 |
 |
עוד בקטגוריה זו:
אל ''המרחב''
מאמרים / איתי ליבנה
13/09/14
תגובות: 0
אלים וז'אנר
מאמרים / ניקולה גריפית'
02/08/14
תגובות: 2
האם איבדנו את העתיד?
מאמרים / ג'ו וולטון
22/02/14
תגובות: 4
הכפירה הקדושה נוסח מאדים
מאמרים / אבינועם ביר
01/02/14
תגובות: 2
האם יש ''גל חדש'' חדש במדע הבדיוני?
מאמרים / דייויד ברנט
29/06/13
תגובות: 4
בילבו בגינס: גיבור עם חרב ומטפחת
מאמרים / רחל מרדכוביץ'
26/01/13
תגובות: 12
מקדים את המאוחר
מאמרים / אהוד מימון
24/11/12
תגובות: 11
הסכנות שבדמיון פעיל יתר על המידה
מאמרים / גיא חסון
13/10/12
תגובות: 4
קולר האשמה
מאמרים / אהוד מימון
25/08/12
תגובות: 11
הכוח חזק עמו
מאמרים / רז גרינברג
15/03/12
תגובות: 1
המוסר הרובוטי של דוקטורוב
מאמרים / אהוד מימון
31/12/11
תגובות: 0
השתלהבויות מדע בדיוני של ימים עברו
מאמרים / ג'יימי טוד רובין
08/04/11
תגובות: 5
מחזור 2010
מאמרים / שריל מורגן
12/02/11
תגובות: 3
גיהינום חדש
מאמרים / לורה מילר
28/08/10
תגובות: 4
חיפה, חיפה – עיר עם עתיד
מאמרים / אהוד מימון
18/04/10
תגובות: 0
|
 |
קדימה במלוא הקיטור
מאמרים / פול די פיליפו
שבת, 24/04/2010, שעה 19:09
האם הסטימפאנק קפץ מעל הכריש המכני של קפטן נמו?
|
|
תרגום: אהוד מימון
הז'אנר – המתואר בתמציתיות כתערובת של טכנולוגיה ארכאית (אמיתית או דמיונית), העל-טבעי ותכסיסנות מטה-ספרותית פוסט-מודרנית, הממוקמת בעבר היסטורי או בקווי זמן חלופיים – הושק לראשונה בשנת 1987, חיים שלמים במונחים שבהם נמדדות אופנות תרבותיות וספרותיות, במכתב של הסופר ק' וו' ג'יטר לכתב העת ''לוקוס''. שורשיה האמיתיים של הצורה, כמובן, עמוקים יותר, ומגיעים אולי אפילו לשנת 1965, השנה שבה שודרה לראשונה תכנית טלוויזיה בשם ''המערב הפרוע'' (Wild, Wild West).
סגנונות ונושאים ספרותיים אחדים דועכים כאשר עובר הרגע התרבותי שלהם, אך אחרים הוכיחו עצמם כמאריכי חיים מאוד, וסופרים המשיכו לגלות שוב ושוב אפשרויות לא צפויות לספר סיפורים בתוך הגבולות הגמישים שלהם. אולי הדוגמה הטובה ביותר לכך היא הגותיקה, שעדיין נמצאת עמנו כיום ומשגשגת, אף-על-פי שהיא בת כמאתיים שנה.
אבל הסטימפאנק התפשט מעבר לספרות גרידא, לחיי היום-יום של החובבים שלו. כמו משחזרי מלחמת האזרחים בארצות הברית או חובבי ימי הביניים החברים באגודה לאנאכרוניזם יצירתי, ''סטימפאנק'' כולל היום את מי שעבורם הספרים והסיפורים תופסים מקום שני לקוספליי, למלאכת יד, למוזיקה, למסיבות, ליצירות אומנות, למנגה, לאנימה, לסרטים וליצירת אביזרי תפאורה ומכשירים מתפקדים. על כל קורא או סופר של ספרות סטימפאנק, ישנם ככל הנראה מאות או אלפי פעילים אחרים המאמצים בששון גילוי לא ספרותי כלשהו של אתוס הסטימפאנק.
בדרך כלל עד שתרבות-משנה כמו סטימפאנק זוכה לתשומת הלב של אמצעי התקשורת הגדולים, המוליכה לכיסוי נרחב של השיגעון האחרון, אותה תופעה כבר גוועת. אך למרות כתבות רבות, והולכות ומתרבות, על סטימפאנק בעיתונות הארצית, לא נראה שכך הדבר במקרה זה, לפחות במונחי הספרות. הענק שהנו סטימפאנק, כמו העכביש המכני הענקי של דוקטור לאבלס בגרסת הסרט של ''המערב הפרוע'' משנת 1999, נראה כמסוגל לכתוש את כל המתנגדים לו.
אך מה בנוגע לספרות עצמה – שכעת הפכה למעין סרח עודף – שהולידה את התנועה? האם נגמרו כדורי הרדיום לתותח הגטלינג שלה, או האם יצירות חדשות עדיין יכולות להפתיע את הקוראים?
ובכן, המחצית השנייה של 2009 התבררה כתקופה טובה לסטימפאנק, ונראה ששנת 2010 מתחילה באותה צורה, עם ספר חדש שמצליח לעשות דברים מדהימים בז'אנר. (כמו כן, יש להסב את תשומת לבם של הקוראים לספר Steampunk Reloaded, אסופה העומדת לצאת לאור בעריכת אן וג'ף ונדרמיר.)
ראשית, לחומר ותיק יותר.
בוילרפלייט: הפלא המכני של ההיסטוריה* מאת פול גינאן ואנינה בנט הוא תאווה לעיניים כמו גם שעשוע אינטלקטואלי מעורר ומשמח לבב, והוא אחת מההוכחות שהסטימפאנק רחוק ממיצוי. בוילרפלייט (Boilerplate), שפורסם בידי הוצאת אברמס המתמחה בספרי אומנות, משלב עושר של דימויים חזותיים רבי-דמיון עם טקסטים טובים גם אם זהירים משהו, היוצרים יחד את היצירה המוקומנטרית הראשונה של הסטימפאנק.
הנחת היסוד: ממציא ששמו ארצ'י קמפיון, בעזרתם שלא תסולא בפז של אחותו לילי ואנשים אחרים, הציג בפומבי את הרובוט הפועל הראשון בשיקגו בשנת 1893, במסגרת התערוכה הקולומביאנית העולמית האגדית. אחרי הצגה זו, לבוילרפלייט הייתה קריירה הרואית רצופת הרפתקאות, והוא השתתף ברבים מהמאורעות המכוננים של עשרים השנים הבאות, ואז נעלם בקרב במהלך מלחמת העולם הראשונה.
כדי לתמוך בביוגרפיה מפורטת ועשויה היטב זו, אנו מקבלים אין-ספור תמונות מעובדות בפוטושופ של בוילרפלייט בשטח: מצטלם עם טדי רוזבלט, מחפש זהב ביוקון, נלחם בקובה, חוקר את הקוטב הצפוני וכן הלאה. מראות אלה העשויים להפליא, בכוונון מדויק של גוון וסגנון, הם גולת הכותרת של הפרוייקט, ומעוררים לחיים את השנים 1918-1893 בנוסטלגיה חיה, שוקקת.
בוילרפלייט הוא חלק מהשושלת של זליג ופורסט גאמפ, של Time and Again מאת ג'ק פיני ושל ג'ימי קריגן, הילד הכי חכם בעולם מאת כריס וֶר (גם באחרון מופיעה התערוכה הקולומביאנית, וביצירתו האחרת של וֶר מופיע רובוט שיכול להיות אחיו של בוילרפלייט). בוילרפלייט המלא מרץ ועזוז אדיסוניים הוא חגיגה של רוח ההמצאה האמריקאית, אך לא חסרה בו עגמומיות ביקורתית.
משקפי מגן עבי עדשות במסגרת עור ופליז מגניבה הם סימן היכר של הסטימפאנק. אך לעתים קרובות, מעבר לאופנתיות מסוימת, השימוש שלהם מוגבל. ולכן כאשר שרי פריסט טורחת בספרה Boneshaker לספק רציונל מחוכם לקיומם של משקפיים כאלה, ברור שמצפה לכם הרפתקה שנהגתה ונכתבה בדקדקנות.
סיאטל, 1863: מכונת כריית המנהרות העצומה של הממציא ליווי בְּלוּ הורסת חלק ניכר של העיר ומשחררת גז תת-קרקעי – שנקרא ''הפגע'' – שהופך את כל מי שנושמים אותו לזומבים. (את הגז ניתן לראות, כמובן, באמצעות אותם משקפיים.) האזרחים מגיבים בהקמת חומה סביב הרובע הנגוע ובנטישת מי שבתוכו למוות – או לגרוע מכך. שש עשרה שנים לאחר מכן, אלמנתו המנודה של בלו, בריאר, חיה בגטו הסמוך לחומה עם בנה בן העשרה, זיק. זיק, הנחוש לנקות את שם אביו, חוצה יום אחד את החומה, ולבריאר אין מנוס אלא לבוא בעקבותיו.
שממת הסטימפאנק של פריסט היא יוצאת דופן באופן גחמני ויצירתי. בדרך כלל הז'אנר מעדיף להתמקד בחברות שלמות ומתפקדות, בין אם דיסטופיות או אזרחיות באופן יום-יומי. תיאורה את אזור הביניים כממלכת חירות פורעת חוק, מסוכנת ככל שתהיה, מעוררת לחיים את חלום הפאנק על חיים מחוץ למגבלות המוסכמות – חלום שלעתים קרובות מדי מוזנח בז'אנר ששואב את שמו ממוזיקה זו. נושאי האימה בסיפור הם עוד חריגה מבדרת מתבניות הסטימפאנק המקובלות.
בדומה לכך, החיפושים המשפחתיים המקבילים של האם והילד (פריסט מחלקת את הפעילות בין זיק לבריאר) הם שינוי מרענן מבחינת המניעים והדמויות לעומת ההרפתקאות השגרתיות בסוג כזה של סיפור.
אך תחום הפעולה הקטן, המוגבל בקפידה, של פריסט (דיאלוגים מרחיבים אחדים מתייחסים למלחמת האזרחים שעדיין משתוללת במזרח, זמן רב לאחר שגרסת המלחמה שלנו נגמרה) גורם לעתים לתחושה קלסטרופובית ומעט נטולת שאיפות. אך בתוך אותם תחומים מוגבלים, היא מצליחה ליצור תחושה חיה של מוזרות והרפתקה.
סוג הסטימפאנק של שרי פריסט מציג גיבור בגיל ההתבגרות שפעולותיו תחומות בזירה זעירה, בספר שאף-על-פי-כן ניחן במרקם מבוגר במלואו. בניגוד לכך, בלווייתן של סקוט ווסטרפלד מככבים גיבורים צעירים המדלגים על פני העולם כולו, בספר המכוון בבירור לקהל ילדים ונוער חובבי המסך הגדול, הנעזר רבות באיורי שחור-לבן מרהיבים של קית תומפסון. וזו רק ההתחלה של ההבדלים שמדגימים את המגוון הגדול בסטימפאנק.
ווסטרפלד מצייר תמונה על בד של ריאל-פוליטיק הנעדר מהמסגרת המשפחתית של פריסט. השנה היא 1914, ומלחמה ממשמשת ובאה, עם רציחתם של הארכי-דוכס פרנץ פרדיננד ואשתו. אך פרט לכך, הכול שונה ברצף חלופי זה. הגרמנים ובני בריתם, הידועים כ''פחחים'', שיכללו כלי מלחמה סופר-מכניים. הבריטים, או ה''דרוויניסטים'', מסתמכים על הנדסה ביולוגית: לווייתנים אוויריים, חיות-טיגריסים משופצרות מגויסות וכן הלאה. מי שלוכד את תשומת לבנו בין הפחחים הוא הנסיך אָלֶק, בנם היחיד של פרנץ ופשוטת העם סופי, הנמלט מהקיסר האוסטרי. בין הבריטים, זו דֶרין, נערה צעירה המתחזה לצוער גבר בחיל האוויר הקיסרי. האישיויות שלהם עזות ואמיתיות, פגישתם הבלתי נמנעת מבוימת היטב בלהט.
ווסטרפלד, המחיל בפקחות את דיכוטומית המכניסט/מעצב המפורסמת של ברוס סטרלינג על המאה ה-20 באופן מעוות, המעניק בקפידה אהדה לשני הצדדים, המביים סצנות קטנות וגדולות בעדינות ובביטחון עצמי, בונה בעקביות עולם שאנו מקבלים במהירות כאמיתי לחלוטין ומוחשי. מעוף הדמיון שלו בפרטי הטכנולוגיות המתחרות הופך את הפרדיגמות היריבות לחדות ודוקרניות, והנושאים המורכבים העומדים על כף המאזניים גלויים לעין.
לווייתן, שהוא ראשון בסדרה כפי שהסופר אומר באפילוג שלו, מנצל באמת ובתמים את יכולתו של הסטימפאנק לטפל בעבר ובעתיד בעת ובעונה אחת.
עבור קוראים אחדים, נורת הזיהוי כנראה תידלק במהלך עמודי הפתיחה של ספר הביכורים הפנטסטי והמופלא של דקסטר פלמר, חלום התנועה הנצחית. גיבורנו, הרולד ווינסלו (הכלוא ברגעים אלה בספינת אוויר שלעולם אינה נוחתת), מוצג כנעבעך הכותב לפרנסתו טקסטים לכרטיסי ברכה שחרדתו לפני העבודה מאלצת אותו לנסוע למשרד ב''מוניסיכיאטרית'' (''צי הנהגים של מוניסיכיאטרית מורכב כולו מפסיכיאטרים קליניים שהוכשרו בקפידה המורשים לרשום תרופות...'') בינות לנופים הזרועים אנשים מכניים שלא ניתן להבחין בינם ובין בני אדם.
לדקסטר פלמר הייתה השראה מבריקה לשלב את פיליפ ק' דיק עם סטימפאנק.
בסיפור הנע מרגע בלתי צפוי אחד לבא אחריו (הסופר עצמו אפילו מופיע בוהפעת אורח מטה-ספרותית), פלמר פורש את כל המוטיבים החוזרים הפילדיקיאניים בשנינות ובחן: התעשיין הדמיורגי המתמרן (פרוספרו טַליגֶ'נט), האהובה הטורפנית (מירנדה טליג'נט), האדם הממוצע המנוצל שנקלע במקרה לעין הסערה. אבל החידוש המרתק הוא שהם מתרחשים בסביבת סטימפאנק ממומשת במלואה (שזוכה לציפוי מרענן של שנות ה-30 של המאה ה-20: ראו לדוגמה את מכונות הלימוד המוטלאות שווינסלו נחשף להן) המעלה במחשבה את יצירותיו של מוח חריג אחר: טרי גיליאם.
חבר מונטי פייתון לשעבר זה לא זוכה לדי קרדיט כמניח חלק מקווי המתאר לתנועת הסטימפאנק. סרטים כמו שודדי הזמן, ובמהותו ברזיל, בהחלט חולקים קרבה לגרעין הקשה של הסטימפאנק, ופלמר פועל בשיטה דומה לזו של גיליאם, מעביר את דמויותיו שלו בסביבה מעליבה, משפילה ומורכבת ללא צורך – במקרה זה העיר קְסֶרוֹוִיל. אבל כמו בסרטיו של גיליאם, זו סביבה המציגה הבלחות של קסם ופלא: ראו למשל את ''אימפריית חמשת הסנטים'', פארק שעשועים עצום שבו כל פינוק מדהים ומתקן בלתי אפשרי עולים בדיוק חמישה סנטים, המקום שבו גורלו של הרולד הצעיר נשזר לראשונה בגורלה של מירנדה הגחמנית.
דקסטר פלמר, שהפרוזה שלו מעודנת ומרומזת כזו של ניקולס כריסטופר או מארק הֶלפְרין, מעלה באוב טעם חדש של סטימפאנק, ומראה לנו שעוד יש חיים במאדאם הוויקטוריאנית, בת הכלאיים החורקת.
*הערת המתרגם: לשם בוילרפלייט משמעות כפולה. פירושו ''מתכת דוודים'' שממנה עשוי הרובוט, אך גם דבר מה שניתן להשתמש בו שוב ושוב ללא שינוי במצבים שונים (למשל – גלופה של טקסט קבוע בעיתון).
המאמר מתפרסם ברשותו האדיבה של פול די פיליפו.
בוילרפלייט: הפלא המכני של ההיסטוריה
שרי פריסט
לווייתן
דקסטר פלמר
ביקורת של דידי חנוך על Boneshaker
המאמר המקורי
אתר הבית של פול די פיליפו
|
 |
|
| |
חזרה לעמוד הראשי
כתוב תגובה
|
| |
 |
 |
|
והנה הסרט בדרך
subatoi יום שישי, 30/07/2010, שעה 15:25
(2 תגובות בפתיל)
|
|
|
 |
|
|
הדעות המובעות באתר הן של הכותבים בלבד, ולמעט הודעות רשמיות מטעם האגודה הן אינן מייצגות את דעת או אופי פעולת האגודה בכל דרך שהיא. כל הזכויות שמורות למחברים.
|
|
 |
 |
|
