מסעותי עם אל-קעידה


על האגודה \| פעילויות \| הצטרפות \| צרו קשר \| כתבו לאתר \| English Site \| בפייסבוק

עוד בקטגוריה זו:

ביבר הנייר
סיפורים / קן ליו
28/06/14

תגובות: 8

וויסקי בקנקן (חלק שלישי)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14

תגובות: 1

וויסקי בקנקן (חלק שני)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14

תגובות: 0

וויסקי בקנקן (חלק ראשון)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14

תגובות: 0

הינדיק
סיפורים / הדס משגב
13/06/14

תגובות: 1

שמים שבורים
סיפורים / יואב וקרן לנדסמן
13/06/14

תגובות: 1

מתנת יום הולדת בחלקים
סיפורים / קרן לנדסמן
01/03/14

תגובות: 0

דמשק
סיפורים / דריל גרגורי
31/08/13

תגובות: 8

מיכאל
סיפורים / זיו קיטרו
03/05/13

תגובות: 0

עד בלי ירח
סיפורים / נגה פרנקל
03/05/13

תגובות: 3

הפוך, לקחת
סיפורים / רותם ברוכין
03/05/13

תגובות: 5

הפוך, לקחת
סיפורים / רותם ברוכין
03/05/13

תגובות: 1

יאגה
סיפורים / קרן לנדסמן
03/05/13

תגובות: 1

היום הגרוע ביותר בשנה
סיפורים / קרן לנדסמן
15/02/13

תגובות: 8

פיזור
סיפורים / חגי אברבוך
13/01/13

תגובות: 14

מסעותי עם אל-קעידה
סיפורים / לביא תדהר
יום שלישי, 29/11/2005, שעה 17:30

כשהחשכה הגיעה ישבנו כמו מחבלים מתאבדים
שפתינו נוגעות, כמו חוטים ומטען
מתפוצצים.

תרגום: ניר יניב

אני הולך וחוזר אל איזורי האסון:

משורר ככתב מלחמה, מילים כמו כדורים נותבים המאירים את השמים
מכתיף זכרון כתרמיל וצועד לתוך שדות הקרב של הזמן.

לו הייתי יכול לגרום לך לראות:
אני מגיש לך שיר כמשקפת שדה –

מילים כעדר כדורים
תהלוכת ארטילריה
להקת רימונים
שיורי מראות מהירים של פגיעה הבוערת דרך הרשתית שלך
טביעות משורבטות באור כוכבים ומדורות ותנורי נפט
שירים של כמעט-דמדומים תמידיים.

הייתי בדאר-א-סאלאם כשהשגרירות האמריקאית התפוצצה
ובניירובי שבוע לאחר מכן
צופה במעגל החיילים הקנייתים מזי הרעב שהקיפו את הבניין
כמו חגורת צניעות על בתולה שכבר איננה תמימה עוד.
הבניין, הלום-קרב, ממוטט, מעוות,
הצליח סוף סוף להתמזג עם סביבתו.

כבר לא אמריקאי, הוא היה כעת רק עוד חלום שקרס,
חולק בקלות סיגריה מגולגלת עם רוכל כרטיסי גירוד
או נהג מונית
בפינת הדרך מוכת הבקעים.

ליאור תירוש, השגרירות האמריקאית בניירובי (1998)

בקיץ דאר-א-סאלאם מושכת אפילו פחות מהרגיל: חום אוגוסט רובץ על הבניינים הנמוכים ומכתים בזיעה את דפיהם של ספרי מחברים אפריקאים בכריכה רכה הנמכרים מעגלה מחוץ למלון. דיו שחור מכתים את שטן על הצלב של נגוגי ווה טיונגו; בבית-תה קטן ליד הנמל אליסון יושבת עם ספל של תה בחלב וקופסת גפרורים מקרקשת בין אצבעותיה. הזמן הוא 10:44, השביעי באוגוסט, 1998.
אליסון חשה בחילה; היא מקיאה במלון לפני כן, נוזל דליל וחיוור שמחלחל מבין שיניה אל תוך הכיור קטן, השבור. יש לה מלריה, והלָאריאם גורם לשנינו לחלום חלומות עזים, שופעים, המותירים אותנו נרפים ומהוססים כשאנו מתעוררים. היא מנסה לקרוא, אך הספר מחליק מבין אצבעותיה ונוחת על הרצפה, מפריע את מנוחת האבק. היא לוגמת מהתה ורועדת, למרות החום.
אני מביט בשעון הישן התלוי מעל דלתו הקטנה של המטבח; כלב שחור בעל אוזן אחת ישן מתחתיו. אני לוקח את הגפרורים מאליסון ומצית אחד מהם על גבי צד הקופסה, שם סיגריית לייף ממלאווי בפי. בלילה הקודם אני חולם על איקרוס של ברויגל, הילד הנופל מהרקיע בעוד הכל סביבו פונה ממנו והלאה: בחלום הנפילה היא חרישית ופניו של הילד מלאות אקסטזה כאלה של קופץ באנג'י במפלי ויקטוריה. אנו עומדים וצופים בנפילתו ביחד, אליסון ואני, מחזיקים ידיים על החוף, ואני מזהה את המקום מיד: זהו נמל דאר והספינה המפליגה בשלווה הרחק היא המעבורת של זנזיבר, מסורבלת ומגושמת כחזירה.
השעון מתקתק, והשעה היא 10:45. במקום כשלהו מכונית מתפוצצת, ואנשים מתים.

חאליד סָלֶה (בנו של המנהל, מלון הילטופ, ניירובי)

אה, זה כמו תחנת רכבת. אנשים באים והולכים. לא ראיתי אף אחד מהם. זה מקום עמוס מאד, וודאי שהיית יכול להבחין. בדרך כלל המנקים באים כל יום כדי לנקות. אנחנו לא מרשים לאנשים לצאת עם המפתחות, ולכן אם מישהו היה בונה פצצה כאן, זה לא היה יכול לקרות כאן, בהחלט לא. (אני בטוח ב) מאה אחוז.

כמו תחנת רכבת... אולי הדבר מתחיל, אם הוא מתחיל בכלל, בלונדון, עוד ביולי 2005, כשאליסון הולכת לעבודה בפארינגדון דרך קינג'ס קרוס.
בעוד אליסון נוסעת ברכבת, אני ישן. אני חולם על מלון הילטופ, על המיטה ליחיד עליה אנו שוכבים, פנינו קרובים, על נשימת ריח הפאטצ'ולי של אליסון פנימה. אני חולם שבאחד החדרים הסמוכים ישן כעת אחד מבוני הפצצות. הוא שוכב על גבו במיטה הצרה וחולם על לונדון, על עליה לרכבת נוסעים, על עשותו בעניניו בואך קינג'ס קרוס. הוא מתהפך בשנתו, משמיע רעשי אכילה שאינם נשמעים דרך הקיר המפריד בינינו.
אליסון ואני מתנשקים. היא עוצמת את עיניה כשאנו עושים זאת. אני נרדם כשידי חובקת אותה וחולם על עלייתה לרכבת. זהו השביעי ביולי, 2005 בלונדון. זהו השביעי ביולי, 1998, בניירובי.
באופן זה או אחר, אנו לכודים בין שני הקיצים הללו, והעונות קופאות במקומן.

אליסון מגיעה לניירובי מלונדון בתחילת הקיץ. לילה מכסה את המסלול כאילו מנסה – או כך הדבר נראה לה אז , המעבר מאירופה לאפריקה רק מתחיל את המטמורפוזה שלו – להחביא את פגמי העיר, את דרכיה הסדוקות, את הצבע המתקלף, דוכני הקולה וגנבי התיקים המאובקים. היא נוסעת במונית שחורה (היא זוכרת שחשבה כמה מוזר היה הדבר, לראות מונית לונדונית במקום שכזה ולתהות כיצד הגיעה לשם) למרכז ניירובי, שם המונית עוצרת מחוץ למלון. שמו של הנהג הוא מרטין אָיוּבּ; אליסון מודה לו כשהיא משלמת והוא מחייך לפני שהוא נוסע משם. אליסון מכתיפה את תרמיל הגב הקטן שלה ונכנסת פנימה, שם היא משלמת עבור חדר ליחיד במלון הילטופ.
מהחדר ניתן לראות את הרחוב שבחוץ: בעודה שוכבת במיטה, היא רואה תרמילאי לבן עם ראסטות בלונדיניות ארוכות, מלוכלכות, קונה כרטיס גירוד. הוא מעשן סיגריה ואוחז מטבע בין אצבעותיו, מבריק מתחת לפנס הרחוב. אך מזלו כנראה אינו עומד לו, והוא שומט את הכרטיס ומסתובב, מרים את ראשו, ומבטיהם מצטלבים.

אני מביט למעלה ורואה את הנערה בחלון. יש לה עיניים גדולות שנראות רכות כנגד הזוהר הקשה של פנס הרחוב.
אנחנו נפגשים שוב בארוחת הבוקר בחדר האוכל המרופט של המלון. יש שם כמה אנשים אחרים: אולי, אני חושב, אחד מהם הוא מוחמד ראשיד דאול אל-אוואלי, או מוחמד אודה, או וואדי אל חאג', או חלפן חמיס מוחמד: ודאי ראיתי אותם, אולי אמרתי להם שלום, כשעברתי על פני חדר 102 או 107, אך לעולם לא אדע האם עשיתי זאת. נדמה שהם מטפטפים דרך חיינו בלי להשאיר כתמים, מחלחלים ללא נזק דרך הסצנה השלווה של תרמילאים צעירים ואנשי עסקים מהוהים.
אליסון ואני מדברים. מאיפה באת? היכן היית לפני שהגעת לניירובי? ולאיפה הלאה?
מומבסה, שנינו משיבים על השאלה האחרונה, ומחייכים, וידינו נוגעות בין הקפה שלי, התה שלה.

אנו עוזבים את המלון יומיים לאחר מכן, ונעלמים כמו לחות המתייבשת על זכוכית, מתנדפים ללא עקבות. כמו בוני פצצות.

במלון בתל אביב ב-‏2004 אני חושב על בוני פצצות כשאני מביט בספר הקטן בכריכה קשה שקניתי בחנות ברחוב דיזנגוף. זהו ספר שירה מהוה, מאת מחבר ישראלי עליו מעולם לא שמעתי. שמו הוא ליאור תירוש. אני מעמיד את הספר על שדרתו ונותן לו להפתח מעצמו. דפים יודעים היכן הם נקראו לעתים תכופות, והספר, שאריות מאלהים, נפתח בעמוד קרוב לסופו. אליסון רחוקה, בחופשה בסיני עם חברה, משתזפת על חוף הים האדום. אני עובד. לא ראינו זה את זו במשך שבוע.
הפואמה בעמוד בו נפתח הספר נקראת ''חוטים ומטען'', ואני קורא אותה בעודי ממתין לשינה, בעוד מת לחיות מרצד בדממה ברקע.

המקום בו אנו מתנשקים לראשונה
כבר, סביר להניח, איננו:

הושמד על ידי הצבא, המשטרה, ארגוני טרור שונים;
לא חזרתי לירושלים כדי לבדוק.

רק ספסל ציבורי,
עץ קשה מתחמם באור השמש הדועך כמו חתול זקן, צבע מקלף –

צופה אל בית הקברות שעל הר ציון
וגם על, מעט קרוב יותר, גן משחקים.

כשהחשכה הגיעה ישבנו כמו מחבלים מתאבדים
שפתינו נוגעות

כמו חוטים ומטען
מתפוצצים.

בלילה ההוא בדאר, אליסון מקיאה שוב במלון, ואז שוכבת לצדי, גופה הקטן רועד כנגד גבי. היא נרדמת לאטה, בעוד אני שוכב ער ומאזין לזעקות המואזין הקוראות לתפילת ערבית. לא קראנו עיתונים ולא האזנו לרדיו: אנחנו כרוכים זה באומללותו של זה, חולקים חלום קדחת, וכשאני נרדם לבסוף היא ממתינה לי. פניה חוורים באורן של שמשות גוססות, והעיר שמאחורינו חרבה, מגדלי תפילה גבוהים טווים ביניהם רשת קרועה של דרכים בלתי אפשריות בדקותן. קריאות המואזין מהדהדות בתוך החלום, עולות מהמגדלים של העיר חסרת השם, הבלתי אפשרית. אולי זה היסוד: אני מוצא את עצמי מחפש, יותר ויותר, אחר בסיס, נקודת התחלה, נקודת אפס. בערבית מודרנית, המילה היא אל-קעידה: ואני תוהה מה הם, גם הם, מחפשים, ואם הם ימצאו זאת אי פעם.

אני פונה כשאני חושב זאת, הרוח קרה לפתע כנגד זרועותי החשופות. אני לובש טי-שירט, ומבין שהיא דומה לאלה שאליסון סיפרה לי עליהן כשחזרה מאפגניסטן: הלוגו של נייק ומתחתיו תמונה של קלצ'ניקוב וכיתוב בערבית לאמור, בפשטות, אוסאמה.
יש מגדלור במורד החוף וכשאני פונה אני רואה את האור, זורח בקור דרך קירות הגביש. דמות עומדת מתחתיו, פניה מבורדסות; גלימות נעות ברוח, ולרגע נדמה שהדמות רוקדת.

נדמה שאנחנו לכודים בחלום, ובזמן. הוא נע, לא בקו ישר אלא לצדדים, ואנו מוזחים עמו, מוקפצים כגולות על לוח באוו מגולף משנהב, גולשים מרגע לרגע, בין החורים והסדקים. הזמן הפך לסרט וידאו בו קלינט איסטווד יורה ברעים שוב ושוב רק כדי שהם יחזרו כשהסרט מוחזר לתחילתו. והרגעים האלה, זכרונות ענבר קפואים, מגדירים אותנו, תוחמים אותנו. דאר, ניירובי, ראס-א-שטן, קאבול, לונדון. תחינה של שנים, מחרוזת תפילה של חודשים, קדיש של מספרים.

מרטין אָיוּבּ (נהג מונית בניירובי):

הם היו יכולים להרכיב אותה, הם ידעו שהאנשים כאן לא יודעים הרבה על פצצות. אתה מבין רוב האנשים כאן הם מכונאים וכל האנשים האחרים (מקצועות). לכן אם אנשים באים עם פצצות ומתחילים להרכיב (אותן), אף אחד לא ידע שזו פצצה.

קיץ הוא הזמן לפצצות. השנה היא 2005 והאמריקאים נמצאים בכל מקום בקאבול. אליסון נמצאת באפגניסטן לצורף קורס אימונים של ארגון הצדקה שבו היא עובדת; שיחת הטלפון שלנו נקטעת בגלל מסוק שטס מעל המלון שלה. לאחר שאנו מדברים היא עומדת לבדה על מרפסת הבטון הסובייטית של חדרה באינטרקונטיננטל. מכאן, גבוה על צלע ההר, היא יכולה לראות את כל קאבול פרושה בפניה כמו שמיכה מלוכלכת. היא צופה בחסרי הרגליים מגלגלים את עצמם לכאן ולכאן על לוחות עץ, ובילדים הקטנים ברחובות, שהשתלטו על כלכלת העיר. הטמפרטורה היא ארבעים מעלות וברז המים החמים באמבטיה מטפטף, הופך את האויר לקיטור. אליסון צופה באל-ג'אזירה בטלויזיה הישנה והמגושמת שעל השידה, וברמבו. לאחר מכן היא הולכת למזנון שליד הבריכה, שם מנסה אמריקאי גדול ומוזן היטב להתחיל איתה.
זהו השישה-עשר באוגוסט. בעוד אליסון יושבת במלון, התרסקות מסוק ליד הֶרָט הורגת שבעה-עשר ספרדים. בצפון זהו זמן קציר הפרג: חיילים לוכדים כמה טונות של אופיום ומעלים את הכל על המוקד, ולזמן קצר נראה שכולם באפגניסטן פשוט מסטולים.

השביעי באוקטובר, ואני משתוקק להיות מסטול. כבר מאוחר. כיביתי את הטלויזיה וג'ון מקליין של ברוס ויליס מתפוגג לו בדיוק כשהוא עומד להרוג שני טרוריסטים. אני עומד ליד החלון ומביט בקו האופק של תל אביב וברמז של ים כחול, ומאזין לתנועה נעה רחוק למטה. אני חושב לקרוא בספר שוב כשהטלפון מצלצל.

זה אבי. אני מדליק שוב את הטלויזיה. ברוס ויליס נעלם, ובמקומו מופיע מבזק חדשות. תמונות מבולבלות ומגישים קולניים, ואיש לא יודע מה קורה בדיוק, פרט לשני דברים: היו התקפות טרוריסטים בסיני, ואני לא מצליח להתקשר לאליסון.

אבל היא תמיד שם: ומדאר אנחנו נוסעים באוטובוס בחזרה לניירובי, והמסע הארוך והחם על גבי הדרכים הצרות שולח את שנינו לישון.
היא מניחה את ראשה בחלל שבין כתפי לצוארי, נשימתה חמה על עורי. היא חולמת, ובחלום היא לבד בחוף המרוחק ההוא והמגדלים אינם, הופלו ונטחנו לאבק, ובמקומם נמצאת עיר חדשה, של אבן לבנה נמוכה ועצים. בחוף הריק בוערות מדורות, מעלות עשן מתוק ומשכר אל האויר, והיא נושמת אותו וחושבת על אוסאמה.

ליד ראס-א-שטן, אליסון שוכבת על השטיח הארוג המאובק שעל החול ומביטה בכוכבים. בחורה לידה מכינה בוב מארלי. היא מרכיבה אותו משלושה ניירות גלגול לכלל צורה חרוטית, מייצרת פילטר מקופסה של ריזלה. היא מדליקה את הג'וינט ומעבירה אותו לאליסון. היא לא יודעת מהיכן מגיע החומר. אולי מאפגניסטן.
היא חשה ברעד, כה חלש עד שיתכן כי היא דמיינה אותו, אבל בעקבותיו נשמעות סירנות. בעוד התיירים השרועים בחוף קמים, נשמע פיצוץ. עשן הג'אנגה הכחול עולה ומשתלב אל תוך העשן השחור המלוכלך שמתחיל להגיע ממורד החוף, והג'וינט מולחם לשפתיה של אליסון כשהיא קמה עם האחרים. ברגע זה היא נזכרת בחלומה, העיר ההרוסה ליד החוף, הדמות המבורדסת העוטה צל. זהו איש הצללים. זהו מר מסתורין. לרגע, ענן הפיצוץ יוצר פרצוף מחייך דרך החשיכה, וכוכבים מנצנצים דרך עיניו החלולות.

עוד עשן שחור מיתמר למעלה אל השמים כאשר, קילומטר במורד החוף, אדם מפוצץ את עצמו בצליל רטוב ואנשים מתים.

אנשים מתים; חשבו על ייטס, או על ההספד שכתב לו אודן. האם המוות הוא באמת חשוך וקר? נראה לי אז, נראה לי עכשיו, כאשר אני ממתין בחדר המלון בתל אביב ונוסע באוטובוס בניירובי ומחזיק בשיערה כאשר היא מקיאה בחדר המלון בדאר, שהמוות שראינו, המוות שאנו רואים, שוב ושוב ושוב בהתחפרותנו דרך הזמן, הוא חם ולח ומבחיל, השמש מכה ללא רחמים על גופינו המשתחמים וגורמת לנו להשיל בגדים כמו תרמילי אפונה או קליפותיו של בצל. שהמוות, המוות הזה, תמיד מגיע בזמן בקיץ הבלתי נגמר, כמו אורח בלתי רצוי שמגיע ללא התרעה ומסרב לעזוב. אליסון זוכרת את מראה המכונית השרופה תחובה אל תוך מלון טאבה בצד המצרי של הגבול, והרגליים השזופות החומות שהזדקרו כמו שתי אצבעות מתוך הריסותיה. חסרות גוף, קיימות ללא תלות בגוף, ללא זכות להקרא גופה.
והיא חושבת, באופן לא מוסבר, על אהבה.

אני תמיד נמצא הרחק כשהן מתרחשות. הרחק ממנה, לא יכול להחזיק בה, לא יכול לחלוק את הבריחות. בלונדון, אני ישן כאשר הפיצוץ קורע את קרון הרכבת התחתית של קו פיקדילי, ובסיני אני נמצא בארץ אחרת, נצמד לטלפון ללא תועלת. בדאר ובניירובי היינו רק תיירים; עד ראס-א-שטן הפכנו למשתתפים.

אליסון צופה בי כשידיה עוטפות את ספל התה. הן חוורות מתחת לשיזוף החום מזנזיבר.
אני מביט בשעון הישן התלוי מעל דלתו הקטנה של המטבח; כלב שחור בעל אוזן אחת ישן מתחתיו. אני לוקח את הגפרורים מאליסון ומצית אחד מהם על גבי צד הקופסה, שם סיגריית לייף ממלאווי בפי.
אליסון צופה בי וחושבת על הלילה הקודם, כשאנו מתעלסים בחום העצל ונרדמים מתחת למאוורר התקרה החג לאטו. היא חולמת על ילד הנופל מהשמים, ובחלום פניו של הילד מלאות אימה. היא מנסה להתמקד בילד אבל, בהגיון השמור לחלומות, היא רואה אז סוס מתגרד כנגד עץ, וכאשר תשומת לבה חוזרת לשמים הילד כבר נעלם.
היא מביטה בשעון שמעל דלת המטבח.
השעון מתקתק, השעה 10:45. במקום זה או אחר מכונית מתפוצצת, ומחצית-החיים שלנו מתחילה.

חזרה לעמוד הראשי כתוב תגובה

מרשים ביותר. (חדש)
ג'ו בראון יום רביעי, 07/12/2005, שעה 16:26
סיפור מרשים. קראתי אותו פעמיים, ברצף, וזה היה קשה, בגלל התוכן הכבד.
לרוב אני אוהב פרדמנטציה וסיפורי ''קטעים קטעים''. וזה כתוב בצורה יוצאת מן הכלל טוב.
אני לא בטוח שהפורמט הנוכחי של האתר מאפשר לסיפור להיות קריא יותר או פחות (רמז לניר...) אבל זה בהחלט היה שווה את שתי הקריאות (אם לא יותר).
קצת חששתי שזה יהיה ביפור פוליטי מדי, אבל טוב שהתבדיתי.
נהניתי, על אף ולמאות ובגלל הכבדות והקושי שבסיפור.