 |
 |
עוד בקטגוריה זו:
אלים וז'אנר
מאמרים / ניקולה גריפית'
02/08/14
תגובות: 2
האם איבדנו את העתיד?
מאמרים / ג'ו וולטון
22/02/14
תגובות: 4
הכפירה הקדושה נוסח מאדים
מאמרים / אבינועם ביר
01/02/14
תגובות: 2
האם יש ''גל חדש'' חדש במדע הבדיוני?
מאמרים / דייויד ברנט
29/06/13
תגובות: 4
מקדים את המאוחר
מאמרים / אהוד מימון
24/11/12
תגובות: 11
הסכנות שבדמיון פעיל יתר על המידה
מאמרים / גיא חסון
13/10/12
תגובות: 4
קולר האשמה
מאמרים / אהוד מימון
25/08/12
תגובות: 11
הכוח חזק עמו
מאמרים / רז גרינברג
15/03/12
תגובות: 1
המוסר הרובוטי של דוקטורוב
מאמרים / אהוד מימון
31/12/11
תגובות: 0
השתלהבויות מדע בדיוני של ימים עברו
מאמרים / ג'יימי טוד רובין
08/04/11
תגובות: 5
מחזור 2010
מאמרים / שריל מורגן
12/02/11
תגובות: 3
גיהינום חדש
מאמרים / לורה מילר
28/08/10
תגובות: 4
קדימה במלוא הקיטור
מאמרים / פול די פיליפו
24/04/10
תגובות: 8
חיפה, חיפה – עיר עם עתיד
מאמרים / אהוד מימון
18/04/10
תגובות: 0
היום שאחרי מחר
מאמרים / רז גרינברג
20/12/09
תגובות: 7
|
 |
בילבו בגינס: גיבור עם חרב ומטפחת
מאמרים / רחל מרדכוביץ'
שבת, 26/01/2013, שעה 17:57
על גבריות ונשיות ב''הוביט''
|
|
בספרו ''ההוביט'', שנכתב בשנת 1937, הצליח ג'ר''ר טולקין בן ה-45, סופר אנגלי שגדל והתחנך בתקופה הוויקטוריאנית וקתולי מאמין, ליצור עולם נטול נשים כמעט לחלוטין. קיימים בטקסט כחמישה אזכורים לנשים שחיו פעם – הבולטת ביניהן היא אמו של בילבו שמוזכרת בשמה, והשאר מוזכרות במינן בלבד – ותו לא. אין בטקסט ולו אישה אחת חיה, נושמת, פעילה או קיימת בעלילה מעבר לאזכור שטחי כזה או אחר. בטקסטים מאוחרים יותר שילב טולקין דמויות נשיות עמוקות מעט יותר, אולם עדיין במספר נמוך ובבניית דמות רדודה יחסית לדמויות הגבריות בכתביו. כיוון ש''ההוביט'' הוא אחד משלושת הספרים האהובים עלי, ניסיתי לבדוק מה קורה בעולם כמעט חד-מיני גברי זה, וכיצד על אף עובדה זו מצליח טולקין לבנות עולם עשיר ומלא ביצרים, יחסים והתפתחויות, הן ברמת העלילה והן ברמת היחסים הבין-אישיים בין הדמויות בה. כלומר, איך התוצאה הסופית אינה מעין ''גבעת חלפון אינה עונה'' בהרכב חסר, סיפור אודות חבורת גברים מסוקסת ופרועה היוצאת להרפתקה אבל הפעם בלי פקידה פלוגתית.
לראייתי, טולקין מצליח ליצור עולם זה בכך שהוא שוזר מאפיינים נשיים ומאפיינים גבריים כאחד בנוף הטקסטואלי של ''ההוביט''. בדמויות הגברים יש מאפיינים נשיים וייצוגים נשיים – בהופעתם החיצונית, באידאולוגיה שהם מייצגים ובתרומתם לעלילה. מאפיינים נשיים וגבריים ניתן למצוא גם בפנורמה של הטבע אותה פורש טולקין בפני הקוראים, וגם ביחסים הנפשיים הדינמיים שנרקמים בין הדמויות. כך, למרות היעדרן לכאורה של נשים בעלילה, קיימת למעשה בספר תשתית של ייצוגים נשיים המקדמים את העלילה לא פחות מאלה הגבריים, שהנם גלויים וברורים מתוך הטקסט. כיוון ש''ההוביט'' עשיר כל כך במרכיבים אלו באופן כללי, אתמקד בבדיקת מאפיינים נשיים וגבריים בדמותו של הגיבור – זה שהיטלטל לשם, וגם בחזרה – מר בילבו בגינס.
לפני שאפשר להתחיל במסע בעקבות המאפיינים או הסטראוטיפים המגדריים בהם מתהדר מר בגינס, דרושות מספר הגדרות למושגים מעולם הפסיכולוגיה החברתית. ראשית יש להגדיר סטראוטיפ – זהו ייצוג תפיסתי או רושם שנוצר ביחס לקבוצה חברתית מסוימת על ידי קישור מאפיינים ורגשות עם אותה קבוצה. כמו כן עלינו לבחון כיצד תפקידים חברתיים תורמים להיווצרותם של סטראוטיפים מגדריים. כמעט בכל חברה קיימת חלוקת תפקידים מגדרית, כלומר – החברה מייעדת לנשים ולגברים תפקידים ועיסוקים שונים זה מזה. בתרבות המערבית בה חי טולקין, גברים מועסקים מחוץ לבית בעוד נשים הן אלו שאחראיות על הבית והמשפחה. גם אם היינו מעדיפים לחשוב כי תפיסה זו לא מייצגת לחלוטין את עולמנו במאה ה-21, אין עוררין על כך שטולקין כתב את ''ההוביט'' בעולם בו התקיימה דיכוטומיה ברורה בתפקידי גברים ונשים. מתוך כך, סביבתן של נשים נתפסת כאוטוצנטרית, סביבה מוכרת, אישית ועקבית המהווה במידה רבה את הרחבת הפרט ותוצאה של מעשיו. החוויה בסביבה זו היא של גבולות תחומים וחלל מוגדר וידוע. קביעות ועקביות הנן מושגי מפתח בסביבה זו. את העולם שקיים מחוץ לגבולות אלה, עולם אליו, פעם, יצאו רק גברים, נהוג היה לתפוס כאלוצנטרי, סביבה מנוכרת, בלתי צפויה, לא אישית, משתנה וללא שליטה. בעולם כזה, משימתם של הגברים היא להשליט סדר אישי בנסיבות חיים המשתנות באופן תדיר. על מנת לשרוד בחלל הפתוח, המשתנה והלא נודע בו הם פועלים, עליהם להיות אובייקטיבים וגמישים. במחקרים פסיכולוגיים ניתן לראות ביטוי לכך כבר בגיל צעיר. למשל, בעוד בנות מקבלות בדרך כלל ציונים גבוהים יותר מבנים בהערכה עצמית המורכבת מתכונות כמו: טובה, נעימה, נחמדה וכדומה, בנים מקבלים ציונים גבוהים יותר מבנות בהערכה עצמית המורכבת מתכונות כגון: חזק, מנהיג, בעל כוח ובעל בטחון עצמי. מאוחר יותר, בחיים הבוגרים, הסטראוטיפ הגברי של האדם המועסק מחוץ לביתו כולל תכונות כמו מכוונות למטרה, אסרטיביות ורציונליות, בעוד תפקיד האדם שאחראי על הבית פנימה (home-maker'''') – הסטראוטיפ הנשי – נתפס כדורש רגישות, חום ועדינות.
תחילת העלילה של ''ההוביט'' מאופיינת במוטיבים המתאימים לסביבה אוטוצנטרית: מאורה עגולה, רכה ומוכרת, רבת חדרים אך מסודרת ומאורגנת. בילבו בגינס חי חיים קבועים, עקביים ומוכרים עד שנכנסו גנדלף והגמדים לחייו, וכפי הנראה היה מגדיר עצמו כ''טוב, נעים ונחמד'' יותר מאשר כ''חזק או מנהיג''. ביטוי מובהק לכך ניתן לראות בדבריהם של הגמדים בתארם את בילבו בגינס בשלב מוקדם זה בעלילה: ''... ברגע שנתתי עיני בברנש הקטן המתנודד ומתנשף על הסף, החילותי לפקפק. הוא נראה כחנווני ולא כפורץ!'' (עמ' 22). המסע אליו נקלע בילבו מתאפיין במאורעות לא צפויים ובחללים לא מוגדרים (מערת השדים בה נפתח סדק מסוכן, מנהרות השדים בהרים, יעראופל ואחרים). עם התפתחות יכולותיו, כישוריו ומעשיו של בילבו, אנו יכולים להבין שהוא הצליח, לכאורה, לפתח במהלך מסעו בסביבה האלוצנטרית המשתנה וחסרת השליטה יכולת הישרדות הנשענת על תכונות של מנהיגות, כוח וביטחון עצמי. אם להשתמש בביטוי יום-יומי, הוא סוף-סוף ''נהייה גבר''.
האם זה כל הסיפור? אנו יודעים שבסוף מסעו בילבו חוזר למאורתו החמימה וחי חיים המשלבים שלווה ונוחות עם קשר לדמויות, לזיכרונות ולמזכרות ממסעותיו הנועזים. על כן טענתי היא שבילבו פיתח במהלך מסעותיו אישיות המורכבת ממאפיינים נשיים לצד מאפיינים גבריים, כלומר – אישיות אנדרוגנית, ובתום מסעו חי חיים מלאים ומצליח לשלב בין ה''נשי'' וה''גברי'' באופן המתאים לו ביותר.
איך זה קרה?
בתחילת הספר בילבו – והוביטים בכלל – מתוארים באופן הבא: קטנים, נטולי זקן, בעלי יכולת טבעית להיעלם מן העין בשקט ובמהירות. הם מתלבשים בצבעים עליזים, לא נועלים נעליים, וצחוקם עמוק ועסיסי, בעיקר אחרי הסעודה. בילבו עצמו אוהב נוחות, נקי ומטופח, אוהב אורחים, אוהב פרחים ומפות שולחן, זוכר דברים רק כשהוא רושם אותם בפנקס, מתנחם באכילת עוגה או שתיים ובמשקה, לא שואל שאלות מחשש לאי-נעימות, חרד שכל הבית יישברו. את היסוד הגברי בביתו ממלאת מקטרת עץ ענקית שמגיעה כמעט עד אצבעות רגליו הצמריות ''המנוקות והמצוחצחות כהלכה'' (עמ' 11) – אך גם בה הוא מפריח טבעות ''עגולות'' ומסודרות. אף על פי שהוא רווק, מאורת ההוביט שלו אינה עונה כלל וכלל לתיאור של ''מאורת רווקים'' טיפוסית, והיא מצוחצחת ומסודרת.
לעומת המכובדות הבלתי נלאית של בני בגינס, מורשת המשפחה מצד טוק (צד אמו של בילבו) כוללת נטייה להרפתקנות ואומץ לב. צד זה מקבל מקום בולט מן ההתחלה – אנו למדים את שמה של אמו ממש בסמיכות לשמו של בילבו עצמו ועוד לפני שנחשף שם אביו: ''...אמו של ההוביט הזה ... היתה בלדונה טוק המפורסמת, אחת משלוש בנותיו המהוללות של טוק הזקן, ראש עדת ההוביטים שהתגוררו מעבר לנחל ... לפני שנים רבות כך סיפרו לעתים קרובות (במשפחות אחרות) נשא לו מן הסתם אחד מבני המשפחה לאישה בת למשפחת פיות ... בודאי עוד נותר בבני טוק משהו לא לגמרי הוביט. ומפעם בפעם היו אחדים מבני טוק יוצאים להרפתקאות. הללו נעלמו בחשאי, והמשפחה השתיקה העניין; אך עובדה היא שמשפחת טוק לא היתה כה נכבדה כמשפחת בגינס, אף על פי שהיתה עשירה יותר, בלי ספק'' (עמ' 10). כלומר, מסתבר שבעולם המתקיים בפלך, דברים אינם כפי שניתן היה לצפות שיהיו, והיסוד ההרפתקני בא לו לבילבו דווקא מצד משפחת אמו. מעניין לציין שעל פי השמועות שונותה של המשפחה נבעה מקשר דם עם פיות, דמויות שמזוהות לרוב כנשיות וקסומות. אפשר להסיק מכך שמה שבעצם מאפשר לבילבו לצאת להרפתקה בה יתנסה ב''חוויה הגברית'' המובהקת נובע למעשה מהחלקים הנשיים שקיימים בו.
בילבו, ההמום מהגמדים והקוסם המגייסים אותו להרפתקאת השבת האוצר מהדרקון, חווה שני רגשות מרכזיים המעוררים בו קונפליקט. מצד אחד מתעוררת בו הרגשה של ''בית טוק'' הרוצה לראות את העולם, לחוות את הטבע ''ולחגור חרב במקום מקל-טיולים''. מאידך, בילבו לבית בגינס רוצה ''להמלט ולהסתתר עד שכולם ילכו''. עצביו המעורערים אינם עומדים במתח והוא מגלה סימנים של היסטריה – סימפטום שבאופן קלאסי מיוחס לתגובות נשיות (המילה ''היסטריה'' נגזרה מהמילה היוונית לרחם): ''...בילבו המסכן לא יכול לשאת עוד. בשמעו את המילים 'אולי כולנו לא נשוב' חש בצווחה העולה ובוקעת מקרבו, ואמנם מיד פרצה החוצה כקול שריקת קטר היוצא מתוך מנהרה ... גנדלף הצית להבה כחלה בקצה מטה הקסמים שלו, ולאורה נראה בילבו בגינס כורע על הכרכוב שליד האח, רועד כעלה נדף. ופתאום השתטח על הרצפה וצעק שוב ושוב: ''הברק פגע בי, הברק פגע בי!'' וזמן רב לא יכלו להוציא מפיו מילה אחרת. אז לקחו והניחוהו על הספה שבטרקלין ושמו לידו משקה...''. אגב, לעתים יש תועלת בצעקנותו של בילבו: כאשר נפתח סדק במערה בה ישנה החבורה בלילה ויוצאים ממנה שדים, היא זו המזהירה את גנדלף ואת הגמדים מפני הרעה הבאה עליהם: ''ואז צעק צעקה גדולה ומרה, צעקה המפליאה בעצמתה לאור ממדי הגוף ההוביטי''(עמ' 56).
מתחילת הספר ועד לרגע מציאת הטבעת, בילבו ממלא בהרפתקה תפקיד שהוא בעיקרו פסיבי. הוא יוצא לדרך כי גנדלף מזרז אותו, ובחיפזון כה רב עד כי ''בדיוק הגיע לגל-רם כשהוא מתנשם בכבדות, וגילה ששכח לקחת ממחטה!'' (עמ' 30). הוא נשלח, נשבה, מטולטל, נחקר, נסחב על הגב באופן לא מחמיא. הוא חסר ישע, וכאשר הוא מתאר את עצמו באוזני גולום, התיאור מזכיר ילד שאיבד את הוריו: ''אני מר בילבו בגינס. איבדתי את הגמדים ואיבדתי את הקוסם, ואיני יודע היכן אני...'' (עמ' 66).
מציאת הטבעת היא מפנה משמעותי בחייו של בילבו. טבעת זו, המאפשרת לעונד אותה להיות רואה ואינו נראה, היא בעלת סמליות רבה וזכתה לפרשנויות רבות, החל בסימן למחויבות, איחוד בין הנשי לגברי בטקס החתונה, וכלה באסוציאציה חושית-חושנית המייצגת יחסי הכלה וקרבה אישית מאוד, כמו-מינית, כאשר די הרבה אצבעות משתוקקות ''להחליק בה''. עוד לפני שהוא מבין מה נפל לידיו, הטבעת מצילה את בילבו פעמיים – הן במשחק החידות והן בהימלטות מגולום. היא מתוארת כפעילה ובעלת רצון משלה: ''...במקרה או כתעלול אחרון של הטבעת לפני שנכנסה לרשותו של אדון חדש – הטבעת לא היתה על אצבעו. השדים התנפלו עליו בצווחות של שמחה... תחב את ידיו לכיסיו. הטבעת עדין היתה שם, בכיס השמאלי, והיא החליקה על אצבעו...''(עמ' 78-79). בין בילבו והטבעת נרקמים יחסים אינטימיים, כאשר בתחילה הוא מסתיר את קיומה גם מהגמדים ומתחיל לרכוש בעזרתה את המוניטין שלו כפורץ מוכשר ו''בלתי נראה'', כאשר הוא חומק על פני בלין השומר על המחנה ומצטרף אל חבורת הגמדים.
מנקודה זו והלאה בילבו מגלה בעצמו אומץ, יכולת תכנון, נאמנות לחבריו, יוזמה ויצירתיות. הוא משתנה בעיני עצמו. ''הריגת העכביש הענקי, שנעשתה כולה על ידו, ללא עזרת הקוסם או הגמדים או מישהו אחר, חוללה, משום מה, שינוי גדול במר בגינס. כשקינח את החרב בעשב והחזיר אותה לנדנה חש עצמו כאיש אחר, עז נפש ואמיץ הרבה יותר, למרות קיבתו הריקה.'' (עמ' 130). ומה באשר לדמותו בעיני קבוצת הגמדים? ''...דעתם על מר בגינס השתנתה מאד, והם החלו להתייחס אליו בייראת כבוד גדולה... הם ידעו יפה שלולא ההוביט היו כולם מתים....כשנודעה להם האמת על פרשת ההעלמות, לא המעיט הדבר בהערכתם את בילבו; משום שראו שיש לו גם שכל, גם מזל, וגם טבעת קסמים – וכל השלושה הריהם נכסים מועלים מאוד. אדרבה, הם היללו ושיבחו אותו כל כך שבילבו החל לחוש שבכל זאת יש בו משהו מההרפתקן הנועז, אחרי ככלות הכל...'' (עמ' 138).
תכונה חדשה וחשובה לא פחות המתגלה אצל בילבו, שלה מצפים בעיקר מנשים ובדרך כלל מייחסים אותה להן, או לפחות למקצועות טיפוליים המאויישים ברובם על ידן, אמפתיה – היכולת להבין את מה שחש האחר, המודעות לצרכיו. לראשונה הדבר קורה דווקא מול גולום: ''נשימתו של בילבו כמעט נעצרה, וגם הוא נעשה דרוך. מצבו היה נואש. היה עליו להימלט בכל מחיר מהחשכה הנוראה הזאת, כל עוד נותר בו כח. עליו להלחם. עליו לדקור את היצור המתעב, לנקר את עיניו, להרוג אותו. לא, זה לא יהיה קרב הוגן. הוא היה עכשיו רואה-ואינו-נראה. לגולום לא היתה חרב. ובעצם עדיין לא איים להורגו, או ניסה להורגו. והוא היה מסכן, גלמוד, אבוד. פתאום התמלא לבו של בילבו הבנה, מין רחמנות מהולה באימה: על הימים הארוכים והשוממים ללא קרן אור או תקווה לשינוי, האבן הקשה, הדגים הקרים, ההתגנבות והלחישות. כל המחשבות הלל חלפו במוחו כהרף-עין. הוא רעד. ופתאום, כאילו נוצק בו כוח חדש ובטחון, הוא קפץ במהירות הברק.'' (עמ' 77). מאוחר יותר, בארמון השדונים, גונב בילבו את המפתחות לתאים בהם אסורים הגמדים מראש השומרים שנרדם שיכור, וגם כלפיו הוא מגלה אמפתיה והתחשבות יוצאות דופן: ''בילבו התגנב, לפני שהמשיכו בדרכם, והחזיר מתוך טוב לב את המפתחות לחגורתו. 'זה יחסוך לו חלק מן הצרות הצפויות לו.'' (עמ' 149).
אנו רואים, אם כן, שדמותו של בילבו מתפתחת לכלל מורכבות מעניינת על פיה הוא ''פורץ ישר דרך'' (עמ' 220). למרות שיש לו לגיטימציה להתרברב לא פחות מאחרים, כאשר יש בשטח גברים אחרים תובעניים ודומיננטים מתגלה בילבו כצנוע ומשלים עם כך שלא יקבל תמיד את הקרדיט על מעשיו: ''הוא לא ציפה, כמובן, שמישהו יזכור כי הוא הוא אשר גילה את מקום התורפה של הדרקון; וטוב שלא ציפה, כי באמת איש לא זכר.'' (עמ' 213). כלומר, מאחורי הצלחתו של ברד להרוג את הדרקון עומדת אישה, אופס סליחה, עומד כמובן בילבו – בצניעות, וכמעט בלי שאיש יֵדע. לא במקרה מעורר מצב זה אסוציאציה לאמרת השפר המאדירה-מגמדת, ''מאחורי כל גבר מצליח עומדת אישה''. כלומר, זו שבדרך כלל אינה מוכרת (לא ניתן לראותה כי היא עומדת כנראה מאחורי אותו הגבר), זוכה להכרה במעשיה רק לעתים נדירות, וגם אז קר בהתייחס להישגיו של גבר. הגבורה ההוביטית וגדולתו של בילבו באות לידי ביטוי מלא וברור כאשר הוא מוותר על חלקו באוצר למען אנשי האגם כדי לסיים את הסכסוך ביניהם לבין הגמדים הנצורים. כלומר, בין שני ה''מאצ'וס'' ברד ותורין עומד בילבו כמופת של הקרבה עצמית, ויתור על הצרכים המיידיים והקטנוניים לנוכח ראיה כוללת, רחבה ועל כן גם שלמה יותר. למעשה, אלמלא תקפו השדים והזאבים את ''הטובים'' יכול היה סיפורנו להסתיים בזאת, לפחות מבחינת התפתחות אישיותו וכישוריו של בילבו.
בשלב זה של העלילה אנו עוצרים את נשימתנו למקרא סצנות האקשן המסעירות של קרב חמשת הצבאות ותהפוכותיו. לאחר תום הקרבות, מגיע זמן חבישת הפצעים. בילבו נפרד מתורין הגוסס, המבקש ממנו סליחה על ערש דווי, ובזאת טולקין תופר את הקצוות שנותרו פרומים ביחסיהם האדיפליים של בילבו ותורין ומעניק לתורין – וגם לבילבו – את המחילה הקתולית כל כך הנדרשת להמשיך כדי הלאה, איש איש לעולמו.
בסופו של דבר בילבו חוזר הביתה, אל גבעת ההוביטים. הוא לא שב בידיים ריקות, ובמה שהוא נושא עמו משתקפת נקודת שיא אנדרוגנית והוליסטית, אליה טולקין מביא את גיבורו. אמנם יש בכליו ממון מן ההרפתקה וכלי נשק, אך הלוחם החדש מצויד גם בממחטת משי אדומה חדשה, מתנה מאלרונד. ההוביט השב הביתה דומה לזה שעזב את מאורתו שנה לפני כן, אך גם שונה מאד ממנו.
גרסה שונה מעט של מאמר זה התפרסמה בגיליון 29 של ''המימד העשירי''
|
 |
|
| |
חזרה לעמוד הראשי
כתוב תגובה
|
| |
 |
 |
|
הצילו, אונס ! (חדש)
יוסי שבת, 26/01/2013, שעה 22:23
בעוונותי אני בסך הכל איש מחשבים שקורא ונהנה בדרכו הצנועה למרות שהוא לא מבין כלום בספרות. אבל נראה לי (אולי בגלל בורותי המוצהרת) שאם נשחזר את הקפיצה הלוגית בין המבואות מהספר והטיעון שבילבו הוא דמות נשית נוכל באותה מידה גם לומר שבילבו מיצג את סף גיל ההתבגרות, או את המעבר הטראומטי לפנימיה אנגלית, או את מלחמת העולם הראשונה, או את שאיפת אירלנד לשלטון עצמאי, או הרבה מאוד תיאוריות שהגורם המשותף לכולן הוא שהן בלתי ניתנות להפרכה.
|
|
|
|
|
בוא נעמיד דברים על דיוקם (חדש)
kenny שבת, 26/01/2013, שעה 23:23
בתשובה ליוסי
הטענה היא לא שבילבו הוא דמות נשית, אלא שבבניית הדמות יש מאפיינים נשיים. ההוביט הוא סיפור מובהק של שינוי, והשינוי המסוימם שמובא במאמר נתמך בראיות מהספר. אילו ראיות אתה יכול להביא לאחת התאוריות האחרות שאתה מציע?
|
|
|
|
|
בוא נעמיד דברים על דיוקם (חדש)
יודע מעט היסטוריה יום ראשון, 27/01/2013, שעה 20:14
בתשובה לkenny
בתקופה הוויקטוריאנית מאפיינים שהיום נחשבים נשיים נחשבו כגבריים ו''סטייליסטיים'' כמו למשל הנימוסים המוגזמים והחיבה לבגדים מפוארים עם תחרה של קפטן הוק שנובעים מכך שהוא ג'נטלמן אמיתי מהאצולה הבריטית (התחנך באיטון וכו').
באותו ההקשר הסדר של בילבו מתקשר גם לפנאטיות הוויקטוריאנית לסדר כמייצג של ביתיות ושלווה ושאיפתו לשקט היא אחד המאפיינים של ג'נטלמן מיושב ובייחוד של הרווקים המושבעים המזדקנים.
לי דווקא נראה שצורת ההצגה הזו נובעת מכך שבחברה הוויקטוריאנית הנשים הופרדו לחלוטין מהגברים וטולקין כתב בצורה שמשקפת את תקופתו כאשר בספרים המאוחרים יותר הוא כבר התרגל לרעיון של נשים עובדות ופעילות לאחר ובמהלך מלחמת העולם ה2 ולכן התחיל לשלבן כפעילות בעלילה
|
|
|
|
|
צריך לזכור (חדש)
החתול המחייך יום רביעי, 30/01/2013, שעה 15:46
בתשובה ליודע מעט היסטוריה
שטולקין התחיל לכתוב את הסיפורים שהפכו לסילמריליון כ- 20 שנה לפני שיצא ''ההוביט'' כך שטענות לגבי שילוב של נשים צריך לבדוק גם אל מול הטיוטות.
ללותיין/טינוביאל, למשל היה תפקיד מרכזי מהטיוטות המוקדמות ביותר.
אני לא אומר שהקביעה בהכרח לא נכונה, רק שצריך לבדוק אותה מול דברים שנכתבו קודם לכן (או לחליפין להניח בצד את היצירות האחרות ולהתמקד רק ב''הוביט'' כיצירה בפני עצמה.
|
|
|
|
|
צריך לזכור (חדש)
יודע מעט היסטוריה יום רביעי, 30/01/2013, שעה 18:58
בתשובה להחתול המחייך
חתול צריך לזכור שטולקין הכין עשרות גרסאות לסיפורים הללו ולא הוא ולא בנו יודעים להגיד בוודעות מה קדם למה שם....
|
|
|
|
|
צריך לזכור (חדש)
החתול המחייך יום רביעי, 30/01/2013, שעה 20:02
בתשובה ליודע מעט היסטוריה
כריסטופר טולקין נותן הערכות ממתי הגרסאות ואני לא חושב שיהיו הרבה טעויות בסדר גודל של עשורים. הגרסאות שבכרכים הראשונים (1-3) של ההו''מ קודמות ל''הוביט''
|
|
|
|
|
צריך לזכור (חדש)
יודע מעט היסטוריה יום חמישי, 31/01/2013, שעה 20:29
בתשובה להחתול המחייך
האמת שעד כמה שזכור לי מהקריאה לפני עשור של ההקדמות לסילמרליון מדובר בקטעים ששוכתבו רבות ותפקידי הנשים שונו מספר פעמים.....
|
|
|
|
|
(חדש)
עדו יום חמישי, 31/01/2013, שעה 21:19
''שכל הבית'' לא צריך להיות 'שכלי הבית' ?
|
|
|
|
|
מאמר בעייתי (חדש)
גלעדי יום שני, 11/02/2013, שעה 11:04
הדיעה של טולקין על פמיניזם לדעתי מסתכמת בבירור בסיפורה ובדמותה של איווין: היא לא יודעת שלווה עד לרגע שבו היא מתמסרת לפרמיר (שהוא גבר עם כל המעלות, אביר ג'נטלמן אמיתי) היא נכנעת, מפסיקה להתחרות עם הגברים. היא מבינה שהיא לא באמת יכולה להתמודד איתם ובטח שלא בזירה שלהם.
גברים ונשים נוצרו שונים, אין מה להתכחש להבדלים ביניהם. גבר נועד לצוד ולהילחם, אישה נועדה להוליד ולגדל ילדים ולהחזיק את הבית
הדמויות הנשיות אצל טולקין הן ברובן נשיות כמו שצריך, כי הוא ידע מה זה גבר ומה זו אישה.
|
|
|
|
|
אתה צוחק, נכון? (חדש)
גלי יום שלישי, 12/02/2013, שעה 19:35
בתשובה לגלעדי
''גבר נועד לצוד ולהילחם, אישה נועדה להוליד ולגדל ילדים ולהחזיק את הבית''
ברצינות? המאה ה - 15 התקשרה, היא רוצה את הסטריאוטיפים המגדריים שלה בחזרה.
|
|
|
|
|
מאמר בעייתי (חדש)
גלסטל יום חמישי, 07/03/2013, שעה 7:00
בתשובה לגלעדי
לא מדוייק. אאווין מוצאת אושר רק עם פרמיר, אבל היא למעשה כן יכולה להתמודד עם הגברים בזירה שלהם. בלעדיה, ה- Witchking of Angmar לא היה מובס. גלורפינדל אומר: ''not by the hand of man shall he fall''. בזמן שכל הגברים נסים מאימת הנאזגול, אאווין נשארת לעמוד, צוחקת עליו ש''no man am I'', והורגת אותו.
הדמות של אאווין מזכירה לי במידה מסויימת את ברינהילדה - וולקיריה לוחמת, שמסוגלת להביס בקלות כמעט כל גבר, אבל בסופו של דבר מתאהבת בזיגפריד, ומאבדת את כוחה.
חשוב לזכור דבר נוסף לגבי התקופה הויקטוריאנית: מצד אחד, זו היתה תקופה שמרנית, יחסית. מצד שני, במדינה שלטה אישה חזקה, וחמשת בנותיה של ויקטוריה כולן היו תומכות פעילות וקולניות בזכויות לנשים, השכלה לנשים, זכות הצבעה לנשים, וכ''ו. טולקין חי בעולם הזה, ומושפע מצד אחד מהגישה השמרנית של התקופה, מצד שני מרוחות השינוי המנשבות, ומצד שלישי מדמויות הנשים השונות בספרות: הוולקיריה, מלכת האלפים, המוזה.
שימו לב לעוד אלמנט מעניין: בכתביו המוקדמים ביותר, טולקין שולח את לותיין לשחזר את המסע של אורפאוס: להוציא בן זוג מאולמות המוות. ובמקום שהגבר אורפאוס נכשל, האשה לותיין מצליחה.
הייתי אומרת שהתפיסה המגדרית של טולקין מורכבת הרבה יותר מ''מקומה של האשה במטבח'', והמורכבות הזאת באה לידי ביטוי בספריו.
|
|
|
|
|
מאמר חלול (חדש)
דן יום שישי, 15/03/2013, שעה 4:49
מסקנת המאמר מתבססת שוב ושוב על טענות כגון:
''תכונה חדשה וחשובה לא פחות המתגלה אצל בילבו, שלה מצפים בעיקר מנשים ובדרך כלל מייחסים אותה להן, [היא] אמפתיה''.
מסתבר שאם אתה מסודר / אמפתי / צנוע / נקי / נטול אגו / הרפתקן מצד אמך וכו' אזי אתה ''אישה, אופס סליחה, בילבו''.
מכאן שאם סיפרת סיפור ללא נשים, אבל לאחד הגיבורים יש מספר תכונות שמתוייגות כנשיות לפי איזשהו סטראוטיפ גס, שטוח, וארכאי, הרי שבעצם הסיפור כולל נשים ואין מה לדאוג.
טענה לא משכנעת לדעתי, שלא לומר מטופשת.
בנוסף, נדמה לי שהמאמר גם הרבה יותר מידי ארוך, שכן את התיזה המרעישה ש''אם יש אמפתיה בסיפור אז יש גם נשיות בסיפור'' אפשר להביע בצורה מספקת בלא יתר מפיסקה.
|
|
|
הדעות המובעות באתר הן של הכותבים בלבד, ולמעט הודעות רשמיות מטעם האגודה הן אינן מייצגות את דעת או אופי פעולת האגודה בכל דרך שהיא. כל הזכויות שמורות למחברים.
|
|
 |
 |
|
