרינריס. היא חששה שזמנה יהיה קצוב, ושאיחודים משפחתיים יאלצו לחכות: תחנת האחרונה של החללית היתה בבסיס המחקר הקטן על אירופה; ומה שקרה שם, בבסיס הקפוא שננעץ כמו קשית מתכתית בקרח וחדר אל פני האוקיינוס המסתורי מתחתיו, חזר אליה וגרם לחיוך הפתאומי להעלם.
''המפקדת?''
''כן, זועאמת?'' אנהיד פנתה לעבר קונכית המסכים שהחביאה בתוכה את קצין התקשורת הראשי. הסופי צף בתוך מיכל המ''מ הסגור שהיווה את ביתו; רק קולו נשמע.
''אנו מתקרבים למעלית,'' אמר זועאמת. ''התחברות עם בסיס מסלול תוך חמש עשרה דקות.''
''כמה זמן עד שמעלית יורדת?''
''חצי שעה.'' הקונכיה נעה מעט. ''אבל רק הניירת והמכס יקחו שעתיים.''
''דורון יכול לטפל בניירת,'' אמרה אנהיד. ''אני יורדת לשטח עוד חצי שעה. תודיע לבסיס מסלול שאני מבקשת עדיפות, אישור ארבע-שמונה-אלפא-אלפא-שלוש.''
זועאמת כחכח בגרון שלא היה. ''אישור התקבל,'' הוא הודיע לאחר היסוס קל.
אנהיד הביטה בו בסקרנות. משמעות המהירות בה התקבל האישור היתה שבסיס מסלול העסיק סופי – מקרה נדיר. מספר הסופים שרצו להתערב בענייני העולם היה נמוך. ''מי אחראי שם עכשיו?'' היא שאלה.
שוב הכחכוח. דרכו של זועאמת להשמיע אזהרה. ''אהרון גולן-יממוטו.''
אנהיד הביטה בו בחוסר אמון. ''היתה לי הרגשה, אבל...''
''הוא מת? כמעט. בזמנו תהיתי מה באמת קרה על פסגת הר אולימפוס. ובכן, מה שזה לא היה, מסתבר שהדרך היחידה להציל אותו היתה לשים אותו במ''מ מלא.''
''הוא קונכיה? סופי?''
''הוא קונכיה. לא הייתי מתאר אותו כסופי.'' שוב ניקוי הגרון. ''והוא הנציג הרשמי של האו''מ במאדים.''
אנהיד, בניגוד למנהגה, קיללה. פניו החוורים של גולן-יממוטו, המוכרים לכל תושב מאדים והזכורים לה במיוחד, לאחר מה שראתה במסע האחרון, עלו בראשה כמו איום מרוסן. ''אתה מאמין בשמועות?'' היא שאלה את זועאמת בשקט.
הקונכיה היססה. ''על אנשי-מאדים? תמיד חשבתי שאנחנו אנשי מאדים. אבל אחרי אירופה אני כבר לא בטוח...''
''לא בטוח במה?'' שאל קול חדש בעליצות, וקצין המשנה של אנהיד, דורון מרוז, נכנס אל תוך חדר הפיקוד הקטן של היאסר ערפאת. ''פספסתי משהו?''
''כן,'' אמרה אנהיד. ''אני יורדת במעלית הבאה. אני מוכרחה להפגש עם המועצה בעניין... וזה צריך לקרות מהר. יש לך בעיה להשאר פה ולטפל בניירת?''
''אין בעיה,'' אמר דורון. עיניו הכחולות נפקחו בהבעה תמימה ואז אחת נסגרה והוא קרץ אל זועאמת. ''אני וזואעמת יכולים לטפל בליצנים האלה בתחנת מסלול.''
אנהיד המתינה בשקט וראתה שדורון אכן הבחין בכך שמשהו לא נאמר.
''מי אחראי שם בימים אלה?'' הוא שאל. ''דרך אגב.''
הקונכיה של קצין התקשורת רטטה. ''גולן-יממוטו.''
חיוכו של דורון קפא והתמוטט כמו מפולת שלגים. ''הקצב מפובוס.'' בעיניו היה פחד אמיתי. ''אבל הוא לא -''
''מת? מסתבר שלא.''
המבט שדורון הפנה אל אנהיד היה מלא ביאוש פתאומי.
חמסה: אנהיד
טונג יון סיטי היתה מערבולת סוערת של אורות; הם בקעו מהחשכה המאדימית כמו ידיים מושטות בברכה. ''תראי, אני יכול לראות את הבית שלי מכאן!'' אמר סיני קשיש במושב ליד אנהיד, והיא חייכה בנימוס לשמע הבדיחה הישנה.
היא ירדה מהמעלית באָרֶס-תחתית. יוסוף מנסור ומיכאל עמיחי חיכו לה ביציאה, והיא חשה הקלה פתאומית למראה הזוג הקשיש, הוריה המאמצים בבמערכת הבועות והמערות הנרחבת של התק''ם בולס מרינריס. יוסוף ומיכאל אחזו ידיים כאילו היו, עדיין, זוג הבחורים הצעירים והמחויכים שהיא ראתה רק בתמונות. בפגישתם האחרונה מיכאל דיבר על תוכניות לעבור לאחד הירחים, פובוס או דיימוס, על מנת להנות מכוח משיכה קל יותר. ''אנחנו כבר לא צעירים,'' הוא אמר, וקרץ לה.
הוא צדק. אנהיד חיבקה את יוסוף ומיכאל בזהירות וחשה בדמעות שבעיניה. השניים היו כה קלים למגע – נדמה היה לה לרגע שהם חסרי משקל.
''איך ידעתם שאני כאן?'' היא שאלה. ואז עלתה התשובה בראשה, והיא תהתה כיצד לא הבינה זאת עד עכשיו.
''אתם במועצה?''
''את יכולה להגיד,'' אמר יוסוף, ''שאנחנו המועצה. פחות או יותר.''
''היום, בכל אופן,'' אמר מיכאל. ''ואולי מחר.''
''אולי.''
אנהיד ניסתה לנתח את חוסר הידיעה, את הזוית העיוורת שדרכה היא צפתה בהוריה. היא לא ידעה מה להרגיש. מעולם לא חשדה שהשניים – יוסוף המשורר והמתמטיקאי, מיכאל המהפכן, שניהם ילדי הצרות, שורדי מרד הכורים הראשון בשלטון התאגידים, בוני תנועת הקיבוצים המאוחדת, התק''ם, שהפכה אחרי שנות המאבק הממושכות לכוח הפוליטי החזק ביותר על מאדים – היו חלק מהקבוצה המסתורית שהיתה גוף ההחלטות העליון של התק''ם. איך?
''לא יכולנו לתת לך לדעת,'' אמר יוסוף, ואנהיד זיהתה אשמה בקולו. ''עד שתצטרכי לדעת.''
''ועכשיו?'' היא שאלה.
הוריה הזקנים משכו בכתפיהם כאילו היו גוף אחד. ''את יודעת את התשובה.''
היא הלכה בעקבותיהם בדממה, לאזור של העיר אותו היא לא הכירה. שם, במסדרון ריק מאנשים, הם לקחו מעלית לאגפים התחתונים. המעלית נעה בדממה דרך קומות העיר, ובמקום לעצור בקומה התחתונה – ''ביוב ומחזור אשפה, נושאי אישור בלבד'', אמרה המעלית – היא המשיכה לנוע.
אנהיד חשה מתח עולה ככל שהם ירדו אל תוך האדמה. עוד דבר שהיא מעולם לא חשדה בו: ארס-תחתית נבנתה, כנראה, הרבה יותר עמוק מכפי שהיה ידוע לה.
לבסוף נפתחו הדלתות אל מנהרה חשוכה שהובילה אל דלת מתכתית, ומשם אל חדר ישיבות שבו היה שולחן ארוך וסביבו כסאות. החדר היה ריק מאנשים, הכסאות מיותמים, ובאחת הפינות עמדה קונכיה. אנהיד הרימה גבה. הוריה המאמצים התעלמו מהתנועה ומהקונכיה גם יחד.
''אל תזוזי,'' אמר קול מתכתי מתוך הקונכיה, שהתקרבה אל אנהיד לאטה. צינור מתכתי התארך לעברה והשמיע מספר צפצופים שקטים.
''שמונים אחוז נאנו-קלטנים, שישים אחוז נאנו-שדרנים, קצב הִתרבות: אחוז בדקה.'' הבזק כחול נפלט מן הצינור ופגע באנהיד. היא נסוגה, אך לא חשה בדבר.
''נאנו-קלטנים שבעים אחוז ויורד,'' אמר דריין הקונכיה. ''שדרנים חמישים אחוז ויורד.''
הם חיכו. אנהיד הכריחה את עצמה לא לזוז, סגרה אגרופים בצדי גופה. איש לא ישב בכיסאות הריקים.
''...הושמדו.''
אנהיד שאפה אויר.
יוסוף ומיכאל אחזו ידיים. משהו עבר בהם אז, מין זרם שהתפשט דרך גופם כמו אבן שהוטלה לתוך בריכה שקטה.
''אנחנו המועצה.''
הם דיברו ביחד, בקול שהיה שלהם ולא שלהם, ועיניהם זהרו באור העמום. ''אישור גמא-דלתא-שתיים-חמש-שמונה-גמא-אלפא.''
לאחר מספר שניות נדה אנהיד בראשה. האישור היה אמיתי. המועצה עצמה דיברה אליה דרך גופיהם הקשישים של הוריה.
''כפי שדיווחנו לך בשידור האחרון, המצב הפוליטי מתדרדר. תמיכת האו''ם בגולן-יממוטו מעידה על ההשפעה הגוברת והולכת של כוחות מסוימים על כדור הארץ שיכולים להעמיד אותנו – ואת מה שאנחנו מנסים לשמר – בסכנה.
''אנהיד – את וצוות ספינתך בסכנה. מסתבר שמטרת המשימה אליה שלחנו אותך ידועה למספר כוחות בעלי עניין. אין לנו הרבה זמן. אפילו החדר הזה אינו בטוח. אנחנו זקוקים לדיווח מלא.''
מיכאל ויוסוף הביטו בה, ופשטו את ידיהם, כאחד. ''אנהיד, מה בדיוק קרה באירופה?''
ואחד: אנהיד
אנהיד זוכרת את הירח במעורפל. זכרונות נאבקים זה בזה, גרסאות של ארועים שאולי קרו ואולי היו רק הזיה. מהחלל נראה הירח כמו ציור ילדים, קווים וצורות גאומטריות נפגשים בזוויות בלתי-אפשריות על פני הקרח.
הם נחתו בבסיס המחקר היחידי, מוצב נידח של מחקר מדעי שאליו נשלחו אותם מדענים שהפגינו חוסר-שימוש במחקר אמיתי, רווחי. בזמן ביקורה של ספינת החלל יאסר ערפאת היו בתחנה שבעה מדענים.
התמונות הראשונות עוררו תקווה שעל אירופה ימצאו אי פעם חיים זרים. חמש מאות שנה אחרי שהתמונות שודרו לכיוון כדור הארץ הפך החשד לבדיחה שרק משוגעים לדבר עדיין האמינו בה. שם הירח הפך שווה לזה של אגם לוך-נס בסקוטלנד שבכדור הארץ – מקום למפלצות מיתיות ולאגדות של חללנים שיכורים.
רשמית, הם הביאו איתם מזון וציוד מעיר האו''ם בגנימיד, ואת המדען המאדימאי-סיני יאן וו, שבילה את זמנו עד אז בספינת-בועה באטמוספרה החיצונית של צדק.
מטרתם האמיתית היתה שונה.
הם נחתו ליד הבסיס. המדען היחיד שקיבל את פניהם היה ארצ'יבלד גונזלס, על פי מבטאו יליד טבעת החלל האספרנטואית עכו החדשה שבנקודת הלגרנג' של שבתאי. רובוטים עכבישיים פרקו את המטען, רגליהם המתרחבות נדבקות אל הקרח תוך יצירת ריק זמני.
פניו של גונזלס הראו את הפתעתו. ''פרופסור וו? מה מביא אותך למקום נידח ושומם כמו אירופה? במקרה שלי לא היתה שום ברירה, הפקולטה באוניברסיטה הלונרית הבהירו שצריך להיות לפחות גוף אסטרונומי אחד ביניהם לביני והמליצו על אירופה בדרך שלא אפשרה לי לסרב. חוסר הבנה מסוים, אירוע כאוב, אתה בוודאי מבין...'' פניו השתנו, התרגשותו גוברת. ''אלא אם כן אתה חושב ש... שיש חיים באירופה! אבל... זה מגוחך!''
''כמובן,'' אמר יאן וו. אפו רטט בזעזוע. ''מגוחך ובלתי אפשרי. לא, ידידי היקר, אני כאן במטרה אחת בלבד: לבחון את הדוגמאות של דו''ח מוריסון מיד ראשונה. אני מקווה שהן יסייעו לי בניתוח אלמנטים מסוימים באטמוספרה של צדק.''
''דו''ח מוריסון? אבל -''
''דוקטור גונזלס?'' אמרה אנהיד, קוטעת אותו. היא ידעה מה מטרתם האמיתית והדבר גרם לה חוסר-מנוחה, התרגשות מלווה בחשש, אפילו פחד. ''פרופסור וו בוודאי עייף מהטיסה הארוכה ברכב כשלנו, שאינו הולם את התנאים אליהם הוא רגיל. אם נוכל לראות את החדרים...?''
ארצ'יבלד גונזלס נד בראשו במהירות. ''כמובן.''
החדרים היו קטנים אך נוחים; אנהיד ביקרה את יאן וו אחרי מקלחת במים נקיים – המים בחללית מוחזרו עד זרא, כמובן, אך כאן הם היו בשפע – ושעתיים של מנוחה, ומצאה אותו עסוק בקריאה.
הוא קם על רגליו כשהיא נכנסה לחדר. ''התנאים אליהם הוא רגיל,'' הוא אמר. ''באמת, אל-הרדן. התנאים על פני חללית הפאר שלכם טובים פי שמונה מהתנאים בהם שהיתי במשך שנה באטמוספרה של שבתאי!''
אנהיד הרימה את ידיה. ''פרופסור וו, אסור להם לדעת מה אנחנו באמת עושים כאן. כשהזכרת את דו''ח מוריסון -''
''דו''ח מוריסון! הא! גונזלס משוכנע עכשיו שאני משוגע, להסתכל בדיווח הסייסמוגרפי של האידיוט ההוא, מוריסון, כאשר הוכח, הוכח, אל-הרדן, שהוא זייף את התוצאות.''
''בכל זאת,'' אמרה אנהיד. כאב ראש החל להבנות ברקותיה.
''אידיוטים,'' יאן וו אמר, והניע בראשו להראות שבכך, מבחינתו, הסתיים העניין.
תנין: אנהיד
זכרונות מתערבלים בראשה, סערה של תמונות וקולות, רק חלקם מוכרים. היא זוכרת את הריח של הבסיס, לעומת זאת, בבהירות: ריח של קור וטחב ושל קרח, מעל לכל ריח של מים.
בשבוע השני הודיע לה יאן וו שהנסיון יכול להתבצע. גונזלס רטן וסרב כשאנהיד ביקשה לעשות שימוש באחת הצוללות של הבסיס.
''פרופסור וו רוצה לחוות באופן אישי את האוקיינוס המפורסם של אירופה,'' היא אמרה, ''ואני מוכרחה ללוות אותו, כמובן. אתה מודע בוודאי לחשיבות הפאן-מערכתית של פרופסור וו: העמדה שלו בנושא אירופה תוכל לשנות את התדמית של הירח לחלוטין. תאר לעצמך – מדענים מכל מערכת השמש יבואו ללמוד כאן!''
''גברתי,'' אמר ארצ'יבלד גונזלס, ''כל מה שאני רוצה זה לצאת מכאן, ולא לחזור לעולם. התדמית של הירח לא מענינת אותי.''
''ובכל זאת?''
גונזלס נאנח. ''אפילו אם אסכים, עדיין תצטרכו מלווה.''
''אני חוששת שזה לא יהיה אפשרי.''
''ובכל זאת.''
''אני חוששת...''
בסוף השבוע השני הם חדרו אל העולם החשוך והקר שהתחבא מתחת לשכבת הקרח העבה של אירופה. היאסר ערפאת המריאה מהקרח והתייצבה במסלול מעל האוקיינוס הקפוא. דורון וזועאמט ישבו בחדר הפיקוח ושמרו איתם על קשר באמצעות מכשירי התקשורת בבסיס אירופה עצמו, שאיפשרו להם לשדר דרך הקרח.
פרופסור וו ואנהיד ישבו בתוך הצוללת הקטנה. הם ירדו באטיות בצינור המתכת הענקי שעבר דרך הקרח וחדר לאוקיינוס.
''אני לא יודע,'' אמר יאן וו. ''באמת שאני לא יודע אם זה יעבוד. זו בסך הכל תאוריה.''
''יאן,'' אמרה אנהיד, ''אתה המומחה לצורות חיים זרות. אל תתחיל לפקפק בעצמך עכשיו.''
''אבל אנהיד, מעולם לא פגשנו חיים זרים! אני משוכנע שישנה ציוויליזציה מתקדמת תחת פני הקרקע של מאדים, אבל הם מסתירים את עצמם מאתנו. אני יודע בוודאות שבשכבות הגז של צדק קיימים יצורים שאלו שקוראים לעצמם מדענים לא יכולים אפילו לדמיין. מערכת השמש שופעת בחיים שאנחנו מסרבים לראות, ובכאלה שמסתירים את עצמם. ובצדק. תראי איך התייחסנו אל החיים שאנו בעצמנו יצרנו, הרובוטים והבינות המלאכותיות שהרגנו. מה שקרה בפובוס...''
''אני לא מפקפקת בנאמנות שלך,'' אמרה אנהיד. היא זכרה את יאן כילד, מתרוצץ במערות של ולס טמפורליס כמו ארכיאולוג נלהב. הוא לא השתנה הרבה מאז. ''אבל אנו חייבים להיות זהירים.''
האוקיינוס של אירופה היה עולם של חשיכה נוזלית חסרת חיים. הצוללת הקטנה נעה בתוך המים, שוקעת עמוק יותר ויותר לכיוון הקרקעית.
''שינויים מעניינים בטמפרטורה,'' אמר זועאמת בקשר. יאן וו נד בראשו ללא מילים.
'' מעניינים?'' שאלה אנהיד.
אבל זועאמט ויאן וו לא ענו.
שקט השתרר עליהם. אנהיד נשמה עמוקות, חשה קלאוסטרופוביה פתאומית.
''את רואה את הסלעים האלה?''
הם כמעט הגיעו. על המסך היתה הקרקעית רשת סבוכה של סלעים מהם בקע אור חלש.
''פליטת אנרגיה,'' אמר יאן וו. ''התאוריה הרווחת היא שמדובר בחומר זרחני ממוצא לא-ביולוגי. אני לא חושב שאפילו מוריסון עצמו האמין בנתונים שלו, לקראת הסוף. את מוכנה לזה?''
בכסאה, בלעה אנהיד את הגלולה הלבנה של נאנו-מכונות שסיפקה לה שכבה נוספת, חיצונית, של זכרון. ''רק למקרה,'' אמר יאן וו. הוא לא אמר למקרה של מה.
''מוכנה.''
''בהצלחה,'' אמר קולו של דורון מהיאסר ערפאת.
הצוללת נעה קרוב לסלעים באטיות. לבסוף, יאן וו קירב אותה מספיק על מנת להושיט יד וולדו וכך - כמעט - לגעת בקרקעית.
''עכשיו?''
''עכשיו,'' אישר זועאמת.
יאן וו נגע בכפתור; המתח נראה בקמטים שבפינות עיניו.
...ואנהיד אל-הרדן הוצפה בזכרונות לא לה.
תנין: המועצה
המועצה צפתה ביאסר ערפאת נמלטת מבסיס מסלול, נרדפת על ידי ספינת הקרב משה דיין וספינתו הפרטית של גולן-יממוטו בעלת השם יוצא הדופן (ספינות חלל נקראו באופן מסורתי על שם דמויות הסטוריות שכוחות) הדרך לעין חרוד. המועצה הריצה מספר אלגוריתמים סבוכים אך נמנעה מלהגיב ישירות, לפחות למשך הדקות הקרובות. במקום זאת היא בחרה, מתוך מאגר נתונים עמוק בתוך מאדים, ב''מ עתיק בשם יהושפט. המוח הזקן התמתח מנטלית וגיחך כאשר המועצה שידרה אותו לעבר היאסר ערפאת.
הספינות הרודפות היו משוללות ב''מ. יהושפט היה מעדיף אתגר יותר רציני, אבל אחרי מאתיים שנה באחסון קר, כל חופשה היתה מבורכת.
המועצה עקבה אחרי המרדף המתפתח והאזינה לאנהיד.
תלתה: אנהיד
דורון רץ בנבכי המסדרונות של ארס-תחתית וחיפש מקום להתחבא. הוא מצא ארון שירות ששלטי האזהרה עליו דהו שנים לפני כן; הדלת נפתחה לאחר מאבק קצר והוא מצא את עצמו בתוך חלל קטן וחשוך. הוא ניסה להרגיע את נשימתו מחשש שזועאמת ישמע אותו ויגלה את מקום המסתור שלו. הוא שמע צעדים, ואת קולו של זועאמת, קורא לו.
דורון? זועאמת?
אנהיד? יאן? אלה אתם?
המילים הדהדו בתוך... בתוך מה?
דורון? זועאמת? צעקה אנהיד שנית, אבל מילותיה נבלעו בתוך החשכה הענקית שהקיפה אותה, והזכרון הלא רצוי חזר ואחז בה.
דורון שמע את זועאמת עוצר לפני דלת השירות. ''דורון? דורונצ'יק? אתה שם? צא החוצה!''
דם הדהד באזניו (אוזניה? אוזניהם?...) דורון התכווץ לכדור בחשכה ועצר את נשימתו.
''דורונוש?'' משהו גרד בדלת מצדה השני. ''דורון?''
לאחר רגע שמע דורון את הצעדים מתחילים מחדש, מתרחקים ממנו במורד המסדרון.
הוא המתין עד שצעדיו של זועאמת נעלמו, והחליט לצאת מהארון. רק אז גילה שהדלת סירבה להפתח.
הוא גישש בידיו בחשכה. ידו השמאלית פגעה במשהו... והקיר האחורי של הארון נעלם. דורון נפל לאחור.
כשהוא קם הוא ראה לפניו מסדרון ארוך, שטוף באור רך מהתקרה.
לא פלא שלא מצאתי אותך אז! אמר זועאמת מתוך החשיכה.
לא ידעתי שהכרתם אחד את השני בתור ילדים, אמרה אנהיד. מילותיה נבלעו בתוך הישות הענקית שהיא חשה סביבה, עוטפת אותם כמו עוברים ברחם.
מדורון, תמונה של משיכת כתפיים.
הוא הלך לאיבוד. דורון הגיע למסקנה זו לאחר שהמסדרון הראשון התפצל לשלושה, ומשם למסדרונות אחרים: גם כשהחליט, לאחר זמן מה, שהצעד הטוב ביותר יהיה לחזור לארון השירות, הוביל אותו הנסיון עמוק יותר ויותר בנבכי מערכת השירות של העיר.
לבסוף, תשוש, דמעות שהתייבשו על לחייו, הוא מצא דלת. הדלת הובילה לחדר קטן ונטול רהיטים, ובו דלת נוספת קבועה בקיר הנגדי. מבעד לה הוא שמע קולות.
דורון רצה לרוץ ולפתוח את הדלת, אבל הקולות הפכו פתאום לצעקות, והוא קפא על הסף.
''אי אפשר לדבר על שלום,'' אמר קול עמוק כשל מעשן כבד בחדר השני. ''לא איתם. רבותי, אבותינו שהועלו על המוקד, אשר נסחבו למרתפי האינקויזיציה, אשר נשחטו במאכלת הקוזקים, היתה להם הכרה מוחלטת, שיש להם עסק עם פריצי חיות.'' היתה לקול איכות מהפנטת, והמילים הארכאיות הדהדו בראשו של דורון. ''הם ידעו שאין להם כוח נגד פריצי החיות, אבל רגע אחד לא חסרה להם הכרת צדקתם. המעציב והמביש בייסורינו, אנו, הוא שכמה מבני דורנו חסרה להם ההרגשה החיה של צדקתנו המוחלטת.''
קולות של הסכמה נשמעו מעבר לדלת. דורון שם את אוזנו בזהירות על המנעול. מילים חלפו, שקטות מכדי לפענחן.
מישהו – לא המעשן – צעק, ''ואם יש יפי נפש שמעקמים את האף אז שהאף שלהם יהיה עקום!''
היה שקט. מישהו השתעל.
''אהרון, אנו מחוייבים למטרה,'' אמר קול נוסף. ''אנו מוכנים.''
''תודה לך, חבר,'' אמר קולו העמוק של המעשן. ''זכרו – אנו ניטע בשביל בנינו, כשם שאבותינו שמרו על המסורת בשבילנו. חיינו הם רגע בנצח של עמנו, ורגע זה יש לו התחייבות שלו.''
עוד קולות של הסכמה ואז תזוזה של אנשים, ודלת נפתחת ונסגרת בשקט.
''גלעד,'' אמר הקול העמוק. ''אתה יכול להשאר רגע?''
''כמובן. הכל בסדר, אהרון?''
''יהיה בסדר.'' צחוק משותף. בקול רציני יותר הוא אמר, ''האמת, גלעד, היא שהבן הקטן מדאיג אותי קצת.''
''ניר? מה לא בסדר?''
''הוא מפחד בלילה, וכבר כמה פעמים הוא הרטיב את המיטה. בגילו זה הופך לבעיה.''
''ממה הוא מפחד?''
אנחה. ''הוא מתגעגע לסבתא שלו. מאז שאמא נפטרה הוא לא רוצה להשאר לבד.''
''מרת יממוטו היתה אשה מיוחדת.''
שקט.
''שלח אותו אלי, המזכיר שלי יקבע לו פגישה.''
''תודה, גלעד.''
''אתה יודע שאני שמח לעזור.''
השיחה עוררה בדורון עצמו צורך פתאומי להשתין, אבל הפחד שיגלו אותו החזיק אותו מרותק לדלת.
צוטטת לאהרון גולן-יממוטו? באה תחושה של הערצה מזועאמט. ולא סיפרת על זה לאף אחד?
פחדתי, אמר דורון, חבוי בחשכה.
קולות של תזוזה. דלת נסתרת נפתחה ונסגרה.
דורון כרע ברגליים צמודות, על מנת לעצור את הצורך הדחוף להשתין. הדלת נפתחה ונסגרה פעם אחת. השאלה היתה אם שני הדוברים יצאו מהחדר ביחד, או...
''אתה יכול לצאת עכשיו,'' אמר הקול העמוק, קרוב לאוזנו, והדלת כלפיה הוא נשען נפתחה החוצה ממנו.
''לא הקשבתי, אני נשבע!'' הוא אמר בדמעות.
''זה בסדר,'' אמר האיש עם הקול העמוק. דורון לא העז להסתכל בפניו. ''אני משער שהלכת לאיבוד במנהרות השירות הישנות, נכון?''
דורון הנהן.
''שיחקתם מחבואים? זה קרה גם לבן הקטן שלי, ניר, פעם פעמיים. צריך לעשות משהו בקשר למנהרות האלה, אבל יש כל כך הרבה כניסות שקשה להשגיח על כולן.''
דורון שתק.
''בוא איתי,'' אמר האיש. דורון הלך בעקבותיו, בעיניים מושפלות. לאחר הליכה של מספר דקות הם הגיעו למסדרון ראשי ויצאו דרך דלת שירות.
''ילד,'' אמר האיש, ''אני לא אשאל איך קוראים לך, ואני לא אדבר על זה שהלכת לאיבוד. בתמורה, אני רוצה שתעשה אותו דבר בשבילי. בסדר?''
דורון הנהן.
''הננו לבד בעולם,'' אמר האיש. דורון הרים את ראשו אבל המנורה מעליו סינוורה אותו. ''עם של בודדים. בבדידות הזאת של הגזע נגדל. בבדידות הזאת המוקפת טבעת זעמים, מן הבדידות הזאת עוד יצאו לביאים וראמים.''
''ונירים,'' אמר דורון באומץ פתאומי, והאיש צחק.
''תזכור את ההסכם שלנו,'' הוא אמר, וכשדורון מצמץ ומחה את הדמעות מעיניו האיש כבר לא היה שם.
הזכרון נעלם. במקומו החשכה גדלה מסביבה - ובתוכה. משהו ענקי ולא מובן, ישות זרה כלשהי, ענקית ועתיקה, דיברה אליה.
סיתה: אנהיד
היא ניסתה לתאר את התחושה הזאת עכשיו, זכרונות מקבילים, מזויפים או אמיתיים, אבל לא שלה, ולא ידעה איך.
''האוקיינוס דיבר אליכם?'' יוסוף ומיכאל - המועצה - שאלו אותה.
אנהיד ניסתה לזכור את התודעה הענקית שהם פגשו שם, בלבו הנוזלי של הירח אירופה. ניסתה לתאר את הכוח בו היא חשה, בוקע מהסלעים ומהמים עצמם.
''כן,'' היא אמרה לבסוף. ''האוקיינוס, או אולי אירופה עצמה. אם יש ביניהם הבדל כלשהו.''
המועצה האזינה.
''אנחנו מוכרחים ליצור קשר מחודש עם אירופה,'' אמרה אנהיד. ''לאוקיינוס יש כוח משלו, אבל מה יקרה אם יפילו עליו נשק אטומי?''
''כמו בפובוס, למשל?'' אמרה הקונכיה.
אנהיד הביטה בה בסקרנות. משהו בקול, ובמבנה של הקונכיה... היא זכרה סיפורים על בינות מלאכותיות שהוחבאו בקיבוצים. הסיפורים דיברו על סליקים דיגיטליים. אבל היא מעולם לא פגשה אחד מהם, אם אכן הם היו קיימים.
''כן,'' היא אמרה. ''כמו בפובוס. אנחנו חייבים להגן על אירופה.''
פניהם של מיכאל ויוסוף התעוותו לפתע, כאילו חשו כאב פתאומי. כאשר הם דיברו שנית זה היה בקולות שונים.
''מערכת ההגנה שלנו כשלה,'' אמר מיכאל. ''חיילי או''ם בראשותו של אהרון גולן-יממוטו יורדים ברגע זה אל הקומות התחתונות.''
''צוות הספינה שלך הצליח להמלט,'' אמר יוסוף, ''אבל המועצה רואה בהתקפה הזו הכרזת מלחמה.'' הוא נד בראשו למראה פניה של אנהיד. ''אני חושש שהחודשים והשנים הבאות יהיו עקובים מדם, אלא אם כן נוכל לעצור אותם עכשיו, פה, במאדים.'' הוא נאנח. ''עלינו להגן קודם על אלו שקרובים אלינו.''
אנהיד הבינה את כוונתו המלאה רק עשר דקות לאחר מכן. החשש לצוות הספינה שלה גרם לאגרופיה הפתוחים להסגר, וציפורניה חדרו עמוק אל תוך כפות ידיה. היא קיוותה שזועאמת ודורון יצליחו להגיע למקום מבטחים. הציקה לה הידיעה שהיא לכודה בתוך באר הכבידה של מאדים, ללא יכולת לעזור להם.
יוסוף ומיכאל הובילו אותה למעלית נוספת. הקונכיה נותרה מאחור.
''אנהיד,'' אמר מיכאל, ''יש הרבה דברים שמעולם לא סיפרנו לך. את מודעת לכך שתפקידנו הוא לגלות ולשמר כל צורת חיים שאולי קיימת במערכת השמש. את יודעת שלובי גדול נאסף – בעיקר, אך לא רק, על כדור הארץ עצמו – נגדנו, לובי שתומך בהריגה או גירוש של כל צורת חיים שאיננה 'אנושית'. מה שקרה במושבה של הב''מים בפובוס היה טבח פשוט. המועצה והאנשים שאנו מייצגים לא יכולים לסבול זאת יותר.
''מה שאת לא יודעת זה שאנחנו לא לבד.''
דלתות המעלית נפתחו ללא קול, אל הנגָר ענק ובמרכזו בריכה קעורה. אנהין בהתה במים – כמותם העצומה היתה עושר בכל מטבע מוכר במערכת השמש – ובספינה הכסופה שנחה על פניהם, ויותר מכל – בשלושת היצורים שעמדו על פניה.
הם נראו כמו עשן נוזלי. גופיהם השתנו משניה לשניה, נעו בזוויות מוזרות ונדמו לאנהיד כמתכת שהומסה בחום גבוה. עיניים אלכסוניות בקעו מתוך צואר מוארך והתפצלו לחצאי כדור בגוונים שונים של זהב. כנפיים דקות, כסופות, נפרשו מאחורי גבם ורפרפו באויר.
אחד היצורים דיבר בקול גבוה ומוזיקלי, בשפה שאנהיד לא הכירה.
יוסוף ומיכאל הנהנו ואחזו זה בידו של זה. הקול שיצא מפיהם היה מתואם, נשמע כמו קריאה של ציפורים שהולחנה והפכה למוסיקה.
''אלו...?'' היא לא הצליחה לסיים את השאלה. גוש עמד בגרונה.
''אנשי-מאדים. ה-'' שוב הקול המשותף ההוא, השפה הלא ידועה. ''גולן-יממוטו צד אותם על פסגת אולימפוס. זה מה שבאמת קרה שם, הסיבה שבגללה הוא עכשיו במ''מ ודורש נקמה. הוא יצא לצוד אותם, אנהיד! כמו חיות! וכמו רובוט עם מעגלי-אסימוב הם לא מסוגלים – או פשוט מסרבים – לפגוע בחיים אחרים. הם חסו עליו, אנהיד. ועכשיו הוא רוצה לצוד את כולם.
הם הובילו אותה אל הספינה. יצורי העשן נדו בכנפיהם ונעלמו בפנים, בני-האדם בעקבותיהם.
פנים הספינה היה צפוף. יוסוף ומיכאל התעקשו שאנהיד תשב ביניהם, והדבר גרם לה להרגיש לפתע שוב כילדה, כאילו מעולם לא גדלה ועזבה את הקיבוץ במטרה להפוך לטייסת חלל ולראות את מערכת השמש. במחשבה שניה, היא לא זכרה את הפעם האחרונה שמיכאל ויוסוף הושיבו אותה ביניהם, וגעגועים לעבר – לזמן פשוט יותר, תמים יותר – הציפו אותה כמו מים פושרים.
הספינה שקעה אל תוך המים. מעליהם, כיפה כסופה החלה לכסות את הבריכה. הספינה החלה לנוע במהירות במורדה של תעלה שהתרחבה לאחר כמה דקות והפכה למנהרה ענקית.
''קרטר יפוצץ את הכניסה למערכת המנהרות לפני שהחיילים של אהרון יגלו אותה. בעוד דקה. הוא היה מעדיף לתפוס את אהרון עצמו, אבל אני חושש שזה יותר משניתן לקוות.''
''קרטר? אתה מתכוון לקונכיה?''
''לא שמו האמיתי. התג שלו. הוא מאוחסן בזמן אמת במערכת המערות אליה אנו נכנסים. רק הגוף המכני – הקונכיה, אם את מעדיפה – יפגע.''
''מה עוד לא סיפרתם לי?'' שאלה אנהיד במרירות.
מיכאל שם את ידו על כתפה. ''אנחנו מצטערים, אנהיד. השתמשנו בך, לטובת המועצה, לטובת התק''ם, לטובת אנשי המאדים –''
''אבל עדיין השתמשנו בך, ועל כך אנו מצטערים.'' אמר יוסוף.
''לאנשי המאדים,'' אמר מיכאל, ''יש היסטוריה ארוכה. הם ביקרו באירופה בעבר, ותקשרו עם האוקיינוס. בגלל זה שלחנו אותך לשם –''
''כדי שיאן וו יוכל לבצע ניסוי שבוצע לראשונה לפני חצי מיליון שנה.''
אנהיד הקשיבה בשתיקה. חצי מיליון שנה. היא לא רצתה לחשוב על זה. גופיהם של אנשי המאדים נעו במה שאנהיד קיוותה שהיה סימפטיה. ''ועכשיו?'' היא שאלה. ''מה התפקיד שלי עכשיו?''
''עכשיו, בתי,'' אמר יוסוף, ומשהו בקולו נשבר, ''אנו נאלצים לעשות בך שימוש אחד אחרון.''
הוא ומיכאל אחזו זה בידו של זה. קולם, כשבא, בא במשותף.
''אנהיד אל-הרדן, המועצה זקוקה לך. יוסוף מנסור ומיכאל עמיחי שירתו את המועצה בנאמנות, אבל אין ביכולתם להוביל את התהליכים הנחוצים בתקופה אליה אנחנו נכנסים. האם את מסכימה לקבל עליך את האחריות?''
אנהיד שתקה. להנהיג את המועצה? פחד, פחד פשוט ומקיף-כל אחז בה. היא לא ידעה מה להגיד, מה לחשוב. היא חשבה על ספינת החלל שלה, על הצוות הזקוק לה. תמונות מאירופה הציפו אותה, וזכרון הישות הענקית על ירחו של צדק שב אליה, נושא איום משלו.
''אנהיד אל-הרדן, אנו מבקשים ממך להוביל את המועצה. להיות, לתקופה הנחוצה, המועצה. האם את מקבלת עליך את האחריות?''
הספינה הכסופה נעצרה והחלה להתרומם. הם בקעו מהמים במערה שקירותיה נבלעו במרחק. אנהיד עזרה ליוסוף ומיכאל לצאת מהספינה, תומכת בהם בזהירות.
המערה היתה מלאה בספינות חלל.
ספינות חלל מסוג שאנהיד לא ראתה מעולם. הן לא נראו כאילו המתינו במשך חצי מליון שנה. ספינות קרב דקות דמו ללטאות אפורות, עיניהן תותחי לייזר בוערים; ספינות להב כמו דיסקוסים כסופים, חדים למראה; ספינות ענק מרובעות, נטולות עיצוב, שיכלו להכיל בתוכן עיר מאדימית שלמה; ספינות שדמו לערפל, צורתן משתנה מדקה לדקה. ביניהן צפו אנשי המאדים כעשן, ובחנו אותה בשתיקה.
האם היתה בקשה בעיניהם הזהובות? היא חשה חשופה תחת מבטיהם, לא ראויה לאמונם. האם יהיה ביכולתה להוביל אותם אל הקרב ההולך ובא?
''אנהיד אל-הרדן,'' אמר קול המועצה.''האם את מקבלת את האחריות?''
כעס פתאומי הציף את אנהיד וגרם לאגרופיה הסגורים להכות באויר. ''כן!'' היא צעקה. ''אני מקבלת את האחריות!''
ואחד: המועצה
היא צפה בערפל של מידע. חלק ממנה עמד במערה של ספינות החלל השכוחות והבין את שפת אנשי המאדים; חלק ממנה צף במסלול סביב כוכב הלכת, צופה לכל הכיוונים דרך עינים מרובות; חלק ממנה דיבר עם מושבה של במ''ים פליטים במערות של אנשי המאדים והכין תוכניות.
היא צפתה בסליקים אלקטרוניים ובספינות חלל שהתחבאו בירחים. חזתה במחול אנשי המאדים ושחתה במנהרות המים התת-קרקעיות, מגלה יצורים שאיש מעולם לא ראה, אקולוגיה שלמה חבויה במעבה האדמה.
חלק ממנה שלט במערך כלי נשק שאת קיומו היא מעולם לא שיערה. חלק נוסף צפה בערוצי תקשורת, בתחבורה האלקטרונית של הרשת המקומית ושל מראת מאדים עצמה. קול מוכר תפס לרגע את תשומת לבה...
''זועאמת!'' חשש מילא אותה כמו עשן אפור. ''אתם בסדר?''
הם דיברו במהירות של סוּפים; היסוסו של זועאמת הפך את החשש לוודאות.
''דורון מת.''
כאב, כמו עשן סמיך, שחור, התפשט על פני ישותה המורחבת.
''הוא נורה לפני שנמלטנו מבסיס מסלול.''
היסוס, הפעם מצדה. ''אנחנו במלחמה,'' היא אמרה. היא חשה חוסר אונים; חיפשה תשובה אמיתית, ולא מצאה.
''דורון לא היה חייל!'' אמר זואעמת, מרירות בקולו. ''גם אני לא.'' הוא שתק לרגע. ''אף אחד לא הודיע לנו שיש מלחמה!''
היא צפתה בראש החץ האטומי ששוגר לעבר הולס מרינריס מהדרך לעין חרוד, בחלל, ונטרלה אותו כמעט מבלי משים. כאב פגע בה כאשר שני לוויני תקשורת פוצצו במסלול, וחלק משטח כוכב הלכת נעלם מראייתה; פניו של דורון עלו בה אז, כמו פסל אור מוקרן על פני העשן.
''גם להם יש זכות לחיות!'' היא צעקה במורד פס התקשורת לעבר זואעמת. ''יש להם זכות להתקיים!''
''ובשביל זה דורון היה צריך למות?''
השאלה הדהדה בתוך מערך הנתונים שהיא הפכה להיות. היא חשה בתשומת הלב שהשאלה עוררה: צפתה באנשי מאדים, דרך עיניה שלה, דרך עיניהם של מיכאל ויוסוף, דרך מצלמות וסוכנים אוטונומיים-למחצה של המועצה. אנשי המאדים צפו בה בשקט בחזרה, עיניים זהובות מחכות, גם הן, לתשובה.
''להתראות, אנהיד,'' אמר זואעמת. ''ברכות על הקידום.''
דמותו נעלמה ממסד הנתונים שלה. היא לא ידעה אם הוא בחר לנתק את הקשר או אם היאסר ערפאת הושמדה.
אנהיד צפתה בקרב והנחתה אותו. אצבעותיה היו חלליות.
חלק ממנה הנחה את הצי שנאסף במסלול סביב פובוס. חלק אחר שיגר ספינה בת חצי מליון שנה אחרי הדרך לעין חרוד. חלק נוסף ניתח את הנתונים מאירופה, וחלק אחר ניסה לענות על שאלה בלתי אפשרית.
החלק הקטן ביותר, זה שהיה אנהיד עצמה, התכווץ אל תוך עצמו.
משוללת תשובות, אנהיד התאבלה.
ובהשתתק כל העולם
אשב אביט אל כוכבי
לי אין עולם אלא אחד –
הוא העולם שבלבבי.
חיים נחמן ביאליק
חיים נחמן ביאליק
הדרך לעין-חרוד
|
 |
|
| |
חזרה לעמוד הראשי
כתוב תגובה
|
| |
 |
 |
|
עולם מרתק.
Boojie יום רביעי, 19/01/2005, שעה 23:19
|
|
|
 |
|
|
|
|
סיפור נחמד.
שלמקו יום חמישי, 20/01/2005, שעה 0:09
(3 תגובות בפתיל)
|
|
|
|
|
|
|
|
(ללא כותרת)
ceblare יום חמישי, 20/01/2005, שעה 1:30
(13 תגובות בפתיל)
|
|
|
|
|
|
|
|
(ללא כותרת)
evilsheep יום חמישי, 20/01/2005, שעה 11:50
(3 תגובות בפתיל)
|
|
|
|
|
|
|
|
תגובתי
תומר יום חמישי, 03/02/2005, שעה 18:28
|
|
|
|
|
|
הדעות המובעות באתר הן של הכותבים בלבד, ולמעט הודעות רשמיות מטעם האגודה הן אינן מייצגות את דעת או אופי פעולת האגודה בכל דרך שהיא. כל הזכויות שמורות למחברים.
|
|
 |
 |
|
