חובבת ספרים, קולנוע וטלוויזיה בלילה, מנהלת מוצר (וספרנית) ביום. דור שני לחובבי וכותבי מד"ב ופנטזיה, ירושלמית בנשמה וזוכת פרס גפן על סיפורה "במקום בו מאבדים ספרים". בימינו גם עורכת סיפורי המקור של אתר האגודה.

להאזנה לפרק

נושאים שהזכרנו

תמלול הפרק

אהוד – ברוכות הבאות וברוכים הבאים לפרק נוסף של עתיד מתמשך, הפודקאסט שעוסק בהיסטוריה של קהילות המדע בדיוני והז'אנר בכלל בישראל, והיום איתנו סופרת, זוכת פרס גפן, חברת ועד, עורכת, ואישה מגניבה באופן כללי, לילי דאי. היי לילי, תציגי את עצמך בבקשה.

לילי –  אני לא יודעת מה עוד אני יכולה להגיד. אני לילי, אני כותבת סיפורים קצרים פה ושם, אני עורכת סיפורים קצרים פה ושם, אני עושה המון בטא לסיפורים קצרים ופה ושם אפילו לספרים, שזה כיף וזה נחמד. ביום יום אני ספרנית ומנהלת מוצר בהייטק, שזה פחות מעניין. אבל בלילות אני קוראת מדע בדיוני אז הכל טוב. 

קרן – לילי, אנחנו נתחיל בלי לשאול אותך את השאלה שאנחנו שואלים את כולם שזה איך הגעת לקהילה ואיזה קהילה מצאת כשהגעת לכאן.

לילי – אז אני אסגיר את גילי ואגיד – דרך מודעה בעיתון. 

כולם צוחקים.

לילי – כשהייתי בת 16 ראיתי מודעה בעיתון לכנס אייקון בתל אביב, וארזתי חברה טובה שגם אוהבת מדע בדיוני, ובפעם הראשונה נסעתי לבד ולא עם המשפחה לתל אביב בתחבורה ציבורית והגענו לכנס אייקון והיא עשתה מההה, ואני נשארתי עד היום. 

קרן – עד היום את מסתובבת לך במתחם שם. 

לילי – מחפשת את הדרך החוצה. אני לא יודעת לנווט בתל אביב, ובאמת באותו כנס ראשון כשהיא עשתה מההה ונטשה באמצע, ואני נשארתי, הלכתי לאיבוד בצורה מזעזעת, והיה לי מאוד קשה להגיע הביתה לירושלים. זה שטוח, איך אפשר לנווט במקומות שטוחים? אני לא יודעת.

קרן – את מדברת כמו ירושלמית אמיתית ולכן אני מיד חייבת לשאול אותך על הרחפת הקלה ועל הקהילה הירושלמית בבקשה.

לילי – אז בירושלים יש מלא גיקים. יש כאן אוניברסיטה, יש כאן אוכלוסייה. אבא שלי בשנות השבעים ניסה להקים כאן תא מדע בדיוני, וזה לא הסתדר כי בדיוק הקימו אחד בתל אביב או משהו כזה, ובסוף זה לא קרה. אבל אני כאילו דור שני לגיקים. אמא הסופרת פנטזיה, אבא גיק מדע בדיוני. אז הכר כאן הוא פורה, ומה שקרה זה שילדונת חמודה ותמימה, בשם נוגה פרנקל, עשתה את הטעות של להיכנס לרכב נוסע עם חברת ועד, ועד האגודה, ולהגיד שיש לה קצת זמן עד הגיוס והיא לא בטוחה מה לעשות, ומפה לשם היא הקימה וניהלה את תא מדע בדיוני הירושלמי, שאחרי הרבה מאוד דיונים קראנו לו הרחפת הקלה. לרחפת הקלה באותו מפגש ייסוד היו שני טאג-ליינים שלא לגמרי הצלחנו להחליט ביניהם. הם:"שער הגיא נמצא למטה", ו"הרחפת שלי מלאה צלופחים". והתחלנו בהרצאות בסלון של נוגה כזה, ואז בשלב מסוים עופר מתוקי נכנס לתמונה, והקמנו תא  סטודנטים, והיינו תא סטודנטים לאיזושהי תקופה, וקיבלנו חדרים, עשינו הרצאות בגבעת רם. כדי לפתות אנשים לבוא התחלנו כל הרצאה בלסקול את הקהל בשוקולד. הייתי קונה מטבעות שוקולד או כל מיני כאלה, זה היה "בואו יהיה שוקולד", ואז באמת היה שוקולד! אנחנו קיימנו את ההבטחות שלנו. ומה שקרה זה שהאוניברסיטה העברית הפכה את הרישום של תא, צריך לרשום תא כל שנה מחדש, והרישום של תא פשוט נהיה קשה יותר ויותר. זה היה – צריך לאסוף 30 חתימות, צריך לאסוף 30 חתימות על אותו דף, דף בודד, על פני קמפוסים, בזמן נתון, עם וידוא כל החתימות… זה נהיה באמת נורא נורא קשה והרבה מאיתנו הפסיקו בשלב מסוים להיות סטודנטים, ובסוף מיצינו את העניין הזה של תא סטודנטים. לא לפני שהשתתפתי בערב פתיחה לתאי סטודנטים, שבו כל תא הציג את עצמו, וזה היה כזה, אנחנו התא הפוליטי של…, ואנחנו התא הפוליטי של…, ואנחנו תא הדיבייט בסגנון הזה…, ואנחנו תא הדיבייט בסגנון האו"ם, ואני תא המדע הבדיוני והפנטזיה. ואז דיקנית הסטודנט אומרת – "משם אני מכירה אותך, מאייקון!"

כולם צוחקים!

קרן – אוקיי, לילי, שתי שאלות. א' האם דיקנית הסטודנטים הנ"ל כבר מתנדבת במאורות ואם לא מדוע? 

לילי – היא הייתה מגיעה לאיקון עם הילדים שלה, ובשלב ההוא הם כבר גדלו והיא הפסיקה לבוא לאייקון. זה היה מאוד מצער. אבל בהתחלה היא אמרה לי "את נראית לי מוכרת", ואני אמרתי "אוי ואבוי", כי לקחתי אצלה קורס אחד, הוא היה בשמונה וחצי בבוקר, ובשלב מסוים היא הייתה מחשיכה את החדר ושמה לנו פרקים של תוכניות הפסיכולוגיה של פיליפ זימברדו, שהיו… פיליפ זימברדו אוהב לדבר וללכת, הוא עושה ככה עם האצבעות, ובפרק הראשון שהיא הקרינה לנו הוא עטה גלימה שחורה עם פלאפ כזה והיה לו זקן קצרצר, והוא היה גרסת הלייב של מר סופר, הערפד מרחוב סומסום, רק לא סגול, ותרומתי המרכזית לקורס השנתי הזה הייתה שהדחתי שורה שלמה של אנשים בחסות החשכה לעשות "אחד וווהההה שתיים וווהההה". אז כשחמש שנים אחר כך היא אומרת לי "את נראית לי מוכרת", זה היה כזה אוי. ואז הייתה כזה מאייקון. תודה לאל. 

כולם צוחקים

לילי – אז זו היתה רחפת. בשלב מסוים הפסקנו להיות תא סטודנטים. שרה מולדובן נכנסה לתמונה. חזרנו להיות הרצאות בסלון, עשינו כמה פעמים אירועים בבתי קפה, עשינו אפילו ערב שדים נורא מגניב עם סופרים ודברים, וזה היה ב – 06.06.16 אז היה כזה 6-6-1-6 במתחם התחנה, והיה לנו שיתוף פעולה עם מתחם התחנה באיזשהו שלב. אבל שנאנו לוגיסטיקה, וזה תמיד היה נורא מלחיץ כי בשת"פים מה אם אנשים לא יבואו? ועשיתי פעם ליל יורי והיו יותר מרצים מאשר קהל וזה היה מאוד טראומטי. ובשלב מסוים פשוט עשינו דברים בסלון של שרה, בעיקר הדרני כנסים, הרצאות מכנסים שנתנו להם עוד הזדמנות לעבור, ואז הגיעה הקורונה ולדעתי מאז הקורונה לא עשינו כלום. אולי איזה שהוא פיקניק או משהו כזה, הרחפת כרגע בתרדמת. אבל אני מקווה שנחזור יום אחד. יש עכשיו כל מיני חללים מגניבים שעושים משחק תפקידים ודברים גיקיים בירושלים, ואם נמצא מי שירים את זה, אולי נחזור? אפשר רק לקוות. 

אהוד – הרחפת לא בתרדמת, עכשיו סוללים את הקו הירוק שלה פשוט, בגלל זה היא לא פועלת.

לילי – אני כן אגיד, היה לנו אתר לרחפת איזושהי תקופה, הוא כנראה עדיין נמצא שם, אי שם באינטרנט, ויש לנו קו זמן מקביל שבו, זה היה המון לפני שהרכבת הקלה הגיעה, זה היה אחרי שכבר עשור בערך ניסו לסלול אותה ולא סללו אותה, ואז בקו הזמן המקביל בשלב מסוים הירושלמים קמים על הרכבת הקלה, עוקרים את הפסים, הציביליזציה קורסת, קמה טכנולוגיה אלטרנטיבית ומגיעה הרחפת, אני כבר לא זוכרת איזה שנה, אלפיים שלוש מאות ומשהו, וזה היה קו הזמן שלנו. מה שנשאר לנו זה קבוצת פייסבוק, לא מאוד פעילה, שבה בעיקר מדי פעם אנשים מפרסמים אירועים או דברים, אבל אני מאמינה. כאילו תאים בארץ נפלו וקמו ונפלו וקמו וזה די תלוי בהאם יש מישהי או מישהו עם הרצון, היכולת להרים דברים. 

אהוד –  הזכרת שהעסק התחיל מזה שנוגה נכנסה, עשתה את הטעות ונכנסה לאוטו עם חברת ועד.

לילי – כן, אחד הדברים הגרועים ביותר שאדם יכול לעשות זה בטווח השמיעה של חברת ועד להגיד משהו כמו "יש לי זמן פנוי", או "הייתי רוצה לתרום יותר", או "אני חושבת אולי להצטרף לוועד, אבל אני לא בטוחה מה זה אומר". יש לנו שתי חברות ועד שעשו את הטעות של להגיד דבר כזה לידי והגיעו לוועד.

אהוד – אז ספרי לנו קצת, ספרי על הוועד ומה זה להיות בוועד ועל החוויות שלך בוועד. 

קרן – אני רק לרגע אציין שאנחנו מדברים על וועד האגודה למדע בדיוני ופנטזיה, ולא וועד של כל עמותה אחרת ביקום. 

לילי – זה נכון. ב-2009 יש בוועד האגודה שבעה מקומות. בעיקרון יש שבעה מקומות לחברי וחברות ועד, ועוד שני מקומות לוועדת ביקורת שחייבים לאייש, כי בלי שני אנשים בוועדת ביקורת זה לא חוקי. ועוד שבעה מקומות בוועד, וכשהגענו לבחירות של 2009 רוב חברי הוועד המכהן עזבו, ונשארו שלושה. ו-שלושה מתוך שבעה, אני לא יודעת איך המתמטיקה של הקהל, אבל פחות מחצי. מאוד מאוד מאוד קשה להחזיק את האגודה מתפקדת. והיה סבב של שיחות גיוס של חברי ועד, ואני אמרתי "לא לא אני לא טובה בדברים כאלה, אני לא חושבת שזה מתאים". אני ממש חדשה בקהילה, כי הגעתי לכנסים בגיל 16 אבל לא ממש נכנסתי לקהילה עד שהבאתי את ענבר מאירסון לכנס הראשון שלה ואז היא כזה הפכה להיות מרכז הקהילה ואז היא כזה, לילי פגשת את הקהילה? זה היה מאוד נחמד מזה. אז ממש התחלתי להכיר את הקהילה, וזה לא נראה לי הגיוני, ואז ענבר התקשרה אליי ואמרה, את יודעת יש משבר נורא גדול בוועד, אולי אני אצטרף, ואמרתי, אבל אין לך זמן לכלום, אין לך זמן לנשום, את לא במקום ש… והיא כזה, אבל אבל אבל צריך, ואמרתי בסדר בסדר אני אצטרף לוועד, וככה הגעתי לוועד עם הרבה אשמה. בעצם היינו וועד של ארבע. זו הייתה תקופה מאוד קשה, כי יש הרבה תפקידים שצריך למלא בוועד. הוועד עושה את העבודה השחורה שמאחורי הקלעים, שמאפשרת לקהילה שלנו להיות הקהילה שלנו. כלומר בירוקרטיה של רשם העמותות, ותקציבים, וגזברות, ודוחות ניהוליים ,וניהול תקין. היכולת להוציא ביטוח לאירוע. היכולת לקבל כספים מארגונים שיכולים לשלם רק לעמותה שיש לה ניהול תקין או לארגון שיש לו ניהול תקין. שיתופי פעולה. המון המון דברים שרוב הקהל, אני לא ידעתי, כן? ובנוסף צריך אשת קשר לכל כנס כדי לפקח על התקציב, ולוודא שהדברים זזים, ושהוועד מעודכן, והמון המון המון עבודה. אולי לא המון, כלומר, אנשים שמרימים את אייקון כנראה עושים יותר עבודה, אבל זה עדיין די הרבה דברים שצריך להזיז, והרבה מהם הם בירוקרטיים וכאלה, ולארבע להרים את הכל היה קשה, זו הייתה שנה לא פשוטה, עד ששתי בחורות צעירות ישבו על הרצפה בכנס ואמרו, "אולי, אולי אני צריכה להצטרף לוועד? צריך אנשים בוועד?" זה היה כזה, "או, תנו לי להכיר לכם את היו"ר שלנו".

קרן – מי הן היו? 

לילי – הדס נבנצל ועינת סיטרון. 

קרן – אני אגיד לך למה אני שואלת, כי עינת סיטרון, בפרק איתה אמרה, אל תגידו ליד לילי דאי, "יש לי זמן, אני רוצה להצטרף לוועד". אז יש לנו פה סגירת מעגל נהדרת. 

לילי – אז היא יודעת למה היא אומרת את זה. וזו הייתה באמת שנה לא פשוטה, זו גם הייתה תקופה עמוסה בדברים, ישיבת וועד הראשונה שלי הייתה שש שעות, שמתוכן לדעתי חמש וחצי דיברנו על מהו אייקון, ומה אני צריכה לדעת, כי אני לא הייתי מודעת לשום דבר מאחורי הקלעים בתור קהל, ואז התחלנו. אבל אני לא רוצה לעשות, להטעות את הקהל. הוועד, כשהוא מתפקד, כשיש בו מספיק אנשים והעבודה מתחלקת, זה לא המון עבודה. זה עבודה, אבל לא המון, זה מאוד מאוד מספק, זה חבורה של אנשים נפלאים, שיוצא לפגוש, ולדבר, ולכבות שריפות, ולהעלות רעיונות, ולגייס אנשים לעשות דברים מגניבים, ולהרים פרויקטים הזויים ונפלאים. וכן, התפקיד שלי בוועד היה בעיקר לעשות את הבירוקרטיה מול רשם העמותות. ואני לא אכחיש שהגעתי לכדי דמעות, לא פעם, בעודי מנסה למלא את הדוחות, כשנניח אני מדברת עם התמיכה הטכנית של שירות הטפסים הממשלתיים והם אומרים לי באיזה דפדפן את משתמשת? ואני אומרת מה אני חדשה כאן? אני יודעת שאתם תומכים רק, אבל רק, באקספלורר למרות שבאתר כתוב אחרת. והם אומרים לי כן, אבל באיזו גרסה של אקספלורר? ואני אומרת אקספלורר, מעדכן את עצמו בגרסה הכי חדשה? והם אומרים לי או, זו הבעיה, בואי נסביר לך איך להיכנס פנימה ולשנמך כי התוכנה לא עובדת בגרסה החדשה של אקספלורר, אחרי שזה מחק את כל מאות השדות שהייתי צריכה למלא בטופס הארור. או הפעם שהיה באג שאם מילאת שדה אי אפשר היה למחוק אותו, אבל אי אפשר היה להזין את אותה תעודת זהות פעמיים, והיות ועשיתי איזושהי טעות, הייתי צריכה להתחיל מחדש כי אי אפשר היה לא לתקן את הטופס, ולא להגיש אותו כמו שהוא. השמועות אומרות שהדברים השתפרו, בין השאר היום בעקבות הקורונה, אפשר להגיש טפסים בצורה מקוונת ולא צריך להביא שני עותקים חתומים בעט כחול, ולהחתים אם אחד מהם "התקבל" כדי שתהיה לך הוכחה שהגשת. זה שגרתי בזמנו מרחק הליכה יחסית סביר מהרשם היה אחד הסיבות שאני הייתי זו שעשתה את הדברים האלה. אז יש דברים פחות כיפים ופחות זוהרים בלהיות בוועד, אבל זה גם מאוד מאוד מגבש, זה באמת חבורה נפלאה של אנשים, אפשר להרים דברים בתקופה באמת קשה, היה לנו, הייתה לנו פינת כיף בוועד. בכל ישיבת וועד, מישהי הביאה מתנות קטנות ומשמחות לכולם, יש לי, אבל זה עטוף בשקית איפשהו, נינג'ה, שעדי לויה סרג לי.

קרן –  אדיר! 

לילי – אוקיי? וכל מיני דברים כאלה משמחים של קפיצים לשחק, משהו, משהו של כאילו להזכיר אחת לשנייה שאנחנו אוהבות אחת את השנייה ומעריכות את ההזדמנות הזו, לבלות ביחד ולעשות משהו חשוב. אז היה גם מאוד מספק. ובסופו של דבר פרשתי מהוועד כשהתחלתי לעבוד במשרה מלאה, ואין כאילו… יש אנשים שעובדים במשרה מלאה, והם הורים, והם דברים, וזה, והם בוועד, אבל אני לא מהאנשים האלה ופשוט לא הצלחתי לעשות גם וגם. אבל אני מעריצה את כל האנשים האלה מאוד. 

קרן – אני יכולה לבקש ממך, לילי, לספר על אחד הסודות השמורים היטב שזה, שיחות הפסגה שנערכו בסלון שלך? 

לילי – אז השותף שלי לדירה כבר די הרבה שנים הוא עומרי אסקרלי. מי שלא מכירים ומזהים את השם מההרצאה האפית שלו "לגולס אמור בוגד, והיכנס", היא נמצאת באינטרנט. שווה לצפות בה. כשהגעתי להתראיין בתור שותפה לדירה, דרך השותפה האחרת באותה הדירה, אז אנשים אמרו לי מה, את חייבת! כאילו, עומרי, או מיי גוד כזה. והוא באופן מפתיע טולקינאי, ובתקופה שאני הייתי בוועד, עומרי היה בוועדת הביקורת של עמותה פנדומית נוספת, היא עמותת טולקין הישראלית. היינו קבוצת תמיכה אחד של השני, בעודנו ממלאים את הטפסים לרשם העמותות. ובין השאר, אני לא מכירה את כל ההיסטוריה, כי כאמור אני באמת נכנסתי לקהילה רק בסביבות 2008 כזה, למרות שהסתובבתי שם ברקע הרבה שנים. בין הטולקינאים לאגודה היה פיצול כנסים ואז היה איחוד כנסים, ולחלק מהאנשים היו בעיות אמון, והיו הרבה מטענים רגשיים בין הארגונים האלה. אני לא בטוחה שהיום לגמרי אין, למרות שאני חושבת שהיום הדברים טובים יותר. וגם ליאת ,שהייתה היו"רית שלנו בזמנו, וגם בצד של הטולקינאים היה רצון בכל זאת לשפר את הדברים, לבנות קשרים, לשקם את מערכת היחסים. והדירה שלנו הייתה אזור ניטרלי, גרה שם מד"ביסטית, גרה שם טולקינאי, יכולנו להזמין את האנשים הרלוונטיים לסלון, להגיש עוגיות, ולדבר על הדברים באווירה חיובית, ולדבר על עולמות, שזה הכנס המשותף שמאוד חשוב לכולנו, וכולנו מאוד רצינו שיהיה באווירה הכי טובה ויצליח, וכולם ירגישו שייכים וכל מיני דברים בסגנון. זה היה מאוד נחמד, ואני ועומרי בעיקר הגשנו את העוגיות וסיפקנו את המקום.

קרן – ומה קרה שם? רגע, אני מנסה לדמיין את זה, אני מדמיינת כזאת, את המשלחת של טולקינאים מגיעה, משלחת של מד"ביסטים מגיעה, נועצים אחד בשני מבט מזרה אימה, את מופיעה לך עם מגש עוגיות ריחניות, ואומרת, שבו-נא.

לילי – לא, לא, זה לא היה ככה. באמת שכולם הגיעו עם המון רצון טוב, ורצון לשתף פעולה ורצון להצליח לעבוד ביחד, ורק היה צריך באמת את המקום הזה לדבר באווירה טובה והיות ואני הגעתי לדירה שבה עומרי גר בזמנו. לא ממש הכרתי את הטולקינאים בכלל, והם היו מגיעים אלינו הביתה פעם בכמה זמן וממלאים את הסלון וחבורה של אנשים אינטליגנטים מדברים על ספרות ופנטזיה אצלי בסלון, כמובן שאני נחתתי לאמצע הסלון, ופשוט הצטרפתי, ויש לי הרבה חברים טובים עכשיו בקרב הטולקינאים, שפשוט אימצתי מעומרי, כאילו. אז בשלב ההוא, באמת זה היה חבורה של חברים יושבים ומדברים בצורה נעימה, ומחפשים דרך להשאיר את העבר מאחור ולעבוד ביחד בצורה טובה ומחפשים דרך להשאיר את העבר מאחור, ולעבוד ביחד בצורה טובה. ואף אחד לא נעץ מבטים. כאילו, זה באמת היה… פשוט היה צריך את המקום, היה את הרצון, היה צריך את המקום, ועוגיות אף פעם לא מזיקות בקטע הזה. 

קרן – עוגיות למעשה בדרך כלל עוזרות. 

אהוד – אני רוצה שנדבר קצת על כתיבה שלא מצריכה דווקא עט כחול או אינטרנט אקספלורר 6. 

לילי – שמונה, אני חושבת. או שאולי שנמכתי משמונה לשש, אני כבר לא זוכרת. 

אהוד – כפי שאמרת את גם כותבת, איך הגעת לכתיבה? ואני אשמח אם בכלל תדברי קצת על כתיבה של ספרות ז'אנר, מנקודת המבט שלך. 

לילי –  אני חושבת שאני מאז ומתמיד כתבתי, כלומר, אני חושבת שהסיפור הראשון שלי שהיה איזה שלוש שורות, כן, היה בגיל 6. אני שוב אסגיר את גילי ואני אגיד שאני כתבתי על איינשטיין, מעבד התמלילים איינשטיין על מסך ירוק שחור בגיל 6. אמא שלי כאמור סופרת פנטזיה. יש לה ספר נפלא שאזל בהוצאה, בשם טבעת הזהב של ניקודימה, מבוסס על הילדות שלה בברית המועצות אבל גרסה שלה שמוצאת טבעת קסמים שמגשימה משאלות, ואפילו הוא היה פעם ב"קריאת כיוון" עם מיקי קם בסרטון.

קרן –  או מיי גאד 

לילי – זה היה מדהים, היא מדהימה. ואני אגיד שאנחנו מנסים להוציא גרסה דיגיטלית שלו כי הוא אזל בהוצאה ואנחנו כל הזמן אומרים "יש ספר מדהים שאימא כתבה ואי אפשר להראות אותו לאף אחד כי אנחנו שומרים על העותקים שלנו", אבל ממש, ואני מקווה שבקרוב תהיה גרסה דיגיטלית ואני אוכל להשוויץ והיא כותבת מדהים. וכל החיים שלי הייתי כאילו בסביבה של כתיבה. הספר הזה דרך אגב מוקדש לי ולאחותי הגדולה, אחותי הקטנה עוד לא הייתה קיימת. היה אמור במקור להיות מוקדש לאיילה שעזרה ולילי שהפריעה, כי אני הייתי בת שנתיים כשזה נכתב. אבל ההורים שלי הם יותר מדי פסיכולוגיים בשביל זה, אז הוא מוקדש בסוף לאיילה ולילי. ובאמת תמיד הייתי בסביבה של כתיבה ובסביבה של מדע בדיוני, אני ואבא שלי היינו רואים סרטי מדע בדיוני ביחד גם, מאז שאני זוכרת את עצמי, פחות או יותר. אז לכתוב היה הדבר שעושים. ואני הייתי הזאת שבקיץ, אני גרתי מול הספרייה, אז אני בקיץ הייתי כל יום בספרייה אני קטלגתי את הספר הראשון שלי בערך בגיל 10, כשהם העבירו את הקטלוג למחשב, אז אני עזרתי. והייתי קוראת המון, אז לכתוב היה פשוט הדבר. לאט לאט השתפרתי, כלומר אחרי כמה עשרות שנים של לקשקש, כל אחד בסוף כותב משהו קריא. זה נכון שבתור בת עשרה קיבלתי די הרבה דחיות, כי הייתי שולחת עמוד, שאני לא חושבת שהיה כתוב רע אבל לא היה סיפור, הוא היה כאילו רגע מתואר במילים גבוהות והרבה פתוס, אבל לא היה שם סיפור, ואז הייתי מקבלת, לא יודעת, מרמי איזושהי הערה של, זה מאוד יפה אבל אולי שווה להרחיב את זה, והייתי אומרת, הוא לא מבין כלום, אף אחד לא מבין אותי, ועוזבת את זה שם. 

קרן – רמי

לילי – שלהבת, העורך הנפלא של "בלי פניקה". ובאיזשהו שלב בחיי, הסצנות הבודדות האלה שאף אחד לא הבין, הפכו להיות סיפור, והסיפור הראשון שלי שהתקבל לפרסום היה במסגרת פרויקט חלום בהקיץ, והוא התפרסם בגיליון החלום בהקיץ המיוחד של חלומות באספמיה, והוא היה בתשלום, אני קיבלתי שכר סופרת. זה היה לדעתי שלושים שקלים, אני מעולם לא הפקדתי את הצ'ק יש לי אותו עדיין. זה הפעם היחידה שקיבלתי תשלום על הכתיבה שלי. 

קרן – אני רוצה לציין שכשרצון חופשי שלי התפרסם באספמיה, אז הם עשו העברה בנקאית, ולי אין צ'ק למסגר, אני פשוט קיבלתי את הכסף. 

לילי – אני לא מסגרתי אותו, הוא בשקית איפה שהוא. אני שמרתי אותו, אני שמתי אותו בשקית, אבל את חושבת שיש לי את הקשב למסגר דברים? זה לא. כתבתי, יש פרויקט נפלא של קבוצת הפייסבוק "ספרים?" שנקרא כתיבת קיץ, ולפני שנתיים בערך הסיפור שלי נבחר להיות הסיפור שעל פיו מציירים את השער של האסופה. שזו הפעם הראשונה ובינתיים האחרונה שזה קרה לי, וזה מרגש וזה נפלא וזה מדהים, ואלכס  ציירה פשוט כריכה מדהימה ויפהפייה וביקשתי שתשלח לי קובץ, כי אמרתי אני מדפיסה ואני ממסגרת את זה, אני רוצה את זה ממוסגר. במשך יותר משנה דיברתי על זה, עד שחברים הביאו לי ליום הולדת פוסטר ענק של זה. 

קרן – נהדר. 

לילי – שתלוי לי עכשיו על הקיר. וזה אחד הדברים הכי מרגשים שקרו לי ככותבת, הכי מרגש הוא כנראה כשזכיתי בגפן, אי אז מזמן מזמן, ומאז אני אפילו כמעט אף פעם לא מועמדת.

קרן – זכית בגפן על הסיפור המקסים "במקום בו מאבדים ספרים". 

לילי – נכון. 

קרן – שאני ממש… אני רוצה להגיד לך כל פעם שאני מסתכלת על הספרייה שלי, אני חושבת עליו. כי היה לך שם תיאור כל כך יפה של איך השדרות, סדרות? שדרות של ספרים נראות בספריה אחת ליד השנייה ואיך את מלטפת אותה ואת מרגישה על מה הספר. זה באמת… הסיפור כל כך מקסים. לגמרי הגיע לו הגפן, ביי דה וויי. 

לילי – אוו. 

קרן  – אפילו שלקחת אותו ממני, לא באמת. 

לילי – את מאז גזלת ממני הרבה מאוד גפנים. השתווינו ועוד קצת. 

קרן – קנאת סופרות – קווים לדמותה. 

לילי –  אבל זה היה מאוד מצחיק. אני כותבת מאז גיל 6 בערך, ותמיד היו לי שני קולות בראש. הוול שאומר "אני כותבת מושלם והם פשוט לא מבינים", והקול שאומר "רק בראש שלך את כותבת מושלם וכולם פשוט מנומסים אליי. את לא יודעת לכתוב, את מהגרפומנים האלה, שפשוט ממלאים דפים וכולם אומרים, אוי, מסכנים. לא, לא, זה נורא יפה, תמשיכי". והרגע שבו הקולות האלה פשוט קרסו היה כשזכיתי בגפן, אמרתי, היי, יש עדויות אובייקטיביות שאני בסדר, שזה לא רק רעש שאני ממלאת בו את העולם. וזה היה נורא מצחיק, כי זה היה, כשפרסמתי שלושה סיפורים, אחד בפרויקט חלום בהקיץ. ושניים שהיו מועמדים לגפן, אחד מול השני ואחד מהם זכה. לדעתי שתיים מתוך שלוש או ארבע המועמדויות שלי לגפן מאז, זה היה ב-2008. זה היה מאוד מרגש ומאוד נפלא. 

קרן – את גם עורכת. 

לילי – זה נכון. לפני כמה שנים כבר, אני חושבת, העלו, רמי שלהבת ואהוד מימון, אולי אתם מכירים אותו אחד מכם, אחד… כמו זה הוא?

קרן – שלום שלום, לא משהו מעבר. 

לילי – הם העלו את העניין שהם היחידים שכרגע עורכים פעילים בפנדום, שהטעם שלהם יחסית דומה, ושלא ככה בונים קורפוס כתיבה, כותבים וכותבות ויצירה, חי וחיוני, כי צריך עוד קולות. ובשלב הזה עשיתי כבר המון המון המון קריאות בטא ואמרו לי שההערות שלי טובות ואמרתי, אוקיי, אני יכולה לנסות. ואז אהוד החזיק לי ביד בעריכות הראשונות שלי. מה שהיינו עושים, זה הייתי מקבל את סיפור, כותבת עליו הערות, שולחת את הסיפור עם ההערות לאהוד ואומרת לו, האם זה נראה הגיוני? ואם הוא היה אומר, כן! הייתי שולחת את זה לכותבת. וככה ביחד הוא ליווה אותי עד שהתחלתי להרגיש יותר בנוח. ניסיתי לערוך סיפור בהמשכים של דניאל פידלמן, שהוא כותב מוכשר בטירוף, אבל שנינו אין לנו את הקשב לסיפור בהמשכים, ואחרי איזה שני, שניים או שלושה חלקים שהתפרסמו, הסיפור פשוט נזנח. הסיפור האמיתי הראשון שבאמת ערכתי ופורסם, הוא סיפור של יעל פורמן, שזה קצת לרמות, כי לא ממש צריך לערוך הרבה את יעל. כאילו זה, אוי זה נורא מוצלח אוי זו שורה נהדרת, אולי פה כדאי להבהיר, אולי פה כדאי להבהיר, כזה. אז זה היה עריכה מאוד מאוד קלילה בתור הסיפור הראשון שלי. מאז יצא לי לערוך סיפורים הרבה יותר מאתגרים. עשינו באתר, הסיפורים שאני עורכת מתפרסמים באתר האגודה, עשינו פרויקט בתקופת הקורונה של המציאות שאחרי, שלא כל הסיפורים בו התפרסמו עדיין, כי יש כמה שנתקעו בעריכה ואז עבר המון זמן והכותבות כבר לא שם והעורכות כבר לא שם. כלומר, ניהלתי באיזשהו שלב צוות עורכות, אני לא טובה בלנהל. אסור לצאת לי לנהל. אני נהנית לערוך, אבל אני לא יודעת איך לגרום לדברים לקרות. אבל היו שם סיפורים שזה "הסיפור הראשון של", וסיפור ראשון דורש עריכה הרבה יותר מורכבת ויותר בעדינות. כי ליעל אני יכולה להגיד אני חושבת שזה יעבוד יותר טוב. אני יודעת על עצמי שבתור כותבת צעירה כשאמרו לי אולי כדאי פה להרחיב, זה היה, אף אחד לא מבין אותי, הם שונאים את הכתיבה שלי. אז מאוד ניסיתי כאילו לתת הערות בצורה שאני בגיל 16 הייתי מסוגלת להפנים ולקבל, ואני לא יודעת, אם זה שאני גם כותבת עושה אותי עורכת יותר טובה או יותר גרועה, כי אני נורא פחדנית ואני מפחדת לפגוע. אבל ערכתי כמה סיפורים נפלאים. יש באתר את "מעגל" של יובל אטיאס שהוא סיפור שדים מהמסורת הפרסית, שלא רואים הרבה דברים בסגנון בארץ, הוא יפהפה. יש באתר את "מה את אומרת" של עידו גנדל, שהיה איתי בצבא, הוא איש נפלא ומצחיק ואינטליגנטי וסופר מוכשר כמו שד וכל דבר שהוא כותב הוא נהדר, שזכה במקום הראשון בתחרות סיפורים של עולמות, והיה לי המזל הגדול לערוך אותו ולהעלות אותו לאתר. הוא סיפור על בינה מלאכותית בעתיד הקרוב, כשאפשר לאמן בינה מלאכותית על בן אדם ספציפי, ואז כשמתים שהקבר של הבן אדם ידבר איתך. ועל אח ואחות שמגיעה האזכרה השנתית והם אוי לא לא שוב, אמא, תגיד לי למה את לא נשואה עדיין ומה קורה עם. וזה סיפור מבריק ונפלא ובאמת יש שם סיפורים מעולים. אני לא יכולה לקחת קרדיט, אני כן מאוד נהניתי לערוך אותם, אני כן מאוד גאה בזה שהייתי חלק מלהביא אותם לעולם. הדבר שאני שונאת ושעצוב לי, זה שאני לא יודעת לקדם אותם. והסיפורים שמתפרסמים באתר לא זוכים להמון יחס בימינו, והייתי רוצה להיות מסוגלת לשנות את זה, ואני לא יודעת איך. ולאחרונה אפילו העלינו שני סיפורים מתורגמים, כי מתרגם כתב לכתובת של האתר ואמר, דיברתי עם סוזנה קלרק וסטיבן ברוסט, והם אמרו, כן, אין בעיה תתרגם ותפרסם סיפורים שלנו, כל עוד זה בחינם ואתה לא לוקח על זה כסף. ואמרתי, אוקיי, אני לא יודעת לעשות עריכת תרגום. אהוד! רמי, הצילו! הם אמרו, הכל בסדר, תקראי את המקור ותקראי את התרגום ותשווי ותראי שהכל בסדר. אז אני עכשיו גם עשיתי עריכת תרגום לשני סיפורים ממש מגניבים שהתפרסמו באתר… בקיצור ככה דברים כאלה קורים. אני עושה הצילו הצילו ואז אהוד ורמי אומרים לי תנשמי תנשמי וממשיכים הלאה. 

קרן – אני ממש אוהבת את איך שאת מספרת את סיפור החניכה שהולך פה. יש פה ממש סיפור חניכה עם שני מנטורים, ואני מבקשת שלא תעברי לצד האפל כי זה כאילו סיפור החניכה שאני מכירה. את הזכרת פעמיים במהלך סיפור החניכה, מלא המהמורות, התלאות והתפניות המזעזעות, את המילה בטא, ואני אשמח אם תגידי לטובת כולם, מה זה בטא, מה את עושה כשאת בטאיסטית, מה הבדל בין להיות בטא לבין להיות עורכת. 

לילי – אוקיי. אז לילי בת 16 היית כותבת סיפור, גרוע, שולחת אותו לעורכים, מקבלת דחייה, אומרת, הם לא מבינים אותי, וממשיכה הלאה בחייה ולא מסתכלת על הסיפור הזה שוב אף פעם. לילי בת ה-40 עברה משהו בחייה, ואחד הדברים שלמדתי בתהליך זה שאני כתבתי סיפור. הוא אולי טוב, הוא אולי רע, אפשר לשפר אותו, עריכה תשפר אותו, אבל עוד לפני זה, שווה לתת לעין שאינה שלי לשזוף אותו. איך למדתי את זה? למדתי את זה כשכתבתי סיפור כשהתעוררתי מחלום. אהוד ערך אותו. הוא סיפור שבו ירושלים נהרסה, הושמדה. וכשחזרתי אליו איזה שנה אחרי שהוא פורסם, אמרתי, רגע, אני כתבתי כאן תיאור ממש חי. של התמונה שאיתה התעוררתי מהחלום, איך כתבתי את הסיפור הזה? התעוררתי לחלום. ראיתי תמונה נורא ברורה של מפל בראש שלי, ותיארתי אותו! וזה לא שם. זה שם רק בראש שלי. אני תיארתי במשפט או שניים, וזה נראה לי כל כך חי וברור, כי בראש שלי ראיתי את התמונה. אבל אף אחד לא הסתכל על זה ואמר כאילו… זה בסדר? כאילו… אולי שווה לתאר קצת את הנוף? כי… כשאני קוראת את הדברים שכתבתי, אני יודעת הרבה יותר ממה שבאמת נכתב על הנייר. והדברים מאוד הגיוניים לי, כי יש לי מידע משלים, שמי שיבואו אחר כך ויקראו את הסיפור, אין. הם לא בתוך הראש שלי, כלומר בהנחה שזו לא סימולציה, וזה לא סיוט ממש ארוך שאני לא מצליחה להתעורר ממנו שאנחנו חיים בו עכשיו, ואם זה כן אני מתנצלת. ואז, אולי שווה לתת לבן אדם שניים, שלושה, עם טעם ספרותי סביר, לא צריכים להיות כותבים מקצועיים, לקרוא ולהגיד, לא הבנתי מה קורה כאן, או למה היא אומרת את זה, זה לא הגיוני. ולהגיד, אהה, לא כתבתי שלפני זה היא נפלה במדרגות? אולי כדאי שאני אשכרה אכתוב את זה במילים שאנשים מסוגלים לקרוא ואז זה יהיה הגיוני. אז זה בטא. וכששניים שלושה אנשים הסתכלו ואמרו זה נראה לי סבבה, פה אולי הייתי מתקנת, זה אולי קצת לא הגיוני, המשפט הזה נורא ארוך, לא הצלחתי להבין אותו ואני מתקנת, אז אני אשלח לעריכה, או בעצם, אני אגיש לכתב עת, או לשנתון, או לפרויקט מאורות ויגידו לי כן או לא, ואם יגידו לי כן, אז כנראה כבר תבוא גרסת הערות הרבה יותר מקצועית, מאנשים שלא בהכרח למדו את זה כמקצוע, חלק כן, אבל שעושים את זה המון. שיש להם עין, שיש להם הבנה, שעוברים, ואומרים, הניסוח כאן אפשר לשפר אותו. את זה, אפשר לדייק. הדמות הזו מיותרת, אולי תחתכי אותה, אהוד. 

קרן – אהוד לא מיותר!

לילי – דמות שלמה, דמות שלמה הוא חתך לי. את לא, זה כואב, זה כואב, הוא צדק, זה סיפור טוב יותר עכשיו, אבל זה כואב. 

קרן – סליחה, לילי, זה הזמן שבו אני מצטטת את האחת והיחידה, נועה מנהיים, עורכת ספרות המקור של כינרת זמורה ביתן, שאמרה, כמות הדמויות שהרגתי, יילדתי, הכנסתי להריון…

לילי -. אבל לדייק את הסיפור, כי קריאת בטא זה לעבור על הסיפור, זה יכול להיות עניין, זה תלוי באורך של הסיפור, זה תלוי בקשב שלי, זה תלוי בכמה זמן יש לי, זה יכול להיות עניין של שעה, זה יכול להיות עניין של כמה ימים. לעבור על הסיפור, לראות שהכול הגיוני. שדמויות לא מייחסות למשהו שעוד לא קרה, אלא אם כן יש מסע בזמן או ידיעה מראש בסיפור, שדברים לא נופלים מהכיסאות. אני יכולה גם להציע, אני יכולה להגיד זה יהיה ממש מוצלח אם תשתול רמזים לזה כאן וכאן, ואז כשזה יקרה, זה משהו שעשיתי לאורטל פלדמן לאחרונה. שאורטל פלדמן, כשהוא יזכה בנובל ספרות שלו אני אגיד לכולם אמרתי לכם. הוא כותב שאין דברים כאלה. צמרמורות. באמת. אני אני מכירה המון סופרות והמון סופרים סופר מוכשרים. אייל חיות-מן הוציא עכשיו ספר, מסכת תהום, מהמם, עשיתי לו בטא. יהודית קגן הוציאה עכשיו ספר, חרשתא, מהמם, עשיתי לו בטא. שני הספרים היחידים שעשיתי להם בטא בחיי, דרך אגב, שניהם יצאו באיזה שבוע הפרש. קרן, אוקיי, יעל, באמת, המון. אבל משהו בכתיבה של אורטל אני באמת חושבת, שהוא אם יום אחד אשכרה יישב לכתוב סיפור בפחות מחמש שנים ויהיה לו גוף יצירה, זה משהו שאני פשוט לא מסוגלת להביע במילים, ואני אישה של מילים, אני לא מסוגלת להביע במילים את מה שהסיפורים שלו עושים לי. ואמרתי אוקיי זה קורה נורא פתאום. אם תשתול פה ופה, ובגלל שאני עורכת ובגלל שאני עושה המון בטא והמון דברים, אז יכולתי להגיד, לא, זה קרה לי פתאום, כלומר בטא זה רמת ה"זה קרה לי פתאום וזה הגיע בלי הכנה וזה הרגיש לי לא נכון". כאילו, הרגיש לי, התחושות, זה הבטא. בגלל שאני עושה גם יותר, אז יכולתי להגיד, אלה שני המקומות שבהם אתה צריך לשתול רמזים, ואז כשזה מגיע, זה כזה… אווו. ואז זה יהיה בול. וזה באמת יותר תהליך של עריכה ואפשר לפעמים לשים בבטא עצות עריכה פה ושם. חשוב לומר, כל העצות האלה, לפעמים הן סותרות, לפעמים יהיו אנשים שיגידו הדבר הזה נורא ואנשים יגידו, הדבר הזה זה המשפט הכי יפה בסיפור. בסופו של דבר גם בבטא וגם בעריכה ההחלטה הסופית היא שלי ככותבת. עם זאת יש לזכור שאני אוכל להגיד, לא בשום פנים באופן לא, העריכות האלה הן פויה, ואז יגידו לי, אוקיי אז לא נפרסם את הסיפור. מי שחתומה על הסיפור זו אני ככותבת, ועל כן ההחלטה הסופית היא שלי. מי שחתום על הסיפור, כפי שהוא עולה זה אני כעורכת, ואני אוכל להגיד אוקיי אבל הסיפור לא מספיק טוב אחרת, וקחו את זה למקום אחר. ולמעשה אני עשיתי את זה למשל כסופרת. כשמישהו אמר על במקום בו מאבדים ספרים הסוף הוא נורא עצוב, אולי תארגני שהם יהיו ביחד בסוף ותעשי לזה הפי אנדינג. ואני אמרתי אתה לא הבנת את הסיפור, ואני חושבת שאני אקח אותו למקום אחר, ולקחתי אותו לרמי שעשה אתו עבודה מדהימה, והוא זכה בסוף בגפן. אז כאילו זה בסדר, לא תמיד, גם אני כעורכת לא תמיד יודעת לגשת לסיפור ואני יכול להגיד, קחו את זה לאהוד, אהוד יותר מנוסה ממני והוא ידע מה לעשות זה, או שאהוד… הביא לי, אחד הסיפורים היפים שערכתי, אוקיי? מקום נחמד שהאדמה רכה בו, סיפור ערפדים, מדהים, יפה, יפה, עדין ומקסים. ואהוד אמר, זה הוגש לי לשנתון, אני לא לגמרי יודע איך לגשת לזה, אם את רוצה, אני אמרתי, כן! ורצתי עם זה כי הוא התאים יותר לי מלאהוד לעריכה, לא כי אני, כאילו, אהוד עורך יותר טוב ממני, שלא יהיה ספק. מנוסה יותר… אבל לפעמים יש סיפורים שכאילו הם יותר הסגנון שלי ואני יותר אדע לרוץ איתם, ויש סיפורים שם יותר הסגנון שלי, ואם עורכים מעבירים אתכם מיד ליד, קחו בזה מחמאה. כאילו זה אומר, אני רואה משהו בסיפור הזה, אני לא בטוח מה לעשות אתו, הנה מישהו שלדעתי ידע מה לעשות אתו, לך עם המלצתי אל הבן אדם הזה, זה לא עלבון, זה מחמאה.

קרן – אני רגע אוסיף שנייה אחת לקטע הזה של הבטא, כי זה כן חשוב להגיד שאחד הדברים שבטאיסטים עושים זה לעלות על דברים גדולים, שעלולים לגרום לסיפור להידחות, אם לא מטפלים בהם. 

לילי – זה נכון. 

קרן – וזה יכול להיות המון טעויות כתיב, או חוסר היגיון סיפורי, או דמויות שלא קורה איתם שום דבר. הם לא נועדו לעשות את ה-fine tuning שהעריכה עושה. ואני אישית ממליצה לכולם לעשות בטא, כל הסיפורים שלי עוברים בטא לפני שהם מגיעים, אפילו שאהוד ואני מכירים, אי אלו שנים ומנהלים, אי אלו כנסים ביחד, ולאחרונה גם מנחים, אי אלו פודקאסטים ביחד. הסיפורים שלי עוברים בטא לפני שהם מגיעים לאהוד. 

לילי – כן, בטא לסיפור זה קצת כמו פיילוט להרצאה. זה לבדוק שהדברים עובדים, שהסדר הגיוני, שזה באמת לוקח את הזמן שאני חושבת שזה לוקח, לפני שאני מגישה כאילו… מגישה את זה לקהל, ואומרת… היפה בעיניכם?

אהוד – חוץ מזה שסיפרת על החברה שגררת לאייקון, בשיחה שדיברנו קודם, סיפרת שיש עוד מישהי שגררת איתך לאייקון וזה נגמר בצורה קצת שונה.  

לילי – למעשה זה נגמר בצורה מאוד דומה. אני גררתי כמה וכמה נשים מאוד מוצלחות לאייקון, וכולן הפכו להיות חברות פעילות ומוצלחות בכנסים ובאגודה. אני מניחה שהכוונה כאן היא לאחותי הקטנה. חן דאי, חברת סגל, אישה מוצלחת, מרצה מוצלחת, באופן כללי מקור לגאווה. חן קטנה ממני בעשור, וכשאני התחלתי ללכת לכנסים היא הייתה בת שש. ואחרי כמה שנים שהלכתי לכנסים, כשאני הייתי חלק יותר פעיל מהכנסים, והייתי חוזרת הביתה כולי התלהבות וסיפורים, היא החליטה שהיא רוצה גם. ואני אמרתי על זה שני דברים. אחד, אני לא הולכת לכנסים כדי להיות בייביסיטר, אני לא אוכל להשגיח עליה. ושתיים, חן מאוד מזכירה אותי בהרבה דרכים, ואחת הדרכים האלה זה שאנחנו מאוד מתלהבות מדברים, בצורה מיסיונרית, ולפעמים קשה לנו לשלוט בעצמנו. "זה הדבר הכי טוב, זה הספר הכי, אבל אבל אבל אבל איך עוד לא קראתם את זה? אני אביא לכם עותק, אני אשב, אני אסתכל עליכם קוראים. נכון שזה טוב? זה כל כך טוב". כזה. וככל שהשנים עוברות אנחנו קצת מצליחות לרסן את עצמנו לפעמים. גיל 10-12 זה לא גיל שבו היינו מסוגלות לעשות את זה, לא אני ולא היא, אז כשהיא בגיל 12 אמרה "אני רוצה לבוא לכנסים", ואני ידעתי שתגיע לשם הגרסה בת ה-12 שלי שתתפוס כל בן אדם בכנס לשאול האם הוא כבר קרא ארגורן? עוד לא קרא את אראגורן? הנה הספר שב תקרא מולי! אני אמרתי אולי עוד לא כדאי? בואי ניתן לזה עוד כמה שנים, ותגיעי לכנס טיפה יותר אפויה, ואז אנשים לא יראו אותך לנצח בתור "אוי זה האחות הזו של לילי שמתקרצצת עלי לקרוא אראגורן". וזה עבד. היא הגיעה לכנס קצת יותר בוגרת. היא נחלה הצלחה מסחררת בכנס, היא מצאה שם מלא חברים בגילה שלא היה לי מושג שקיימים. היא כבר הייתה מספיק בוגרת שלא תצטרך בייביסיטר, אם כי כן פקחתי עליה עין כי ילדה בת 14 שמסתובבת לבד בכנסים בכל זאת צריך לפקוח עליה עין, הרבה אנשים, לא כל הכנסים תמיד היו בהם צוותי מניעת הטרדות מיניות. ואני אישית ישבתי פעם על אחות של מי שהייתה פעילה בכנסים, בזמן שהיא תלתה עליה שלט של Jail Bait של כאילו, אל תתקרבו לאחותי הקטנה היא קטינה, זה לא חוקי, שהילדונת תלשה מעצמה בזעם וברחה לנו רגע אחר כך. ואני הרגשתי מאוד דומה לגבי חן, כשרק הבאתי אותה לכנסים שכאילו זה היה… היא התינוקת, היא קטנה ממני בעשור, היא התינוקת. אני משחררת אותה לקהל של אנשים שרובם זרים לי. ואני גם מאוד מגוננת יותר על המידה. אבל היא הסתדרה מצוין, ודי מהר אנשים צצו בכנסים, שאני הסתובבתי בהם כבר איזה עשור, ואמרו לי, "את אחות של חן, נכון?"

אהוד – חוצפה!

לילי – חוצפה. הנוער של היום. ואז חן גררה איתה עוד ערימה של ילדים, הם מכונים בשם הקיבוצי The Children, וכשאני רואה אותם, זה ה-Children. חלקם כבר נשואים ועובדים בעבודות אמיתיות, וכאילו, ה-Children.

קרן – מה שאני מבינה בעצם, זה שאסור להיות לידך לילי. כי או שמנדבים אותך לוועד, או שמכניסים אותך לכנסים, או שאת מתחילה לערוך אנשים תמימים ברחוב, שלא עשו דבר רע מימיהם. 

לילי – אני רוצה למחות. חן, שנים ביקשה להגיע לכנסים, לפני שאני הבאתי אותה לכנסים, ואני חושבת שכל האנשים שאני הבאתי לכנסים מרוצים מזה. ואני מעולם לא ערכתי אדם שלא נתן לכך הסכמה, ורובם אפילו ביקשו ממני לעשות את זה. זה נכון, שמאוד מסוכן, להגיד לידי או לידי חברי ועד, באופן כללי, "יש לי מלא זמן פנוי, אולי אני אעשה משהו מועיל". 

קרן – תודה רבה, לילי דאי, היה פשוט תענוג לראיין אותך, אני… זה אחד הראיונות הכי מצחיקים שיצא לנו לנהל, ואני עכשיו אזכור לנצח, לא להגיד לידך שיש לי זמן פנוי.

לילי – היי, את גייסת אותי לנהל כנס, לא להפך. אני אמורה לא להגיד לידך דברים כאלה. 

קרן – אני במדעת, שזה עמותה אחרת לגמרי שאני מתנדבת בה, איימו עליי פעם שהם יפיקו חולצות לכולם, שכתוב עליהם, גם אותי קרן סינג'רה למדעת. אז, את יודעת. 

לילי – מי יסנג'ר את המסנג'רים, קרן? מי יסנג'ר את מסנג'רים? 

אהוד – גם אותי קרן סינג'רה למדעת, דרך אגב.

לילי – וגם למאורות למיטב זכרוני. 

קרן – וגם ל"עתיד מתמשך". 

לילי – אנחנו צריכים קבוצת תמיכה. גם אני מאוד נהניתי להשתתף בפודקאסט שלכם, תודה שהזמנתם אותי. 

קרן – תודה רבה ונשתמע בפרק הבא.