מאמר זה התפרסם לראשונה בירחון הפקיסטני "הראלד", והוא מובא כאן ברשותו האדיבה של המחבר.

כשהייתי ילד היה לי "מורה משפחתי" שבא אלינו הביתה. האדון הזה לימד כמה מדודניי, את אחיי ואחיותיי ואותי במשך שנים. הוא היה אדם שעבר קשה, לא חסך את שבטו (או את חוט החשמל שלו, במקרה זה) ולימד אותנו דברים רבים: ללמוד ולִשְנות, להקיא על הנייר. אל תדאגו להבנת המשמעות או ההשלכות המאמר; שננו אותו. קריאת ספרי סיפורים היא בזבוז זמן שעדיף להקדיש ל'rattafying'[1] של חתיכות טקסט. סיפורים בכתבי עת כמו באח'ון קי דוניה, באח'ון קא באג וג'וּגְנוּ, או שמעורבים בהם עמר איאר, טרזן, ח'אן ח'אנגלו או צ'לוסאק מאלוסאק[2], המעופפים בחלליות שלהם לעולמות חדשים, אסורים במיוחד.

מעשיות פנטסטיות הן סיפורים לילדים, נאמר לנו. יש להשליך אותן הצידה ככל שמתבגרים, אם לא לפני כן.

הוריי תמכו בשיטות של המורה שלי כי הם חשבו שהוא צדק. גדלתי במערכת משפחתית מורחבת (קרי: שבטית), והמבוגרים שלנו היו (הנם) מיושנים. את החינוך יש להחדיר בילדינו בכוח, מכיוון שילדים אינם מסוגלים ללמוד בכל דרך אחרת, הם האמינו. כמה מכות במקל, קצת סטירות, איזה סנדל לקישוט – והכול יהיה בסדר.

הם טעו, כמובן.

מבין הילדים שהמורה המכובד שלי לימד – כעשרים – במשך יותר מעשור, רק מעטים עשו שימוש בחינוך שלהם. איש מהם לא הגיע לקריירה מקצועית: יזמות, תקשורת, אמנות, שירות המדינה, חינוך, בריאות הציבור או חוק – ואם כן, זה היה במכללות פרטיות כדי "להשיג תואר" מסיבות חברתיות. כמעט כל הדודנים שלי הצטרפו בסופו של דבר לעסקי המשפחות שלהם: הלבשה, הנעלה, חנוונות, בנייה או השכרת אדמות חווה.

אני מניח שקוראים רבים מכירים סיפורים כאלה. כמה שנים מבוזבזות בכל רחבי פקיסטן בהוראת הכול ובלמידה של שום דבר? למה זה קורה?

התשובה שלי: לתלמידים ולמורה המכובד שלי לא היה דמיון.

מחסור בדמיון פירושו שלא היו להם חזון או אמונה. הם לא התעניינו אפילו באפשרות שאחד משלושת אלה יכול להיות שימושי.

האם מישהו מופתע מכך שפקיסטן נתונה במשבר אקזיסטנציאלי מזה שישים ומשהו שנים? התחקות אחר הסיבות וההשפעות שלו חורגת מתחומי מאמר זה, אבל אני אקדיש כאן רגע להעלות טענה מגוחכת (לכאורה): לעידוד קריאת מדע בדיוני, פנטסיה ואימה יש פוטנציאל להקל את לפתור רבות מבעיותיה של פקיסטן.

לפני שאסביר את עמדתי, צריך להגדיר מה נכלל בתחומי הספקטרום הספרותי הזה.

יש אינספור יתרונות לקריאת ספרות, אבל המוקד שלי במאמר זה הוא בספרות ספקולטיבית, שפעמים רבות מפרשים ככוללת מדע בדיוני, פנטסיה ואימה. (מכאן והלאה אשתמש ב"מדע בדיוני" כמושג מטרייה הכולל תחתיו את כל הפנים ותתי-הסוגות של הספרות הספקולטיבית, כולל מדע בדיוני קשה וחברתי-פוליטי, פנטסיה מכל הסוגים, ראליזם מאגי, סליפסטרים, סוראליזם, ראליזם פנטסטי, ה-uncanny ואימה.)

המסורת הספרותית של המדע הבדיוני (או הפנטסטיקה, אם להשתמש במונח של מבקר הספרות ג'ון קלוט) היא עתיקה; יש הטוענים שראשיתה באפוס של גילגמש שנכתב בארץ שבין שני הנהרות (ארם נהריים, מסופוטמיה). מזמנים מאוחרים יותר – אלפיים השנים האחרונות – אנחנו יכולים לכלול את המטמורפוזות של אובידיוס, לא מעט מיצירותיו של שייקספיר, התופת של דנטה, ומהעולם האסלאמי את אלף לילה ולילה, דסתן-י-אמיר חאמזה, תסלים הוּשְרוּבּה, את השאהנאמה של פירדוסי וכן הלאה, עד לסיפורים הקצרים ולספרים של ימינו אלה.

אבל מה הוא מדע בדיוני באמת? רבים סבורים שזו ספרות רבת דמיון, ספרות רעיונות, ספרות ש"מעוררת תחושת פליאה". הצעות אחדות הוצעו על ידי סופרי מדע בדיוני ומבקרים מערביים, אבל החביבה עלי היא זו של טד צ'יאנג – אחד מסופרי המדע הבדיוני החשובים ביותר – מהריאיון שלו ב"קליפורניה סאנדיי מאגאזין":

"לעתים, אנשים שקוראים את היצירות שלי, אומרים לי, 'אהבתי את זה, אבל זה לא בדיוק מדע בדיוני, נכון?'" (צ'יאנג) אומר. "ואני תמיד מרגיש, כאילו, לא, למעשה הסיפורים שלי הם בדיוק מדע בדיוני." אחרי שמלחמת הכוכבים הפכה את הסוגה לשם נרדף של מה שצ'אינג קורא "סיפורי הרפתקאות עם תלבושת של לייזרים", אנשים שכחו שהמדע הבדיוני כולל את המילה "מדע" מסיבה מסוימת: הוא אמור בעיקר לחקור את גבולות הידע, הוא אומר. "כל הדברים שאני עושה ביצירות שלי – עוסק בניסויים מחשבתיים, חוקר שאלות פילוסופיות – כל אלה דברים שהמדע הבדיוני עושה."

אני חושב שרוב הכותבים, הקוראים והמבקרים של המדע הבדיוני יסכימו עם זה: המדע הבדיוני הוא ספרות הבוחנת את גבולות הידע. בעוד שלא אכנס כאן לפרטים, ההגדרה הזו ישימה מאוד לתת-הסוגות של הספרות הספקולטיבית, כולל ראליזם מאגי, פנטסיה ואימה; רק תחום הידע הוא השונה מאחד לאחר.

עכשיו לאחר שביססנו עראית מהו המדע הבדיוני, בוא נבחן את היתרונות של קריאתו לעולם האמתי.

חוץ מאשר בנסיבות נדירות ביותר, אין ילד שנולד ללא סקרנות, תקווה ודמיון. במידה רבה כמו רפלקסים ואינסטינקטים לשימור עצמי, אלה נוצרו בידי האבולוציה כדי לאפשר לעולל לצְפות גירויים ולהגיב להם, לחפש, ללמוד, לדאוג ולהתענג. אנחנו יודעים ממחקרים מדעיים שדמיון ומשחקים ב'נדמה לי' עוזרים בהתפתחות קוגניטיבית וחברתית. הם לא רק מעניקים לילד כלים להתמודד עם העולם האמתי, אלא גם יש להם חלק בביסוס זהות הילד כנפרד מאחרים, בלימוד חשיבה מסתעפת (תהליך חשיבה שיוצר רעיונות יצירתיים על ידי חקירת פתרונות אפשריים), בגמישות קוגניטיבית וויסות עצמי, הכוללים הפחתת אלימות, נימוס ואמפתיה.

משהו מהדברים האלה נשמע כמו משהו שטוב ללמד את הפקיסטני הממוצע?

לספרות מימטית או ראליסטית שימושים משלה, אבל ספרות מימטית לא תמיד חוקרת דרכי חיים אלטרנטיביות ואופני למידה והתבגרות שונים כיחידים וכאנשים. היא לא מעוררת בהכרח תחושת יראה שיכולה להחזיר אותנו לעידן של תמימות כאשר הכוכבים היו מיליון עיניים לוהטות בשמים, הירח היה חרמש כסף המתנודד מידו של אלוהים והעולם היה מקום מלא במסתורין.

ספרות מימטית פעמים רבות מדווחת רבות אבל פותרת מעט. מדע בדיוני במלוא תהילת הדמיון שלו מבקש לדווח ולפתור וליצור מחדש עולם מלא אפשרויות. הוא מספק לנו עדשות כה רבות להסתכל דרכן בעולם שסביבנו, מצית מוחות צעירים בתגליות – עד שאחד מהם קורא בקול שהיה לו חזון של עולם חדש מופלא, או אחר קופץ וצועק "אאוריקה!" ורץ עירום ברחוב, כשהוא מניח לשמש הגילוי והתקווה לזרוח על עורו העירום והמקומט.

פעמים רבות, גבולות הספרות הראליסטית צרים מכדי לתאר את המציאות של הקורא. המילים והאומץ כושלים. הסנטימנטליות עשויה להתגלות כלוקה בחסר. כה אמר גבריאל גרסייה מארקס בריאיון ל"אטלנטיק" בשנת 1973: "במקסיקו… סוראליזם זורם ברחובות. באמריקה הלטינית סוראליזם נובע מהמציאות."

אנחנו הפקיסטנים חיים בארץ שהפכה לרקע מושלם לדיסטופיה, ואנחנו כל כך חסרי חזון ומורגלים לאפלה הקודרת שפשוט לא אכפת לנו. קריאת ספרות אסקפיסטית, פנטסטית או סימבולית היא אחת הדרכים להשיב את התקווה, הסובלנות ההדדית והאמפתיה.

להלן דוגמאות אחדות לדרכים שבהן מודל ספרותי כזה יכול לעבוד בכתיבה הפקיסטנית של ימינו:

• מה אם חמיד הסוני מתעורר בוקר אחד ומגלה שהוא הפך ל"כופר" עם קרני שד וזנב אדום עבות? איך חמיד מתמודד עם המצב הזה שבו מוקד הכוח שלו השתנה?
• מה אם מורה מוסלמי זקן חולם על ראיית האינסוף, על חיים בארץ המתמטיקה, "המרחב שבו חיים המספרים הראשוניים, הטופולוגיה של היקומים האינסופיים" בעולם שנקרע באלימות דתית בין מוסלמים והינדים בהודו המודרנית? מה אם סיפור כזה היה עושה שימוש בציטוטים מתוך חיבורים מתמטיים ערביים, הודיים ואירופיים, בשיריהם של שאהיר לודהיבאני, בּוּלֵה שאה ופאיז אחמד פאיז[3] כדי לשעוט לעבר הסיום הבלתי ונמנע והנוגע ללב שלו?
• מה אם ילד בעל כוחות-על מוזיקליים היה נולד בפקיסטן (הוא יכול להעלות את האוויר באש, למשל, בנגינת הטַבְּלָה שלו) אבל כוח-העל הזה מתגשם רק בנוכחות רקדנית הודית,[4] שמפיה זורם נהר הגנגס כאשר היא שרה? איך תתנהל עלילה כזו ומה המשמעויות הסמליות והחברתיות שלה?
• מה אם הגופות של נוצרים שנשרפו בעודם בחיים (כמו בלינץ' במושבת ג'וזף) יתעוררו לחיים ויחזרו למוּלא שלהם ויונהגו בידי ילד עם כוחות לתקשר עם המתים?
• מה אם מזרח פקיסטן מעולם לא הייתה הופכת לבנגלדש? מה אם גנרל איוב ח'אן לא היה מבצע את ההפיכה של 1958? מה אם ב-1948 הצבא הפקיסטני היה מגיע לסרינגר לפני הצבא ההודי? מה אם בין הודו ופקיסטן הייתה ידידות חמה?
• מה אם פקיסטן מעולם לא הייתה מתקיימת?

חקירת נקודות מבט כאלה יכולה להוביל לבחינת ההווה בעיניים חדשות. יצירות בעלות חזון ותנועות חברתיות-פוליטיות פעלו מתוך נקודות מבט כאלה לעתים קרובות. "צד שמאל של החושך" של אורסולה לה-גווין ו"דאלגרן" של סמואל ר' דילייני הם דוגמאות למדע בדיוני המעוגן ברעיונות של מגדר, מין וזהות, שמאוחר יותר השפיעו על לא מעט אקטיביסטים בארצות הברית במאבקם לצדק חברתי לכול.

או למה בכלל ללכת למערב כאשר יצירה כמו חַי אבן יקד'ן של אבן טוּפַּיל קיימת בקאנון האסלאמי? כמו שצ'רלי ג'יין אנדרס מציינת במאמרה השורשים האסלאמיים של המדע הבדיוני: "יצירה זו מהמאה ה-12 אינה יצירה ספקולטיבית מובהקת, אבל יש בה מרכיב מדעי חשוב, והיא השפיע על רובינזון קרוזו של דפו, שבתורו השפיע על יוצרי מדע בדיוני. בספר חַי אבן יקד'ן ילד מגודל על ידי איילה על אי בודד, והוא מפתח באמצעות התבוננות בלבד אמפיריציזם ואת שיטת החקירה המדעית. הספר הזה, עם הדגש שיש בו על הפקת מידע באמצעות התבוננות, זכה לפופולריות באירופה במאה ה-17 וכנראה עזר לדרבן את המהפכה המדעית".

האם אנחנו מסכימים שפקיסטן זקוקה למהפכה מדעית? שילדינו צריכים לפתח עניין בריא וסקרנות במדע, בתרבות ובאתיקה של הנושאים שנכפים עליהם?

אני מסכים עם דבריו של זהאר ח'והרו בטור שלו ב"השחר": מזה זמן רב ספרות המדע הבדיוני פעמים רבות ניבאה את המהפכות המדעיות והפוליטיות ואת החידושים הטכנולוגיים במערב – עוד מאז הרנסנס למעשה. במובן זה, הבזק אינטואיציה מדעי (דקארט מגדיר אותה כצורה הגבוהה ביותר של תבונה) אינו שונה מפרץ ההשראה של סופרי המדע הבדיוני או החזון שלהם של מודל חדש, אולי אוטופי, של העולם.

לכל הפחות, התרגיל רב הדמיון גורם למוח להיפתח. חושף אנשים לנוכחות ולאנושיות של האחר; גואל אנשים מאלימות כִִתתית. התוו אסטרטגיות חדשות של מלחמה ושלום במלחמת האזרחים המתמשכת שלנו במיליטריזם ובאי-הצדק. דמיינו ממשלה ששמה בסדר העדיפויות שלה את שירותי הבריאות, שוויון הזדמנויות החברתי-כלכלי, החינוך וההשקעות המקומיות לטווח ארוך מעל הוצאות ביטחוניות וויתורים לעשירים.

נשמע נאיבי, אבל גם נפלא, נכון?

אני מאמין שהגיע הזמן שהממסד החינוכי בפקיסטן יתייחס למדע הבדיוני כספרות רצינית. אנחנו צריכים להפיק מבקרים והיסטוריונים של המדע הבדיוני, סופרי וקוראי מדע בדיוני. יש הזדמנויות רבות לתכנן תכניות לימודים הכוללות ספרות מדע בדיוני במכללות של המקצועות החופשיים ומדעי הרוח והחברה, אבל מכללות טכניות, מכללות לרפואה ולחוק גם הן צריכות לכלול קורסי מבוא למדע בדיוני כדי לדון ברעיונות מדעיים הכוללים רובוטיקה, מסע בחלל, שינוי אקלים, מגדר, זהות, עתידנות, השלכות של מרוץ חימוש גרעיני, אזרחות של העולם, על-לאומיות, מקורות אנרגיה ומזון מתדלדלים, ואת פלאות פיזיקת הקוונטים.

בצירוף ההסתייגות ששוויון בחינוך הוא עדיין חלום עבור רוב האוכלוסייה שלנו, אנחנו צריכים לפחות לכוון ולהפיק פקיסטנים הוליסטיים יותר. חינוך או אוריינות אין פירושם לימוד טקסט בעל-פה, אלא היכולת לחבר רעיונות, לשלב אסתטיקה של מדע ושל אמנות לחזון חדש של העתיד, ולחדש מבסיס זה. בהקשר זה, אני טוען שאירועים כמו הפסטיבלים הספרותיים שנערכים בלאהור, איסלמבד וקראצ'י צריכים להעלות הילוך ולכלול מדע בדיוני / פנטסטיקה כאחד הצבעים העיקריים בקשת הספרותית שלהם. צריך לדון בסופרים כמו נאייר מסעוד, קלי לינק, מ"א רהט, ריי ברדברי, טד צ'יאנג, ג'ף ונדרמיר, מושרף עלי פארוקי, מרי רובינט קוואל, וואנדנה סינג, סמואל ר' דילייני, מאזר קאלים, א' חאמד ואני מנון ולהלל אותם לצד המינגווי, מושין חמיד, מנטו, מומתז מופתי, בפסי סידווה וסופרים ראליסטיים (בעיקר) אחרים.

יש לעודד את הפאנדום ולארגן חובבי מדע בדיוני ואת השיח סביבו. בכנסים כאלה אנשים דומים יפגשו זה עם זה ויתקשרו ויצרו גם אמנות וגם תוצר. יש להלל מחקר אקדמי של תמות ונושאים של המדע הבדיוני באורדו ובאנגלית כאחד, ובמידת האפשר הממשלה וארגונים ללא כוונות רווח העוסקים בהשקעה בתרבות צריכים לייסד מענקים, פרסים ומשרות הוראה עבור סופרי ומורי מדע בדיוני.

בשנת 2013 פגשתי את ניל גיימן בסדנת הכתיבה קלריון מערב בסיאטל. המחבר של קלאסיקות כמו הסנדמן, אלים אמריקאים וקורליין סיפר משהו מעניין מאוד, שאותו הוא כתב מאוחר יותר במאמר בגארדיאן: "הייתי בסין בשנת 2007, בכנס המדע הבדיוני והפנטסיה הראשון בהיסטוריה שנערך באישור המפלגה. ובשלב מסוים לקחתי פקיד רם-דרג הצדה ושאלתי אותי למה הייתה הסתייגות ממדע בדיוני במשך זמן כה רב. מה השתנה?

"זה פשוט, הוא אמר לי. הסינים היו מבריקם בייצור דברים אם אחרים הביאו להם את התכניות. אבל הם לא חידשו והם לא המציאו. הם לא דמיינו. אז הם שלחו משלחת לארצות הברית, לאפל, למייקרוסופט, לגוגל, והם שאלו את האנשים שם שהמציאו את העתיד על עצמם. והם גילו שכולם קראו מדע בדיוני כשהיו ילדים או ילדות."

האם אי-פעם היה טיעון טוב יותר לחשיבות הספרות הדמיונית? אולי אני צריך לשאול את המורה המשפחתי שלי.

[1] משמעות המילה היא שינון ללא מחשבה של עובדות ונתונים, בעיקר בהתכוננות למבחן. זו מילה חדשה יחסית שנוצרה על בסיס המילה ההינדית ratta ונכנסה לשימוש בהודו ובפקיסטן.

[2] שמות של כתבי עת לילדים באורדו ואחדים מן הגיבורים שהופיעו בהם.

[3] משוררים פקיסטניים מהמאות האחרונות.

[4] במקור naach-girl. משמעות המילה naach היא ריקוד, ומשמעות הביטוי הוא רקדנית ולעתים קורטזנה. כיום naach הוא אחד מסוגי הריקוד בסרטים ההודים.

~~~~~~~~~~~~

מאנגלית: אהוד מימון.