 |
 |
עוד בקטגוריה זו:
זומבים עליך, ישראל!
סרטים / נורית הוראק
04/03/13
תגובות: 2
מעגל בלי הרבה קסם
סרטים / עליזה בן מוחה
20/10/12
תגובות: 3
קפטן אמריקה ומלחמת העולם השנייה
סרטים / אנדרו ליפטאק
03/09/11
תגובות: 1
מקור לא ברור
סרטים / עליזה בן מוחה
30/07/11
תגובות: 4
כמעט הסוף (חלק ראשון)
סרטים / עליזה בן מוחה
12/06/11
תגובות: 0
חלום גנבים
סרטים / עליזה בן מוחה
29/12/10
תגובות: 13
טובים השניים?
סרטים / עליזה בן מוחה
14/08/10
תגובות: 5
מגע של קסם
סרטים / לילי דאי
14/05/10
תגובות: 2
המקום שאליו גיבורי אקשן הולכים למות
סרטים / לילי דאי
02/05/10
תגובות: 4
מה שיותר כחול יותר ממדים
סרטים / לילי דאי
31/01/10
תגובות: 5
על ממוצע ומעל הממוצע
סרטים / אֹרן רהט
24/10/09
תגובות: 8
לשקוע בסרט טוב
סרטים / רז גרינברג
28/04/08
תגובות: 1
דיקסילנד
סרטים / אהוד מימון
03/10/06
תגובות: 2
חייו ומותו של סופרמן
סרטים / רני גרף
25/07/06
תגובות: 22
הטרור כמשל
סרטים / רני גרף
03/04/06
תגובות: 15
|
 |
לגיהנום ובחזרה
סרטים / רז גרינברג
יום רביעי, 05/05/2004, שעה 5:05
'ואן-הלסינג' הוא מחווה לסרטי האימה הזולים של תחילת המאה העשרים. הכצעקתה?
|
|
אי-אז בעשורים המוקדמים של המאה הקודמת, נהגו אולפני יוניברסל להפיק סרטי-אימה זולים בתקציבים אפסיים. סרטים אלה, שגילו לעולם אייקונים כגון בלה לוגוסי ובוריס קארלוף, היו אבותיהם הרוחניים של מרבית סרטי-הפעלולים בני ימינו, וצפיה בהם יכולה ללמד אותנו שיעור או שניים על שורשיו ההיסטוריים של הז'אנר. מכל בחינה אחרת, האפקטיביות של צפיה באותם סרטים כיום שואפת לאפס – קשה להאמין שהם יצליחו להפחיד, לרגש או לשכנע מישהו מהצופים המודרניים.
והנה עולה על מסכינו הסרט 'ואן-הלסינג', שהופק על ידי אותם אולפני יוניברסל, והוא כולו מחווה לאותם סרטי-אימה ישנים. הוא בוים על ידי סטיבן סומרס, המומחה למחוות שכאלה ('המומיה' 1 ו-2). נאה מצדו של סומרס לפתוח את סרטו בשחזור-סגנוני מדויק להבהיל של אותם סרטים: סצנת הפתיחה של הסרט לא רק מצולמת בשחור לבן, היא גם משוחקת בדרמתיות מוגזמת-בעליל, עם דיאלוגים מגוחכים, תפאורה מזעזעת, ושאר מרכיבי-קאלט. מה שהצופים התמימים לא מעלים על דעתם הוא, שסצנה זו מעידה על אופיו של הסרט כולו. כלומר, לאחר כמה דקות הסרט בהחלט מקבל צבע, אך זהו השינוי המהותי היחיד בינו ובין אותן דקות פתיחה אומללות. וכך מצטרף 'ואן-הלסינג' למגמה המדאיגה הפושה בהוליווד בשנים האחרונות – צילום סרטים בתקציב של עשרות מיליוני דולרים, תוך נסיון לגרום להם להראות כאילו נעשו בתקציב של עשרה סנט.
הסרט נפתח במפגש-פסגה בין הרוזן הטרנסילבני דראקולה (ריצ'ארד רוקסבורג), והמדען הגאון ויקטור פרנקנשטיין (סמואל ווסט). זה האחרון סיים לא-מכבר את עבודתו על המפלצת הידועה שלו, ולמרבה המזל הוא מבין שמסירתה לידיו של הראשון לא תבשר טובות לעולם. זמן קצר לאחר שהוא מצליח להרחיק את המצאתו מידיו של הרוזן, מוצא הדוקטור האומלל את מותו בסצנת לינץ' שלא היתה מביישת את חבורת מונטי פייתון, לינץ' שמבצעים בו תושבי טרנסילבניה הזועמים, המאשימים אותו בשוד-קברים. מדוע שוד-קברים יטריד דווקא את תושבי טרנסילבניה, המורגלים מזה שנים בדברים גרועים יותר מצדו של הרוזן שלהם? לא ברור.
לאחר מכן נכנס לתמונה צייד-המפלצות גבריאל ואן-הלסינג (יו-ג'קמן). גבריאל הוא מן הסתם קרוב-רחוק של ציד הערפדים המלומד אברהם ואן-הלסינג, מספרו של בראם-סטוקר 'דראקולה'. ההבדל העיקרי בינו ובין קרובו הספרותי, מלבד השכלתו של הראשון הנעדרת אצל האחרון וכלי הנשק המגניבים של האחרון להם לא זכה הראשון, נעוץ ביכולתו של אולפן הסרטים לרשום על דמותו זכויות יוצרים. אותו גבריאל ואן-הלסינג משוטט באירופה בשירות הוותיקן ומדביר כל מיני צרות על-טבעיות כאלה ואחרות, דבר המוביל להיותו המבוקש מספר אחת באותן מדינות. מדוע יכריזו אותן מדינות פרס על ראשו בתמורה לשירות שהוא עושה להן? לא ברור.
משימתו הנוכחית של ואן-הלסינג היא להגן על חייה של אנה ואלריוס (קייט בקינסייל), הנצר האחרון למשפחת אבירים רומנים שנשבעו להביס את הרוזן המרושע, ואשר לא יוכלו להכנס בשערי גן-העדן עד שיעמדו במשימה זו. עם הגיעו של ואן-הלסינג לטרנסילבניה הוא מסתבך עם האוכלוסיה המקומית, הרואה בו ברדקיסט שבא להפריע את מנוחת השכנים במאבק כנגד הרוזן וכנופיית הכלות הרצחניות שלו. מדוע הם באים בטענות דווקא לואן-הלסינג על כך שהוא מפריע למנוחת השכנים, בעוד הרוזן שלהם וצבא הכלות שלו נוהגים לעיתים קרובות לצרוח בקולי-קולות ולאיים על עור-התוף של הצופים המסכנים באולם? לא ברור.
מכאן מתחיל מסעם של ואן-הלסינג וואלריוס, מסע רצוף סכנות מסמרות-שיער-בתיאוריה-ומעוררות-גיחוך-בפועל, דיאלוגים מלאים בזיבולי-מוח מטאפיסיים, הפגנות משחק שעיקרן הוא העוויות-פנים של כל המשתתפים עם המוטיב החוזר – צרחות עד לב-השמיים, כולם מובילים לסופו המלודרמטי עד בחילה של הסרט. איך נתנו אולפנים אור-ירוק לקוקטייל ההזוי הזה? לא ברור.
מאחר ובשובר-קופות קייצי עסקינן, קשה לבוא בטענות לסרט על עניינים קטנים כגון חורים בעלילה, דיאלוגים קלושים או דמויות משעשעות שלא בטובתן. הצופים יגיעו ל'ואן-הלסינג' בגלל סצנות הפעולה והפעלולים, והם יקבלו הרבה מאד מהן. למרבה הצער, רוב הסצנות הללו לא מספקות את הסחורה. הביצוע הממוחשב של רוב יצורי האופל בהם נלחם גיבור הסרט – ד''ר הייד, אנשי-זאב, והכלות של הרוזן – מדהים בעליבותו. לא רק העיצוב הממוחשב נראה איום ונורא, גם ההנפשה של היצורים הנ''ל לא מצליחה לשכנע אפילו לרגע בעובדה שמדובר בישות ממשית כלשהי. כאילו לא היו בשנים האחרונות 'מטריקס', 'שר הטבעות' וקדימוני 'מלחמת הכוכבים', מנסה הצוות שמאחורי 'ואן-הלסינג' למכור לצופים אפקטים ממוחשבים עלובים וגם מכוערים להפליא. כדי להוסיף חטא על פשע, מרבית סצנות הפעולה בהן מעורבים האפקטים האלה, בחלקו הראשון של הסרט לפחות, גם מצולמות באופן מרושל וחובבני, המחסל את מעט הפוטנציאל שאולי היה להן להלהיב.
לעומת זאת, גם יצורי האופל המגולמים על ידי שחקנים בשר-ודם בסרט אינם עושים רושם טוב במיוחד. ראש וראשון להם הוא רוקסבורג המגלם את הרוזן דראקולה. כבר מזמן לא נראה על מסכינו דראקולה כה מעורר רחמים. לאורך מרבית הסרט מזכירה הופעתו של רוקסבורג את זו של דבל'ה גליקמן במערכוני 'זהו-זה'. הוא מדבר, מתנהג ונראה כמו תמהוני חביב שברח מהמוסד הקרוב לחולי-רוח. אם מסדר האבירים המפואר שאת מורשתו נשלח ואן-הלסינג להציל בסרט לא הצליח להתמודד עם הדראקולה הזה, כנראה שבאמת לא מגיע להם להכנס לגן-עדן. קייט בקינסייל, המגלמת את הדור האחרון לאותו מסדר, מאששת את ההנחה הזאת.
צופים ותיקים ששרדו את הסרט 'מלחמות האופל' הזהירו מראש את כותב שורות אלה שלא לצפות לגדולות ונצורות מבקינסייל. הציפיות הונמכו בהתאם, ולכן הפגנת המשחק האיומה שלה, לרבות המבטא המזרח-אירופאי המזויף (שהוא כנראה הדבר המפחיד ביותר בסרט) עברו בזעזוע קל יחסית. ובכל זאת, מאחר ותפקידה של בקינסייל בסרט הוא בעיקר להראות יפה, מאכזב לגלות שגם במשימה הזאת נכשל הצוות הטכני באופן מחפיר. בקינסייל מצולמת, מאופרת, ולבושה באופן הבלתי-מחמיא ביותר אותו ניתן להעלות על הדעת: היא נראית בו נפוחה ומגושמת, למרות כל התרגילים האקרובטיים להם היא נדרשת.
נקודות האור הבודדות בסרט הן העובדה שסצנות הפעולה מגלות שיפור מסוים בחציו השני ולקראת סופו (ראוי לציון במיוחד מרדף-כרכרות היסטרי, שמתכתב עם סצנה מוצלחת בהרבה מתוך 'סליפי הולו' של טים ברטון). ג'קמן עצמו מתגלה כשחקן מוכשר למדי, גם אם ניכר שהוא סובל כאשר הוא מדקלם את הטקסט האווילי שהתסריט כופה עליו. שתיים מהאתנחתאות הקומיות בסרט – דיוויד וונהאם בתפקיד קארל, העוזר-דמוי-קיו של הגיבור, וקווין ג' או'קונור בתפקיד איגור, משרתו של דראקולה – מצליחות להצחיק במקום בו הן אכן אמורות לעשות זאת. יש גם פס-הקול משובח מאת אלן סילבסטרי ('בחזרה לעתיד') – מלחין סרטי-ז'אנר מוכשר שכבר ידע ימים וסרטים טובים מאלה. כל אלה לא הופכים את 'ואן-הלסינג' לסרט טוב, אבל הם הופכים את הצפיה בו לנסבלת.
בקושי.
קשה לזלזל בכוונות המכובדות של אולפני יוניברסל בבואם לתת כבוד לסרטים ההיסטוריים שלהם באמצעות 'ואן-הלסינג'. אך הלקח המצער מהצפיה בסרט הוא שמהיסטוריה אפשר ללמוד, כנראה, רק היסטוריה.
ואן-אלסינג האתר הרשמי
על ואן הלסינג ודראקולה הספרותיים – מאמר ב''אימאגו''
|
 |
|
| |
חזרה לעמוד הראשי
כתוב תגובה
|
| |
 |
 |
|
עצוב...
יעל יום רביעי, 05/05/2004, שעה 12:18
(6 תגובות בפתיל)
|
|
|
 |
|
|
הדעות המובעות באתר הן של הכותבים בלבד, ולמעט הודעות רשמיות מטעם האגודה הן אינן מייצגות את דעת או אופי פעולת האגודה בכל דרך שהיא. כל הזכויות שמורות למחברים.
|
|
 |
 |
|
