זה מה שלמדתי מ"כוכבי הכלב": להגיד דברים בתמציתיות.
הנה תמצית ההתרשמות שלי מהספר – מאוד לא אהבתי אותו. מאוד מאוד מאוד. זוהי לא תהיה ביקורת מהללת או משבחת של הספר.
זהו, אתם יכולים להמשיך הלאה בעיסוקיכם. נכון נחמד מצדי?
"כוכבי הכלב" לא תמציתי באותה מידה. הסיפור שלו פשוט מאוד – בעולם שלאחר מגפה נוראית שני אנשים מנסים לשרוד. הבעיה הגדולה שלהם היא השעמום, שמופר רק על ידי חבורות פושטים מזי רעב ותאבי בשר אדם המנסים לפלוש לשטחם.
הם חיים את חייהם עם גינה, כלב נאמן, גיחות במטוס ססנה חד מנועי, ומדי פעם ציד איילים כי בשר אייל זה נחמד.
המספר הוא היג, גבר בן ארבעים שמדבר כמו בן שישים, שאיבד את אשתו והעובר שבבטנה במגפה ההיא. הוא נגר, חקלאי, ובתוככי נפשו הוא משורר ולכן חלק נכבד מהספר מוקדש לציטוטים מפרי עטם של אנשים כמו ויליאם טופלי, משורר סיני מהמאה ה-‏8, דיוויד הוארת, ויליאם סטפורד ועוד. לבושתי אציין שזיהיתי רק ציטוט אחד – משפט מ"ספרות זולה", ואפילו לא המוצלח מהמשפטים שיש בסרט הצטיט-להפליא ההוא. היג הוא איש משעמם למדי. הוא מבלה את חייו בטיפול במטוס שלו ובכלב שלו, והחלק הזה תופס שני שלישים מהספר. לא מהעלילה שלו, ממספר העמודים שבו.
בנגלי, שכנו של היג, הוא מטורף הישרדות שמכיר כל כלי משחית שיש על פני העולם. הוא מסוגל לבנות מרגמה משני מקלות ארטיק וגומייה לשׂער, ולא בטוח שהוא צריך את הגומייה. למה הוא צריך את היג? שאלה טובה, שלא נענית בצורה מספקת. כנראה כי היג גורם לבנגלי להיראות טוב. אישית, אני הייתי מרוצה בהרבה אילו היג היה מחוסל בעמוד הראשון של הספר ורק בנגלי היה שורד ומסביר במשך 269 העמודים הבאים איך מרכיבים טיל אטומי מהחפצים שיש לכל אחד במטבח שלו.
הסיפור עצמו מכיל את כל היסודות שיש לספר שכביכול ידבר אלי, חובבת אפיקליפסות ומגפות שכמוני – מגפה, אפוקליפסה, כלב. הבעיה היא שרוב הספר לא מדבר על האפוקליפסה, המגפה או הכלב. רוב הספר הוא תיאורי טבע.
דמיינו את ארתור דנט עולה ל"ליבת הזהב", ובמקום להתלהב מהספינה הזרה, לצעוק על פורד פרפקט או להשתאות מהעובדה שטרישיה מק'מילן נמצאת על הספינה החייזרית, הוא עומד נדהם מול עציץ הפטוניות ומדבר עליו.
במשך חמישה עמודים.
או, תארו לעצמכם את הארי פוטר שבמהלך הנסיעה בהוגוורת אקספרס במקום להחליף חוויות קיץ עם רון והרמיוני מתאר את הנוף על פניו חולפת הרכבת. רק את הנוף על פניו חולפת הרכבת. כל הספר. אחת הסברות שקראתי לגבי מאפיין זה של הספר היא שמטרת כל תיאורי הטבע היא להראות את יופיו של העולם ואדישותו של הטבע לנוכח הקטסטרופה שעברה על המין האנושי. בנוסף, תיאורי הטבע אמורים לשקף את הלך נפשו העדין של היג.
זה אכן עובד, בשלושה העמודים הראשונים. באמת מעניין לראות את העולם שמסביב שורד למרות הקטסטרופה שעברה על המין האנושי. אבל יש גבול לכמות העלים שאפשר לתאר בספר לפני שאני מכה במצח וצועקת "תגיע לעלילה כבר!"
בשלב כלשהו מופיעה לפתע אישה, והיא אפילו רופאה ואפידמיולוגית. היא גם (ויסלחו לי כל הנשים, אבל זה באמת התיאור המתאים כאן) כוסית-על. האם-אמא של הנשים. מהממת לאין שיעור. יפהפייה הורסת. היג שלנו נמס מיד למראה, מאבד את יכולת הדיבור המעטה שהייתה לו, ומתאר את הגוף שלה במשך יותר מדי פסקאות.
בהיותי רופאה אפידמיולוגית אני יכולה להעיד שכל הרופאות האפידמיולוגיות בעולם (כולל אני עצמי) הן כוסיות-על, האם-אמהות של הנשים, מהממות לאין שיעור ויפהפיות הורסות. אלא שיש לנו גם מוח. כלומר, זה די נדרש מרופאות שהן אפידמיולוגיות. הדבר הזה שבין האוזניים. לכן ציפיתי בקוצר רוח לרגע שבו אותה אישה נשגבת תפצה את פיה ותדבר עם הסמרטוט לרגליה, היג.
למרבה הצער מרגע שהיא מדברת מסתבר שהיא די טיפשה. למעשה, אני מכירה כמה קבוצות מתלהמות בפייסבוק שהיא לא תתקבל אליהן, ורף הקבלה אליהן הוא היכולת ללחוץ פעמים רצופות על מקש אותיות אהו"י. היא הרופאה הגרועה בעולם. היא לא יודעת להבדיל בין זיהום לבין מחלה אוטואימונית שבה הגוף תוקף את עצמו בלי גורם חיצוני. היא לא יודעת לאבחן חסר בוויטמינים. היא טובה מאוד בקילוף אפונים ובתפירת פצעי ירי. אלה כישרונות מעניינים אולם לא בדיוק סוג הדברים שלהם מכשירים בדרך כלל אפידמיולוגים, שהתמחותם העיקרית היא תפעול גליונות אקסל ומעקב אחרי מגפות.
אה! הייתה מגפה בספר! זוכרים? "בוודאי," יגיד לעצמו הקורא הנבון, "האפידמיולוגית שלנו, מכיוון שהיא אפידמיולוגית, הייתה מעורבת בצורה זו או אחרת במעקב אחרי המגפה או בטיפול בחולים."
אז זהו, שלא.
כשהתחילה המגפה היא הלכה לבקר את אמא שלה ובכך הסתכמה המעורבות שלה בפנדמיה שחיסלה את המין האנושי.
פרט לעלילה הקלושה, לגיבורים הבלתי נסבלים ולתיאורי הטבע יש עוד דברים בעיתיים בספר. למשל, משפטים שמורכבים ממלה אחת. ככה. או מאות אחת. ו. ממש. כ.ך. זה תעלול נחמד על מנת להעביר את מחשבותיו המבולבלות של הגיבור, אבל הופך למעיק אחרי עמוד אחד, ונותרים עוד 269 עמודים בספר בשלב הזה.
אין דיאלוגים בספר. אין מירכאות ואין הפרדה בין דוברים. הקורא אמור לנחש מתי הדובר הוא היג ומתי הוא בנגלי. לפעמים היג מדבר עם הכלב שלו, שזה דווקא נחמד. שוב, זוהי דרך להעביר את מצבו הנפשי של היג, אבל עם כל הכבוד למצב הנפשי של הגיבור – הוא לא מעניין מעבר לעמוד הראשון. ספר צריך סיפור, וב"כוכבי הכלב" אין סיפור. אין התפתחות עלילתית, אין שינוי נפשי שעוברות הדמויות. אין הבדלים בין תחילת הספר לבין סופו פרט למספר הדמויות.
הדבר שיש בספר הוא תחקיר עצום. הסופר בדק כל פרט הקשור לחיי הטבע באזור שבו הספר מתרחש, לגידול ירקות מאפס לאחר קריסת הציביליזציה, לתפעול מטוסים חד-מנועיים בעולם בו אין משאבות דלק, לבניית כלי נשק מחומרים בסיסיים, לנגרות, לחקלאות, לכל מה שיעלה על דעתכם.
הדבר שלגביו לא נעשה תחקיר הוא מחלות. כאשר ה"רופאה" ה"אפידמיולוגית" מתחילה לדבר על המנגנון בו פעלה המחלה שהכחידה את המין האנושי והיא הגורם שהניע את הספר כולו, היא מוציאה כזו כמות של קשקשת מפיה שלא נראתה מאז הסרט "התפרצות". ובסרט הזה הרופא הגיבור הזריק לאשתו נסיוב ניסיוני בלי לוודא קודם שהוא לא קטלני. או מתאים לבני אדם. או יעיל נגד המחלה שהיא סובלת ממנה.
הסימפטומים של המחלה ב"כוכבי הכלב" כללו חום גבוה, דימומים, ולבסוף מוות. על פי סימפטומים אלה החשד העיקרי שלי היה שמדובר בקדחת מדממת מסוג כלשהו, אבל ה"רופאה" מתעקשת שהמגפה הייתה שפעת. שלא הייתה באמת שפעת. וגרמה למגפה של מחלה אוטואימונית. שלא הייתה באמת מחלה. והיא הועברה בדם כמו הפטיטיס סי או איידס. אבל היא לא מדבקת בשום דרך אחרת. (נגיד – נוזל הזרע, כמו הפטיטיס סי או איידס, או ברוק. ולמה בכלל הפטיטיס סי? הפטיטיס בי הרבה יותר מדבקת משתי המחלות האלה! וגם אבולה, אם כבר מדברים על קדחות מדממות).
העיקר הוא שכנראה, בוודאות, אולי, היה מדובר במחסור בוויטמין די שגרם לכל הסימפטומים. והתרופה? "ויטמין די!" היה קורא הקורא הסביר. או הרופא הסביר. אבל אף רופא בספר לא חשב על זה כשהמחלה השתוללה. הם ניסו כל תרופה אחרת חוץ מהוויטמין הנדיר, שאפשר למצוא על מדפי כל בית מרקחת.
אם לא די בכך, הסימפטומים של המחלה אצל הילדים שנולדו חולים בה לא כוללים את הסימפטום העיקרי של מחסור בוויטמין די – רככת. זה אמנם לא קישור מידי אצל מי שאיננו רופא, אבל כל רופא אמור לחפש רככת במקרה שהוא חושד במחסור בוויטמין די, ואצל ילדים זה ברור במיוחד. רככת גורמת להתעקלות של הרגליים, בעיות בגולגולת וסימפטומים נוספים. בהיעדר הסימפטומים האלה החשד שמדובר במחסור בוויטמין די יורד לתחתית הרשימה. יש מספיק מחלות בעולם שגורמות לחולשה, דימומים ומוות. נגיד – אבולה.
התוצאה היא ספר שמכיל מגפה שלא נעשה לגביה תחקיר מינימלי, דיאלוגים לא ברורים, זרם מחשבות לא הגיוני, תיאורי טבע מעיקים, דמויות ראשיות משעממות ועלילה לא קיימת, והכול בטרחנות ואורך לא פרופורציונלי לכמות הסיפור שיש בספר.
אבל הי, לפחות הרופאה האפידמיולוגית היא יפהפייה מדהימה.

כוכבי הכלב
פיטר הלר
תרגום: טל ארצי
הוצאת כתר, 2014
270 עמודים