אופרות חלל מלוות את המדע הבדיוני מרגע לידתו פחות או יותר. למעשה, יש כאלה החושבים שהן תמציתו של המדע הבדיוני. ובכל זאת אנחנו ממעטים לראות אותן בארץ, ודאי בעת האחרונה. זה קשור לאופנה הכללית בעולם של עליית קרנה של הפנטסיה (בעיקר לנוער) ולשוק הקטן של המדע הבדיוני בארץ. אופרות חלל הן מטבען אופראיות, כלומר עלילות גדולות המתפרסות על פני ספרים אחדים. ככאלה, הן סיכון כלכלי. ואם הוצאה לאור כלשהי תתחיל לפרסם סדרת ספרים כזו ותפסיק באמצע, היא עלולה להיות חשופה לנחת מקלדתם של החובבים.

למרות הדברים שאמרתי בפסקה הקודמת התפרסמו בארץ בשנתיים-שלוש האחרונות כמה ספרים בז'אנר הזה. זה קרה בעיקר בגלל הטעם האישי של עורכים-מוציאים לאור בהוצאת קטנות. כך ראינו סדרה של שלושה ספרים בעולם "הצי האבוד" של ג'ק קמבל בהוצאת "יניב" ואת סדרת הפרקסיס של וולטר ג'ון וויליאמס שיצאה בהוצאת "סיאל".

בהוצאת "סיאל" יצא השנה גם ספר שנראה לי כמו ניסיון מעניין בתחום זה – "סיכוי נוסף לעדן" של פיטר המילטון. "סיכוי נוסף לעדן" היא אסופת סיפורים המתרחשים ביקום הקונפדרציה של המילטון, אופרת חלל המקיפה שלושה רומנים. הסיפורים בקובץ מתרחשים על פני חמש מאות שנים, ואף שאין ביניהם קשרים ישירים של דמויות או עלילה, הם מתרחשים בצמתים אחדים של התפתחות יקום הקונפדרציה של המילטון. אחד הכלים שבו נעשה שימוש כדי לקשור את המאורעות בסיפורים לעלילה הכללית של העולם הם צירי זמן – רשימות תאריכים ומאורעות המופיעות בתחילת הספר ולפני כל סיפור (ששם מופיעים רק המאורעות הרלוונטיים לסיפור).

אומר כמה דברים על איכות האסופה מאוחר יותר (כרגיל עם אסופות סיפורים, קשה להעריך אותן באופן כללי כי האיכות של הסיפורים בהן שונה), אבל השאלה העיקרית שמעניינת אותי ברשומה הזו שונה – האם אפשר ליצור תחושה של "אופרת חלל" באמצעות אסופת סיפורים?

ובכן, ההצלחה של "סיכוי נוסף לעדן" בכך היא חלקית. יש סיפורים באסופה שמתחברים זה לזה ויחד משתלבים ליצור עולם שלם, גדול יותר. סיפורים אחרים נראים קצת מבודדים, כאילו הם לא באמת צריכים את העולם הגדול יותר הזה של אופרת החלל.

בניית העולם הגדול עובדת היטב כאשר הסיפורים באמת ובתמים עוסקים במאורעות שמתארים את השינויים שעוברים על החברה האנושית ואת ההתפשטות שלה בחלל. כאלה הם למשל הסיפורים "סיכוי נוסף לעדן" או "זמנים חדשים, זמירות ישנות" המתארים שתיים מהתמורות החשובות ביותר שחלו במרחב האנושי בתקופות שונות. אף שאין ביניהם קשרים ישירים השינויים שהם מתארים הם חשובים וגדולים מספיק כדי להתחבר יחד וליצור תמונה גדולה של העולם. האמירה הזו עלולה להיראות מובנת מאליה, אבל היכולת לבחור את הסיפורים ה"נכונים" היא לא מובנת מאליה.

המילטון עצמו נכשל בכך מפעם לפעם, וחלק מהסיפורים שהוא מביא בספר נראים כאילו הם עוסקים בבניית העולם, אבל למעשה לא מתחברים היטב לעולם הסובב אותם. כזה הוא למשל הסיפור החותם את הספר, "נתיב מילוט", שנראה כאילו המאורעות בו קשורים להתרחשויות הרבה יותר גדולות ביקום שבו הוא מתרחש, אבל הוא בכל זאת תלוש. יש לסיפור זה גם בעיות אחרות, שבהן אגע מאוחר יותר.

בדרך כלל הסיפורים שאינם מצליחים ליצור את תחושת אופרת החלל הם אלה העוסקים בנושאים אישיים יותר. "יומוות", למשל, הוא סיפור שעוסק בהתיישבות בעולמות זרים וביחס של בני האדם לצורות חיים ילידיות. לכאורה, הוא יכול להיות קרקע מצוינת לבניית עולם גדול של אופרת חלל, וזה נעשה בעבר בהצלחה יותר מפעם אחת. אבל למעשה הסיפור אישי מדי והאספקטים הרחבים יותר של הדיון הזה נדחקים אל מתחת לרבדים האישיים של הסיפור. זה לא הופך אותו לסיפור גרוע, אבל סיפור כזה משרת פחות את המטרה שדיברתי עליה בראשית דבריי. זה נכון גם לסיפור כמו "חייה הרב-פעמיים ואהבותיה של טיארלה רוזה", שמשלב בצורה יפה בסיפור אישי את נושא השפעת הטכנולוגיה על בני האדם, אבל לא באמת תורם מידע והתבוננות על הממד ה"אופראי" של היקום. בסיפורים כאלה רשימת התאריכים די חסרת משמעות, מכיוון שהם יכולים היו להתרחש בכל עת במהלך פרק הזמן הארוך המכוסה בספר.

יש לציין לזכותו של המילטון שגם בסיפורים ה"גדולים" שלו העלילה הגדולה לא באה על חשבון הייחוד של הסיפורים. אלה הם סיפורים של אנשים, של דמויות מסוימות, הפועלות בעולם הזה ולא סיפורים של "העולם".

אם נפנה רגע לדון באיכותם של הסיפורים בלי קשר ליכולתם לבנות עולם של אופרת חלל, חייבים להודות שהמילטון במיטבו כשהוא עוסק בבני אדם. זה נכון לא רק בסיפורים "קטנים". כפי שאמרתי, גם בסיפורים ה"גדולים" שלו המילטון בונה דמויות טובות ומעניינות. למעשה, לעתים זה בא על חשבון בניית העולם. כך למשל בסיפור "סיכוי נוסף לעדן" שמסתיים באופן חטוף עם סיום סיפורו האישי של הגיבור, ומשאיר את הקורא עם תחושה שהמילטון הקדיש את העמודים האחרונים לסיכום חפוז של השפעות העלילה על עתיד העולם.

אבל כאשר הוא מתרכז בטכנולוגיה, המילטון נוטה להתחיל להרצות ולהיות משעמם. "נתיב מילוט", הסיפור החותם את הספר שהזכרתי לעיל, הוא החלש ביותר בו בדיוק מסיבה זו. במקום לעסוק בקונפליקט האמתי שהמילטון יוצר בין שתי הקבוצות שבסיפור, הוא שוקע לתיאורים של טכנולוגיה. ב"חייה הרב-פעמיים" לעומת זה הוא מצליח להציב את הטכנולוגיה בשירות הסיפור ולא להפך, ובסיפור כמו "יומוות" הטכנולוגיה לא משחקת כלל תפקיד אבל הדרמה האנושית היא בשיאה.

אז האם "סיכוי נוסף לעדן" הוא אופרת חלל? כן ולא. הסיפורים בקובץ בהחלט משתלבים יפה לתוך מארג אחד גדול, אבל הם לא מצליחים לבנות אותו לבדם. הם יוצרים פתח מעניין לעולם של המילטון, פתח שבהחלט מושך לקרוא ספרים נוספים שלו כאשר (אם?) הם יצאו בעברית. יכול להיות שב"סיאל" עלו על דרך טובה להחדיר לשוק אופרות חלל בסיכון קצת יותר קטן.

————————-

פיטר המילטון
סיכוי נוסף לעדן
מאנגלית: ניקי אלעזר
סיאל, 2015
307 ע'