מוציא לאור, צלם, איש הייטק וקולנוען בעברו האפל ועורך דין בעברו האפל עוד יותר. חבר לשעבר בועד האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה, וכן היה אחראי להתנהלות פרס גפן במהלך שלוש שנים.

נושאים שהוזכרו בפרק:

תמלול הפרק:

אהוד: ברוכים הבאים לעתיד מתמשך, פודקסט שעוסק בהיסטוריה וההתפתחות של קהילות המדע הבדיוני והפנטזיה בישראל, על כל שלוחותיהן מאז האלף הקודם ועד לעתיד הלוט בערפל. אני אהוד מימון ואיתי קרן לנדסמן , ואיתנו היום רני גרף. הי רני. 

רני: היי אהוד, היי קרן

אהוד: בוא תציג את עצמך

רני: אז היי, אני רני גרף, ואני מוציא לאור. התחלתי כמוציא לאור בעיקר של ספרות מד"ב ופנטזיה. משם עברתי לנישה של ספרות נוער שהיא במידה רבה משיקה למד"ב ופנטזיה ואז עברתי, אוי לאותה בושה, גם למיינסטרים. ואפילו ספרי מקור ישראלים שאין להם קשר למד"ב או פנטזיה. אבל… הכול התחיל מהרצון שלי להביא לקורא העברי ספרות מד"ב שאני קראתי באנגלית במשך שנים, וחשבתי שבארץ לא מתרגמים מספיק, ומדי פעם הייתי קורא איזשהו ספר ואומר לעצמי וואו, חייבים לקרוא את זה בעברית, חייבים פשוט לקרוא את זה בעברית, מישהו חייב לעשות את זה. ככה זה הלך במשך כמה שנים, ואז בועת ההיי טק שאני הייתי אז חלק ממנה התפוצצה ואני קיבלתי פיצויי פיטורין וחוזה דרקוני, אפילו לא חוקי, אבל לא כל כך היה אכפת לי, שאמר שבמשך נדמה לי חצי שנה כל מה שאני צריך לעשות זה לשכב על הגב ולהסתכל על התקרה, כלומר לא לעבוד בשום מקום אחר, שבעיני זה מושלם. ואז אמרתי טוב, אז מה אחרי זה? ואז אמרתי היי, אני כבר, אני לא אסגיר את הגיל שלי היום, אבל אז הייתי בן 41 בערך, ואמרתי אם לא עכשיו אימתי. בוא נפתח הוצאת ספרים! כי באותו זמן כבר הייתי מעורב בקהילת המד"ב באופן שטחי, התחלתי להכיר את האנשים, הגעתי לשם דרך אלי הרשטיין שאני מכיר אותו שנים, ושפשוט רצה שאני אעשה משהו. אני אפילו לא זוכר מה. בכנס… איך קראו לזה, פנטזי.קון, שהיה אז ברמת גן, באולם מופ"ת, ואני אמרתי טוב, ואז הכרתי כמה אנשים, ומשם התחלתי להכיר עוד כמה אנשים, ואז הכרתי עוד כמה אנשים, ופתאום מצאתי את עצמי מעורב גם בפוליטיקה, הייתי חלק מהזמן גם חבר ועד של האגודה למד"ב. למעשה, אם יורשה לי קצת להשוויץ, הרעיון הראשוני של להתחיל לחלק את פרס גפן גם לספרי מקור היה שלי. וכולם התנפלו עלי ואמרו מה אתה חושב לעצמך, ואז אמרו טוב זה יהיה פעם בשנתיים. נו, תראו איפה אנחנו היום.

קרן: אני מרגישה שבשם קהילת הכותבים והכותבות של המד"ב בישראל אנחנו צריכים להודות לך רשמית.

רני: אני חייב לומר, אוקיי, אני משוויץ והכול.  אני מניח שאם לא הייתי אני שם, מישהו אחר היה מעלה את הרעיון הזה. זה מהרעיונות האלה שפשוט אי אפשר בלעדיהם. זה כמו איינשטיין ותורת היחסות, מישהו היה ממציא את זה, כרגע השוויתי את עצמי לאיינשטיין.

קרן ואהוד צוחקים

רני: ואת הרעיון שלי לתורת היחסות..

קרן: תראה, פרס לגפן לספרות מקור, כל הפיזיקה המודרנית, זה די דומה מבחינת סדר החשיבות וההשפעה על העולם.

רני: בהחלט. ואז אפילו הייתי חלק מוועדת הפרס במשך שנה או שנתיים, נדמה לי שנתיים, ואז נאלצתי לפרוש מכל הפעילויות כי אז הגיע הזמן שבו פתחתי הוצאת ספרים, וחשבתי שזה לא אתי שאני גם אהיה חלק מוועדת פרס גפן וגם מוציא ספרי מד"ב שיהיו מועמדים אולי לפרס גפן, אז פרשתי. ובאותו זמן, אני כבר לא זוכר בדיוק למה, גם עזבתי את הוועד של האגודה, אני חושב שכבר לא היה לי ראש לכל ה… היו שם, כמו בכל וועד, גם שם הייתה פוליטיקה.  ובאיזשהו שלב, אחרי שנתיים או שלוש, אני באמת לא זוכר כבר כמה זמן הייתי שם, זה נמאס לי, אז עזבתי. ואז פתחתי את הוצאת הספרים. פתחתי עם ספר שמאוד מאוד אהבתי, אחד מאלה שאמרתי וואו, הקוראים בישראל חייבים לקרוא אותו, וזה היה הכרונולוטים של רוברט צ'ארלס ווילסון, ועד היום הוא אחד הספרים האהובים עלי ביותר מאלה שהוצאתי. אני יודע שאני אמור לאהוב את כל הילדים, את כל הספרים באותה מידה, ואני אוהב אותם פחות או יותר באותה מידה, אבל יש כאלה שיש לי בשבילם פינה חמה במיוחד, ושלושת הספרים של רוברט צ'ארלס ווילסון שהוצאתי הם כולם שם. הכרונוליטים, סחרור וג'וליאן קומסטוק. בכל מקרה הכרונליטים התחיל את זה כי אמרתי וואי חייבים לקרוא את זה, חייבים. ואז פתחתי את הוצאת הספרים והייתי בטוח, זה ספר כל כך טוב, הייתי בטוח שרכשו את הזכויות, אז פניתי לפיקרסקי, סוכנות שכבר לא קיימת, סוכנות ספרותית שהייתה בתל אביב, ושאלתי בשקט כזה, בטח כבר קנו את הזכויות לכרונוליטים, נכון, אז היא אומרת לי, לא, ומשם הכול היסטוריה. ואז הבאתי את דידי, דידי חנוך, דוד חנוך, המתרגם הידוע, שתרגם את הספר הזה. והיו לנו, למרות שזה היה הספר הראשון שהוצאתי, אני זוכר שהיו לנו כמה מקרים מאוד משעשעים. פרק מהספר, למי מכם שקרא את הספר או מי שזוכר אותו, פרק שלם מתרחש בירושלים. בשנה העתידית 2024. היא עדיין בעתיד. יש לציין. אני הייתי בטוח שרוברט היה בירושלים. התחקיר שלו, של המעבר מרחוב לרחוב ומה רואים כשעוברים את הפינה, היה כל כך מוצלח, היו שם דברים שאני לא ידעתי והוא ידע. אבל אז, היו שני דברים קטנים. עמד להתרחש שם איזה אירוע, קוסמי וכולי, לא ניכנס לעלילה, אבל קרו שני דברים. אלף, כשגיבורי הספר נחתו בנמל התעופה בן גוריון טיסת אל על, קיבלו אותם חיילים עם עוזי. כבר אז, בשנת 2004, כשהספר יצא לעברית, בצה"ל לא השתמשו בעוזי. אז דידי עשה תחקיר ואמר לו תקשיב, עכשיו משתמשים בגליל, אבל סביר להניח שעד שנת 2024 זה יהיה משהו אחר, שאני לא זוכר כרגע מהו, נתן לסופר בחירה, הסופר בחר אחד מהם ועברנו את זה. הדבר השני היה, היה שם איזשהו חדר מצב בירושלים, שכל הפיקוד העליון הגיע, ושר הביטחון הישראלי, עכשיו אני חושב שזה היה קצת קטע נבואי, שר הביטחון הישראלי בספר נכנס לשם לבוש במדים. ואז הודענו לרוברט, תקשיב שר הביטחון הישראלי לא הולך במדים, little did we know, שתגיע שנת 2023 והדברים ישתנו. בכל אופן רוברט אישר לנו לשנות את שני הדברים. הפשטנו את שר הביטחון ממדיו אבל הלבשנו אותו ישר בחליפה.

קרן: תודה על ההבהרה, רני.

רני: הלבשנו אותו בחליפה ונתנו לחיילים נדמה לי שזה היה גליל. ואז רוברט אמר לנו "איפה הייתם כשכתבתי את הספר?" ועד היום המהדורה העברית של הכרונליטים היא המהדורה היחידה בעולם שבה שני הדברים האלה נכונים. ביררתי את זה עם רוברט עצמו, אז אני יודע. זהו. ואפרופו רוברט, אז… עשיתי איתו עוד היסטוריה מאוד קטנה, זמן קצר מכן לאחר מכן קניתי את הזכויות לסחרור, שהוא ספר מעולה, וקניתי אותו זמן קצר לאחר… קניתי אותו עוד בזמן… קראתי את כתב היד, קראתי אותו לפני שהוא התפרסם. ופרסמתי אותו בעברית זמן מאוד קצר אחרי שהוא יצא באנגלית. לא בה בעת אבל זמן מאוד קצר, כמה חודשים, שוב פעם דידי תרגם, ואז כמה חודשים מאוחר יותר הגעתי ללוס אנג'לס לכנס המד"ב העולמי השני בחיי, שנה קודם הייתי בזה של גלזגו, ושם פגשתי את רוברט, וספרו, סחרור, היה מועמד לפרס ההוגו, ובאותו בוקר, הלכנו לשתות קפה, ואני אמרתי לו תקשיב, אני קראתי את כל חמשת הספרים המועמדים, סחרור עומד לזכות. במשך ארוחת בוקר שלמה הוא שכנע אותי, הוא אשכרה הצליח לשכנע אותי שאני טועה. ואני יצאתי משם ואמרתי הוא לא יזכה, מה לעשות, והלכתי לטקס ואמרתי רני זה לא שאתה הולך לעשות היסטוריה ולהוציא לראשונה בעברית את ספר המד"ב שזכה בהוגו עוד לפני שהוא זכה בהוגו, זה לא עומד לקרות, ואז זה קרה. 

אהוד וקרן צוחקים.

רני: אני לא חושב שהיה בן אדם המום יותר מרוברט, הוא עמד שם, הוא לא ידע מה לעשות עם עצמו על הבמה. בסוף אמרתי לו פעם הבאה תקשיב לי.

קרן: אני תוהה אם הוא נשא גם כן נאום על לוויתנים כמו, היא כותבת תחת קינגפישר אבל ברח לי השם האמיתי שלה… 

אהוד: אורסולה ורנון.

רני: הוא לא. אלף הייתי זוכר, ובית גם את זה… את האנקדוטה הקטנה הזו לא ידעתי בעצמי.

קרן: אז לפני שאני ממשיכה לשאלה הבאה, זה אחד הדברים הבודדים שיצא לי לחזות בהם בעצמי והיו מדהימים. אהוד, איזה וורלדקון זה היה, 17, 19…?

אהוד: זה היה 17, בהלסינקי.

קרן: עמדנו במשך כמה שעות כדי להיכנס לטקס פרסי ההוגו, כי אם אנחנו כבר בוורלדקון לא נראה את ההוגו? וישבנו שם, והכרתי ממש מעט מהסופרים והסופרות, אבל עשיתי את הקטע של חובבת נלהבת וקראתי את כל הסיפורים הקצרים שהיו מועמדים כדי שיהיה לי פייבוריט. ואורסולה ורנון זכתה, באופן מפתיע, כי היא הייתה משוכנעת שמישהו אחר יזכה, והיא עלתה לבמה…

רני: מעניין, כי זה איזשהו טרנד אצל אלה שזוכים.

קרן: והיא אומרת תקשיבו, לא חשבתי שאני הולכת לזכות אז לא הכנתי נאום, אבל יש לי שתי דקות לדבר, אז אני הולכת לספר לכם כל מה שאני יודעת על לוויתנים ויצורים תת מימים וזה היה…

אהוד: זה היה הרבה יותר מגניב מזה כי היא דיברה על מה קורה לזוויתנים אחרי שהם מתים.

קרן: נכון. זה היה נאום מבריק, היא הייתה מבריקה, אני הסתכלתי, אמרתי, זה מה שאני רוצה, זה מה שאני רוצה, רק שהפעם הבאה שאני זכיתי בגפן הייתי פה, בלוקסמבורג, ואהוד קיבל בשמי את הפרס והיה צריך להעמיד פנים שהוא אני, זה היה מאוד משעשע.

רני:  איך זה עבד אהוד?

קרן: יש לי תמונות!

אהוד: אני חושב שהלך לא רע. זה היה קצרצר.  עשיתי רק חיקוי קצר.

קרן: הוא לא קפץ במקום. אבל בוא נחזור לנושא שלשמו התכנסנו, שזה אתה, רני. 

רני: אני מקווה שלא סטיתי מהנושא יותר מדי כי אני בינתיים מפליג פה בסיפורים כמו איזה זקן בן 80 שנזכר במה שהיה כשהוא היה בן 21. 

קרן: אל"ף, אין שום בעיה עם זה. ובי"ת, בסך הכול הורדת לי שאלה אחת שעמדתי לשאול שזה איך הגעת לקהילה. ענית על זה, אז קבל נקודות. כן רציתי לעצור אותך כי אידיאולוגיה זה נורא נחמד, אבל כולנו יודעים ששוק קוראי וקוראות המד"ב והפנטזיה בישראל הוא לא מאוד גדול, נגדיר את זה בעדינות.

רני: נכון מאוד

קרן: אז אחרי שהוצאת את סחרור והתפלאת מזה שהוא הפך להיות רב מכר בין לאומי תוך רגע וחצי, והכניס לך מלא כסף, מיליארדים אפילו יש לומר, למה להמשיך להוציא לאור בשוק כל כך קטן, ואם אני יכולה להוסיף את השאלה הסופר לא אידיאולוגית, של איך מממנים את זה בכלל?

רני:  אוקיי, קודם כל שאלה מצוינת. איך מממנים את זה? עם מזל, כי זה בדיוק מה שקרה לי. באותו זמן כפי שציינתי קודם גם חדרתי לשוק ספרי הנוער וקניתי לחלוטין במקרה, כי זה היה כשזה עוד היה קטן, סדרת ספרים קטנה שאז אף אחד לא שמע עליה, פרסי ג'קסון. עכשיו אני חייב לומר כשהספר הראשון יצא בעברית, הוא לא היה רב מכר. הוא לא היה להיט, והוא… נקנה בכמויות לא עלובות אבל גם לא היסטריות. כשיצא השני והוא גם התחיל להיות להיט בעולם, זה דחף גם את הראשון ואת הסדרה כולה ופתאום זה הפך להיות "וואו רני הביא את פרסי ג'קסון לארץ!" מחנה החצויים וחולצות כתומות וכולי. היה עוד משהו שרציתי לומר, בנוגע לפרסי, אה כן… המזל פה הרבה יותר גדול ממה שאתם חושבים, כי כשרכשתי את הספר הראשון בסדרה פרסי ג'קסון וגנב הברק, אני רציתי לרכוש, אמרתי מה, אני לא ארכוש את כל הסדרה. מה שגם שבינתיים, בשלב ההוא יצאו רק שניים, כל האחרים זה היה על הנייר, אני ארכוש רק את הראשון. אבל מה, הסוכנים אמרו לי, זה התנאי. או שאתה רוכש את כל הסדרה, או שאתה לא רוכש בכלל. ואני לא יודע מה עבר עלי, אמרתי טוב, המחיר, המקדמות, היו ממש זולות, כי אף אחד עוד לא ידע מזה, ופתאום מצאתי את עצמי עם תפוח אדמה לוהט ביד. ותפוח האדמה הזה, איפשר להוציא גם ספרים אחרים שהם פחות רווחיים. אבל, אני חייב לומר, שבשלב מסוים התחלתי בהחלט לחשב את צעדיי, ובשלב מסוים, מעירים לי את זה עד היום, ואפילו בצדק מסוים, כמות ספרי המד"ב והפנטזיה שיצאה לאור בהוצאת גרף החלה לרדת. ובדיוק מהסיבות האלה. כי אם אלה היו מטילי זהב היסטריים, היו יוצאים. עדיין הוצאתי כמה ספרים שמאוד מאוד אהבתי, אחד מהם היה משחק הנסיכים של גראת' ניקס שלא זכה להצלחה בארץ, לצערי, כי הוא ספר מעולה. הוצאתי גם כמה ספרי מד"ב, גם פנטזיה וגם ספרי מד"ב קשים. הוצאתי, כמובן אי אפשר בלי להזכיר את טרילוגיית השתנות, התחדשות והתגלות, שזכתה להצלחה מסוימת, לא ענקית, אבל עד היום אנשים מדברים אתי עליה. והיא אכן הייתה מצוינת שזה גם היה סיפור, כי אני לא הכרתי את השם קרול ברג באותו זמן, ופשוט שלחו לי מהסוכנות ארגז, אז עוד לא היו אימיילים ופידיאפים אז אשכרה קבלתי ארגז, בבית, עם מלא פוקט בוקס, של ספרים יחסית חדשים, ודליה, הסוכנת, שעד היום אנחנו חברים, אמרה לי, תקרא, אולי תמצא שם משהו. עכשיו… בכל הסיפורים אומרים קראתי קראתי חפרתי חפרתי חפרתי והאחרון זה… פה זה היה בדיוק ההפך. הראשון שהוצאתי היה השתנות. אמרתי טוב, נתחיל לקרוא אותו, זה היה משהו כמו 7 בערב. ב5 בבוקר סגרתי את הספר ושלחתי לדליה, אני רוצה. ואז, זמן קצר לאחר מכן, נסעתי ב-2005 לכנס המד"ב העולמי בגלזגו בסקוטלנד, ופתאום אני רואה שיש שם פנל עם אחת, קרול ברג, ואפילו התלבטתי אם לגשת אליה, אז הייתי קצת יותר ביישן מאשר היום. אז קודם כל הלכתי לפאנל. ישבה שם בצד אישה קטנה ומאוד ביישנית, שלא השתתפה יותר מדי בפאנל, אבל כשהיא פתחה כבר את הפה היא אמרה דברים מאוד אינטליגנטים. זה היה משהו על דת, אני זוכר, זה היה פאנל על דת בספרי פנטזיה, שזה כמובן מאוד מתקשר גם להשתנות. בסוף הפאנל כולם כבר יצאו מהחדר, ואני כזה, כן לגשת אליה, לא לגשת אליה, כן לגשת אליה, לא לגשת אליה, בסוף, נועה מנהיים שהייתה אתי אמרה לי רני לך כבר, אז הלכתי. ואמרתי לה היי, אני גרף, אני המוציא לאור הישראלי שלי. וואו, ישר עמדנו, ישבנו, אני כבר לא זוכר, דברנו המון המון זמן, ומאז ועד היום אנחנו חברים מאוד טובים. אז כן, זה… ואני עוד אזכיר את תשעת בני הדרקון שהוא ספר שאני מאוד מאוד אוהב, לא נמכר בכלל בארץ, מאת כריס רוברסון שהוא סופר שפגשתי לראשונה באותו כנס מד"ב בגלזגו, וכשאני אומר פגשתי, הוא לימד אותי איך להתנהג בכנסים: מוצאים נקודה, ומתיישבים בה בבר, ולא זזים ממנה כל היום. בבחינת if you build it they will come  וזה בדיוק מה שקרה. הוא אמר לי פשוט תתיישב, אנשים כבר יבואו, ככל שאתה מכיר יותר אנשים, אנשים יצטרפו לאנשים. תמיד הוא היה מרכז העניינים. וכיוון שמהר מאוד התחברנו, גם אני הפכתי להיות במרכז העניינים. הוא היה שם עם אליסון אשתו, הם היו אז זוג צעיר. אחרי זה הלכנו למסיבה, לאיזה ספינת פיראטים עם קוני וויליס, אני זוכר את זה עד היום. וקראתי כמה מהספרים שלו, ואת תשעת בני הדרקון נורא אהבתי כי זה היסטוריה חלופית עתידית שמתרחשת בהיסטוריה אלטרנטיבית עתידית, שבה ארצות המערב מעולם לא עלו לגדולה אלא שתי האימפריות הגדולות הן האימפריה הסינית והאימפריה האצטקית, שהן נמצאות במרוץ די אלים לחלל. וזה עולם שלם, זה היה הספר הראשון שנכתב בעולם הזה, ואז עד שקניתי את הזכויות הוא כבר כתב עוד כמה סיפורים בעולם הזה ואז עלה בדעתי רעיון. אמרתי תקשיב. בשלב הזה כבר היינו חברים מאוד טובים, אפילו התארחתי אצלו בבית בטקסס באותו זמן כמה ימים, והם לקחו אותי להמבורגריות הכי טובות באוסטין טקסס, ואמרתי לו תקשיב, אני עומד להוציא גרסה עברית של תשעת בני הדרקון, אתה כבר כתבת עוד כמה סיפורים בעולם הזה, תכתוב לי סיפור, אם בא לך, שמתרחש בעולם הזה, אבל מתרחש בירושלים. ואני אפרסם אותו כאחרית דבר לספר. והוא אמר לי בסדר גמור, אבל בתנאי אחד. אחרי זה הסיפור נשאר שלי ואני רשאי להגיש אותו לכל מקום. אמרתי אין שום בעיה. בכל מקרה הפרסום הראשון של הסיפור הזה היה בעברית. אחרי זה הוא גם התפרסם בפנטזי אנד סיינס פיקשן המגזין, וכך הבאתי גם את העולם של האימפריות הסינית והאצטקית במרוץ שלהן לשליטה בעולם גם לירושלים. והוא כתב סיפור מקסים. ואתם יכולים לקרוא אותו, אם תקנו את הספר ותדפדפו עד הסוף. יש שם עוד כמה עמודים, של עוד סיפור כזה, אני מניח שזה השלב בתכנית שבו אני צריך להגיד, "טוב ביוש היה נחמד לכו תקנו את הספרים שלי!" או משהו כזה. אבל אני אעשה לכם טובה ונמשיך.

קרן: קודם כל אני מאוד מופתעת לרעה, רני, ואף מאוכזבת! שלא הזכרת את הסופר שכולנו יודעים שאתה הכי אוהב כי כולנו הכי אוהבים אותו. לא באמת, אני צריכה להגיד, דריל גרגורי?

רני: אה, בוודאי, דריל גרגורי, שהוא סיפור בפני עצמו, כי הוא גם הפך להיות אחד החברים הכי טובים שלי ועברתי אתו לא מעט, גם בחייו האישיים, זאת אומרת, עברתי, הוא עבר, אני ליוויתי.

קרן: זה בסדר, אנחנו לא רוצים לדבר על הקהילה בחו"ל, אנחנו רוצים לדבר על הקהילה בארץ.

רני: אז רק נזכיר את דריל, שאני התאהבתי בספרו פנדמוניום מכל כך הרבה… אם אני אתחיל לדבר עכשיו על פנדמוניום אנחנו לא נדבר על שום דבר אחר, אז אני רק אגיד שיש בו רבדים על גבי רבדים על גבי רבדים שגם מתייחסים לקהילות של מד"ב בחו"ל, מי שיודע, ולכו תקראו את הספר. והכול כתוב בכריכה האחורית, שאותה כתבתי אני. אז זה כל מה שאתם צריכים לדעת. החלק החשוב אבל הוא בתוך הסיפור, לא הכריכה האחורית.

קרן ואהוד צוחקים

רני: ודריל גם היה פה בארץ והייתה מישהי, תזכירו לי איך קוראים לה, קרן משהו, שמאוד התלהבה לדבר אתו, מאוד אהבה לדבר אתו, ואחרי זה המשיכו לדבר, גם מאחורי הגב שלי, ככה שמעתי. 

קרן: ליטרלי 90% מההתכתבות שלי עם דריל, ושל אהוד עם דריל, לצורך העניין נמצאת בטוויטר.

רני: וואלה, אוקיי 

קרן: הזכרת את פרסי ג'קסון ואת החיבוק שמחנה החצויים וכל העולם הזה קיבל בארץ, יש הבדל בין קהילה של הנוער לקהילה של המבוגרים מבחינתך?

רני: הו, כן. אני אעשה שתי הבדלות. יש הבדל קטן יותר בין קהילת הקוראים של הנוער לקהילת קוראי מד"ב ופנטזיה, והבדל ענק יותר בין שתי הקהילות האלה לקוראים הכלליים. מה שמאפיין את בני הנוער, במיוחד את בני הנוער, זה כשהם מתמכרים לסדרת ספרים מסוימת, הם צריכים אותה עכשיו. כשהם שומעים שספר חדש עומד לצאת, אני מקבל כבר אימיילים והודעות בפייסבוק ומסנג'ר ומה שזה לא יהיה, כבר שבועות קודם, מתי זה יוצא, מתי זה יוצא, ולמה אי אפשר קודם, ולמה ככה, ולמה עשיתם את הכריכה הזו ולא את הכריכה הזו. הם מאוד מאוד מאוד מעורבים. אם במקרה ספר חדש יוצא או יצא לשבוע הספר, התור שהיה מול הדוכן היה בלתי נגמר. והיו הורים… הם באו עם ההורים שלהם, אבא, אימא, אני חייב את הספר הזה, לא אתה באמת חייב… אין מצב שעזבו בלי לקנות את הספר. התשוקה הייתה פשוט… הם חייבים את זה עכשיו. אני הרבה פעמים התלוצצתי שבעצם אני לא פותח דוכן למכירת ספרים אלא פותח דוכן למכירת (לוחש) סמים.

קרן: הו לא, איך יכולת להגיד את זה…

רני: דוקטור לנדסמן… עכשיו, יש קרבה מסוימת בין התשוקה הזו גם לתשוקה של מד"ב ופנטזיה, פשוט אין יותר מדי מהם. בניגוד לבני נוער. בנוגע לקוראים רגילים, ספרות מיינסטרים רגילה, בסדר, אז אם לא נקנה את הספר הזה עכשיו, נקנה אותו בעוד שנה, או בעוד שנתיים, או כשהוא יהיה במבצע, לא נורא. אין את התשוקה לקרוא את זה כאן ועכשיו. זאת אומרת יש את זה, אבל למעט מאוד. למעט מאוד שהם בתחום. כי לי יש את זה בנוגע להוצאות ספרים אחרות, או לספרים אחרים, יש ספר חדש שיוצא עכשיו, אני חייב לקנות אותו עכשיו, גם אם הוא ישכב עכשיו בבית חצי שנה אני חייב שהוא יהיה בבית. אבל כמה כמוני יש? 

קרן: אני מרגישה שזה הייתה שאלה…

רני: זו שאלה… אין צורך… זו שאלה… בעצם עדיף שאף אחד לא יענה על השאלה הזו. אז כן, וכיוון שכך, לצערי, זה אומר שבתחומים, באחד משני התחומים שההוצאה נשענת עליהם, הקהל אולי מאוד אדוק, אבל יחסית קטן. יתרה מזו, כשהם רוצים לקרוא ספר, הם לפעמים לא יחכו עד שהוא יתורגם לעברית, יקראו אותו באנגלית, ואז כמובן לא יקנו אותו אחר כך בעברית. זאת אומרת, יש פה… וזו בעייה פחותה אצל בני נוער. קיימת, אבל הרבה פחות מורגשת. וזו הסיבה שבשנים המאוחרות יותר, הפניתי את הוצאת גרף לכיוונים קצת אחרים. שאינם דווקא מד"ב ופנטזיה, יש סדרה אקדמית עכשיו, אבל זה כבר סיפור אחר, זה לא חלק מהסיפור פה אז נעזוב את זה. אני לא אומר שלא יצאו בעתיד ספרי מד"ב ופנטזיה, אבל כרגע, אפילו אין משהו ספציפי בצנרת.

אהוד: אני רוצה לחזור טיפונת אחורה ולשאול על יחסים עם הקהילה שלנו לקהילה בחו"ל, בשני מובנים. האחד, זה השוני בין הקהילה בארץ ובין הקהילות כפי שאתה מכיר בחו"ל, והשני זה – איזה קשרים ובאיזה רמה יש בין שתי הקהילות מהניסיון שלך?

רני: קודם כל, אם מדברים על סוג האנשים, כמעט ואין הבדל. אני זוכר שהגעתי לכנס המד"ב העולמי הראשון בחיי, ב-2005 בגלזגו, הגעתי משדה התעופה, נכנסתי למלון ואמרתי רגע, זה לא ההוא שאני מכיר… זה אותם פרצופים, מתנהגים באותה צורה, אותה התנהגות, פשוט יש הרבה יותר מהם. ההערצה לסופרים מסוימים היא בדיוק כמו בארץ, ג'ורג' מרטין בקושי יכול לעבור במסדרון. ההתנהגות היא אותה התנהגות. וגם שם, יש הבדל בין שני סוגי אוכלוסיה שמגיעים ופוקדים את הכנסים הללו. מרגישים את זה גם בכנס המד"ב העולמי אבל עוד יותר בוורלדפנטזי. יש את קהילת החובבים, שזה בדיוק כמו שאנחנו מכירים, עם התלבושות, עם הכול, עם ההתלהבות, עם כל מה שצריך, ויש אפילו חובבים מקצועיים. בניגוד לקהילה בארץ שהיא מאוד צעירה, הקהילה בחו"ל כבר יש חובבים שעושים את כל הדברים שאנחנו מכירים והם כבר בני… בני הרבה, אני לא רוצה להגיד, כבר למעלה משישים כי אני כבר שם. אבל היי, התחלתי בגיל הרבה יותר צעיר. אבל את רואה אנשים בגיל שישים, שבעים, ואפילו שמונים, לפעמים, בכסאות גלגלים, עדיין מגיעים, לבושים, עם קילטים, ועם חניתות, ועם פאות, ועם כל מה שהולך באותו רגע. וכיוון שהם כבר מבוגרים, אז לחלקם גם יש אמצעים פיננסיים שלקהילה הצעירה שאנחנו מכירים בארץ עדיין אין, ולכן יש שם גם אפשרות לרכוש חפצי אספנות מאוד יקרים, מאוד יקרים, שנרכשים. ככל שהכנס גדול יותר, ובמדינה גדולה יותר, אם ארצות הברית, אנגליה, אוסטרליה, אני ראיתי שם את… מה זה היה, נדמה לי זה היה בטקסס, כמובן שזה יהיה בטקסס. כנס שהיה בסן אנטוניו. משחקי הכס, כס הברזל, היה שם בגודל טבעי, ומי שרצה היה יכול לקנות אותו תמורת מחיר, אני זוכר שהסתכלתי על התווית ואמרתי אלוהים אדירים, קודם כל, אני מסתכל פה על הסלון, אם הייתי מכניס את זה לכאן אי אפשר היה לעשות שום דבר. בי"ת אמרתי לעצמי, נורא לא נוח, ניסיתי לשבת על זה. כאילו מה, אני אשב על זה ואראה טלוויזיה, ממש לא נוח. זה לא שיש לי מישהו להוריד לו את הראש היום. אז, זה גם מאפיין את הקהילה, שהיא כבר, יש לה אמצעים פיננסיים. אז זה סוג אחד של אנשים שמגיעים לכנסים. הסוג השני הוא המקצועיים. שזה בעיקר המוציאים לאור, והסוכנים, והעורכים, וזאת כמעט קהילה נפרדת. אני לא אגיד שאין ערבוב בין השניים, כי יש, אבל הוא לא מאוד גדול. כשיושבים למשל… וזה מורגש במיוחד בוורלדפנטזי, הוא כנס יחסית קטן, בניגוד לכנס המד"ב העולמי ששם יכולים להגיע גם 20, 30 אלף איש. בוורלדפנטזי הם סוגרים את ההרשמה לאחר אלף אנשים. זה גם לא מתקיים במרכז כנסים, זה מתקיים בבית מלון. ולכן, זה כנס שהקהילה המקצועית, המוציאים לאור, העורכים וכולם מאוד אוהבים. זה גם המקום לשמוע בו על דברים שעומדים לצאת. במיוחד אם אתה מו"ל, יחיד, ממדינה קטנה, שאף אחד לא דובר את שפתה, ואז אתה לא מתחרה באף אחד, וכיוון שיש לי כישורים חברתיים לא רעים, כך גיליתי גם בכנסים הללו, מהר מאוד התחברתי עם הרבה מאוד אנשים, ודברים שהם לא היו מוכנים לספר אחד לשני, בשושו, אני שמעתי הכול. אפילו לא תחת ההבנה שאסור לי לספר. כבר הבינו שאני חלק מהחבורה, וזה בסדר. אז, כך שמעתי על דברים, ואגב, לא רק דברים שקשורים לעולם המד"ב ופנטזיה, כי כשאתה מייצג מו"ל גדול, אותו מו"ל מוציא גם סוג נוסף של ספרים. אתם זוכרים שאני מוציא גם ספרי נוער, אז גם על זה הלכנו שם. והיו אנשים שהייתי פוגש בכנס, ביריד ספרי הנוער הבין לאומי בבולוניה, שאחרי כמה חודשים הייתי פוגש אותם בוורלדפנטזי או וורלדקון, ולרגע התערבבו לי הדברים, כי זה נראו לי שני עולמות שונים. למשל את סקוט ווסטרפלד שהוצאתי את ספרו, כעורים, פגשתי לראשונה באופן אישי בבולוניה באיטליה, הוא עושה לי היי, אני סקוט ווסטרפלד ואז אומר, או, אני רני גרף, אני המו"ל הישראלי שלך, בוא נלך לשתות. ואגב, והוא אמר לי, בוא אני אציג לך שתי חברות שלי. שאני פה נמצא אתן. והוא הציג לי את הולי בלייק ואת קסנדרה קלייר וכולם יודעים את ההיסטוריה של רני גרף עם קסנדרה קלייר. 

קרן: Do we?

רני: הוצאתי ספרים שלה, בקיצור, אין מעבר לזה, אין שום דבר.

קרן: אתה עושה, "כולנו יודעים מה ההיסטוריה שלי עם קסנדרה קלייר", ואני כזה, הוצאת ספרים שלה, אבל האם יש שם משהו שאני לא יודעת.

רני: לא לא לא, הוצאתי ספרים שלה, וזהו. אני כן אספר שהם היו חבורה, הם חברים מאוד טובים, סקוט, קסנדרה, או לפחות אז היו, והולי. הולי וקסנדרה חברות מאוד טובות גם ככה, אפילו כותבות ביחד ספרים, והן בבולוניה, בשעה שכולנו שכרנו חדרים בבתי מלון, הן שכרו דירה, או אייר ביאנבי, והוא אמר לי מה הם עושים כל ערב. הם היו יושבים, ומקריאים בקול פרקים מיצירת המופת הספרותית האהובה עליהם, פרחים בעליית הגג.

קרן: אוי. אלוהים שיעזור לי.

רני: כן. הם היו כמובן מודעים לכך, הם עשו את זה בהטעמה, ואמרתי האם אני יכול לבוא, והוא אמר לי לא. זה רק אנחנו.

קרן: אני הייתי מוכנה להרבה דברים.

רני: ווי קרן הפתעתי אותך, זה משהו שלא קורה הרבה

קרן: אני, כאילו, פרחים בעליית הגג, מכל הספרים בעולם…

רני: הם עשו את זה מתוך מודעות עצמית עם המון ביקורת. אני לא יודע אם המון ביקורת, הם פשוט הקריאו את זה, והם היו מאוד משועשעים מהעניין. אם יש פה ביקורת, אוקיי, אז יש פה ביקורת.

קרן: אתה מדבר על הקשרים שלך עם קהילות בחו"ל, אתה יכול לדבר קצת על דברים נוספים שיצאו מזה, חוץ מאשר ספרים וסיפורים מגניבים.

רני: אל"ף ספרים וסיפורים מגניבים זה לא הולך ברגל, זה רץ. אבל כן, בהחלט. בשלב מסויים, וזה גם מראה אגב כמה הקהילה הזו יחסית קטנה, כי אני נכנסתי לכנס הראשון שלי בשנת 2005, לא הכרתי אף אחד, ליטרלי לא הכרתי אף אחד. תוך פחות מעשר שנים, בשנת 2016, למעשה פנו אלי עוד שנתיים קודם, אבל לוקח שנתיים כדי לאשר, זה היה בזמן כנס הפנטזיה העולמי שהיה בסרטוגה ספרינגס באפ סטייס ניו יורק, וביקשו ממני להיות שופט בפרס הפנטזיה העולמי. עכשיו, למי שלא יודע, פרס הפנטזיה העולמי הוא אחד מהשניים או שלושה הפרסים החשובים ביותר בעולם המד"ב, החשוב ביותר הוא כמובן פרס ההוגו, שעליו כולם שמעו וכולם מכירים. אבל יש עוד שניים או שלושה, יש את פרס הפנטזיה העולמי, שמחולק מאז 1971 אם אני לא טועה, ויש גם את פרס לוקוס, והוא נחשב לפרס הרבה יותר, גם השיטה שם היא אחרת. בניגוד לפרס הוגו, שזה שיטה שמזכירה את פרס גפן, או פרס גפן מזכיר את ההוגו, שזה בעצם הולך לפי הצבעה, בפרס הפנטזיה העולמי כל שנה מכנסים חבר שופטים, וכל המוציאים לאור שולחים אליהם פיזית ודיגיטלית המון המון המון ספרים. עד עכשיו יש לי כאן חדר אחורי מלא בספרים חומרים שאין לי מושג מה לעשות אתם. ויש לנו תקופה שנשמעת ארוכה אבל היא בעצם די קצרה, של כמה חודשים שצריך לקרוא את הכול ואז להחליט מי הזוכה. מה שאנחנו עשינו, הצוות שלנו, שאגב כל צוות שופטים בכל שנה בוחר לעצמו שיטת עבודה אחרת, אין איזה שיטת עבודה קבועה, בצוות שלנו פשוט חילקנו בינינו תחומים. סיפורים קצרים הלכו לכמה אנשים. ספרים באורך מלא הלכו לכמה אנשים. ורק אלה שעלו לשלב הבא נקראו על ידי כולם. וזו גם הייתה הפעם הראשונה שבה קראתי ספר נפלא שנקרא העונה החמישית, של ג'יי קיי ג'יימיסון, שרציתי מאוד להוציא אותו לאור אבל בסוף זה לא יצא מכל מני סיבות אחרות. יצא אבל בעברית בסוף בהוצאה אחרת ואני מאוד ממליץ לכולם לקרוא. ועל הפרס עצמו אני אומר שזה פרס, טוב זה יישמע קצת שוויצרי, אבל זה היה כבוד מאוד גדול, כי בכל תולדות הפרס, מאז 1971 ועד היום, היו מעט מאוד שופטים שהיו מארצות שאינן דוברות אנגלית. רובם היו מארצות הברית, בעיקר, אנגליה, אוסטרליה. היו מצרפת, אבל מעולם, לא מעולם, אבל היו מעט מאוד מארצות שאינן דוברות אנגלית. ואני גם אומר, שאחד מהשופטים בעבר, היו שם מלא שופטים שהשמות יגידו מלא, אבל אני פשוט לא זוכר את כולם, אחד מהם שאני במקרה כן זוכר, זה נו איך קוראים לו, ג'ורג' משהו מרטין, שכתב איזה, זוכרים את הסיפור מקודם, על כס הברזל ולא נוח לראות ממנו טלוויזיה? אז הוא אחראי לכס הברזל הזה שלא נוח לראות ממנו טלוויזיה. אז הוא גם היה שם אחד השופטים. והוא כותב שאני מאוד מעריך, יצא לי כבר לדבר אתו, ועם בת זוגו, פריס. דרך אגב זה מצחיק, אבל באותו כנס בגלזגו שנכנסתי אליו ולא הכרתי אף אחד, אחד האנשים הראשונים שהכרתי היה ג'ורג' מרטין. כי אנחנו במקרה חלקנו מונית מהכנס לאיזשהו מקום אחר. ובנסיעה קצרה בגלזגו של כמה רחובות אנחנו התקשקשנו כאילו אנחנו מכירים שנים. ומאז כל פעם שהוא פגש אותי, זה כבר, אני לא אגיד חיבוקים, לא הפכנו לחברים בלב ונפש, אבל אני בהחלט נהנה לדבר אתו, הוא אחד האנשים היותר אינטליגנטיים שפגשתי. ואני גם אזכיר שיש לו חבורת מעריצים, זה כבר לא מעריצים, זה יותר קהילה, זו קהילה שהולכת אחריו לכל מקום, מזכירה לו כשהוא לא זוכר כבר מה הוא כתב, כי באמת, הכרכים שלו, הוא כבר לא זוכר פרטים. הוא מתייעץ אתם בזמן הכתיבה, האם הדמות הזו יכולה לעשות את זה או לא כי אולי בעבר היא עשתה איזה משהו שלא מתאים. הם אלה שמזכירים לו. ואני זוכר במיוחד את האירוע שנכחתי בו בגלזגו, שבשעה 12 או 1 בלילה הוא כינס אותם, באיזשהו חדר מאוד גדול שם במלון, והטיל עליהם משימה. מסתבר שכל פעם שהם נפגשים הוא מטיל עליהם משימה. המשימה באותו לילה הייתה לצאת לרחבי גלזגו בשעה 12 או 1 בלילה, למי שמכיר ערים בריטיות בשעות האלה כולם ישנים, ולמצוא האגיז. 

קרן: זה דווקא לא נראה לי בעייתי כל כך. 

רני: הם באמת מצאו. בפילדלפיה, בכנס בפילדלפיה שבו לא הייתי, הוא שלח אותם למצוא איזה משהו עם גבינת פילדלפיה, והיו על זה מלא סיפורים. סיפורי גבורה של אנשים שרצו ברחובות ומצאו גבינה. מבושלת בצורה מסוימת כי ג'ורג' הטיל משימה. אז זהו, בין שאר המקומות שהקשרים שלי בקהילת המד"ב העולמי הביאה אותי, הביאה אותי גם לזה, ואני חייב לומר, שאם היו אומרים לי את זה בשנת 2005, כשכולה נסעתי לאיזשהו כנס ונראה מה הולך שם, הייתי צוחק עליהם. מצד שני אם היו אומרים לי לפני כמה שנים על דברים שאני עושה היום הייתי נדהם בעצמי גם.

קרן: אני רוצה להחזיר אותך אחורה. הרבה הרבה אחורה. ספציפית לימי הקליקה.

רני: היא עדיין שם.

קרן: היא עדיין שם? אז אני אשמח אם תספר לנו קצת על הקליקה, בתור מישהי שמעולם לא הייתה חלק מהקליקה.

אהוד: שנייה, אני מבקש לקרוא לקליקה בשמה הנכון והמלא, הקליקה המסואבת. 

קרן: כן.

רני: אני חייב לומר שבוואטסאפ אנחנו נקראים רק הקליקה. וזה הסוד היחיד שאני אסגיר ממה שקורה שם.

קרן: אז איך זה התחיל?

רני: זה התחיל, האמת, זה התחיל בחנות הספרים קדמת עדן, שקיימת עד היום, של קובי, שאז הייתה ממוקמת בקינג ג'ורג' בצמוד למצודת זאב, מי ידע. והייתה חבורה של אנשים שהייתה מגיעה לשם, בכל יום שישי בצהריים. ביניהם היו גם עירית, שאז נקראה עירית דורון, היום עירית צוק, והיא אמרה לי תקפוץ פעם, נחמד. ואני, לקח לי איזה חודש וחצי עד שהואלתי להגיע לשם, כי מרכז תל אביב, וחניה, ואני גר ברמת אביב, אז כאילו מה. אבל אז הגעתי יום אחד, לחשוב מה שחניה הייתה יכולה למנוע ממני. ואז הגעתי יום אחד, ואת קובי הכרתי קצת, לא הרבה, הכרתי אותו טוב במפגשים ההם. והיו שם כל מני אנשים. ביניהם היו דידי, והיו יעל, יעל אכמון, ונועה מנהיים, עוד לפני שהיא נהייתה *נועה מנהיים*, אז רק בת 28, והיה אורי, שבדיעבד הפך להיות החצי, אני לא אגיד החצי הטוב, אבל גם לא החצי הלא… בעלה, או בן זוגה, ואבי בנם, שבאותו זמן הוא בכלל היה… אני הכרתי אותו הכי מאוחר מכולם, כי באותו זמן הוא היה במסע עם חברים מחוץ לחוף בארצות הברית עם איזה פולקסווגן ישנה. והיינו מתכנסים אצל קובי, ואז היינו הולכים הביתה, אחרי שהיה לנו נורא נחמד, והיינו מפטפטים, ואז משום מה, אני לא זוכר למה, העברנו את המפגשים אצל קובי לימי חמישי בערב. ואז כשהוא היה סוגר את החנות, יותר מדי מוקדם לטעמנו, היינו ממשיכים פשוט לבית של מישהו מאיתנו. ומהר מאוד אלה שהמשיכו לבית, הפכו להיות הקליקה. בשלב מסוים באו אנשים, עזבו אנשים, הצטרפו אנשים, אבל… כולם תמיד היו שואלים אותנו מה אנחנו עושים שם, והתשובה הקבועה הייתה, אנחנו אוכלים עוף עם פתיתים. ואת יודעת מה, אתם יודעים, אהוד וקרן, מה הכי מצחיק בתשובה הזו…

קרן: בבקשה, בבקשה שהיא הייתה נכונה.

רני: היא הייתה נכונה. זה בדיוק מה שעשינו. כולם חשבו שאנחנו חורצים שם גורלות, שאנחנו מעבירים, אני לא יודע, פרטי מידע מטורפים זה לזה, ובעצם מה שעשינו היה לאכול עוף ופתיתים כי היינו נורא רעבים אחרי קובי. והיינו אוכלים עוף ופתיתים, והיינו יושבים ומרכלים עד 4 בבוקר, ואז זה הפך להיות עד 3 בבוקר, ואז זה הפך להיות עד 2 בלילה. היום ב-10:30 אנחנו כבר הולכים הביתה.

קרן: והעוף הוא עוף מכובס והפתיתים הם בעצם…

רני:  חלק מאיתנו הפכו להיות טבעונים, לא אני, ולכן אין כבר עוף ואין כבר פתיתים. יש נקניקים ויש כל מני מאפים וכל מני דברים ופשטידות. אני אומר בסוד, שנועה יודעת לבשל נהדר, ככה תוך כדי. אני אחראי על השתייה, אני תמיד מביא את בקבוקי הדיאט קולה. ולפעמים איזשהו קינוח. ואנחנו יושבים, ומרכלים, ומלטפים את החתול.

קרן: זה לא יופמיזם לכלום כי לנועה באמת יש חתול.

רני: כשאני אומר מלטפים את החתול אני אשכרה מתכוון. אנחנו כן… כשאני אומר עוף ופתיתים אני מתכוון לעוף ופתיתים, כשאני אומר חתול אני מתכוון לחתול. 

קרן: כל השיחה הזו…

רני: והוא לא החתול של שרדינגר. הוא סתם חתול. הוא לא סתם חתול, הוא חתול נהדר, אבל הוא לא שרדינגר, הוא מאוד חי.

קרן: אני רוצה להגיד שני דברים. אל"ף, כל השיחה הזו מלאה ברמיזות שמתבררות בתור, אין פה שום סאב טקסט. ובי"ת, מהצד, אני מרגישה שאני צריכה להסביר למה שאלתי, כי מהצד, בתור מישהי שהגיע לקהילה בסוף שנות התשעים, תחילת שנות האלפיים, הקליקה המסואבת היה דבר, זה היה דבר שהיה…

רני: זה אני שומע פעם ראשונה.

קרן: נו באמת, אתה יודע שכל פעם…

רני: אני יודע שדברו עלינו, אגב מחוץ למעגלי החובבים של המד"ב, אני לא אזכיר שמות, חלקם שמות אפילו די ידועים ולכן אני לא אזכיר אותם, אבל… לא הבנתי שזה היה עד כדי כך שם דבר. מדי פעם היו שואלים מה אתם עושים שם, הייתי אומר עוף ופתיתים, היו עושים לי כזה, ואני הייתי, טוב מה אני יכול לעשותץ

קרן: מהצד זה היה המקום שבו כל המתרגמים, המוציאים לאור, העורכים, יושבים וכמו שאמרת, חורצים גורלות, מחליטים את מי אוהבים ואת מי לא אוהבים. והשם הקליקה המסואבת, שזה שם שאובייסלי ניתן לכם, מהצד נשמע מאוד מרשים. כאילו, הנחתי שאתם לא מסואבים, אבל הנחתי שיש שם הרבה דברים מגניבים מאוד.

רני: סליחה, מה זאת אומרת אנחנו לא מסואבים. אנחנו לא מסואבים?

קרן: רני, הכול מוקלט. 

רני: אה, סליחה, אנחנו לא מסואבים. אנחנו לא מסואבים. אנחנו אוכלים עוף ופתיתים ואנחנו מלטפים חתולים. שחורים.

קרן: יש לנו שם לפרק.

אהוד: מתחיל להיות כמו הקטע בברוקלין של 99 של Name of your sex tape, אז יש לנו שם לפרק. הכול טוב ויפה, דברנו על הכול עד עכשיו, אבל עדיין לא דברנו על זה שאתה לא מחויב לקהילה. אז בוא תסביר לנו בדיוק למה אתה לא מחויב לקהילה.

רני:  אוקיי. אז זה מחייב אותי לחזור טיפ טיפה אחורה וקודם כל להסביר מה היו הפורומים. אנחנו מדברים על אמצע שנות האלפיים, אפילו תחילת שנות האלפיים, הייתי אומר 3, 4 , משהו כזה. וחלק גדול מהפעילות של חובבי המד"ב בארץ אז התקיימה בפורומים ובמיוחד בפורום הלוהט מכולם, זה שכולם היו בו, פורום אורט. זה פשוט ישב על שרתים של אורט, לא הייתה שום סיבה אחרת. ניהלה אותו אם אני לא טועה הדס, נדמה לי

אהוד: הדס פרבר, אלמוגי היום

רני: אלמוגי היום. שאחרי זה יצא לי להיתקל בה גם במקומות אחרים, אבל זה לא חלק מהשיחה הזאת. אבל זה היה מאוד משעשע. והייתה שם פעילות די ענפה. לכל אחד היה כינוי, אני הייתי אחד הבודדים שאשכרה הגיע לשם בשמו, כי לא חשבתי לתת לעצמי כינוי. ואני נכנסתי לשם, אפילו לא הייתי מו"ל, זה היה לפני שהייתי מעורב בענייני הקהילה, נכנסתי לשם כי רציתי להעיר איזשהי הערה למישהו, שאמרו לי שכתבו וזה… אז באתי והערתי הערה, ונכנסתי בשם שלי, רני גרף, וכך נשארתי. היו אנשים ששאלו אותי יום אחד, היה מישהו שאשכרה שאל אותי יום אחד למה מתייחס הכינוי רני גרף, אתם מבינים? אצלי באמת אין סאב טקסט. מהר מאוד נשאבתי, וזה התחיל להעסיק אותי יותר מדי זמן, וזה היה בעייתי, כי באותו זמן אשכרה הייתי שכיר של מישהו אחר ועוד שכיר בהיי טק שזה המון שעות עבודה, הייתי חוזר הביתה מהעבודה ב-1 2 בלילה והייתי נוסע לארצות הברית וחוזר, בקיצור, זה גזל זמן, ועדיין הצלחתי להיכנס לשם, ולא היו את הדברים האלה (מצביע על הסלולרי). זה היה צריך לשבת על המחשב עם המסך המרובע הקטן שאפילו היה מרובע, לא מלבני. ואשכרה להיכנס ולהתחיל להקליד על המקלדת. הייתה פעילות מאוד ענפה. ובאיזשהו שלב, אחרי שכבר הייתי ותיק בפורום, מישהו אמר משהו, אני לא זוכר מי היה המישהו ומה בדיוק הוא אמר, אבל אז אני אמרתי, שמיצירות… אני אומר את זה בערך כי אני לא באמת זוכר במדויק, שיצירות המד"ב המוצלחות ביותר בעיני הן אלה ואלה, שהן ספרים בודדים. ונתתי כדוגמא כל מני יצירות שמדגימות את זה. ואז התנפל עלי מישהו, שאני לא זוכר מי הוא היה, ואמר לי שאני לא מחויב לקהילה כי כולם יודעים שספרות המד"ב והפנטזיה מתבססת על סדרות! ואם אני אומר דבר כזה, אני חושב שכבר הייתי באותו זמן חבר בוועדת פרס גפן, אולי בגלל זה אני… ועל כן אני לא מחויב לקהילה. בערך זה מה שנאמר. אף אחד לא זוכר את אותו אדם, אף אחד לא זוכר מה בדיוק היה נושא הדיון. אבל כולם זוכרים… אבל הלא מחויב, נשאר עד עצם היום הזה. אפילו בקליקה המסואבת מזכירים לי את זה עד היום. ואם הפורומים היו ממשיכים, מן הסתם הייתי מעניק לעצמי את הכינוי לא מחויב, אבל הפורומים לא המשיכו וחוץ מזה, זה דבק גם ככה, אז כנראה באמת, זה עשה עבודה טובה. אם כולם אומרים…

אהוד: אם כולם אומרים כנראה שזה נכון.

רני: כנראה שזה נכון.

אהוד: כנראה שזה נכון. זה זמן טוב, לדעתי, לסגור את הראיון. להגיד לך המון המון תודה

רני:  אני רוצה להגיד לכם המון המון תודה, אני נורא נורא נהניתי. 

קרן: תודה רבה רני.

רני: תודה רבה קרן ותודה רבה אהוד. תשמרי שם על מזג האוויר באיפה שזה לא יהיה באמצע המדבר שאת נמצאת ותמצאי עוד הרבה חנויות ספרי מד"ב באמצע המדבר שם ליד.

קרן: תודה רבה שהאזנתם לנו, תודה רבה לאגודה למדע בדיוני ופנטזיה על התמיכה בפודקסט, לדותן צור על העריכה המרהיבה ולשחף מרגלית על התמלול. נשתמע בפרק הבא.