עוד בקטגוריה זו:
משחק הנסיכים
פרקים לדוגמה / גארת' ניקס
02/06/13
תגובות: 3
ציידת הלילה
פרקים לדוגמה / המערכת
04/05/12
תגובות: 2
דם כחול
פרקים לדוגמה / ורד טוכטרמן
23/09/11
תגובות: 1
ימי תל-אביב האחרונים
פרקים לדוגמה / לביא תדהר וניר יניב
24/09/10
תגובות: 0
מגן הלהט
פרקים לדוגמה / אילן גוייכמן
19/12/08
תגובות: 0
בן אלמוות
פרקים לדוגמה / רוג'ר זילאזני
12/12/08
תגובות: 0
פנטסיה 2000 - דבר העורך
פרקים לדוגמה / המערכת
06/10/08
תגובות: 39
תחיית האגדות
פרקים לדוגמה / אילן גוייכמן
17/09/08
תגובות: 1
חוק הקוסמים השני - אבן הדמעות
פרקים לדוגמה / טרי גודקינד
13/09/08
תגובות: 11
סימנטוב
פרקים לדוגמה / אסף אשרי
18/04/08
תגובות: 6
המים שבין העולמות
פרקים לדוגמה / הגר ינאי
06/04/08
תגובות: 6
דרקון הוד מלכותו
פרקים לדוגמה / נעמי נוביק
24/09/07
תגובות: 16
המגשר
פרקים לדוגמה / רביב מיוחס
14/09/07
תגובות: 74
התחדשות
פרקים לדוגמה / קרול ברג
05/05/07
תגובות: 3
בנות הדרקון
פרקים לדוגמה / מרית בן-ישראל
02/04/07
תגובות: 25
|
 |
אדון הקיסרים
פרקים לדוגמה / גאי גבריאל קיי
יום שני, 03/05/2004, שעה 17:44
הספר השני, החותם את הפסיפס הסרנטיני של קיי
|
|
מן הכריכה האחורית:
קריספין הגיע אל סרנטיום, וכעת הוא ניצב מול שני האתגרים
הגדולים בחייו - עליו להגיע לשיאו כאומן, לעצב את האור, את
הצבע ואת הצללים במקדש המפואר ביותר שנבנה אי פעם ולהיות ראוי
לאמונם של הקיסר והאמן מרטיניאן שהעניקו לו כבוד זה.
הוא צריך להיות קשוב ודרוך בכל רגע, ולהשמר ממזימות
החצר בסרנטיום.
העובדה כי הוא מוקף ביופיה אינה מגינה עליו מפני הצדדים
האפלים והמסוכנים של העיר.
תככים ושמועות רוחשים מתחת לפני השטח, ואש שנוצרה שלא בדרך
הטבע מהבהבת בחרכי המרתפים ובין צללי הלילה.
הקיסר ואלריוס נושא מבטו אל המערב, בשאיפה לחדש את ימי
האימפריה כקדם. תוצאות תוכניתו עלולות להיות הרות אסון עבור
יקיריו של האומן, שנותרו במולדתו.
קריספין עומד בפני מבחן סבוך של נאמנויות כפולות - למלכתו
הגולה הנמצאת בסרנטיום ולפטרוניו החדשים, הקיסר והקיסרית.
אומן נוסף, מוכשר ושאפתן, מגיע אל העיר, נחוש בדעתו להטביע
את חותמו על ההיסטוריה וליטול חלק במשחק הגדול שיקבע את
גורלה של האימפריה.
פרק 1
בעיצומן של הרוחות החזקות הראשונות של החורף עזב מלך המלכים אשר על בסאניה, שירוואן הגדול, אח לשמש ולירחים, חרב פֵּרוּן, מגלב אזאל השחור, את עירו מוקפת החומה, את קבאד, ויצא דרומה ומערבה בלוויית רוב אנשי חצרו כדי לבחון את מצב הביצורים בחלק זה של הארץ שבה שלט, להעלות קורבן לאש המקודשת שאצל קַסְטַת הכוהנים ולצוד אריות במדבר. בבוקרו של יום הציד הראשון הוא נורה מתחת לעצם הבריח.
החץ ננעץ עמוק בבשרו, ואיש מבין הנוכחים שם, בחולות, לא ההין לנסות לעוקרו. מלך המלכים נלקח באפריון למבצר קֵראקֶק הסמוך. חשש התעורר כי הוא עלול למות.
תאונות ציד היו עניין שבשגרה. בחצר המלוכה הבסאנידית לא חסרו אנשים נלהבים הנחפזים למשוך בקשתם. עובדה זו הגבירה את הסבירות להתנקשות חשאית. שירוואן לא יהיה המלך הראשון שנרצח במסווה של מסע ציד מלכותי.
כאמצעי זהירות, הורה מַזֶנדָאר, הווזיר של שירוואן, כי שלושת בניו הבכורים של שירוואן, שנסעו עמו דרומה, יזכו לשמירה. ביטוי שימושי המסווה את האמת: הם נעצרו בהשגחת המשמש בקראקק. הווזיר אף שלח רוכבים אל קבאד והורה לעצור גם את אמותיהם בארמון. לשלטונו של שירוואן הגדול בבסאניה מלאו עשרים ושבע שנים בחורף ההוא. עיני הנשר שלו לא כהו, זקנו העבות לא הלבין, לא ניכר בו ולו סימן קל שבקלים לאפרוריות גילו. קוצר רוחם של הבנים הבוגרים היה צפוי, כמו גם תככים קטלניים בקרב נשות המלוכה.
גברים רגילים מצפים אולי למצוא אושר בקרב ילדיהם, נחמה ונוחות בביתם. אך חייו של מלך המלכים לא היו כאלה של בני תמותה אחרים. חייו עמסו עליו את משא האלוהות והאדנות – ואזאל האויב היה קרוב תמיד, ולא הפסיק לפעול אף לרגע.
בקראקק זומנו שלושת הרופאים המלכותיים, שיצאו למסע דרומה עם אנשי החצר, אל החדר שבו הונח המלך הגדול במיטתו. בזה אחר זה בחנו הרופאים את הפצע ואת החץ. הם נגעו בעור שסביב הפצע, ניסו לטלטל את גוף החץ הנעוץ. הם החווירו למראה ממצאיהם. החצים ששימשו לציד אריות היו הכבדים ביותר שבנמצא. אם ייתלשו כעת נוצות החץ וגוף החץ יידחף פנימה, מבעד לחזה ומשם החוצה, יהיה הנזק לאיברים הפנימיים עצום, קטלני. ולא ניתן למשוך את החץ החוצה, כה עמוק חדר, כה רחב היה אוגֶן הברזל שבראשו. אם ינסה מישהו למשוך אותו, ישוסע בשרו של המלך, ייקרעו ממנו חייו בני התמותה עם דמו.
אילו הובא בפניהם מטופל אחר במצב כזה, היו הרופאים נוקטים את לשון הנסיגה הרשמית: בפציעה הזאת לא אטפל. משאמרו זאת, לא ניתן לייחס להם כל אחריות למוות.
מובן שאין לומר זאת כשהפצוע הוא המלך.
כשבאחִיהם של השמש ושל הירחים דברים אמורים, חויבו הרופאים לקבל עליהם את האחריות לטיפול, להיאבק בכל מה שמצאו ולהתאמץ ככל יכולתם להביא מזור לפצע או לחולי. כאשר מת חולה שרופא נטל אחריות לשלומו, נפלה האשמה על שמו של הרופא, כראוי. כשבגבר או באישה רגילים עסקינן, נקבעו קנסות כפיצוי למשפחת המנוח.
במקרה הזה, היה ניתן לצפות לשרפתם בחיים של הרופאים בלווייתו של המלך הגדול.
הרופאים שהוזמנו לשרת בחצר המלך, על העושר והתהילה שהתלוו למשרה זו, ידעו זאת היטב. אילו מת המלך במדבר, היו רופאיו – שלושת הרופאים אשר בחדר ואלה אשר נותרו בקבאד – נמנים עם המתאבלים המכובדים בקסטת הכוהנים בטקסים אל מול האש הקדושה. כעת היה המצב שונה בתכלית.
התייעצות שקטה התנהלה בין הרופאים אשר ליד החלון. כולם למדו ממוריהם – לפני זמן רב, רב מאוד – את חשיבותה של הבעה שקולה ורגועה לעיני החולה. כעת, נוהג רגוע שכזה לא נשמר כראוי. כאשר חייו של האדם ניצבים לו מנגד, קבועים – כמו גופו של חץ מגואל בדם – בהתנהלותו של רגע אחד, קשה לשמור על שיקול דעת ועל שלווה.
בזה אחר זה, לפי הוותק והמעמד, התקרבו שלושתם אל האיש שבמיטה בפעם השנייה. בזה אחר זה התכופפו, קמו, נגעו שוב בחץ השחור, במפרק ידו של המלך, במצחו, הביטו בעיניו שהיו פקוחות וזועמות. בזה אחר זה אמרו ברעד, כפי שהיה עליהם לומר: ''בפציעה הזאת אטפל''.
משאמר הרופא השלישי את המילים הללו ונסוג לאחור, לא בטוח, השתררה דממה בחדר, אף כי עשרה אנשים נאספו בינות למנורות וללהבות האש הבוערות. בחוץ החלה הרוח לנשב.
בדממה הזאת נשמע קולו של שירוואן עצמו, חלש אך ברור, אלוהי. מלך המלכים אמר: ''אין בידם לעשות מאומה. הדבר ניכר בפניהם. פיותיהם יבשים כחול מרוב פחד, מחשבותיהם כחול נזרה ברוח. אין הם יודעים מה לעשות. קחו את שלושתם מעמנו והרגו אותם. אין הם ראויים. עשו כן. מצאו את בננו דמנאזס והניחוהו במדבר למאכל חיית השדה. את אמו מסרו לעבדים בארמון בקבאד, לתענוגותיהם. עשו כן. ואז לכו אל בננו מוראש והביאוהו לכאן, אלינו''. שירוואן עצר לנשום, להרחיק מעמו את החולשה המשפילה שבכאב. ''הביאו אלינו גם כוהן ובידו גחלת מהאש הקדושה. דומה כי נמות בקראקק. כל הקורה רצונו האלוהי של פרון הוא. אנהיטה ממתינה לכולנו. כך נכתב וכך נחתם. עשה כן, מזנדאר''.
''אף לא רופא אחד, אדוני הגדול?'' שאל הווזיר הקטן, הדשן, קולו יבש, עיניו יבשות.
''בקראקק?'' שאל מלך המלכים, קולו מריר, מרוגז. ''במדבר הזה? חשוב היכן אנו נמצאים''. דם נקווה בדברו, ניגר מהמקום שבו ננעץ החץ, אשר גופו היה צבוע שחור, מעוטר בנוצות שחורות. זקנו של המלך הוכתם בדמו הכהה.
הווזיר הרכין את ראשו. גברים ניגשו להוציא מהחדר את שלושת הרופאים שדינם נחרץ. הם לא מחו, לא התנגדו. השמש כבר עברה את שיא גובהה, והחלה לשקוע על יום חורפי בבסאניה, במבצר מרוחק, על סף החולות. הזמן נע; העתיד לבוא נקבע כבר מזמן.
בני אדם מוצאים לעתים אומץ במפתיע, מפתיעים את עצמם, משנים את מהלך חייהם ותקופתם. הגבר שצנח על ברכיו ליד המיטה, מהדק את ראשו אל הרצפה המחופה במרבד, היה מפקדו הצבאי של מבצר קראקק. התבונה, שיקול הדעת, יצר ההישרדות – כל אלה דרשו ממנו לשמור על שתיקה באותו יום, בקֶרֶב אנשי החצר החלקלקים, המסוכנים. לאחר מכן הוא לא יֵדע להסביר מדוע דיבר. הוא ירעד כאחוז קדחת בהיזכרו באירועים, שותה יין מעבר למידה הראויה, אפילו בימי הצום.
''מלכי'', אמר בקיתון המואר, ''יש עמנו רופא ותיק ומנוסה, בכפר שמתחת למבצר. הנוכל לקוראו הנה?''
מבטו של המלך הגדול נראה כמצוי כבר במחוזות אחרים, אצל פרון וגברתו, מעבר לגבולות טרדותיהם הפעוטות של בני התמותה. הוא אמר: ''מדוע להרוג עוד אדם?''
נאמר על שירוואן, נכתב בגיליונות קלף ונחרת בלוחות אבן, כי לא היה רחום וחנון ממנו, לא היה מי שניחן ברוחה של האלה אנהיטה יותר ממנו מבין אלה אשר ישבו על כס המלכות בקבאד ואחזו בשרביט ובפרח. אבל הגבירה אנהיטה נקראה גם המלקטת, המזמנת את בני האדם אל סופם.
הווזיר מלמל רכות: ''ומדוע שלא נעשה כן? ומה נזק ייגרם מכך, אדוני? האוכל לזמנו?''
מלך המלכים שכב דומם עוד רגע, ואז החווה בידו מחווה קצרה, אדישה. ניכר כי זעמו שכך. מבטו, כבד ומכביד, פנה אל האש והשתהה עליה. מישהו יצא בעקבות איתותו של הווזיר.
הזמן חלף. במדבר שמעבר למבצר ובכפר שלמרגלותיו קמה רוח צפונית. היא נשבה בחולות, הודפת אותם ומסיטה אותם ממקומם, מוחקת חוֹליות, בונה אחרות, והאריות שלא ניצודו מצאו מפלט במערותיהם, ממתינים לבוא הלילה.
הירח הכחול, ירחה של אנהיטה, עלה בשעות אחר הצהריים המאוחרות, משתווה לשמש הנמוכה. במבצר קראקק יצאו גברים ברוח היבשה להמית שלושה רופאים, להמית בן מלך, לזַמֵן בן מלך, לשאת הודעה אל קבאד, לזמן כוהן ובידו אש קדושה למלך המלכים אשר בחדרו.
ולהביא עוד אדם אחר.
ראסטם איש קראקק, בן זורה, ישב משוכל רגליים על השטיח האיספהני הארוג שבו השתמש להוראה. הוא קרא, מרים את מבטו מפעם לפעם ומביט בארבעת תלמידיו, המעתיקים בשקידה מתוך אחד מכתבי היד היקרים שלו. מרוביוס כותב על יָרוֹד, זה היה הנושא; כל תלמיד נדרש להעתיק עמוד אחר. הם החליפו את העמודים ביניהם מדי יום, עד שלכל תלמיד היה עותק מלא מהחיבור כולו. ראסטם החזיק בהשקפת עולם לפיה הגישה המערבית של אנשי טרקסיה היא הראויה לטיפול ברוב – אף כי לא בכל – התחומים הקשורים לעין.
מבעד לחלון המשקיף על הדרך המאובקת נכנסה לחדר רוח קלילה. היא עדיין הייתה עדינה, לא בלתי נעימה, אך ראסטם חש את הסערה הטמונה בה. החולות יינשאו ברוח. בכפר קראקק, מתחת למצודה, חדר החול לכל מה שנקרה בדרכו כשבאה הרוח מן המדבר. הם התרגלו לכך, לטעמו במזונם, לתחושת הגרגרים בבגדיהם ובמצעים שעל המיטות, באיבריהם המוצנעים.
מאחורי התלמידים, בדלת הכניסה המקושתת שהובילה למגורי המשפחה, שמע ראסטם רחש קל; הוא זיהה צל על הרצפה. שאסקי הגיע למקומו הקבוע מאחורי וילון החרוזים והמתין לתחילת החלק המעניין יותר של לימודי אחר הצהריים. בנו, בן שבע שנים בלבד, הפגין סבלנות ונחישות חסרת פשרות. לפני מעט פחות משנה החל לגרור מחצלת קטנה מחדרו לפינה שמחוץ לחדר הלימוד. הוא ישב עליה משוכל רגליים ובילה חלק ניכר מאחר הצהריים, זמן רב ככל שהותר לו, בהאזנה מבעד לווילון לאביו מרביץ תורה. אם הורחק אותו משם בידי אִמותיו או המשרתות, הוא מצא את דרכו בחזרה אל הפרוזדור ברגע שהצליח להימלט.
שתי נשותיו של ראסטם סברו כי אין זה ראוי לילד קטן להאזין לפרטים מפורשים על פצעים מדממים ועל נוזלי גוף, אבל הרופא היה משועשע מהעניין שגילה הילד, ושכנע את נשותיו להתיר לשאסקי לשבת מחוץ לדלת כל עוד הכין את שיעוריו ומילא את מטלותיו הוא. גם התלמידים נהנו, כך נראה, מנוכחותו הבלתי נראית של הילד במסדרון, ופעם או פעמיים אף הזמינו אותו להשיב לשאלות אביו.
היה משהו משובב לב, אפילו לאדם זהיר ומאופק, בילד בן שבע המכריז כנדרש: ''בפציעה הזאת אטפל'', ואז מפרט את הטיפול הראוי בבוהן דלוקה וכואבת או בשיעול דמי וגושי. הדבר המעניין, חשב ראסטם, מלטף בקפידה את זקנו המסודר, המחודד, היה כי תשובותיו של שאסקי היו לעתים קרובות מדויקות. הוא הניח לילד לענות פעם על שאלה כדי להביך תלמיד שנתפס לא מוכן לאחר לילה של שתייה, אף כי בהמשך הערב הצטער על כי עשה זאת. צעירים רשאים לבקר בפונדקים מפעם לפעם. כך יכלו ללמוד על חיי האנשים הפשוטים ועל תענוגותיהם, וזה מנע מהם זקנה מוקדמת. רופא צריך להכיר את טבעם של בני האדם ואת חולשותיהם, ולא לשפוט לחומרה את ההבלים הפשוטים. השיפוט ניתן לפרון ולאנהיטה.
מגע זקנו הזכיר לו מחשבה שחשב אמש: הגיע הזמן לשוב ולצבוע אותו. הוא תהה אם עדיין יש צורך להוסיף אפור לצִבעו החום הבהיר. כששב מאיי איספהן ואג'בר ארבע שנים קודם לכן, התיישב בעירו משכבר והקים בה מרפאה ובית ספר. הוא סבר כי מידת הזהירות דורשת שירכוש לעצמו אמינות-מה בכך שישווה לעצמו מראה מבוגר יותר. במזרח נתמכו כוהנים-רופאים במקלות הליכה שלא היה בהם צורך, עלו בכוונה במשקל, פלטו מילים בהפסקות מדודות או בעיניים ממוקדות בחזיונות פנימיים – כל אלה כדי ליצור את הרושם הרצוי של הדרת כבוד והצלחה.
יומרנות לא מעטה הייתה באדם בן עשרים ושבע המציג את עצמו כמורה למקצוע הרפואה בגיל שבו רבים אך החלו את לימודיהם. ואכן, שניים מתלמידיו בשנתו הראשונה היו מבוגרים ממנו. הוא תהה אם ידעו זאת.
אבל לאחר שלב מסוים הלוא דיברו העבודה וההוראה בשם עצמן? בקראקק, כאן, בקצה המדבריות הדרומיים, זכה ראסטם לכבוד ואף להערצה מהכפריים, והוא הוזעק למצודה פעמים רבות לטפל בפצעים ובמחלות בקרב החיילים, למורת רוחם של הרופאים הצבאיים ולמגינת לבם. לא היה סביר שתלמידים אשר כתבו לו ועברו מרחק כזה כדי ללמוד מפיו – מקצתם אפילו עובדי ג'אד סרנטיניים, שחצו את הגבול מאמוריה – יפנו עורף וילכו משם כשיגלו שראסטם מקראקק אינו חכם זקן, כי אם בעל צעיר ואב שניחן בכישרון לרפואה ושקרא ונסע יותר מרוב בני האדם.
אולי. תלמידים, או תלמידים בכוח, עלולים להיות בלתי צפויים במובנים רבים, וההכנסה שההוראה הניבה לראסטם הייתה נחוצה לגבר המפרנס כעת שתי נשים ושני ילדים – בייחוד כאשר כל אחת מן הנשים רוצה ילד נוסף בבית הצפוף. אך כפריים ספורים בקראקק יכלו לשאת בתשלום שכר הטרחה הראוי לרופא, והיה רופא נוסף בכפר – שכלפיו חש ראסטם תיעוב אותו הסווה רק קלות – ודבר זה חילק את ההכנסה המצומקת ממילא שניתן להפיק מהמקצוע. בסך הכול היה עדיף שלא להפר נוהג מצליח. אם פסים אפורים בזקנו שכנעו אפילו תלמיד אחד או שניים, או איש צבא במצודה (שם כן יכלו לשלם), הרי השימוש בצבע משתלם, כך חשב.
ראסטם שב והביט מהחלון. השמים היו כהים כעת מאחורי גן הצמחים הקטן שלו. אם תתחולל סופה אמיתית, יפריעו הסחת הדעת והאפלה לשיעוריו ויקשו את ניתוח אחר הצהריים. הוא כחכח בגרונו. ארבעת התלמידים, שהיו רגילים לנוהג זה, הניחו את כלי הכתיבה ונשאו את מבטיהם. ראסטם הנהן, והתלמיד הקרוב אל הדלת ניגש לפתוח אותה ולהכניס את ראשון החולים מהמבואה המקורה, שבה המתינו.
הוא נהג לטפל בחולים בבוקר וללמד לאחר מנוחת הצהריים, אבל אלה מהכפריים שלא יכלו לשלם כלל הסכימו לעתים להיבדק בידי ראסטם ותלמידיו בשעות אחר הצהריים כחלק מתהליך הלימוד. לרבים החמיאה תשומת הלב, אחרים חשו שלא בנוח, אבל בקראקק נודע כי זוהי דרך ליהנות מגישה לרופא הצעיר שלמד במזרח המסתורי ושב כשבאמתחתו סודות העולם הנסתר.
האישה שנכנסה כעת עמדה מהוססת ליד הקיר שעליו תלה ראסטם את עשבי המרפא שלו ואשר לצדו הניח את הכדים הקטנים ואת שקיקי הפשתן של התרופות. היא סבלה מירוד בעינה הימנית. ראסטם ידע זאת; הוא ראה אותה קודם לכן והעריך את מצבה. הוא התכונן מראש, וכשתחלואי הכפריים אפשרו זאת, השתדל שהניסיון המעשי וההתבוננות ילכו יד ביד עם הכתבים ששיננו והעתיקו. אין תועלת, אהב לומר, ללמוד מה אמר אל-חיזארי על קטיעת איברים כאשר אינך יודע להשתמש במסור.
הוא עצמו בילה שישה שבועות עם מורהו בן המזרח במסע קרבות איספהני כושל נגד הפולשים בגבולם הצפון-מזרחי. הוא למד להשתמש במסור.
הוא גם ראה די מהמוות האלים ומהכאב הנואש, הנקלה, כדי להחליט לשוב הביתה, לאשתו ולילד הקטן שראה אך חטופות בטרם יצא למזרח. הבית והגינה האלה בקצה הכפר, ואחר כך עוד אישה ובת באו עם שובו. הילד שהותיר מאחוריו היה כעת בן שבע וישב על מחצלת מעבר לדלת חדר הרופא, מאזין להרצאות אביו.
וראסטם הרופא עדיין חלם לעתים באפלת הלילה על שדה הקרב במזרח, זוכר את עצמו חותך באיבריהם של גברים צועקים מתחת לאור מעשן, לא יציב, של לפידים ורוח כשהשמש ירדה על שדה הקטל. הוא זכר מזרקות שחורות של דם, זכר כיצד נספג, הוכתם, בזרם הלוהט והמרסס שלו, בגדיו, פניו, שערו, זרועותיו, חזהו... הופך ליצור מטיל אימה נוטפת בעצמו, ידיו חלקלקות כל-כך עד שבקושי הצליח לאחוז במכשירים כדי לנסר ולחתוך ולצרוב, הפצועים מגיעים בהמוניהם, עוד ועוד, בלי סוף, בלי הפסקה, גם אחרי רדת הלילה.
יש דברים גרועים ממרפאה כפרית בבסאניה, החליט בבוקר המחרת, ולא חזר בו מאז, אף כי השאפתנות התעוררה בו מפעם לפעם ואמרה אחרת, מפתה ומסוכנת כאשת חצר בקבאד. ראסטם בילה חלק ניכר מחייו הבוגרים בניסיון להיראות מבוגר מכפי שהיה. אבל הוא לא היה זקן. עדיין לא. יותר מפעם אחת תהה, בשעות בין הערביים שבהן הופיעו מחשבות מעין אלה, מה היה עושה אילו נקשו על דלתו ההזדמנות והסכנה.
במבט לאחור, אחר כך, הוא לא זכר אם אכן נשמעה נקישה על הדלת. המהירות שבה אירע הכול הייתה כה מסחררת עד כי ייתכן שהחמיץ אותה. אבל נראה לו כי הדלת החיצונית פשוט נפרצה, ללא אזהרה, כמעט מעיפה את החולה שהמתינה צמודה לקיר, כשחיילים במגפיים פרצו פנימה, ממלאים את החדר השקט בתוהו ובוהו של העולם.
ראסטם הכיר אחד מהם, את המפקד: הוא שירת בקראקק זמן רב. פני האיש היו מעוותות כעת, עיניו פעורות, מראהו כקודח. קולו, כשדיבר, חרק כמסור. הוא אמר: ''עליך לבוא! מיד! אל המצודה!''
''אירעה תאונה?'' שאל ראסטם ממחצלתו, שומר על מתינות בקולו, מתעלם מנימת קולו הבהולה של האיש, מנסה להשיב את השלווה בעזרת הרוגע שלו. היה זה חלק מהכשרתו של רופא, והוא רצה שתלמידיו יראוהו עושה כן. החולים שבאו אליהם היו עצבניים לעתים קרובות; לרופא אסור להיות עצבני. הוא הבחין כי החייל פנה מזרחה כשאמר את מילותיו הראשונות. אות לכך כי התחזית היא ניטרלית. האיש היה, כמובן, בן לקסטת הלוחמים, דבר טוב או רע, תלוי בקסטה שאליה שייך הנפגע. הרוח הייתה צפונית: לא טוב, אבל ציפורים לא נראו ולא נשמעו מבעד לחלון, עובדה שאיזנה במידת-מה את הדברים.
''תאונה! כן!'' קרא החייל, ללא שלווה כלל. ''בוא! זהו מלך המלכים! חץ!''
השלווה נטשה את ראסטם כמו חייל בשירות חובה הניצב אל מול חיל הפרשים הסרנטיני. אחד מתלמידיו השתנק בתדהמה. האישה פגועת העין התמוטטה על הרצפה בצווחה יבבנית וצורמת. ראסטם קם במהירות, מנסה להשליט סדר במחשבות המתרוצצות במוחו. ארבעה גברים נכנסו. מספר ביש מזל. עם האישה, חמישה. האם ניתן למנות אותה כדי לתקן את האותות?
בעודו מחשב במהירות אותות ומופתים, נחפז אל השולחן הגדול שליד הדלת וחטף את תיק הפשתן הקטן שלו. הוא הכניס לתוכו כמה עשבים וצלוחיות ונטל את תיק העור שלו, ובו כלי ניתוח. ברוב המקרים היה שולח תלמיד או משרת לפניו עם התיק כדי להרגיע את אנשי המצודה וכדי שלא להיראות נחפז בצאתו, אבל לא היו אלה הנסיבות הראויות להתנהגות רגילה. מלך המלכים הוא זה!
ראסטם הבחין שלבו הולם בקול. הוא התאמץ להשתלט על נשימתו. הוא חש מסוחרר, ראשו קל. מפחד, למעשה. מסיבות רבות. היה חשוב שלא להראות זאת. הוא נטל את מקל ההליכה שלו, האט בכוונה וחבש את כובעו לראשו. הוא פנה אל החייל, הפנה את פניו בזהירות צפונה ואמר: ''אני מוכן. אפשר ללכת''.
ארבעת החיילים מיהרו לצאת לפניו מהדלת. ראסטם ניסה להשליט סדר בחדר שהוא עוזב. בהארי, הטוב שבתלמידיו, נשא אליו את מבטו.
''אתם רשאים להתאמן בכלי הניתוח על ירקות, ואז על פיסות עץ'', אמר ראסטם. ''בדקו זה את זה לפי תור. שלחו את החולים הביתה. הגיפו את התריסים אם הרוח תגבר. אתם רשאים להדליק אש ולהשתמש בשמן כדי להאיר את החדר''.
''מורי'', אמר בהארי בקידה.
ראסטם יצא בעקבות החיילים.
הוא עצר בגינה, שב ופנה צפונה, רגליו צמודות, וקטף שלושה קני במבוק. ייתכן שיזדקק להם ככלי עבודה. החיילים המתינו בדרך בחוסר סבלנות, עצבניים ומבועתים. האוויר היה מתוח. ראסטם הזדקף, מלמל תפילה לפרון ולגבירה והלך בעקבותיהם. בעשותו כן, הבחין בקטיון ובג'ריטה בכניסה הראשית של הבית. פחד ניכר בעיניהן: עיניה של ג'ריטה היו גדולות עד כדי כך שנראו למרחקים. היא הביטה בו בדממה, נשענת על קטיון, נתמכת בה, אוחזת בתינוקת. אחד החיילים ודאי סיפר לנשים מה מתרחש.
הוא הניד בראשו לעבר שתיהן בתנועה מרגיעה, וראה את קטיון מחזירה לו הינד ראש רגוע וכורכת את זרועה סביב כתפיה של ג'ריטה. הן יהיו בסדר. אם ישוב.
הוא עבר בשער הקטן אל הדרך, הצעד הראשון ברגל ימין, מביט ומחפש סימנים בין הציפורים. הוא לא מצא כאלה: כולן התחבאו מאימת הרוח המתחזקת. שום אותות. אילו רק לא נשלחו ארבעה חיילים. מישהו היה צריך לתת את דעתו על כך. אבל כבר אין מה לעשות בנדון. הוא ידליק קטורת במצודה, במחוות פיוס. ראסטם אחז את מקלו והתאמץ לשמור על הופעה שלווה. הוא לא חשב שהוא מצליח בכך. מלך המלכים. חץ.
הוא עצר פתאום על דרך העפר.
וברגע שעשה כן, מקלל את עצמו על טיפשותו, מתכונן לשוב לחדרי הטיפולים ויודע איזה אות מבשר רע יהיה זה, שמע מישהו מדבר מאחוריו.
''אבא'', אמר קול קטן.
ראסטם פנה וראה מה אחז בנו בשתי ידיו. לבו עצר לרגע מלכת, או לפחות כך הרגיש. הוא בלע את רוקו, פעולה שהייתה קשה פתאום. הוא אילץ את עצמו לנשום עוד נשימה עמוקה, עומד דומם מאוד מחוץ לשער.
''כן, שאסקי'', אמר בשקט. הוא הביט בילד הקטן בגן ושלווה מוזרה אפפה אותו. תלמידיו והחולים הביטו בו כגוש אחד מהמבואה, החיילים מהדרך, הנשים מהכניסה השנייה. הרוח נשבה.
''האיש אמר... הוא אמר חץ, אבא''.
ושאסקי הושיט את שתי ידיו הקטנות, מגיש לאביו את המכשיר שנשא אל החצר.
''הוא אמר, נכון?'' אמר ראסטם. ''אם כן, כדאי שאקח את זה איתי, נכון?''
שאסקי הנהן. גופו הקטן זקוף, עיניו החומות הכהות רציניות כעיני כוהן המגיש מנחה. הוא בן שבע, חשב ראסטם. אניהטה, שמרי עליו.
הוא שב ועבר מבעד לשער העץ, התכופף ונטל מהילד את המכשיר הדק בנרתיק העור שלו. הוא הביא אותו מאיספהן, מתנת פרידה ממורו שם.
החייל אכן אמר שיש חץ. ראסטם חש רצון עז ופתאומי, לגמרי לא צפוי, להניח את ידו על ראשו של בנו, על השיער החום, המתולתל, לחוש את החמימות, את הקטנות. זה נבע, כמובן, מהעובדה שייתכן שלא ישוב מהמצודה. ייתכן שזוהי פרידה. לא ניתן לסרב לטפל במלך המלכים, ותלוי היכן פגע החץ...
הבעת פניו של שאסקי הייתה מרוכזת כל-כך, כאילו הבין זאת באופן על-טבעי. לא ייתכן שהבין, כמובן, אבל הילד הציל אותו כעת מהסימן הנורא של חזרה לחדר הטיפולים לאחר שיצא ממנו ונטל את קני הבמבוק, או מהצורך לשלוח מישהו אחר במקומו.
ראסטם גילה שאינו מסוגל לדבר. הוא הביט בשאסקי במשך רגע נוסף, ואז הביט בנשותיו. לא היה זמן לומר דבר גם להן. העולם נכנס מבעד לדלתו אחרי ככלות הכול. העתיד לבוא נכתב ונחתם כבר מזמן.
ראסטם פנה ויצא במהירות מבעד לשער וצעד עם החיילים במעלה הדרך התלולה ברוח הצפונית שנשבה. הוא לא הביט לאחור בשל האות מבשר הרעות הקשור בכך, אבל הוא ידע בוודאות כי שאסקי עדיין עומד ומביט בו, בודד בגינה כעת, זקוף כחנית, קטן כקנה סוף על גדת הנהר.
וינאז' בן וינאז', המפקד הצבאי של המצודה הדרומית בקראקק, נולד דרומית עוד יותר, בנווה מדבר זעיר ועטור דקלים מזרחית לקנדיר, אי בודד ואביבי של ירוק, מוקף מדבר מכל עבריו. היה זה כפר שוק, כמובן. סחורות ושירותים החליפו ידיים בין עמי החולות הכהים והקודרים שהגיעו לשם רכובים על גמלים, ושבו ויצאו למדבר, נסוגים ונעלמים באופק הבוהק.
מכיוון שגדל כבנו של סוחר, למד וינאז' להכיר היטב את השבטים הנודדים, הן בעתות מסחר ושלום והן בימים שבהם שלח המלך האדיר צבאות דרומה, בניסיון עקר נוסף לכפות מָעֲבָר לים המערבי אשר מעבֵר לחולות. המדבר, לפחות ככל שהדברים אמורים באנשי השבטים הפראיים שעברו בו, מנע זאת שוב ושוב. לא החולות ולא אלה ששהו בהם ניאותו להיכנע.
אבל ילדותו בדרום הפכה את וינאז' – שהעדיף את חיי הצבא על פני חיי המסחר – למועמד מצוין ומובן מאליו לפיקוד על אחת ממצודות המדבר. מידה נדירה של צלילות מחשבה ניכרה בהחלטתם של הבכירים בקבאד למנותו לפקד על קראקק משהגיע לדרגה מספקת, ולא, למשל, לפקד על חיילים השומרים על נמל דיג בצפון ומתמודדים עם סוחרים עטויי פרוות ופולשים ממוסקאב. לפעמים הצליח הצבא לפעול כהלכה, כמעט בניגוד לטבעו. וינאז' הכיר את המדבר וידע להעריך כראוי אותו ואת יושביו. הוא הצליח להתמודד עם מקצת הניבים של הנוודים, דיבר מעט בלשונם של בני קִינְדָת', ולא הניח לחול במיטתו, בבגדיו או בקפלי עורו להטרידו.
אבל הרקע שממנו בא לא רמז כלל כי בנו החייל של וינאז' הסוחר עשוי להעז ולפצות את פיו בין האנשים הבכירים ביותר בבסאניה, ולהעלות הצעה שלא התבקשה כלל, כי רופא כפרי – שאינו שייך אף לקסטת הכוהנים – יזומן אל ערש מותו של מלך המלכים.
בין השאר, סיכנה ההצעה את חיי המפקד עצמו. מותו היה ודאי אילו החליט מישהו אחר כך כי טיפולו של הרופא הכפרי החיש את מותו של המלך או גרם לו – אף כי שירוואן הגדול כבר הסב את פניו אל האש, כמו מחפש בלהבות את פרון אשר על הרעם או את דמותה הכהה של הגבירה.
החץ היה בתוכו, עמוק מאוד. דם עדיין ניגר ממנו לאטו, מכהה את סדיני המיטה ואת התחבושות אשר הונחו סביב הפצע. היה זה פלא, למעשה, שהמלך עדיין נשם, עדיין היה ביניהם, מביט בלי נוע במחול הלהבות בשעה שרוחות המדבר קמו ועלו בחוץ. השמים קדרו.
דומה היה כי שירוואן אינו מעוניין לומר לאנשי חצרו מילות פרידה אחרונות או לנקוב בשם יורשו, אף כי עשה מחווה שרמזה על בחירתו. לצד מיטתו כרע בנו השלישי של המלך, מוראש, אשר כיסה את ראשו ואת כתפיו באודים מן האש, והתנודד קדימה ואחורה, מתפלל. במקום לא היה איש מהבנים האחרים. קולו של מוראש, עולה ויורד בדקלום קצבי, היה הקול האנושי היחיד בחדר, פרט לקול המאומץ של נשימת המלך הגדול.
בדממה הזאת, ולמרות קולה של הרוח, נשמעו בבירור קולות המגפיים בפרוזדור. וינאז' נשם ועצם את עיניו לרגע, מתפלל לפרון ומטיל קללה על אזאל, האויב הנצחי. אז פנה וראה את הדלת נפתחת ואת הרופא נכנס, הרופא שריפא אותו מפריחה מביכה שתקפה אותו במהלך מסע סתווי לעבר ערי הגבול הסרנטיני ומצודותיו.
הרופא, מלוּוה במפקד המשמר המבועת למראה של וינאז', צעד כמה צעדים לתוך החדר ונעצר, נשען על מקלו, בוחן את החדר, לפני שהביט בדמות השרועה על המיטה. לא היה איתו משרת – הוא עזב את הבית בחופזה, ודאי, ההוראות שמפקד המשמר קיבל מווינאז' היו חד-משמעיות – ולכן נשא את תיקו בעצמו. בלי להביט לאחור הושיט את שקיק הפשתן, את מקל ההליכה שלו וכלי נתון בנרתיק, ומפקד המשמר מיהר ליטול אותם מידיו. הרופא – ראסטם היה
שמו – נהג באורח מאופק ונטול הומור, שלא היה לטעמו של וינאז', אבל האיש למד באיספהן, הוא לא הרג את מטופליו, והוא הצליח לרפא את הפריחה.
הרופא ליטף את זקנו המאפיר ביד אחת, כרע ברך ורכן, בהפגינו גינונים ראויים במפתיע. הוא שב והתרומם בפקודת הווזיר. המלך לא הפנה את מבטו מן האש; הנסיך הצעיר לא חדל מתפילתו. הרופא קד לווזיר והסתובב בקפידה – פונה מערבה, כראוי, הבחין וינאז' – ואמר בקול נמרץ: ''בפציעה זו אטפל''.
הוא לא התקרב כלל אל החולה – ובוודאי שלא בדק אותו – אך לא הייתה לו כל בררה של ממש. היה עליו לעשות כמיטב יכולתו. מדוע להרוג עוד אדם? שאל המלך. אין כמעט ספק שזה בדיוק מה שעשה וינאז' כשהציע להביא לכאן את הרופא.
הרופא פנה והביט בווינאז'. ''אהיה אסיר תודה אם מפקד המצודה יישאר כאן לסייע בידי. ייתכן שיהיה לי צורך בניסיונו של חייל. אבל כל היתר, רבותיי הנכבדים והיקרים, יצטרכו לעזוב כעת את החדר, בבקשה''.
בלי לקום מכריעתו אמר הנסיך בלהט: ''לא אעזוב את אבי''.
אדם זה עמד להפוך, כמעט בוודאות, למלך המלכים, לחרב פרון, כשתידום נשימתו של האיש שעל המיטה.
''רצון מובן בהחלט, אדוני הנסיך'', אמר הרופא בשלווה. ''אבל אם אביך האהוב יקר לך, ואני רואה בבירור שאכן כך הוא, ואם אתה מבקש לסייע לו, תכבד את בקשתי ותמתין בחוץ. לא ניתן לקיים ניתוח במקום הומה אדם''.
''לא יהיה כאן... המון אדם'', אמר הווזיר. שפתו של מזנדאר התעוותה כשאמר זאת. ''הנסיך מוראש יישאר כאן, ואני עצמי. אתה אינך בן לקסטת הכוהנים, כמובן, וכמוך אף המפקד. לפיכך עלינו להישאר. כל האחרים יעזבו כנדרש''.
הרופא אך הניד בראשו. ''לא, אדוני. הרוג אותי עכשיו, אם תרצה. אך אני למדתי, ואני מאמין, כי אל לבני משפחה ולחברים קרובים להיות נוכחים בשעה שרופא מטפל באדם פצוע. כדי לזכות במעמד של רופא מלכותי, חייב אדם להיות בן לקסטת הכוהנים, אני יודע. אבל אני לא זכיתי במעמד זה... אני אך מטפל במלך האדיר, לפקודתכם. כדי שאוכל לטפל בפגיעה זו, עליי לעשות כן לפי הכשרתי, או שלא תהא בי תועלת למלך המלכים, וחיי שלי יהיו עליי לנטל''.
הבחור היה שחצן נפוח, מאפיר בטרם זמנו, חשב וינאז', אבל היה לו אומץ. הוא ראה את הנסיך מוראש מרים מבט, עיניו השחורות לוהבות. אולם לפני שהנסיך הספיק לדבר, מלמל קול חלש וקר מהמיטה: ''שמעתם את הרופא. הוא הובא הנה בזכות כישוריו. מדוע נערכות התנצחויות בנוכחותי? החוצה. כולכם''.
השתררה דממה.
''מובן, אדוני היקר'', אמר מזנדאר הווזיר, והנסיך, פיו נפתח ונסגר חליפות, התרומם בחשש. המלך עדיין לא הסיר את עיניו מהלהבות. קולו נשמע לווינאז' כאילו הגיע מעבר לממלכת החיים. הוא ימות, הרופא ימות, וינאז' עצמו, יש להניח, ימות. הוא היה שוטה שבשוטים, וימיו ספורים.
גברים החלו לנוע בעצבנות אל הפרוזדור, שבו הוצתו לפידים בגומחות שבקירות. הרוח לחשה, קול בודד שמעבר לעולם הזה. וינאז' ראה את מפקד המשמר מניח את חפציו של הרופא בטרם מיהר לצאת. הנסיך הצעיר עצר ממש לפני הרופא הצנום, שעמד דומם והמתין לצאתם. מוראש הרים את ידיו ומלמל בקול שקט ונוקב: ''הצל את חייו, ולא – יביאו אצבעות אלה את קצך. אני נשבע ברעם של פרון''.
הרופא לא אמר דבר, רק הנהן, סוקר בשלווה את ידי הנסיך המותש, מביט בהן נפתחות ונקפצות, ואז מתעקלות במחווה פתאומית של חניקה. מוראש היסס רגע נוסף, ואז שב והביט באביו – אולי בפעם האחרונה, חשב וינאז', ובמוחו הבליח זיכרון מהיר וחד של אביו שלו על ערש דווי בדרום. אז עזב הנסיך את החדר, ואחרים פינו לו דרך. הם שמעו את קולו שב ועולה בתפילה מהמסדרון.
מזאנדר היה האחרון לעזוב. הוא נעמד ליד המיטה, הביט בווינאז' וברופא, בראשונה נראה לא בטוח, ואז מלמל: ''היש לך הנחיות בשבילי, אדוני היקר?''
''מסרתי אותן'', אמר האיש שבמיטה בשקט. ''ראית מי היה כאן. שרת אותו באמונה אם יתיר לך. ייתכן שלא. אדון הרעם והגבירה ישמרו על נשמתך אם כך יהיה''.
הווזיר בלע את רוקו. ''ועל נשמתך שלך, אדוני האדיר, אם לא נשוב להיפגש''.
המלך לא השיב. מזנדאר יצא החוצה. מישהו במסדרון סגר את הדלת.
מיד, בתנועה מהירה כברק, פתח הרופא את שק הפשתן שלו ושלף מתוכו שקיק קטן. הוא ניגש אל האש והטיל לתוכה את תוכן השקיק.
הלהבות הכחילו וניחוח פרחי בר מילא את החדר כמו אביב במזרח. וינאז' מצמץ. הדמות במיטה נעה.
''איספהני?'' שאל מלך המלכים.
הרופא נראה מופתע. ''כן, הוד מעלתך. לא הייתי חושב שאתה – ''
''היה לי פעם רופא מאיי אג'בר. הוא היה מוכשר מאוד. למרבה הצער, הוא חיזר אחר אישה שהיה מוטב לולא נגע בה. אני זוכר שהוא השתמש בניחוח הזה''.
ראסטם ניגש אל המיטה. ''אומרים שאופיו של חדר הטיפולים משפיע על אופיו של הטיפול. דברים שכאלה משפיעים עלינו, אדוני''.
''אבל לא על חצים'', אמר המלך. אבל וינאז' הבחין כי הוא זז מעט כדי להביט ברופא.
''ייתכן שכך'', אמר הרופא בטון לא פסקני. הוא ניגש אל המיטה, ובפעם הראשונה התכופף כדי לבדוק את החץ ואת הפצע. וינאז' ראה אותו בודק את תנועתו. הבעה מוזרה התפשטה על פניו עטורות הזקן. הוא הוריד את ידיו.
אז הביט אל וינאז'. ''המפקד, חיוני שתמצא לי כפפות. כפפות העור המשובחות ביותר שיש במצודה, במהירות האפשרית''.
וינאז' לא שאל שאלות. סביר שימות אם המלך ימות. הוא יצא, סוגר את הדלת אחריו ונחפז לאורך הפרוזדור, חולף על פני הממתינים שם, וירד במדרגות כדי למצוא את כפפות הרכיבה שלו עצמו.
ראסטם היה מבועת כשנכנס, המום, ונדרש לכל עתודות השלווה שלו כדי לא להפגין זאת. הוא כמעט הפיל את המכשירים, חושש שמא יבחין מישהו ברעד בידיו, אבל מפקד המשמר חש ליטול אותם ממנו. הוא ניצל את מחוות הקידה הרשמיות כדי לומר מילות הרגעה למוחו.
לאחר שקם, היה בוטה יותר משראוי להיות כשביקש מאנשי החצר – גם מהווזיר ומהנסיך! – לעזוב את החדר. אבל הוא נהג תמיד ביעילות קרה כדי להביע סמכות מעבר לשנותיו, ולא היו אלה המקום או הזמן המתאימים לסטות מנוהגו הקבוע. אם נגזר עליו למות, הרי אין חשיבות לדעתם עליו, האין זאת? הוא ביקש מהמפקד להישאר. חייל לא ייבהל מדם ומצעקות, וייתכן שמישהו יידרש לרסן את הפצוע.
הפצוע. מלך המלכים. חרב פרון. אח לשמש ולירחים.
ראסטם אילץ את עצמו שלא לחשוב כך. זה היה חולה. אדם פצוע. זה הדבר החשוב היחיד. אנשי החצר עזבו. הנסיך – ראסטם לא ידע מי מבניו של המלך היה זה – עצר לפניו והבהיר בתנועות ידיים את איום המוות שליווה את ראסטם מהרגע שעזב את גנו.
אסור שזה ישנה. כל שעתיד לקרות כבר נכתב ונחתם.
הוא הטיל את אבקת אג'בר אל האש כדי לזמן אל החדר ישויות ורוחות הרמוניות יותר, ואז ניגש אל המיטה כדי לבדוק את החץ ואת הפצע.
והוא הריח שם כעבה.
כשמוחו מסתחרר בתדהמה, הוא הבין שהריח עורר הבנה שכבר הייתה שם, מרחפת בשולי תודעתו, ואז עלתה עוד אחת, והותירה אותו נפחד עד מאוד. הוא שלח את המפקד במהירות להביא כפפות. הוא נזקק להן.
אם ייגע בגוף החץ, ימות.
כששהה בחדר לבדו עם מלך המלכים גילה ראסטם כי פחדיו היו פחדיו של רופא, ולא אלה של נתין פשוט. הוא תהה כיצד לומר את אשר על לבו.
עיני המלך נחו על פניו, כהות וקרות. ראסטם ראה בהן זעם. ''יש רעל בחץ'', אמר שירוואן.
ראסטם הרכין את ראשו. ''כן, אדוני. כעבה. משיח הפיג'אנה''. הוא נשם עמוקות ושאל: ''האם רופאיך האישיים נגעו בחץ?''
המלך הנהן קלות. שום סימן של כעס לא ניכר בו. הוא היה נתון בייסורים קשים, אך לא הסגיר זאת. ''שלושתם. משעשע. הוריתי להוציאם להורג בשל אפסותם, אבל כל אחד ואחד מהם ימות בקרוב, האין זאת? איש מהם לא הבחין ברעל''.
''הוא נדיר כאן'', אמר ראסטם, משתדל להסדיר את מחשבותיו.
''לא נדיר כל-כך. אני נוטל מינונים נמוכים ממנו זה עשרים וחמש שנה'', אמר המלך. ''כעבה, סמים מרושעים אחרים. אנהיטה תזמן אותנו אליה כשתרצה בכך, אבל בני האדם רשאים לנקוט זהירות בחייהם, ומלכים חייבים בכך''.
ראסטם בלע את רוקו. כעת הבין כיצד שרד החולה עד כה. עשרים וחמש שנים? במוחו עלתה תמונה: מלך צעיר נוגע – בחשש, ללא ספק – במנה מדודה מהאבקה הקטלנית: תחושת החולי שוודאי גרמה... ולעשות זאת שוב אחר כך, ושוב, ולהתחיל לטעום אותה, במנות גדולות יותר ויותר. הוא הניד בראשו.
''המלך סבל רבות למען עמו'', אמר. הוא חשב על רופאי החצר. כעבה חסמה את הגרון בטרם הגיעה אל הלב. היה זה מוות בייסורים, בחנק. הוא ראה זאת במזרח. שיטה קדמונית להוצאה להורג. משעשע, אמר המלך.
הוא חשב כעת גם על משהו אחר. הוא הרחיק לעת עתה את המחשבה מעליו כמיטב יכולתו.
''אין בכך ולא כלום'', אמר המלך. קולו היה כפי שראסטם תיאר לעצמו שיהיה: קר, חדגוני, קודר. ''זהו חץ לציד אריות. הגנה מפני רעל לא תועיל אם לא ניתן להוציא את החץ''.
נשמעה נקישה על הדלת. היא נפתחה, ומפקד המצודה וינאז' נכנס, מתנשף כמו אחרי ריצה, נושא כפפות רכיבה מעור חום. הן היו עבות מכדי שיאפשרו שימוש נוח, הבחין ראסטם, אבל לא הייתה לו בררה. הוא עטה אותן. הוא התיר את קשרי הנרתיק שהכיל את מכשיר המתכת הארוך והדק. המכשיר שבנו הביא אל הגינה למענו. הוא אמר חץ, אבא.
''לעתים ניתן להוציא אפילו חצים שכאלה'', אמר ראסטם, מנסה שלא לחשוב על שאסקי. הוא פנה מערבה, עצם את עיניו והחל להתפלל, מונה בראשו את אותות אחר הצהריים, מבשרי הטוב והרע, ומונה את הימים שחלפו מאז ליקוי הירח. כשסיים את החישובים, פרש את הקמיעות ואת המגנים. הוא הציע עשב מרפא מקהה חושים לטשטוש הכאב העתיד לבוא. המלך סירב. ראסטם קרא למפקד המצודה אל המיטה והורה לו לאחוז בחולה ולייצבו. כעת לא אמר ''המלך''. היה זה אדם פצוע. ראסטם היה רופא ולצדו עוזר, והיה עליו להוציא חץ אם יוכל. כעת יצא למלחמה, מלחמה באזאל האויב, שיכול לכבות את הירחים ואת השמש, ולהביא חיים אל קצם.
במקרה הזה לא היה צורך במפקד או בעשבי המרפא. ראשית שבר ראסטם את החץ קרוב ככל האפשר לפצע הכניסה, ואז השתמש בכמה מכשירים ובסכין להרחיב את הפצע עצמו, תהליך שידע כי הוא מכאיב להחריד. היו שלא יכלו לשאת זאת גם בהשפעת תרופות. שירוואן איש בסאניה לא עצם את עיניו ולא זע, אף כי נשימתו הפכה רדודה וחפוזה. אגלי זיעה נקוו על מצחו ושרירי לסתו היו הדוקים מתחת לזקנו. כשהחליט כי הפתח רחב דיו, שימן ראסטם את כף המתכת הארוכה והדקה של אניאתי והחליק אותה לעבר ראש החץ הנעוץ בבשר.
היה קשה לדייק עם הכפפות העבות שכבר היו ספוגות בדם, אבל הוא היה יכול לראות כעת את מיקומו של האוגן, וכך ידע כיצד לכוון את הכף במכשירו של אניאתי. הכף השטוחה החליקה אל האוגן מבעד לבשרו של המלך – אשר עצר את נשימתו כעת, אך לא נע כלל על משכבו. ראסטם טלטל מעט את הכף וחש אותה מחליקה סביב החלק הרחב ביותר של ראש החץ, נלחצת אליו. הוא לחץ מעט קדימה, עוצר את נשימתו ברגע העדין מכול, מתפלל אל הגבירה בתפקידה כמרפאה, ואז שב ועיקל את הכף, ומשך בעדינות לאחור, אך מעט.
המלך השתנק והרים מעט את זרועו כמוחה, אבל ראסטם חש את האחיזה, אחיזתו של ראש החץ המוגן על ידי הכף. הוא עשה זאת בניסיון אחד. הוא הכיר אדם, מורה, הרחק במזרח, שהיה יכול להיות כעת מרוצה עד מאוד, ובצדק. כעת רק שוליה החלקים, המשומנים, של הכף ייחשפו לבשר הפצוע, הקצה החד אחוז לבטח בתוכה.
ראסטם מצמץ. הוא עמד לנגב את הזיעה ממצחו בגבה של אחת הכפפות המגואלות בדם ונזכר – ברגע האחרון – שימות אם יעשה כן. לבו הלם בחוזקה.
''כמעט סיימנו'', מלמל. ''אתה מוכן, אדוני היקר?'' הווזיר השתמש בביטוי זה. באותו הרגע, בהביטו באיש שבמיטה מתמודד בדממה עם כאב נורא, גם ראסטם התכוון לכך. וינאז', המפקד, הפתיע אותו כשפסע קדימה למראשות המיטה, רכן הצדה והניח את ידו על מצח המלך מעל הפצע והדם: מחווה שהייתה ליטוף יותר מאשר אחיזה.
''מי מוכן לזה אי-פעם?'' נהם שירוואן הגדול, ובמילותיו קלט ראסטם – להפתעתו – נימה של שעשוע ארסי. בשומעו זאת, הפנה את רגליו מערבה, ביטא את המילה האיספהנית החרוטה במכשיר, ובאוחזו במכשיר בשני קצותיו בידיו העטויות כפפות, משך אותו מבשרו בן התמותה של מלך המלכים.
''אני מבין שאחיה?''
הם היו לבדם בחדר. הזמן רץ; אפלה גמורה שררה בחוץ. הרוח הוסיפה לנשב. בהנחיית המלך יצא וינאז' לדווח רק כי הטיפול נמשך ושירוואן עודנו חי. לא יותר מכך. החייל לא שאל דבר, וכמותו ראסטם.
הסכנה הראשונה היא תמיד דימום חזק. הוא ריפד את הפצע הפעור במוך ובספוגיות נקיות. הוא לא סגר את הפצע. סגירת פצע מוקדם מדי הייתה טעות אופיינית לרופאים, וטעות זו עלתה לחולים בחייהם. אחר כך, אם יתנהל הכול כשורה, יקרב את שפתי הפצע זו לזו בשפודים זעירים שישמשו תפרים, ויקפיד להותיר די מקום לניקוז הנוזלים. אך עדיין לא. בינתיים חבש את הפצע המרופד ביריעת פשתן נקייה וכרך אותה מתחת לבית השחי ולאורך החזה, ואז למעלה ומסביב לשני צדי הצוואר בצורת משולש, כנדרש. הוא סיים את החבישה למעלה וסידר את הקשר כך שיפנה כלפי מטה, כראוי, לכיוון הלב. הוא נזקק כעת למצעים חדשים, לכפפות נקיות לעצמו ולמים חמים. הוא השליך את כפפות המפקד המגואלות בדם אל האש. אסור לגעת בהן.
קולו של המלך, השואל את השאלה, היה חלש אך ברור. סימן טוב. הפעם הסכים לקבל עשב מרגיע מאמתחתו של ראסטם. העיניים הכהות היו רגועות וממוקדות, לא מורחבות יתר על המידה. ראסטם היה מרוצה למדי. הסכנה השנייה כעת, כרגיל, היא המוגלה הירוקה, אף כי פצעי חץ נרפאו לרוב טוב יותר מפצעי חרב. אחר כך הוא יחליף את המוך המרפד את הפצע, ישטוף את הפצע ויחליף את המשחה ואת התחבושות לפני סוף הלילה: פיתוח פרי תכנונו. רוב הרופאים השאירו את החבישה הראשונה במקומה למשך יומיים או שלושה.
''מלכי, אני סבור שכן. החץ איננו, והפצע יירפא אם ירצה פרון ואם אקפיד להימנע מזיהום ההפרשות''. הוא היסס. ''ואתה נהנה מ... הגנה משלך כנגד הרעל שהיה בו''.
''אני מבקש לשוחח איתך על כך''.
ראסטם בלע את רוקו. ''אדוני?''
''זיהית את רעל הפיג'אנה לפי ריחו בלבד? למרות ריחם של עשביך בתוך האש?''
ראסטם חשש מהשאלה. הוא היטיב להסתיר מידע – כרוב הרופאים – אך היה זה מלכו, נצר בן תמותה לשמש ולירחים.
''נתקלתי בו בעבר'', אמר. ''התמחיתי באיספהן, אדוני, במקום שבו גדל הצמח''.
''אני יודע היכן הוא גדל'', אמר מלך המלכים. ''מה עוד יש לך לומר לי, רופא?''
אין היכן להסתתר, כך נדמה. ראסטם נשם נשימה עמוקה.
''הרחתי אותו גם במקום אחר בחדר, כבוד מעלתו. לפני שהטלתי את העשבים הריחניים אל האש''.
השתררה שתיקה.
''חשדתי בכך'', שירוואן הגדול הביט בו במבט צונן. ''היכן?'' מילה אחת בלבד, קשה כפטיש נפחים.
ראסטם שב ובלע את רוקו. טעם מר עלה בפיו: ההבנה כי הוא עצמו אך בן תמותה. אבל איזו בררה הייתה בידו? הוא אמר: ''על ידי הנסיך, מלכי האדיר. כשהפציר בי להציל את חייך, ואיים על חיי שלי''.
שירוואן איש בסאניה עצם את עיניו להרף עין. כששב ופקח אותן, הבחין ראסטם בזעם אפל ששב וקנה לו מושב בעומקן. ''זה... מטריד אותי'', אמר מלך המלכים ברכות. אבל נעימת קולו לא הביעה טרדה. לפתע עלתה במוחו של ראסטם התהייה אם גם המלך עצמו זיהה את הכעבה בחץ. הוא נטל את החומר במשך עשרים וחמש שנה. אם הכיר את הרעל, הוא הניח לשלושה רופאים לטפל בו היום בלי להזהירם, ועמד להניח גם לראסטם לעשות זאת. מבחן יכולת? על ערש דווי? איזה מין אדם...? ראסטם נרעד, מבלי שיוכל לשלוט ברעד.
''נדמה'', אמר שירוואן הגדול, ''כי איני היחיד שהגן על עצמו מפני רעלים. מחוכם. עליי להודות, זה מחוכם ביותר''. הוא שתק לזמן-מה, ואז: ''מוראש. לאמיתו של דבר, הוא היה יכול להיות מלך טוב''.
הוא הסב את פניו והביט מן החלון; לא היה אפשר לראות דבר באפלה. הם שמעו את קול הרוח הנושבת מן המדבר. ''מתברר'', אמר המלך, ''שהוריתי להרוג את הבן הלא נכון ואת אמו''. דממה נוספת, קצרה יותר, נפלה בחדר. ''זה מטריד אותי''. אמר בפעם השנייה.
''האם לא ניתן להפוך את ההנחיות, הוד מעלתו?'' שאל ראסטם בהיסוס.
''מובן שלא'', אמר מלך המלכים.
הפסקנות שבקול השקט הייתה, החליט ראסטם אחר כך, מפחידה לא פחות משאר האירועים באותו היום.
''זַמֵן את הווזיר'', אמר שירוואן איש בסאניה, מביט החוצה, אל הלילה. ''ואת בני''.
ראסטם הרופא, בנו של זורה, השתוקק באותו הרגע להיות בבית, בביתו הקט, מוגן מפני הרוח והחושך, עם קטיון וג'ריטה, כששני ילדיו הקטנים ישנים שנת ישרים, כוס יין מתובל לצדו ואש בוערת באח, כמו לא נקש העולם על דלתו אי-פעם.
אבל הוא קד בפני הגבר השוכב על המיטה וצעד אל דלת החדר.
''רופא'', אמר מלך המלכים.
ראסטם פנה אליו. הוא חש פחד, פחד טמיר ועמוק.
''עודני מטופלך. עודך נושא באחריות לשלומי. נהג בהתאם''. נימת הקול הייתה חדגונית, הזעם הקר עוד ניכר בה.
לא נדרשה תבונה מיוחדת כדי להבין למה הכוונה.
באותו אחר צהריים עצמו, בשעה שעלתה הרוח במדבר, עוד היה בחדר הטיפולים הצנוע שלו, מתכונן להורות לארבעה תלמידים כיצד להסיר ירוד פשוט לפי כתביו המלומדים של מרוביוס איש טרקסיה.
הוא פתח את הדלת. באור הלפיד שבמסדרון ראה תריסר אנשי חצר עייפים למראה. משרתים או חיילים הביאו ספסלים; כמה מהממתינים ישבו, שעונים על קירות האבן. מקצתם ישנו. אחרים הבחינו בו וקמו. ראסטם הניד בראשו למזנדאר, הווזיר, ולנסיך הצעיר שעמד במרחק-מה מהשאר, פניו מופנות לחלון אפל וצר, והתפלל.
וינאז', מפקד המצודה – היחיד מבין הנוכחים שראסטם הכיר – הרים את גבותיו בתהייה שקטה ופסע פסיעה אחת קדימה. ראסטם הניד בראשו ואז שינה את דעתו. עודך נושא באחריות לשלומי. נהג בהתאם.
ראסטם זז הצדה כדי לאפשר לווזיר ולנסיך להיכנס לחדר. אחר כך החווה בידו למפקד המצודה להיכנס אף הוא. הוא לא אמר מאומה, אבל מבטו הצטלב לרגע במבטו של וינאז' כשהגבר נכנס לחדר. ראסטם נכנס אחריו וסגר את הדלת.
''אבא!'' קרא הנסיך.
''העתיד לבוא נכתב ונחתם כבר מזמן'', מלמל שירוואן איש בסאניה בשלווה. הוא היה שעון על כרים, חזהו העירום חבוש בתחבושות הפשתן. ''בחסדם של פרון והגבירה, מזימותיו של אזאל השחור סוכלו לעת עתה. הרופא הוציא את החץ''.
הווזיר, נרגש בעליל, העביר יד על פניו וכרע ברך, מצחו נוגע ברצפה. הנסיך מוראש, עיניו פעורות לרווחה כשהביט באביו, פנה לראסטם במהירות. ''השבח והתהילה לפרון!'' קרא, ניגש לרופא ואחז את שתי ידיו של ראסטם בידיו שלו. ''זכה תזכה לגמול, רופא!'' הכריז הנסיך.
בכוחות עליונים של שליטה עצמית ושל אמונה שלמה בהכשרתו הצליח ראסטם שלא לנתר לאחור בפראות. לבו פעם בעוז. ''השבח והתהילה לפרון!'' שב הנסיך מוראש וקרא, ואז חזר אל המיטה וכרע לצדה כפי שעשה הווזיר.
''תמיד'', הסכים המלך בשקט. ''בני, חץ המתנקש נח על התיבה שליד החלון. רעל נמרח עליו. כעבה. אנא השלך אותו לאש בשבילי''.
ראסטם עצר את נשימתו. הוא הביט בווינאז' בחופזה, עיניו פוגשות את עיני החייל, ואז שב והביט בנסיך.
מוראש קם על רגליו. ''בעונג אעשה זאת, אבי ומלכי. אך רעל?'' אמר. ''איך ייתכן?'' הוא ניגש אל החלון ושלח את ידו לפיסת בד שנחה ליד מכשיריו של ראסטם.
''קח אותו בידך, בני'', אמר שירוואן איש בסאניה, מלך המלכים, חרב פרון. ''קח אותו שוב בידיך החשופות''.
הנסיך פנה לאט אל המיטה. הווזיר התרומם כעת ובחן אותו בקפידה.
''אינני מבין. אתה סבור שאני אחראי לחץ?'' שאל הנסיך מוראש.
''הריח נותר על ידיך, בני'', אמר שירוואן קדורנית. ראסטם צעד בזהירות צעד אחד לעבר המלך. הנסיך הסתובב, מבולבל קמעה, לא יותר מכך – והביט בידיו ואז בראסטם. ''אבל אז הייתי מרעיל גם את הרופא'', אמר.
שירוואן הפנה את ראשו להביט בראסטם. זקן שחור מעל תחבושות פשתן חיוורות, העיניים שחורות וקרות. נהג בהתאם, הוא אמר. ראסטם כחכח בגרונו. ''יכולת לנסות'', אמר. לבו הלם בחוזקה. ''אם נגעת בחץ כשירית במלך, אזי הכעבה חדרה דרך העור ונמצאת עכשיו בגופך. אין כל סכנה במגע ידך, הנסיך מוראש, לא עוד''.
הוא האמין כי הדבר נכון. הוא למד כי כך הדבר. הוא לא ראה ידע זה עומד למבחן. הוא חש מסוחרר במפתיע, כאילו הסתובב החדר סביבו, כמו בעריסת תינוקות.
הוא ראה את עיני הנסיך שבות ומתכהות – דומות מאוד, למעשה, לעיני אביו. מוראש שלח את ידו לחגורתו, שלף סכין ופנה לעבר המיטה.
הווזיר זעק. ראסטם כשל קדימה, לא חמוש.
וינאז', מפקד המצודה בקראקק, הרג את הנסיך מוראש, השלישי מתשעת בניו של שירוואן הגדול, בפגיונו תוך זינוק ממקום עומדו, סמוך לדלת החדר.
הנסיך, להב בגרונו, הפיל את נשקו מאצבעותיו חסרות החיים והשתרע לאט לרוחב המיטה, פניו על ברכי אביו, דמו מכתים באדום את הסדינים החיוורים.
שירוואן לא נע. איש לא נע.
כעבור רגע ארוך וקפוא הפנה המלך את מבטו מבנו המת והביט בווינאז' ואחריו בראסטם. הוא הניד בראשו לאט, לכל אחד מהם.
''רופא, שם אביך היה...?'' נימת קול חקרנית, מנותקת, סקרנית כמעט.
ראסטם מצמץ. ''זורה, הוד מעלתו''.
''שם של בן קסטת הלוחמים''.
''כן, אדוני. הוא היה חייל''.
''ואתה בחרת חיים אחרים?''
השיחה הייתה כה לא סבירה, עד שהייתה מחרידה. ראשו של ראסטם הסתחרר. איש מת – בן – היה שרוע על גופו של האיש שעמו הוא דיבר. ''אני נלחם במחלות ובפצעים, אדוני''. התשובה הקבועה.
המלך שב והנהן, מבטו מהורהר, כמו מרוצה מדבר-מה. ''ידוע לך שחובה להיות בן לקסטת הכוהנים כדי להפוך לרופא מלכותי, כמובן''.
כמובן. העולם, אחרי הכול, נוקש על דלתו.
ראסטם הרכין את ראשו ולא אמר דבר.
''העניין יסודר בטקס ההעלאה הבא לפני הבעֵרה המקודשת באמצע הקיץ''.
ראסטם בלע את רוקו. דומה כי הוא עושה זאת במשך הלילה כולו. הוא כחכח בגרונו. ''אחת מנשותיי היא בת לפשוטי העם, הוד מלכותו''.
''נטפל בה ברוחב לב. יש ילד?''
''בת, כן, מלכי''.
המלך משך בכתפיו. ''יימצא לה בעל טוב. מזנדאר, דאג לכך''.
ג'ריטה. ששמה פירושו ברֵכה במדבר. עיניים שחורות, שיער שחור, צעד קליל בכניסה לחדר וביציאה ממנו, כמו חוששת להטריד את האוויר שבו. המגע הקליל ביותר בעולם. ואיניסה, התינוקת שכינו איסה. ראסטם עצם את עיניו.
''אשתך השנייה היא בת לקסטת הלוחמים?''
ראסטם הנהן. ''כן, אדוני. ובני''.
''הם יוכלו לעלות במעמדם בטקס לצדך. ולבוא לקבאד. אם תרצה שם אישה שנייה, נוכל להסדיר זאת''.
ראסטם שב ועצם את עיניו.
העולם הולם והולם על דלתו אחרי ככלות הכול, חודר כמו הרוח.
''לא נוכל לעשות זאת עד אמצע הקיץ, כמובן. אבל אני מבקש להיעזר בך עוד לפני כן. נראה כי אתה אדם מוכשר. לעולם אין די אנשים כאלה. אתה תטפל בי כאן, רופא. ואז תצא למסע חורפי למעני. דומה כי אתה אדם חד הבחנה. תוכל לשרת את מלכך גם לפני שתעלה במעמד. תעזוב ברגע שמצבי יאפשר לי לשוב לקבאד, לפי מיטב שיפוטך''.
ראסטם פקח את עיניו. הוא הרים את מבטו לאט. ''ולאן עליי ללכת, הוד מעלתו?''
''לסרנטיום'', אמר שירוואן איש בסאניה.
הוא הלך הביתה לזמן קצר לאחר שנרדם מלך המלכים, כדי להחליף את בגדיו המגואלים בדם ולחדש את מלאי העשבים והתרופות. היה קר בחשכה וברוחות. הווזיר שלח עמו משמר של חיילים. נדמה שהפך לאדם חשוב. לא מפתיע, למען האמת, אלא שכעת הפתיע הכול.
שתי הנשים היו ערות, אף כי השעה הייתה מאוחרת מאוד. מנורות שמן בערו בחדר הקדמי: בזבוז. בערב רגיל הוא היה מוכיח את קטיון על כך. הוא נכנס. שתיהן קמו במהירות לקראתו. עיניה של ג'ריטה נמלאו דמעות.
''השבח לפרון'', אמרה קטיון. ראסטם העביר את מבטו מזו לזו.
''אבא'', אמר מישהו בקול ישנוני.
ראסטם הביט וראה דמות קטנה ופרועה קמה מהשטיח שלפני האח. שאסקי שפשף את עיניו. הוא ישן, אך המתין כאן עם אמותיו.
''אבא'', אמר שוב בהיסוס. קטיון ניגשה והניחה יד על כתפיו הדקות, כאילו חששה שראסטם ינזוף בילד על הימצאו כאן, ער, בשעה כה מאוחרת.
ראסטם חש גוש מוזר בגרונו. לא הכעבה. משהו אחר. הוא אמר בזהירות: ''הכול בסדר, שאסקי. אני בבית''.
''והחץ?'' שאל בנו. ''והחץ שעליו הם דיברו?''
הדיבור היה קשה עליו במפתיע. ג'ריטה בכתה.
''החץ הוצא בבטחה. השתמשתי בכף של אניאתי. זו שהוצאת למעני. פעלת היטב, שאסקי''.
הילד חייך, חיוך מבויש, ישנוני, ראשו שעון על מותני אמו. ידה של קטיון עברה בשערו, רכה כאור הירח. עיניה חיפשו את עיניו של ראסטם, שאלות רבות מדי ממלאות אותן.
התשובות גדולות מדי.
''לך לישון, שאסקי. אדבר עם אמותיך, ואז אחזור אל החולה שלי. ניפגש מחר. הכול בסדר''.
הכול היה בסדר, ומאומה לא היה בסדר. העלאה למעמד הכוהנים הייתה דבר מדהים, כמעט נס. המעמדות בבסאניה היו בלתי עבירים כמו הרים – אלא אם החליט מלך המלכים להזיז אותם. משרה של רופא בחצר המלך פירושה עושר, ביטחון, נגישות לספריות ולמלומדים, לא עוד דאגות של קניית בית גדול יותר למשפחה או מנורות שמן בלילה. עתידו של שאסקי עצמו נפתח פתאום מעבר לכל תקווה אפשרית.
אבל מה אפשר לומר לאישה שנועדה לגירוש בפקודת מלך המלכים, שתינתן לגבר אחר? והקטנה? איסה הישנה כעת בעריסתה. הקטנה תילקח ממנו.
''הכול בסדר'', אמר ראסטם שוב, מנסה לשכנע את עצמו באמיתות הדבר.
הדלת נפתחה וגילתה את העולם שעל סף ביתו. טוב ורע צעדו יד ביד, בלתי נפרדים. מול פרון ניצב תמיד אזאל. שני האלים שנכנסו יחד אל הזמן; אחד אינו יכול להתקיים ללא האחר. כך הרצו הכוהנים לפני האש המקודשת בכל מקדש בבסאניה.
שתי הנשים לקחו את הילד לחדרו. שאסקי הרים את ידיו ואחז בידי שתיהן, עובר בדלת. הן מפנקות אותו יתר על המידה, חשב ראסטם. אבל לא היה זה לילה מתאים למחשבות שכאלה.
הוא ניצב לבדו בחדר הקדמי בבית הקטן, בינות למנורות הבוערות והאח המבוערת וחשב על הגורל ועל רגעים בודדים שעיצבו את חיי האדם, ועל אודות סרנטיום.
אדון הקיסרים (Lord of Emperors)
מאת גאי גבריאל קיי (Guy Gavriel Kay)
תרגום: עמית יריב
הוצאת אופוס, 2004
479 עמודים
הפלגה לסרנטיום - הספר הראשון
הפסיפס הסרנטיני - סקירה
טיגאנה מאת גאי גבריאל קיי- סקירה
הפלגה לסרנטיום - במיתוס
אדון הקיסרים - במיתוס
|
 |
|
