 |
 |
עוד בקטגוריה זו:
אלים וז'אנר
מאמרים / ניקולה גריפית'
02/08/14
תגובות: 2
האם איבדנו את העתיד?
מאמרים / ג'ו וולטון
22/02/14
תגובות: 4
הכפירה הקדושה נוסח מאדים
מאמרים / אבינועם ביר
01/02/14
תגובות: 2
האם יש ''גל חדש'' חדש במדע הבדיוני?
מאמרים / דייויד ברנט
29/06/13
תגובות: 4
בילבו בגינס: גיבור עם חרב ומטפחת
מאמרים / רחל מרדכוביץ'
26/01/13
תגובות: 12
הסכנות שבדמיון פעיל יתר על המידה
מאמרים / גיא חסון
13/10/12
תגובות: 4
קולר האשמה
מאמרים / אהוד מימון
25/08/12
תגובות: 11
הכוח חזק עמו
מאמרים / רז גרינברג
15/03/12
תגובות: 1
המוסר הרובוטי של דוקטורוב
מאמרים / אהוד מימון
31/12/11
תגובות: 0
השתלהבויות מדע בדיוני של ימים עברו
מאמרים / ג'יימי טוד רובין
08/04/11
תגובות: 5
מחזור 2010
מאמרים / שריל מורגן
12/02/11
תגובות: 3
גיהינום חדש
מאמרים / לורה מילר
28/08/10
תגובות: 4
קדימה במלוא הקיטור
מאמרים / פול די פיליפו
24/04/10
תגובות: 8
חיפה, חיפה – עיר עם עתיד
מאמרים / אהוד מימון
18/04/10
תגובות: 0
היום שאחרי מחר
מאמרים / רז גרינברג
20/12/09
תגובות: 7
|
 |
מקדים את המאוחר
מאמרים / אהוד מימון
שבת, 24/11/2012, שעה 17:25
ההקדמות של אסימוב ל''זוכי ההוגו''
|
|
בשנים 1992-1962 ערך אייזק אסימוב שבע אסופות של זוכי הוגו בקטגוריות הקצרות – סיפורים, נובלטות ונובלות (שתי האחרונות נערכו בשיתוף פעולה עם מרטין גרינברג). לכל אחת מהיצירות באסופות הקדים אסימוב הקדמה קצרה, ולחלק מהאסופות הוא כתב הקדמות כלליות. כפי שאסימוב אומר ביותר ממקום אחד, הקדמות אלה לא עוסקות בסיפורים עצמם. הן עוסקות בסופרים, בכנסים, ובנושא החביב על אסימוב ביותר – הוא עצמו. קריאת שלושים שנה של הקדמות כאלה מאפשר לנו מבט ייחודי על עולם המדע הבדיוני ועל השינויים שעברו עליו בתקופה זו.
כאשר אסימוב התחיל לכתוב את ההקדמות הוא כבר היה מוכר כאחד מבכירי סופרי המדע הבדיוני בעולם (וזו אחת הסיבות שהמלאכה הופקדה בידיו). הוא היה אחד הסופרים המובהקים של ''תור הזהב'', את הסיפור הראשון שלו הוא פרסם ב-1939 ועיצובו כסופר היה תחת שרביטו של ג'ון וו' קמבל בימי הזוהר שלו כעורך ''אסטאונדינג''. אני אנסה לתאר כאן איך שלושה תחומים – קהילת המדע הבדיוני, היחס לנשים (בעיקר סופרות) והשינויים שחלו בספרות עצמה – מצטיירים מנקודת מבט זו במהלך שלושים שנה.
קהילת המדע הבדיוני
בהקדמה לסיפור של ג'ק ואנס שזכה בהוגו בשנת 1963, אסימוב מודה במבוכה מסוימת שהוא לא מכיר את ואנס. המבוכה נובעת מכך שעולם המדע הבדיוני הוא, כדבריו שם, ''מגובש וידידותי'' וסופרי המדע הבדיוני הם יוצאי דופן גם בקרב הקבוצה המוזרה ממילא של סופרים. אסימוב מוסיף שחובבי מדע בדיוני (וסופרים) מתכנסים ''בוועידות וכנסים'' ולכן הסיכוי שיש סופר שהוא לא פגש אותו או לא התכתב אתו הוא ''אחד למיליון''. הסיכוי הזה התממש בכל הנוגע לוואנס, ומכאן המבוכה של אסימוב.
קריאת ההקדמות אכן מעידה על ההיכרות האינטימית של אסימוב עם סופרים ועורכים, היכרות שהוא אינו מהסס לחלוק עם קוראיו. כך כבר בהקדמה לסיפור הראשון בכרך הראשון הוא כותב על הערך וולטר מילס ש''מעולם לא חסך בהוצאות, משום שהוא מעולם לא שילם את החשבון''. במקומות אחרים הוא עוסק למשל בזקָנים – של סילברבג, ניבן ואברהם דייווידסון – בבני המשפחה של אנשים כמו אנדרסון, סטרג'ן ודל-ריי ובהרגלי השתייה של גורדון דיקסון. אפילו על ג'יימס טיפטרי המסתורי, הלא היא אליס שלדון שהסתתרה שנים רבות מאחורי שם עט, אסימוב מדבר בידידות רבה על סמך ההתכתבות שלהם.
ככל שהקהילה גדלה ונוספו עוד ועוד סופרים, מידת ההיכרות של אסימוב אתם פחתה וזה ניכר בהקדמות. וכך בכרך המאוחר יותר, שיצא ב-1992 ומאגד בתוכו את הסיפורים שזכו בראשית שנות ה-80', אסימוב כותב פחות על הסופרים, ובפחות היכרות. עולם המדע הבדיוני גדל מאוד (ועל כך מיד), והכנסים החלו להיערך לעתים תכופות יותר מחוץ לגבולות ארצות הברית. בריאותו של אסימוב החלה להתרופף, וב-1983 הוא עבר ניתוח לב פתוח שבמהלכו נדבק באיידס מעירוי נגוע. אסימוב, שמעולם לא אהב נסיעות ופחד מטיסות, הגיע לפחות ופחות כנסים. ההערה האישית ביותר שלו בכרך זה נוגעת לגרג בר, וקשורה לכך שבר נשא לאישה את בתו של פול אנדרסון, חברו הוותיק.
במקום התיאורים האישיים, אסימוב מקדיש בכרך זה יותר מקום לדיון בנושאים כלליים, ואחד מהם הוא הדימוי של המדע הבדיוני מבחוץ. בהקדמה לאחד מסיפוריה של אוקטביה באטלר (באסופה החדשה) הוא מדבר על כך שאנשים נוטים לראות בסופרי מדע בדיוני כאחד משניים, עתידנים או חוזי שחורות, בעוד שהמדע הבדיוני עוסק רק באפשרי ולא דווקא בסביר או במאיים. הוא מדגיש שהחברות שהז'אנר מתאר מחויבות רק לעצמן ולהיגיון הפנימי שלהן, לא לעבר ולא לתמה מאיימת כלשהי.
נושא זה של דימוי של הקהילה מלווה את אסימוב לאורך כל השנים שבהן הוא כתב הקדמות לזוכים בהוגו. כבר בהקדמה הכללית לקובץ הראשון הוא מתאר את חובבי המדע הבדיוני בראשית דרכו של הז'אנר, בשנות ה-20 וה-30, ואומר ''שמרנו על שתיקה בעניין הטירוף שלנו''. ההומור מכסה על אמת בסיסית לגבי היחס לחובבים.
כשהוא מתייחס לתקופה מאוחרת יותר בארבעים שנה, בהקדמה לסיפורה של לה גווין משנת 1974, הוא מספר שמדי פעם עיתון או כתב עת כלשהו מחליט לערוך כתבת רקע על מדע בדיוני וש''החלטה כגון זו מכניסה אותנו, את המקצוענים הוותיקים, למצב של בהלה וחשש''. זה נובע מכך שבדרך כלל התיאור של הקהילה בעיתונות הוא של חבורת תמהונים, ואינו מנסה כלל לרדת לעומק הז'אנר. אסימוב מתאר בהקדמה זו איך הוא ואחרים רואיינו באריכות לכתבה כזו שבסופו של דבר הציגה את המדע הבדיוני כ''ילד בן שתים-עשרה, שהרכיב לעצמו אוזני ספוק''. הוא מזכיר את הנושא בהקדמה לסיפורה של לה גווין, מכיוון שהתמונה שנבחרה ללוות את הכתבה הייתה תמונתה של לה גווין המעשנת מקטרת, שמטרתה לדעת אסימוב הייתה להדגים לקוראים ''את מידת טירופם של אנשי המדע הבדיוני''.
בהקדמה לסיפור הזוכה של אליסון מאותה שנה (1974) הוא מספר איך עיתונאי שנכח בכנס שבו חולקו הפרסים (הכנס העולמי ה-32, בסיאטל) היה עד לאחד מקרבות העלבונות המסורתיים שאסימוב ואליסון היו עורכים בכנסים, ופרסם את הדברים בעיתון. ''והרלן ואני החלטנו שהכנסים אינם פרטיים דיים, ולכן חדלנו ממעשינו''. החשיפה של הקהילה, שפעמים רבות לא הייתה מחמיאה, מטרידה את אסימוב לאורך כל שנות הכתיבה שלו.
מידת החשיפה של הקהילה צעדה יד ביד עם גידולה. אסימוב מתאר את ''הכנס העולמי'' הראשון בשנת 1939, שנכחו בו בקושי 200 איש. על רקע כנסים אלה, אותו כנס של 1974 נראה כנקודת המפנה לגבי אסימוב. בהקדמה לסיפור של טיפטרי שזכה באותה שנה הוא אומר: ''הכנס השלושים ושניים היה מעין מפלצת גדולת ממדים. הקהל שנכח בו מנה ארבעת אלפים נפש ואין אני בטוח שזהו דבר טוב לגמרי.'' קריאת התיאור שלו את הדוחק וההמוניות באחד מכנסי ''מסע בין כוכבים'' שהוא הלך אליו כמבקר בשנות ה-70 מעוררת צחוק מעורב בחמלה. והעדות הנוגעת ללב ביותר לקהילה הגדלה ומשתנה סביבו נמצאת בהקדמה לאסופה החדשה משנות ה-90 שבה הוא אומר: ''לומר את האמת, זה <עריכת קובצי הזוכים; א''מ> נמאס עלי ... כבר לא הכרתי באינטימיות שכזו את שפע הסופרים החדשים והמבריקים שנכנסו לתחום ... לא כפי שהכרתי את מתי המספר הוותיקים שהיו שותפים עמי לתחום, בימים שהעולם ואני היינו צעירים יותר.''
מאפיין אחר של הקהילה שעולה מתיאורו של אסימוב הוא האחדות שלה. בהקדמה לסיפור של פול אנדרסון שזכה בשנת 1964 הוא מתאר את ההשפעה של מלחמת וייטנאם, שהמחלוקת סביבה הגיעה אפילו לכנסים בהחתמת עצומות בעד ונגד יציאה מווייטנאם. אבל הוא אומר שעל אף המחלוקות ''הזדהותנו ההדדית כסופרי מדע בדיוני עמיתים ממשיכה ועמודת מעל לפלוגתות פחותות יותר''. לגבי אסימוב, הדבר היחיד שגבר על הגיבוש הזה הייתה ההצלחה של הקהילה, הגידול שלה עד שהפכה למקום מעט זר לאסימוב המורגל בכנסים אינטימיים יותר שבהם הוא מכיר את כולם.
נשים במדע הבדיוני
כניסת נשים לקהילת המדע הבדיוני, ולחוג סופרי המדע הבדיוני, היא חלק מתהליכי השינוי שעברו בשנים אלה על עולם המדע הבדיוני, ועל החברה כולה. מ עבר לחשיבות הכללית שלה, היא ראויה להתייחסות נפרדת כאן בגלל שאסימוב עצמו מקדיש לנושא תשומת לב. בהקדמות לרוב הסיפורים של נשים הוא מזכיר את העובדה שהסיפור נכתב בידי אישה, ופעמים רבות מתייחס לכך יותר מאשר באזכור אגבי.
יש לציין לזכותו של אסימוב את העובדה שהוא אינו מנסה לייפות את היחס לנשים בקהילת המדע הבדיוני. כאשר הוא מציג את החובב האופייני של ראשית ימי המדע הבדיוני (בהקדמה לכרך הראשון) הוא אומר שאותו חובב היה ''נער בשנות העשרה המוקדמות'' שגילה עניין רב במדע. נערות לא מוזכרות כלל. אך היחס של עולם זה לנשים בא לידי ביטוי בצורה הרבה יותר מפורשת כאשר אסימוב כותב על נשים.
את ההקדמה לסיפורה של אן מקאפרי, האישה הראשונה שזכתה בהוגו (בשנת 1968) הוא פותח כך: ''אן מקאפרי היא אישה. (כן, היא אישה; מבחינים בכך מיד.) הפלא הוא שהיא אישה בעולם של גברים, ואין הדבר מטריד אותה כהוא זה.'' הוא ממשיך ואומר: ''המדע הבדיוני הנו עולם הרבה פחות גברי משהיה בעבר, ככל שהדבר נוגע לקוראים'', אך מודה בפה מלא שרוב סופרי המדע הבדיוני ''משתייכים לסוג מיוחד במינו של גברים קשי עורף'' המוטרדים קלות כשהם צריכים לקבל לשורותיהם אישה על בסיס שוויוני. הוא תולה את זה בכך שהמדע הוא במידה רבה ''שטח גברי'' ולכן גם סופרי המדע הבדיוני רובם גברים הרגילים לחברת גברים.
ההערה האחרונה מעניינת וחשובה אם ננסה לבחון את התפיסה של אסימוב על המדע ועל הרקע לצמיחתם של סופרי מדע בדיוני, אבל אני רוצה להתעכב על משהו אחר. לא בלתי אפשרי הוא שאסימוב מייפה את היחס לנשים במדע הבדיוני כאשר הוא מתאר את הגברים כ''מוטרדים קלות'' מחדירתן של נשים לתחום הגברי שלהם, יכול להיות שהתמונה הייתה קשה הרבה יותר. אבל צריך לזכור שהוא היה יכול להתעלם מכך לחלוטין, ואולי אפילו נטיית לבו הייתה להתעלמות, אחרי הכול מדובר באנשים שאת רובם הוא מכיר ומוקיר ולכן צריך להכיר בכך שיש לו מספיק יושרה כדי להתייחס לנושא, אפילו בהקדמות שהן ברובן מבדחות ונועדו להיות אתנחתה משעשעת בין הסיפורים.
אפשר לראות אולי את תמונה אמתית יותר של היחס לנשים בראשית המדע הבדיוני בהקדמה מאוחרת יותר. בשנת 1973, חמש שנים לאחר זכייתה של מקאפרי, זכתה שוב אישה בהוגו, אוסולה לה-גווין, ואסימוב נדרש שוב לנושא הנשים במדע הבדיוני. הוא אומר: ''כפי שכולכם יודעים (אם אתם מבוגרים מספיק), היו פעם זמנים כאשר מדע בדיוני היה גברי כמו טסטוסטרון. כן, היו אמנם סופרות וקוראות, אבל מי בכלל התייחס אליהן? כעת הדברים השתנו לחלוטין.'' גם אם האמירה ''מי בכלל התייחס אליהן'' נאמרה בבדיחות הדעת, לא קשה לשער שהיא משקפת את המציאות של עולם המדע הבדיוני בתקופה שאליה מתייחס אסימוב, ולא במקרה הוא טורח להדגיש את השינוי שחל.
אסימוב חוזר לשליטה הגברית במדע הבדיוני בעבר בהקדמה לסיפורה של ג'ואנה ראס, הסיפור הראשון בקובץ משנות ה-90. אך הפעם הוא עושה זאת בעיקר כדי להעמיד אותה מול המצב בכרך החדש. הוא מציין שמתוך שלושים וארבעה סופרים שנכללו בכרכים הקודמים היו רק שש סופרות, ובכרך החדש יש שלוש נשים, שאחת מהן זכתה פעמיים, מתוך שמונה מחברים, ומציין זאת לחיוב. השינוי שעליו הוא דיבר בשנות ה-70 נמשך.
לה גווין זכתה שנית בהוגו ב-1974, ורוב ההקדמה של אסימוב לסיפור זה מוקדשת לדימוי של עולם המדע הבדיוני בתקשורת, כפי שהזכרתי קודם. אבל בפסקה אחת אסימוב נדרש לנושא מעמד הנשים, כאשר הוא מתייחס לתמונה של לה גווין המעשנת מקטרת שהתפרסמה בעיתון, ושם ניתן לראות את גישתו האישית ולאו דווקא את היחס הכללי בקהילה. הוא אומר שאינו יודע אם לה גווין אכן מעשנת מקטרת, אבל הוא מתעב טבק באופן כללי. ''אפס, פמיניסט אני ועד צאת נשימתי האחרונה לא אזוז מדעתי כי לא זו בלבד שנשים יכולות בהחלט להיות טיפשות כמו גברים, אלא יתרה מזאת – זוהי זכותן הבלתי מעורערת''. מיד לאחר מכן הוא אומר שבכל מקרה אינו מאמין שהתמונה פורסמה כדי לקדם את הנושא הפמיניסטי.
למרות דבריו אלה, אסימוב לא היה פמיניסט, לא במונחים שאנו מתייחסים אליהם היום, השוביניזם התרבותי שהוא גדל בו נטבע בו עמוק מדי. אף פמיניסט לא היה מקדיש תשומת לב כה רבה בכתב ל''חזיתה המפוארת'' של מקאפרי, גם אם זה נאמר בבדיחות הדעת וגם אם הם היו ידידים טובים. ויש דוגמאות אחרות לכתיבה כוז שלו. אבל בניגוד לאותם גברים שהוא הזכיר קודם, לא הייתה לאסימוב שום בעיה עם נשים בעולם המדע הבדיוני, לא כקוראות ולא כסופרות.
ספרות המדע הבדיוני
הכרך הראשון של זוכי הוגו שערך אסימוב יצא לאור ב-1962, חמש שנים לפני שאליסון ערך את ''חזיונות מסוכנים'', כאשר ''הגל החדש'' התחיל להתרקם כתגובת נגד ישירה לאסימוב ולסגנון שלו. בקריאת ההקדמות אפשר לראות את המבוכה והפליאה של אסימוב כאשר המדע הבדיוני כפי שהוא עזר לעצב אותו הלך בכיוונים חדשים, שלא תמיד היה לו נוח אתם. שתי הקדמות לזוכים בשנת 1967, השנה שבה יצא לאור ''חזיונות מסוכנים'', הן אולי העדות הטובה ביותר לשינוי הזה ולרגשות של אסימוב כלפיו.
בהקדמה לסיפור של ג'ק ואנס אסימוב מספר שאינו מכיר את ואנס, ולכן התקשר לרוברט סילברברג שיספר לו מעט על ואנס. סילברברג סיפר לאסימוב שוואנס שינה את הנושא כאשר שאל אותו פעם אם הושפע יותר מקפקא או מדונסאני. אסימוב עט כמוצא שלל רב על הגילוי הזה. ''אני שונא את הסופרים האלה שהושפעו נורא מלורד קפקא או מפרנץ דונסאני – להטוטני ראווה גדולים'' אומר אסימוב. ''אני, אישית, הושפעתי מבחורים כמו נט שאכנר וקליפורד סימאק וג'ון וו' קמפל הבן.'' והוא ממשיך ואומר ''בחור עם שאיפות לכתוב מדע בדיוני צריך לקרוא מדע בדיוני. לא בזבזתי את זמני בקריאת פרוסט וטולסטוי וכל שאר היוונים הנמלצים האחרים ההם.'' סגנון מעולם לא היה נקודה חזקה אצל אסימוב (שהגדיר את עצמו פעם כ''סופר ברברי''), והדגש הסגנוני של הכותבים החדשים נראה לו זר ומוזר.
גם בהקדמה לסיפור של ניבן שזכה באותה שנה אפשר לראות את זה. אסימוב מתחיל הקדמה זו בכך שהוא מציין שהמדע הבדיוני ''הכבד'' (שאותו הוא מגדיר כסיפורים שבהם לפרטים המדעיים תפקיד חשוב והסופר ''מדייק בהם ומתאמץ להסביר אותם בבהירות'') נסוג לרקע. ''במקומו נע אל חזית הבמה הסיפור הרגשני, בו נדחק המדע אל הרקע. הסגנון הספרותי, ולא התאוריה הפיזיקלית, הוא הקובע; ניסיונות צורניים, לא מעבדתיים; קריעת נשמות, במקום מוחות.'' כדוגמה הוא מביא את גיליון מרץ 1967 של כתב העת If שבו התפרסמו בין השאר הסיפורים ''אין לי פה ואני מוכרח לזעוק'' של אליסון שזכה בהוגו, ו''כדור ביליארד'' שלו עצמו שלא זכה. אסימוב אומר (ובצדק) שהסיפור של אליסון הוא ''כולו רגש'' ואילו הסיפור שלו הוא ''כולו מחשבה''.
מן ההקדמות לסיפורים הזוכים של ניבן נראה שבמידה מסוימת הזכיות שלו הן נקודת אור עבור אסימוב, המסמנות תקווה שסגנון המדע הבדיוני שלו לא פס מן העולם. בהקדמה שלו לסיפור של ניבן שזכה בשנת 1975, אסימוב נדרש שוב להיעלמות המדע הבדיוני ''הקשה'' לנוכח עליית המדע הבדיוני ''הרך''. הוא מתאר את עצמו שם כמישהו השייך לגזע הולך ונכחד, אבל מוצא נחמה בניבן ובאחרים כמותו.
אבל נראה שאסימוב לא מודע לכך שיש הבדל בינו לבין ניבן, שניבן משקף התפתחות של הסגנון שהוא יצר. בהקדמה לסיפור של פריץ לייבר אסימוב מתאר שיחה שלהם, שבה לייבר טוען שבסיפוריו של אסימוב אין נבל. אליבא דאסימוב, זה מכיוון שסיפוריו הם התנגשות של ''מחשבות ורעיונות'' והאנטגוניסט צריך להיות מסוגל לבטא את נקודת ההשקפה שלו ''בזהירות ובמיומנות, ולהיות צודק בעיני עצמו'' כדי שהקורא יוכל להתחבר אליו. לא עולה על דעתו כלל שהחיבור של הקורא לדמות יכול להיות ברמה הרגשית, והוא עיוור במידה מסוימת לכך שניבן, עם כל הדיוק המדעי שלו, מושפע בעיצוב הדמויות שלו מהרוחות החדשות המנשבות במדע הבדיוני.
***
ההקדמות של אסימוב הן כרוניקה מרתקת של שינוי. ממרומי מעמדו הוא משקיף על השינויים המתרחשים בקהילה, בחוג הסופרים ובסגנון הספרותי שהוא היה אחד מעמודי התווך שלהם, ויש בו עצב על השינוי שלו הוא עד. אבל עם כל העצב של אסימוב ובניגוד להעדפות הספרותיות האישיות שלו, הוא מסוגל לקבל את השינוי הזה ולראות את הערך שבו. הוא אולי גדל בעולם שבו הגיבור היה גבר לבן אמריקאי שגבר על יריבו בזכות הידע המדעי העדיף שלו, אבל לא קשה לראות את ההערכה העצומה שלו לאם המנזר, אישה חזקה מאין כמותה, גיבורת הסיפור של ג'ואנה ראס, סיפור שכולו רגש. אסימוב יכול להתלוצץ על לאפרטי ודילייני ולקרוא להם ''זרים'' שפולשים לעולם המדע הבדיוני במטרה ''להרוס את פרנסתי'', אבל הוא שמח בקולות החדשים והוא גאה עד אין קץ באליסון ש''כולו רגש'', אחד מ''הנערים'' שצמחו בכנסי המדע הבדיוני וזכה להצלחה ''בעולם הגדול שבחוץ''.
הערה על מקורות: הדברים שלעיל נכתבו על פי המהדורות העבריות של קובצי הסיפורים. שישה כרכים התפרסמו בעברית בשם ''הטוב שבטוב'' בהוצאת לדורי, והם כוללים את תוכן ארבעת הכרכים הראשונים של המהדורה האנגלית (הזוכים בשנים 1975-1955, פרט לנובלה של פארמר שזכתה בשנת 1968). כרך אחד יצא לאור בהוצאת כתר בשם ''מבחר סיפורי המדע הבדיוני'', והוא תרגום של הכרך השישי במהדורה האנגלית (היצירות שזכו בשנים 1985-1983, ללא סיפורה של קוני וויליס ''משמרת אש''). תרגום ההקדמות של הכרכים הראשונים לוקה בחסר ובנקודות אחדות תיקנתי ושיניתי אותו.
|
 |
|
| |
חזרה לעמוד הראשי
כתוב תגובה
|
| |
 |
 |
|
רק תיקון. (חדש)
ארז לנדוור יום ראשון, 25/11/2012, שעה 10:08
כרכי הטוב שבטוב מכסים את שלושת הכרכים הראשונים בסידרה. הרביעי והחמישי וכל אלה שבאו לאחר השישי לא תורגמו לעברית.
|
|
|
|
|
אולי זת תלוי במהדורה? (חדש)
kenny יום ראשון, 25/11/2012, שעה 19:18
בתשובה לארז לנדוור
כי על פי מה שאני ראיתי מדובר בארבעת הראשונים.
|
|
|
|
|
עכשיו זה הפך לאתגר (חדש)
kenny יום שני, 26/11/2012, שעה 17:35
בתשובה לארז לנדוור
אני צריך לבדוק בדיוק מי הטעה אותי ולהפיל לו את האתר או משהו.
תודה.
|
|
|
|
|
הערת אגב... (חדש)
עדו יום שני, 26/11/2012, שעה 15:15
אחד מספרי המד''ב הראשונים בעולם נכתב על ידי אישה. אני מתכוון כמובן ל''פרנקנשטיין'' של מרי שלי. אסימוב עצמו התיחחס לכך בהקדמה שלו ל''בארץ הרובוטים'' וטען שזהו הסיוט של כל סופר מכובד כמו פרסי ביש שלי שאשתו הנחבאת אל הכלים תצוץ לפתע ותאפיל עליו
|
|
|
|
|
אבל היא לא זכתה בהוגו P: (חדש)
kenny יום שני, 26/11/2012, שעה 17:56
בתשובה לעדו
|
|
|
|
|
אבל היא לא זכתה בהוגו P: (חדש)
עדו יום שלישי, 27/11/2012, שעה 13:39
בתשובה לkenny
הנקודה היא שיש כאן כפל משמעות.
'תסביך פרנקנשטיין' הוא הפחד של בני האדם מכך שהמכונות שלהם יהיו חכמות מדי ויקומו עליהם. זהו אותו תסביך של הגבר שאשתו מבחינתו היא רובוט צייתן שמשרת אותו ולפתע היא כותבת ספר ומעמידה אותו בצל מבחינת הפירסום וההכרה.
|
|
|
|
|
אני חושב שאתה מרחיק לכת (חדש)
kenny יום שלישי, 27/11/2012, שעה 17:52
בתשובה לעדו
בוא לא ניכנס כרגע לממשוואה אישה=חפץ שאתה טוען שהייתה קיימת, וגם עליה אפשר לערער. בוא לא ניכנס גם לדיון אם אפשר להשוות בין הפחד ממכונות לפחד מערעור הסדר החברתי המקובל שיש בשינוי מעמד האישה. נדבר רק על היחסים בין פ''ב שלי ומרי.
מרי לא הייתה אישה טיפוסית של התקופה. היא הייתה בתו של גודווין, אחד הפילוסופים הרדיקליים של התקופה, ומרי וולסטונקרפט, מי שכתבה את ''צידוק הזכויות לנשים'' והייתה אחת הפמיניסטיות הבולטות של כל הזמנים. היא חונכה על עקרונות של שוויון ועל כך שהיא יכולה וצריכה להישמע. פ''ב עצמו היה משורר רדיקלי שקרא תגר בשיריו על עקרונות הסדר הקיים.
יתר על כן, ביתם של פ''ב ומרי לא היה טיפוסי בשום מובן. פ''ב נטש את אשתו למענה, בלי להתגרש, ונסע עם מרי ואחותה למחצה לשווייץ. מאוחר יותר שלושתם גרו בלונדון, ומרי ילדה לפ''ב ילדה מחוץ לנישואין. ''פרנקנשטיין'' נכתב בשהות השנייה שלהם בשווייץ, עדיין לפני שנישאו.
החבורה שבה צמח ''פרנקנשטיין'' כללה את בני הזוג שלי ואת ביירון ופולידורי, שגם הם ביטאו דעות רדיקליות. פרנקנשטיין צמח מתוך תחרות כתיבה שהם ערכו ביניהם, שבה הנשים השתתפו ולא היו איזה סרח עודף (בניגוד לתיאור של אסימוב בהקדמה שלו).
ולבסוף, שים לב למה שאסימוב עצמו אומר. הוא מדבר על ''סיוטו של סופר'' לא ''סיוטו של גבר''. הסיוט שהוא מתאר אינו של אדם שעולמו החברתי מתערער בגלל אישה ש''חרגה ממקומה'', אלא של משורר נחשב שספר ה-Pulp שאשתו כתבה זוכה ליותר הצלחה ומוניטין מהשירה שלו.
|
|
|
|
|
אני חושב שאתה מרחיק לכת (חדש)
עדו יום רביעי, 28/11/2012, שעה 15:50
בתשובה לkenny
נו זה בדיוק תסביך פרנקנשטיין. אתה מנסה להראות שאתה יודע משהו שהאחרים לא ואז בא מישהו ושם אותך בצל מבחינת הידע והשליטה שלו בחומר. שוב צדקתי...
|
|
|
|
|
למעשה, לא צדקת כלל, (חדש)
Boojie יום שישי, 30/11/2012, שעה 15:40
בתשובה לעדו
מאחר שדיברת על אלמנט מסוים ביחסים בין המינים (הגבר שרואה את אשתו כרובוט שנועד לשרת אותו) ולא דיברת על בני הזוג שלי כבעלי מעמד שווה אך מתחרה.
אתה לא יכול לשפץ בדיעבד את מה שאמרת כדי לצאת צודק.
|
|
|
|
|
מעניין התיאור של התפתחות (חדש)
מספר 666 יום רביעי, 26/12/2012, שעה 23:06
היחס התקשורתי לקהיליית המד''ב כפי שהוא משתקף אצל אסימוב.
היחס המזלזל בתחילה שהולך ומשתנה עם הזמן ליחס מאוזן יותר.
לדעתי משהו דומה מאוד היה ביחס התקשורתי בישראל לקהילת המד''ב כאן מיחס מתנשא אל ה''החנונים '' ליחס סימפטי יותר ככל שהכנסים גדלו והלכו.
אבל אולי אני טועה.מישהו באמת צריך לעשות על זה מחקר.
|
|
|
הדעות המובעות באתר הן של הכותבים בלבד, ולמעט הודעות רשמיות מטעם האגודה הן אינן מייצגות את דעת או אופי פעולת האגודה בכל דרך שהיא. כל הזכויות שמורות למחברים.
|
|
 |
 |
|
