"ג'יימס ס"א קורי" הוא שם העט המשותף של דניאל אברהם וטיי פרנק מאז שהחלו לכתוב יחד. דניאל אברהם הוא שם מפורסם בתחום הפנטסיה – שתי סדרות הפנטסיה האפית שלו הן רבי-מכר שזכו לשבחי הביקורת. את "המחיר הארוך" הוא כבר סיים, והספר הרביעי בסדרת "הפגיון והמטבע" יצא לאור לאחרונה. טיי פרנק פחות ידוע, אולי חוץ מעבודתו כעורך לשעבר של ג'ורג' ר"ר מרטין.
הצמד זכה לפרסום רב ומהיר עם סדרת ספרי אופרת החלל שהם כותבים במשותף, "The Expanse" (המרחב). הספר הראשון בסדרה משך קוראים באמצעות תערובת של הרפתקת חלל מהירת קצב, דמויות כתובות היטב וחוש הומור יבש. הוא היה מועמד לפרסי הוגו ולוקוס לספר הטוב ביותר לשנת 2012. הם כותבים כעת את הספר החמישי בסדרה, בעוד שערוץ המדע הבדיוני האמריקאי SyFy נמצא בעיצומה של יצירת סדרת טלוויזיה המבוססת על הספרים.

שאלה: מטרת הריאיון הזה היא להכיר אתכם לאנשים בישראל, שייתכן שלא שמעו עליכם מעולם. אני מניח שמקום טוב להתחיל הוא לשאול איך הייתם מתארים את עצמכם, ואת סוג הספרים שאתם כותבים. מי יהיה מעוניין לקרוא אותם?
דניאל: אנחנו כותבים אופרת חלל. אנחנו כותבים אופרת חלל מהסוג שאהבנו לקרוא כשגדלנו בשנות השבעים והשמונים, רק עם ראיית עולם עכשווית יותר. הרבה מהספרים של השנים האלה היו נהדרים בזמנם, אך לא התיישנו בכבוד, ומצאנו את עצמנו מתגעגעים אליהם. תמיד אומרים שאתה צריך לכתוב את מה שאתה אוהב לקרוא, אז… אנחנו כותבים מה שאנחנו אוהבים לקרוא.

הסיפור מתרחש בעתיד הלא מאוד רחוק, שבו האנושות התפשטה מכדור הארץ והחלה ליישב את מערכת השמש. מאדים הוא המושבה הגדולה ביותר, ובו מתנהל הפרויקט הגדול ביותר שהאנושות אי-פעם לקחה על עצמה – הארצת העולם. רחוק יותר מהשמש, אנשים מתקיימים בקשיים רבים ברצועת האסטרואידים ועל חלק מהירחים של העולמות שאינם ניתנים ליישב, במחוזותיה הרחוקים של המערכת. מערכת השמש המתוארת בספרים היא סְפָר עצום שעל המין האנושי כולו לחקור, ועל החיים בו להניח את היסודות עבור הדורות הבאים שישגשגו מחוץ לכדור הארץ.

שאלה: אחת הנקודות שאהבתי בספרים היא תמונת העולם. תוכלו לתאר אותה כפי שאתם רואים אותה, או אולי אפילו לספר מאיפה צמחה ההשראה שהובילה אליה?
טיי: כשהייתי בן אחת-עשרה בערך, קראתי ספר שנקרא "פני מועדות לכוכבים" של אלפרד בסטר. הספר הזה תכנת מחדש את המוח שלי בכל מיני דרכים, אבל אחד הדברים המרכזיים שהוא עשה היה להראות לי מערכת שמש מיושבת לחלוטין שבה אנשים גרים גם בשני כוכבי הלכת הפנימיים וגם במגוון רחב של התיישבויות בכוכבי הלכת החיצוניים. היה מעין מתח פוליטי בין שתי הקבוצות, וזה תמיד נשאר אתי. לאחרונה סופרי מדע בדיוני נמנעו מהרעיון הזה מכיוון שאין היגיון כלכלי ביישוב מערכת השמש – אבל החלטתי להתעלם מזה ולהעמיד פנים שיש סיבה טובה, וניסיתי ליצור רשימה של דרכים שבהן ניתן להשתמש בכל אחד מהגופים במערכת השמש. ברצועת האסטרואידים יש מן הסתם כמות גדולה של מינרלים רבי ערך, בחלק מהירחים (כך סבורים) יש מצבורים גדולים של הליום 3 החשוב לכורי היתוך, ולחלק מהירחים של כוכבי הלכת החיצוניים יש יתרונות נוספים – טיטאן עשיר בחומרים נדיפים, גנימד הוא למעשה אחד הגופים היחידים במערכת השמש שיש לו מגנטוספרה, העוזרת להגן עליו מפני קרינה…
אז מה שעשיתי היה פחות או יותר לקרוא ספרים על מערכת השמש, ובכל פעם שקראתי על גוף שמימי חשוב שאלתי את עצמי, "אם בני אדם היו גרים כאן, מה הם היו עושים?", ומשם בא העולם.
שאלה: אני מבין, אם כן, שהעולם היה בעיקר הרעיון של טיי?
דניאל: העולם הוא כולו רעיון של טיי. מה שמשך אותי לפרויקט מלכתחילה הוא שטיי כבר עשה את כל שיעורי הבית וכל מה שהיינו צריכים לעשות הוא להשתמש בהם כדי לכתוב ספר, ואני ידעתי איך לעשות את זה, אז… זו הייתה העסקה המקורית. מאז טיי למד איך לכתוב ספרים, אז אני כבר לא בטוח מה בדיוק אני תורם. אבל במקור, כל בניית העולם הייתה של טיי.
שאלה: אכן תהיתי בנוגע לזה, כי הרי דניאל הוא שם גדול בתחום הפנטסיה, אבל זה ספר המדע הבדיוני הראשון שלך.
דניאל: זה הספר הראשון באורך מלא שלי. כתבתי כמה סיפורים קצרים, אבל סיפורים קצרים הם הרבה יותר סלחניים –
טיי: טוב, כתבת גם את "צייד במנוסה" לפני שכתבנו את Leviathan Wakes… 1
דניאל: באמת כתבתי את "צייד במנוסה", וגם אותו בשיתוף פעולה עם סופרים אחרים, כך שיש לי מעט ניסיון בתחום.
שאלה: שאלה קצת מוזרה, אבל אם הייתם חיים בעולם של הספרים שלכם, איפה הייתם בוחרים לחיות?
טיי: על הרוסיננטה. 2
דניאל: אני כנראה הייתי בוחר את מאדים. זה מקום נחמד, יש להם את הטכנולוגיה הכי מתקדמת, ובתי קפה, ונדל"ן… זה מקום נחמד. הוא אולי מעט יותר מדי ממוקד. כלומר, הייתי רוצה את האפשרות לעשות מה שאני רוצה מבחינה מקצועית, ואני לא חושב שזה אפשרי כשאתה בעיצומו של תהליך הארצה שייקח דורות אחדים. אבל לפחות מבחינת נדל"ן, אני בוחר במאדים.

הסיפור של Leviathan Wakes, הספר הראשון בסדרה, עוקב מקרוב אחר שתי דמויות ראשיות. הולדן הוא איש צוות בגוררת קרח, חללית גדולה המבצעת את העבודה האפורה של לכידת גושי קרח גדולים שצפים בחלל וגרירתם אל יישובים אנושיים. אולם הוא מוצא את עצמו נגרר במהירות למרכזו של קשר כביר ממדים ונאלץ להיאבק על חייו בעודו מנסה לפענח מה בדיוק קורה ומדוע. מילר, הגיבור האחר, הוא בלש שחי בהתיישבות על סלע גדול בחגורת האסטרואידים, המפתח אובססיה למקרה של אישה נעדרת בעודו מתחיל להבין שאין לו סיבה של ממש מלבד זו להמשיך לחיות. הגיבור הצעיר והכריזמטי והבלש המזדקן מוצאים עצמם שכם אל שכם במה שהופך למאבק להצלת חיים אינספור מאיום מחריד.
לבד מן האיום החיצוני שמייצגים הנבלים בסיפור, רוב המתח בו נובע מיריבות פוליטית בין כדור הארץ, מאדים וה"חגוראים" (תושבי חגורת האסטרואידים). בעוד שסוגיות כמו צבע עור או דת חלפו כבר מן העולם (שוויון בין המינים טרם הושג לחלוטין, אבל הוא הרבה יותר קרוב מאשר בימינו), סוגים חדשים של גזענות החליפו אותן. החגוראים הם כנראה הדוגמה הכי בולטת לכך – חיים בסביבה של כבידה חלשה העניקו להם גוף ארוך ודקיק יחסית לזה של אנשי כדור הארץ, מה שגורם לראשם להיראות גדול באופן לא פרופורציונלי לגופם, ובאופן כללי נותן להם מראה שונה מאוד. זה מוביל, כמובן, לשנאה הדדית בינם לבין תושבי כוכבי הלכת הפנימיים ולדעות קדומות. האנשים של "המרחב" הם חבורה נוחה להתרגש, וששים לירות במי שנראים אחרת מהם וגדלו בסביבה שונה.
שאלה: לקחתם את הדעות הקדומות של ימינו והשלכתן אותן הצידה, אבל המצאתם דעות קדומות חדשות במקומן… מה התפקיד של הגזענות החדשה הזו בסיפור?
טיי: מה שזה מאפשר לנו לעשות הוא לדבר על גזענות, בלי להזכיר גזענות מסוימת. יש סכנות בכתיבת ספר שעוסק לפחות בחלקו בגזענות תוך הסתמכות על קבוצה אתנית מכדור הארץ. הסכנות הן ראשית שתנכס את הסיפור האתני של מישהו, ושנית שלא תבין את המצב נכון כי אתה לא חבר בקבוצה המדוכאת או המדכאת, ואז אתה עלול לטעות בפרטים. אבל כשאתה יוצר גזעים משלך אתה יכול לעשות אִתם מה שאתה רוצה ואף אחד לא יתרגז. אף אחד בעולם כיום אינו תושב מאדים, אף אחד לא חגוראי. אז אף אחד לא עומד לקרוא על דיכוי החגוראים ולהגיד, "הם ניכסו את הסיפור האתני שלי וגזלו את הזהות האתנית שלי!" אז אנחנו די יכולים לעשות מה שאנחנו רוצים כי אנחנו ממציאים הכול.
דניאל: אני לא מצליח להחליט אם מה שעשינו עם גזענות בספרים הוא אופטימי מאוד או פסימי מאוד. זה אופטימי כי לקחנו את כל הדברים שהאנושות מתמודדת אִתם עכשיו והתגברנו עליהם, אבל זה פסימי כי פשוט המצאנו חדשים. זאת אומרת, הרעיון שאנשים עומדים להתפלג, בינם לבין עצמם או מול אחרים, לא משנה מה יקרה ולא משנה כמה רחוק נגיע – זה טבוע עמוק בדנ"א של הסיפור.
טיי: מה שאנחנו באמת מדברים עליו, יותר מכל דבר אחר, הוא חלוקת משאבים. לחלק מהאנשים יש הרבה, ולחלק יש מעט, ויש תחושת זכאות שבאה עם מותרות שגורמת לכעס שבא עם מחסור. ותמיד עומדים להיות אנשים שיש להם יותר מלאחרים, ויש דינמיקה שנובעת מכך שאני לא יודע אם אנחנו מסוגלים למנוע.
שאלה: אז בואו נדבר על מדע בדיוני לרגע. אתם השמעתם את דעתכם לאחרונה ואמרתם שאתם חושבים שמשהו לא כשורה עם ספרות המדע הבדיוני לאחרונה. אתם יכולים לתאר מה הבעיה לדעתכם ואיך הספרים שלכם מתמודדים אתה?
דניאל: טוב, אני יכול להגיד לך למה הפסקתי לקרוא הרבה מדע בדיוני לזמן מה. הטענה שלנו היא שבערך בשנות השמונים ספרות המדע הבדיוני באמריקה הלכה בדרך שהובילה אותה להיות ז'אנר מכונס בתוך עצמו, ז'אנר שפנה בעיקר לאנשים שכבר הכירו אותו מקרוב, ושירת את הגרעין הקשה של הקוראים עד כדי כך שהוא הדיר קהל חדש של קוראים שלא היו כל כך מסורים ולא הדליקו אותם מספיק הרעיונות וההערות והרמיזות ליצירות קודמות שזכו לשבחים. אנחנו לא נכנסנו לעסק במחשבה, "הא הא! אנחנו נמציא מחדש את המדע הבדיוני!" נכנסנו לעסק במחשבה "זה יהיה כיף ואלי גם נרוויח קצת כסף", וזה עבד טוב מאוד. מה שמצאנו את עצמנו עושים זה כותבים בצורה שמכוונת להיות נגישה, כך שתוכל פשוט לקחת את הספר מהמדף ולקרוא וליהנות, ושיש בו עלילות ודמויות וסוג הדברים שבדרך כלל מקושרים בימינו לפנטסיה אפית – רק עם חלליות!
טיי: המפתח לתאוריה של דניאל היא שהייתה תקופה שבה המדע הבדיוני הפסיק להיות כיף, ובדיוק מה שדניאל הזכיר קרה – כולם הלכו לקרוא פנטסיה במקום, כי פנטסיה הייתה כיף. סופרי הפנטסיה כתבו על אנשים מעניינים שעשו דברים מעניינים בעולמות מעניינים. לא היית צריך להבין את המתמטיקה כדי לקרוא אותם, ולא היית צריך לקרוא עמודים על גבי עמודים על גבי עמודים של פרטים טכניים כדי להבין מה קורה. והקהל הלך לשם בהמוניו. פעם פנטסיה הייתה תחום הרבה יותר קטן ממדע בדיוני, אבל עכשיו זה התהפך ולפנטסיה יש קהל הרבה יותר רחב, ואני אישית מאמין שזה בגלל הכיף. כלומר, יש אנשים שרוצים שמה שהם קוראים יאתגר אותם, ואני חושב שזה קהל שמיגע לו שישרתו גם אותו, אבל עדיין יש הרבה אנשים שקוראים כדי להירגע. הם רוצים לשבת בכורסה שלהם עם כוס קפה וספר שלוקח אותם למקום אחר או לחיים אחרים, והם לא רוצים להיענש כי זה מה שהם מעדיפים. אנחנו מנסים לשרת את השוק הזה במדע הבדיוני.

בעוד טיי ודניאל מדייקים כשהם מתארים את הספרים שלהם כ"כיף", ואין כל צורך בתואר בהנדסה כדי להבין את הסיפורים שלהם, הכתיבה שלהם לא עד כדי כך נטולת מדע כמו שהם רוצים שתאמינו. מצאתי בספרי "המרחב" בחינה משכנעת באופן מענג על השפעת הכבידה (או המחסור בה) על חיים בחלל החיצון ומחוץ לכדור הארץ. אין כבידה מלאכותית קסומה בחלליות או בתחנות החלל – במסע בחלל ה"כבידה" שמרגישים הוא הדחף של החללית, כך שהאצה מהירה מגבירה את הכוח שחשים. בקרבות בין חלליות אנשי הצוות נאלצים להתמקם בתוך כורסאות תאוצה מיוחדות כדי לא להיזרק מצד לצד או פשוט להימחץ תחת העומס של שינויים חזקים וחדים בעוצמה ובכיוון של תאוצת החללית בעודה מתמרנת. בתחנות חלל ה"כבידה" הוא כוח מדומה הנובע מסיבוב התחנה, כך שהחדרים בשוליה אינם מגורים נחשקים בשל התחזקות אפקט קוריוליס . אנשים שחיו את כל חייהם בחגורת האסטרואידים או באחד הירחים הקטנים אינם מסוגלים לרדת לכדור הארץ, כיוון שהכבידה החזקה שלו תהרוג אותם. הספרים מלאים פרטים קטנים כאלה. הכבידה היא נוכחות קבועה, ולעתים עוינת, בחייו של כל נוסע בחלל, ומהווה תזכורת תמידית לכמה שונים יהיו חייהם של אנשים שינסו לחיות מחוץ לכדור הארץ או לנסוע בחלל.
שאלה: אז, מכל הדברים שיכולתם לבחור לתאר בצורה ראליסטית – למה דווקא כבידה?
טיי: העניין עם כוח המשיכה הוא – וזה נובע מההתנגדות שלי למוסכמות מסוימות של מדע בדיוני – שאחד הדברים שקורים הרבה במדע בדיוני הוא שיש משהו כמו "לוחיות כבידה". בסדר, לחללית יש לוחות מיוחדים שבזכותם לא משנה כמה היא מאיצה כוח המשיכה תמיד נשאר קבוע. ויש להם מפרטים טכניים, אבל מה שאף פעם לא עושים הוא לבדוק מה ההשלכות של טכנולוגיה כזו על שאר העולם, ותמיד חשבתי שזה מתסכל. למשל, ב"מסע בין כוכבים" יש לוחיות כבידה כדי שהם יוכלו ללכת מחוץ לחללית – אבל למה הטכנולוגיה הזו לא נמצאת בכל מקום ועושה כל מיני דברים אחרים? יש מיליון שימושים למשהו כזה שלעולם לא דנים בהם כי מסתבר שהדבר היחיד שבשבילו משתמשים בהם הוא כדי שאפשר יהיה להסתובב בספינה. לדניאל יש תאוריה מעניינת שסיפורים טובים נובעים ממכשולים. למשל, על ידי כך שהתייחסנו לגלי אור בצורה מציאותית דאגנו שלא תהיה תקשורת מידית. אם אתה שולח אות הוא לא יתקדם מהר יותר ממהירות האור ולכן אם היעד רחוק מספיק יהיה עיכוב של דקות או אפילו שעות לפני שתקבל תשובה. זה פשוט מדע בסיסי, אנחנו לא עושים משהו יוצא דופן, אבל מה שמקבלים מזה הוא תוכן מעולה לסיפור. למשל אם מישהו צריך לדבר בדחיפות עם מישהו אחר כדי למסור מידע, והוא לא יודע אם המידע הגיע או לא. זה הופך למעשה לחלק מהעלילה. אלו דברים מאוד מעניינים שנובעים מהתייחסות מציאותית לעקרונות מדעיים בסיסיים. זו אמינות ברמה נמוכה, אבל זה מאפשר קטעים ממש מעולים לסיפור.

עד כה הזכרנו רק את הספר הראשון כדי להימנע מספוילרים, אבל יש מרכיב בספרים הבאים שניתן להזכיר בלי חשש כזה – הדמויות. בספר השני מוצגות שלוש דמויות נקודת מבט (POV) חדשות, וזה מעניק לו תחושה גדולה יותר ואפית. בכל ספר לאחר מכן מצטרפות דמויות נקודת מבט חדשות – אבל בסוף כל ספר הדמויות שהוצגו בו עוזבות. כל הדמויות מהספר השני עשו את שלהן והגיעו לנקודת סיום טבעית לסיפור שלהן בסוף הספר, ודמויות חדשות לוקחות על עצמן את תפקיד נקודת המבט בספר השלישי. השיטה הזו מאפשרת לשלב עוד ועוד דמויות לסיפור בלי להכביד עליו בצורך לעקוב אחרי יותר מדי קווי עלילה בעת ובעונה אחת.
כמו כן, עם התווספות דמויות נקודת מבט חדשות, החלה להתגלות תבנית. הדמויות אינן האוסף הרגיל של גיבורי פעולה שלהם אפשר לצפות מאופרת חלל. רובם הם אנשים רגילים החיים חיים רגילים (גם אם מעניינים). יש כמרים, חיילים, מדענים ופוליטיקאים, עניים ועשירים, אנשי כדור הארץ ואנשי מאדים וחגוראים, נשים וגברים, צעירים וזקנים.
שאלה: לפעמים נוצרת ההרגשה כאילו אתם מנסים להראות את העולם של הספרים דרך עיניהם של כמה שיותר אנשים שונים. אתם מנסים להגיע לכל האנשים?
דניאל: אני לא חושב שאנחנו יכולים לאסוף את כל סוגי האנשים, אם כי זה היה יכול להיות מגניב. אחד ממקורות ההשראה שלנו לספרים הוא הסרט "הנוסע השמיני", והרעיון של עתיד צווארון כחול – עולם שבו יש פועלים ונהגי משאיות, ולא כל אחד הוא ג'יימס בונד. למעשה, זה היה נכון גם ב"פני מועדות לכוכבים". זה קו מקשר שאפשר לשרטט בין הפרויקטים. "פני מועדות לכוכבים" היה במידה רבה על חבורה של אנשים ממעמד הפועלים, כמו "הנוסע השמיני". גם אנחנו רצינו לכתוב על האנשים האלו, הם מוצאים חן בעינינו. יש הרבה סיפורים שאפשר לספר עליהם, וזו נקודת מבט שבדרכים מסוימות קל לנו יותר לגשת אליה – כי אני הרבה יותר דומה לבחור שמנקה כור גרעיני עם ציוד קצת מצ'וקמק מאשר למרגל בכיר.
טיי: ואם נסתכל על איך הדברים עובדים גם בעולם שלנו – האנשים הראשונים שחצו את האוקיינוס האטלנטי לעולם החדש היו הגנרלים, חוקרי הארצות ושאר האנשים רבי החשיבות. אבל האנשים שחוצים את האוקיינוס עכשיו הם פשוט מלחים. הם החבר'ה בספינות המטען הענקיות שמסתובבים עם חגורת כלים ומפתחות ברגים ומוודאים שהמנוע עובד. אז הגל הראשון לסְפָר חדש הוא אולי של מרגלי העל, אבל הגל הרביעי הוא תמיד של הפועלים. אנשי צווארון כחול. בעולם של הספרים עברו כבר מאות שנים מאז הגל הראשון, אז אלו שנוסעים בחלל עכשיו הם המלחים החדשים – הם האנשים שמנווטים את הספינה ומנסים לוודא שהיא לא תתפרק להם מתחת לרגליים.
~~~~~~~~
אזהרת ספוילרים – התשובה לשאלה הבאה מכילה ספוילרים קלים לספר Caliban's War
~~~~~~~~
שאלה: אז הדמויות נכנסות, עושות את שלהן למשך ספר, ובסופו סיימתם אתן. זה משהו שאתם מתכוונים לשמר לאורך הסדרה?
דניאל: זה באמת משהו שאנחנו עושים. חלק מהדמויות יחזרו כי הן עוד לא סיימו את התפקיד שלהן בספרים שבהם הופיעו לראשונה. אבל פראקס, למשל, מהספר השני – הסיפור שלו סופר והדמות שלו עברה את כל המסלול שלה, והוא שלם עכשיו. כנראה לא נחזור אליו כי אז נקבל סיפור שלם על ניהול ניסויים בוטניים על גנימד. זה יהיה כל הסיפור, ויהיו בו מעט מאוד קרבות חלל. אבל הרעיון לתחזק מאגר גדול של דמויות כדי לתת תחושה לגודלו של העולם, ושאפשר לשלוף אותן כשהן מתאימות לסיפור, נראה טוב. נראה שזה עובד בינתיים, אם כי יש קושי מסוים כי אנשים נקשרים לדמויות והם מתרגזים אם הן לא מופיעות שוב מיד – אבל אני מעריך את זה שאנשים התחברו עם בני האדם שהמצאנו. אז כן, אני חושב שנמשיך להציג אנשים חדשים כשצריך ולהחזיר אנשים ישנים כשצריך, וניצור דמויות רבות מכפי שספר יחיד יכול להכיל.
~~~~~~~~
סוף אזהרת ספוילרים
~~~~~~~~
שאלה: מה מבנה הסדרה? הספרים ימשיכו לעמוד גם בפני עצמם כל הדרך עד הסוף?
דניאל: בגדול, כן. בחלק מהם אנחנו נשאיר אתכם במתח בסוף. עשינו את זה בספר השני, כפי שאנשים ודאי זוכרים, וזה שימש כדי למשוך את הקוראים לספר השלישי, ואנחנו נעשה את זה עוד, לפעמים. מה שאנחנו רוצים זה שכל ספר, בנוסף להיותו צעד לאורך הדרך הארוכה יותר, יכלול גם תחושה של השלמה בפני עצמו. זה משהו שאתה יכול לעשות כשיש לך כמה דמויות נקודת מבט – כלומר, הסיפור של ג'יימס הולדן הוא זה שנמשך לאורך כל הדרך ולא נקבל תחושת השלמה עבורו עד הסוף ממש, אבל זה יקרה עבור הרבה דמויות אחרות לאורך הדרך. בכך שבכל ספר יש גם סיפורים שנגמרים וגם סיפורים שנמשכים אנחנו מקווים לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה.
שאלה: ומה בנוגע לתמונה הגדולה? נניח שמישהו סיים לקרוא עכשיו את כל הסדרה. איזה סוג של סיפור הוא קרא?
דניאל: הוא קרא סיפור ענקי על בגרות אנושית ועל חוסר בגרות אנושית, על אבדן ותקווה וחמדנות, על שבטיות ועל חמלה, ועל מה שנדרש כדי לקחת בחור בעל כוונות טובות, קצת תמים, ולהפוך אותו למישהו שיכול לעשות דברים מדהימים ונוראים.
טיי: הגרסה המתומצתת שלי לזה היא שהסיפור הוא על האנושות שמסיימת תיכון.
דניאל: גם זה טוב, מוצא חן בעיני.
טיי: האנושות מתפשטת לכוכבים ועוברת את השנים הנוראיות באמת של גיל הטיפש-עשרה, אבל בסופו של דבר אנחנו נהיה מוכנים למשהו טוב יותר. זה כבר לא הסיפור שאנחנו נספר, אבל אנחנו עומדים להשאיר את האנושות כשהיא מוכנה להתחיל אותו.
שאלה: לשמות כל הספרים תבנית דומה, שבה שם של יצור מיתולוגי שקשור בצורה כלשהי לעלילת הספר. אתם מנסים לומר לנו משהו בכך?
דניאל: אנחנו אומרים, "אוי, חרא, יש לנו תבנית, עכשיו אנחנו צריכים להתאים לה את הכותרת שלנו!"
טיי: אבל אנחנו תקועים עם זה עכשיו.
דניאל: כן. Leviathan Wakes (בהתעורר לווייתן) היה הספר הראשון ו-Caliban's War (מלחמתו של קליבן) היה הספר השני, ואז היה לנו שם שונה לגמרי לספר השלישי שלא זכינו להשתמש בו. למעשה, בזמן שכתבנו את הרביעי קראנו לו "דייב", כי… טוב, ממילא לא ידענו מה יהיה השם שלו כשהוא יתפרסם. אז פשוט, אתה יודע, "דייב". אבל בבוא הזמן מצאנו משהו שמתאים לתבנית, אבל בשלב זה אני חושב שזה היה יותר קטע בשבילנו מאשר בחירה אסתטית רבת משמעות.

המעבר של הסדרה מהספרים לעיבוד לטלוויזיה מהיר במיוחד – כארבע שנים, בהנחה שסדרת הטלוויזיה של הערוץ האמריקאי SyFy תתחיל להיות משודרת בראשית 2015, ארבע שנים מיציאתו לאור של הספר הראשון בסדרה. לצורך השוואה, זה גם הזמן שלקח עד ליציאתו של סרט הארי פוטר הראשון. סימנים מוקדמים מראים הבטחה לסדרה איכותית, אם להסתמך על הביטחון הרב שהביע מנהל הערוץ ("זהו תסריט המדע הבדיוני הטוב ביותר שראיתי מאז באטלרסטאר גלקטיקה") והצוות המוכשר שגויס ליצור אותה, הכולל בין השאר במאים של "שובר שורות", מעצבי תלבושות וסט של "שר הטבעות", ותסריטאים של "איירון מן".
שאלה: אוקיי, ולשאלה הגדולה – למה אתם מצפים מסדרת הטלוויזיה?
טיי: אין הרבה שמותר לנו להגיד כרגע כי אנחנו באמצע העבודה. למעשה אני יושב ברגעים אלה באולפן ההפקה בלוס אנג'לס. דניאל היה חייב לחזור למשפחה שלו אז הוא עזב, אבל אני יכולתי להישאר. זה עומד להיות מעניין.
דניאל: אני חושב שאנחנו עובדים עם צוות אנשים מוכשר להדהים. הצוות שהרכיבו הוא כזה שאם אני עצמי הייתי אחראי על בחירת הצוות לא הייתי יודע מספיק כדי לבחור אותם. לראות אותם מעבדים את הסיפור מתוך ידיעה של מגבלות הטלוויזיה שאותה אין לטיי ולי היה תענוג וחוויה חינוכית. אם הדברים יימשכו בצורה דומה לדרך שבה הם התקדמו עד עכשיו, אני חושב שנראה משהו ממש ממש מדהים. אני חושב שזו תהיה סדרה מרתקת. אני באמת חושב שהיא עומדת להיות שונה מכל תכנית מדע בדיוני שאי-פעם ראיתי בטלוויזיה.
טיי: כן, שונה זה מה שאנחנו מכוונים אליו.
דניאל: שזה מעניין כי עם הספרים התכתבנו אחורה עם הספרים של שנות ה-‏70, ומסתבר שאלו מעולם לא זכו לעיבוד לטלוויזיה. תכניות המדע הבדיוני בטלוויזיה של שנות ה-‏70 לא היו קשורות למעשה לספרים של התקופה.

שאלה: אם מישהו רוצה ללמוד עוד על הספרים, לאן הייתם מכוונים אותו?
דניאל: הייתי אומר להם לדבר אתנו ולראות מה קורה. יש בלוג שלנו, the-expanse.com, שבו אנחנו כותבים את הדברים החשובים באמת. מעבר לזה יש את חשבונות הטוויטר שלנו @JamesSACorey ו @AbrahamHanover, את הראשון טיי מנהל ואת השני אני. לעוד מידע על "המרחב" יש בחור שבנה וויקיפדיה על הסדרה. אפשר פשוט לחפש בגוגל the expanse wiki. הוא היה יותר מעורב מאתנו בבניית האתר הזה.

בכך מסתיים הריאיון שלי עם צמד הכותבים. כתמיד אני מקווה שהקריאה הייתה מהנה ומעניינית, ושחלק מהקוראים ינסו את יצירותיהם של ג'יימס ס"א קורי. אגב, הם הזכירו שהם עומדים לבדוק את האפשרות לתרגום הספרים שלהם לעברית, אז אולי אפילו נראה את זה קורה יום אחד.

1 הספר הראשון בסדרה. ההערות הן של המראיין והמערכת.
2 החללית שמשמשת ביתן של חלק מהדמויות הראשיות בסדרה.