פקק. ארוך. וחוֹם צהריים. ואף אחד לא זז. משמאלי ומימיני מכוניות צפרו, השתחלו והתגנבו למרווחים שלעולם לא יתאימו להן.

נאנחתי והגברתי את המזגן. האוויר הקר הננשף מהפתחים לא באמת עזר להפיג את החום שנשב דרך החלון הסגור. אילו היו עדיין אלים בעולם, אחד מהם היה אחראי על הכנסת אוויר חם דרך החרכים הבלתי נראים שבין החלון לבין המסגרת.

ביליתי כמה רגעים בהמצאת דרכים להתעלל באותו אל אכזרי שמפריע למזגן שלי לעבוד, עד שהצפירות התגברו ושמעתי מאחורַי קללה הקשורה לעבודתה של אמי. רק אז הבחנתי שיש מרווח ביני לבין המכונית שלפני, ומבלי לחשוב דחסתי את דוושת הגז לרצפה והאצתי. באותו רגע אחד הנהגים בנתיב מימיני החליט לנצל את המרווח ונדחק פנימה.

בום.

לעזאזל.

שאפתי עמוק, כיביתי את המזגן, סידרתי את הצ'ופסטיק מאתמול שהחזיק לי את הקוקו, ויצאתי. עיקום קל בדלת שלו הצביע על המקום שבו פגעתי בו. הפנס הימני שלי היה האשם, שבריו היו מוטלים על הרצפה מבוישים.

תכננתי את ההתנצלות, נזכרתי שהשארתי את הניירות שלי במכונית, אבל זה בסדר. אני אתן לו את מספר הטלפון שלי, שאנשי הביטוח יסדרו את הכול ביניהם.

"חתיכת…" בבון מצוי יצא מהמכונית, אדום ומיוזע, מתיז קללות ברצף בלי לנשום בכלל. הגופייה האפורה שלו הייתה משובצת כתמי זיעה, והשערות שבצבצו מכל פתח אפשרי העידו כי דארווין אכן צדק.

הרהרתי באפשרות שמולי עומדת החוליה החסרה, נשמתי עמוק ואמרתי, "אני נורא מתנצלת. סליחה. כמובן שאם לא היית נדחף לכאן…" לא סיימתי את המשפט.

הבבון הרים מולי אגרוף. "כוסאמאשלךהזונהתמותייא…"

"תשמע," גייסתי את הקול הרגוע ביותר שלי, "תן לי את הפרטים של הביטוח, זה לא נראה כמו נזק רציני, בטח התיקון לא יעלה הרבה." הייתי מאוד גאה בטון הרגוע שלי. בדמיוני התרוצצו דוגמאות נבחרות להפרדת ראשו של הבבון מצווארו, אבל הצלחתי בכל זאת לשמור על פרצוף רגוע ונטול עצבים.

"מי נתן לך רישיון, שרמוטה? את לא מסתכלת לאן את נוסעת? מי את בכלל?"

כחכחתי בגרוני. "פשוט תן לי את הפרטים שלך, אני אתן לך את המספר של הביטוח, והם יסדרו את הכול בעצמם."

הבבון התקרב אלי. מכוניות השתחלו בקושי בחצי המסלול שנשאר פנוי, כשנהגיהן צופרים ומניפים אגרופים מולנו.

"את. לא. תיקחי. שום. פרטים. זונה." הוא ירק כל מילה.

הפסקתי לחייך. הרצאה פמיניסטית נזעמת התגבשה במוחי, כולל פניה לרגש מסוג 'היית רוצה שמישהו ידבר ככה אל אמא שלך?' הוא נעצר ליד הפגוש השרוט שלי.

"שמעת אותי, זונה?" הוא צרח.

הרגשתי את הקוקו שלי נפרם. לעזאזל. אני אף פעם לא מצליחה לדחוף את המקלות האלה כמו שצריך. הוצאתי את הצ'ופסטיק, והחזקתי אותו בידי.

"לאמא שלך תקרא זונה, חתיכת בבון," צרחתי עליו חזרה, מנופפת במקלון.

הוא קירב אלי את הפרצוף המיוזע שלו. יכולתי לראות את הנקבוביות על האף. "את אל תדברי על אמא שלי, עמה מזדיינת."

הרמתי את היד. רציתי רק להרחיק אותו ממני. המקלון עף לי מהיד. לא הרגשתי את זה קורה. הוא נתקע בעין השמאלית שלו. דם התיז מהפצע. התחלתי לצרוח. הבבון התמוטט לאחור.

סגרתי את הפער ביננו בצעד אחד. "אתה בסדר? הלו? אתה שומע אותי?" ניסיתי לטלטל את החזה שלו, כמו שעושים בסרטים. הוא לא הגיב. הפרצוף שלו נשאר קפוא.

המקלון היה תקוע עמוק. לא ידעתי אם לשלוף אותו או לא. ראיתי בסדרת ריאליטי על בית חולים שאם יש סכין בגב אסור לשלוף אותו, אבל לא ידעתי אם הכלל הזה נכון גם לצ'ופסטיק בעין. הבבון לא הגיב.

הסתכלתי מסביב. אנשים עדיין עקפו אותנו, עדיין צפרו, עדיין נופפו באגרופים קמוצים. אף אחד לא עצר. אף אחד לא ראה כלום. אני צריכה להזמין עזרה. אני צריכה להתקשר למישהו. אבל מה אני אגיד להם? שהמקלון שמחזיק לי את השׂער עף לי מהיד ונתקע לו בעין? אני יכולה להכחיש, להגיד שמצאתי אותו ככה, אבל מה אם יוציאו טביעות אצבע מהמקלון ויזהו אותי?

התכופפתי ושלפתי את המקלון מהעין של הבבון המת. הוא יצא בקול מציצה רך. היו דבוקות אליו שאריות מוח ודם. איכס.

הלכתי לאחור, לאט. המשכתי להסתכל לצדדים. השתדלתי לא למשוך תשומת לב. נכנסתי למכונית שלי. הרמתי שקית במבה ריקה מהרצפה והנחתי בתוכה את הצ'ופסטיק. אין לי שקית זבל באוטו. למה אין לי שקית זבל באוטו? הנחתי את הצ'ופסטיק העטוף על המושב שלידי. אנשים עדיין צפרו לי מאחור. על המושב זה רעיון גרוע. מה אם יעצרו אותי? הכנסתי את הצ'ופסטיק לתא הכפפות. הדלקתי את המנוע. הפעלתי את המזגן. האוויר הקר ייבש את הזיעה שעל המצח שלי. הרגשתי את הרטיבות בבתי השחי.

לעזאזל.

סובבתי את המפתח בסוויץ'. המנוע השתנק. כמובן, הוא כבר פעל. מטומטמת.

רציתי לבכות. רציתי לצרוח. רציתי לצאת ולבדוק שוב אם הבבון באמת מת. הייתי צריכה להתקשר למשטרה. להזעיק אמבולנס. להתוודות על הפשע שלי. לא הצלחתי לחשוב. האזור לפני היה פנוי יחסית. לחצתי על דוושת הגז והתקדמתי.

מרווח נוסף התפנה. אם המשטרה תגיע הם יכלאו אותי. מאסר עולם מינימום. אף אחד לא יאמין לי שזו הייתה תאונה. הם ישאלו איך המקלון הגיע לעין של הבבון, ולא תהיה לי תשובה.

לעזאזל. אני לא הולכת לאבד את העתיד שלי רק בגלל טעות אחת, שהיא אפילו לא באשמתי. לחצתי על הגז שוב.

הנתיב מולי הלך והתפנה. רוב המכוניות היו בנתיב השני, עדיין מנסות לעקוף את המכונית התקועה של הבבון. במראה יכולתי לראות שאף אחד לא עצר לבדוק למה הוא תקוע. כולם מיהרו לחזור הביתה, או ללכת לקניות, או להמשיך בחייהם הקטנים והמשעממים. התקדמתי עוד. ועוד. עד שהמכונית התקועה והבבון המרוח על הכביש היו רחוקים מאחורַי, והנתיב היה פנוי יותר.

ירדתי במחלף הראשון. מבלי לחשוב פניתי צפונה. מכונית עקפה אותי בצפירה. לעזאזל. לעזאזל. לעזאזל. המשכתי לקלל את ההגה. את הטיפשות של הבבון. את הטיפשות שלי. למה הייתי צריכה לשלוף את המקלון בכלל? מה אכפת לי שיקראו לי זונה? אין בזה שום דבר מעליב. יש הרבה נשים שעוסקות בזנות, והן לא היו נעלבות אילו היו קוראים להן מזכירות חסרות עתיד בחברת עורכי דין.

אופנוען עקף אותי מימין על השוליים וכמעט נתקע במראה שלי. אידיוט. לחצתי על דוושת הגז. השגתי אותו בקלות. השדרן ברדיו התחיל לשדר מוזיקה אלקטרונית עמוסה בקצב וחסרת מלודיה. ניסיתי להעביר תחנה, והמכונית זזה מעט לשוליים הימניים. בלי לחשוב התיישרתי מחדש למרכז הנתיב.

רעש פתאומי גרם לי לזקוף את הראש. האופנוען שעקף אותי קודם לכן נזרק אל גדר ההפרדה בין הנתיבים. הוא שכב בשולי הכביש. בלמתי מיד ועצרתי בשוליים הימניים. הוצאתי את ערכת העזרה הראשונה מתא הכפפות ומיהרתי לצאת מהמכונית. האופנוען הזדקף ליד גדר ההפרדה. האופנוע שלו היה מוטל במרכז הנתיב. מכוניות עקפו את האופנוע וצפרו.

האופנוען עמד, מגוחך מעט במעיל העור השחור שלו שהיה כעת מלא בכתמי אבק. הוא הניף יד אחת. צעקתי אליו מעבר לרעש של הכביש המהיר, "אתה בסדר?"

הוא הרים יד אחת ונופף אלי. הרמתי יד חזרה. רק אז הבנתי שהוא לא מנופף, הוא זוקף מולי את האצבע האמצעית. המכוניות שהיו מאחורינו עברו, הרעש מהכביש שכך ויכולתי לשמוע אותו צועק, "חתיכת פוסטמה! מי נתן לך רישיון! תחזרי למטבח!"

הוא, לשם שינוי, לא המציא עבורי מקצוע. נשכתי את השפה התחתונה. רציתי לצעוק אליו בחזרה, אבל פחדתי שיקרה לו משהו. טוב שהמקלון נשאר באוטו. השׂער שלי התנופף ברוח, ושׂערות נכנסו לי לעיניים. האופנוען המשיך לצעוק אלי ולנופף את היד שלו, אבל משאית שהתקרבה מאחור השמיעה מספיק רעש כדי שלא אשמע מה הוא אומר. ניגבתי את הדמעות מהעיניים. למה זה תמיד קורה לי?

המשאית צפרה, האופנוען המשיך לקלל אותי, ואני המשכתי לבכות בשולי הכביש.

עמדתי למחות את העיניים שוב כשהבנתי שהמשאית לא עומדת לעקוף את האופנוע הזרוק על הכביש. היא דהרה לקראתו, דרסה אותו, סטתה מעט מנתיבה, פגעה באופנוען והטילה אותו לגדר ההפרדה העשויה מבטון. שמעתי את הגוף שלו מתנפץ. המשאית אפילו לא האטה.

הפעם לא צרחתי. מחיתי את עיניי. לבי דפק במהירות. הרגשתי את הזיעה בכפות ידיי. עדיין החזקתי את ערכת העזרה הראשונה ביד. נכנסתי חזרה למכונית. "תניחי את הערכה," אמרתי לעצמי.

הנחתי את הערכה מתחת למושב הנוסע.

"עכשיו תקשיבי," אמרתי בקול לחלל האוטו, "זו לא אשמתך. הנהג של המשאית פשוט לא הסתכל. זו אשמתו. את לא עשית כלום. שימי את הידיים על ההגה." הנחתי את הידיים על ההגה. הפעם הבחנתי שהמנוע עדיין פועל ולא ניסיתי להתניע אותו שוב.

"יופי. עכשיו תורידי את בלם היד ותתחילי לנסוע." הורדתי את בלם היד. התחלתי לנסוע בשוליים. מכונית עקפה אותי וצפרה. המתנתי שהיא תחלוף ורק אז נכנסתי לנתיב. מד המהירות עלה מעשרים קילומטר לשעה לארבעים, לשישים, למאה.

"אל תעברי את המאה. שמשטרה לא תעצור אותך," אמרתי. "תפסיקי לדבר לעצמך, מפגרת."

הפסקתי לדבר לעצמי. במקום זה נהגתי עד המחלף הבא וירדתי בו. הדרך המהירה נטולת המהמורות התחלפה בכביש דו-סטרי שמשני צדדיו פרחים. השוליים היו צרים מכדי לעצור בהם. לא הצלחתי להתרכז. במקום בו היו קודם מחשבות מלאות אומללות ואשמה היה כעת רק רעש לבן. נהגתי על פי הסימונים שעל הכביש, מקפידה על המהירות המותרת, מאפשרת לכל מי שרצה לעקוף אותי. פעם אחת אפילו ירדתי לשוליים כדי שאוטובוס ענק, מלא בילדים שנצמדו לחלון, יעקוף אותי בלי לסטות לנתיב הנגדי. אף אחד לא ימות יותר. לא בגללי, בכל אופן.

המשכתי עד שהגבעות מסביב הוריקו, ועוד קצת אחר כך. עצרתי רק כי מד הדלק החל להתקרב לחלק התחתון ביותר האפשרי, ולא רציתי לנהוג בזמן שאני מחפשת תחנת דלק קרובה בסלולרי שלי. מי יודע מה יקרה אם אסיט את מבטי מהכביש?

עצרתי במפרץ חניה מסומן היטב. כיביתי את המנוע. בדקתי את המראות. לא היה אף אחד בסביבה. לא אופנוען, לא משאית, לא ערס במכונית לבנה. יצאתי החוצה והתמתחתי. האוויר היה נקי, רווי ניחוחות פריחה ונטול עשן. הייתי יכולה לגור כאן, אילו רציתי. השתעשעתי ברעיון הזה בזמן שדפדפתי במפות בסלולרי. האפליקציה החדשה הייתה זוועתית, וכמעט לא הייתה לי קליטה ברשת כך שההורדה לקחה יותר זמן מהצפוי. הרמתי את עיניי רק כאשר שמעתי שקשוק גלגלים. עגלה רתומה לחמור התקדמה בכיווני במעלה הכביש. עגלה ציורית מאוד, ציינתי לעצמי, עם הגבר המזוקן היושב על הספסל, אוחז במושכות החמור, עטוף בשמיכות צבעוניות. גלויה אמִתית. הוא הכה את החמור בשוט וקילל אותו. התכווצתי יחד עם הנעירה של החמור.

הוא הרים אלי יד. ספרתי את האצבעות. כולן היו פרושות. הוא נופף. נופפתי לו חזרה. אולי הוא התעלל בחיות, אבל לפחות הוא היה מנומס. הוא חייך. היה אפשר לראות את שיניו מבהיקות. הוא עדיין לא מת. החריקות התחזקו ככל שהעגלה התקדמה לעברי. בחנתי אותה ביתר קפידה. הגלגל האחורי התנדנד תוך כדי נסיעה.

"החיבור שלך רופף!" צעקתי. הוא עצר את החמור.

"החיבור שלך רופף!" צעקתי שוב, והצבעתי על הגלגל האחורי. האיש הרים את כובעו, וירד מהעגלה. הוא צעד לצד העגלה והתכופף ליד הגלגל האחורי. הוא בעט בו עד שהגלגל התיישר.

"תודה!" הוא צעק אלי ונופף שוב.

חייכתי. הנה, דבר אחד טוב יצא מהיום הזה. בלעדַי האיש הזה היה מאבד את העגלה שלו. האיש פסע לצד העגלה. ציר הגלגל בו הוא בעט רגע לפני כן נשבר בקול רם. העגלה כולה קפצה על צדה. האיש הסתובב כדי לעצור את הנפילה, והיצול המשוחרר פגע בפניו.

קצה הברזל ננעץ בגופו והרים אותו באוויר. הוא נשאר תלוי, מאוזן על המוט, ואף קול לא נשמע. לאחר מכן הוא החל להחליק, כשהמוט משסף אותו, עד שהגוף הכבד נפל על הקרקע ונותר שם. העגלה חרקה והתמוטטה על הגופה. בגלל הנפילה החמור השתחרר. הוא נער ויצא בדהרה לכיוון ממנו הגיע.

קרסתי מאחורי המכונית שלי והקאתי. לאחר שכל מה שאכלתי ביממה האחרונה מצא את דרכו לכביש פתחתי את תא המטען והוצאתי משם בקבוק מים. שטפתי את הפנים, שתיתי וירקתי. הגופה מאחורַי עדיין הייתה מוטלת מתחת לעגלה.

לא העזתי להתקרב. ניסיתי לחייג למשטרה אבל לא הייתה לי קליטה. מה אגיד להם? שאחרי שהרגתי ערס בבוקר ואופנוען בצהריים קינחתי עם נהג עגלה שלא עשה לי רע מימיו אלא רק היכה את החמור שלו? הם הרי לא יאמינו לי.

נכנסתי למכונית. מד הדלק הראה מכל חצי מלא. מוזר, הייתי משוכנעת שהוא היה ריק. אולי שוב החוגה לא תקינה. המוסכניק הסביר לי פעם שזה קורה לפעמים במכוניות, שהן רק נראות כאילו המכל ריק אבל בעצם יש עוד הרבה דלק.

השענתי את ראשי על ההגה. הבטן שלי עוד התכווצה, והגרון היה חנוק. המתנתי, אבל הדמעות לא יצאו. התנעתי את המכונית. בקרוב אגיע לגבול, ומה אז?

הסתובבתי וחזרתי לכביש. עקפתי את העגלה ההפוכה במרחק גדול ככל האפשר והמשכתי דרומה. שכחתי מתחנת הדלק, והנורה כבתה ממילא. כנראה זו הייתה טעות במחוונים. הגבעות הירוקות של הצפון הפכו לעצי זית וגבעות חומות בשומרון. מעולם לא נסעתי מזרחה יותר מראש העין, והנוף נראה לי שונה מכל מה שהכרתי. לא רציתי להישאר על הכביש המהיר ולכן ירדתי לכבישים המתפתלים הישנים יותר. הם עדיין הובילו אותי דרומה ומזרחה. הנחתי שאם אגיע קרוב מדי לגבול מישהו יעצור אותי. ליתר ביטחון נהגתי על שישים קילומטר לשעה. מכוניות עקפו אותי בצפירות, חלקן נראו כמו סטראוטיפ של סובארו מתנחלים, כולל מדבקות 'חברון לאבותינו ולנו' על הפגוש וארבעה ילדים דחוקים במושב האחורי ללא חגורת בטיחות. התעלמתי מכולם. אלה שצפרו ואלה שלא, אלה שקראו לעברי דברים ואלה שלא. הכי בטוח יהיה אם לא אגיב לאף אחד. פשוט אסע.

נורית הדלק הבהבה. בכל זאת הגיע הזמן לתדלק, ואולי להתחיל לחשוב איפה אבלה את הלילה. הייתי רוצה לחזור הביתה, אבל המחשבה על כניסה חזרה לעיר, עם כל ההזדמנויות לתאונות שיכולות לקרות שם, החרידה אותי. אפילו אם הכול היה רק צירוף מקרים מוזר. הייתי צריכה להירגע ולחשוב, ולוודא שהמשטרה לא בעקבותַי. הם בטח כבר מחפשים אותי עכשיו, נכון? בסרטים אנשים תמיד הלכו לישון בחדרי מלון. אני יכולה לנסות משהו דומה. לצאת מהארץ לא בא בחשבון – הדרכון שלי לא היה בתוקף, וממילא לא היה לי מספיק כסף לטיסה.

תחנת הדלק צצה לימיני, אורותיה בוהקים על רקע השקיעה. עצרתי שם, והמשכתי לגלגל את הרעיונות בראשי בזמן שתדלקתי את המכונית. אני יכולה להוציא את כל הכסף מהבנק, לנסוע הביתה, לקחת את הדרכון, לצאת לשדה התעופה, לחדש את הדרכון שם, ולקנות כרטיס למקום הראשון שאוכל למצוא. אבל מה אז? אין הרבה ביקוש למזכירות חסרות מומחיות בחוץ לארץ, וממילא אסור לי לעבוד במדינה זרה. ידעתי שהייתי צריכה להוציא את האזרחות הקרואטית שלי, כמו שאמא אמרה לי. עכשיו מאוחר מדי. אני לא יכולה להסתובב בלי כסף בעולם. ומה אם תקרה עוד תאונה? הדיילת תחליק במטוס ותמעך את הטייס, וכולנו נמות?

מונית שעברה בכביש צפרה, והמתדלק יצא מהתחנה, בידו כוס חד-פעמית. המונית עברה ונעצרה ליד המתדלק. הוא נתן את הכוס לנהג האלמוני.

"סע, אחי, סע," אמר המתדלק. לא שמעתי את התשובה של נהג המונית. המתדלק דפק על הגג והתרחק. רק כאשר המונית יצאה מהתחנה הבנתי שכל הזמן הזה עצרתי את נשימתי. כלום לא קרה. המתדלק חי. נהג המונית חי. אלה בטח היו סתם צירופי מקרים מוזרים עד עכשיו. שאפתי את תערובת אדי הבנזין והסולר וחייכתי. הכול יהיה בסדר. אני סתם היסטרית.

"מה נשמע, מותק?" המתדלק פנה אלי, "את בסדר?"

"כן, בטח," אמרתי.

"צריכה עזרה?" הוא החווה אל המכונית שלי.

נדתי בראשי. "אני בסדר."

"אוקיי. אני בפנים אם תצטרכי משהו." הוא קרץ וליקק את שפתיו בתנועה ברורה. איכס.

הוא הסתובב וחזר לתחנה. המכל כבר היה מלא. הבנתי שהשתמשתי בכרטיס האשראי שלי, ויהיה אפשר לאתר אותי. אבל זה לא משנה – הרי מדובר בצירופי מקרים. זה הכול. המשטרה לעולם לא תצליח להוכיח שאני הייתי קשורה לכל מה שקרה.

החזרתי את ידית התדלוק למקומה. הכול יהיה בסדר. האוויר מעלי התקרר. רוח נעימה החלה לנשוב. תהיתי אם קריר מספיק בשביל להוציא סוודר מתא המטען. עמדתי ליד המכונית וניסיתי להחליט לגבי המשך הדרך. אם זה רק צירוף מקרים אני יכולה לחזור הביתה. אף אחד לא יחפש אותי בגלל צירוף מקרים. המשכתי לשכנע את עצמי בכך ככל שהאוויר התקרר סביבי.

פתחתי את דלת המכונית והתנעתי את המנוע. לאן עכשיו? הביתה? לשקט? אולי בכל זאת לא להסתכן ולהמשיך לנסוע? לא רציתי להשתמש בסלולרי בתחנת דלק. שלא תפרוץ שרֵפה או משהו. במקום זה הוצאתי את אטלס הכבישים מתא הכפפות, והקפדתי שהמקלון עם המוח של הבבון לא יעוף החוצה. שמעתי רעם מרוחק.

רעם? באמצע הקיץ? נזכרתי שהודיעו שהשרב אמור להישבר הלילה, אבל לא ציפו לגשם. הדלקתי את הרדיו. רעש סטטי. מכשיר סיני מחורבן.

יכולתי לראות ברקים דרך השמשה הקדמית, ושוב רעם. הזמן ביניהם נראה לי קצר מאוד. ברק, רעם. ספרתי. פחות משנייה. הסופה הייתה ממש מעלי, ככל הנראה. אבל לא ירד גשם. ברק, רעם. כמעט לא היה הבדל ביניהם.

המתדלק יצא מהתחנה, בידו כוס חד-פעמית. הוא נופף לי. פתחתי את החלון שפנה אליו.

"רוצה להיכנס?" הוא החווה בידו. "קר כאן."

שקלתי את ההצעה שלו. מצד אחד לא רציתי להיות תקועה בתחנת דלק שוממה עם גבר זר שבבירור מנסה להתחיל אִתי. מצד שני, באמת התקרר ולא רציתי לנהוג בגשם.

ברק. ברק. ברק. לא נשמעו רעמים.

המתדלק חייך אלי, והרים את ראשו לשמים. "וואו, הסופה הזו מדהימה."

ברק.

למה הרעמים נפסקו? ולמה אין גשם?

המתדלק התקרב למכונית. "את חייבת לראות את זה. זה פעם בחיים."

היססתי. גבר זר. לילה. אין אף אחד מסביב. אבל אני בטח סתם היסטרית בגלל היום הזה.

ברק פגע במשאבה שעמדתי לידה קודם.

המתדלק קפץ במקומו. "בואי. בואי מהר, שלא יפגע בך משהו." הוא החווה בידו לכיוון התחנה. הפעם לא היססתי. פתחתי את דלת המכונית.

ברק פגע במשאבה הבאה, קרוב יותר למתדלק.

"בואי!" הוא צרח והתחיל לרוץ לכיוון התחנה.

ברק נוסף פגע במשאבה הקרובה ביותר לתחנה, והמתדלק נתקע בין שתי משאבות מוכות ברק. הוא עמד והסתכל בבהלה לשני הצדדים. קראתי פעם שהמקום הכי בטוח בסופת ברקים היא מכונית, או מבנה. למבנה ברור שלא אגיע. נכנסתי חזרה למכונית.

"תשכב על הקרקע!" צעקתי אליו. "שלא תמשוך ברקים!"

הוא לא שמע אותי אלא התחיל לרוץ שוב לכיוון התחנה. ברק נוסף פגע בקרקע לפניו, עוד ברק. עוד ברק. שמעתי אותו צורח. אין בזה שום היגיון. למה שהברק יפגע בקרקע? יש דברים גבוהים יותר בסביבה. דברים ממתכת.

ברק נוסף. המתדלק עמד במקומו. עוד ברק. ללא רעמים או גשם.

ברק, והתפוצצות אדירה.

גופו של המתדלק התרומם באוויר, אחוז בלהבות. המשאבה והתחנה עלו באש. הברק כנראה פגע במכל הדלק התת-קרקעי. לחצתי על דוושת הגז ועפתי אל הכביש.

לא ירד גשם, ופרט לרעש השרֵפה מאחורי לא שמעתי דבר. נהגתי לתוך החשכה, בלי להבחין אם אני נוסעת צפונה, דרומה, מזרחה או מערבה. הכביש התארך יותר מדי. הייתי משוכנעת שאני אמורה להגיע למקום יישוב כלשהו. או לגבול. או לים. העולם מחוץ לשמשה הקדמית היטשטש. הפעלתי את המגבים, אבל הם לא עזרו. רק כעבור כמה רגעים הבנתי שמקור הטשטוש הן הדמעות שלי. השוליים היו רחבים מספיק בשביל לעצור בצד.

עצרתי את המכונית והוצאתי חבילת ממחטות מתא הכפפות. בכיתי ביבבות, כאילו הייתי ילדה קטנה ולא אישה בוגרת. יכולתי עדיין לראות את פניו של המתדלק, אוחז כוס חד-פעמית, מזמין אותי להיכנס לתחנה ולשתות קפה.

ניגבתי את הדמעות, אולם הן לא הפסיקו. כל היום התנקז דרך העיניים העצומות שלי. היבבות הפכו לבכי אמִתי, גדול. מישהו דפק על החלון שלי. ניסיתי להשתלט על עצמי.

פתחתי את החלון, עדיין דומעת אולם לפחות לא בוכה בקול.

גבר במעיל שחור עמד מחוץ למכונית. "את צריכה עזרה?"

"תתרחק ממני," אמרתי. עוד מוות על המצפון שלי.

"מה? שאלתי אם את צריכה עזרה. את בוכה כאן, באמצע שום מקום. כמעט לא ראיתי את המכונית שלך."

"תתרחק ממני!" צעקתי. "עוף לי מהעיניים! אל תעז להתקרב אלי!"

הוא צעד לאחור. לא היו רעמים או ברקים. הוא הרים את שתי ידיו, הכפות מופנות אלי. "סליחה, רק רציתי לדעת אם…"

"עוף מכאן!" צרחתי.

הוא הפנה לי את הגב והלך למכונית שלו. אחרי שני צעדים הוא הסתובב. "דרך אגב, אני אחיקם."

"אמרתי לך לעוף מכאן!" צרחתי שוב. הקול שלי הצטרד. למה הוא לא הולך?

"את לא מתכוונת להגיד תודה לפחות?"

התחלתי לסגור את החלון.

"כאילו, מהבוקר אני אִתך, עוזר לך עם כל מי שמנסה לפגוע בך, ואת צועקת עלי? זה לא מנומס."

עצרתי. מהבוקר?

הוא הוריד את ידיו. "טוב, נתראה בפעם הבאה." סגרתי את החלון. הוא הלך לחושך.

לפחות אף ברק לא הופיע ופגע בו. דווקא בו הייתי שמחה אילו…

לא. אסור לי אפילו לחשוב על זה. אני צריכה להירגע. אני צריכה למצוא מקום לישון בו, ומחר בבוקר אני חייבת לעוף מכאן. נשמתי עמוק. עוד שאיפה. עוד שאיפה. כשהצלחתי לשאוף ולנשוף בלי לעצור כדי להחניק את הדמעות אותתי וחזרתי לכביש. הקפדתי לנסוע כחוק. אפילו פחות מכך. חמישים קילומטר לשעה בדרך בין-עירונית. הרי אמורים לנהוג על פי תנאי הדרך, והיה חשוך. הכביש לא היה מואר. ראיתי רק מה שהואר בפנסים שלי.

תשומת לבי הוסבה לאורות גבוהים במראה האחורית. משאית נצמדה אלי מאחור. הנהג הבהב שוב. מה הוא מצפה שאעשה? שאגביר מהירות? זה כביש דו-מסלולי, שיעקוף אותי. לא הייתה תנועה בנתיב הנגדי.

פתחתי את החלון ונופפתי לו בידי שיעקוף. הוא צפר. נופפתי שוב. הוא צפר והבהב, ולאחר מכן יצא לעקיפה. האטתי מעט כדי לאפשר לו להשתלב חזרה בנתיב בלי לשהות יותר מדי זמן בנתיב הנגדי.

המשאית האטה למהירות שלי, הנהג פתח את החלון של הנוסע, וצעק לי, "חתיכת פוסטמה! מי נתן לך רישיון?"

הרגשתי את הזעם מצטבר בי. "איך קראת לי?"

הוא המשיך לנסוע לידי. "כוס של אמא שלך, תעופי מהכביש!"

זהו. הוא הגזים לגמרי. "מה אתה מערב את אמא שלי?"

"אמא שלך זונה, ואת זונה!" הוא צעק, האיץ וחזר לנתיב שלי.

לא הייתי מוכנה להמשיך לשמוע את זה. האצתי ויצאתי לעקיפה. גג המכונית שלי נעלם. הושטתי את ידי לתא הכפפות הפתוח, שלפתי משם את נשר המדבר, האקדח הנאמן שלי. כיוונתי את ההגה ביד אחת, כך שהיה לי קו ראייה ישיר עם הנהג. הוא הוציא לי אצבע. כיוונתי מעל שמשת הנוסע, ימינה ולמעלה, ויריתי. הירייה הראשונה ניתזה מדלת הנהג. הנהג צרח והגביר את המהירות, אולם הפעם לא התכוונתי לתת לו לחמוק. הגברתי את המהירות בהתאמה, כיוונתי שוב, ויריתי שוב, הפעם כדור חודר שריון. הירייה השלישית עשתה את זה. המשאית סטתה לשולי הכביש והתהפכה. המכל הלבן הגדול שעליו סימון "נוזלים מסוכנים" נבקע בהתהפכות, ונוזל החל להישפך על הכביש.

עצרתי בשוליים וכיביתי את המנוע, עדיין אוחזת את האקדח.

אקדח?

הסתכלתי בכף ידי. היה לי אקדח ביד. זכרתי במפורש איך שלפתי אותו מתא הכפפות. אבל אין לי אקדח בתא הכפפות. יש לי אטלס מפות, ממחטות אף, ערכת עזרה ראשונה וסטיקלייט שבטח כבר לא עובד, שאריות ממסיבת יום העצמאות לפני כמה שנים. אני אפילו לא יודעת לירות באקדח. או לכוון. בטירונות תמיד צחקו עלי שעדיף שאהיה בלי תחמושת כי אני יותר מסוכנת לכוחותינו מאשר לאויב.

הרגשתי את האקדח מתחיל להתמוסס בידי. הקצוות שלו נעשו פחות ברורים והוא התערפל.

שמעתי מוזיקה מרוחקת. הרמתי את ראשי.

המוזיקה התחזקה. הסתכלתי במעלה הכביש, לכיוון שממנו הגעתי. עכשיו זיהיתי אותה. הרכב שהתקרב היה טנק מצוות של חב"ד, כתום ומלא סטיקרים זוהרים. הרמקולים שעל הגג השמיעו את המוזיקה הרגילה שלהם.

תהיתי אם אני יכולה לירות ברמקולים. האקדח שוב היה ממשי בידי. טנק המצוות התקרב. לא נראה שהם שמים לב למשאית ההפוכה. המוזיקה התחזקה. פסעתי אל המכונית שלי, ועמדתי על השוליים. אולי הם לא יבחינו בי?

הרכב התקרב ועלה על השלולית שנשפכה מהמכל. הוא המשיך לנסוע, אבל אחרי כמה מטרים ראיתי שהצמיגים שלו נמסים. שמעתי את הבלמים חורקים, אבל הרכב האיץ. צעקות עלו מתוך הרכב. רעש המתכת על הכביש היה מחריש אוזניים. טנק המצוות המשיך להאיץ במדרון, הסתחרר והתהפך כמה פעמים עד שנעצר במקום. לא נשמעו צעקות יותר.

הייתי קהה לגמרי. האקדח נשמט מידי על הכביש. מחיאות כפיים נשמעו מאחורַי. הסתובבתי. מתוך החשכה הופיע הגבר במעיל השחור.

"יפה מאוד," הוא אמר.

לא עניתי.

הוא בחן את המכוניות ההפוכות. "אפילו אני לא עשיתי דבר כזה גרנדיוזי בפעם הראשונה שלי. את מוכשרת." הוא הושיט לי את ידו. "אחיקם, נעים מאוד."

"דליה," אמרתי.

ידו נותרה מושטת, וכשלא אחזתי בה הוא שמט אותה. "שלום," הוא אמר.

"שלום," עניתי.

"האורות שלך דולקים," הוא אמר.

הבטתי במכונית. האורות שלה דלקו.

"חבל, לא תוכלי להתניע," הוא אמר, נקש באצבעותיו והאורות כבו.

הרמתי את האקדח וכיוונתי אליו. "מי אתה?" צעקתי.

"אחיקם, כבר אמרתי לך." הוא חייך. "וזה לא יעבוד עלי." הוא נקש שוב באצבעותיו. האקדח נעלם. "אחיקם נתן, ואחיקם לקח." הוא גיחך.

הוא פסע לפנים. אני לאחור. הוא פסע שוב, ואני נתקלתי במכסה המנוע הלוהט של המכונית שלי. נשענתי עליו למרות הכאב, הדבר היציב היחיד בסביבה. דמותו של אחיקם הודגשה על ידי האורות הדולקים עדיין של טנק המצוות מאחוריו. הוא עצר.

"יש לי הצעת עבודה עבורך."

התחלתי לצחוק.

אחיקם נראה נבוך. "מה? זה לא מצחיק. עבודה, אמִתית. עם סיפוק וכל החרא הזה."

הצחוק שלי התגבר עוד. הבטן שלי התחילה לכאוב מרוב צחוק. לא הצלחתי לענות לו.

"נו, באמת." הוא פסע לפנים. צעד אחד, ידו מושטת.

"אני…" אמרתי, משתנקת בין צחקוק לצחקוק, "כבר יש לי עבודה."

"כן, אבל היא מחורבנת," הוא אמר ונופף בידו. "שנינו יודעים שאף אחד לא ישים לב אם לא תגיעי מחר."

ניסיתי לנשום. הצחוק המשיך להגיע בגלים בלתי צפויים. קרסתי על האדמה הקרה. היום הזה הפך מאכזרי לחסר היגיון.

אחיקם כרע לידי. "תשמעי, דליה, אני רציני. זו אחלה עבודה בעולם. באמת. אני עושה אותה כבר שנים, ועדיין נהנה מכל רגע."

הרמתי את ראשי. "אתה דפוק," אמרתי.

הוא בהה בי לרגע והתיישב לידי. "תראי, דליה…"

"אל תגיד לי 'תראי, דליה'," הרמתי את קולי. הצחוק נעלם לגמרי. "נמאס לי מההתנשאות הגברית הזו. קיללו אותי היום יותר פעמים ממה שקיללו אותי בכל החיים שלי, והכול רק כי אני אישה. אז תדחוף את ההסגברה הזו שלך לתחת!"

"הסגברה?" הוא הרים את גבותיו.

"לא משנה," אמרתי. הבטן כאבה לי, והייתי מותשת.

הוא טפח על כתפי, אמר "תר-" ושינה את דעתו כשהסתכלתי עליו. "אני רוצה להציע לך משהו, ואת יכולה לדחות אותו." הוא לא נתן לי להשיב והמשיך, "אני יכול לעזור לך לסדר את כל הבלגן הזה, אם תרצי."

"הכול?" שאלתי.

הוא הנהן. "כולל האיש עם המקל בעין מהבוקר."

ברקע עוד נשמעה המוזיקה של חב"ד, מעוותת ולא ברורה.

נשמתי. "דבר."

אחיקם יישר את רגליו. הוא נראה לי מבוגר ממני, והיו לו מפרצים בשׂער. "את מאמינה באלוהים?"

מצמצתי. "אני ממש לא מבינה איך זה קשור."

"תסמכי עלי, טוב? את מאמינה באלוהים?"

משכתי בכתפיי. "תראה, אני לא יודעת. אולי יש אלוהים. אני לא באמת שומרת מצוות."

"צמה ביום כיפור?"

הסתכלתי בו. הוא הסתכל בי בתשומת לב.

משכתי בכתפיי שוב. "לא מאז שהייתי ילדה. בית חילוני."

הוא נשף, וחייך. "יופי, אז יהיה לי קל יותר." הוא הסתכל אל החשכה שמולנו ואמר, "אלוהים לא קיים." הוא הסתכל בי, כאילו ציפה לתגובה. שוב משכתי בכתפיי. קיומו או אי-קיומו של האל מעולם לא הטרידו אותי.

"אבל," הוא אמר לאט, "יש כוחות חזקים מבני האדם."

"מוות ומסים?" שאלתי.

"מה? לא." הוא נע בראשו. "אלים, דליה, אני מתכוון לאלים. יש אלים."

"אין אלוהים, אבל יש אלים," חזרתי אחריו.

"בדיוק," הוא אמר וחייך. "פשוט באיזשהו שלב מישהו החליט שיהיה קל יותר להתמודד עם מונותאיזם מאשר עם…"

נעמדתי.

"הי! לאן את הולכת! עוד לא גמרתי!"

ניקיתי את אחורי המכנסיים שלי מהאבק שנדבק אליהם. "גמרת. תאמין לי שגמרת." הקפתי את המכונית.

אחיקם אחז בזרועי. הוא נע ממש מהר. "תקשיבי, לא סיימתי. את תקשיבי עד שאסיים, ואז תוכלי ללכת." הוא לא החזיק אותי חזק. הבטתי בו בלי לדבר. הוא שחרר אותי. "בבקשה תקשיבי לי. אני עובד על הנאום הזה כבר הרבה זמן."

הוא הניף את ידו אל המשאית וטנק המצוות ההפוכים. "אני אנקה את הבלגן הזה עבורך, אבל את חייבת להקשיב לי עד הסוף."

חתיכת פסיכי עם שגעון גדלות. "תוכיח לי שאתה יכול לנקות את הבלגן ואז אקשיב לך."

אחיקם הנהן. הוא הביא את כף ידו ליד אוזנו, זוקר את האגודל ואת הזרת כאילו הייתה שפופרת טלפון, כמו שעשינו כילדים, ודיבר אל הזרת, "אלי, אתה יכול לנקות מכאן את החב"דניקים, בבקשה? לא נו, בחייאת, זה ממש יעזור לי. כן, אני אהיה חייב לך טנק מצוות, אני זוכר. תודה, אחי." הוא הוריד את היד.

"זה ייקח כמה רגעים, בדיוק הערתי אותו," הוא אמר לי, נימה של הצטדקות בקולו.

"חשבתי שאתה הולך לתקן את כל זה." שמתי לב שידיי מאוגרפות. ניסיתי לתכנן איך לפתוח את דלת המכונית בלי שהוא ישים לב, אבל הוא עמד קרוב מדי אלי.

"אני?" אחיקם גיחך. "לא, אני לא נוגע בחב"דניקים. הם של אלי ענבים."

"ענבים?"

"נו," הוא אמר, "אליהו ענבים. תמיד צוחקים על השם שלו בפסח. את לא מכירה?"

אליהו הנביא. הוא דיבר על אליהו הנביא. נדתי בראשי. האיש היה מטורף. אני תקועה באמצע שום מקום עם מי-יודע-כמה גופות על המצפון שלי, המשטרה בטח בעקבותַי, כוחות החילוץ עוד רגע יגיעו ויגלו שיש כדור אקדח, שאני בכלל לא…

באמצע סבך המחשבות שלי טנק המצוות נעלם. המוזיקה שכל הזמן התנגנה ברקע נעלמה. העולם השתתק. נשארנו אחיקם המטורף, אני, ששפיותי הייתה מוטלת בספק, ומשאית אחת הפוכה.

"מה לעזאזל…" אמרתי.

"אני יודע, לא ממש מרשים," אמר אחיקם. "אני הייתי עושה את זה עם עוד איזה עננת עשן או משהו. אבל ככה אלי. הוא שומר את הפירוטכניקה שלו רק למי שנחשב בעיניו כופר." הוא הסתובב אלי. "אז, איפה היינו? אה, כן, האלים. יש אלים בעולם."

גלשתי לקרקע, והוא המשיך לדבר. ההסברים שלו לא היו הגיוניים בכלל. יש אלים. הם שולטים בכל חלק מהחיים שלנו. הם מחליפים את הגדרות התפקיד שלהם על פי הצרכים המשתנים של האנושות. מה שיותר גרוע – כל עם תורם אלים משלו לפנתאון, והם לא כל כך מסתדרים ביניהם. נשענתי על דלת המכונית. אחיקם כרע לידי.

"נגיד, בששת הימים היינו צריכים לעשות הורדות ידיים במשך המון זמן עם הסורים. הם החזיקו מעמד בצורה מטורפת."

"הורדות ידיים?" שאלתי, וקולי נשבר באמצע.

"נו, כן, אחרת איך היינו מנצחים?"

רציתי להזכיר את הטנקים, הצבא, ההפתעה של חיל האוויר, כל הדברים שלימדו אותי בשיעורי היסטוריה בתיכון. רציתי לשאול אותו על השואה. על רואנדה. הוא המשיך לדבר, בלי לאפשר לי לעצור ולשאול אותו.

"ויש, כמובן, שיתופי פעולה בין-לאומיים."

"מה?" התעוררתי.

"נו, למשל בנושא של ההתחממות הגלובלית." הוא פקק את פרקי אצבעותיו. "יש את ריצ'רד, האמריקאי שכל הזמן מדבר על תעשיית המכוניות שלהם, ויש את סוון, משבדיה, שנורא מודאג מהקרחונים."

"ריצ'רד? סוון?" הם לא נשמעו לי כמו אלים.

אחיקם הסתכל אלי. "ריצ'רד הוא אל המכוניות, בלעדיו שום דבר לא היה זז. הוא היה שכיר של הנרי פורד, אבל הוא נהרג בתאונת עבודה אחרי חודש. הוא המציא את הייצור ההמוני כדי להתנקם בפורד. זה סיפור די מצחיק, האמת."

הרמתי את ידי. "רגע. הנרי פורד המציא את הייצור ההמוני."

"מה פתאום?" אמר אחיקם. "הוא היה מאוד שאפתני, אבל לא היה מסוגל להמציא שום דבר גם אם ההשראה הייתה באה לנשוך אותו בתחת. ריצ'רד המציא את פס הייצור, ואחרי שהעלינו אותו הוא הבין שזה יכול להרוס לפורד את החיים, אז הוא תיעל אליו את ההשראה, וזהו."

"תיעל?"

אחיקם נשף. "נו, לקח את הרעיון מעצמו, והשתיל אותו אצל פורד."

"אבל החיים של פורד לא נהרסו. הוא היה עשיר," אמרתי, מבולבלת.

"הוא היה גזען, פנאט, שבגד באשתו ומעולם לא הכיר בבן שנולד לו. כולם שנאו אותו. אחת מהנקמות החביבות ביותר אצלנו."

"אצלנו?"

אחיקם הנהן. "האלים, נו. בקיצור, אם לחזור לנושא, אני רוצה שתצטרפי אלינו."

הרגשתי את הצחוק מבעבע בי שוב ונשכתי את שפתי כדי שהוא לא יתפרץ.

"זה לא כזה מצחיק," אמר אחיקם והחיוך נעלם מפניו.

"ואיפה אתם גרים? באולימפוס?" עכשיו כבר לא הייתי יכולה כמעט להתאפק.

"מה פתאום?" הוא אמר, "איפה שבא לנו. אני, למשל, גר במגדלי אקירוב. אהוד ברק היה שכן שלי."

הצחוק בקע. הוא, האיש עם המעיל השחור, שכן של אהוד ברק, ממציא לי סיפורים על אלים והורדות ידיים.

"את היסטרית," אחיקם אמר.

"אני לא היסטרית," בקושי הצלחתי לדבר בין גלי הצחוק. "אתה פסיכי על כל הראש. אתה… אתה…" נופפתי בידי לכיוון המשאית ההפוכה. "אתה הרגת אנשים, אתה… עושה ככה," נקשתי באצבעותַי, "ואנשים נעלמים, וברקים מכים באדמה ו… ו…"

"לא אני עשיתי את זה," הוא אמר.

הצחוק גווע.

"זו את." הוא הסתכל בי. "אני רק תיעלתי אלייך קצת יותר אנרגיה מהרגיל, שתוכלי לעשות את זה."

בהיתי בו.

הוא השתעל. "נו, את יודעת. ההוא בתחנת הדלק, למשל."

"הוא היה נחמד!" קטעתי אותו.

אחיקם משך בכתפיו. "הוא רצה לאנוס אותך."

"אתה לא יכול לדעת את זה."

אחיקם נד בראשו והסתכל בי. "לא, אבל את חשבת ככה. בגלל זה הבערת אותו."

נעמדתי והתרחקתי ממנו. אחרי כמה צעדים הסתובבתי אליו וצעקתי, "אני לא הבערתי אף אחד! זו הייתה סופת ברקים!"

"כן, ברור," אחיקם נעמד גם הוא. "סופת ברקים ממוקדת מעל תחנת דלק אחת. מאוד טבעי."

"אני לא קשורה לזה!" צעקתי. "זה אתה וה… אלים האלה שלך." נופפתי אליו.

הוא חייך. "אז את מודה שיש אלים!"

"אני מודה שאתה מטורף רצחני ואתה מנסה לגרור אותי אִתך, אבל זה לא יעבוד לך." סגרתי את הפער ביננו. האקדח הופיע בידי, כיוונתי אותו לחזה שלו. "עוף לי מהעיניים!"

"זה לא יעבוד לך," הוא אמר.

לחצתי על ההדק. לא נשמע קול.

"אמרתי לך," אמר אחיקם והסיט את האקדח שהחל להתאייד שוב. "את לא יכולה להפעיל כוח על אלים אחרים. זה מה שלמדנו מהיוונים. אין מלחמות ירושה, אין ילדים, אין תוקפנות אחד נגד השני."

"חוץ מהורדות ידיים," אמרתי בקול חלש.

"חוץ מהורדות ידיים," הוא חזר אחרי. שאריות האקדח התפוגגו. עמדתי מול אחיקם, מרוקנת מתחושה. הוא אחז בכתפיי. "אני רוצה שתהיי אִתנו. את תהיי מעולה בתור אלת הזעם בדרכים."

"אלת הזעם בדרכים?"

"מישהו," הוא אמר ונופף ביד אחת אל הכביש שמאחורינו. "צריך לקחת את כל זה ולהפוך אותו למשהו יצירתי. את יכולה לקחת את הזעם של כל האנשים שעומדים בפקק ולהפוך אותו למשהו טוב. לגרום למישהו להלחין סימפוניה. לגרום לילדה להמציא מתישהו בבגרותה את ההיתוך הקר."

"לריצ'רד זה לא עבד כל כך טוב."

אחיקם נאנח. "אני יודע. הוא היה מונע מנקמה, אבל אחר כך הוא עשה המון דברים חשובים. בתור אל תעשיית התחבורה, למשל, הוא היה ממונה על המהנדסים שפיתחו את אפולו. נחיתה על הירח זה דבר שאפשר להתגאות בו, נכון?"

הנהנתי.

"וסוון," הוא המשיך, "היה בכלל אמור להיות אחראי על ציור והשראה, אבל במקום זה הוא התחיל להתעניין בטבע ועכשיו הוא אחראי על מחזור המים ועל נדידת היבשות. את רואה, המון גמישות יש בעבודה שלנו."

הנהנתי שוב.

ידיו ירדו מכתפיי לזרועותַי. "ידעתי שתביני."

בלעתי.

"תשמעי," הוא אמר, "בואי ננסה רק לחודש. טוב? תנסי חודש אחד לעבוד בתור אלת הזעם בדרכים ותראי מה קורה. אם ימצא חן בעינייך נמשיך."

"ואם לא?" שאלתי.

"אז תחזרי לעשות מה שאת רוצה, ואני אארגן לך פנסיה יפה בתמורה."

"מאל הפנסיות?" שאלתי בחיוך קטן.

הוא חייך חזרה. "קרוב, מאל השוחד." כמובן. זה הגיוני. אנחנו חיים בישראל, בסופו של דבר. אחיקם הוריד את ידיו. שמטתי את ידי.

"אבל…" היססתי, "למה אני?"

אחיקם ענה, "כי יש לך דמיון מפותח. הסיפורים שרצים לך בראש בכל פעם שמישהו עוקף אותך…" הוא נד בראשו. "אפילו אני לא הצלחתי לחשוב על זה." הוא טפח על כתפי. "זה מה שאנחנו מחפשים. אנשים עם יוזמה ורעיונות חדשים. דם צעיר!"

הם רצו אותי כי שנאתי את כל מי שהיה אִתי על הכביש. הגיוני, בצורה מעוותת ופסיכוטית.

"מה עושים עם זה?" הצבעתי על המשאית והכתם החומצי על הקרקע.

"אני אסדר את זה," הוא אמר והצמיד שוב את ידו לאוזנו בחיקוי של שפופרת טלפון. לא טרחתי לשאול אל מי הוא מתקשר. אל מי. הא. בדיחת קרש. חייכתי לעצמי. כשהמשאית נעלמה, אחיקם חזר אלי, ויצאנו לפגוש את שאר האלים.

"איזה אל אתה? אל הניקיון והסדר?"

"מה פתאום," הוא אמר כשלקח את ידי והוביל אותי למדרגות נעות שהתגשמו באמצע הכביש, "אני אל סוכני המכירות."

ההתעלות שלי לא הייתה מרשימה בכלל. לא היו ברקים או רעמים, לא היו אלים בטוגה או עם עלי דפנה על הראש. רק שני גברים, אישה וילדה, ובאמצע אחיקם, שהסביר מדוע אני כה ראויה להתעלות. זה נשמע יותר כמו ציות לכללי הטקס ופחות ניסיון שכנוע אמִתי. לאחר מכן החלו הראיונות האישיים.

פליקס היה אל חיות הבית והטבעונות, ולבש בגדי כותנה ונעליים מקש. הוא שאל אותי לגבי הגישה שלי לחתולים והאם אני יודעת שמערכת העיכול שלנו לא מותאמת לאכילת בשר ואפשר לחיות מצוין בלעדיו. סיפרתי לו שהייתי צמחונית בצבא, וזה הספיק כנראה.

ברונהילדה הייתה אלת המוזיקה. היא בילתה את כל הריאיון בלהתלונן על המוזיקה החדשה ולהסביר כמה הנוער של היום מושחת. כאשר חקרתי אותה מעט יותר לעומק התברר שהיא מונתה לאלת המוזיקה באמצע המאה ה-14, ומבחינתה כל מה שנכתב לאחר מכן היה מונוטוני וחסר מעוף.

נור הייתה אלת הכלכלה העולמית. היא ניפחה בלוני מסטיק במשך כל השיחה שלנו. היא נולדה בפלסטינה בסוף המאה ה-19 והתעלתה בגיל עשר. היא רצתה לדעת אם אכלתי פיצה ואם לדעתי יש סיכוי שיחזירו את פסנתרי הרצפה כמו שהיא ראתה ב"ביג". היא גם ביקשה שאקרא לה אלת המחסור והמסחר, ושלא אזכיר את הנושא של רגולציה.

האל האחרון היה הרציני מכולם. הוא עמד בצד, בשקט, לבוש בגלימה שחורה וכובע לבן מחודד שהסתיר את פניו. עמדתי לפנות אליו, אבל פליקס תפס את זרועי. "את מאוד נחמדה, דליה. באמת. אז אל תיקחי ללב את הבחור הזה."

"מי הוא?" שאלתי בשקט.

ברונהילדה נגעה בכף ידי. "אנחנו לא יודעים. הוא מתעקש להשתמש בשם קוד. אנחנו אפילו לא יודעים איפה אחיקם מצא אותו."

נור קפצה עלי. תפסתי אותה בשתי ידיים והיא לחשה באוזני, "השם הרשמי שלו הוא אל הפנאטים המטורפים." היא עזבה את הצוואר שלי ונעמדה על הקרקע. עכשיו התלבושת שלו נראתה הגיונית יותר.

ברונהילדה הוסיפה, "הוא התעלה לפני מאה שנה בערך. הוא החליף את אל הפאנטים הקודם שיצא לפנסיה."

"לפני עשר שנים התחלנו לקרוא לו טוקבק, אבל אל תקראי לו ככה בפניו," אמר פליקס. "הוא ואני מחלקים את האינטרנט ביננו."

אחיקם הוביל אותי אליו. "דליה, זה אל הקיצוניות." הוא כחכח בגרונו.

"אני יודע שאתה לא קורא לי ככה," אמר האיש בכובע המחודד. הקול שלו נשמע לי נורמלי לגמרי.

אחיקם חייך. "ידידי, אני לא מוצא סיבה לריב. אנחנו כולנו כאן מאותה סיבה. יש לנו אלה חדשה ואנחנו רק מאשרים אותה."

"רק מאשרים אותה?" אמר הפנאט. יכולתי לשמוע את הבוז בקולו.

אחיקם חייך עוד. הייתי בטוחה שעוד רגע הלחיים שלו תתחברנה מאחורי ראשו מרוב מאמץ. "דליה תהיה ממונה על הזעם בדרכים. היא תוכל לעזור לכולנו."

האל הפנאט המשיך להביט בי. יכולתי להרגיש את עיניו עוברות על גופי. הכרתי את המבטים האלה טוב מדי. התחלתי להבין למה פליקס התכוון. לבסוף הוא אמר, "מה את חושבת על כושים?"

לעלעתי בגרוני.

"אה, אצלכם בטח קורים להם סודנו-אפריקאים או משהו," הוא אמר. "הם באים רק כדי לאנוס את הנשים שלכם, את יודעת? חכי-חכי שתראי סודני אמִתי ברחוב, תראי מה הוא יעשה לך."

לא ידעתי מה לעשות. רק בהיתי בו בלי לדבר.

"אני אומר לך, ראיתי את זה באמריקה, כל השחורים, האדומים, הצהובים, חושבים שהם טובים כמונו, אבל הם לא. הם חיות, אני אומר לך."

אחיקם הניח את ידו על זרועי. "אני חושב שמספיק. מה אתה חושב, אתה מאשר אותה?"

"היא לבנה, אז בסדר," אמר הגזען.

"תודה," אמר אחיקם והרחיק אותי ממנו. כאשר התרחקנו מספיק הוא לחש לי, "הקודם היה סיני. הוא טען שכל מי שיש לו עיניים ירוקות צריך למות. תאמיני לי שזה שיפור."

ארבעת האלים שילבו ידיים. שמתי לב שפליקס וברונהילדה הרחיקו את נור מטוקבק ככל יכולתם. גם אני הרגשתי את הצורך לעשות כמוהם. קיוויתי שאין אל של פדופילים, ושאם יש, אוכל לכלות בו את זעמי.

אחיקם נשא נאום קצר שבו הודה לכולם והביע תקווה שאשאר זמן רב בחיק משפחת האלים, ולאחר מכן פיזר את הישיבה. כל אחד מהם יצא לכיוון אחר באמצעי תחבורה משלו. לנור היה מטבע עם כנפיים. לפליקס מחצלת ארוגה מחבלים, שהייתי משוכנעת שהם אורגניים. לברונהילדה מרכבת אלים אימתנית. טוקבק נעלם בענן עשן צבעוני מתפצפץ.

"אפשר להגיד עליו הרבה דברים, אבל הוא מבין כמה פירוטכניקה חשובה," אמר אחיקם.

ניגבתי את מצחי. "מה עכשיו?"

אחיקם משך בכתפיו. "עכשיו את הולכת הביתה וקוראת את המדריך לאל המתחיל. אחרי שתסיימי תרימי אלי טלפון."

"ככה?" שאלתי והרמתי את כף ידי לאוזני.

אחיקם צחק. "מה פתאום? את עוד לא מוסמכת. פשוט תחייגי בסלולרי שלך. הכנסתי אליו את המספר שלי." הוא נקש באצבעותיו ושנינו הופענו ליד המכונית העזובה שלי. הכביש היה ריק. יכולתי לשמוע שירת ציפורים במרחק. השמש התחילה לזרוח.

"לילה טוב," הוא אמר. "אל תשכחי להתקשר אלי אם יש לך שאלות." ונעלם.

נכנסתי למכונית. התנעתי את המנוע. זכרתי אפילו להדליק את האורות. מה עכשיו? אני יכולה להמשיך לנסוע, אבל עד מתי? הייתי עייפה ומיוזעת, והייתי צריכה להחליף את הבגדים שלבשתי מאתמול בבוקר. רציתי את המקלחת שלי, ואת המיטה שלי, ואת הנס-קפה-עם-חצי-כפית-סוכר שלי. תהיתי האם יש אל לנס קפה.

אותתי וחזרתי לכביש, בכיוון ההפוך ממנו באתי. עקבתי אחרי השלטים לתל-אביב, וכאשר זיהיתי את כביש 2 כבר הצלחתי להבין איך להגיע הביתה. שעתיים אחרי שאחיקם עזב אותי באמצע השומרון עליתי במדרגות לדירה שלי, פתחתי את הדלת, עשיתי מקלחת חמה, לבשתי את הטרנינג הישן האפור והתמוטטתי במיטה.

אחרי חצי שעה השעון המעורר התחיל לצייץ. לעזאזל. יש הבוקר פגישה שאני אמורה להיות בה. בקושי הצלחתי להתעורר.

"הי! אחיקם!" צעקתי לחלל האוויר. "יש אולי אל לפגישות מבוטלות?"

לא הייתה תשובה. זה היה מגוחך לגמרי. ברור שאין אל כזה. אין גם אחיקם. זה הכול הדמיון המופרע שלי. אנשים רוכבים במרכבות אלים אימתניות, וטוקבקים מאיימים בגלימות שחורות.

יצאתי מהמיטה בקושי. אם לא הייתי מבזבזת את אתמול בנהיגה לאורך ולרוחב מדינת ישראל הייתי מצליחה לישון קצת. הדלקתי את הרדיו. לא היו דיווחים על תאונות דרכים מזעזעות, על גברים שנדקרו בצ'ופסטיק או על תחנות דלק שעלו בלהבות בגלל סופת ברקים.

גם באינטרנט לא מצאתי שום דיווח חריג באף אחד מאתרי החדשות. אפילו לא באתר האופנה שמדי פעם מציג חדשות תחת הכותרת "היום בארץ" לא מצאתי שום דיווח.

דמיינתי הכול. אולי בכלל חזרתי הביתה אתמול וכל מה שקרה היה רק חלום?

נשמעה דפיקה בדלת, וגררתי את עצמי אליה. אני עוד צריכה לצחצח שיניים ולהכין קפה. הרבה קפה. בדרך הדלקתי את הקומקום. עמדתי מעליו, כשאני מנסה להיזכר מה עמדתי לעשות. שוב דפקו בדלת. אה, נכון.

פתחתי את הדלת, מקפידה להשאיר את הבריח העליון סגור. בחוץ עמד בחור גלוח ראש בסרבל אדום בוהק עם לוגו צהוב שלא הכרתי, מחזיק חבילה גדולה.

"כן?" בקושי זיהיתי את הקול שלי, סדוק מעייפות.

הבחור הושיט לי לוח אלקטרוני ועט פלסטיק. "תחתמי כאן."

"על מה?" מצמצתי בקושי.

"תשמעי, גברת אורלב, אין לי את כל היום. תחתמי וזהו."

קמצתי את אגרופי. "אני לא הולכת לחתום על משהו שאני לא יודעת מה הוא!"

"מה, אחיקם לא אמר לך?" אמר הבחור בסרבל, ולבי החל לפעום בחוזקה. הוא התעלם ממני והוסיף, "יא אללה עם האחיקם הזה, בחיי. כל היום הוא עושה לי 'אחי בוא, אחי לך', ובסוף הוא אפילו לא אומר לאנשים שלו שאני מגיע." הוא נופף מולי בעט הפלסטיק. "וזו לא הפעם הראשונה שזה קורה!"

הוא נאנח. "בקיצור, יש לי כאן מדריך בשבילך. הוא שכח לתת לך אותו אתמול, אז ברור שהבוקר הוא יקפיץ דואר שליחים בשביל זה."

המדריך. לאלים. אחיקם הזכיר משהו כזה. אני אמורה לקרוא אותו.

הבחור הסתכל אלי. "נו, את מוכנה לפתוח לי את הדלת, זה כבד!"

סגרתי את הדלת, פתחתי את הבריח העליון ופתחתי את הדלת שוב. הבחור נכנס פנימה. הבחנתי שמתחת לסרבל הוא לא לבש דבר, והסבתי את פני.

הוא התעלם ממני והניח במרכז החדר את החבילה הסגורה.

"עכשיו תחתמי כאן, וכאן," הוא הורה לי.

חתמתי. "אתה… אל החבילות?" ניסיתי את מזלי.

הוא גנח. "כולם מקבלים תארים היום, הא? מה פתאום. אני הרמס, וזהו. איריס עסוקה, היא בדרך כלל מתעסקת עם הבנות. אני מעדיף בנים." הוא הרים את ראשו, קרץ לי ויצא.

נעלתי את הדלת אחריו. החבילה ניצבה במרכז החדר. יש לי עבודה חדשה, ואני נכשלת בה כבר ביום הראשון.

"לא אכפת לי," אמרתי לחבילה, "אני חוזרת לישון עכשיו. לא ישנתי כל הלילה."

החבילה לא ענתה לי. במקום להמשיך לדבר אִתה גררתי את עצמי למטבח, הכנתי לעצמי נס קפה כמו שאני אוהבת, בספל שאני אוהבת, פתחתי את החבילה, הוצאתי את המדריך לאלים תוך שאני מתעלמת מהקופסה הגדולה הנוספת שהייתה בה, והתחלתי לקרוא.

הפרק הראשון היה פרק מבוא רגיל. היכרות עם ההיררכיה האלוהית, השפעות, תחומי עניין משותפים, וכמובן "כולנו כאן משפחה" החיוני.

הפרק השני הכיל את ההיסטוריה של האלים, מיוון, שומר ובבל ועד לימינו. זה היה פרק עמוס בשמות בלתי קריאים, מאבקי משפחה לא ברורים והחלפות של שמות האלים תוך כדי תיאור ההיסטוריה שלהם.

הפרק השלישי התמקד בשאלה "איך אני יכול/ה לתרום?", והכיל שימוש נרחב מדי בלוכסנים בניסיון שיתאים לזכר ולנקבה בעברית.

משם הפרקים הפכו ליותר מקצועיים, כולל הנחיות להתכווננות עם הכוח האלוהי ושימוש מתון בו. חצי פרק התייחס לנושא של גיוס אלים חדשים. רפרפתי עליו. מצאתי פרק שנקרא "הזעם ואת/ה", והתמקדתי בו. הוא לא היה מפורט מספיק לטעמי, אבל כן הזכיר את הנושא שאחיקם דיבר עליו, איך להשתמש בזעם שאנחנו מלבים כדי לעודד יצירתיות. זה היה חשוב. נראה שבלי כעס וסבל אין למין האנושי שום דרך ליצור או להתקדם, זה לפחות מה שהספר אמר. זה גם נשמע נכון. ואן גוך יצר מתוך סבל. טסלה מת בעוני מחפיר. רחל נפטרה ממחלה קשה אחרי שנים של כאב. קורט קוביין התאבד בגיל צעיר.

הספר כנראה צדק, אנחנו צריכים לסבול כדי ליצור, ואם ממילא אנשים נוהגים בצורה חסרת אחריות, למה לא להעניש אותם כבר? לפחות יֵצא משהו טוב מהכאב שלהם. הכנתי לעצמי סנדביץ', ספל קפה חדש, וחזרתי לקרוא.

סיימתי את הקריאה של המדריך בשבע בערב. לא קראתי הכול, כמובן. על חלק מהפרקים רפרפתי וסימנתי לעצמי מקומות לחזור אליהם מאוחר יותר. אבל חלקם היו מועילים באופן מפתיע, בייחוד יחסית לניסוח הגנרי ולתרגום הגרוע.

סגרתי את הספר. הסלולרי שלי צלצל. הצג הראה 'אחיקם הגבר'. נאנחתי ועניתי.

"מה העניינים? את בסדר?" הקול שלו נשמע מתכתי.

"כן, בטח," אמרתי. "בדיוק סיימתי לקרוא את המדריך."

"כן, אני יודע," הוא אמר. ברור שהוא ידע. הוא היה אל. "נו, מה את חושבת?"

משכתי בכתפיי, נזכרתי שהוא לא רואה אותי, וקמתי מהכיסא כדי לערום כלים בכיור. "בסדר. אתם צריכים עורך תרגום טוב יותר."

"תאמיני לי, עבדנו עם העורך הכי טוב שיש."

"באמת?" אמרתי והתזתי סבון כלים על הכוסות. "כי זה נראה כמו ספר בהוצאה עצמית שתורגם מאנגלית."

הייתה שתיקה מעבר לקו ולאחר רגע אחיקם אמר, "מפרסית. לא משנה. הכי חשוב – את בסדר? את יכולה להתחיל?"

"להתחיל?" כמעט שמטתי את בקבוק הסבון. "אני… רק קראתי את הספר עכשיו. אני עוד לא…"

"כי, תשמעי," הוא אמר, "אנחנו צריכים למלא את המשרה שלך כבר די הרבה זמן." הוא שתק לרגע והוסיף, "חבל שתאבדי את המשרה שלך לפני שהתחלת בכלל לעשות משהו."

"אני מבינה," אמרתי, אפילו שלא הבנתי.

"מצוין, אז אני אשלח את טוקבק לעשות לך סיבוב בעיר."

"מה? לא!" הפעם הבקבוק באמת נשמט מידי ויצר שלולית סבון בכיור.

"אל תדאגי, הוא בסדר. אני אגיד לו לאסוף אותך עוד שעה. ואם יש בעיה, תתקשרי אלי!" הוא אמר וניתק.

חרא. חרא. חרא. חרא. המשכתי לקלל בזמן ששטפתי את הכלים. אחר כך הלכתי לחפש בגדים. מה לובשים לפגישה עם בחור שכל הווייתו היא לשנוא את העולם שסביבו? למה הוא לא היה יכול לשלוח את פליקס? או ברונהילדה? היא מלאת זעם, היא שונאת את הצעירים של ימינו, אבל היא לפחות לא גזענית מטונפת. למה לא היא?

השלכתי בגדים על המיטה ולא הצלחתי לבחור משהו. גם שעה מאוחר יותר לא הצלחתי להתפשר על לבוש שלא יהיה מזעזע מדי. לבשתי עדיין את מכנסי הטרנינג שלי וחזייה עתיקה כאשר אל הפנאטים המטורפים התגשם בחדר השינה שלי.

"בואי," הוא אמר.

"אני לא לבושה," עניתי.

הרגשתי שוב את המבט שלו בוחן אותי. הייתי בחזייה, הוא לא היה צריך לדמיין הרבה.

"לדעתי את לבושה מספיק," הוא אמר. כדי לעצבן הרמתי מהמיטה חולצה ארוכת שרוולים ונטולת סקס אפיל ולבשתי אותה. ככה, בטרנינג מהוה וחולצה מכוערת, יצאתי למרדף המכוניות הראשון שלי.

כעבור שעתיים שמחתי על בחירת המלתחה שלי. הניסיון לגרום למשאיות להתהפך, לאופנוענים להתרסק על מעגלי תנועה ולמכוניות קטנות להיתקע באמצע הצומת ולחסום את התנועה גרם לי להזיע כמו חמור. או אתון.

"זה לא מניין הגופות," הסביר לי הגזען בכובע הלבן המחודד. "זה כמה זעם את יכולה להוציא מהם." הוא תיקן את מנח הכובע שלו והוסיף, "גם גופות זה חשוב, אבל זעם יותר."

ישבנו בבית קפה בדרום תל-אביב. הבעלים התכוון לסגור, אבל כשראה את המלווה שלי הוא השאיר את המקום פתוח במיוחד עבורו. מדי פעם הוא עבר לידנו וטפח על שכמו. "תודה שטיפלת ב… עסק ההוא," אמר, והמלווה שלי רק הנהן ושלח אותו להביא עוד סטייק. 'אוכל של גברים אמִתיים' כמו שהוא קרא לזה.

ציפיתי שהוא יוריד את המסכה כשיגיע האוכל, אבל הוא פשוט דחף את חתיכות הסטייק מתחת למסכה ולעס.

"אנחנו צריכים לעזור לאנושות להיות טובה יותר," הוא אמר. "ואנחנו צריכים לעשות את זה על ידי ברֵרת האנשים המתאימים להעביר את הגנים שלהם הלאה."

הוא לעס, בלע והוסיף, "את הרי לא היית רוצה שהבת שלך תתחתן עם ערבי, נכון? הם נחותים, את מבינה. ככה גם הכושונים אצלנו. היה צריך להעמיד אותם במקום."

נחנקתי מהצ'יפס שלי. אימפוטנט פאתטי ומלא שנאה שכמותו.

הוא התעלם והמשיך, "מה שאני אומר זה שהם צריכים להבין את המקום שלהם, ואם אנחנו לא נעזור להם, אז הם לא יבינו את זה. הם הרי מתרבים בלי שום בקרה, ובסוף יהיו יותר מהם מאשר מאִתנו. את באמת רוצה לחיות בעולם שבו יש יותר צהובים ואדומים מלבנים?"

"אנחנו כבר חיים בעולם כזה," לא התאפקתי. "שליש מהאנושות הם סינים ושליש הם הודים." נעצתי את המזלג שלי בצ'יפס. "ואתה יכול להמשיך לדבר על העליונות שלך, אבל אתה בסך הכול…" השתתקתי.

הוא רכן לפנים. "בסך הכול מה?" יכולתי לדמיין את הפרצוף המתועב שלו מתחת למסכה.

שתקתי. הוא היה אל מלא, ומנוסה בהרבה ממני. הוא יכול להעלים אותי במצמוץ אחד, ואף אחד לא ישים לב.

"אני אגיד לך משהו, גברת אידאלים," הוא נופף במזלג שלו, שחתיכת סטייק מדמם הייתה נעוצה עליו, "השכן של ההורים שלי היה האדם הטוב ביותר בעולם. הוא היה גבר עם אידאלים אמִתיים. הוא ידע מה טוב לאמריקה, ומה טוב לעולם. היה לו חזון. לא כמו הפוליטיקאים האלה שלך היום, חבורת רכיכות שלא מסוגלות להשתין ישר אם לא מחזיקים להם את הזין."

הסכמתי, לצערי, עם כל מה שהוא אמר על הפוליטיקאים שלנו. "מי זה היה?" שאלתי בשקט.

"מה?" הוא שאל בפה עמוס בשר.

"מי היה השכן שלך?"

הוא בלע את חתיכת הסטייק. "אני לא יודע אם שמעת עליו. הייראם ווסלי אוואנס. הוא היה אדם דגול."

לא שמעתי עליו, כמובן. הידע שלי לגבי הארגון שלו כלל אנשים במסכות וכובעים מחודדים, צלבים בוערים ורדיפת שחורים.

"הוא אמר לי בוקר אחד, 'ג'דדיה, אני רוצה שתצטרף אלינו. יש לי חזון של אמריקה לבנה, נקייה ועשירה'. איך הייתי יכול לסרב?"

"ג'דדיה?" שאלתי.

הוא הנהן. "ג'דדיה מקוֹי. הם התחילו לקרוא לי טוקבק רק לפני כמה שנים. לפני זה הם קראו לי 'מכתבים למערכת'. אפילו שכתיבה מהווה חלק מזערי מהאנרגיה שלי. הרוב נשאב מאנשים שפועלים למען טוהר הגזע!" הוא נשמע נלהב. רציתי להקיא. "את יודעת, את לא כזו גרועה כמו שחשבתי. את מבינה עניין. אולי נצא איזה יום לסיבוב נוסף?"

זה לא נשמע כמו רעיון גרוע מדי. הוא ידע המון על זעם, ואיך לתעל את האנרגיה שאני מפיקה למעשים חשובים יותר.

"איך התעלית?"

הוא הרים מפית וניקה את פיו. כלומר, הנחתי שהוא ניקה את פיו. "עשיתי את העבודה שלי מצוין, עד שהוציאו אותי להורג. חבר מושבעים מזוין של כושים. רק כי תפסנו אנס תינוקות."

פחדתי, אבל שאלתי. "אנס תינוקות?"

הוא הנהן. "איזה כושי אחד שתפס בחורה יפהפייה, דרומית, ליידי אמיתית. היא אמרה שהוא אנס אותה, אז לא הייתה לנו ברֵרה אלא לתפוס אותו, לתלות אותו, להצית אותו, וכשהוא עדיין חי לחתוך אותו לחתיכות ולהאכיל את הכלבים."

הרגשתי צורך לרוץ ולהתקלח מיד.

הוא הוריד את המפית, קיפל אותה, והניח אותה ליד הצלחת שלו. "אז הכושונים והלבנים חסרי הביצים שהיו בחבר המושבעים הרשיעו אותי. תלייה. הייראם בעצמו הגיע כדי לחזק אותי בתא המעצר."

הוא נשמע גאה בתוצאה של מעשיו. אחרי שהוא נעלם בענן עשן רצתי לשירותים והקאתי את ארוחת הערב.

למחרת כבר יצאתי לטיסה לבד. הרכבתי אופנוע מכונף מהחלקים שהיו בחבילה שקיבלתי ביחד עם המדריך לאלים, וקצת עזרה מאיקאה. האופנוע נראה לא יציב, אבל הנחתי שאצליח להחזיק אותו באוויר בעזרת חלק מתרגילי הריכוז שג'דדיה הראה לי ביום הקודם. לא האמנתי שאני חושבת עליו בשמו הפרטי.

יצאתי לסיבוב. הפעולה הראשונה שלי הייתה פקק בצומת גהה. דחפתי מערבל בטון על רמזור. הוא נתקע בצומת, ושתי מכוניות התנגשו בו וגרמו לפקק. והפעם וידאתי שהנהגים יצאו בלי שריטה. הרי ג'דדיה אמר שמה שחשוב הוא הזעם, לא מספר הגופות. המערבל חסם את הנתיבים לדרום. הוספתי בצד המנוגד שני אנשים שרצו לעזור, ויצרתי פקק גם בצד ההוא. מהסוג שמדווחים עליו בגלגל"ץ בתור "סקרנים". הייתי מאוד מרוצה. עשרות מכוניות נדחקו זו בזו, ויצרו תאונות קטנות נוספות לאורך כל המסלול. זה יהיה פקק שייקח שעות לפנות. שקלתי את האפשרות להוסיף מחסום משטרתי בדרך. הרגשתי את האנרגיה מפעפעת בי.

תהיתי לאן אני יכולה לתעל אותה. חיפשתי בין הנשמות בסביבה. בדרום תל-אביב הייתה ציירת קומיקס מתוסכלת שישבה מול לוח חלק ומוללה קווצת שׂער במקום לצייר. שלחתי אליה את ההשראה. היא נטלה מיד את העיפרון והתחילה להעביר קווים על הדף.

הייתי מאוד גאה בעצמי בשלב הזה. התנעתי את האופנוע ויצאתי דרומה. מחלף ראשון לציון נראה לי פנוי מדי. מצאתי סוס שברח בנגב, והעתקתי אותו למרכז הכביש. מכוניות בלמו בבת אחת. כמה מהן נתקעו זו בזו, ואחד הנהגים נחבל בבטנו. הרגשתי רע עבורו, אבל ידעתי שהוא לא מת, וזה מה שהיה חשוב. לא עוד מוות.

פקק חדש נוצר, משתלב בפקק שיצרתי בצומת גהה. מעט הנהגים שהצליחו לחמוק מהצומת הצפוני נתקעו בפקק שנוצר בצומת הדרומי יותר. הפעם תיעלתי את האנרגיה לשלושה פיזיקאים במכון וויצמן. זה היה נפלא. הרגשתי איך פרס הנובל מתקרב אליהם רק בזכותי. אחיקם צדק, אפשר להשתמש באנרגיה של הכביש לדברים גדולים!

ניסיתי לחשוב איפה עדיין לא יצרתי פקק. אולי בצפון? בכניסה לחיפה? אני יכולה לחסום את מנהרות הכרמל.

"מה לעזאזל את עושה?" קולה של ברונהילדה רעם באוזניי. לאחר רגע היא התגשמה לידי, במרכבת ענק רתומה לשלושה סוסים מרחפים.

"אני יוצרת אנרגיה!" עניתי לה בקול מתלהב. "תראי איזה יופי!"

"כן, כן," היא אמרה. "ציירת אחת ושלושה פיזיקאים שאולי יצליחו לפרסם מאמר בעיתון נידח." הוא נופפה על פניה במניפה מצועצעת. "ממש אלה אמִתית." היא סקרה אותי, נאנחה, סגרה את המניפה ואמרה, "את מבינה שאת אלה, נכון?"

"כן," עניתי בקול מעט פחות מתלהב.

"את מבינה שאת יכולה לשנות את העולם, נכון?"

"כן." הקול שלי היה חלש עכשיו.

"אז למה את מבזבזת את הזמן שלך על זה?" היא החוותה במניפה הסגורה לפקק שהייתי כל כך גאה בו לפני רגע.

"זה התפקיד שלי," אמרתי בשקט.

היא נהמה משהו לא ברור שנשמע כמו גרמנית ואמרה, "תשמעי, מותק, את נחמדה והכול, אבל עם נחמדות לא תגיעי רחוק."

תמיד אמרו לי את זה. שאני נחמדה מדי, שאני לא אגרסיבית מספיק. לא חשבתי שגם אלים סובלים מאותה בעיה.

ברונהילדה נאנחה. "תשמעי, מותק, בלי סבל אין תוצאות. תראי אותי. את חושבת שבילי הולידיי הייתה מגיעה לאן שהיא הגיעה בלי העבדות, הזנות וההרואין? לא!"

"את אחראית למה שקרה לה?" הקול שלי הצטרד מעט.

ברונהילדה נשפה. "ברור. זה התפקיד שלנו," היא אמרה. "בלעדיי היא הייתה סתם זמרת חסרת ייחוד שמרוויחה עשרים דולר ליום, ומגדלת שמונה פרחחים. בלי סבל אין יצירה. תזכרי את זה!" ונעלמה.

חרא.

הסתכלתי על הפקק שלי. הוא נראה עלוב וחסר מעוף. סתם מכוניות עומדות וצופרות. משכתי באפי. היום הראשון בעבודה וכבר אני נכשלת. במדריך לאלים לא נאמר כלום על זה שאני אמורה להרוג אנשים. אבל אם ברונהילדה, אלה שמכהנת בתפקידה כבר שבע מאות ומשהו שנה, אומרת שצריך לסבול אז אני אמורה לעשות מה שהיא אומרת.

למרות מה שברונהילדה אמרה, במשך שבוע לא העזתי לעשות דבר חמור יותר מפקקים ומכונית הפוכה פה ושם. אחיקם לא הופיע ואף אחד מהאלים האחרים לא הגיע לנזוף בי. אבל לבסוף הבנתי שברונהילדה צדקה. לא הצלחתי להפיק מספיק אנרגיה. אמן מתוסכל אחד ביום לא מצדיק תחזוקה של אלה שלמה.

החלטתי לנסוע צפונה. יש בכבישי הצפון המון עברייני תנועה. פשוט אמצא מישהו שעלול להרוג אחרים בגלל התנהגות פרועה ו… ו…

לא הצלחתי להשלים את המחשבה.

ברונהילדה אמרה שהם צריכים לסבול, וג'דדיה אמר שספירת הגופות לא משמעותית. אז אולי אני יכולה רק להטיל בהם מומים?

נסעתי צפונה על האופנוע המכונף שלי. לאורך כביש 2 היה אופנוען שנסע במהירות מאתיים קילומטר לשעה, ועקף מכוניות מימין. הוא היה הראשון שבחרתי. הטלתי אותו למעקה הבטיחות. הוא הסתחרר, נפל, והאופנוע שלו התהפך מעליו. יכולתי לשמוע את הרגל שלו נמעכת מתחת לאופנוע.

פרץ האנרגיה הפתיע אותי. הוא היה חזק בהרבה מאלה שיצרו הפקקים של הבוקר. קומונת יוצרים בצפון קיבלה אותו.

הבא בתור היה נהג בחיפה עם שלושים עברות תנועה. הוא עקף על מעבר חציה במהירות גבוהה וכמעט התנגש בילדה עם עגלת בובות. הטחתי אותו בעץ. הוא סדק את הגולגולת והטחול שלו נקרע. חילקתי את האנרגיה בין חוקרים בטכניון, יזמי סטארטאפ וחמישה מהנדסים.

ארבעה שיכורים במכונית עם גג נפתח חצו את צומת הקריות באדום, וכמעט גרמו שלוש תאונות. הפכתי את המכונית שלהם. אחד מהם לא היה חגור ועף מהמכונית. הוא התגלגל כמה פעמים. עמוד השדרה שלו נשבר, ושמחתי שהוא לא ילך שוב, אבל אז הרגשתי פרץ אנרגיה אדיר, גדול מכל הקודמים, וגיליתי שהאף שלו נמעך כך שהוא לא הצליח לנשום.

הוא מת.

הרגתי אדם.

קפאתי במקומי.

החברים שלו הצליחו להשתחל מהמכונית ההפוכה, ורצו אליו. אחד מהם סובב אותו על הגב. האחר התחיל לצעוק ולבכות. תווי הפנים שלהם היו דומים. הבנתי שהם אחים. האנרגיה הצטברה בי, מאיימת להתפרץ ללא שליטה. החלטתי לנתב אותה למשהו טוב. מצאתי בית ספר וחיפשתי את כל הילדים שהתכוונו ללמוד רפואה או סיעוד. פיזרתי ביניהם את האנרגיה, ונשאר לי מספיק בשביל המתנדבים ב"תנו לחיות לחיות".

זה היה ענק. שיניתי את העולם בכוחות עצמי. החיוך שלי גדל. פניתי דרומה. המטרה הבאה שלי הייתה אוטובוס של אנשי כוח אדם. האצתי אותו בירידה בכביש סדום, והיישר למטה. הוא התהפך מספר פעמים לפני שנחת במקומו, כשכל האנשים בפנים מרוטשים.

התוצאות של השבוע הראשון שלי בעבודה החדשה היו ארבעה ארגונים חדשים להצלת חיות, חמישים אמנים ומאה ואחד חוקרי סרטן. עמדתי לשנות את חייהם של מיליונים בזכות הקרבת כמה עשרות אנשים.

אחרי חודש, ביום שישי, אכלתי ארוחת ערב אצל ההורים. רציתי להמשיך ולהציל את המין האנושי על ידי הקרבת המטורפים שעל הכביש, אבל אמא שלי הזכירה לי שכבר חודש לא נפגשנו, ושהיא לא נעשית צעירה יותר.

"את רוצה עוד גזר?" היא הגישה לי את הסיר.

"אני מלאה, תודה אמא."

היא נאנחה אנחה קלה, כמעט בלתי מורגשת, וכיווצה את שפתה.

נשברתי. "מה קרה?"

אמא שלי התיישבה במקומה והניחה את כף ידה על ידי, "הכל בסדר, דליה'לה?"

"בטח," אמרתי ולקחתי בכל זאת מנה נוספת מהגזר. שתהיה מאושרת.

"רבקה, תעזבי את הילדה," אמר אבא שלי ולקח לעצמו שניצל.

אמא שלי הסתובבה אליו והרימה את הקול, "אני לא אעזוב אותה, זו הבת שלי! זו גם הבת שלך, אם שכחת."

"לא שכחתי," אמר אבא שלי, והשתתק, מורגל בוויכוחים שלא נגמרים.

"אז, דליה'לה, את מרגישה טוב?"

הנהנתי בפה מלא. אנרגיה לא זרמה אלי כבר כמעט שעה, והרגשתי את המאגרים שלי מתחילים להתרוקן. אצטרך למצוא כמה שיכורים הלילה אם ארצה להמשיך להציל את העולם.

אמא שלי נשענה לאחור, פניה עדיין מכווצים, "את לא מתקשרת." היא אמרה.

בלעתי, "אני כן מתקשרת!"

"כבר חודש לא שמעתי ממך. כל הזמן את עסוקה, או באמצע משהו, ומבטיחה לחזור אבל אף פעם לא מתקשרת אלי," היא אמרה בשקט, קולה רועד. ידעתי שזו הצגה. אבל בכל זאת ריחמתי עליה. אני הבת היחידה שלהם.

"את הבת היחידה שלנו," אמא שלי אמרה.

עכשיו התחלתי לכעוס, "אני יודעת את זה. את לא יכולה לנצל את העובדה שאין לי אחים כדי…"

אמא שלי שוב נאנחה.

השתתקתי.

"אני רק רציתי להשקיע בך את הכול," היא אמרה. הכרתי את הנאום בעל פה. היא רצתה להשקיע בי ולכן עזבה את העבודה שלה כמזכירה בחברת עורכי דין מבטיחה. היא בילתה אִתי שעות בכל יום, מאכילה, מקריאה, מנקה, ומכינה אִתי שיעורי בית רק כדי שאצליח.

"וכל מה שהיה לי חשוב הוא שתהיי בסדר. שתסתדרי בחיים," סיימה את הנאום המוכר.

אבא שלי היה מרוכז להפליא במריחת קטשופ על השניצל שלו.

"נו, אני מסודרת. אפילו יש לי עבודה חדשה." נעצתי את המזלג שלי בעוד גזר קטן.

"אני דואגת לך. זה כל מה שאני חושבת עליו," היא אמרה.

"למה את דואגת לי? אני בסדר. את צריכה לצאת יותר ואז לא תצטרכי לבלות את כל היום בלדאוג לי," אמרתי בתחושת ניצחון.

"לאיפה אני אצא?" היא נופפה בידיה בתנועה מוגזמת. "חנה חולה, היא שברה את פרק הירך שלה. אסתי בחו"ל, מבקרת את הבן שלה. הוא מאוד נחמד, רופא, את יודעת. ושמעתי שהוא פנוי."

הנחתי את המזלג שלי בנקישה. "אמא, אני לא מחפשת בעל, תודה רבה."

"את יודעת שזה בסדר אם את מהלסביות האלה. העיקר שתביאי מישהי הביתה. שלא תהיי לבד."

השתעשעתי לרגע ברעיון להביא את הרמס להורים, בסרבל נטול התחתונים שלו. "אמא, נראה לי שהבעיה היא לא שאני לבד, אלא שאת לבד."

"יש לי את אבא שלך. זה כל מה שאני צריכה. ואותך." היא הניחה שוב את ידה על ידי, ואבא שלי הרים אלי את מבטו המעונה מאחורי גבה של אמי.

"אני חושבת שאת צריכה לצאת. לכי לסרט. להצגה. גם בלי החברות שלך. את אדם עצמאי מאוד!" הייתי גאה בעצמי על ההצלחה בניווט השיחה חזרה אליה.

"איך אני אצא מהבית?"

"באוטו," עניתי בלי לחשוב.

"אויש, באמת," היא אמרה. "עם המצב היום?"

"המצב?"

היא נדה בראשה. "כל יום שומעים על תאונת דרכים אחרת. מאות הרוגים רק בשבועיים האחרונים. אי-אפשר לצאת מהבית בלי שאיזה אוויל יעבור באור אדום, או יתנגש במכונית שלנו. למשה היו שתי שריטות על הרכב אתמול!"

מאות הרוגים. זו אני. אבל זה למטרה טובה. ידעתי שזה למטרה טובה.

ניסיתי לשנות את הנושא. "שמעתי שהצליחו למצוא פריצת דרך בחקר טרשת נפוצה. שמעת, אמא?"

"בטח, בטח, וגם בחקר סרטן, אבל מה זה יעזור לי אם יהרגו אותי כשאני חוצה את הכביש? הרי חנה שברה את פרק הירך שלה כשהיא ניסתה לברוח מחבורת מטורפים שנסעה על המדרכה."

זכרתי אותם. שאבתי אנרגיה מהריסוק שלהם לתוך סמיטריילר. לא זכרתי אף אדם שברח מהם. אבל בוודאי היו כאלה, הרי הם נסעו על המדרכה. השתתקתי.

"את רוצה עוד גזר?" אמא שלי הושיטה לי את הסיר. "עכשיו כשאני כמעט לא יוצאת מהבית, יש לי הרבה זמן לבשל."

נדתי בראשי. איבדתי את התיאבון. בגללי חנה נפצעה. אני כלאתי את ההורים שלי בבית. הם ההורים שלי. אני לא יכולה להרוס להם את החיים.

חזרתי הביתה אומללה. התקלחתי והלכתי לישון, רדופה בחלומות על אנשים נצְלים למוות בפגיעת ברק.

בבוקר התקשרתי לאחיקם.

"מה הבעיה, מותק?" הוא ענה ושמעתי ברקע קולות של סוחרים.

"אני… קשה לי עם כל ההרג." אמרתי.

"נו, זה חלק מהחיים," הוא אמר. תהיתי האם הוא מתלוצץ.

"אני לא יכולה עם זה. אני רוצה לעזוב. לקחת חופש," אמרתי.

"לא!" הוא הרים את הקול. קולות הסוחרים השתתקו. "תשמעי, מותק," הקול שלו התחזק, כאילו הוא דיבר קרוב יותר לשפופרת הטלפון, "אני אשלח אלייך את פליקס. דברי עם האלים האחרים. הם יעזרו לך להתגבר על זה. זה רק דכדוך זמני, אני מבטיח לך שתתגברי עליו."

"בסדר." עניתי בקול חלש. לא הייתי יכולה לדמיין משהו שיעזור לי להתגבר על רצח אנשים חפים מפשע. או על הכליאה של הורַי בביתם מחשש לתאונות דרכים נוראיות.

"אני חייב לרוץ, מבטיח לך שיהיה בסדר," הוא אמר וניתק.

מחיתי את עיניי. לעזאזל. הוא לא הבין בכלל למה אני מתכוונת. הלכתי למטבח להכין לעצמי כוס קפה.

"קראת לי?" הסתובבתי. זה היה פליקס, בכפכפי במבוק ובקימונו מפשתן. הוא חייך.

"כן, אני… קשה לי." אמרתי, "עם כל ההרג." הוספתי לאחר היסוס.

"עבודה מצוינת," הוא אמר וטפח על כתפי. "את ממש מתחילה לתפוס את העניין."

"זה נורא," אמרתי.

הוא נד בראשו. "זה נפלא! את מתקדמת בכל יום. שתדעי שכולנו עוקבים אחרייך, וכולנו גאים בך מאוד. בעיקר ברונהילדה."

"ברור. היא זו שהציעה שאתחיל לטבוח אנשים חפים מפשע." הרגשתי את הבחילה בגרוני. אם השיחה אִתו לא תסתיים מהר הוא יישטף בקיא אלוהי.

פליקס צקצק. "זה לא טבח. מגיע להם."

"אי-אפשר להצדיק הרג," אמרתי. הקומקום שלי צפצף. הסתובבתי להוציא ספל מהארון. "אתה רוצה קפה?"

"יש לך חלב סויה?"

"לא, מצטערת," אמרתי בלי להסתובב.

"אני לא משתמש במוצרים מהחי," הוא אמר, "ואני מציע שגם את לא תשתמשי."

העדפתי לא להיכנס לוויכוח הזה.

"אני אשמח לשמוע איך אתה מתמודד עם זה," אמרתי והוספתי אבקת קפה נמס וסוכר לספל, "עם ההרג. הרי גם אתה היית פעם אנושי." מזגתי מים לספל והסתובבתי אליו.

הוא ענה. "גם לי היה קשה אחרי הפעם הראשונה שלי. אבל אחר כך הבנתי את התמונה הכוללת. את עיקר האנרגיה שקיבלנו מהאירוע הגדול האחרון שלי העברתי להאבל."

"המדען?"

פליקס גיחך. "הלוואי. הוא מת הרבה לפנַי. לא, לטלסקופ. איך את חושבת שהוא מחזיק מעמד כל כך הרבה שנים?" הוא עצר בזמן שערבבתי את המים עם האבקה, עיווה את פניו כשהוספתי חלב ואמר, "אנחנו יכולים להפנות אנרגיה לאן שאנחנו רוצים, ואני תמיד אהבתי אסטרונומיה."

הוא השתתק שוב, גירד בראשו ואמר, "אולי גם לך שווה לשקול משהו כזה."

"מה?"

"פרויקט מתגלגל," הוא החווה בידיו, כאילו הוא מותח כרזה באוויר הריק. "משהו שנמשך ונמשך ונמשך, וכך ממשיך לספק אנרגיה במשך שנים."

השיחה על טלסקופים ופרויקטים מתגלגלים לא עזרה להרגשה שלי לגבי הרג חפים מפשע. אבל הוא היה אל בכיר ממני. הנחתי שאחרי שהוא יסיים את החלק האסטרונומי אוכל לדבר אִתו על מה שמטריד אותי באמת. "רגע, האבל לא צורך אנרגיה?"

פליקס חייך והסביר לי באטיות, כמו שמסבירים לילדים קטנים. "את לוקחת אנרגיה ממשהו שנמשך הרבה זמן ואז משקיעה את האנרגיה במשהו אחר שחשוב לך. כל זמן שהפרויקט המתגלגל שלך ממשיך לייצר עבורך אנרגיה, הפרויקט שחשוב לך ממשיך לקבל אנרגיה." הוא נקש באצבעותיו. "כמו קסם."

תהיתי מה אני יכולה לעשות. "אני יכולה לעצור בנייה של מחלפים, או לעכב את החלפת המסילות של הרכבת. זה יכול לגרום לזעם מתמשך." מבלי להרוג אנשים, חשבתי לעצמי.

פליקס הנהן. "בדיוק! עכשיו את חושבת בגדול! זה כמו הפרויקט שלי. המצאתי מחלה של פרות כדי להרוג קרניסטים."

"מה?" צעקתי.

"את לא זוכרת?" הוא הרים את אצבעותיו, מחווה מירכאות באוויר. "הפרה המשוגעת." הוא טפח על חזהו. "זה אני עשיתי. גם תפסתי את כל אוכלי הבשר המשוקצים, וגם יצרתי מחזור אנרגיה שנמשך כמעט עשרים שנה. את יודעת שעד עכשיו לא הצליחו לאתר את כל החולים? הם חושבים שכן, אבל יש לי כמה הפתעות בשבילם. בטווח הארוך זה גם יגרום להצלת פרות כי אנשים יפסיקו לאכול אותן." הוא כרכם את פניו. "אמנם הייתי צריך להקריב פרות, יצורים נעימים ותמימים, אבל לא הייתה לי ברֵרה." עיניו מלאו דמעות. "הקרבה של מעטים לטובת הרבים."

החוורתי. "אתה לא שפוי."

פליקס נשך את שפתו התחתונה. "למה את אומרת את זה? זה היה הישג מצוין. בזכותו יש לנו טלסקופ חלל שמתפקד כבר עשרים שנה." הוא טפח על זרועי. "כשתהיי בעסק הרבה זמן כמוני תביני גם."

"אנשים סבלו! אנשים מתו בייסורים!" צעקתי עליו. הספל רעד בידי.

"נו, אז?" הוא נראה מבולבל. "טלסקופ חלל! איזון בין טוב ורע." הוא החזיק את ידיו כמו כפות מאזניים. "וממילא כל מי שמת היה אוכל בשר. כמה שפחות מאלה, יותר טוב." הוא חיזק את הקימונו שלו ואמר, "טוב, אני צריך ללכת. אני עובד על משהו באמת גדול. מחלה קטלנית שמועברת מעופות לבני אדם, בלי שיהיו סימנים אצל העופות. זה יגרום לקרניסטים האלה להבין שבשר זה רצח. אני עובד על זה עם איגור, את צריכה להכיר אותו. בטח יהיו לכם המון נושאי שיחה משותפים. הוא האל שאחראי על מלחמה ביולוגית."

הוא עזב את הקימונו, נופף לי, אמר, "המשיכי עם העבודה הטובה!" ונעלם.

הנחתי את הספל על השיש, רצתי לשירותים והקאתי באסלה. היו לי די הרבה חברים טבעונים. כולם היו נחמדים, חלקם אפילו פציפיסטים. חיינו בהסכמה על כך שלא נדבר על אוכל. לא הכנתי בסביבתם אוכל לא טבעוני, כמו שלא הייתי מציעה לאדם דתי אוכל לא כשר. הם, בתגובה, מעולם לא ניסו לשכנע אותי להפסיק לאכול בשר או לשכנע אותי שהבחירות התזונתיות שלי שקולות לרצח. הם לעולם לא היו מסכימים עם השיטות של פליקס, טלסקופ חלל או לא.

הקאתי שוב.

וברונהילדה. היא אפילו לא חיבבה את המוזיקה שנוצרה מאז שהיא מתה, אבל זה לא הפריע לה להתעלל בבני אדם חפים מפשע רק כדי לעודד אותם לכתוב עוד ועוד מוזיקה שהיא שונאת.

שטפתי את הפנים. לא עוד. אני מסרבת להיות חלק מזה. האלים האלה יכולים לקחת את העבודה שלהם ולתחוב אותה למקום שבו…

צלצול הסלולרי קטע את המחשבות שלי. על הקו היה אחיקם.

"אני מרגיש חוסר אמונה," הוא אמר. בלי 'שלום' ובלי הקדמות. החלטתי להיות עניינית כמוהו.

"אני לא מוכנה להמשיך לשתף פעולה," אמרתי. התכוונתי להוסיף 'אתם כולכם חבורת פסיכופטים', אבל הוא קטע אותי.

"אני רואה שקשה לך עם האלים הוותיקים יותר. את צודקת. הם באמת איבדו את הרגש. את החלק האנושי שבהם. אני מבין, לגמרי, תאמיני לי, גם אני מרגיש כמוך לפעמים."

"באמת?" נשמתי עמוק. לפחות מישהו אחד מבין אותי.

"כן, כן. זו הייתה טעות לתת להם לדבר אִתך ככה. בואי ננסה לתקן את הטעות הזו. בסדר?"

"אז זהו –" התחלתי להגיד, והוא קטע אותי שוב.

"בואי לא נעשה צעד בלתי הפיך, שאולי תתחרטי עליו בהמשך. טוב?"

היססתי. "טוב."

"אני נורא עסוק, באמת. אחרת הייתי מגיע בעצמי." שמעתי ברקע קול של מדריך שהסביר שצריך להעליב בחורה כדי שהיא תסכים לצאת עם מישהו ולא להפסיק עד שלא מכניסים אותה למיטה. הצטמררתי. תהיתי פתאום איך אדם הופך לאל סוכני המכירות, איך בדיוק הוא משיג את האנרגיה שלו, ולאן הוא מתעל אותה.

"תשמעי, אני שולח אלייך את נור. היא ילדה מתוקה, היא תחזיר לך את האמון. אני משוכנע בזה."

נור נשמעה כמו בחירה טובה. "בסדר," אמרתי. "אבל אם גם היא פסיכופטית…"

"לא, לא," שמעתי את הצחוק בקולו. "היא מקסימה. באמת ילדה מדהימה. הלוואי שהיא הייתה הבת שלי."

"בסדר," אמרתי שוב. נור הייתה חמודה. זכרתי אותה מנפחת בלוני מסטיק ומפוצצת אותם, ושואלת אותי שאלות על משחקים ופיצות.

"אז תשמעי, תמשיכי בינתיים במה שאת עושה…"

"בלי להרוג אף אחד!" אמרתי.

"כן, כמובן, בלי להרוג אף אחד. רק פקקים, וה… דברים האלה שאת עושה." הוא הצטחק. "אני לא באמת מבין בעבודה שלך, אני מצטער. אז אני שולח אליך את נור. סגור?"

"סגור," עניתי, והשיחה התנתקה.

"אני לא סובלת אותם," אמרה נור תוך כדי לעיסת מסטיק, ניפוח ופיצוץ בלונים. התנדנדנו על נדנדה זוגית שהתגשמה כאשר הגענו לפארק השעשועים. "הם כאלה… נפוחים," היא אמרה ופוצצה עוד בלון. "ובטוחים שהם יודעים הכול."

המהמתי, ואחזתי בשרשראות כדי לא ליפול כשנור נדנדה אותנו עוד יותר גבוה.

"נגיד, ביום הראשון שלי אחיקם שלח את איגור לטפל בי. את מכירה את איגור?"

נדתי בראשי. "רק שמעתי עליו. אל המגפות או משהו?"

נור הנהנה וניפחה עוד בלון. "הוא היה אחד מארבעת פרשי האפוקליפסה, וכאשר נמאס לו הוא קיבל גם את החלק של רעב ושל מגפה. ממילא הם עבדו עבור האדס, והוא רק שמח שמורידים ממנו עבודה."

ראשי הסתחרר. "רגע, האדס הוא יווני. פגאני. פרשי האפוקליפסה מופיעים בכלל בחזון יוחנן בברית החדשה."

נור משכה בכתפיה. "מישהו צריך לטפל במתים, ומישהו צריך לגרום למגפות. אפולו לא כל כך הצליח להשתלט על הכול. הפריצה הגדולה של איגור הייתה במאה הראשונה, עם המגיפה הענקית של הדבר."

"זה היה במאה ה-14."

נור נדה בראשה. "לא, לא. הראשונה הייתה במאה הראשונה."

נאנחתי. היסטוריה מעולם לא היה הצד החזק שלי. נור ניפחה ופוצצה עוד בלון. "אז איגור, שעד אז קראו לו אוגריוס, ניסה לרפא המון אנשים ולא הצליח, ו… אני לא זוכרת מי העלה אותו. לא הייתי אז." היא ניפחה בלון. "בכל מקרה, הוא הפך לפרש אפוקליפסה, וזה עבד מעולה עם עליית הנצרות, אבל אז הגיעה ההשכלה והוא חיפש משהו אחר לעשות. לגוון, את יודעת," היא החוותה בידיה בצורה שלא תאמה לגילה. "הוא שינה את השם לאיגור, התחיל לעבוד עבור האדס, לקח כמה שיעורים אצל אפולו, וזהו. שודרג."

"מבינה," אמרתי, אפילו שלא הבנתי. זה נשמע כמו סלט גדול. "מה קרה לזאוס?"

נור משכה בכתפיה. "יצא לגמלאות. נדמה לי שהוא מגדל ענבים בצפון או משהו כזה. יופי של יין. בכלל, רוב היוונים והרומאים כבר לא עובדים במקצוע. הם ויתרו על כל הכוחות שלהם בשביל מי שהחליף אותם. הם רק חיים לנצח ומדי פעם קופצים להגיד שלום. אם, נגיד, יש פתאום מצוקת כוח אדם. כמו במאה ה-19."

חששתי, אבל בכל זאת שאלתי. "מה היה במאה ה-19?"

"תיעוש," ענתה נור ומנתה על אצבעותיה. "שינויים דתיים, ייצור המוני, קפיטליזם, מהפכות חברתיות." היא נאנחה. "הייתה כל כך הרבה עבודה שהם החזירו את כולם מהפנסיה שלהם, והתחילו להעלות חדשים. אותי, למשל." היא חייכה אלי.

חייכתי חזרה. "לא שאלתי אותך, באמת, איך הפכת לאלת הכלכלה."

"מחסור ומסחר," היא תיקנה אותי. "זה מדע שלם."

"מחסור ומסחר," חזרתי אחריה.

"הייתי ממש טובה בזה. ממש. היו אִתי כמה ילדות בכפר שבכל פעם הצלחתי להוציא מהן עוד ועוד כסף. היו את הפקידים שבאו פעם בשנה לאסוף שוחד, ואני הייתי היחידה שהצליחה לשכנע אותם להסתפק בתה של אבא שלי. הם אפילו שילמו לי מדי פעם כדי שאלשין על מצבורי חיטה, שכמובן לא היו קיימים. אבל הם המשיכו לנסות לגרום לי להלשין."

"וואו." באמת התפעלתי.

נור משכה בכתפיה. "הייתי בת עשר. יום אחד הגיעו שמועות שעומדים למנות מושל חדש, ולא ידעתי מה זה אומר, אם זה יפריע או יזיק לעסקים. ואז הגיע מחמוד וגייס אותי. אפילו לא הייתי צריכה למות בשביל זה."

"מחמוד?"

"הוא היה אל מכירות מעולה. כולם עשו עסקים טובים כשהוא היה בסביבה, אבל אפילו הוא לא הצליח להשתלט על מה שקרה בעולם."

"אותי גייס אחיקם," אמרתי את המובן מאליו.

נור צחקקה. "אני יודעת. הייתי שם."

הסמקתי.

"אחיקם חדש יחסית. הוא בתפקיד רק איזה מאה שנה. הוא עבד עם הרמס, אבל אז מחמוד מת והיה צריך להחליף אותו, והוא היה הכי טוב."

"במכירות?"

נור הנהנה. "לא, הוא לא ידע למכור כלום. אבל הוא מכר את עצמו מעולה, וקיבל קידום."

"רגע!" משהו הפריע לי במה שהיא אמרה. נור האטה את הנדנדה. "אמרת שמחמוד מת?"

נור נאנחה. "כן. הוא הסתכסך עם אנליל."

"אנליל?"

נור נופפה בידה ופוצצה בלון מסטיק נוסף. "נו, הוא… שומרי. או אכדי. אחד מהעתיקים באמת. ביקשו ממנו לעזור במאה ה-19, והוא פשוט נשאר בסביבה לתת עצות גרועות ולהגיד שבזמנו הכול היה יותר טוב." נור חיקתה את הקול שלו, ואני פרצתי בצחוק. נור חייכה.

"אז אנליל הרג את מחמוד?"

נור הנהנה. "הוא תיעל אליו כל כך הרבה זעם על זה שהוא צריך שוב לעבוד שמחמוד פשוט התפוצץ." היא הדגישה את הפיצוץ בבלון נוסף. "ואז הוציאו את אנליל לפנסיה אמִתית, והבטיחו לו שלא יקראו לו יותר."

אחיקם אמר לי שאסור יותר להילחם אחד בשני. הוא שיקר. לא הייתי מופתעת.

נור עצרה את הנדנדה. "משעמם לי!" היא הודיעה. "בואי נצא לרכיבה, טוב?"

זימנתי את האופנוע שלי. "את צריכה קסדה," אמרתי. היא לא התווכחה אלא יצרה לעצמה קסדה עם פונים ורודים ומגן פנים אדום בוהק. "קדימה!" היא צעקה, ועלינו על האופנוע.

היא ביקשה ממני שאראה לה קצת את העבודה שלי. הדגמתי לה איך אני יוצרת פקקים, מכוונת שלטים במגרשי חניה כך שאי-אפשר יהיה לצאת מהם ברגע שנכנסים, והופכת פה ושם מכוניות של נהגים פרועים במיוחד. וידאתי שאף אחד מהנהגים לא ימות. או אפילו ייפצע. רק יכעס.

"מה את עושה?" שאלתי כשהפסקנו בשביל מיץ ענבים וגלידה. "את הורגת אנשים? בשביל להשיג מהם אנרגיה, כלומר."

נור צחקה. "מה פתאום?" היא טפחה על כתפי. "אני אנושית. או, הייתי עד לא מזמן," היא תיקנה את עצמה, "הרי בשביל מי אנחנו עובדים אם לא בשבילם?"

"בשביל לעודד את האנושות?" חששתי מהתשובה שלה. עד כה הדרך היחידה לעודד אנשים הייתה על ידי רצח חסר אבחנה מצד כל מי שדיברתי איתו.

"בדיוק!" ענתה נור בהתלהבות. "זה מה שכל כך דפוק בפנתאונים הקודמים. הם נעשו כל כך מרוכזים בעצמם שהם שכחו מה המטרה האמִתית." היא גמרה את מיץ הענבים שלה, העלימה את הכוס והכניסה מסטיק חדש לפה. "זה מעולה שאת לא הורגת אף אחד," אמרה נור, ופוצצה בלון נוסף, "אבל את מסתכלת יותר מדי על התמונה הקטנה. על הפרטים." היא הבהירה את כוונה בהצבעה באוויר על אנשים שעברו לידינו. "בום, נהג מופרע, בום, שוטר מעצבן, בום, אופנוען טיפש."

"מעולם לא פגעתי בשוטר," קטעתי אותה.

"את מבינה למה אני מתכוונת." הטון שלה היה נוזף. נזכרתי באמא שלי. "את צריכה לחשוב על התמונה הגדולה. כל האנושות," היא אמרה ופוצצה עוד בלון.

"זה מה שאני מנסה לעשות." אמרתי, "אבל…"

"אבל האלים האחרים טוענים שזה לא מספיק טוב." אמרה נור.

הנהנתי.

היא הסתכלה עלי ואמרה, "בואי, אני אדגים לך למה אני מתכוונת." היא הושיטה לי את ידה. במקום לרכוב על האופנוע שלי פשוט נעלמנו.

הופענו בבניין יפהפה, עם עמודים קורינתיים ופסלים בחזיתו. נור פשטה את ידיה לצדדים וחייכה. "ברוכה הבאה לבורסה בניו יורק, המקום המגניב ביותר בעולם!"

נכנסתי אחריה. היא נופפה לשומר, שהצדיע לה. "הייתי יכולה סתם להראות לך מול מסך מחשב מה אני עושה, אבל כאן זה יותר יפה," היא אמרה ופוצצה בלון נוסף.

"הם מכירים אותך?"

"כמובן," אמרה נור, והחיוך נשאר על פניה. "הם מעריצים אותי. אני חקוקה במוח שלהם בתור מישהי שחייבים להכניס לכל מקום."

לא הספקתי לשאול איך היא עושה את זה. היא הובילה אותי לאולם גדול, עמוס באנשים, מסכים ענקיים ומספרים מתרוצצים בכל מקום. "פעם היו כאן יותר אנשים, אבל היום מחשבים החליפו את רובם," היא אמרה. "אבל עדיין ממש יפה כאן. תראי כמה הם נהדרים! רצים וקופצים, והכול בשבילי!"

כמובן. אלת הכלכלה. ברור שעושים עבורה דברים.

"אין לי ממש מסגד או מקדש, אבל זה בסדר," היא אמרה. "העיקר שהם חושבים עלי בכל רגע ורגע. אני מקבלת את האנרגיה שלי מהאנרגיה שלהם."

ניסיתי לחשוב איך אני יכולה להפיק אנרגיה רציפה מהעבודה שלי. גם פליקס דיבר על זה, אבל הוא היה אכזר ומרושע. נור שאבה את האנרגיה שהיא צריכה מחדוות העבודה של אנשים. אולי אני צריכה לבדוק שוטרי תנועה יותר לעומק. שוטרים אוהבים את העבודה שלהם, לא?

"עד היום לא יצאתי מגבולות הארץ," אמרתי לה.

"אני יודעת," היא הסתובבה אלי, "זו אחת הטעויות שלך. את לא חושבת בצורה גלובלית. את יודעת כמה פקקי תנועה אדירים יש בסין? תחשבי כמה אנרגיה את יכולה להפיק מפקק של שבוע."

"אבל פקק של שבוע…" אמרתי, וחשבתי על כל הנוסעים שייתקעו בכביש.

נור נופפה בידה. "נו, אז אנשים יישנו באוטו במשך שבוע. יש להם מחסה, ויש מי שיביא להם אוכל ושתייה. אף אחד לא ימות מזה."

"יש דברים גרועים ממוות." כמו להישאר חנוק לבד ברכב חם בפקק. הכרתי את התחושה הזו טוב מדי.

נור התבוננה בי ופוצצה בלון מסטיק. "באמת? לשבת באוטו עם מיזוג במשך כמה ימים, כשיש מי שמביא לך אוכל ושתייה, וכל מה שאת עושה הוא להקשיב לרדיו, זה יותר גרוע מלמות?"

היא צדקה. פקקי ענק יגרמו לסבל, אבל אף אחד לא ימות ואני אשיג את האנרגיה שאני צריכה. זה היה פתרון אפשרי. וסין הייתה רחוקה מאוד מההורים שלי. הם יוכלו לצאת מהבית.

נור ניפחה בלון ופוצצה אותו. האנשים בקומה מתחתינו החלו לרחוש.

הסתכלתי למטה, על האנשים המתרוצצים. "פקקים ביפן, מכלית תקועה באוקיינוס האטלנטי," הרהרתי בקול.

"את צריכה להיזהר עם חריגה מהאדמה," אמרה נור ופוצצה עוד בלון. הרחש מהקומה למטה התחזק. "סוון לא אוהב כשמתערבים לו בים."

"חשבתי שהוא מתעסק בקרחונים."

נור פוצצה עוד בלון. שמעתי אנשים צועקים. "הוא מתעסק עם כל הנושא של מים. עזבי, אל תצאי מהתחום שלך בהתחלה. תישארי על הקרקע."

הסתכלתי לקומה מתחתינו, האנשים רצו לכל כיוון, צועקים וזורקים פתקים לכל עבר.

"מה מטריד אותם?" הצבעתי.

נור משכה בכתפיה. "הבורסה מתרסקת."

"מה? את חייבת לעשות משהו!"

"זה מה שאני עושה. הנה." נור ניפחה את המסטיק שלה. "בועה." היא פוצצה אותו. "התרסקות." היא חייכה. "זה מאוד נוח. אני לא צריכה לעשות כלום, רק ללעוס מסטיק ומדד הדאו ג'ונס יורד." היא ניפחה את הבלון. "הופ, ערך קני הסוכר עולה." היא פוצצה את הבלון. "ועכשיו, האירו נופל."

החוורתי. "תפסיקי! את משגעת אותם!"

נור גיחכה. "ברור. אחרת אי-אפשר להשיג מהם תפוקה."

"חשבתי שאת משיגה אנרגיה רק מזה שהם עובדים."

נור נעצה בי מבט שהזכיר לי שוב את אמא שלי. "תגידי, מה עובר עלייך? אי-אפשר להשיג כלום מאנשים עובדים."

"אבל… אמרת…"

"אני יודעת מה אמרתי." היא החוותה אל האנשים שמתחתינו. "הם עובדים. בשבילי. כשהם עושים מה שאני רוצה אני עוזבת אותם בשקט, אבל אם הם לא מפיקים מספיק היסטריה אני חייבת לדחוף אותם."

הסתכלתי עליה, המומה. ילדה בת עשר מרסקת את הבורסה ואף אחד לא עושה שום דבר. "חשבתי שאת מדברת על קצת לחץ והיסטריה. אנשים מתים בגלל משברים כלכליים! במשבר של 1929 אנשים קפצו מגגות!"

נור נשפה. "זו סתם אגדה. וחוץ מזה, מעט מאוד אנשים מתו. הרוב רק איבדו את הבית שלהם או נהיו נורא עניים."

"זה איום!" הרמתי את קולי.

"אני שונאת עניים," היא אמרה בלי להתייחס אלי. "הם עושים שטויות ואז באים בדרישות. שייתנו להם אוכל. שייתנו להם בית. אוף, שילכו לעבוד ולהרוויח כסף ואז הם לא יהיו עניים!" היא סיימה בנימת ניצחון.

"אבל את גרמת להם להיות עניים," דחפתי את אצבעי בחזה.

"איה!" היא אמרה ופסעה לאחור. "אני לא עשיתי את זה. אני רק פוצצתי בלון."

הרגשתי שוב את הבחילה גואה בי. רגלי נחלשו. נשענתי על הקיר כדי לא להתמוטט.

"זה לא שאני טוקבק שחיסל איזה עשרים מיליון רוסים באמצע שנות הארבעים כי נמאס לו מזה שהם לא ארים אמִתיים." היא בלעה את המסטיק שלה ואמרה, "בכל מקרה, העיקר שתִלמדי שאת צריכה להסתכל על התמונה הגדולה." היא נופפה לי ונעלמה. חזרה להתנדנד על נדנדה כלשהי, שיערתי. או לגרום לנזק בבורסה אחרת בעולם. לעזאזל.

חזרתי הביתה, מותשת. זו הייתה עבודה נוראית, הבנתי. אני יכולה להתפטר, אבל איך זה יעזור? אחיקם יגייס מישהו אחר, שיהיה מוכן לעשות את העבודה המלוכלכת. צריך לנתק את השרשרת הזו. צריך לעצור את כל הפנתאון.

צעדתי מהמטבח לחדר השינה וחזרה. הכנתי לעצמי נס קפה, ואחר כך עוד אחד. לא יכול להיות שאי-אפשר לפתור את זה. אני אלה, לעזאזל. יש לי כוח בלתי מוגבל.

אבל אין לי כוח בלתי מוגבל, הבנתי. יש לי כוח רק על פי מי שאני שואבת ממנו. בשביל כוח אדיר אני צריכה להרוג אלפי נהגים. לא אוכל לחיות עם כל כך הרבה דם על המצפון שלי. לעזאזל. לעזאזל. המשכתי לקלל וללכת, ולקלל ולהכין נס קפה. אני צריכה כוח, אבל אני צריכה לשאוב אותו ממישהו ששואב את הכוח שלו מאנשים נאלחים.

ואז הבנתי. ג'דדיה. הוא ניזון מכל השנאה והעוינות בעולם. אף אחד לא צריך למות בגללי. הוא ניזון משנאה טהורה. אני צריכה לוודא שאף אחד לא יעצור אותי.

פתחתי את הפרק במדריך לאלים שפירט את ההיררכיה של האלים. האלים שיצאו לפנסיה היו אפורים. בסך הכול היו כרגע שלושים אלים מתפקדים בעלי כוחות ועוד עשרים שליחים. חמישים בסך הכול.

ועל כל החמישים היה פירוט מלא של מקורותיהם האנושיים, עד אלף שנה לאחור.

חייכתי. הייתה לי תכנית.

פגשתי את ג'דדיה באותו בית קפה קטן שבו ישבנו בפעם הקודמת. הוא היה לבוש בגלימה השחורה וחבש את הכובע הלבן. אני הייתי במיני קצרצר וחולצה חושפנית.

"אני שמח לראות שאת מסתגלת למצב," הוא אמר. יכולתי לשמוע את הריר שלו נאגר בפה. המטרה מקדשת את האמצעים, הזכרתי לעצמי.

"אני מאוד שמחה מהתפקיד החדש שלי." חייכתי חזרה ונשענתי מעט קדימה. "תגיד, יכולים לצותת לנו כאן?" שאלתי ועפעפתי בעיניי.

"אל תדאגי, מותק," הוא אמר. "אף אחד מהם לא שם לב אלינו." הוא הצביע על יושבי בית הקפה האחרים.

"התכוונתי אליהם," אמרתי והבטתי למעלה.

"אה, אני לא יודע." התחלתי לחשוב שאולי לא גייסתי את האדם החכם ביותר בעולם. הוא שתה מכוס המים שלו ואמר, "אני חושב שכן. רק בבתים שלנו אי-אפשר לשים ציתות."

נשמתי עמוק. לעזאזל. "אולי נעבור אלי הביתה?" שאלתי, ושיכלתי רגליים.

ג'דדיה כחכח בגרונו. "יש לי עבודה, את יודעת. אנשים לא שונאים בלי עזרה."

"כמובן," אמרתי, "אבל רק לעשר דקות." עפעפתי שוב.

"אני נשאר עם הבגדים!" הוא אמר.

"גם אני." חייכתי.

הופענו בדירה שלי. הצעתי לו קפה. הוא סירב. הוא העיר משהו על עיצוב הפנים. אמרתי שהכול שלי. הובלתי אותו לסלון והושבתי אותו על הספה.

"אני רק רוצה לדבר," אמרתי לפני שהוא יתחיל להתנגד. הוא לא נראה רגוע במיוחד. "יש לי רעיון, ואני אשמח מאוד אם תוכל לעזור לי."

הוא המשיך להסתכל עלי. תהיתי אם המחשוף עמוק מדי, ואם מגיע לו מספיק דם למוח.

"חשבתי על מה שאמרת לי בפעם הקודמת. על זה שהתפקיד שלנו הוא לגאול את האנושות. יש יותר מדי תרבויות שמורכבות מתתי-אדם ולא מאנשים אמִתיים." הרגשתי בחילה מעצם אמירת המילים.

הוא הנהן. "אני שמח שהקשבת. חשבתי איך את יכולה לעזור בזה, ויש לי כמה רעיונות."

הרמתי את ידי. "אבל חשבתי יותר רחוק. אתה יודע, אי-אפשר באמת לקדם את האנושות בלי לוודא שמי שמנהיג אותה ראוי בעצמו."

הוא חיכך את סנטרו. "את מציעה שנתמקד במנהיגים? זה רעיון לא רע, עם הכושון הזה בארצות הברית, וכל הספרדים האלה אצלך."

חייכתי. "התכוונתי יותר למעלה." עפעפתי.

"מי יותר למעלה מהנשיא?"

שאלוהים יעזור לי, הוא באמת היה סתום. הנחתי את כף ידי על ברכו. "ג'דדיה, אנחנו טובים יותר מהם. אנחנו לבנים, גאים, חכמים. אנחנו יכולים לכוון ביחד את העולם למקום טוב יותר."

הוא הניח את ידו על שלי. השתדלתי לא להצטמרר. "אני מסכים שאנחנו טובים יותר משאר המין האנושי. אני שמח שאת מבינה את זה גם." הוא השתתק לרגע, "אפילו שאת יהודונית. כנראה יש לך דם ארי בעבר."

"בטוח," אמרתי, "הרי המשפחה שלי במקור מגרמניה." מפולין הכבושה, ולפני כן מרוסיה. העם שג'דדיה שנא. מה שגרם לי לעבור לשאלה הבאה, "קראת פעם את תולדות כל האלים?"

הוא נד בראשו, "מה פתאום? הם אלים. הם מגיעים ממקורות טהורים. יאן-שיגו הבטיח לי שהוא וידא את זה."

רכנתי לפנים. "אני מקווה שלא תחשוב שאני מתחצפת." התרוממתי והפניתי אליו את גבי. "הו, ג'דדיה, אני מתייסרת ברעיון הזה מאז שדיברנו, ואני מפחדת שלא תרצה לעשות אותו."

"אני לא מפחד מכלום," האוויל נפל היישר לפח. הוא נעמד. "ספרי לי על מה חשבת."

הסתובבתי אליו, מעפעפת שוב. התחלתי לחשוש שהריסים שלי ינשרו. "פשוט חשבתי לעצמי, אנחנו אמנם לבנים, אבל נור, למשל, היא ערבייה."

הוא מצמץ. "באמת? היא נראית לבנה."

חייכתי. "שאלתי אותה. היא נולדה בכפר ערבי בתקופה שלא היו כאן בריטים. השורשים שלה פלסטינאים."

ג'דדיה המהם. "זה לא כל כך בסדר שמעלים אותה ככה."

הנהנתי. "בדיוק! בדיוק! והבנתי שריצ'רד, גם הוא לא ממש לבן."

ג'דדיה קפץ לאחור. "לא לבן?" הוא צעק.

"לא, יש לו שורשים ספרדיים." הוא היה צאצא דור עשירי של מהגרים ממקסיקו.

ג'דדיה נד בראשו. "אני לא מאמין. הוא נראה כל כך בסדר."

טפחתי על כתפו. "אני מצטערת. זה באמת נורא."

"אבל אלה רק שניהם, נכון?" הקול שלו היה כל כך אומלל שכמעט התחלתי לרחם עליו.

"לא," לחשתי, והתחלתי לספר לו איך ברונהילדה במקור איננה גרמנייה ארית אלא פולנייה ולכן נחותה. פליקס היה מלטביה. עברתי על כל הפנתאון. אף אחד לא יצא נקי. כאשר סיימתי ג'דדיה קרס בכורסה שלי.

"אנחנו חייבים לעשות משהו," אמרתי לו.

הוא הנהן בקושי.

"אתה רוצה כוס מים?"

הוא הנהן שוב. זימנתי לו כוס מים. לא העזתי לעזוב את החדר, כדי שהוא לא ייעלם לי וינסה להתעמת אִתם בעצמו.

הטלפון שלי צלצל, על הקו היה אחיקם.

"את בסדר, שם?" הוא שאל. הפעם לא היו קולות של סוחרים ברקע, "מזמן לא שמעתי על תאונת דרכים."

"כמובן, אחיקם," עניתי והסתכלתי על ג'דדיה, "אני עם אל הפאנטים. הוא נותן לי הרבה רעיונות."

ג'דדיה הרים את הכוס שלו ושתה.

"מצוין, מצוין," אחיקם אמר, "אולי אקפוץ אחר כך, רק לשיחה קצרה?"

"רעיון מעולה," עניתי, וניתקתי. נצטרך לפעול מהר משחשבתי.

ג'דדיה רוקן את הכוס. "אמרת שיש לך תכנית?"

הנהנתי. "אני זקוקה לעזרה שלך. רק ביחד נוכל לטהר את הפנתאון."

"מה את צריכה?" זה מה שאהבתי בפנאטים, מרגע שהצלחת לגייס אותם למטרה שלך הם יתאבדו עבורך.

"אני צריכה שתנתב את הכוח שלך אלי. ביחד נוכל להתגבר על כל אחד מהם. בזכות הפיצול בין הכוחות אף אחד מהאלים לא יכול לעמוד במתקפה משולבת."

הוא חייך, וקיוויתי שהוא הבין מה אני רוצה. "אולי תספר לי איך הצלחת לתפוס כל כך הרבה כושונים בזמנך? אני בטוחה שנצליח להוציא מזה רעיונות טובים."

היו לו המון רעיונות טובים. מחליאים, אבל טובים.

אחיקם הגיע אלי, כמובטח. ג'דדיה התנפל עליו מאחור ואחז בו בזמן שהצתתי לו את הכבד. הוא התפורר לחתיכות מול עינינו. האנרגיה מהמוות שלו התפזרה בין ג'דדיה לביני. הוא חייך אלי. "אני כבר מרגיש יותר טוב! העיקר שהאינדיאני המטונף הזה לא ימשיך להתקרב לאלים אמִתיים." אחיקם ביקר בשמורה אינדיאנית לפני המוות שלו בנסיון לחפש שבטים יהודים אבודים. הדחקתי את הבחילה, והמשכנו.

פליקס היה הבא בתור. תפסנו אותו במקדש טיבטי באמצע מדיטציה. קרענו את הרגליים שלו ותחבנו אותן לגרונו. ג'דדיה חיבר לו פתיל וניתב אליו אנרגיה של חמש מאות מגיבים לכתבת "מה לדעתכם צריכה להיות התגובה לירי על חיילים".

ברונהילדה הייתה אחריו. תלשנו לה את הגרון, ריסקנו את הגולגולת ותקענו צ'לו במרכז הבטן שלה. נור אחריה. הכרחנו אותה לבלוע ערמת מסטיקים, והפכנו אותם לעץ שגדל מתוכה במהירות וקרע אותה לגזרים. יכולתי לשמוע את אנחת הרווחה שבקעה מכל הבורסות בעולם כשהמספרים התייצבו לפתע.

כשיצאנו מהמחבוא של נור חיכו לנו חמישה אלים שלא הכרתי.

"תפסיקו מיד!" צעק הראשון, שהיו לו שׂער בלונדיני וקלשון ביד.

"אנחנו אחים. כולנו," אמר השני. האחרים שילבו ידיים. הרגשתי את האנרגיה שלהם מתאחדת.

אבל אנחנו חיסלנו כבר ארבעה אלים, כך שהיה לנו יתרון.

ג'דדיה כיוון אליהם מניפת אנרגיה שנבעה משלוש מאות נוצרים פונדמנטליסטים שהפגינו מול מרפאות הפלה. אני בלמתי אותם בעזרת האנרגיה מארבעים מרדפי מכוניות. לא היה להם סיכוי. אחר כך כולם התחילו להתחבא. היינו צריכים לפלוש לבתים שלהם כדי לגלות אותם.

המשכנו הלאה, ללא מעצורים. ירינו בהם. ריסקנו אותם. הפצצנו אותם. השתמשנו באנרגיה של כל אל מת כדי להתגבר על האל הבא. ג'דדיה נהנה מדי מהאפשרות לצלוב את ריצ'רד, "הספיק המטונף", כפי שהוא קרא לו.

הרמס התחנן על חייו. חיבבתי אותו והתכוונתי לחוס עליו, אבל ג'דדיה אמר שהוא הומו מסריח ושהוא חייב למות, וזכרתי מה שקראתי במדריך לאלים. הוא אולי רק שליח היום, אבל הוא גנב את עדרי הבקר של אפולו כשהיה תינוק בן יומו והרג את ארגוּס בעל מאה העיניים. הוא היה עתיק, חזק, והיו לו חברים בקרב האלים הקדומים שהוא היה עלול להחזיר מהפנסיה. המוות שלו היה מהיר, יחסית.

כשסיימנו ג'דדיה זהר. שנינו התפוצצנו כמעט מרוב אנרגיה. היינו רק שנינו, מרחפים באוויר, בוהקים כמו השמש.

הבטתי למטה, אל הכדור הכחול שמתחתינו. אנשים נסעו, אכלו, עבדו וישנו בלי להיות מודעים בכלל למה שקורה.

"הם מסתדרים בלעדינו," אמרתי בשקט.

"לא להרבה זמן," ג'דדיה אמר. "בקרוב כל מאגרי היצירתיות שלהם ייגמרו, ואז המין האנושי ישקע." הוא אחז בידי. "הצלחנו. הגשמנו את החזון שלך. הפנתאון נקי."

"לא לגמרי." חייכתי אליו. "אני רוצה שתדע," אמרתי, "שלא הייתי יכולה לעשות את זה בלעדיך."

הוא משך באפו. "אני כל כך שמח לחלוק אִתך את הרגע הזה."

עזבתי את ידו והתרחקתי מעט.

הוא המשיך להסתכל בי גם כאשר מנשא המעבורות הזחלילי של נאסא, מחפר הבאגר 288, והאיירבוס 380 התנגשו בו משלושה כיוונים בו זמנית, ומעכו אותו לעיסה חסרת צורה.

כל האנרגיה שלו התמקדה בי. הנהגים של כלי הרכב מתו בהתפוצצות, אבל זה כבר לא שינה לי. הייתי כל יכולה. הייתי האלה היחידה. העולם כולו יסגוד לי, ורק לי. אני אשלוט בהם, אני אכוון אותם, אני אוודא שהמין האנושי יגיע להישגים עליהם הוא חלם.

חשתי את כל האנרגיה האצורה בי. התבוננתי למטה בעת שחלקי המכונות ריחפו ונשרפו באטמוספרה. הם יצטרכו לבנות מכונות חדשות, כמובן, אבל לא עוד אלים. רק אני. חייכתי לעצמי. הייתי הדבר הזוהר, המלא והנפלא ביותר בעולם.

מה אעשה עם האנרגיה שלי? לאן אפנה אותה? חיפשתי את המדען היצירתי, האמן המתוסכל, הזמרת המיוחדת. מישהו לקדם לעתיד מבהיק. יכולתי לאתר כמה וכמה כאלה, אבל אז הבנתי משהו.

האנרגיה של כל האלים הייתה בתוכי, אבל היא תתכלה בסופו של דבר. אני אצטרך להשיג עוד אנרגיה איכשהו. פקקי תנועה ענקיים לא יספיקו. אני אצטרך להרוג. אני אצטרך לפגוע במישהו. הבטתי בעולם מתחתַי. איך אבחר את מי להשמיד, או בשביל מה? אני יכולה להשמיד את עצמי. אם אשאר מספיק זמן עם כל כך הרבה אנרגיה בתוכי זה יחסל את האלה האחרונה.

הבטתי בעולם. התמקדתי באנשים. חלקם היו יכולים לעשות דברים טובים. מיעוטם היו גאונים. מהגאונים נפרשו מניפות דקיקות של יצירתיות לאחרים. השראה על ידי עבודה בחברה. דבר שנעלם מעיני כל האלים שהיו עסוקים ברמות אנרגיה אלוהיות. אבל ידעתי שמעט אנרגיה גם היא מספיקה, אם יש מספיק אנשים שיפיקו אותה.

הפרויקט המתגלגל שלי צריך להיות האנושות כולה.

התחלתי לפזר את האנרגיה שלי. תחילה לגאונים, אחר כך למבצעי הדברים הגדולים ולבסוף לאלה שישפרו את העולם. יכולתי לראות איך האנרגיה היצירתית שלהם כבר מתחילה להתפזר אל אחרים ולהניע גם אותם. ככל שפיזרתי את האנרגיה הרגשתי שאני נוחתת. את האחרונים כבר היה קשה למלא, אבל הצלחתי לרוקן הכול.

עמדתי מחוץ לדירה שלי. כבר לא זוהרת. כבר לא בעלת כוחות-על. סתם מזכירה חסרת עתיד בחברת עורכי דין.

הסלולרי שלי צפצף. זו הייתה הודעה מאמא שלי שמזמן לא התקשרתי, אבא מרגיש רע, ואולי אקפוץ לצהריים? יש מרק.

החזרתי לה תשובה, "כן", ושמחתי שאת גרגר האנרגיה האחרון שמרתי לעצמי. לא בשביל להתעלות שוב, כמובן. בשביל להתמודד עם החיים.