גיקית כנראה מאז שנולדה, חייה סובבים סביב הפנטזיה בין אם זה עבודה, תחביבים או צדקה.
נמצאת 20 שנים בתחום הלארפים ואמנויות הלחימה: מדריכת ארניס – אמנות לחימה של כלי נשק, בעלת עסק לאספקת דמויות בתלבושות פנטזיה, מד"ב וגיבורי-על לאירועים פרטיים ועסקיים, מפיקה אירועים גיקים (כנסים, משחקים וכו'), מפתחת עסקית של מתחם ספינת החלל הפיניקס, כוראוגרפית סצנות קרב, שחקנית אקשן וסגנית ראש ארגון 501 בארץ של מעשי התנדבות לשמח ילדים בבתי חולים. 

להאזנה:

נושאים שדיברנו עליהם בפרק:

תמונות מגניבות של נטע:

תמלול הפרק:

אהוד – אני אהוד מימון, איתי קרן לנדסמן ואיתנו היום נטע שרמייסטר, שהיא לארפיסטית ועוד הרבה דברים מגניבים. נטע, תציגי את עצמך מעבר להצגה הקצרצרה שלי.

נטע – אז היי, נעים מאוד, תודה רבה שהזמנתם אותי, אני ממש שמחה לבוא ולדבר על קהילת הלארפים. זו קהילה מדהימה ואני נטע שרמייסטר, כמו שאמרתם, אני חלק מקהילת הלארפים כבר 20 שנים. אני גם לא מאמינה איך זה קרה, אבל איכשהו הזמן עבר, ואני עדיין בקהילה ועדיין כיף לי ואני עדיין… זה חלק ארי מחיי, אז אני אכן עושה המון דברים חוץ מזה, אבל אני יכולה להגיד בוודאות שהכול סביב לארפים, סביב תחפושות, כל מה שאני עושה בחיים, זה הכול קשור לתחומים הגיקיים האלה, ואני אסביר לכם, או לפחות אני אנסה להסביר לכם היום. אז אני עושה הרבה דברים בחיי. יש לי כמה מקצועות באיזשהו אופן. דבר ראשון, אני מדריכה אומנויות לחימה. אני מדריכה של אומנות לחימה בשם ארניס, שזו אומנות לחימה פיליפינית עם כלי נשק, שאני הגעתי אליה ביחד עם הלארפים, ואני ובעלי מלמדים ביחד. אז בדרך כלל אנשים שאוהבים נשק באים אלינו כי הם רוצים ללמוד להילחם, וזה מאוד תורם לי ללארפים. וחוץ מזה אני מספקת דמויות שטח בתחפושות לאירועים. זאת אומרת, אנשים באים אליי ואומרים לי, יש לנו חתונה, יש לנו בר מצווה, או יש לנו כנס בדיזינגוף סנטר, אנחנו צריכים או דמויות פנטזיה, או דמויות ספציפיות של קוספליי, של דמויות מוכרות, נגיד, בטמן, וונדרומן, אם זה דיסי, או ספיידרמן, מרוול וכדומה. ואני פשוט אוספת להם את האנשים עם התחפושות. אם זה פנטזיה זה יותר קל כי אז לא צריך זכויות יוצרים ואז יש לי ארסנל עצום של לארפיסטים שרק שמחים לבוא ולעבוד עם התחפושות שהם עמלו עליהם. אז זה באמת.. אני התגלגלתי לזה במקרה וזה עסק שאני מאוד אוהבת כי זה ווין-ווין לכל הצדדים. כל הקוספליירים והלארפיסטים שעבדו שעות על התחפושות, תלבושות שלהם, אז הם מאוד שמחים לבוא וקצת להחזיר להם מההשקעה אז זה משהו מאוד כיף שאני עושה, וחוץ מזה אני גם לאחרונה התחלתי לעבוד במתחם החללית של יואב בודנר, שזה מתחם עצום ומאוד ריאליסטי של ספינת חלל, ואנחנו מקיימים שם משחקים גם לילדים ובני נוער, גם למבוגרים, בעיקר למבוגרים, אבל אני אספר על זה אחר כך, שזה באמת תחום לארפים שהוא קצת שונה ממה שאנשים מכירים. אז זה היה קצת בקצרה עליי.

קרן – זה סופר מגניב, ואני קצת רוצה עכשיו… לעצור את הכול.

נטע – כן, על מה לפרט.

קרן – אז אני אתחיל בלשאול את השאלה שאנחנו שואלים את כולם, שזה איך הגעת לקהילה ואיזו קהילה מצאת כשהגעת אליה.

נטע – אוקיי, זו שאלה מעולה. כי אני בעצם הייתי במסלול מאוד בנאלי בחיי, אני לא הכרתי גיקים, זה היה מאוד עצוב, הרגשתי מאוד לבד, ואז לא היה אינטרנט כמו היום, שיש קהילות ופייסבוק ודברים. ודי הרגשתי שלא מבינים אותי וכו'. ויום אחד, אמרתי "די זהו אני עושה משהו משמעותי עם החיים שלי אני רוצה ללמוד להילחם עם חרב". ואמרו לי כאילו, מה חרב מה לך לחרבות ואני כזה, כמו זינה, כאילו מה לברור כאן. אז כן זו האמת זינה שינתה את חיי ואז חיפשתי כן באינטרנט, היו אז פורומים, איפה אני יכולה ללמוד להילחם עם חרבות וככה הגעתי לארניס, אמרו לי בואי זה אמנות לחימה של כלי נשק. והגעתי ופגשתי מלא אנשים שהם היו גם בארניס וגם בקהילת הלארפים. והמפגש הראשון שלי איתם היה מדהים וזה היה כזה, Where have you been all my life? כאילו פשוט הרגשתי שמצאתי את my people, ממש. וזה שינה לי את החיים כי… ישר הצטרפתי לארניס ומאוד נהניתי שם והתפתחתי שם ואז הם אמרו לי, טוב את בקטע וזה, יאללה בואי, בואי ללארפים. יש משחק גדול עוד חודש, יאללה בואי. אני כזה, טוב, I guess. וככה כזה, עזרו לי עם תלבושת ללארפ הראשון שלי, זה היה סאגה ארבע ו… I never looked back, ממש. נשאבתי לעולם מדהים. ואז דרך האומנות לחימה גם הכרתי את בעלי בפיליפינים, נסעתי לפסטיבל אומניות לחימה והבאתי אותו לארץ, אז כל החיים שלי השתנו בעצם מהרגע הזה. אז בעצם כשהגעתי לקהילת הלארפים לפני 20 שנה, הקהילה הייתה מאוד שונה. המשחקים היו שונים, לא עברנו המון התפתחויות שהן, אפשר להגיד נורמליות לאורך השונים וההשפעות מחו"ל, ואני גאה להגיד שאני ממש מתפתחת עם הקהילה. וזה תהליך מדהים ונפלא ומאתגר, ואני מוצאת את עצמי כל הזמן, מוצאת תחומים חדשים להתפתח בהם.

קרן – אחת המילים שחזרת לה בהטיות מרובות זה לארפים, לארפיסטים, לארפיסטיות, ללארפפ.

נטע – כן. אנחנו כאלה, אנחנו קוראים לעצמנו קהילת הלארפים, בעצם אנחנו לא אגודה או עמותה או משהו כזה, אלא אנחנו קהילה כי אנחנו כבר חברים באמת. אמנם יש בערך 500 אנשים פעילים, אבל יש הרבה יותר שהם כזה ברקע, סטליטים, או שהם בקבוצת לארפ ישראלי וקוראים, אבל אנחנו באמת כולם, מכירים את כולם, ומה שאנחנו עושים קוראים לזה לארפ, שזה בעצם live action roleplay, ואנחנו משמשים בהטיות של זה, כי אנחנו, אנחנו לא נגיד אנחנו שחקני תפקידים חיים, אנחנו לארפיסטים, זה יותר קל. ולמעשה זה התפתח, זה היה כבר בשנות ה-80, 90 בארץ, ואנשים פשוט החליטו שהם רוצים לצאת החוצה ולהילחם עם החרבות ולעשות מה שהם עשו בדי.אן.די שלהם, אז הם קראו לזה R.D.N.D. Real Dungeons & Dragons. וככה אנשים הכירו את זה בתקופה ההיא לפני שאני הגעתי, ואז בעצם זה התפתח יותר מז'אנר הפנטזיה, זה לא היה רק… מבוכים ודרכונים, והתחילו להתפרס לז'אנרים נוספים כמו מדע בדיוני, סטימפאנק, פוסט אפוק וכו' ובעצם זה עבר לשם, לייב אקשן רולפלי, משחקי תפקידים חיים, שככה גם קוראים לזה בשאר העולם.

אהוד – אני רוצה לשאול, אחד הדברים הכי בולטים שאפשר לראות כשמגיעים לכנס, זה אנשים בתחפשות.

נטע – כן.

אהוד – זה, הם לא בהכרח  לארפיסטים, הרבה פעמים הם קוספליירים, אבל ההבחנה לא תמיד ברורה למי שלא מצויים בקהילה.

נטע – כן, אוקיי, אז אני אסביר. אז אנחנו למעשה שתי קהילות שונות לחלוטין, למרות שזה יכול להיראות אותו הדבר מבחוץ. קוספליי זה בעצם כשעושים בעצם העתקה לדמות קיימת. דמות ידועה, אני גם קוספליירית, אז אני מאוד נהנית מזה פשוט. אבל זה אומר שאני אשב בבית ואצור את התלבושת, בעצם, אחד לאחד כמו הדמות הזו. הביגוד, הפאה, עדשות, פרופים וזה, כדי לראות כמו דמות מוכרת. ואז אתם תלכו לכנס ותראו את הדמויות לנסיכות דיסני או דמויות מאנימה וזה, ותלכו בכנס ותגידו, אה, איזה מגניב, או קוספליי שלך של בל מהמם וזה, אז זה קוספליי. הם בדרך כלל עובדים על המראה, שהוא יהיה כמה שיותר מדויק, ומסתובבים איתו בכנס, ומצטלמים, ועושים את הפעילויות שלהם. לארפים, בעצם, אתה ממציא את הדמות שלך. זאת אומרת, יש משחק, ואתה בוחר איזה דמות, את או אתה, בוחרים איזה דמות אתם הולכים לשחק. מתאימים את זה לתמה של המשחק, אם זה משחק של פנטזיה, אז נותנים לכם את הסטטינגס. ובעצם בוחרים איזה דמות. אני אלך להכי בייסיק של פעם, אז קוסם, אביר, אבירה, יש הכול. באמת, זה משהו שמדהים גם בלארפים, שאנחנו, המגדר הוא לא אישיו כאן, משחקים את הכול. אז נגיד, אני בחרתי שאני הולכת לשחק לוחמת עכשיו, אז אני בוחרת את השם שלה. אני בוחרת את הרקע, מאיפה היא הגיעה, האם היא הגיעה מרקע עשיר, האם היא הגיעה מרקע עני. לפי זה אני מעצבת את התלבושת שלה, ואני יכולה לשים סמלים נגיד מארץ המקור שלה, נגיד היא הגיעה מארץ שהסמל שלהם הוא שמש, אז אני אשים את השמש בכל מיני אזורים בתלבושת שלי. ואז אני ממציאה לה שם, אני ממציאה לה אישיות, התלבושת המון פעמים נגזרת מהאישיות ומהרקע, ואני משחקת את הדמות הזו, ואני הולכת למשחק עם הדמות הזו. ו… בעצם לפעמים אנחנו לארפיסטים כל כך אוהבים את הדמויות שלנו ואת היצירות שלנו שאנחנו מחליטים, אוקיי, היום השני של אייקון, כולנו באים לדמויות מהמשחק הזה שהיה לפני חודש ואז אתם רואים את כולנו בדמויות לארפים שלנו וכזה מה זה הדמות הזו? מה זה הקוספליי? זה אני לא מכיר, וכאילו כן, אין לכם דרך להכיר את זה כי זו דמות שאני המצאתי. זה בגדול ההבדל כשאתם רואים אותנו בכנסים ולא מבינים למה אתם לא מזהים. אז זה בגלל שזה מתרחש בעולם שלנו, וכנראה אנשים שהיו איתנו בלארפ, מזהים ומתלהבים, השאר יכולים להעריך את היצירה ואת הערך הוויזואלי, או את המשחק דמות. הרבה פעמים אנחנו באים ובזירה משחקים את הדמות, כמו ששיחקנו אותה או עושים כזה שואו שלה, אז זה יכול להיות גם מאוד מגניב.

קרן – אני רוצה להעיר פה רגע באמת למאזינים ולמאזינות שלנו, שמי שנכנסים ונכנסות לאשכול פיס באייקון או בעולמות, אז יש זירה ומשחקים, לא משחקים. קרבות שממש קרבות ראווה ומגניבים בטירוף עם טכניקות מטורפות, זה כל כך מגניב.

נטע – נכון. בדרך כלל את הזירה מפעילים לארפיסטים בהתנדבות’ ויש שם אנשים מאוד מוכשרים שעושים דברים יפהפיים, אז זה תמיד כיף לכל המשתתפים וכל הצופים. 10:00

קרן – אחד הזיכרונות שלי, אני לא סגורה על זה אם זה היה עולמות 2008 או אייקון 2008, פשוט הבת שלי הייתה או בת חצי שנה או בת שנה, ומישהו אירגן לה חרב מבלון מתנפח, והיא, כאילו אני החזקתי אותה והיא נלחמה עם איזשהו לארפיסט ענק כזה, עוג מלך הבשן מטורף והיא ניצחה אותו והיא הייתה כל כך מאושרת.

נטע – איזה כיף. זהו, זה מאוד כיף, כן. זה עושה גם המון צבע לכנסים אני חושבת המון צבע וכיף.

קרן – אני רוצה רגע להבין איך עובד לארפ, אני מכירה די אנ די, שחקתי די אנ די כמו כולם, אני לא גם מבינה איך מתרגמים את החוקים, אני אף פעם לא ראיתי אלארפיסט מסתובב עם ק 20 ואומר שנייה זורק אותם, אבל אוקיי פול על הרצפה.

נטע – כן, כן, אז בלארפים המון פעמים יש לנו חוק כזה של what you see is what you get. אם את רוצה לשחק לוחמת טובה שכולם פוחדים ממך, את צריכה להיראות את התפקיד ולשחק את התפקיד. אני מכירה המון אנשים שמאוד משקיעים לקראת משחקים ועובדים חודשים לפני, רק כדי to pull something off או להיראות קשוחה יותר או להיראות יפה יותר, או באמת אנשים ממש משקיעים כדי למכור את התפקיד. ובעצם… יש לנו, אם דיברנו על קרבות, אז בקרבות בדרך כלל יש נקודות פגיעה, יודעים מראש, אבל זה משחק של אמון, ואם אנחנו עושים קרב, ופגעת במישהו מספיק פעמים, אז מצופה ממנו, ליפול ולהגיד, אוקיי, אני מת, או אוקיי, אני פצוע, אני הולך עכשיו לחפש מְרפאה. אז יש את העניין הזה של המשחק הדדי. זה בעצם, אני אוהבת להסביר את זה לאנשים כתיאטרון אינטראקטיבי. זאת אומרת, אנחנו באים למשחק, ואין לנו תסריט, אנחנו לא יודעים מה יקרה. יש את העלילה, ואנחנו באים ומתחילים לשחק את הדמויות שלנו. ובדרך כלל ההפקה, הם מתכננים מה יהיה במשחק, והם מפילים עלינו דברים, או שיש נפסים, של NPC, דמויות שהם לא שחקנים, והם באים ונותנים לנו מידע ומקדמים עלילה. ואנחנו פשוט מגיבים לכל הסיטואציות. אז באמת לא כל המשחקים הם קרביים. יש משחקים שהם מאוד פוליטיים, יש משחקים שהם יותר על כיוון האומנותי, של הופעות בארדים, כל משחק והסגנון שלו. ובעצם זה הערבות הדדית, שאנחנו יודעים שאנחנו באים לשחק את הדמויות שלנו ולהגיב ברולפליי לרולפליי. לגבי סוגי לארפים, אז יש המון סוגים. יש משחקי חדר, שהם קטנים יכולים להיות, ואז חמישה, עשרה אנשים בחדר, כמה שלא, ובעצם יש כאלה הרבה בכנסים. יש משחקים שהם בחוץ, בשטח, והם יכולים להיות בין יום לחמישה ימים, ואז אם זה כמה ימים בשטח אז אנשים כבר בונים מחנות ומביאים אוהל, ועושים קמפינג ויש הכנות מראש. וזה דבר, זה כזה פרויקט מאוד גדול, שמתכוננים אליו בדרך כלל כמה חודשים מראש. ויש משחקים שהם פשוט של ערב שבאים כמה שעות בערב עם הדמויות, עם התלבושות, משחקים, הולכים הביתה. כל אחד יכול למצוא לעצמו את הסגנון שלו, את הנישה שלו, באמת שיש לנו מבחר מדהים בארץ.

אהוד – רציתי לשאול בפרפזה על השיר הידוע, איך לארפ נולד. יש מי שכותבות אותו, יש מי ש…

נטע – שהם באים וכזה, יש לי רעיון! וואי, אני חייב לעשות את הלארפ הזה. אז יש לנו הרבה אנשים בקהילה שהם פשוט מארגני משחקים וזה בדרך כלל מתחיל ממישהו מאוד מתלהב. נגיד מישהי מחליטה שבא לה לעשות לארפ סטימפאנק שמתרחש whatever והיא כזה מלהיבה ואנשים וזה ואז צריך לגייס צוות. בונים את המשחק בעצם, מוצאים מקום, תלוי כמה שאפתני הפרויקט, כמה גדול ומתחילים לפרסם אותו לקהילה לקהילת הלאפים, וככה מגייסים שחקנים. עכשיו, בדרך כלל הפרסומים שלנו הם בקבוצת פייסבוק שנקראת LARP Israeli, Israeli LARP, שזו קבוצה שאני ממליצה לעקוב אחריה כי יש שם המון פרסומים להמון משחקים, ויש שם מדי פעם אנשים חדשים שבאים ואומרים, היי, איך אני לארפ? כאילו, אנשים כזה חדשים לגמרי שבאים ואומרים, הצילו, אני צריך עזרה, אין לי מושג מה זה. אז בדרך כלל אנחנו מפנים אותם לקבוצת בת שנקראת "חדשים בלארפים" ושם יש המון מידע ואנחנו עוזרים להם. ומשהו שמאוד טוב בקהילה שלנו שאנחנו מאוד אוהבים שאנשים חדשים מצטרפים. אנחנו מודעים לכמה זה תורם לקהילה שלנו שבאים עוד אנשים, כי בעצם זה משחק קהילתי, שאנחנו מפרים אחד את השנייה אז… כמה שיותר אנשים מצטרפים ומביאים מהידע שלהם ומהרעיונות שלהם ומהמשחק שלהם, ככה זה נהיה כיף יותר ומפרה יותר. אז באמת שאנחנו עוזרים לאנשים חדשים. יש מישהו נגיד שמגיע ואומר, אני רוצה להצטרף למשחק הזה, אבל אין לי שום לבוש, מה אני עושה, אין לי שום דבר בסגנון ימי ביניים. אז אנחנו נותנים להם אופציות. אנחנו מפנים אותם לחנויות בארץ, בחו"ל להזמין, אנחנו שולחים אותם לשווקים, יש לנו לוחות פינטרסט של השראה, ולפעמים אנחנו גם משאילים ביגוד שלנו, כזה, או, את רוצה לבוא? אז הנה, יש לי מכנסיים להשאיל לך וזה. יש באמת הרבה אנשים טובים, ואפילו אנשים עוזרים אחד לשני לבנות דברים, שזה באמת חלק מדהים של הקהילה. ומשהו שהוא עוד הבדל מקהילת הקוספליי, שאנחנו המון עובדים ביחד. בקוספליי הרבה פעמים אתם בונים את התלבושת של עצמכם, מישהו מחליט שהוא עושה דמות ואז הוא עובד על הדמות הזו לבד בבית. כן, קוספלרים עוזרים אחד לשני, אבל זו לא בנייה קהילתית. בלאפרים, אם יש לארפ גדול, אז יש ימי עבודה משותפים ומכינים דברים למחנה ביחד. אז זה משהו שאני מאוד אוהבת בקהילה, את ההדדיות והקהילתיות הזו.

קרן – זה הזמן לווידוי אישי.

נטע – כן.

קרן – אני חושבת שצריכה להיות מוזיקה רקע, שאני עוקבת אחריך בפייסבוק.

נטע – אוקיי.

קרן – יוצא לי מדי פעם לראות אותך באמת מגייסת דברים ואנשים לדברים מגניבים.

נטע – נכון.

קרן – אחד הדברים הממש מגניבים שיצא לי לראות ממש מתגלגל מול העיניים, מה שכמובן לא יכולתי להיות מעורבת כי אני לא קשורה בשום דבר, זה שהתחלת מלחפש את אנשים שיש להם אביזרים שקשורים ל… סטארט… סטארוורס, ואחרי זה אם יש אנשים שמוכנים להתחפש לדמויות, דארת' ווידר ואובי וואן וכל מיני דברים כאלה. ואז העלית תמונות מבית חולים של קאסט שלם שהלך לשמח אנשים, שזה היה מדהים, מדהים, מדהים. ובאמת רציתי לשאול על הדברים מגניבים שאתם כלארפיסטים עושים.

נטע – אוקיי, אז זה משהו שאני מודה שהוא לא קשור לקהילת הלארפים, אבל אני כן הגעתי…

קרן -רגע, שהייה, אני מצטערת, אני מצטערת, אנחנו בטח.

נטע – אז כן, אז כמו שאמרתי, קהילת הלארפיפ זה לא דמויות ספציפיות, מסרטים או סדרות או פרנצ'ייזים, אלא אלה דמויות מקוריות. מה שכן, אנחנו קהילות חופפות, וזה שאנחנו לארפיסטים לא אומר שאנחנו לא גיקים. ושאנחנו לא הולכים לכנסים ודברים. אז בעצם מה שאת מדברת עליו זה נקרא 501. וזה ארגון בינלאומי למטרות צדקה. לא לשום מטרות רווח, זה ארגון שהוא מונה יותר מ-50 אלף חברים בכל העולם. והוא ב-69 ארצות. יש לו ממש סניפים. זה נקרא Bad Guys Doing Good. אלה לאנשים שבאים בתלבושות הכי מדויקות של הסרטים… עושים מעשי צדקה, הולכים לבתי חולים, מגייסים כסף, תרומות, המון ביקורים בבתי חולים למעשה, זה החלק הגדול של הארגון הזה. זה בעצם כן ארגון, ולמעשה יש לו תנאי קבלה. אז לא כמו בלארפים, שבלארפ הראשון שלך אתה קונה, מכנסי דייגים בשוק ומגיע עם משהו והכול בסדר, ב-501 צריך להיות הכי screen accurate ושולחים את התמונות לחו"ל הם עוברים על זה בצורה הכי דקדקנית ופוסלים או מאשרים, ככה שלא כל אחד יכול להיכנס ולפעמים זה תהליך ארוך להיכנס. מה שכן, אני הגעתי לזה דרך לארפים. כי הכרתי לארפיסט בגרמניה, ואז הוא סיפר לי שהוא חלק מ-501 כבר שנים רבות, ואני כזה, מה זה 501? ואז הוא סיפר לי זה ואני כזה, או מי גאד, זה הדבר הכי מגניב בעולם, ואז ברגע ששמעתי שמישהו פותח 501 בארץ, פשוט קפצתי במקום ו… שלחתי את הקישור לכל החברים שלי שאוהבים את סטר וורס וככה למעשה הייתי מהפאונדינג ממברס של הארגון בארץ ואני שמחה להגיד שאנחנו כבר 12 איש, שזה לא קל להיות בתנאי קבלה כאלה נוקשים. אבל כן אנחנו לאט לאט גדלים וזה מאוד משמח. אני גם אוהבת העובדה שאנחנו עושים דברים טובים עם התחפושות שלנו כי להמון לארפיסטים יש המון תלבושות ולהמון קוספליירים גם והיכולת לעשות דברים שמעלים חיוך בפני אנשים ועושים להם את היום, זה פשוט דבר נפלא בעיניי. בגלל זה גם בחרתי בקו קריירה הזה, של לשמח אנשים בעזרת ה… אני אומרת תחפושות, כי זה שם ידוע יותר, אבל שום לארפיסט שמכבד את עצמו לא יגיד ככה, אנחנו קוראים לזה תלבושות, כי זה תלבושת של הדמות ולא תחפושת.  20:00

אהוד – הזכרת, שמעת על לגיון 151 מחור גרמני. אני אשמח אם תספרי קצת על קשרים עם קהילות בחו"ל ואיך לארפים נראים בחו"ל וחווית שלך עצמך.

נטע – כן, אז אנחנו באמת, בתור לארפיסטים ישראלים אנחנו נוסעים הרבה. בתור ישראלים בכל מקרה נוסעים הרבה לחו"ל. ואז גילינו שיש גם לארפים בחו"ל והם כיפיים וישראלים באמת נוסעים להמון לארפים בעולם וזה ממש יפה. ובעצם הבאנו המון השראות והשפעות, וזה רק תרם ופיתח את הקהילה בארץ. אז אני מאוד שמחה על זה. אני כבר… מ-2016 נוסעת ללארפ גדול כל שנה בגרמניה, שנקרא דראכן פסט, ושם הכרתי המון… כן, יש לך שאלה, קרן?

קרן – כן, יש לי שאלה, תגידי את זה שוב ולאט.

נטע – קוראים לזה דראכן פסט, פסטיבל הדרקונים.

נטע – כן, זה המשחק שרץ בגרמניה כבר מעלה 20 שנים, ואני חושבת שהוא המשחק השני הכי גדול באירופה, המשחק הכי גדול באירופה הוא Conquest of Mythodia, שגם אליו הלכתי, הוא משחק קצת שונה, אני אסביר תכף. ישראלים, המון ישראלים נוסעים לדראכן פסט, זה המכה שלנו משום מה. זה מאוד מסתדר עם האופי הישראלי כנראה. ועוד כבר אנחנו שם כבר הרבה שנים וברצף הם נוסעים כל שנה, אז כבר מכירים אנשים ומתחברים ו… באמת נוצרים קשרים מדהימים. יש לי חברים בגרמניה שהם חברי נפש שלי, ואני אפילו הייתי בלארפ בגרמניה, הייתי בלארפ אורקים בשביעי לאוקטובר. ו… כן, ואני שמעתי על זה קורה בלייב כשהייתי בגרמניה. והם היו מקסימים אליי ותומכים, והם כולם הציעו לי לבוא לגור אצלם אחרי, אפילו אנשים שבקושי מכירים אותי. באמת ביטלו לי את הטיסה והכול, ואני נשארתי שם וגרתי אצל חברים, פשוט כי הם היו כל כך מקסימים. אז באמת יש כאן חברויות מאוד עמוקות. אני הייתי חלק מקבוצה בינלאומית הרבה שנים. אז באמת דיברנו אנגלית וזה היה מאוד נוח, ואז אני עשיתי מעבר והחלטתי שאני עוברת לקבוצת האורקים בדראכן פסט, וזה לא צעד פשוט כי הם קבוצה מאוד, גם כן, קשה לקבלה. דיברתי על 501 בתנאי קבלה, אז גם בקבוצה הגרמנית של האורקים צריך להכין קיט סופר מושקע ולשלוח להם תמונות. ואז בדרך כלל יש להם דברים לשיפור ואז הם מחליטים אם אתה בסטנדרט שלהם או לא, כדי להתקבל. אז בארץ אין לנו דברים כאלה, אבל בגרמניה יש קבוצות כאלה ואני ממש שמחה שהתקבלתי. עבדתי על הקיט הזה רק שנתיים.

קרן – או מייגאד.

נטע – כן, זה היה הפרויקט קורונה שלי. החלטתי שאני מצטרפת אליהם ואז הייתי בבית והיה לי הרבה זמן ואני לא צוחקת, אני עבדתי על זה שנתיים על הקיט אורקית שלי. זה נשמע מטורף ומוגזם, אבל קיט אורק טוב, זה הזמן שלוקח לו. אני יודעת, אני נשמעת מטורפת עכשיו.

אהוד – לא, לא, זה נשמע מדהים…

קרן – אל"ף זה נשמע מעולה, ובי"ת מה זה קיט של אורקית ולמה לוקח שנתיים להכין את זה?

נטע – אוקיי, זו שאלה מעולה. קודם כל, אצל אורקים לא רואים שום עור חשוף. זאת אומרת, זה לא כמו שפעם היינו צובעים את הפנים בירוק והיינו אומרים, אה-הה, אני אורק. אז לא, יש מסכות לאטקס, ושום חלק בגוף לא חשוף כדי שלא יראו שיש בן אדם מלמטה ולא רק זה קיט אורקית טוב, זה קיט של שכבות, המון שכבות, זה נותן מראה עשיר יותר, גדול יותר, מאיים יותר. וגם מה שלוקח זמן זה שכל דבר צריך ליישן, הרי אורקים זה לא אביר שבא עם השיינינג ארמור שלו שרכש אותו לא מזמן. לא, זה קיט של יצור שהתפלש בביצות ונלחם, ויש לו כתמי דמי מלחמות מלפני שנים, והכל נראה כאילו הוא חטף את זה מאיזה גופה ולבש את זה שוב, אז כאילו הכול צריך לראות כזה בהתאם, שייתן את התחושה הנכונה. וזה משהו שאגב למדנו מלארפיסטים גרמנים, לישן קיטים. כי ברגע שמגיעים עם קיט שהוא נראה חדש דנדש, שקניתי אותו אתמול במיטלון, אז זה לא, לא אמין. אז בעצם לוקחים עור ומיישנים אותו, משפשפים אותו קצת, גורם לו לראות כזה כאילו הלך איתי כמה מסעות, במיוחד אם זה מתאים לדמות שהיא כבר כמה שנים מסתובבת. אז כן, וגם משקיעים בכל פרט ורוצים שזה יהיה ייחודי וחומרים אותנטיים, זה עוד משהו שלמדנו מהגרמנים. לא להשתמש בכל מיני לייקרות ובדים סינים וטייצים, אלא באמת להשתמש בדברים שנראים כאילו שאנשים לבשו אותם פעם. שזה אומר כותנה או צמר אם זה חורף או פשתן, באמת בדים טבעים שנראים יותר כמו תלבושת של מישהו ולא תחפושת לפורים. זה עוד משהו שהקהילה שלנו מאוד השתנתה בו לאורך השנים.

קרן – אני אגיד למאזינים ולמאזינות שלנו שמה שתיארת עכשיו יוצר להם תמונה בראש, שאפשר להגיע לאתר האגודה להיכנס לעמוד של ההסכת שלנו ולראות את התמונות שאת הולכת לשלוח לנו נטע, ולהתלהב.

נטע – כן, אני אראה את הקיט שעבדתי לו בשנתיים למשל.

קרן – למשל. כן. אז הכול יהיה זמין בעמוד שלנו באתר האגודה. כן. האגודה למדע בדיוני ופנטזיה.

נטע –  אני מקווה שאנשים גם יגידו הגיוני שזה לקח ככה בזמן ולא כזה. אה… אבל רואים שזה מלא פרטים ועל כל פרט השקעתי המון עבודה ויש שם הרבה עבודת עור שזה עוד נושא שאני רוצה להגיע אליו שזה בעצם ההתפתחות האישית בלארפים. אמרתי מקודם שלארפים תמיד מפתחים כישורים ואני עדיין… 20 שנה בתחום ואני עדיין לומדת דברים חדשים. אז, זה משהו שבאמת אני פיתחתי שלל כישורים נרחב מאוד רק בשביל משחקים, וזה ממש תורם לי בחיים. ובין אם זה היה בהתחלה ללמוד לתפור, ממש מאפס, ולקחת שיעורי תפירה כי מה לעשות, אי אפשר לקנות כל מה שרוצים, זה לא טוב לכיס. ואנחנו יש לנו הרבה קיטים, קיט זה בעצם כל הלבוש של הדמות. אז ללמוד לתפור, עם השנים אני התפתחתי ועברתי ללמוד לעבוד עם עור, לעבוד עם מתכת, לעבוד עם power tools, שאני כאילו וואו, לא מבינה שהגעתי לזה. ולא רק יצירות של קיטים אלא פרפורמנס. למשל היה משחק גדול שהיה לי ריקוד חרבות, אז ממש לקחתי שיעורי ריקוד וביוטיוב ודברים. או שירה, זה לא קטע חזק שלי אבל אני מודה, התאמנתי על שירים, נאום בפומבי למשל, זה משהו שאני עושה הרבה וממש ראיתי המון סרטונים, ביוטיוב, יוטיוב הוא נהפך לחברי הטוב, כל מה שאני לא יודעת זה, how to blah blah. יש הכול, יש הכול ביוטיוב זה מדהים. בין אם זה איפור לעשות עיניים גדולות יותר, איפור צלקות, what ever , לבין כריזמה, נאומים, how to command room, כאילו, כל דבר. יש אנשים שבאמת השתמשו בזה, אני לא אעשה אאוטינג, אבל כל מיני נושאים של how to seduce ודברים. כאילו באמת, אנשים הגיעו לדברים מאוד איזוטריים וכמובן, כישורי משחק, כי אנחנו באים לשחק דמויות ובסופו של יום אנחנו לא תמיד משחקים את עצמנו, למעשה מאוד רצוי לא לשחק את עצמנו. בקיצור, כל פעם יש משהו אחר שאני יכולה ללמוד ולהתפתח, ואני מרגישה שזה ממש עזר ותרם לי בחיים. 20:00

אהוד – את מדברת על ניסיון של 20 שנה והשקעה של המון זמן ושל הרבה מאמצים. אם יש חבר'ה יותר צעירים, נערות, נערים, אפילו ילדות וילדים, שרוצים להיכנס לזה יותר בקטן, איך אפשר לעשות את זה?

נטע – אתה צודק לגמרי כי אני קצת הארדקור, ואני כאילו… כשדיברתי על אנשים האלה שעושים מחקר חודשים לפני, ורק כדי… to pull something off, ועובדים על קיט חודשים, אז כן, זו אני. לא כולם חייבים להיות אני, אני יודעת שאני קצת משוגעת, ואני קצת לוקחת את זה לאקסטרים. באמת, באמת לא חייבים להיות מטורפים כמוני. יש הרבה אנשים שבאים ללארפים ומשאילים בגדים מהאנשים, לובשים משהו מהארון, קונים מכנסי דייגים בשוק, באמת, וזה ממש בסדר. כל אחד ומה שעושה לו את זה. מה שעושים פשוט נכנסים לקבוצת פייסבוק הזו של לארפ ישראלי ובוחרים משחק הבא שרוצים, יש כזה לוח אירועים. על כל לארפ, כל משחק, יש תיאור של מה הוא, איפה הוא, כמה זמן, כמה כסף, כמות ההשקעה. ובעצם אפשר להיכנס לזה, נגיד היה לו מזמן לארפ סנטר, אנשים שיחקו ילדי סנטר, וזה היה אפשר לבוא, הכי בקטנה בלבוש אימו ולשחק ילד אימו, ואפשר את הקוספליירית המתלהבת, אז באמת כל אחד לוקח את זה לכיוון שהוא רוצה, לא חייבים להשקיע עד כדי כך. ולגבי חבר'ה צעירים, אז זה משהו שהוא… די מדהים בעיניי בקהילה שלנו. הרב גילאים. אנחנו לא קהילה שהיא לגיל ספציפי. יש לנו בעצם את האולד טיימרים שהם המבוגרים, ומהרבה מהמבוגרים האלה כבר יש להם ילדים, ומביאים את הילדים שלהם למשחקים. אז יש לנו דור חדש של ילדים שבאים עכשיו למשחקים, ממש מ… יש כאלו שמביאים תינוקות, אני מודה, אני לא מאלה. אני חיכיתי לגיל חמש להביא את הבת שלי. ועד בעצם בני נוער שבאים לבד בלי ההורים שלהם. והם באים ומשחקים בקבוצות בני נוער. ויש בני עשרים, ובאמת יש ייצוג לכל הגילאים. אני מודה שבגרמניה יש יותר מבוגרים, בארץ אין לנו, לא רואים אנשים עם זקן לבן ודברים כאלה, אבל כן יש גילאי 50 וזה… זה באמת משהו מדהים לראות את הרב גוניות הזו במשחקים.

קרן – הזכרת שאתה הבאת את הבת שלך איתך, אז תוכלי לספר קצת על החוויה הזאת של להגיע כשאת לארפיסטית, אך בו זמנית גם הורה שצריכה לדאוג לחיים של אדם זעיר אחר.

נטע –  נכון. וכאימא, את יודעת שזו חוויה מאתגרת.

קרן- מאתגרת!

נטע – כן, מילה נפלאה, נכון? חוויה מאתגרת. אז אני באמת חיכיתי, ולא הייתי מההורים האלה שהביאו אותה במנשא והסתובבו איתה כל הערב על הגב, כי גם אני בן אדם טוטלי במשחק, ואני אוהבת מאוד לשחק ולתת את כל כולי, וגם אני מודה אין לי חלוקת קשב טובה. אז או שאני אמא, או שאני שחקנית. וחיכיתי שהיא באמת יהיה עצמאית יותר, ורק בגיל 5 הבאתי אותה למשחק, שהיא כבר התחילה להבין מה קורה. והבאתי אותה לליברה שזה לארפ נפלא להורים וילדים, וכל שנה אנחנו מביאים את הילדים והילדים ממש התגבשו לחבורה, ויש כבר הרבה ילדים, ועשינו להם גם מפגשים לפני, ומפגשי קבוצה, והם הכירו אחד מהשני ויש מידי פעם מפגשים לאורך השנה, ולבת שלי יש ממש חברות מהלארפים. וזה מדהים כי היא באה ויש לה את החבורה שלה. ומה שמצחיק זה שהחבורה שלה אלה ילדים, של אנשים שאני שיחקתי איתם לפני 20 שנים, וזה מדהים כאילו, היינו בני 20, ופתאום עכשיו הילדות שלנו משחקות ביחד, פשוט מדהים בעיניי. וזה גם כיף לי לראות אותה, בעצם משחקת ולומדת את העולם הזה. היא בת 8, אז היא עדיין לא מצליחה לשחק דמות כראוי וזה, כי זה דברים שלוקחים זמן. אבל ממשחק למשחק אני רואה את ההתפתחות שלה. ואני כמובן תורמת לה, ועוזרת לה אבל לאט לאט בבייבי סטפס. הצוות של ליברה היו מדהימים איתה השנה ונתנו לה קווסטים ועשו אתה קרבות. וכמובן שהיא לוחמת כי הבת שלי ושל ג'ון כאילו זה מה שקורה כשיש שני הורים אמני לחימה, היא פרקטיקלי נולדה עם חרב ביד. שמנו לכלי נשק בעריסה, כן, אמרתי שאנחנו לא שפויים. בעלי עשה איתה טאי צ'י כאילו מגיל 0 כשהיא בידיים שלו. אז היא נולדה עם חרב והיא מרגישה בנוח עם זה והיא משחקת עם הלארפיסטים, עם הילדים, עם חרבות, והיא פשוט אלופת חרבות עכשיו. וזה כל כך כיף לראות את זה שיש לה את הכלים האלה שאני הייתי צריכה לעבוד עליהם כל כך קשה. והיא מפתחת אותם מגיל צעיר אז אני מאוד מרגישה שאני תורמת לה הרבה, גם בליברה האחרונה הייתה תחרות כישרונות, והיא ועוד שתי חברות שהם גם בנות של לארפיסטים, עשו מופע ביחד. והן עשו מופע לגמרי בעצמן, והם עשו מופע ריקוד, שירה וקרב עם חרבות והם זכו במקום הראשון. ואני פשוט הייתי כל כך גאה שאני נותנת לבת שלי את הכישורים האלה את הביטחון הזה, להעלות על במה עם כישורים שיש לה ואת האומץ ולהציג אותם בפני אנשים. דברים שאין לילדים בדרך כלל בגיל הזה. אני הרגשתי שאני אמא טובה, עשיתי דבר טוב. באמת אני חושבת שלהורים זה משהו נפלא לתת לילדים שלהם כי יש היום, באמת כמעט בכל מקום יש להם חוג לארפים, שזה דבר מדהים, שלא היה את זה פעם. וגם אנשים שהם לא גיקים פתאום הם שומעים על חוג לארפ, והם רושמים את הילדים שלהם לחוג לארפ, והילדים עפים על זה. ובאמת אם הם יביאו את הילדים שלהם למשחקים, הם יראו כמה זה קהילתי ונפלא.

אהוד – אני רוצה לשאול קצת האם יש אירועים קבועים במהלך השנה ואיך זה עובד מול אירועים של קהילות אחרות?

נטע – כן, זה נושא שיכול להיות קצת כאוב. כי למעשה אין לנו עד כדי כך הרבה ימי חופש בשנה. ומשחקים… הם בדרך כלל המשחקים הגדולים, הם צריכים להיות על ימי חופש. וזה אומר שבדרך כלל בשנים שאין מלחמה או קורונה, אז יש משחק גדול סביב החגים של ראש השנה-סוכות, ומשחק גדול בפסח. ולצערנו אנחנו יודעים מה יש בתאריכים האלה, כי כולם מתחרים על אותם ימי חופש. אז קורה שבעצם יש לנו משחקים על עולמות או על אייקון, והרבה פעמים זה עצוב שאנחנו צריכים להפסיד, ולא להגיע לכנסים האלה. ואני מצטערת להגיד את זה, אבל אנחנו לרוב בוחרים במשחק, כי זה משהו שאנחנו מחכים אליו כל השנה. או אם זה משחק בסריה, משחק מתמשך, אנחנו לא נפסיד את המשחק הבא. אז זה מאוד עצוב שלפעמים זה מתנגש ואנחנו מפסידים, אבל זה קורה, ואנחנו מבינים למה. אין ברירה, פשוט למשחקים הגדולים חייבים ימי חופש. אבל יש לנו אירועים קהילתיים, יש כל כמה חודשים אירועים קהילתיים, ויש משחקים, יש לוח משחקים, ואפשר לדעת פחות או יותר מתי המשחקים הגדולים יהיו. וכמו שאמרתי, אני ממליצה ללכת ללארפ ישראלי ולהתעדכן שם בתאריכים של מה האירועים הבאים.

קרן – אני רוצה לשאול שאלה לא קשורה בכלל לשום דבר שאמרת. חוץ מאשר ברגע שביקשנו ממך להציג את עצמך, מכיוון שהזכרת את החללית עם יואב, ואני צריכה לציין שזה יואב שאיננו יואב לנדסמן, וזה חללית שאיננה תוכנית על כיבושים בתחום החלל.

נטע – זה נכון, לא חשבתי על זה. כן, אוקיי. אז יואב בודנר הוא חבר מאוד טוב שלי ואיש יקר בקהילה. הוא אחד מהמארגנים הבולטים בקהילה שלנו, הוא מארגן הרבה משחקים. ואז הגיעה הקורונה, ולא יכולנו לשחק, כי היה איסור התקלויות. אז הוא ישב וחשב מה אפשר לעשות. והוא החליט לעשות משחקי חדר, היות והיה מותר כזה עד עשרה אנשים, דברים כאלה, היו את הכללים אז. אז הוא בעצם בנה חללית בחדר האחורי של המעבדת מחשבים של אבא שלו. והוא התחיל לעשות, בעצם, זה היית חללית סטייל מטריקס כזה, היא נראתה מאוד גראנג' מאוד כזה, מאוד… לא פיין, זה היה כזה מאוד מבולגן, מראה כזה אנדרגאונד. והוא התחיל להריץ שם משחקים, באמת לקפסולות הקטנות האלה, ואז היה מבצע "שומר חומות" והיו פרעות, זה היה בלוד, והאנשים רעים פשוט הציתו את העסק שהיה לידו, היה עסק של סוהיל, שהיה לו עסק של צמיגים. והציתו והאש הגיע למעבדה של אבא שלו ושרפה את הכול. והם פשוט היו שבורים שניהם, והם בכו זה הנורא וקהילת הלארפים גם הייתה מאוד אומללה כי נשרף מקום שחבר קהילה עבד עליו והריץ ממנו משחקים. ואז הוא יצא בבקשה של עזרה לגייס כספים. ובאמת זה היה מטורף, איך הקהילה נרתמה ועזרה לו וכולם רצו באמת לעזור. מה גם שהביטוח לא מכסה פעולות איבה וטרור, אז הוא באמת היה זקוק לזה. הוא ראה שזה הולך מדהים, אז הוא פתח קמפיין מימון, והוא וסוהיל התחלקו חצי-חצי בכסף, וככה בעצם הם שיקמו את העסקים שלהם, והם הגיעו לחדשות ולסלבריטאים וזה, זה היה באמת פרויקט מדהים. והוא גייס מספיק כסף, ככה שהוא לקח בעצם את כל המעבדת מחשבים של אבא שלו, מה גם שאבא שלו לא רצה להמשיך להיות שם, והוא בנה ממש מתחם חללית מטורף של 100 מטרים, שמעוצב די בסגנון של הכי קרוב לסטארטרק. ויש שם גשר פיקוד, וחדרים והכול, וזה מתפקד כמתחם משחקים מטורף. וזה בעיקר של הקהילה שלנו, אבל לא רק. מה זאת אומרת? אנחנו, הקהילה שלנו, יש לנו משחק מתמשך שם, שנקרא space saga, וזה בעצם אומר שיש… קבוצות, יש צוותים, כל צוות עד תשעה אנשים. ואנחנו משחקים צוות שטס בחלל ופותר משימות, ויש לו את העלילה שלו וזה, וזה חלק מעולם שלם שנבנה במיוחד לזה, ומידי פעם אנחנו נפגשים עם הצוותים האחרים, ויש עלילה מטורפת וקשרי דמות וזה. זה עולם חי ופועם בצורה נפלאה. אבל חוץ מזה, אפשר לעשות גם משחקים חד פעמיים, שזה אומר באים כמו לחדר בריחה. שוכרים את המקום לשעתיים, ובעצם משחקים צוות. אבל זה לא כמו חדר בריחה, כי זה לא לינארי, ובעצם מה שאנשים עושים, ההחלטות שלהם, זה מה שקורה במשחק. יש ממש צוות שהוא יושב למעלה בחדר בקרה ומריץ את המשחק, ואם השחקנים מחליטים לעשות דברים טיפשיים ולפוצץ את עצמם, זה מה שיקרה. אם הם עושים החלטות ועולים על פתרונות יצירתיים, הצוות זורם איתם ובאמת אי אפשר לדעת איך המשחק יסתיים. וזה באמת חוויה נפלאה שאני ממליצה לכל מי שאי פעם כמוני גדל על סדרות חלל, על סטארטרק ובבילון וכל אלה, באמת לבוא ולהרגיש כמו בצוות חלל זה פשוט נפלא. זה כאילו, קלישאתי זה משהו מעולם, לא מעולם הזה. ואני אפילו אתוודה שהקוספלי הראשון שלי, לא הרבה אנשים יודעים את זה, גם אז לא ידעו בכלל שזה קוספלי. הייתי בת 15, והלכתי כדיאנה טרוי מסטארטרק, והרגשתי כבחורה הכי מגניבה ביקום. אז כן, מאז יש לי את הג'וק הזה לחלל וזה, ואני ממש שמחה שיואב בנה את זה, ויש לנו את ההזדמנות הזו לשחק בעצם חלק מצוות חלל. אז מה שקרה, יואב היה בעזה אחרי השביעי לאוקטובר, ואני פתאום באתי אליו ברעיון של, וואלה, יואב, יש כנס חלל בינלאומי על שם אילן רמון, בוא נלך ונקדם את החללית. הוא כזה, אוקיי, כזה יוצא מעזה, כזה, מה את רוצה ממני? בדיוק סיימתי את המילואים. והתלבשנו בבגדי צוות שלי, והלכנו והתחלנו לקדם את החללית, ופשוט זה פתח לנו מלא דלתות. ואנחנו עכשיו בקשר עם המון קהילות, עם הורייזון, עם תעשייה אווירית, עם באמת שפע, רקיע, אפילו איתן סטיבה בא לבקר. כאילו ברמות כאלה. ואנחנו החלטנו שאנחנו רוצים להנגיש את זה באמת גם לילדים, שיש ילדים כמוני נגיד שגדלו לדברים האלה, ולא היה להם את ההזדמנות לזה, אז אנחנו מתחילים עכשיו אנחנו עושים קייטנה בפסח ועכשיו בקיץ גם נעשה עוד, באמת לתת לילדים את הגישה לגעת בחלל, לגעת בכוכבים, זה משהו שהוא בעיניי סופר חשוב. אז כן, אני מאוד מתלהבת לגבי זה. 44:00

קרן – אני חייבת להגיד, זה סופר סופר מגניב ואופטימי ו… נהדר.

נטע – כן, זה מביא כל כך הרבה אושר לאנשים, אז אני מרגישה שצריך פשוט, שיותר אנשים יכירו את זה, באמת. יש כל כך הרבה קטעים בלארפים ש… אני וחברים שלי מסתכלים אחד על השני ואנחנו אומרים, איזה חבל שלא יותר אנשים חווים את זה. כי זה מביא כל כך הרבה אושר ותוכן ועניין לחיים שלנו. אנחנו כבר, כמו שאמרתי, קהילה. אנחנו חברים, באמת, אנחנו סופר קרובים, ואנחנו עובדים ביחד על דברים ויוצרים סיפורים ביחד וכותבים ביחד, ונפגשים וזה איזה… באמת, קהילה מדהימה להיכנס אליה.

קרן – לגמרי. נטע, אני רוצה להגיד לך תודה רבה רבה. זה היה מרתק ונהדר ואופטימי ומשמח מאוד. אז תודה רבה שהיית איתנו. תודה רבה אהוד שסובל אותי כבר מיליון שנה ברצף. תודה רבה לכם ולכן ונשתמע בפרק הבא.

נטע – תודה.

ישיבת ועד האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה תתקיים ב-09/03/2025 בשעה 18:30 בתל אביב.

נושאי הישיבה
עדכונים קבועים:

אייקון
עולמות
מאורות
דורות
בדיון
פרס גפן
פרס עינת
שנתון
נוכחות במרשתת
שיתופי פעולה
גזברות
מחשוב
מעבר על רשימת משימות

נושאים לדיון:

הדרכן עולמות
הוספת קטגוריה לפרס גפן
שימור מידע מכנסי עבר

"סובב-סובב הולך הרוח, ועל סביבותיו שב הרוח" אמר קהלת.
שוב אנו כאן, עם כרך חדש, שבעה-עשר במספר, של "היֹה יהיה". ושוב אנו פונים ומבקשים שתשלחו לנו סיפורים. על חלליות ודרקוניות, על מכשפים ומדעניות – סיפורים על כל אלה ועוד נשמח לקרוא.

מה?
סיפורים ספקולטיביים מכל סוג, מין, וז'אנר שלא פורסמו בעבר בבמות אחרות.
כמה?
עד 8,000 מילה.
מתי?
עד 15.5.2025
איך?
– קובצי וורד או rtf בלבד.
– כל סיפור חייב לכלול את שם הכותבת או הכותב, שם הסיפור, מייל ליצירת תוכן. סיפורים שלא יכללו פרטים אלה לא ייקראו.
– כל סופרת או סופר יכולים לשלוח סיפור אחד בלבד.
את הסיפורים יש לשלוח לעורך, אהוד מימון, במייל e.maimon@gmail.com
למייל זה אפשר לפנות גם בשאלות.

ישיבת ועד האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה התקיימה ב-30/01/2025 במרשתת.

נוכחים: ליאת שחר קשתן (יו"ר), עינת סיטרון, נימרוד סקאל, בר פישביין, הדס תמר נבנצל וחננאל לבנה.

עדכונים קבועים:

אייקון – הוועד אישר פה אחד את עינת סיטרון למנהלת הפסטיבל. 

עולמות – העבודה על הכנס מתקדמת כמתוכנן וללא חריגויות מיוחדות בלוז ההפקה. כלל הסגל הבכיר גויס, כולל א. תוכן וא. דוכנים. גיוס התוכן הסתיים בהצלחה , עם מספר שיא של הגשות אירועים. נפתחה תחרות הסיפורים, בקרוב תיפתח תחרות הפילקים. מתוכנן סיור מתחם בקרוב עם גורמי הבטיחות. 

מאורות – מלוות הכנס מטעם הועד מסרה סיכום של הכנס. הכנס היה הצלחה מבחינת תוכן ואווירה אך היה הפסדי יותר מהשנים שעברו. לקראת שנה הבאה יבחנו אפשרויות שונות איך ניתן לצמצם הוצאות ולהגדיל הכנסות.  

דורות –  עקב המצב הבטחוני הוחלט לא לקיים את כנס דורות השנה. קיום הכנס ייבחן שוב לקראת השנה הבאה, שהיא שנת העשור של הכנס. 

בדיון – אמ"ל 

פרס גפן –  איסוף היצירות הזכאיות להיות מועמדות  מתקדם היטב וכמתוכנן.

פרס עינת –  אמ"ל

נוכחות במרשתת – לאחרונה חברת מטא מערימה קשיים על פרסומים במרשתת – הן בחוסר פרסום של פרסומים מתוזמנים והם בשינוי מתמיד של גדלי הגרפיקה אבל הצוות של נוכחות במרשת עושה עבודה מצויינת כדי להתגבר על הקשיים והוועד מבקש להודות לצוות.

שיתופי פעולה – ישנו שיתוף פעולה חדש עם הוצאת מודן סביב הספר החדש של יואב אבני. נוספו מספר הטבות ועדכונים להטבות הקבועות.  

גזברות – אושר הדוח המילולי והכספי לשנת 2023 והתקבל אישור תקין. העבודה על הדוחות לשנת 2024 מתקדמת בצורה טובה. לאחר אישור הדוחות הוועד יקדם את נושא כרטיס האשראי ומסוף האשראי. שולמה אגרת רישוי לשנת 2025. הוועד יבדוק לגבי תמיכה ותרומות של רשויות ממשלתיות שונות 

46א – הגזבר ידבר עם הרו"ח כדי לקדם את קבלת האישור 

שנתון –  העבודה תתחיל בקרוב, כולל הוצאת קולות קוראים. 

מחשוב – אתר האגודה עבר מתיחת פנים ועלתה גרסה חדשה שלו. ועד האגודה רוצה להודות לאחראי המחשוב דמיאן הופמן על השדרוג.

נושאים לדיון:

אישור תקציב אגודה – בוצע מעבר על תקציב האגודה. התקציב אושר פה אחד. 

אישור תקציב עולמות – אושר פה אחד.

תביעה – כתב ההגנה יוגש בשבוע הבא.  

מענק הנצחה לזכרו של עמנואל לוטם – הועלו מספר הצעות שונות ליצירת מענק להנצחתו של עמנואל לוטם ז"ל. ההצעות עדיין בדיון.

יועצי תוכן – הוחלט לייצר רשימה של מומחיות ומומחי תוכן בכנסים, אשר יוכלו לייעץ לצוותי ההנהלה של הכנסים בנושאי תוכן.

ישיבת ועד האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה התקיימה ב-23/12/2024 בתל אביב.

נוכחים: ליאת שחר קשתן (יו"ר), בר פישביין, עינת סיטרון, וחננאל לבנה.

עדכונים קבועים:

אייקון –  סיכום הפסטיבל התקיים בחודשים האחרונים והגיע לסיומו. בקרוב תתקיים פגישה עם מנהלי הפסטיבל בו הם יציגו את סיכום הפסטיבל.

עולמות – העבודה על הכנס מתקדמת כמתוכנן:

  • הסגל הבכיר גויס ואין חוסרים משמעותיים.
  • נפתחה הגשת התוכן, כולל תוכנית חדשה בשם "כוכב נולד" שבו מנטורים ילוו מרצים חדשים. 
  • נכתבה טיוטת תקציב ראשונה.
  • מיקום – הבנייה עדיין נמשכת במתחם ועדיין אין תוכניות מלאות לאיך המתחם יראה בזמן הכנס. יתקיים מעקב מתמיד בנושא זה.

מאורות – ההכנות לכנס מאורות נמשכות במרץ ונפתחה מכירת הכרטיסים לכנס. 

דורות – עקב המצב הבטחוני וקושי בגיוס עתודה ניהולית לצערנו הכנס לא יתקיים השנה.  

בדיון – אמ"ל

פרס גפן –  אמ"ל

פרס עינת –  בשיחה עם ארן מנהל הפרס הוחלט להשקיע מאמצים אקטיביים בגיוס סיפורים למסלול הנוער.

נוכחות במרשתת – בהובלתה של הפעילה אלה גורדון חן יחל השבוע פרוייקט של המלצות שבועיות בדף האגודה. 

שיתופי פעולה:  

  • מתוכנן להתקיים כנס בנושא ספרי סנדרסון.
  • נוצר קשר עם הסינמטק לבדיקת אפשרות לתוכנית של הקרנה + הרצאה חודשית \ דו חודשית, בשיתוף האגודה.

גזברות – יש דו"ח כספי (ומילולי) והוא יובא לאישור המליאה בחודש דצמבר.

46א – לאחר קבלת האישורים הנדרשים, אנחנו מקווים שהשנה נוכל לקבל אישור 46 א לניכוי מס.

שנתון – אמ"ל

מחשוב – אמ"ל

נושאים לדיון

אישור ועדת פרס גפן – דמיאן הופמן אושר פה אחד ליו"ר ועדת פרס כפן.

האגודה רוצה להודות לארז בר טוב על השנים שכיהן כיו"ר הוועדה ועל תרומתו הרבה לפרס.

אושרו פה אחד השינויים הבאים בתקנון הפרס מחוץ לישיבת הוועד (12.01.2024):

1. סעיף 2ב – מתן אישור חריג למינוי יו"ר מאוחר מהתאריך הקבוע בתקנון (30.11)

2. סעיף 2ג – מתן דחייה במינוי חברי הוועדה עד ה 1.2 במקום 1.1.

3. "מועמדות לפרס", סעיף ה' – הוספה של הטקסט הבא: "תרגום חדש יהיה זכאי למועמדות במידה והתרגום שונה מהותית מהתרגום הקודם לעברית, ועברו לפחות 20 שנה מאז הוצאת התרגום הקודם".

4. אישור חריג לדחיית פרסום הנספח לתקנון ל1.2 במקום ה 1.1. 

תקצוב קורסים – אושר תקצוב קורס עבודה בגובה לאנשי סגל המשתתפים בהקמה ופירוק בכנסים.

אישור כרטיס אשראי – הוועד מאשר פה אחד לבקשת מסגרת אשראי והנפקת כרטיס אשראי לשימוש העמותה. הנוסח המלא נמצא בטופס המבוקש על ידי הבנק. הכרטיס יוצא על שם נימרוד סקאל. מורשה החתימה הנוסף אשר יאשר את ההוצאות יהיה חננאל לבנה. מגבלת ההוצאה בכרטיס האשראי תהיה בין 5 ל-10 אלש"ח. 

אישור מורשי חתימה בחברת האשראי – אושר פה אחד מורשי חתימה בחברת האשראי. המורשים הם ליאת שחר קשתן, נמרוד סקאל, וחננאל לבנה.

הנצחת עמנואל לוטם – אושר פה אחד הקמת אתר להנצחתו של עמנואל לוטם אשר יכיל את כל כתביו ותרגומיו, הרצאות שערך במסגרת הכנסים, ראיונות ועוד.

גיא בוסקו הוא גיק, יוצר חוויות משחקיות, ומכשף כנסים ותיק

האזנה לפרק

נושאים שדיברנו עליהם

תמלול

קרן – שלום, ברוכים הבאים וברוכות הבאות לעוד פרק של עתיד מתמשך. אני קרן לנדסמן, אתי אהוד מימון, והיום אנחנו מראיינים את אשף חדרי הבריחה, זוכה פרס עינת, הסופר, התסריטאי, הבנאדם המגניב באופן כללי, גיא בוסקו. שלום גיא. 

גיא – היי, או מיי גאד, איזה אינטרודאקשן. שלום, מה העניינים? 

קרן – גיא, ספר לנו קצת על עצמך בצורה שאיננה מביכה. 

גיא – אה, אוקיי. אני בן 40 פלוס, גיק, חנון, אב לשניים, מאוד מאוד אוהב מדע בדיוני ופנטזיה, משחקים מכל הסוגים, ואני יוצר של חדרי בריחה וכל הדברים האלה שאת אמרת. 

אהוד – נתחיל עם השאלה הקבועה שאנחנו שואלים את כל מי שמתארחים אצלנו, ספר לנו קצת איך אתה הגעת לקהילה ואיזה קהילה הייתה שם כשהגעת אליה.

גיא – איך הגעתי לקהילה, תראו, זה מתחיל אני חושב כמו אצל רבים אחרים מהתקופה, שעוד לפני טיפה לפני האינטרנט, כשהיינו רואים דברים, אני לפחות בגיל שלי, היינו רואים באפי והיינו רואים בבילון חמש וסטארטרק וכל מיני דברים כאלה, והיינו בטוחים שאנחנו היחידים בעולם שרואים את זה. שאין אף אחד אחר. כי אצלי בשכבה לא היה אף אחד. הייתה מישהי אחת שצפתה בבאפי, והיה מישהו אחד שראה בבילון חמש בכל השכבה. וכל האנשים שהכרתי בחיי באותה תקופה, זה היה סביבות כיתה יא' יב' שהייתי צופה בכל הדברים האלה, לא היו אנשים כמוני. ופתאום, זה היה באמת שנת 98, 99, התחילו הניצנים הראשונים של האינטרנט, הממש יותר, שנכנס לבתים, ואתה פתאום מגלה שיש עוד אנשים כמוך.  וממש תחילת שנות 2000, אני חושב זה היה פעם ראשונה שגיליתי שיש עוד אנשים כמוני. הקהילות הכי חזקות שהייתי חבר בהם אז, שממש התחברתי לתוכם, היו קהילות של עין הדג והמסך המפוצל בתחילת דרכם, סביבות שנת 2001 או 2002, אני לא בדיוק זוכר. אבל אלה היו הקהילות שעסקו באופן כללי בטלוויזיה וקולנוע, אבל בתוכם היו הקהילות החזקות שעסקו במדע בדיוני ופנטזיה, וכל מה שקשור ליצירות ספקולטיביות באופן כללי. ופתאום הכרתי אנשים כמוני. התחלתי ללכת לכנסים ובאמת דרך הקהילה הזאת של המסך המפוצל הגעתי למה שנקרא אז "שגרירות סאנידייל בישראל", שזו הקהילה המרכזית שבה אני פעלתי לפחות בהתחלה, בקהילה המרכזית שבה הייתי פעיל, שזה חובבי באפי, ולפחות בהתחלה חובבי באפי ואחר כך החובבים של יצירות ג'וס וידון באופן כללי. באפי, אנג'ל, פיירפליי וכל השאר. ובתוך הקהילה הזאת התחלנו להעלות דברים. אז, סיימתי צבא, טיילתי בדרום אמריקה וכשחזרתי מדרום אמריקה הלכתי ללמוד באוניברסיטת בן גוריון, מדעי המחשב. ובאוניברסיטת בן גוריון היה מה שנקרא "סניף דרום של המסך המפוצל". שזה היה כל חברי הקהילה של המסך המפוצל שלמדו בבן גוריון, או גרו בבאר שבע באותה תקופה, ונפגשו אחת לשבוע, או אפילו יותר, כדי לצפות בסדרות טלוויזיה ביחד. בתוך הסניף דרום הזה של המסך המפוצל אני הכרתי את עידן דקל, שלמד איתי ביחד בבן גוריון, אמנם לא אותו דבר ולא באותו זה אבל יצא לנו להיפגש הרבה. ועוד אנשים רבים אחרים, אני לא אציין את כל השמות. ומתוך החברות הזאת התחלנו ליצור דברים גם בעולם הזה של באפי, עבור כל מיני הפקות שעלו. אז הכרתי את שירי ישועה, קצת את רותם ברוכין, למרות שאז פחות הכרתי אותה אבל כן התחלנו לעבוד ביחד על דברים, ואחרים שעבדו בזמנו על כל מיני דברים. ואני מאז ומעולם כתבתי. כן, כתבתי עוד כשהייתי… עוד שהייתי ביסודי ואחר כך בתיכון ואחר כך בצבא, והייתי כותב המון המון סיפורים למגירה, ויצירות למגירה, ומחזות ושעשוענים, והכל דברים שלא, לא עשו איתם כמעט כלום, כן? אז כשנכנסתי לקהילה הזאת שזה באמת היה רוב הפעילות הייתה כשהייתי באוניברסיטה. ומצאתי מקום בעצם ליצור בו, ומקום שבו הדברים האלה כן יכולים לעלות, ויצרנו המון המון יצירות מעריצים באותה תקופה.

קרן – הזכרת את עידן דקל, ומבחינתי עידן דקל זה אוטומטית הולך להפקות מקור, ואני יודעת שהיית מעורב במלא הפקות מקור. אני חושבת שהכי… הראשונה הכי מגניבה שיצא לי לקשר ישירות אליך זה היה ההקרנה החיה של דוקטור הוריבל. 

גיא –  כן, יצא לי להיות מעורב, אני חושב, משהו כמו 20 ומשהו הפקות מקור, וספרנו את זה באיזשהו שלב כשעשינו… עבור אחת מהפקות המקור, ספרנו את כמות הפקות המקור, שהיינו מעורבים בהם, אותה קבוצה שעבדה על הרבה מאוד דברים. וזה היה איזה 20 ומשהו הפקות מקור, שכולן היו בין שנים מאוד מסוימות, שהלוואי והייתי יכול להגיד לך בעל פה אבל זה דברים שאני צריך טו לוק אפ. כי לא זוכר בעל פה את השנים. 

קרן – הכול בסדר. 

גיא – כן, סבבה. דוקטור הוריבל היה בשלב שכבר היינו מאוד מנוסים אני חושב. כי בהתחלה עשינו הרבה הפקות מקור טיפה יותר חובבניות, והכל היה הפקות חובבים, כן? בסופו של דבר, הפקות דלות תקציב מה שנקרא. אבל דוקטור הוריבל באמת הייתה הפקה מאוד גדולה, העלינו אותה בשתי איטרציות, הראשונה הייתה פשוט המופע, סוג של הקרנה פעילה, זה כבר היה אחרי שעשינו, ואחרים גם עשו, הרבה הקרנות פעילות של באפי ואחרי מה שהיה עם פוקס, אני לא אציין מה פוקס, אחרי מה שהיה עם פוקס סביב באפי, אז לא יכולנו יותר להעלות הקרנות פעילות של שום דבר שיש לו זכויות יוצרים, ואיך שהוא העניין של דוקטור הוריבל, כיוון שזה נעשה על ידי ג'וס והצוות בזמנו באופן מחתרתי, והזכויות לא היו שייכות לאיזו שהיא חברת הפקה גדולה כמו פוקס או וורנר ברדרס או כאלה, הוא כן נתן את האישור למעריצים ברחבי העולם להשתמש בזה, ולכן יכולנו להשתמש בזה, ואז לראשונה אחרי זמן רב שלא יכולנו להעלות את הקרנות פעילות יכולנו להעלות את ההקרנה הפעילה של דוקטור הוריבל. בהתחלה העלינו באמת הקרנה פעילה רגילה, שבעצם הסרט מוקרן ואנשים על הבמה עושים כל מיני דברים משעשעים, מגיבים לסרט, או משחקים את הסרט, שזה באמת היה מוצלח. ובפעם השנייה שהעלינו את זה העלינו הפקה הרבה הרבה יותר מושקעת. זה כבר היה בשלב באמת עם כל הצוות, עם כל החבורה של אותה תקופה, והקרנה הזאת הייתה דאבל פיצ'ר שבו עשינו בהתחלה את ההקרנה הפעילה של דוקטור הוריבל, ומיד אחריו, מיד אחרי הפסקה קצרה לקהל, את המחזמר של הקומנטרי, שהיה טיפה פחות מוכר באותה תקופה, והוא טוב באותה מידה, כמו דוקטור הוריבל. והעלינו את המחזמר של הקומנטרי, שזה היה, שם היה לנו יותר מקום להשתולל, כי זה בעצם לא וידאו, אלא זה רק אודיו, ויכולנו לעשות דברים די מגניבים עם זה. 

קרן – אני אגיד לך בדיוק מתי העליתם את זה. זה היה באחד האייקונים שנפל, שני ילדים שלי נולדו באמצע אוקטובר, וזה היה באחד האייקונים שנפל בדיוק ביום הולדת שלהם, ומבחינתם זה היה אחד האייקונים הראשונים שהם הלכו אליהם, ולקחתי אותם להפקה פעילה, ומבחינתם… כל יום הולדת שלהם, כל אייקון צריך להיות הפקת מקור לכבוד היומולדת שלהם. זה בו זמנית הייתה אחת מנקודות השיא של שניהם, הם גם היו מאוד קטנים אז, וגם מקור אכזבה לשנים שאחר כך, כשלא היו יותר הפקות מקור באייקון לכבוד היום הולדת שלהם, זה היה מאוד מאכזב, גיא.

גיא – אז צר לי, מה שקרה, את יכולה לספר להם, זה שלאנשים נולדו ילדים ואנשים התבגרו והחיים עצמם השתלטו על הכל.

אהוד – הזכרת שהשתתפת ביותר מ-20, היית חלק ביותר מ-20 הפקות מקור, יש איזו שהיא הפקה שזכורה לך במיוחד ולמה? 

גיא – הפקה שזכורה לי במיוחד? תראו, מותו וחייו של ויליאם או'לירי, שאומנם שהתפקיד שלי בו לא היה מאוד גדול, הוא כאילו היה עבורי סוג של שיא של עבודה. כי באמת, להרים מחזמר, ולהרים מחזמר באורך מלא, שהוא מחזמר מקורי, שזה לא כמו לעשות הקרנה פעילה למחזמר קיים. שזה גם המון עבודה כן? אבל להרים מחזמר מאפס. שזה כאילו הכתיבה של השירים וההלחנה שלהם וזה שזה סתיו דריימן המדהים עשה, וכל ההפקה שהייתה שם, הייתה מטורפת. אז זה באמת משהו שאני זוכר במיוחד. ומעבר לזה יש לי יש לי פינה חמה בלב להרבה מאוד הפקות שעשינו, כן? "הרועה האחרון" הוא בעיניי באמת הדבר שכן הייתי מאוד הכי מעורב בו, אני חושב, בצורה שמרגישה לי מאוד מאוד קרובה. אבל גם הדברים שעשינו כמו משחקי קרוסאובר או "אנג'ל יום במשרד" או הפקות אחרות מצולמות, שהיו נורא נורא נורא מגניבות וכיפיות, וגם היכולת הזאת אחר כך לראות את התגובות של הקהל, לשבת בקהל, במקום לשבת מאחורי הקלעים. תמיד התגובות של הקהל זה נורא כיף, גם בהפקות בימתיות, אבל בסרטים או דברים מצולמים אז יש לזה טיפה ערך מוסף שאתה יכול לראות כאילו תמיד את התגובה ככה, מלשבת בקהל ולא להיות מאחורה. וזה היה נורא מגניב. 

קרן – אני מרגישה שאני צריכה להסביר למאזינים ולמאזינות שכשאתה מדבר על הפקות מקור, אתה מדבר גם על הפקות שעולות על הבמה בכנסים, כמו "מותו וחייו של ויליאם או'לירי", גם כמו… או הקרנה פעילה כמו דוקטור הוריבל, שיש סרט ברקע ואנשים שמשחקים על הבמה, אבל גם סרטים ממש, כמו "הרועה האחרון", שהוא סרט מקור מלא, מהתחלה עד הסוף, שיצרתם צילמתם… העליתם, זמין?

גיא –"הרועה האחרון" נמצא ביוטיוב, כן. הוא קצת, יכול להיות שיהיה קצת מיושן לצופים צעירים, הראיתי אותו לבן שלי לא מזמן, הוא מאוד מהנה, אבל זה לא אותו קצב עריכתי של דברים שהם רואים היום. הוא עדיין, אני מאוד גאה בתוצאה שיצאה שם, ועדיין סרט מאוד מאוד כיפי ומגניב. אם הייתי כותב אותו מחדש היום הייתי משנה כמה דברים, לעדכן אותו לימינו גם מבחינת, פוליטיקלי קורקטנס של כל מיני דברים, ודברים שהשתנו עם השנים עבור כולנו וקורה, שזה נכון לכל הפקות המקור שמסתכלים בדיעבד על עשרים שנה אחורה, או אפילו עשר שנים אחורה בדברים מסוימים.

קרן – אז אני רוצה לדבר על ההפקות אחרות שאתה מעורב בהן, שזה הפקה משמעותית שכוללת גם תסריטים, גם תפאורה, גם קהל, גם לבנות דלתות מסתוריות באמצע חדרים, וזה.. חדרי בריחה. הקהל של חדרי הבריחה, הארד קור חדרי בריחה, הם בעצם אותם גיקים כמונו.

גיא – כאילו, יש תראי, יש חפיפה זה לא בדיוק אותם אנשים, זאת אומרת. אני מכיר היטב כיוון שזו העבודה שלי בעשר השנים האחרונות, אז אני מכיר את קהילת האסקייפרים הישראלית והחברים בה ואני גם מכיר מן הסתם את קהילת המדע בדיוני ופנטזיה או קהילת הגיקים או איך שתרצו לקרוא לזה. קהילת האייקון הישראלית, זה לא מאה אחוז חפיפה, זה גם לא אפילו חמישים אחוז, אבל יש חפיפה, זאת אומרת יש אנשים ששייכים לשתי הקהילות האלה, וגם מן הסתם המשיכה הזאת לתחום הבריחה מהמציאות, מה שנקרא אסקפיזם, ובין אם זה בעולמות של מדע בדיוני ופנטזיה או בעולמות אחרים, עולמות חידתיים, או עולמות משחקיים אפשר לקרוא לזה, כן, אז יש הרבה חפיפה. גם קהילות מקבילות, כמו קהילת הלארפים או קהילות מהסוג הזה, שזה גם עולמות שהם מאוד מאוד משחקיים, יש חפיפה מאוד הגיונית לקהילת האסקייפרים הישראלית, או לקהילת האסקייפרים העולמית, כי אני גם חבר שם ואני בקשר טוב עם קהילת האסקייפרים העולמית וגם שם אנשים מאוד קשורים לעולמות האלה, לעולמות של קומיקון ועולמות אחרים של כנסים בחו'ל.

אהוד – הזכרת שבעשר השנים האחרונות אתה עוסק בחדרי בריחה למחייתך. ספר לנו קצת מה זאת אומרת? כי זה נשמע מאוד מעניין וכיפי ומגניב. 

גיא – כן, אני יוצר אותם, אני יוצר של חדרי בריחה, אני מתעסק במשחוק באופן כללי, יש לי בעבודה שלי, בעצם החברה שלי, סרברו, שני דברים עיקרים שאני עושה, אחד זה חדרי הבריחה למטרות בילוי, מי שמשחק אז מכיר ומשחק. יצרתי מעל 250 חדרי בריחה, גם בארץ וגם בעולם. אני, כמו שאמרתי, חבר בקהילות העולמיות האלה, אני מרצה בכנסים בינלאומיים בנושא של גיימיפיקציה וגם בנושאים של חדרי בריחה באופן כללי, ואסקייפר בעצמי. שיחקתי במעל 900 חדרי בריחה ברחבי העולם. אנחנו עושים הרבה תיירות חדרי בריחה, שטסים לכל מיני מקומות ומשחקים, תיירי חדרי בריחה באים לארץ ומשחקים בדברים שיצרנו. באופן כללי יש פה דברים מטורפים שאנחנו עושים בתחום הזה היום, מי שרוצה המלצות מוזמן לפנות אליי בוואטסאפ או בפייסבוק למצוא אותי, ואני תמיד שמח להמליץ על חדרי בריחה וכאלה, אז אני יוצר אותם. והתחום השני שאני עוסק בו שזה משחוק, כל מה שקשור להעברה של ידע, ערכים, או מיומנויות באמצעות חוויות משחקיות, שאת זה אני עושה עם חברות, ארגונים, עמותות… צה"ל, מערכת החינוך, חברות הייטק, מוזיאונים, מרכזי מבקרים, ובעצם כל מקום שבו צריך להעביר מידע בצורה שהיא לא פשוט מצגת או צורה פרונטלית או משהו כזה, אלא להעביר את המידע באמצעות משחקים ודברים מעניינים. 

קרן – זה ממש מגניב. אני פשוט, אני זוכרת את היום, שאמרת, "תקשיבו, אני חושב להתפטר מעבודה ולהקים חדר בריחה בעצמי".

גיא – כן. זה היה… התחום של חדרי בריחה רק נכנס לארץ, אני חושב שזאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי הזדמנות להתפרנס מהכתיבה, מהיצירתיות, מהדברים שאני עושה, כי באמת אני מרגיש שהעבודה שלי, כל מה שעשיתי בקהילת המדע בדיוני ופנטזיה, באייקון, בעולמות, במקומות אחרים לאורך השנים, בעצם הכין אותי לדבר הזה. עבודה על הפקות. כי הקמה של חדרי בריחה זה הפקה לכל דבר, מאוד דומה להפקות תיאטרון, אנשים שהם תאורנים, ואנשי סאונד, ונגרים, ותפאורנים וזה זה בדיוק אותם דברים, מעצבים, מעצבים גרפיים, וכל הדברים האלה, ועבודה על הפקות לאורך השנים היא ממש הכינה אותי לזה. והעובדה שהייתי, עסקתי בכתיבה מאז שאני זוכר את עצמי, ותמיד כתבתי ויצרתי עולמות פנטסטיים, וכל מיני כאלה, מאוד התאימה, פשוט עד שחדרי הבריחה היו קיימים, עד שהתחום הזה נכנס לארץ, לא ראיתי אף פעם הזדמנות להתפרנס מזה, וכשזה נכנס לארץ זו הפעם הראשונה שאמרתי, אוקיי, יש פה הזדמנות ממש להתפרנס מזה, ואז לא בדיוק התפטרתי מהעבודה, אבל כן, עברתי לעסוק בזה וכולי.

קרן –  זה… גיא, זה נורא נורא מגניב, אני זוכרת את החדר שלכם, אני חושבת שאפילו עשינו… התגייסנו ממש כל הקהילה לצבוע ולסדר ולנגר, יש לי עדיין תמונה איפשהו של איך שעיצבנו את ה… לא את התפאורה, את הקירות באבירי השולחן העגול, וזה גם היה מגניב כי זה היה, אתה יודע, חדר הבריחה הראשון או השני שהיה בכפר סבא, זה היה גם קרוב לבית, זה היה סופר כיף. אבל זה לא רק… כאילו, יש הרבה מאוד אלמנטים, לא רק של משחקיות, אלא באמת של אסקפיזם, כמו שציינת קודם, ממש לטבוע בעולם אחר. בחדרי בריחה.

גיא – כן, זה מאוד דומה למשחקי תפקידים, אני חושב יותר מכל דבר אחר. לא בדיוק לארפ, כן, אבל בסופו של דבר המשתתפים שבאים לחדר הבריחה עוטים על עצמם איזושהי דמות, גם לפעמים הדמות הזאת היא הם עצמם, אבל לרוב הדמות הזאת היא כן משהו שהיא בריחה מהמציאות שלהם, בין אם זה משהו בתוך עולם של מדע בדיוני ופנטזיה כמו… באמת החדר שהיה לי בזמנו אבירי השולחן העגול, או עולמות שאתה נכנס לחדר בריחה של הארי פוטר, או של מכשפים, או חללית עם רובוטים או לא משנה מה, חייזרים. ובין אם זה משהו שהוא ריאליסטי, כן, יש הרבה חדרי בריחה של סוכנים חשאים, או מרגלים, או כל מיני דברים אחרים, או אפילו דברים כמו שוקולד או פיצה, כן, דברים כאלה. אבל עדיין גם בתוך העולמות האלה אתה כן נכנס לתוך משהו שהוא אחר, שהוא בדיוני, אולי לאו דווקא מדע בדיוני אבל הוא כן בדיוני, וכן לוקח אותך למקומות אחרים במובן הזה ויש משהו בחוויה הזאת, שאם היא נעשית כמו שצריך, זו חוויה מאוד מאוד מאוד מאוד כיף מאוד אסקפיסטית מאוד מגניבה. ואם מישהו מאזין לזה ועוד לא היה בחדר בריחה, אז באמת תבואו אליי תבקשו המלצות. מאוד מאוד מאוד מאוד כיף. יש הרבה מיסקונספשן אצל אנשים שעוד לא היו בחדר בריחה. שאני מאוד אשמח לשבור. 

קרן – בבקשה, תשבור. 

גיא – העניין הוא שאנשים, בדרך כלל כשאני שואל אנשים למה הם עוד לא היו בחדר בריחה, אז חלק מהמיסקונספשן קשורים לאיזשהו חשש מכישלון, איזשהו חשש מזה שזה משהו שמיועד רק לאנשים שפותרים תשבצי היגיון, או שמאוד זה הקטע שלהם חידות וכולי. וזה נכון שבהתחלה של התחום לפני עשר שנים זה באמת היה קצת ככה. היום זה ממש ממש לא ככה. לאורך השנים התחום הזה השתנה מאוד, הוא מאוד פונה גם למשפחות עם ילדים, גם לקהל רחב, מאוד מאוד רחב, החוויה… החדרים הגדולים, החדרים שנחשבים טובים, החוויה היא הרבה יותר מבוססת חוויה, מאשר מבוססת חידות ולשבור את הראש. ואין כישלון, כולם מצליחים, כולם נהנים, כולם יוצאים מהחדר, זה לא כמו… יש עדיין חדרים באירופה, כבר זה הולך ופוחת, אבל יש עדיין חדרים באירופה, וגם חלק מהחדרים בארצות הברית, שמאוד מתגאים באחוזי יציאה נמוכים, שרק 30 אחוז מהאנשים מסיימים את החדר. עוברים 60 דקות, פותחים את הדלת, מוציאים את האנשים החוצה, הם לא סיימו כלום. בארץ אין דבר כזה, בארץ כל החדרים הם 100 אחוז הצלחה, כל החדרים הם מבוססי חוויה, זה יותר כמו רייד של דיסני, לא בדיוק כן? אבל כי זה כן עדיין משחקי. זו לא חוויה פסיבית, זו חוויה אקטיבית, אבל החוויה אקטיבית הזאת היא חוויה אקטיבית מאוד מאוד מגניבה, שכולם מצליחים בה, תלכו, תנסו, ותראו שכיף לכם, אבל תתייעצו איתי קודם לאן.

אהוד – אוקיי. דיברת קודם על זה, שאחת הסיבות שהקבוצה שלכם הפסיקה, קצת לעשות הפקות, זה בגלל שהאנשים התבגרו ונולדו ילדים וכן הלאה ועברו להפקות מסוג אחר. אשמח אם תדבר קצת על החוויה של איך זה להגיע עם ילדים לכנס. אולי נתחיל מסתיו בכוכב ארנב? 

גיא – שניה, אמרת הרבה דברים שיש לי מה להגיב להם. קודם כול, כן, לאנשים נולדו ילדים ועברו למקומות אחרים, זה אחת הסיבות, עוד סיבה היא שחלק גדול מאוד מהקבוצה, באמת חלק מאוד מרכזי וגדול בקבוצה, פשוט עבר לחו"ל, בלי קשר, לא נולדו ילדים ולא זה, פשוט אנשים הלכו לחפש דברים אחרים במקומות אחרים, בלונדון, בארצות הברית, לוס אנג'לס, ניו יורק וכולי, אז… כן, לא, אנשים המשיכו הלאה, זה מאוד טבעי, גם לי זה היה יחסית טבעי. אני מאוד מתגעגע לזה, כן, אני יש רגעים נוסטלגיים שאני מתגעגע לתקופה, אני חושב שחלק מזה, זה גם געגוע גם לגיל הזה, כן געגוע להיות בן 20 פלוס אפילו 30 ולהיות מה שהיינו אז, כן, התחושה הזאת שאתה עולה על במות, שאתה מפיק, שאנשים מזהים אותך, שאתה כאילו מסתובב באייקון בצורה מאוד מסוימת. אבל גם המעבר הטבעי הזה של להעביר את הכול לדור הבא הוא מעבר שהוא נהדר בעיניי. כן? הבן שלי בן 13 עכשיו. הוא גם מגיע לכנסים כבר המון המון שנים, מאז שהוא תינוק, כן, אבל בשנים האחרונות הוא מאוד פעיל, ורק מחכה להזדמנות שהוא יוכל להתנדב, שהוא יוכל להיות חלק מזה ושהוא יוכל בעצמו להעלות דברים, והמעבר הזה של להעביר את הדברים הלאה מרגיש מאוד טבעי. סתיו בכוכב הארנב זה פשוט אחת ההפקות המאוד קטנות שיצא לי להעביר לגיל הזה, לגילאים האלה, לגילאים הצעירים. בזמנו היינו עושים גם, עם יניב ועם אחרים עשינו את שני עולמות ופיצוץ, ועשינו כל מיני הפקות לנוער ולילדים, שהם כל מיני… בעצם לרוב משחקי. סתיו בכוכב הארנב זה סיפור שהייתי מספר לסתיו הבן שלי שהוא היה קטן, ופשוט הפכנו את זה למעין שעת סיפור אינטראקטיבית עם כל הילדים, וזה הפקה מאוד מאוד חמודה וקטנה ומגניבה. העליתי אותה פעם עם ניר קיטרו, וכמה פעמים עם ענבר מאירסון, ולאחרונה עם אורי ליפשיץ, וזה מאוד מאוד חמוד. אבל באופן כללי בלי קשר לסתיו בכוכב ארנב, כל העניין הזה של ליצור דברים עבור דור חדש של ילדים של גיקים, לגדל ילדים גיקים, זה נורא נורא נורא כיף. אנחנו רואים עם הילדים סטארטרק לאחרונה הרבה, וגם דברים אחרים וזה נורא מגניב. 

קרן – מה התחושה שלך כהורה לילדים בכנסים ואיך הופכים את הילדים שלך לגיקים כדי שתוכל ללכת איתם לכנסים לתת להם 100 שקל להסתובב בדוכנים ואז לעשות מה שאתה רוצה. 

גיא – אני חייב לומר שלי זה לא הרגיש קשה להפוך אותם לילדים גיקים. כאילו זה מרגיש נורא טבעי. כיוון שגם אני וגם איריס אישתי שנינו חנונים ממש, וכל כל הדברים שאנחנו עושים בבית וההתנהלות שלנו היא גיקית, אנחנו משחקים הרבה במשחקי קופסה, וצופים הרבה בדברים האלה. אני זוכר שההורים שלי כשהייתי ילד, אז נגיד הייתה מגיעה שעה שמונה ואז היו אומרים צריך שקט בבית, ההורים רואים חדשות. כל מיני כאלה ואנחנו לא… אז כאילו כשהילדים היו קטנים אז היה כזה צריך שקט בבית, ההורים רואים סטארטרק או סטארגייט או לא משנה, מה שהיה באותה תקופה. אז ולאט לאט הם התחילו לראות איתנו והתחילו לשחק איתנו במשחקים והתחילו לצפות איתנו בדברים, אז הרגיש מאוד טבעי וכמובן ללכת איתנו לכל הכנסים. מה הייתה השאלה? 

קרן – אתה היום כשאתה הולך לכנסים אתה מרגיש שיש מספיק תוכן לילדים, שאתה מרגיש בטוח לתת להם להסתובב לבד או… 

גיא – תראי, זה עניין אני חושב יותר עניין של גיל, כמה בטוח אני מרגיש לתת להם להסתובב לבד כש… כשהם היו בני 6, 7, לא יודע, אז פחות, מגיל 9, 10 ומעלה יותר, מרגיש בנוח לתת להם להסתובב לבד. לא חושב שיש הבדל גדול מלתת להם להסתובב לבד פה בשכונה, מאשר לתת להם להסתובב באייקון במובן הזה, זה לא קשור לגיקיות או לא גיקיות. מעבר לזה מבחינת התכנים, יש עדיין, המצב השתפר משמעותית ממה שהיה פעם, כשהם היו טיפה יותר קטנים, אני חושב שככל שהקהילה מתבגרת, ויש יותר ילדים, ויש יותר יוצרים שהם עכשיו הורים לילדים, אז כמובן שזה משתפר, יש עדיין מקום לשיפור. מן הסתם אין מספיק תכנים. למשל, הקטנה רצתה, היא בת 9 עכשיו, והיא רצתה להשתתף במשחקי תפקידים, ובאייקון האחרון, ולא היו משחקי תפקידים, כל המשחקי תפקידים היו או מגיל 14, או היו כמה משחקי תפקידים לגיל 6-7 כזה, וכל השאר היה מגיל 13-14, משהו כזה, אז לא היה לה. וזה בסדר, כי אין אף אחד שמרים משחקי תפקידים כאלה, כן, ברגע שיהיו אז יהיה. אני לא יכול לבוא לאייקון ולהגיד להם, למה אין משחקי… בסופו של דבר כולם מתנדבים, מי שרוצה להרים כאלה דברים. מרים כאלה דברים. אבל לבן ה-13 היו המון תכנים, הוא הלך להמון תכנים באייקון האחרון, הרבה יותר ממה שהוא הלך בשנה שלפני זה, וזה גם חלק מההתבגרות שלו, הוא מכיר יותר פאנדומים, מכיר יותר דברים גם במובן הזה וגם במובן של תכנים שמתאימים לגילאים האלה. שזה אחלה. 

קרן – אז אנחנו מגיעים לכנסים ואני הולכת לשאול אותך שאלה שאני יודעת שנוגעת בנקודה שכואבת לך, שזה הנושא של אורחי הכבוד בכנסים.

גיא – קודם כל הנקודה הזאת כבר לא כואבת, היא כאבה לי בזמנו, כן, הייתה תקופה, אני הייתי, אני רצתי לוועד האגודה, הייתי שנתיים חבר בוועד האגודה, רצתי ספציפית על מצע של – "אני רוצה לשנות את סוג האורחים שבאים לכנסים", כי אני, אני אדם מאוד מאוד שבא מהמקום של מדע בדיוני ופנטזיה טלוויזיוני. גם קולנועי, אבל בעיקר טלוויזיוני, בעיקר המדיום הזה. אני אוהב לקרוא, כן, אני קורא ספרים ואני… בכל זאת, אבל העולם הספרותי הוא פחות המקום שבו אני יוצר ופחות המקום שבו נמצאים הפאנדומים שלי, כן? זה לרוב דברים כמו… סטארטרק או באפי, ודברים אחרים שבאים מהטלוויזיה או לפעמים מהקולנוע. והייתה תקופה בהתחלה שהכנסים, שאני זוכר אותה מאוד לטובה, זה כנסים שהיו באים גם אנשים כמו למשל כשאיבנובה הגיעה, כן שזה היה מאוד מאוד מגניב. איבנובה זה השם של הדמות מבבילון 5. ואחר כך זה הפסיק, מסיבות מאוד ברורות, גם כלכליות וגם סיבות אחרות, ובמשך שנים מאז, אני חושב ב-20 שנה האחרונות, לא הגיע אף אחד כאורח הכבוד שאינו סופר. לא את התסריטאי של… בזמנו רצינו להביא את התסריטאים של אבודים ושל סטארטרק, לא תסריטאים, לא שחקנים, לא במאים, לא… כאילו אף אחד מהתעשיות האלה של קולנוע וטלוויזיה. וכשאני רצתי לוועד האגודה, בזמנו רצתי על המצע הזה של לשנות את זה, ו… היה המון מה לעשות בוועד שהוא לא זה, ולמרות שניסיתי אני מרגיש שכשלתי בזה, וקצת אכלתי את עצמי על זה שכשלתי בזה. כשלתי בזה מסיבות שהן גם פוליטיות וגם אחרות, שאתה מגלה ברגע שאתה נכנס פנימה, אתה מגלה שזה לא כזה פשוט והיו לזה הרבה סיבות. ועד היום כן זה טיפה נוגע אבל, שוב, עם השנים זה פחות, פחות השפיע עליי כמו אז. זה היה מאוד בער בי להביא את האנשים האלה והיה דיבור בזמנו עם תומר שלו וממש התחלנו תוכניות ודיברנו עם אנשים פוטנציאליים וכולי ובסוף זה נפל. ואני חושב גם שאף אחד לא לקח את זה אחר כך. יכול להיות. האמת אני לא יודע. יכול להיות שאנשים ניסו, וכמוני לא כל כך הצליחו. אבל כן זה נקודה שבזמנו די כאבה לי היום פחות.

אהוד – רק הערה קטנה למאזינות ולמאזינים, השחקנית ששיחקה את איבנובה בבילון 5 נקראת קלאודיה קריסטיאן. 

גיא – כן, סליחה, לא אמרתי את השם, כן. 

קרן – והיא הגיעה לעולמות וזה היה מגניב בטירוף.

גיא –  כן זה היה מדהים, היא באה גם עם אחד השחקנים ששיחק בתיקים באפלה בזמנו, ובעוד כמה דברים. ובאופן כללי, כאילו, כמות השחקנים, במאים, תסריטאים, אנשים שעובדים בתוך התעשיות האלה, היא עצומה. זאת אומרת, ברור שיש אפשרות, לפחות חלק מהם, הרי הם גם הולכים לכנסים, לא רק בארצות הברית, הם באים לכנסים באירופה ובמקומות אחרים. היום זה בכל מקרה הולך והופך להיות יותר בלתי אפשרי משנה לשנה, עם כל הבעיות הפוליטיות והביטחוניות כאן, אז ברור שזה קשה יותר, גם סופרים כבר פחות מגיעים, אבל לא ניכנס לנושא הזה, כי כאילו זה פודקאסט כיפי.

קרן – הכי כיפי. 

גיא – כן, בדיוק. 

אהוד – את "הרועה האחרון" והפקות אחרות מימנתם במימון המון, ש… אז היה חדש יחסית בארץ, אם אני לא טועה, ואני אשמח אם תוכל לדבר קצת על קמפיינים של מימון המון ואיך לעשות אותם, כי זה נושא מעניין, זה נושא מודרני יחסית.

גיא – וואו, קמפיינים של מימון המון ואיך לעשות אותם, תראה איך לעשות אותם יש היום… המצב מאוד שונה ממה שהיה לפני 15 שנה כשעשינו את הקמפיין, 15 שנה? לא, 12? לא יודע. לא זוכר, שנים זה מבלבל. המון שנים, המצב היום שונה, היום יש מומחים לזה, אנשים שזה המקצוע שלהם, כן? שאנשים שוכרים אותם בשביל להרים קמפיינים של מימון המונים. אנחנו כשעשינו את הקמפיין מימון בזמנו לרועה האחרון, אחר כך לצלילה חופשית, אז באמת זה היה ההתחלה של הקונספט הזה, זאת אומרת, זה כבר היה פופולרי לעשות קמפיינים של מימון המון, אבל זה באמת היה ממש כשהתחום הזה של מימון המון רק הושק ורק התחיל. זה היה מאוד מאוד מאוד מגניב, החוויה הייתה מאוד אינטנסיבית לעבוד על זה, אבל זו הפקה בפני עצמה. השלב של המימון המון הוא הפקה בפני עצמה. זאת אומרת, הסרטון שצריך להעלות, במיוחד היום, היום בעידן של קיקסטארטר אנשים מעלים סרטונים, אני רואה את זה בעיקר בעולם שבו אני עובד, העולם של משחקים. בין אם זה משחקי קופסא או משחקי בריחה מסוגים שונים שמעלים קמפיינים לקיקסטארטר, אז הדברים שם… הסרטון עצמו שעולה לקיקסטארטר הוא בפני עצמו סרט שהוא הפקה לא קטנה, כן, שלא לדבר על כל הסרטונים הנלווים והעדכונים לתורמים והתמורות וכל הדברים שיש שם. זה קמפיין בפני עצמו, וזה באמת עולם שלם שאפשר לדבר רק עליו שעות, לעשות את זה בזמנו, כשזה רק התחיל, היה מאוד מרגש והיה מאוד מגניב וגם קיבלנו תמיכה עצומה מהקהילה, ובאמת הרועה האחרון יצא לפועל בעיקר בזכות זה, זה היה נהדר. 

קרן – אתה הזכרת את המילים הרועה האחרון, ספרתי בערך 57,322 פעמים, אבל לא אמרת על מה הסרט. 

גיא – הסרט הוא… הרועה האחרון הוא סרט מסע פנטסטי שמבוסס על מיסטיקה יהודית, על… אני לא רוצה לספיילר, אני לא מרגיש… מי שמתעניין אז יכול להיכנס ליוטיוב ולכתוב "הרועה האחרון" ולהתחיל לצפות. 

קרן – אנחנו נעשה את זה יותר פשוט. באתר האגודה, במקום של הפודקאסט של הפרק הזה, יהיו לינקים כולל ל"הרועה האחרון". אז הרועה האחרון הוא על מיסטיקה יהודית. יום במשרד זה… 

גיא – "אנג'ל יום במשרד" היא הפקת מקור, שהיא שילוב של סדרת הטלוויזיה "המשרד", סדרה קומית המשרד, למי שמכיר, עם סטיב קארל, סדרה נהדרת, יחד עם אנג'ל, סדרת הבת של באפי. וזו פרודיה קומית, שמשלבת בעצם את הדמויות של אנג'ל בתוך הסטינג  של המשרד. זה מאוד מאוד מצחיק, את זה אין ביוטיוב אבל יש את זה בווימיאו, אם אני לא טועה. 

קרן – מה עוד יש? 

גיא – מה עוד קיים? ב-VOD של האגודה יש הרבה הפקות מקור, חלק גם של אחרים, גם שלנו, הם מצולמות באיכות מאוד נמוכה עם סאונד גרוע, שזה לא אידיאלי לצפות בזה, אבל זה שם, לא כל ההפקות, רק דברים שאין עליהם זכויות יוצרים, שזה בעייתי. את הפסקול של מותו וחייו של ליאם אולירי אפשר לשמוע בערוץ היוטיוב של סתיו דריימן. ולא יודע, צריך לחפש עוד דברים. "מותו וחייו של ליאם או'לירי" זה מחזמר בימתי באורך מלא. שגם המוזיקה וגם השירים וגם הכל נכתבו ספציפית עבורו מאפס, זאת אומרת לא כמו הקרנה פעילה אלא ממש מחזמר בימתי שלם שהועלה מספר פעמים. והוא עוסק בחייו של אנג'ל, שוב סדרת הבת של באפי, אבל בתקופה שאנג'ל, כל הפלשבקים בעצם של אנג'ל, איך הוא הפך לערפד, איך הוא קיבל את הנשמה שלו בחברה בקללה צוענית, וכל מה שקרה אחר כך, עם ספייק ודורסילה ודרלה וכולי. 

קרן – זה היה… זו הייתה הפקה מאוד מגניבה, אני חייבת להגיד בתור מישהי שישבה בקהל, זה היה סופר מגניב.

אהוד – תודה רבה מאוד לכל המאזינות המאזינים תודה לקרן לנדסמן, ותודה עצומה לגיא בוסקו שהיה איתנו הייתה שיחה מרתקת. ונשתמע בפרק הבא.

גיא – תודה לכם, תודה שאירחתם אותי זה היה ממש כיף.

קרן – לנו היה ממש כיף.

האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה (ע"ר) מכריזה בזאת על אספה כללית. האספה תתקיים ביום ראשון 29.12.2024 בשעה 17:00, בפורמט וירטואלי.

על סדר היום של האספה:

  1. אישור דו"ח כספי ומילולי לשנת 2023.

קישור VC ישלח במייל לחברי האגודה.

ישיבת ועד האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה תתקיים ב-23/12/2024 בשעה 18:30 בתל אביב.

נושאי הישיבה
עדכונים קבועים:

אייקון
עולמות
מאורות
דורות
בדיון
פרס גפן
פרס עינת
שנתון
נוכחות במרשתת
שיתופי פעולה
גזברות
מחשוב
מעבר על רשימת משימות

נושאים לדיון:

אישור תקנון פרס גפן ויו"ר הפרס – נעשה מחוץ לישיבת הוועד במהלך החודש האחרון
תקצוב קורסים

ישיבת ועד האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה התקיימה ב-12/11/2024 בתל אביב.

נוכחים: ליאת שחר קשתן (יו"ר), נימרוד סקאל, הדס תמר נבנצל, בר פישביין, אלה דרייהר, עינת סיטרון, וחננאל לבנה. אורחת: דרור רייף נשר.

עדכונים קבועים:

אייקון –  פסטיבל אייקון הסתיים בהצלחה רבה. ועד האגודה רוצה להודות למנהלי הפסטיבל, לסגל, למרצים למרצות למתנדבים ולמתנדבות ולכל הפעילות והפעילים שתרמו להצלחתו. סיכומי הפסטיבל נערכים בימים אלה. סיכום מלא של אייקון יחד עם מנהלי הפסטיבל יתקיים בישיבת הועד הבאה. 

עולמות -החלה העבודה על כנס "עולמות 2025: כוכבים". קיים לו"ז הפקה והחל גיוס הסגל הבכיר. 

מאורות – החלה העבודה על הכנס וגיוס התוכן מתחיל בימים אלה.  

דורות – עקב המצב הבטחוני וקושי בגיוס עתודה ניהולית לצערנו הכנס לא יתקיים השנה.   

בדיון – אמ"ל.

פרס גפן – פרס גפן 2024 הוענק באירוע הסיום של פסטיבל אייקון. ארז בר טוב סיים את תפקידו כיו"ר ועדת פרס גפן, הוועד מודה לארז על תרומתו רבת השנים לפרס.  

פרס עינת – ועד האגודה מינה את ארן רהט למנהל פרס עינת 2025. 

נוכחות במרשתת – נבחנת האפשרות לפתוח חשבון ברשת החברתית בלוסקיי. נעמה כהן חזרה לצוות והועד מודה לה על פעילותה. 

שיתופי פעולה  שיתוף הפעולה עם הסנטר סביב פסטיבל אייקון היה מוצלח מאד מבחינת שני הצדדים. נמרוד יחפוף את הנושא מול ליאת עם כניסתה לתפקיד. 

גזברות – הצפי הוא שהדוח הכספי יאושר בחודש דצמבר

46א – אמ"ל

שנתון – השנתון הדיגטלי צפוי להישלח לחברי האגודה החודש. לאחר שליחתו לחברי האגודה הוא יתחיל להימכר בחנויות. 

מחשוב – הגיעו מספר מתנדבים לעזור עם אתר האגודה. חננאל יתאם מול ומול א. מחשוב האגודה. צעד ראשון – שדרוג אתר האגודה. 

נושאים לדיון

הצבעה על יו"ר – בהצבעה על תפקיד יו"ר הוועד נבחרה פה אחד ליאת שחר קשתן.

חלוקת תפקידים – 

תפקידאחראי.ת
גזבריתנימרוד
ליווי אייקוןליאת
ליוווי עולמותהדס תמר
שת"פליאת
פרסים ותחרויותליאת
מזכיר ועדחננאל
מחשובחננאל
אתרהדס תמר
פעיליםליאת
מזכירות האגודהחננאל
מרשתת ורשתות חברתיותבר
מלווה מכתב חודשיהדס תמר
דוברותחננאל
מלווה מאורותעינת
כנסים קטניםעינת
מלווה דורותעינת
מלווה בדיוןעינת
דוכן אגודה ומרצ'נדיזבר
מחסןנימרוד
שנתוןאלה

חפיפות – חפיפות לתפקידים החדשים, ככל שידרשו, יתקיימו בנפרד. 

מדיניות חלוקת פרס עינת – הנושא נדחה לישיבה הבאה. 

הנצחת פעילים וחברי קהילה – הועלתה הצעה על ידי הפעילה גליה בהט לייצר אתר להנצחת חברי הקהילה. ההצעה התקבלה אבל הוחלט לא לייצר אתר נפרד אלא להפוך את זה לחלק מאתר האגודה. חננאל ירכז את אזור ההנצחה. 

הנצחה של נייבי בירד– נייבי בירד הייתה יוצרת קומיקס וקוספליי ומרצה קבוע בכנסי אייקון. היא נרצחה בפיגוע ברכבת הקלה ביפו. ועד האגודה נמצא בקשר עם משפחתה של נייבי בירד בנוגע להנצחתה ובדיקת אפשרויות שונות.

הספרייה של אחד מהחטופים שנרצח – התקבלה פניה בנוגע לספרייה המכילה ספרי מד"ב רבים באנגלית, שהייתה של אחד החטופים שנרצח. נשלחה תשובה למשפחה המסבירה שיש קושי רב בנושא תרומות של ספרים, כפי שראינו עם ספרייתו של עמנואל לוטם.

העברת כספים בין עמותות – חננאל ונמרוד יבדקו את הנושא מול הרואה חשבון. עדכון נוסף יהיה בישיבת הוועד הבאה.  

הדפסה של שנתונים קודמים – בוחנים הדפסה דרך POD והמשמעות על המשך מכירה דרך חנות האגודה

הנחת חברות לקטגוריות נוספות – הנושא נדחה ישיבה הבאה

אירועי הדרן רשמיים , ספרי שמע להיה יהיה,  פינת תוכן קבועה לסושיאל של האגודה  -הפעילה אלה גורדון העלתה מספר הצעות לקידום האגודה – נימרוד וליאת ידברו איתה. 

אירוע חד פעמי – הקרנה של פרק – אושר. נימרוד וליאת ידברו עם אלה. הרחבה בנושא תפורסם לאחר קבלת אישור.

כנס סנדרסון 2 – לאחר הצלחת הכנס "סנדרקון" , פנו המארגנים לאגוד לבדוק אפשרויות של שיתופי פעולה וכנסים תחת המטרייה של האגודה. עינת תהיה איתם בקשר. 

הסיפור הוא תוספת מאוחרת ל"חלום בהקיץ", עולם משותף משנת 2006, ותוספת טיפה-פחות-מאוחרת לפרויקט "המציאות שאחרי"

שוהם מכינה חביתה. היא לא שואלת אם אני רוצה. היא תמיד שואלת, אני אף פעם לא רוצה כי אני שונאת לאכול בבוקר, אבל היא תמיד שואלת. היא לא שואלת היום.
גבי מתלטף עליה וכשהיא מתעלמת הוא מעופף ונתפס לה על החולצה. "די!" היא אומרת ומורידה ממנה את החתול המעופף. הוא עובר להציק לי.
אני זזה סביבה בשקט. מכינה קפה. הכפית מתנגשת בספל והרעש מהדהד בתוך השקט. "אני מצטערת." אני אומרת ולא ממש בטוחה על מה. שוהם לא עונה, היא אפילו לא מסתכלת עלי. אני לא בטוחה על מה היא כועסת. היום עולים לקבר, אולי היא כועסת על זה, על אביגייל. היא מטיחה את הצלחת על השולחן.
אני מתיישבת ליד השולחן עם הקפה, מקווה שתבחר לדבר. היא אוכלת את החביתה בשתיקה. בכל פעם שהמזלג נוגע בצלחת, הוא מכה בה והרעש מרעיד את השקט. היא מסיימת את החביתה ומשאירה את הצלחת בכיור, לא שוטפת אותה. אני לא אומרת לה לשטוף כלים אלא קמה ושוטפת את הצלחת.
אני חוזרת לחדר ומתלבשת. אני לובשת חולצה עם ציור שאביגייל ציירה פעם.
"לא ידעתי שיש לך חולצה עם הציור הזה." שוהם אומרת.
"חלמתי את החולצה. חשבתי שזה יהיה סימבולי." המבט של שוהם משתנה. היא רוצה שאחליף חולצה? אולי מפריע לה שזה ציור של אביגייל?
"אנחנו צריכות לצאת." שוהם צועקת לי מהסלון. אני בוחרת את החולצה השחורה הראשונה שאני רואה ולוקחת את המפתחות של האוטו. שתינו מסתכלות על השקית עם המסיכות שעדיין תלויה ליד הדלת. שוהם רצתה לזרוק אותה אבל אני לא הסכמתי. אי אפשר לדעת מתי הקורונה תחזור. אנחנו לא יודעים למה נעלמה, ככה שאנחנו לא יודעים אם ומתי תחזור.
אנחנו יורדות במעלית בשתיקה. שוהם בטלפון ואני מסדרת את הבגדים והשיער מול המראה, אולי הפעם אבא לא ימצא על מה להעיר לי.
באוטו אני מדליקה רדיו ושוהם מכבה אותו ומכוונת ווייז. ארבעים דקות בשתיקה חונקת. אני לא בטוחה מה יותר גרוע, לנסוע ככה או להגיע. אני רוצה לחזור למיטה.
"שיט." אני מפספסת פניה ומתווספת עוד רבע שעה בווייז.
"אנחנו נאחר." שוהם אומרת.
"סליחה."
אנחנו נתקעות בפקק. שוהם מדליקה את הרדיו ומעבירה תחנות. כשהיא לא מוצאת משהו שהיא אוהבת, היא מכבה אותו בחזרה.
"את תחזרי לדבר איתי מתישהו?" אני שואלת.
"אני לא לא מדברת איתך." היא מדליקה שוב את הרדיו ושוב מעבירה תחנות בחוסר סבלנות.
"לא אמרת מילה אחת מאז הבוקר." היא מתחילה להגיד משהו. "חוץ מלהגיד לי שאת לא מכירה את החולצה." אני קוטעת אותה. "מה עובר עלייך?"
הפקק לא זז ולווייז מתווספות עוד חמש דקות. "אנחנו נאחר."
"זה מה שיש לך להגיד לי?"
"מה את רוצה שאני אגיד לך?" היא שוב מכבה את הרדיו.
"מה עובר עלייך?"
"לא עובר עלי כלום." היא מדליקה את המזגן.
"אוקי." אני מדליקה את הרדיו.
"מה את רוצה שאני אגיד לך?" היא שוב מכבה את הרדיו.
"על מה את כועסת?"
"אני לא."
"אוקיי."
"מה את רוצה ממני?"
"את כל היום מטיחה דברים ולא מדברת איתי. אם את נסערת בגלל אביגייל זה בסדר אבל תגידי משהו."
"אלמוג, די."
"את זאת שלא מדברת איתי!"
"אנחנו מאחרות."
"אני יודעת את זה! מה את רוצה שאני אעשה?"
"אני שונאת לאחר."
"אני מצטערת!"
"מה היה לך כל כך דחוף להחליף חולצה?"
"את בהית בי."
"כי חלמת אותה." היא אומרת את המילים כאילו זורקת אותן עלי.
"ו-?"
שוהם שותקת.
"גם את גבי חלמתי. וגם את התנור אם כבר מדברים על זה." היא לא הסתכלה עלי. "שוהם?"
"מה?" הקול שלה חד.
"ממתי אכפת לך אם אני חולמת דברים?"
"את חולמת יותר מדי ולא נזהרת. מה יקרה אם הכוחות שלך יצאו משליטה? את יודעת איזה אסונות יכולים לקרות?"
"למה שזה יצא משליטה? לא היה אסון משמעותי בגלל חולמים מאז השריפה בכרמל."
"כי מגיפה עולמית לא נחשבת אסון משמעותי?"
"ברור שכן. אבל היא לא הייתה בגלל חולמים."
"יצא לך לחשוב, לרגע, שאולי את לא יודעת הכול?"
"שוהם, מה עובר עלייך?"
"כלום." היא מתאבנת במקום.
"שוהם?"
"מה?"
"מה אביגייל עשתה?"
"כלום."
"בבקשה תגידי לי שזה לא מה שאני חושבת."
"זה לא."
"שוהם?"
"זה מה שרצית שאני אגיד, לא?"
"שוהם. נו?"
שוהם שותקת.
"מטומטמת. למה היא לא אמרה לי?" האוויר לא ממש נכנס לריאות שלי. "הייתי יכולה לעזור… בגלל זה היא…?" אוויר. לנשום. חם לי נורא. "שיט. שיט. שיט."
"תעצרי בצד." שוהם אומרת.
אני בקושי רואה אבל מצליחה לעצור בצד. "אני הייתי יכולה לעזור… לפחות לעזור לה… שיט." אוויר. הקול שלי נהיה פחות ופחות ברור. "ברור למה היא לא אמרה לי, אבל למות? היינו יכולות…" אוויר. איך נושמים? האוויר לא נכנס לריאות שלי. "והייתי כועסת. אבל… מטומטמת." אוויר. צריך אוויר. עכשיו אני שמה לב שהנשימה שלי מהירה מדי. צריך לנשום. אחת. שתיים. שלוש. ארבע. שוהם סופרת עם האצבעות תוך כדי שהיא מוציאה אוויר. אחת. שתיים. שלוש. ארבע. היא עוצרת את הנשימה. אחת. שתיים. שלוש. ארבע. הפעם היא מכניסה אוויר. אחת. שתיים. שלוש. ארבע. היא שוב עוצרת את הנשימה. אני יודעת שהיא רוצה שאני אתאם את הנשימה שלי עם הספירה אבל אני לא מצליחה. הנשימה שלי מהירה מדי ולא נשלטת. אחת. שתיים. שלוש. ארבע. היא מוציאה אוויר. אחת. שתיים. שלוש. ארבע. היא שוב עוצרת את הנשימה. היא מושיטה לי את היד שהיא לא סופרת איתה. אני לוחצת אותה חזק. היא לא זזה. אומרת בלי מילים שהיא כאן.
החזה שלי כואב. אחת. שתיים. שלוש. ארבע. אני מנסה להאט את הנשימה אבל לא ממש מצליחה. אני מרגישה את הגוף שלי מתכווץ. הכול כואב. וחם. אחת שתיים. שלוש. ארבע. אנחנו מאחרות ממש. בגללי. אחת שתיים. שלוש. ארבע. אחת שתיים. שלוש ארבע. הנשימה שלי סוף-סוף מאטה קצת. אני מסוחררת נורא. "אני לא מסוגלת לנהוג." אני אומרת. או לפחות מקווה שזה מה שאני אומרת. בכל מקרה שוהם מבינה. היא קמה ויוצאת מהמכונית. אני עוברת לכיסא שליד הנהג. היא מושיטה לי יד אחת, ועם השנייה מתניעה.
עכשיו אני מבינה למה היא רצתה לזרוק את המסיכות.

למחרת בבוקר אני מבינה שבוקר כי האור מסנוור אותי דרך התריסים ושוהם לא שוכבת לידי. אני לא חושבת שישנתי ואני עם כאב ראש נורא ובחילה ומחבקת את קאי חזק.
זה פתטי, אישה מבוגרת שמחובקת עם בובה. אני כבר מבוגרת. אני לא אמורה לבכות לתוך הקשקשים המזוייפים. אני אמורה לקום מהמיטה, אני אמורה להתלבש, אני אמורה לצאת מהבית. זה מה שכולם עושים עכשיו. המגיפה נגמרה. רק אני מטומטמת ומחבקת בובה. אני צריכה לטוס לחו"ל, כמו כולם. המגיפה נגמרה! צריך לצאת מהבית. הגוף שלי כבד מדי מכדי לזוז. אני מתהפכת במיטה ומחבקת את בובת הדרקון.
כשהייתי בת שבע או שמונה ואביגייל הייתה בת אחת עשרה היה לנו דרקון אמיתי. קטן, והצבעים שלו היו קצת דהויים אבל דרקון. אביגייל חלמה אותו. הוא מת אחרי כמה חודשים. אביגייל חלמה שהוא מת. היא לא הסכימה להודות בזה… היא ואבא אמרו שהוא מת מזקנה, אבל אני ידעתי. דברים אחרים שחולמים אף פעם לא מתו לבד. העכבישים נשארו בחדר שלה שבועות עד שהצלחתי לחלום שהם עברו ליער.
אחרי שהדרקון מת אבא קנה לי את קאי. לא הסכמתי לקרוא לו באותו שם כי הוא לא ווילי אבל מאז הוא במיטה שלי. אני תוהה מה היה קורה אם המצב היה הפוך, אביגייל הייתה חולמת שאני חוזרת? אסור לחלום דברים כאלה. כולנו יודעות את זה. זה לא אומר שזה לא קורה. אנחנו לא אמורות גם לחלום מגיפה עולמית.
"את רוצה חביתה?" אני שומעת את שוהם שואלת.
"לא, תודה." אני קמה מהמיטה, לא טורחת להחליף לבגדים נקיים. לזוז דורש הרבה יותר כוח ומחשבה ממה שזכרתי. אני מכינה קפה.
"שתית יותר מדי." שוהם אומרת. "את נראית נורא."
"תודה. בפעם הבאה שאחותי תגרום למגיפה עולמית ותמות בגלל שלא הרגישה שהיא יכולה לפנות אלי אני אשתה פחות אם זה ישמח אותך." היא לא עונה. "למה נתת לה להסתיר את זה ממני?" אני שואלת. זו הייתה בחירה של אביגייל. לא שלה. אני יודעת את זה.
"אני מצטערת."
"את ידעת?" אני מקווה שהיא תבין מה אני שואלת. אני לא רוצה להגיד את זה. "שהיא הולכת…?"
שוהם לא מסתכלת לי בעיניים אבל מהנהנת.
"איך לא… עצרת אותה? הלכת אליי? עשית משהו?"
"אני מצטערת." לא לבכות. לא לבכות. לא לבכות.
"איך… לא… משהו?" אני מרגישה כאילו אני הולכת להקיא.
"אני באמת מצטערת." היא אומרת.
"אני צריכה אוויר." אני לוקחת את המפתחות של האוטו ויוצאת מהדלת. אני מדליקה את הרדיו על ווליום חזק וכל כמה זמן מגבירה אותו עוד, מחכה שלא אצליח לשמוע את המחשבות שלי. אני נוהגת הלוך ושוב ברחבי העיר. מחכה שהעייפות תשתלט עלי ואני אוכל לישון. כואב לי הראש נורא. לא בטוחה אם זה מההנגאובר או מהבכי או מחוסר השינה. אולי עדיף שאני לא אשן. אם אביגייל גרמה למגיפה הכי גרועה שהייתה לאנושות, מי יודע מה אני עלולה לעשות?
אני מכבה את הרדיו ומתקשרת לדור. "אתה בבית?" אני מנסה לשמור על הקול שלי יציב אבל הוא נשמע מפוזר.
"כן."
"אני יכולה לבוא?"
"בטח."
"אני בדרך."
אני מכוונת ווייז לבית של דור ומתחילה לנסוע. בדרך כלל אני לא צריכה ווייז אבל עכשיו אני די בטוחה שאגיע לצד השני של הארץ לפני שאגיע לבית של דור, בסך הכול מרחק שכונה אחת ממני.
אני מנסה להראות פחות נורא לפני שאני דופקת על הדלת.
הוא פותח את הדלת עם הסינר המטומטם של מיני מאוס שקניתי לו לפני שנים בתור בדיחה.
"כמה שתית?" הוא שואל עוד לפני שאני אומרת משהו ומחבק אותי.
"מספיק." אני עונה. הוא שוב מחבק אותי.
אני מנסה לא לבכות.
"אני מסוכנת." אני אומרת.
"כן, אם תנסי להכין פסטה את תשרפי את הבית, את מאוד מסוכנת." אני לא צוחקת.
אני נכנסת אל הבית. הוא הולך למטבח וחוזר עם שתי כוסות מים עם קרח ומתיישב על הספה. אני מתיישבת לידו. הוא מניח יד על הכתף שלי. "מה קורה?"
"אני מסוכנת." אני אומרת. הוא מסתכל לי לתוך העיניים, הוא היחיד שיכול להסתכל בעיניים ככה. הוא לא מאיים. הוא פשוט מנסה לראות אותך. הוא לא עונה. הוא מחכה שאני אסביר. "איך נותנים לי להישאר חופשיה?" אני אומרת. "איך שוהם ממשיכה לאהו… לגור איתי." אני לא בטוחה שהיא עדיין אוהבת אותי. אני לא בטוחה שהייתי מסוגלת לאהוב אותה אם המצב היה הפוך. "איך אתה ממשיך לדבר איתי?"
הוא לא אומר כלום. נותן לי להוציא הכול. "איך לא כולם מתרחקים ממני?" הוא מחבק אותי.
"אני מסוכנת." הוא מהדק את החיבוק. "צריך לכלוא אותי איפשהו ולא לתת לי לישון עד שאני אמות. אני מסוכנת. למה אתה נשאר חבר שלי? למה מישהו נשאר בסביבה שלי? כולם צריכים לברוח. אני מסוכנת. צריך להתרחק ממני כמה שיותר רחוק. אני צריכה להתרחק כמה שיותר רחוק."
"את רוצה לנסות להסביר לי מה קורה?" הוא שואל. הטון שלו רך.
"איך אנחנו יודעים שאני לא אכחיד את האנושות בחלימה?"
"כי למה שתעשי את זה?" הקמטים במצחו נהיים ברורים יותר.
"בטעות?"
"את בשליטה. אין סיבה שתצאי משליטה. בטח לא עד כדי כך. חוץ מזה עובדה שזה עדיין לא קרה."
"זה כמעט קרה, פעמיים שאני מודעת אליהן ומי יודע כמה שאני לא יודעת עליהן?"
"אלמוג, את רוצה להסביר לי מה קורה?" הוא שואל שוב.
"אביגייל…"
"אני מצטער." הוא אומר. ואני יכולה לראות את גל האשמה עובר בו. הוא לא הכיר אותה כמעט בכלל. זה מעניין ההשפעה שלה, שאפילו דור מרגיש אשם.
"לא. לא זה." אני לא מצליחה למצוא את המילים. לא מצליחה להעביר למילים. הוא מניח יד על הגב שלי ומחכה שאצליח לדבר. איך לא נמאס לו ממני? איך הוא מצליח לסבול את הנוכחות שלי? איך הוא לא מעיף אותי מהבית שלו?
"אלמוג?" הוא אומר. "מה קורה?"
"איך אתה נשאר?"
"נשאר מה?"
"חבר שלי?"
"כי את מכינה לי אוכל." אני שותקת והוא מבין שזה רציני. "אני אוהב אותך. אנחנו נתגבר על מה שזה לא יהיה ביחד. לאט לאט. כמו שהתגברנו על הטירונות. מה קורה?"
"הכול מתפרק."
"מה מתפרק?"
"הכול. החיים שלי. העולם. אני."
הוא שוב מחבק אותי. "הכול כואב. זה לא אומר שהכול מתפרק." הוא עדיין חושב שאני מדברת על אביגייל. "גם בסגר חשבת ככה. והנה אנחנו יכולים לצאת שוב. העולם חזר לעצמו." הוא משפיל מבט בסוף המשפט. נזכר שהעולם שלי לא חזר לעצמו עד הסוף.
"הכול מתפרק."
"אבל לא הכול מתפרק." הוא אומר. ואני יודעת שכבר ניהלנו את השיחה הזאת. ושבכל הפעמים הקודמות זה לא התפרק לגמרי. או לפחות נבנה מחדש. אבל הפעם באמת הכול מתפרק ואני לא רואה שום דרך שמשהו ייבנה מחדש. אני לא יודעת איך להסביר לו את זה. איך למצוא את המילים להסביר שכל מה שהכרתי וידעתי כבר לא קיים. שלאחת ועוד אחת אין פתרון ושכל מה שאני יודעת זה שזה כבר לא שווה שתיים.
הוא מחבק אותי חזק. "את תהיי בסדר."
"אני מצטערת."
"על מה?"
אני לא עונה. הכול? אני לא יודעת. אני נושכת את השפתיים חזק ויש קצת טעם של דם.
"את בסדר. את תהיי בסדר."
"מה אם לא?" זה כל מה שאני מצליחה להגיד. "אני לא יודעת אם אני מסוגלת להיות בסדר."
"את מסוגלת. את כבר היית בסדר. את תהיי."
"מה אם אני אאבד שליטה ואהרוג מישהו?"
הוא מסתכל לי לתוך העיניים ומדבר לאט. "את לא הרגת את אביגייל."
"כן, אבל מה אם אני אאבד שליטה? אני יכולה לחלום שמישהו מת ואז הוא פשוט ימות."
"אבל זה לא קרה. נכון?" הוא מסתכל עלי ואני חושבת שהוא מתחיל להבין. "אני הולך להכין קפה ואז תספרי לי." הוא אומר. אני מתיישבת על הספה.
הוא חוזר עם שתי כוסות של קפה רותח.
"מה קרה?" הוא מסתכל לי עמוק לתוך העיניים.
"אביגייל… היא… היא… היא חלמה את הקורונה." אני אומרת לבסוף. הוא שותק. "מה אם גם אני אחלום מגיפה עולמית? או מלחמה? או יותר גרוע?" הוא עדיין שותק. "אני מפחדת. מעצמי."
הוא שם יד על הכתף שלי. "אבל את בשליטה. תמיד היית. אין סיבה שזה יקרה."
"אבל מה אם פתאום אני אאבד? כולנו יודעים שזה יכול לקרות."
"את יציבה."
"מה אם פתאום אני לא אהיה?!"
דור מבין שלדבר לא יעזור ושם את הנסיכה הקסומה. אנחנו שותים את הקפה בשתיקה ואני בוכה בשקט.
כשמחשיך הוא מחבק אותי חזק יותר מבדרך כלל ומבקש שאעדכן כשאגיע הביתה וכשאני מתעוררת בבוקר.
ואני חוזרת לדירה. שוהם כבר ישנה כשאני מגיעה.

בלילה אני שוב שוכבת על הספה. אני לא חושבת שאני מסוגלת להירדם. לא ישנתי כבר מי יודע כמה זמן. ויש לי שעונים מעוררים לכל שעה ליתר ביטחון, לוודא שאני לא חולמת. אין טעם לשכב במיטה עם שוהם, זה יעיר אותה וגם ככה אנחנו לא מדברות. אין מה להגיד. אנחנו מתנהלות אחת סביב השנייה. אני רואה טלוויזיה ומלטפת את גבי. זה נהיה סוג של שיגרה. שיגרה זה טוב. עדיין לא חזרתי לעבוד. לא יודעת אם אצליח לחזור. צריך לחזור, צריך לשלם חשבונות ושכר דירה ועל אוכל. אבל איך יוצאים מהבית וחוזרים להיות אדם?
המחשבות על לחלום את אביגייל מנקרות לי בראש. אם היא יכולה לגרום מגיפה עולמית אני יכולה להחזיר אותה, או לפחות לדבר איתה. אבל מה יהיו ההשלכות? ומה אם במקום להחזיר אותה אני אחזיר זומבי או גרסה רשעה שלה, יש כל כך הרבה סיפורים כאלה. ומה אם אני אחלום אבל לא אותה ואגרום למי יודע מה.
אסור לחלום.
אני מתגעגעת.

הימים הם מערבולת. הזמן זז ולא זז במקביל. הימים עוברים כי השעות זזות והתאריך משתנה והחלב נגמר. אבל הכול מרגיש כמו המשך של אותו דבר. הכול איטי מדי. מבולגן מדי. עברו כבר חודשיים. אני עדיין לא ישנה. עדיין שעונים מעוררים. כי אסור לחלום. כי מי יודע מה אני עלולה לעשות? עדיין אין אביגייל. אני מתגעגעת. אליה. לשוהם. אלי. לכל מה שהיה לפני.
הכול מתערבב אחד בתוך השני. מבולגן מדי מכדי שאצליח להפריד את כל הקשרים שהם החיים שלי כרגע. אני לא בטוחה שאי פעם אצליח.
שוהם מכריחה אותי לצאת מהבית. הכול מוזר. אנחנו מדברות מעט. אני לא כועסת, או לפחות מנסה לא לכעוס. היא מנסה לא לפחד. שתינו לא ממש מצליחות.
אנחנו הולכות ביחד לסיבוב מסביב לשכונה. אני לא בטוחה מתי הייתה הפעם האחרונה שיצאתי מהבית. היא הולכת לידי, אבל אנחנו לא מדברות. כל אחת לבד. אחת ליד השנייה.
אני מתגעגעת.
משפחות הולכות מסביבנו. יש היום יום חופש? כנראה. יותר מדי ילדים ברחוב בשעה כזאת מכדי שיהיה בית ספר. היה חג? אולי פשוט חופש גדול. אני לא בטוחה. זה לא משנה.
"אני מצטערת." אני אומרת.
"גם אני."
היחסים בינינו מרגישים כמו בד קרוע שתפור בצורה גסה. יותר מדי קרעים מכדי להיות שלם אבל עדיין לא מתפרק, רק כמעט. אני תוהה אם יש דרך לתקן את הבד.
"את צריכה להתחיל לעשות משהו." היא אומרת. היא לא מסתכלת עלי. היא בוהה בעצים שהתחילו לפרוח.
"אני יודעת."
"זה יעשה לך טוב."
"אני יודעת."
"את חייבת לחזור לחיים."
"אני יודעת."
זה אירוני. לחזור לחיים. זה כל מה שדיברו עליו בתקופת הקורונה. אבל עכשיו כולם חזרו ואני נעלמת.
"זה יעשה לך טוב." היא חוזרת על עצמה. עדיין לא מסתכלת עלי.
"אני יודעת."
אנחנו עוצרות ליד לוח מודעות. הרגל שנוצר לנו מאז שראינו שם מודעה על מופע בלט של דרקונים. הלכנו לשם, אבל כל הקהל היה ילדים בני שלוש והדרקונים היו בובות. לא יודעת למה ציפינו בכלל. אבל מאז אנחנו עוצרות ליד שלטי מודעות.
מחפשים מטפלת במקלט ליצורי חלומות שנזרקו. אולי את זה אני אהיה מסוגלת לעשות. אלה חיות. אולי יהיה שם דרקון שנוכל לאמץ. שוהם רואה שאני מסתכלת על זה ומחייכת.
"אני אוהבת אותך." היא אומרת. "ואני כאן."
"גם אני אותך."


עריכה: לילי דאי
עריכת לשון: ענבר גרינשטיין
Image by Ylanite from Pixabay

"חלום בהקיץ" היה פרויקט יצירה משותף לקראת פסטיבל אייקון 2006, שנושאו היה חלומות. הוא כלל סיפורים, משחקי תפקידים, מילון קהילתי ועוד, שהתרחשו כולם באותו עולם – עולם שבו מסיבה כלשהי המין האנושי פיתח יכולת להגשים את חלומותיו.

פרויקט "המציאות שאחרי" נולד מתוך אמונה שהמדע הבדיוני והפנטסיה הם דרך טובה להפליג בדמיון אל היום שאחרי. הכותבות והכותבים פרשו בפנינו מגוון עתידים – אופטימיים ופחות אופטימיים, פנטסטיים ומד״ביים, כאלטרנטיבה להווה המתמשך של תקופת המגיפה – הווה שהוביל לפעמים גם לתהליך עריכה מתמשך…

Scroll to Top
דילוג לתוכן