"ולסיכום, מגפת השפעת העולמית של תחילת המאה העשרים לימדה אותנו שפנדמיה דומה עלולה להגיע שוב." עיניהם של התלמידים היו נטועות בדרור כבר למעלה מחצי שעה של הרצאה, ונראה שהם עדיין מרותקים. דרור טפח על זרועו השמאלית והמשיך, "אנחנו מתחסנים בקביעות, אנחנו עוקבים אחרי נגיפי השפעת ומחדדים מדי פעם את הנחיות הבריאות לאזרחים. אם יום אחד יגיח שוב נגיף שפעת קטלני במיוחד, נהיה מוכנים לקראתו ובפעולה משולבת נכחיד אותו במהירות!"
התלמידים מחאו כפיים. דרור כיבה את המצגת שלו והזמין את הקהל לשאול שאלות. אצבעות התרוממו.
"כן, את עם המשקפיים הכחולים," אמר דרור והצביע על נערה שישבה בשורה הרביעית באמצע.
"מה עוד עלול לגרום למגפה עולמית חוץ משפעת?" שאלה כחולת המשקפיים.
שאלה מצוינת. דרור דיבר בהרצאה בעיקר על השפעת, אבל היא לא הייתה האיום היחיד שהדאיג את ארגון הבריאות העולמי. הוא אמר, "יש את החשש הקבוע מנגיף האבולה, שעלה לכותרות לאחרונה בגלל התפרצות באפריקה. יש חשש מנגיפים ממשפחת הקורונה. ואולי אפילו משהו ממשפחת האבעבועות."
שוב התרוממו האצבעות ודרור בחר תלמיד אחר.
"מה נעשה אם יבוא משהו כזה?"
"רשויות הבריאות בעולם מוכנות לתרחישים רבים," אמר דרור. "כל מה שאנחנו האזרחים נצטרך לעשות זה להקשיב להוראות."
כשהסתיימו השאלות והנערים והנערות מקייטנת המדע יצאו מאולם ההרצאה, דרור ארז את המחשב שלו. מיכל, מדריכת הנוער, ניגשה להודות לו.
"היה מרתק," אמרה. "איזה כיף לפתוח את השבוע בהרצאה כזו. לומדים את כל זה בביולוגיה?"
דרור ראה שקפצה תזכורת בטלפון שלו. הוא קבע ללכת בערב לסרט עם איילת, אחת מחברותיו הקרובות. מזל ששם תזכורת. זה לגמרי פרח לו מהראש.
"לא במסגרת התואר, אבל מגפות זה תחביב שלי," אמר. "תודה על ההזדמנות הזאת. מאוד נהניתי."
***
זה היה יום לח במיוחד, אפילו יחסית לחודש אוגוסט בתל־אביב. האוויר לא זז, והיה דחוס כל כך עד שדרור חש כאילו הוא צועד בתוך ענן. אלה שלא טסו למקומות קרירים יותר הסתגרו בבתים עם המזגן המנחם, ואף שהשמש עדיין לא שקעה, רחובות השכונה בדרך מהבית שלו למכון המחקר נאמן, שבו עבדה איילת, היו כמעט נטושים.
גם אזור המכון נראה שומם. הלובי, שלא שופץ מאז שהוקם המכון, היה אפלולי וריק מאדם למעט השומר שנמנם מאחורי הדלפק. כשדרור הדף את הדלת, האורות בלובי התחזקו באופן אוטומטי והשומר התנער מייד ומצמץ בעיניו לכיוון דרור.
"כולם בחופש, טסו לחו"ל," הוא אמר.
"באתי לדוקטור איילת גבע," אמר דרור.
השומר עבר באצבעו על פאנל אלקטרוני שהיה מול עיניו, עד שאצבעו התעכבה על אחת השורות.
"היא לא טסה לחו"ל," אמר ולחץ על השורה.
"כן?" נשמע קולה של איילת, ואפילו דרך הכריזה דרור זיהה בקולה קופצנות לא אופיינית, כאילו היא נרגשת מאוד.
"דוקטור גבע, זה יאיר מהקבלה. יש לך אורח," הוא פנה לדרור ואמר, "תעודת ז…" הוא השתתק כשראה שדרור כבר מחזיק את תעודת הזהות שלו מול עיניו.
"דרור הגיע," אמר יאיר השומר.
"דרור? מה אתה עושה פה?" שאלה איילת.
"קבענו ללכת לסרט היום, זוכרת?" שאל דרור.
"וואיי, נכון. שכחתי לגמרי. אבל עזוב את הסרט, אני חייבת להראות לך משהו הרבה יותר מרגש מסרט. יאיר, שלח אותו פנימה! דרור, פנה שמאלה במסדרון."
יאיר לחץ על כפתור. נשמע זמזום, ודרור הדף את השער בפתח המסדרון שהוביל למעבדות המחקר שבמכון. זו לא הייתה הפעם הראשונה שביקר במקום כאורח של איילת, ותמיד היה משועשע לשמוע את כל האנשים הרציניים שעבדו שם מתייחסים למי שלמדה איתו מאז הגן ועד כיתה ג', אז החלה לקפוץ כיתות, כ"דוקטור גבע". הוא לא היה מסוגל לחשוב עליה ככה. בשבילו היא תמיד תהיה איילת מהיסודי או מחוג הסיירות של השכונה, זו שהלך איתה למסיבות וישב איתה לקפה בקפה ניב השכונתי. בינתיים הוא היה בעיצומו של התואר הראשון והיא כבר עם תארים מתקדמים בהרבה. כשיום אחד, בעזרת רוחו המבורכת של דרווין, הוא יהיה דוקטור בעצמו, היא בטח כבר תהיה מועמדת לפרס נובל. לפני כמה חודשים היא סיפרה לו שהיא עובדת על פרויקט סודי שישנה את העולם. האם זה מה שהיא רוצה להראות לו?
המעבר הקצר הוביל למסדרון שמקביל לכביש שממנו הגיע, ודרור פנה שמאלה. איילת כבר נופפה לו מדלת בצידו השמאלי של המסדרון, לבושה בחלוק מעבדה לבן, ראשה שופע כרגיל תלתלים בלונדיניים פרועים, פניה המנומשים מחייכים ולעיניה המשקפיים הירוקים הזורחים שלה. היא קיפצה במקום עד שהגיע וחיבקה אותו בחום.
"איזה יופי שבאת במקרה עכשיו," אמרה איילת. "ממש סימן משמיים שמארי קירי הקדושה שלחה לי!"
"לא במקרה. קבענו ללכת לסרט. יש לי כרטיסים! לעוד שעה!" הוא נופף לעומתה בטלפון שלו, בו היו מאוחסנים הכרטיסים.
"עזוב, לא חשוב הסרט, בוא פנימה, אני חייבת להראות את זה למישהו וכולם פה ברחו מאוגוסט לכנסים וחופשות!"
היא גררה אותו בעד הדלת הפתוחה שעמדו לידה. דרור בחן את החדר בזמן שהדלת נסגרה מאחוריהם.
במרכז החדר נקבעה ברצפה דסקה בקוטר של כמטר ומעליה דסקה מקבילה שהייתה תלויה מהתקרה באמצעות שלוש שרשראות. מתוך ארונית מתכת שעמדה על הרצפה בצד הדסקות יצא כבל, המשיך לוו על התקרה, התחבר לדסקה העליונה וירד ממנה כל הדרך עד התחתונה.
"הראית לי פעם תמונה של הפלטות האלה," אמר דרור.
"כן, זה המַתְמֵר הכבידתי שהמצאנו פה," אמרה איילת. "היה לי רעיון להשתמש בו למשהו שונה. כולם צחקו עליי במשך חודשים אבל לפני עשר דקות הצלחתי!" היא הרימה מארונית המתכת שקית שבתוכה גוש שנראה כמסטיק לעוס, ונופפה בו מול עיניו של דרור בחיוך הגאה ביותר שהוא ראה על פניה אי־פעם, אפילו יותר מהחיוך שהיה על פניה כשהתקבלה לעבודה במכון.
"אה…" דרור התקשה להידבק בהתלהבות, "אני חושב שהמקום של זה בפח."
"לא, אתה לא מבין. אני אראה לך."
איילת שלפה מכיסה טאבלט ולחצה על הכפתור בצידו. היא הובילה מילה על המסך לתוך אזור התפעול. על המסך הופיע לוח בקרה של כפתורים ומתגים. היא התעסקה בלוח הבקרה שלה. המנורה הבהבה ונדמה היה לדרור שהוא רואה משהו מנצנץ בין הדסקות. הוא שפשף את עיניו והנצנוץ נעלם. דבר לא קרה.
"אוף, זה עבד לפני חצי שעה," מלמלה איילת. "תן לי רגע לבדוק פה משהו. אל תיגע בכלום." היא שקעה בלוח הבקרה שלה. דרור הסקרן התקרב לדסקות. הוא נשמר שלא לדרוך על הדסקה התחתונה או לגעת בכבל, כפי שאיילת הורתה, ותהה מה הדבר הזה עושה. המנורה הבהבה שוב, הנצנוץ חזר. דרור הספיק לשמוע את איילת קוראת, "לא, תתרחק משם!" והכול נעלם.
***
רעש נורא תקף את אוזניו. האוויר היה מסריח מפיח ועשן. הוא כבר לא היה בתוך בניין. מעליו אומנם הייתה תקרה, אך היישר לפניו היה כביש. אוטובוס עצר בתחנה שלידו ופלט זרם של נוסעים שחלפו על פניו לכיוון פתח בקיר מאחוריו.
איפה אני? שאל את עצמו. מישהו ירד לכביש בלי להסתכל. אוטובוס מטרטר צפר ועצר בכוח. דרור סתם את אוזניו והביט סביב. האנשים שחיכו בתור כדי להיכנס לבניין שתחתיו עמד עטו על פניהם מסכות כירורגיות או מסכות בד. מה זה? האם האוויר בפנים עוד יותר גרוע מאשר פה? הוא השתעל שוב.
יד נגעה בכתפו, "הי, אתה בסדר?" שאלה אישה.
"מה?" מלמל דרור.
"אתה מאוד חיוור ואתה מתנודד," אמרה האישה.
דרור הפנה את מבטו וראה עיניים כהות ומאופרות מעל מסכה תכולה.
"אתה מרגיש טוב?" שאלה האישה.
"אני…" אמר דרור, וחש שהקול שלו נעלם. גרונו התייבש.
"מה?"
הוא בלע רוק, "לא יודע איפה אני."
"בכניסה לתחנה המרכזית," אמרה האישה.
"במה?"
"פעם ראשונה שלך בתל־אביב?" שאלה האישה, והמשיכה בלי לחכות לתשובה, "המקום הזה באמת יכול להיות מבהיל בפעם הראשונה שמגיעים אליו. לאן אתה מנסה להגיע? אתה מחפש אוטובוס?"
"לא, אני… איפה איילת?" הוא הסתכל סביב אבל לא זיהה את איילת בין כל האנשים שחלפו על פניהם כנחיל דבורים פעלתני.
"מי זו? היית אמור לפגוש אותה פה?"
"כבר פגשתי אותה. היה נצנוץ. אני לא מבין… איפה המעבדה?"
"איזו מעבדה?"
"במכון מחקר נאמן."
"לא שמעתי על המקום."
היא התייצבה מול עיניו המחפשות את איילת.
"הי, בחור, בבקשה תסתכל עליי," אמרה, והוא התמקד בה.
"אתה מבולבל," אמרה. "יכול להיות שאתה חולה?"
"לא, אני בריא לגמרי," הבטיח דרור. "אבל אני לא מבין איפה המעבדה. מה זה המקום הזה?"
"זו התחנה המרכזית החדשה בתל־אביב."
"המה?" הוא שפשף את עיניו. מבטו התערפל. הכול נהיה שחור.
"שב פה לפני שתתעלף." הוא חש את ידה נוגעת בכתפו ומובילה אותו להתיישב בכיסא פלסטיק.
"אני מביאה לך מים," היא אמרה, ואז שמע אותה אומרת לכיוון אחר. "כמה זה בקבוק מים?"
ההמולה מסביב התקיפה את אוזניו. האוויר היה בלתי נסבל. דרור השתעל שוב.
"אתה בסדר?" שאל קול חדש.
"תתרחקי ממנו, הוא חולה!" אמר מישהו מעליו.
"יש פה מישהי שדואגת לו," אמר קול שלישי.
האפלה מול עיניו התבהרה בהדרגה והראייה שלו התייצבה. האישה שדיברה אליו קודם הושיטה לו בקבוק פלסטיק כחלחל ודק. דרור לקח אותו וראה שהוא חתום בפקק אטום, ומלא בנוזל שקוף.
"מה זה?" שאל.
"מים."
הוא ניסה לשווא לפתוח את הפקק. "למה הם סגורים?" האישה לקחה וסובבה את הפקק בכוח ששבר חיבורי פלסטיק בין הפקק לטבעת.
"עכשיו קניתי את זה בשבילך." היא חזרה והושיטה לו את הבקבוק.
"מה קרה לו?" שאל אותה מישהו מאחור.
"סינדרום התחנה המרכזית," אמרה האישה. "תנו לו כמה דקות להתאושש. הוא יהיה בסדר."
"זה כמו סינדרום ירושלים?"
"משהו כזה."
"אולי כדאי לקחת אותו למקום יותר שקט," הציעה אישה.
"אולי לתת לו מים," הציע מישהו רעיון מקורי. דרור לא סיים עדיין את הלגימה הראשונה.
"תכניסי אותו פנימה ואז הוא יבין שפה בחוץ ממש רגוע," אמרה אישה נוספת.
"לכו מפה, בבקשה!" קראה מושיעתו. "תנו לבחור המסכן קצת מרחב." היא חזרה לדרור ואמרה, "קוראים לי שירה. איך קוראים לך?"
"דרור," מלמל דרור.
שירה הוציאה מכיסה טלפון והביטה בו.
"ממילא פספסתי את האוטובוס," אמרה. "בוא איתי, דרור, נלך באמת למקום יותר שקט, מה דעתך?"
היא עזרה לו לקום. עוד אוטובוס עצר ופלט נוסעים במסכות בזמן שאחרים ניסו להידחק לתוך האוטובוס תוך כדי שהראשונים יורדים. שירה ניווטה את דרכה ביניהם והובילה אותו למעבר חציה. דרור הפנה את מבטו לאחור וראה גוש בטון מכוער שלא ראה כמוהו מימיו. הם חצו את הכביש והיא הובילה אותו בין אנשים מכל הצבעים לאורך הרחוב הסואן.
"בוא נשב בגינה פה," אמרה שירה. היא לקחה אותו לגינה גדולה בצד הכביש והם התיישבו על ספסל פנוי וחסר משענת, קרוב למקלט ישן שלידו ספריית רחוב. דרור התמקד בירוק מסביב, מרגוע לעיניים אחרי מבנה הבטון המחריד.
היא עדיין עטתה את המסכה שלה, אבל להבדיל מהאנשים בכניסה למבנה הבטון ואלה שירדו מהאוטובוס, הילדים על מתקני השעשועים שמימין והוריהם שהשגיחו עליהם לא עטו מסכות. גם לא רוב האנשים ברחוב שהלכו בו קודם. דרור לגם עוד מהמים וחש שהוא מתחיל להתאושש.
"תודה שאת עוזרת לי," אמר. הוא ראה שהיא לבשה שמלה ירוקה מכופתרת שמחובר אליה תג שם. כמו מדי עבודה במוסד טיפולי כלשהו.
"אין בעיה. כבר נתקלתי באנשים במצב שלך יותר מפעם אחת. בייחוד באזור הזה. אתה מתחיל להיזכר איפה אתה?"
"למעשה לא."
"אנחנו בנווה שאנן."
דרור הביט סביב. הוא לא הכיר את הגינה הזו, ולא את המבנים שהקיפו אותה.
"זו לא נווה שאנן."
"בטח שכן."
"גדלתי בשכונת שפירא," התעקש דרור. "אני מכיר את נווה שאנן מצוין. זו שכונה נחמדה מאוד. לא הבניינים המכוערים האלה שם."
"אני עובדת פה כבר ארבע שנים."
"המתקן של איילת," הוא מלמל. רעיון מזעזע עלה בדעתו. "יכול להיות שנסעתי בזמן? מה השנה עכשיו?"
"2021," אמרה שירה.
"אוגוסט 2021?"
"כן."
דרור בהה בה. אם הוא לא נזרק לעתיד אז מה קרה לו? איפה מכון המחקר? מה המתקן של איילת עשה לו?
"מה לקחת?" שאלה שירה.
"הא?"
"צרכת סמים? פטריות? משהו מפיצוצייה? מה?"
על מה היא מדברת? תהה דרור ובהה בה, לא יודע איך להגיב.
"אולי שמו לך משהו במשקה ואתה אפילו לא יודע," אמרה שירה. "מהניסיון שלי, שנת לילה טובה תחזיר אותך למציאות. איפה אתה גר?"
דרור הביט שוב סביב על הגינה שנמצאו בה והרחוב הסואן הסמוך. שום דבר לא היה מוכר. השכונות שחי בהן היו שקטות, עם אוויר נקי וגינות ירוקות.
"ברחוב חכמי בבל," אמר דרור.
"לא מכירה."
"קרוב לגינת שפירא."
שירה הוציאה טלפון סלולרי מכיסה והעלתה אפליקציית מפות. דרור נזכר שהטלפון שלו עליו. הוא הוציא אותו מכיסו, אבל בשלו לא הייתה קליטה.
"יש לך מישהו להתקשר אליו?" שאלה שירה.
"אין לי קליטה."
"איך זה יכול להיות? יש פה קליטה להכול," היא מלמלה, ואמרה בקול רם יותר, "אני לא מוצאת את הרחוב שלך במפה. אתה בטוח שזה השם הנכון של הרחוב?"
"אני יודע איפה הבית שלי. אני יכול להסתכל?" היא החזיקה את הטלפון מולו, והוא ניסה לאתר את הרחוב שלו, אבל הוא לא היה שם. רחובות אחרים שהכיר לא היו ממוקמים נכון יחסית זה לזה. הוא הכיר את המקום ככף ידו, והמפה לא התאימה.
"הרחוב שלי נעלם. אני לא מבין כלום," אמר. הוא הליט את פניו בידיו. אולי באמת הוא יצא עם איילת מהמעבדה ועבר יום והוא צרך חומר משבש תודעה והשתבש לו הזיכרון? ואולי, הוא חשב בפחד הולך וגובר, כל החיים שחשב שהיו לו עד כה היו רק חלום בהשפעת אותם חומרים שהיא דיברה עליהם?
שירה עברה לאפליקציה אחרת.
"יש לך מישהו להתקשר אליו? תן לי את המספר שלהם."
הוא דפדף באנשי הקשר שלו, והקריא לה מספרים שהיא חייגה בטלפון שלה, זה שהייתה בו קליטה. המספר של איילת היה מנותק. בטלפון של אמא שלו היה משיבון בקול של גבר צרוד, ובטלפון של אבא שלו ענתה ילדה שלא הכירה את שמו של אביו. הוא ניסה לשווא את אחותו ועוד שני חברים, עד שהחזיר את הטלפון לכיסו ונאנח. אין לו מושג איפה הוא, לא היה לו ספק שאם יחפש את הדירה שלו הוא לא ימצא אותה, ואף אחד שהוא מכיר לא נמצא במספר הטלפון שאמור להיות לו. ואם זה לא הספיק, מבט למערב הראה שהשמש החלה לשקוע מאחורי הבניינים הגבוהים שבאופק.
גם שירה הסתכלה לכיוון הזה ואז בשעונה.
"אני לא רוצה להשאיר אותך פה לבד בלילה," אמרה. "יש שלוש אפשרויות. או שאקח אותך למשטרה, שהם ינסו למצוא מי אתה, או שאקח אותך למיון כדי שיראו אם נדפק לך המוח, או שאקח אותך אלינו הביתה וננסה את השיטה של שנת לילה טובה. ראיתי כבר אנשים שזה עזר להם. הם אומנם נראו יותר מסוממים ממך, אבל זה יכול לעבוד."
"אלייך הביתה?" הופתע דרור מהנדיבות השופעת.
"לא ממש לתוך הבית. יש לנו יחידת דיור נפרדת שהיינו משכירים ב-Airbnb לפני הבלאגן. ממילא אין תיירים בתקופה הזו והיא ריקה. חכה רגע, אני אתקשר לבעלי לוודא איתו שזה בסדר."
היא התעסקה בטלפון שלה, ודרור שוב הביט סביב. הגינה שישב בה הייתה נחמדה, אבל הוא יצטער מאוד לגלות שהחיים שהוא זכר עד היום לא היו אמיתיים ושבעצם  המבנה המחריד ההוא קיים בחייו בצורה כלשהי. מבטו נמשך לטלפון שאחז בידו. יש לו שם אנשי קשר עם מספרים והם לא עונים. אם הוא חולם משהו, אז הוא חולם את הגינה הזו. אולי באמת שנת לילה טובה זה מה שהוא צריך.
"הי, קובוש," אמרה שירה, "אני עוד לא על האוטובוס. התעכבתי פה. יש כאן מישהו במצוקה ו…" היא השתתקה ונדמה היה לדרור שהוא שומע קול גברי מדבר בקול רם. "לא, הוא לא הומלס," אמרה שירה. "לבוש טוב מדי בשביל להיות הומלס. הוא רק צריך מקום לישון…" היא האזינה שוב ונאנחה, "לילה אחד. אני חושבת שהוא איבד את הזיכרון… לא, אני לא רוצה לנטוש אותו במיון מפוצץ שיידבק שם… הוא נחמד ותרבותי. לילה אחד, נו… זו לא פעם ראשונה שאנחנו עוזרים לאנשים… קובי! אתה יודע, קארמה טובה, זה חוזר אלינו אחר כך…"
דרור קימט את מצחו. השיחה הפכה קצת מוזרה, ושירה דיברה על אנרגיות חיוביות ותהודה קוסמית אבל נראה שבעלה השתכנע, שכן היא סגרה את הטלפון וסימנה לדרור לקום.
"איפה אתם גרים?" שאל דרור כשהם יצאו בחזרה לכיוון המבנה הברוטלי והמטונף.
"בנס ציונה, אני לוקחת אוטובוס מהתחנה."
"מתוך… זה?" הוא הצביע קדימה על הבטון.
"כן. 301 יוצא מפה אז הוא ריק, ואחרי יום עבודה אין לי כוח ללכת עד החרש ולהמר על מקום ישיבה באוטובוס המהיר שעובר קודם חצי תל־אביב."
שוב היכה בדרור גל של פיח דיזל, והוא השתעל. שני אוטובוסים עברו לידם.
"למה האוויר פה כל כך מזעזע?" הוא שאל.
אין פלא שכולם עם מסכות מסביב, חשב דרור. בשמו של פסטר, מה הוא מכניס לריאותיו עם כל נשימה?
"אני חושב שאני גם צריך להשיג לי מסכה כמו שלך," אמר.
"אין לך מסכה?" שאלה שירה.
"לא."
"אויש, לא טוב. יש פקחים בתחנה," שירה פתחה את תיקה, וחיטטה בו תוך כדי הליכה. הם הגיעו למעבר החציה והיא הושיטה לו מסכה כירורגית חדשה בצבע סגול. המסכה הזו לא אטמה מספיק טוב והיעילות שלה בהרחקת האוויר הרעיל מריאותיו הייתה מוטלת בספק.
"פקחים?" הוא שאל כשנחפז אחריה לכיוון פתח התחנה שעמד לידו קודם. "על מה הם מפקחים?"
אבל הם כבר הצטרפו לתור לכניסה, שם שירה העבירה את תיקה בתוך מכשיר שיקוף ודרור עבר במגנומטר. לא היה לו מושג למה יש בזה צורך, אבל נראה שכולם מסביב רגילים לכך. בפנים הייתה המולה רבה. זרם האנשים לקח אותם איתו דרך מסדרון לחלל ענק מלא בקולבי בגדים, חנויות קטנות ודרגנועים, שחלקם לא פעלו כלל. שירה משכה אותו במעלה דרגנוע מושבת. רוב האנשים מסביב עטו את המסכות שלהם, אבל אצל חלקם האף בצבץ החוצה, וחלקם עטו את המסכות על הסנטר משום מה. כשהגיעו לראש הדרגנוע, דרור ראה פקח ופקחית פונים לאישה ללא מסכה ונוזפים בה. שירה גררה אותו לדרגנוע נוסף שנראה כאילו נבנה באקראי באמצע הקומה ללא קשר ישיר לדרגנוע האקראי הקודם. המקום הזה היה מבוך.
"למה מישהו בנה את המקום הנורא הזה ככה?" הוא שאל.
"זו שאלה מצוינת ממש," אמרה שירה. "הרבה אנשים במדינה תוהים על התשובה לזה. יש לך רב־קו?"
"יש לי מה?"
"לא חשוב."
הם הלכו כעת לכיוון דופן זכוכית שמעבר לה ראה דרור רחבה פתוחה ואוטובוסים עומדים בה ומעלים נוסעים. האוטובוס שלהם, קו 301, כבר עמד מעבר לאחת הדלתות שבדופן הזכוכית הארוכה ואנשים בודדים עלו לתוכו.
כשעלו, שירה שילמה אצל הנהג באמצעות כרטיס פלסטיק צהוב, והם התיישבו שניהם באמצע האוטובוס הריק. דקתיים לאחר מכן האוטובוס יצא לדרך ושירה התרווחה במושבה.
"את בטוחה שזה בסדר שאת מארחת אותי?" שאל דרור. "נשמע שבעלך לא מרוצה."
"הוא עצבני בתקופה האחרונה," נאנחה שירה. "כל המצב בעולם מלחיץ אותו. לפני שהכול התחיל הוא היה כמוני, ממש שמח לתרום מדי פעם את היחידה לאנשים במצוקה ליום או יומיים. עכשיו הוא כולו פקעת עצבים. הוא הגיב בשליליות למרות שאין בכלל תיירים ואנחנו לא מפסידים אפילו על לתת למישהו לישון ביחידה הריקה מדי פעם."
"למה אין תיירים?" התבלבל דרור.
ניכר בשירה שהופתעה. "השמיים הרי סגורים. בגלל הדלתא."
"המה?"
"הדלתא," אמרה שירה כאילו ברור לה שכולם יודעים על מה היא מדברת. הוא בהה בה והיא המשיכה להסביר, "וריאנט דלתא." הוא עדיין בהה בה. "של הקורונה."
"קורונה?" את המילה הזו הוא כבר זיהה.
עיניה התכווצו. "אתה מחוסן?" שאלה.
"נגד וירוס קורונה?" נדמה היה לו שקיבל בבית ספר את החיסון הזה, אבל זה לא היה חיסון שמחזיק זמן רב ושמרו אותו רק למקרה של התפרצות מגפה. למה היא שואלת על זה?
"אז נגד מה?" שאלה שירה. "התחסנת?"
דרור הביט סביב, על האנשים האחרים באוטובוס עם המסכות על פניהם. אולי זה לא בגלל איכות האוויר המזעזעת.
"יש פה התפרצות של וירוס קורונה?" שאל.
"איפה היית בשנה וחצי האחרונות?" שאלה שירה. "ביקום מקביל?"
 דרור פער את פיו, והמסכה כמעט נפלה מפניו.
***
לפי משך הנסיעה דרור סבר שנס ציונה הזאת נמצאת בערך באותו מקום של נס ציונה של היקום שלו. עד שירדו מהאוטובוס, הוא בירר עם שירה עוד פרטים על היקום הזה, הדומה לשלו ועם זאת שונה כל כך. נראה שמדינת ישראל הזאת עדיין הייתה מסובכת במלחמות בלתי פוסקות עם שכניה ותושביה, ומכאן הבדיקות בכניסה לבניין התחנה המרכזית, שנבנה על השטח שביקום שלו היה המכון. וחוץ מזה, העולם הזה היה שקוע בפנדמיה, בדיוק זו שהעולם שלו חשש שתגיע יום אחד.
כשירדו מהאוטובוס הם הסירו את המסכות מפניהם. האוויר היה פה טוב יותר ושירה אמרה שהוראות המגפה מחייבות כעת לעטות מסכות רק במקומות סגורים. סוף-סוף יכול היה לראות את פניה. היו לה אף קצת מאורך, חיוך חמוד שחשף רווח בין שיניה העליונות ומקבץ נקודות חן על לחייה הימנית.
"אז אתה אומר שהידידה שלך, איילת, בנתה מתקן ששיגר אותך בטעות ליקום שלנו?" שאלה בעודם הולכים ברחוב לכיוון הבית שלה.
"זה ההסבר ההגיוני היחיד," אמר דרור. "במקום שאני בא ממנו, אין שום פנדמיה של קורונה. אנחנו מפחדים משפעת."
"גם פה פחדו משפעת, ואז הקורונה הפתיעה את כולם," אמרה שירה.
"אז למה לא חיסנו מייד את כולם במקום ההתפרצות?" שאל דרור. "זו התוכנית אצלנו למקרה שיגיע וירוס קורונה חדש. לעצור את זה מהר, לפני שהוא מתפשט."
"לא היה חיסון עד סוף שנה שעברה," אמרה שירה.
דרור התפלא מאוד לשמוע את זה. "אצלנו פיתחו חיסון כבר לפני שנים, אחרי התפרצות הסארס. לקח להם שש שנים, והמציאו חיסון שמתאים לכל המשפחה. מחסנים איתו ילדים, ואם תהיה שוב התפרצות דמוית סארס אז יחסנו את כולם. הוא לא מגן לטווח ארוך, אז שומרים אותו להתפרצות."
"ואנחנו בדיוק מגלים את זה עכשיו. זאת אומרת, את זה שהוא לא מחזיק להרבה זמן," אמרה שירה. "ישראל היא הראשונה שנותנת מנות דחף. קיבלתי לפני שבוע, כי אני עובדת במוסד לקשישים."
הם פנו מהרחוב הראשי לרחוב קטן יותר, ואז לעוד אחד, והתקדמו לבית פרטי חד־קומתי. קובי, בעלה של שירה, איש מזוקן כבן ארבעים עם שׂיער ארוך אסוף, לבוש בחולצה צבעונית רפויה, הביא מפתח ונעץ בדרור מבטים חשדניים בשעה שפתח לו את הדלת הצדדית של יחידת הדיור.
"את בטוחה שהוא לא חולה?" שאל.
"נראה לי שלא," אמרה שירה.
"את זוכרת שאני עוד לא קיבלתי בוסטר, נכון?"
"אז תחזור הביתה, אני אסתדר," אמרה שירה.
"אני אביא בדיקה מהירה," אמר קובי, וחזר לדלת הראשית.
שירה ודרור נכנסו ליחידה. זו הייתה דירת חדר, עם מיטה זוגית לא מוצעת, פינת מטבחון וארון בגדים. דלת הובילה לחדר קטן עם אסלה ומקלחון. על הקיר מול המיטה הייתה תלויה טלוויזיה ולידה שולחן עגול וכיסא. על הקיר הסמוך לשולחן נקבעו שקעים ובתוך אחד מהם היה מפצל שכבלים לטלפון השתלשלו ממנו.
"כמו חדר מלון כזה," אמר דרור.
"פיצלנו את זה מהבית לפני כמה שנים ועד המגפה השכרנו את המקום לתיירים וזו הייתה הכנסה נחמדה. מאז המגפה יצא לנו כמה פעמים להשכיר את זה לחייבי בידוד שחזרו מחו"ל, אבל רוב הזמן היחידה ריקה. אני אוהבת לארח, וזה מבאס ממש." היא הוציאה מהארון מצעים למיטה ומגבת. "אתה תסתדר עם זה, נכון?" שאלה.
"ברור." דרור הוציא את הטלפון מכיסו, ותהה מה הסיכוי שאחד הכבלים מתאים. הסוללה שלו עמדה על 70%, והוא לא ידע מתי יצליח לחזור הביתה. הוא ניסה לשווא את הכבלים השונים.
"אף אחד לא מתאים?" שאלה שירה.
"לא. הם דומים למה שאני צריך, אבל לא."
"למה אתה צריך טלפון?"
"רציתי לברר פרטים על הפנדמיה הזו שלכם. עכשיו אני מבין שהטלפון כנראה ממילא לא יצליח להתחבר לאינטרנט בשביל זה, אז לא משנה אם אני לא יכול לטעון אותו," הוא כיבה את הטלפון. המכשיר חסר תועלת כאן.
"אני אביא לך מחשב שאנחנו נותנים לפעמים לתיירים, תוכל להשתמש בו כדי להתעדכן," אמרה שירה.
בעלה חזר והניח על השולחן קופסה כחולה מוארכת. הוא הניח את ידיו על מותניו ונעץ בדרור מבט רב משמעות מעל מסכה אטומה מאוד שעטה כעת על פניו.
"מה זה?" שאל דרור.
"בדיקה מהירה, לראות שאתה לא חולה בקורונה," אמר קובי.
"אני לא חולה," אמר דרור.
"איך אמרת שקוראים לך?" התיז קובי.
"דרור."
"תקשיב, דרור," אמר קובי מאחורי מסכתו, "פעם אהבנו לעזור לזרים באמת מכל הלב, אבל זה קצת פחות מתאים כשמתפשט וריאנט חדש. לפחות נוודא שאתה לא מידבק."
"לא נראה לי שהווירוס הזה עד כדי כך מהיר," אמר דרור. "רק נחתתי פה לפני שעה –"
"אז אתה אמור להיות בבידוד!" קרא קובי.
"לא, קובוש," אמרה שירה. "הוא לא נחת בנתב"ג." היא אחזה בבעלה בידו ולקחה אותו משם כדי להסביר לו את התאוריה המובילה, ודרור נותר לבדו ביחידת הדיור הקטנה. הוא הציע במהירות את המיטה, מילא מים בקומקום החשמלי במטבחון ולחץ על כפתור ההפעלה. הוא התיישב על המיטה בזמן שהמים בקומקום רחשו, וחש לאות מתפשטת בו. סוף-סוף היה לו זמן לנוח ולחשוב מאז שמצא את עצמו במבנה הנורא. איך יחזור הביתה? המתקן של איילת נשאר ביקום שלו. אומנם היה מוזר ואפילו מרגש לבקר ביקום מקביל, אך לא בצורה בלתי מתוכננת ולא בזמן מגפה עולמית! הוא עלול לחלות ולמות ואף אחד בבית לא ידע.
דרור הוציא את הארנק שלו מכיסו ובחן את תכולתו בתסכול. שירה לא זיהתה את השטרות שהראה לה באוטובוס. הכסף המזומן שלו לא שווה פה כלום. וגם לא כרטיסי התשלום האלקטרוני או בדידי החוב הנטען. איך ישלם לשירה תמורת כל מה שהיא עושה למענו?
הקומקום הרוחש השתתק בלי להשמיע תרועה כמקובל. אנשים פה כנראה אמורים להסיק שהמים רותחים על סמך השקט. בקופסה ליד הכיור היו תיונים מכמה סוגים, ולידם שקיות קפה, שדרור לא היה בטוח איך משתמשים בהן בלי דחסן קפה, כך שהוא בחר תיון באקראי, הכניס אותו לספל שהוריד מהארון שמעל הכיור ומילא אותו במים רותחים. הוא לא הכיר אף אחד ממותגי התיונים שבקופסה, והרגשת הזרות שחש הלכה והעמיקה. הוא התיישב ליד השולחן העגול עם ספל התה ושקע שוב במחשבות. הוא לא ידע איך המתקן של איילת עובד, אבל שיער שאיילת תנסה להפעיל אותו שוב כדי להחזיר אותו. הוא חייב לחזור מחר עם שירה ל"תחנה המרכזית" הזאת, המחרידה והמחניקה, ולהמתין במקום שבו הופיע, בתקווה שאיילת תנסה לשאוב אותו בחזרה הביתה. היא לא תוותר עליו.
הדלת נפתחה ושירה נכנסה ובידה מחשב נייד. היא הניחה אותו מולו וחיברה אותו לחשמל.
"הבטרייה גמורה כבר," אמרה, פתחה את המסך והפעילה את המחשב. "הוא גם איטי מאוד, אבל אפשר לגלוש באינטרנט, אז תוכל לקרוא מה שאתה רוצה."
"איזו מערכת הפעלה יש עליו?" שאל דרור.
"חלונות."
"לא מכיר."
המחשב התמהמה בעלייה.
"תן לי את הטלפון שלך להראות לקובי," אמרה שירה. "אולי הוא יאמין לי כשיראה את הטלפון שלך עם הפאנל הצדדי המשונה."
דרור הפעיל את הטלפון שלו ומסר לה. לרגע חשב להפציר בה לא לגמור את הסוללה, אך נזכר שהטלפון ממילא משול כאן למשקולת. הוא לגם מהתה שלו, והמחשב סוף-סוף סיים לטעון את מערכת ההפעלה. המסך לא נראה דומה לאף מערכת הפעלה שהוא הכיר. אולי היה דמיון קל למערכת "סמלים", שדווקא בה פחות שלט, כי נכתבו בה פחות כלים לסטודנטים.
"איך מתחברים לאינטרנט?" שאל.
"הכי טוב עם כרום," אמרה שירה, הניעה את אצבעה על לוח אפור מתחת למקלדת וסימן החץ על המסך זז לכיוון סמל צבעוני. היא הקישה עליו, פעולה שפתחה יישום שבראשו מתנוססת המילה "Google", מה שזה לא יהיה, באותיות צבעוניות ומתחת לה שדה טקסט.
"זה מנוע חיפוש?" שאל דרור.
"כן," השיבה שירה. "תסתדר מפה?"
"נראה לי שכן," אמר דרור. יש גבול עד כמה מנועי חיפוש המיועדים לבני אנוש יהיו שונים זה מזה. היא יצאה עם הטלפון שלו ודרור התחיל לחפש את האותיות על המקלדת המשונה. למה האנשים כאן מיקמו את הנו"ן הסופית ליד האות וי"ו? מה עבר להם בראש?
דקות ארוכות הוא בילה בקריאת כתבות בעברית ובאנגלית על מה שהתרחש בעולם הזה בשנה וחצי האחרונות. כששירה נכנסה להחזיר לו את הטלפון הוא הגיע רק לאפריל 2020 ולטש את מבטו במסך המום לגמרי.
"קובי מודה שהוא בחיים לא ראה טלפון כזה," אמרה. "הוא חיפש אותו באינטרנט ולא מצא שום דבר אפילו דומה לו. יכול להיות שהוא מתחיל להאמין לך."
דרור ניתק את עצמו מהמחשב והזכיר לעצמו שמה שמחריד אותו עכשיו לקרוא – בשבילה הוא כבר חדשות ישנות.
"אני מופתע מזה שאת מאמינה," אמר.
"הסיפור שלך מאוד מאתגר," היא הודתה, "אבל אני לא חושבת שאפשר לזייף את ההבעה ההמומה שהייתה לך על הפנים כשראיתי אותך שם ליד הכניסה לתחנה," אמרה. "אני לגמרי מאמינה לך שזה הרגע שמצאת את עצמך פה. כדאי שתלך לישון," הציעה, "ומחר נדון באיך מחזירים אותך הביתה."
"אני חושב שאני יודע איך," אמר דרור. "איילת, הידידה שלי, היא לא תנטוש אותי. היא תנסה להפעיל שוב את המתקן שלה כדי לפתוח לי את הדרך הביתה. אם אפשר, אני אחזור איתך מחר לשם ואחכה במקום שהופעתי בו בתקווה שהמעבר ייפתח לי."
"ברור שאפשר," אמרה שירה. "נעשה את זה, וכל עוד תצטרך, תוכל לישון פה."
"תודה," אמר דרור. היא הראתה לו איך נועלים את הדלת מבפנים, והשאירה אותו מול המחשב להמשיך להזדעזע מהחדשות הישנות שקרא.
***
חבטות על הדלת העירו אותו מהשינה, הרבה יותר מדי מוקדם יחסית לשעה המאוחרת ששכב לישון בה, ויחסית לזמן הארוך מאוד שלקח לו להירדם.
"דרור?" קראה שירה.
"כן?" הוא קרא תוך שהוא משפשף את עיניו.
"הבאתי לך ארוחת בוקר. אתה חושב שתוכל להיות מוכן עוד עשרים דקות?"
"כן, בטח." הוא ישן רק בתחתוניו, וכעת מיהר ללבוש את המכנסיים שלו. הוא פתח את הדלת ולקח משירה את המגש בחיוך. "תודה," אמר.
"התכוונתי להזמין אותך לאכול איתנו, אבל קובי, אה…" היא השתתקה.
"הכול בסדר," הבטיח דרור. "את נפלאה."
הוא אכל במהירות רבה את הלחם והממרחים הטעימים והטופו המטוגן והאורז המבושל משום מה בתוך עלים, תוך שהוא מסיים להתלבש ושותה מים. עוד היה לו בקבוק המים מאתמול והוא מילא אותו לדרך. היה מסרק בחדרון האמבטיה הקטן, והוא מצא גם מברשת שיניים קטנה ועלובה של מטוסים, עטופה בניילון המקורי שלה עם אריזה קטנה של משחת שיניים. שירה כנראה שמה אותה שם לטובת אורחים שכחנים.
כששירה באה לקרוא לו הוא כבר היה מוכן, עם הטלפון והארנק חזרה בכיסיו והבקבוק ביד.
הפעם עלו על קו אוטובוס אחר, שהיה מלא הרבה יותר מאשר ביום האתמול, ודרור הביט בסובבים אותו בדאגה. הוא כבר הספיק לקרוא על וריאנט דלתא ומה שעולל בהודו, וכבר ידע שהצעירים טרם קיבלו מנות דחף של החיסון ועלולים להידבק ולהדביק.
האוטובוס החדש נסע במסלול שונה מזה של אתמול והוריד אותם בתל־אביב מתחת לגשר. הם עלו במדרגות והלכו על הגשר שהוביל אותם לבניין המכוער שלידו דרור הגיח ביום האתמול.
"אני ממשיכה מפה למוסד שאני עובדת בו," אמרה שירה. "ניפגש פה בערב?"
"אם אני לא אהיה פה, אז כנראה הצלחתי לחזור," אמר דרור. "במקרה כזה, אני אודה לך כבר עכשיו על כל מה שעשית בשבילי."
"בהצלחה!" אמרה שירה, וחיבקה אותו. היא המשיכה ברגל לאותו הכיוון שהתקדמו אליו.
דרור עמד בערך בנקודה שבה מצא את עצמו ביום הקודם. היה לו חם ולח. האוויר היה עדיין מסריח וכבד לנשימה ועד מהרה גם השתעמם מצד אחד וחש ששאון האוטובוסים וכלי הרכב הבלתי פוסק הולך ומעיק עליו בתוך המולת האנשים החולפים על פניו ללא הרף. מבטו נמשך לצדדים מרוב שעמום ואז ראה אותו. את הנצנוץ שראה במעבדה בין הדסקות של איילת כשהיא הפעילה את המתקן. ימינה מהאזור ששהה בו. דרור מיהר לשם, אך כשקירב את ידו נעלם הנצנוץ רגע לפני שהגיע.
"פְרִיץ הַבֶּר המקולל," מלמל. האם איילת לא דייקה במיקום? או שמשהו בפיזיקה של העסק השתנה מאז אתמול? דף נייר נח על הרצפה במקום בו היה הנצנוץ, ודרור הרים אותו. פתק בכתב ידה של איילת.
דרור, היה כתוב שם בטוש שחור, אם אתה רואה את זה, תחזור לפה בשעה שבע לפי השעון שלנו. אהיה פה כל יום כדי לפתוח את השער. איילת.
הוא הכניס את הפתק לכיסו. שירה כבר התרחקה והוא לא ידע היכן המוסד שעבדה בו. יש לו זמן לשרוף עד שבע בערב. אולי כדאי שיחפש עבודה ליום הזה כדי שיהיו לו מהשקלים המקומיים שמשום מה נקראו "חדשים" וכדי לפצות מעט את שירה על מה שעשתה למענו.
***
דרור הלך לאורך הרחוב ועבר מעסק לעסק עד שמצא מסעדה עממית ששוטף הכלים שלה בדיוק חלה בקורונה.
"נפלת לי מהשמיים," אמר לו תום, המנהל, שהמסכה שלו הייתה רפויה על פניו ובקושי כיסתה את אפו. "בוא, המטבח פה. בדיוק מתחילים לארגן לקראת הפתיחה בצהריים."
"אני יכול רק עד שש וחצי," אמר דרור.
"אז כבר יגיע השוטף של הערב," אמר תום, וסידר את מסכתו.
"אין לי תעודות או חשבון בנק. אני צריך מזומן ביד," דרור הבהיר.
תום עצר ובהה בו. המסכה שלו נפלה והשתלשלה מתחת לסנטרו.
"באמת? אין תעודות?" שאל, "יש לך עברית של ישראלי."
"זה מסובך," אמר דרור.
"אם אני אראה את משטרת ההגירה אני אתן סימן, והטבחים יראו לך איפה להתחבא," אמר תום כאילו זו פרקטיקה שהוא מתורגל בה. "אתה לא נראה או נשמע כמו מישהו שיפעיל את הרדאר שלהם, אבל מה שבטוח בטוח."
"משטרת ההגי…" דרור החליט שהוא לא רוצה לדעת מה זה. "בסדר גמור," אמר.
"אני מקווה שאתה לא פושע נמלט," מלמל תום לעצמו, והוביל אותו למטבח.
***
זה היה יום מפרך. דרור עשה כל שהתבקש. שטף כלים לרוב, מירק כלי הגשה, עזר להביא ארגזים מהמחסן. כשירד הלחץ של ארוחת הצהריים, הוא קיבל רשות להרכיב לעצמו ארוחה מהשאריות שבתבניות ובסירים, ואז כמובן ניגש לשטוף את כולם. תום המנהל היה מרוצה מעבודתו, וכשהגיע השוטף של הערב, בחור גבוה דובר ספרדית בלבד, שרק אדווה הטבחית ידעה לדבר איתו, תום שילם לו כמובטח בשני שטרות שהיה כתוב עליהם "200 שקלים חדשים".
"תישבע לי שלא תספר לאף אחד," אמר.
"אני מקווה שלא יהיה לי למי," אמר דרור. "אם אצטרך גם מחר עבודה, אני אוכל לחזור לפה?"
"העובד שלי עדיין יהיה חולה," אמר תום.
מבטו של דרור נפל על השעון הגדול על הקיר. השעה הייתה כמעט שבע! אבל השעון במטבח הראה רק שש וחצי.
"איזה מהשעונים נכון, זה או של המטבח?" הוא נזעק.
תום הציץ בשעון היד שלו ואז על הקיר. "זה שפה," אמר. "הבטרייה בשעון של המטבח כבר חלשה."
"אתה צוחק עליי?" קרא דרור ורץ החוצה מהמסעדה.
הוא פילס את דרכו ברחוב ההומה בין האנשים בחזרה לפתח התחנה. הוא ראה את הנצנוץ מרחוק. אישה אחת כמעט עברה דרכו. דרור רץ לשם, אך עד שהצליח להגיע הנצנוץ נעלם.
"פריץ הבר המקולל!" הוא צעק וחבט בזעם בעמוד. איך לא שם לב ששעון המטבח מפגר?
"דרור?" שאלה שירה מאחוריו. דרור הסתובב.
"כמעט עברתי. זה היה פה!" אמר. הוא הראה לה את הפתק מאיילת. "היא השאירה לי את זה בבוקר," אמר. "עבדתי במסעדה ולא יצאתי בזמן. היא תחזור מחר."
"אז בוא נחזור אליי הביתה, ומחר תהיה פה בזמן," אמרה שירה.
דרור הנהן והושיט לה אחד משני השטרות שהרוויח.
"לא צריך!" אמרה מייד שירה. "זו זכות לעזור לאחרים."
"אני מתעקש," אמר דרור, "בשביל הנסיעות באוטובוס והאוכל והמים והלינה בחדר. תני לי לשלם לך. את הצדקה תשמרי בשביל חלשים ממני."
הם נכנסו לתחנה. עוד היו כמה דקות עד יציאת האוטובוס שלהם, ודרור ניצל את השטר השני כדי לקנות בחנויות שבתוך מבנה התחנה תרמיל זול, חבילת מסכות, מברשת שיניים טובה יותר מזו שהייתה בחדר, מארז תחתונים וחולצה חדשה. לא נותר לו די גם לגרביים.
"אני אתן לך כמה זוגות ישנים של קובי," אמרה שירה, והם הלכו לאוטובוס בחזרה אליה הביתה.
כשהגיעו הביתה קובי נעץ בו מבט לא יפה.
"לא אמרת לילה אחד?" שאל.
"הוא צריך עוד לילה," אמרה שירה, והראתה לקובי את השטר שקיבלה, "והוא גם עבד היום ומשלם לי."
"לך תיבדק!" הורה קובי ונכנס הביתה.
"עדיין אין טעם," אמרה שירה, ופתחה לדרור את הדלת ליחידת הדיור.
היא הביאה לו צלחת עם ירקות ועוד מהעלים הממולאים אורז – במסעדה הוא למד שקוראים להם "עלי גפן" – ושלושה זוגות גרביים ישנים שקובי ממילא כבר חשב לזרוק. אחרי מקלחת וצחצוח הגון של השיניים דרור הרגיש רגוע יותר. הפעם לא התקשה לישון.
***
היום הוא חוזר, ידע כשפקח את עיניו בבוקר. עד ששירה הגיעה עם מגש ארוחת הבוקר הוא כבר התלבש, התארגן וארז את חפציו המועטים בתרמיל. הפעם יֵצא מהמסעדה בזמן, ידע. הוא ביקש משירה שתנסה להקדים, כדי שאם יצליח לחזור יספיק לתת לה קודם את הכסף שירוויח מהעבודה. ממילא לא יהיה לו מה לעשות בו בבית.
תום שמח לראות אותו ושלח אותו מייד למטבח. אפילו הסכים לאולטימטום של דרור להחליף את הבטריות בשעון ולכוון אותו. לקראת הערב דרור עקב אחרי השעון, וביקש לצאת עוד לפני שהשוטף דובר הספרדית הגיע.
אדווה ואנדי, הטבחית והטבח של המסעדה, ישבו בחוסר מעש ושתו קפה שהכינו מאבקה שערבבו במים רותחים, בלי דחסן קפה. הם אפילו לא ידעו מה זה דחסן. "לך," אמרה אדווה. "ממילא אין עכשיו לקוחות."
דרור יצא מהמטבח וחיפש את תום. צלילי צעקות הגיעו מהרחוב העמוס.
"לאן אתה ממהר?" שאל תום כששילם לו.
"הביתה," אמר דרור. "אתמול יצאתי מאוחר מדי." הוא הכניס את הכסף לכיסו, כיתף את התרמיל שלו ונעמד בפה פעור מול הדלת, משהבין מדוע צועקים בחוץ. הרחוב היה מלא באנשים שעמדו יחדיו, קראו, שרקו ונופפו בשלטים.
"מה זה?" שאל דרור.
תום התקרב אליו. "מפגינים שמפחידים לי את הלקוחות."
"מה הם רוצים?" שאל תום.
"אני יודע? שהקורונה תיעלם."
"הם מפגינים נגד וירוס?"
"נגד התו הירוק, נגד החיסונים, נגד הכול."
"נגד חיסונים?" התפלא דרור. "למה?" היה נדמה לו שנתקל בכתבות על מפגינים כשקרא על המגפה אבל לא הבין נגד מה הם הפגינו.
תום הרים את ידיו והניח להן לצנוח. "לא מספיק המגפה הזו כמעט חיסלה לי את העסק, עכשיו אלה חוסמים את הדרך ומטרידים לקוחות ועובדים. אני לא אכפת לי תו ירוק, סגול או אדום. העיקר שיתנו לי למכור אוכל לאנשים ולהתפרנס. אלה אומרים שהם בעדי, אבל הנה עכשיו בגללם אין לי לקוחות."
דרור ראה שהשעה שוב מתאחרת לו.
"אני אנסה לעבור דרכם," אמר והניח את ידו על הידית.
"לא," קרא תום. "אתה רוצה להידבק מהם? וגם אמרת לי שאתה לא חוקי."
עכשיו כשזה נאמר דרור ראה שוטרים מסתובבים בין המפגינים. הוא לא יכול להסתכן במעצר.
"הנה, פדרו תקוע בצד השני של הרחוב," אמר תום והצביע על דמות לא ברורה. "בגלל זה הוא לא הגיע עדיין. אני אסמן לו שינסה להגיע מהדלת האחורית." הוא נופף בידיו סימנים לא ברורים.
אחד המפגינים הכה בדלת המסעדה והצמיד אליה שלט עם ציור של מזרק ועליו קו אדום. דרור נרתע לאחור. מפגין אחר צעק במגפון משהו לא ברור על זכויות אדם. לא, הוא לא רצה לעבור לידם אם הם לא מחוסנים נגד המגפה שיש כאן.
"איפה הדלת האחורית?" שאל.
הדלת הובילה אותו לסמטה מטונפת שהוא לא הכיר. שוטרים חסמו את הדרך לרחוב הראשי, והוא ניסה להקיף את אזור ההפגנה. כמובן, התחנה הענקית עמדה בדרכו. משמאל ראה שוטרים ובלית ברֵרה הוא נכנס לבניין מכניסה נוספת שהייתה מולו, במטרה לחצות אותו ולהגיע לכניסה שכבר הכיר, לידה אמור להיפתח השער. הוא לא לקח בחשבון את המבוך המטורלל בפנים. הוא עבר במסדרונות שלא ראה בפעמים הקודמות שהיה כאן עם שירה, מצא את עצמו יורד לקומה נטושה, חזר למעלה, התרחק מאנשים שלא טרחו לעטות את המסכה שלהם על פניהם כאילו אין מגפה משתוללת מסביבם, כאילו אין חוק, ועד שהצליח לצאת שוב החוצה כבר חלפה השעה שבע. השוטרים כבר לא עמדו בינו לבין רחוב לוינסקי ודרור מיהר להקיף את המבנה עד שמצא את הכניסה הרגילה שלו, אבל לא היה שום נצנוץ. הוא הרים פתק חדש מהרצפה. איילת הודיעה שתהיה כאן גם מחר, וביקשה שישתדל להיות שם בזמן כי היא מצליחה לפתוח את השער רק לחצי דקה בכל פעם עד שרכיב קריטי במערכת נשרף, ויש לה מספר חלפים מוגבל. דרור נשען על הקיר במפח נפש, מאזין לצעקות במגפונים שעדיין נמשכו כמה צעדים משם, והבין ששירה בוודאי חושבת שהוא חזר ליקום שלו ונסעה הביתה. איך יגיע לשם בלעדיה? היא הייתה זו ששילמה על האוטובוס עד כה. הוא פנה לקיוסק הסמוך ושאל את המוכר, "מאיפה משיגים את הקו רב הזה הצהוב לאוטובוס?"
הסתבר שהכרטיס היה דווקא ירקרק בהיר. המוכר מכר לו אחד וטען עליו מספיק כסף כדי להגיע לנס ציונה וחזרה. דרור חזר לתחנה והלך במסלול הרגיל לאוטובוס. הנהג הוריד את סכום הנסיעה מהכרטיס, ודרור נסע באוטובוס שכבר היה מוכר ומנחם כרפסודה אהובה בים הזרות שמסביב.
***
קובי פתח לו את הדלת והחמיץ את פניו.
"שוב אתה?" קרא. הוא סובב את ראשו לתוך הבית וצעק, "שירה, האסופי שלך חזר."
"מה?" היא קראה מבפנים. דרור שמע את צעדיה ממהרים, והיא דחקה את קובי הצידה כדי לעמוד מול הדלת.
"חשבתי שחזרת ליקום שלך," אמרה.
"לא הצלחתי לעבור בגלל ההפגנה של המוזרים האלה שנגד חיסון, ואז הלכתי לאיבוד בתוך התחנה," אמר דרור.
"אוי, מסכן," אמרה שירה ופניה נכמרו. "אתה יכול לישון ביחידה גם הלילה."
"קחי את הכסף שהרווחתי היום," אמר דרור ונתן לה את השקית הקטנה עם השטרות והמטבעות שנשארו לו אחרי רכישת הרב־קו.
קובי החמיץ את פניו אפילו יותר. "זה אפילו לא מתקרב למחיר של החדר," אמר.
"קובוש, מה נסגר איתך?" קראה שירה. "זה כבר הרבה יותר ממה שהוצאתי עליו והיחידה בכל מקרה ריקה. אנחנו עוזרים לאדם במצוקה והפעם אפילו לא מפסידים על זה. די כבר." היא הביאה את המפתח ופתחה לדרור את הדלת ליחידה הנפרדת.
"אל תשים לב לקובי," אמרה. "הוא באמת לא היה כזה לפני המגפה. אחרי מבצע החיסונים היה נדמה כבר שזה מאחורינו, ועכשיו כשזה חזר וצריך להתחסן שוב כולם מבואסים. ההורים של שנינו עם מחלות רקע, והוא מפחד."
"זה בסדר, את לא צריכה להתנצל בשבילו," אמר דרור. "אני עדיין מזועזע מהאנשים האלה שהפגינו נגד החיסון. מה יש להם נגד החיסון?"
פניה של שירה נפלו. היא התיישבה על המיטה וכתפיה השתוחחו. "הם היו חברים שלי פעם," אמרה.
"באמת?" התפלא דרור.
"כמה מאלה שמפגינים עכשיו היו במעגלים הרוחניים שלי בשנים האחרונות," היא אמרה.
"מה זה מעגלים רוחניים? חשבתי שאת אם בית בבית אבות."
"דברים חשובים לנפש. אני וקובי היינו פעם חזק בזה. מדיטציה, ניקוי רעלים, תקשור, קריסטלים, אנרגיות טובות. כל הדברים האלה שקצת מעבר לכאן ועכשיו החומרי."
"מה זה קשור לחיסונים?"
"הרבה אנשי רוח גם בעד טבעיות, וחלק מהם חושבים שחיסונים זה נגד הטבע. אני וקובי מנסים להיכנס להיריון והתחלתי להתעניין בנושא, אז הם סיפרו לי כל מיני דברים מפחידים. אף פעם לא חשבתי על זה אפילו." היא נשאה את עיניה והביטה בדרור. "התחלתי לחקור את כל הדברים שהם שלחו לי אבל אז התחילה המגפה. והם התחילו להגיד שזה לא אמיתי והשלטון משקר לנו בזמן שדיירים שלי בעבודה חלו בצורה לא קלה בכלל ואחד מהם אפילו מת." היא ניגבה את עיניה שהתלחלחו. "הוא היה אחד הנחמדים, לא כזה מבוגר ולא מאוד חולה אפילו. ניסיתי להסביר לחברים שלי שזה אמיתי, ומישהו שהכרתי מת מזה, והם חסמו אותי בפייסבוק. ראיתי כמה מהם בהפגנה היום. אנשי רוח ואנרגיות חיוביות עם שנאה בעיניים. אין אצלכם כאלה אנשים?"
"מעולם לא פגשתי מישהו שנגד חיסון," אמר דרור.
***
כשנסעו שוב לתל־אביב בבוקר הוא שם לב לכמות האנשים שלא הקפידו על המסכות שלהם באוטובוס. מה אם הוא ייתקע כאן ויידבק בווירוס הזה לפני שיספיק להתחסן, ויחרחר למוות באחת המחלקות המסוגרות האלה שקרא עליהן באינטרנט? בזמן שהאוטובוס הזדחל בתנועה הוא עצם את עיניו והתרכז בנשימה איטית כדי לא להיכנס לבהלה בגלל המחשבות שלו עצמו וסיפורי מגפת השפעת העולמית שהציפו את דמיונו.
"יופי," אמרה שירה לידו. הוא פקח את עיניו וראה שהיא קוראת חדשות בטלפון שלה.
"מה יופי?"
"מרחיבים את הזכאות לחיסון בשבוע הבא. קובי יוכל לקבל את הבוסטר שלו."
"ההורים שלכם כבר קיבלו?"
"בטח, הלכו ישר כשפתחו את זה."
כשהגיעו לבניין התחנה הוא נפרד משירה והתייצב ליד העמוד שסמוך אליו אמור היה להופיע הנצנוץ. הוא תכנן להישאר שם כל היום, אך שוטר שעבר שם שלח אליו מבט בוחן, ודרור נמלך בדעתו. הסיפורים של אנדי ואדווה מהמסעדה על משטרת ההגירה היו מפחידים מספיק. עדיף להיות שקוע בעבודה מאשר להיראות משוטט. הוא פנה למסעדה של תום, נחוש בדעתו לצאת הפעם מספיק מוקדם כדי שדבר לא יוכל לעכב אותו בדרך הביתה.
תום קיבל אותו במאור פנים ושאל, "אולי אתה רוצה להישאר פה קבוע? אתה עושה עבודה טובה וגם מדבר עברית."
"אני ממש מקווה שהיום זה היום האחרון שלי," אמר דרור. "ואני אצא היום בשש. לא יכול להסתכן שוב באיחור."
"אבל פדרו מגיע רק בשבע!" אמר תום, אך דרור התעלם ונכנס למטבח.
הוא עטה מסכה חדשה מהחבילה, אך כעת שם לב שהמסכות של עובדי המטבח האחרים מרופטות כאילו הם משתמשים בהן שוב ושוב, וכל היום הן החליקו להם מהאף והפה. תום היה מעיר להם כשנכנס ומתרה בהם שעלולים להיכנס לכאן פקחים בהפתעה, אך הם התעלמו. רק סשה, המלצרית שכל פעם נכנסה למטבח להביא הזמנות ללקוחות, הקפידה על עטייה נכונה של המסכה.
בצהריים עלו צעקות מאזור הלקוחות. סשה ביקשה משני סועדים להראות את התו הירוק שלהם כתנאי לישיבה בפנים והם התחילו לקלל אותה ולומר שהיא פושעת מלחמה. תום איים שיקרא למשטרה אם הם לא יסתלקו וסשה רצה להתחבא במטבח בזמן שהם עברו לצעוק עליו.
"מה הם רוצים ממני?" היא שאלה. עיניה נצצו מדמעות, והיא הסירה את המסכה כדי לנגב את אפה. דרור הכין לה כוס תה בזמן שאדווה הטבחית התיישבה ליד סשה כדי לנחם אותה. דרור ראה שהיא מנגבת את מצחה. אנדי הטבח לידו השתעל. דרור הגיש לסשה האומללה את התה, ונזכר שעובדי המסעדה היו במגע עם אחד החולים במגפה הזו רק יומיים לפני שהוא הגיע למקום.
"תגידו," הוא שאל, "העובד הקבוע שאני מחליף אותו, זה שחולה עכשיו, הוא הקפיד על המסכה שלו?"
"לפעמים," אמר אנדי.
"הוא לא כל כך האמין בהן," אמרה אדווה. "הוא היה שם כשתום התעקש שמסתובבים פקחים ברחוב. פעם אחת באמת פקח נכנס עד לפה למטבח, ומזל שתום הזהיר אותנו אז כולנו היינו עם המסכות."
"ואתם שניכם מחוסנים?"
"כן, התחסנו שנינו בחודש מרץ, כדי שיהיה לנו תו ירוק," אמרה הטבחית. "אחרת היינו צריכים עכשיו להיות בבידוד."
"אני מבין," אמר דרור, הוציא מהתרמיל שלו מסכה חדשה והחליף את זו שעטה מהבוקר. השניים כבר בסוף תקופת ההגנה שלהם, וטרם קיבלו את זריקת הדחף הנחוצה. הוא שטף מהר ככל יכולתו את כל התבניות והסירים המלוכלכים שהמתינו ליד הכיור. סשה, שחזרה כבר לשרת לקוחות, הביאה כלי אוכל מלוכלכים. הוא שטף גם אותם, וראה שהשעה כבר ארבע. הוא אומנם אמר לתום שיישאר עד שש, אך החליט שהתגרה מספיק בווירוס הזה. העובדים האחרים במטבח נראו לו יותר ויותר חולים בכל רגע שחלף, והוא עצמו לא היה מחוסן. הוא לקח את התרמיל שלו והלך לבקש את כספו מתום.
***
דרור בילה את השעות הבאות מול האזור בו הופיע הנצנוץ וסרק במבטו את השטח כמעט מבלי למצמץ. הוא חייב להצליח. שירה הצטרפה אליו ברבע לשבע, והוא נתן לה את כל הכסף שהרוויח. ממילא לא יהיה לו מה לעשות בו כשיחזור הביתה.
"תודה על הכול," אמר דרור. "אני לא יודע איך הייתי מחזיק מעמד אם לא היית מוצאת אותי פה."
"לא השארת אצלי בבית כלום, נכון?" שאלה שירה.
"ארזתי הכול בבוקר," הבטיח דרור. "עברתי על כל החדר לפני שיצאנו. כאילו לא הייתי בו."
הוא כבר בקושי שמע את שאון האוטובוסים, ולא הרגיש את ריח הפיח שהיכה בו ביום הראשון כאן, אבל האנשים שחלפו כל הזמן לידו, ומדי פעם סתם נעמדו מול עיניו כדי לכתוב משהו בטלפון שלהם, גרמו לו לחשוש שיחמיץ את הנצנוץ. שירה זזה שני צעדים הצידה כדי שיהיה להם שדה ראייה טוב יותר.
"הנה," קראה, והצביעה לימין.
דרור הסתכל לשם. הנצנוץ היה ממש לידו. הוא זינק לתוכו…
***
…ונפל על הדסקה שבמעבדה. הוא התרומם, משפשף את ידו הכואבת, ושמע את איילת קוראת, "הצלחתי, הצלחתי, בשם מארי קירי, אני כל כך מצטערת, דרור, כל כך מצטערת… כבר חשבתי שאיבדתי אותך לנצח ואתה שוכב מת באיזה יקום בלי חמצן…" היא פרצה בבכי וחיבקה אותו. דרור רצה לחבק אותה בחזרה, אבל הכול התערפל מול עיניו. מישהו הושיב אותו בכיסא. אנשים דיברו מעל ראשו והוא לא הבין דבר.
"דרור?" אמרה איילת והסתכלה היישר לתוך עיניו. "אתה בסדר?"
"אני רוצה הביתה," אמר דרור.
"אנחנו חושבים לקחת אותך לבית חולים לבדיקות," אמרה איילת.
"הביתה," הוא התעקש. הוא רצה את הדירה שלו, ואת המיטה שלו. שוב נערך דיון מעל ראשו.
"בסדר, ניקח אותך הביתה," אמרה איילת לבסוף. "אבל אם לא תתאושש נמשיך משם לבית חולים, בסדר?"
הוא זכר רק במעורפל את היציאה מהמכון וכניסה למכונית, אבל כשנסעו ברחובות הנכונים לכיוון רחוב חכמי בבל, מחשבתו התחדדה.
"מי זה?" הוא שאל את איילת והצביע על הנהג.
"יאיר השומר מהקבלה. זוכר אותו?" שאלה איילת.
"ומי היו כל האנשים שם בחדר?" שאל.
"הבוסים והעמיתים שלי. הזעקתי אותם מהחופשות והכנסים שלהם כדי שיעזרו לי להחזיר אותך. בסוף הם לא עשו כלום חוץ מלהסתכל עליי ולנסות לייצר לי עוד מהכרטיסים שנשרפו כל פעם שניסיתי להחזיר אותך."
רק כשקרס על הספה שלו בסלון שלו החל לחוש הקלה. איילת הביאה לו כוס מים מהמטבח. אלמלא התרמיל שהביא איתו מהעולם השני, הוא היה חושב שחלם הכול.
היא התיישבה לידו ושאלה בעיניים נוצצות, "אז איפה היית?" והוא לא היה בטוח אם זה ניצוץ של סקרנות או שעיניה עדיין רטובות מבכי האשמה שלה.
"בישראל," אמר דרור. "דומה לשלנו אבל מלאה אנשים משוגעים על כל הראש. היו שם אנשים שהפגינו נגד חיסונים!"
הוא סיפר לה על המקום האחר, עד שהיא השתכנעה שהוא בסדר ואין צורך להריץ אותו לבית חולים.
"למה המים בבקבוק כזה?" היא שאלה, כשהוא הוציא את הפריטים שהביא איתו מהתרמיל.
"הם מוכרים מים בחנויות. הייתי שקוע במגפה, אז לא הספקתי אפילו לברר למה הם מוכרים ככה מים בתוך כל הפלסטיק הזה שזורקים אחר כך. אני השתמשתי שוב באותו בקבוק."
"ומה זה?" היא שאלה והרימה את קופסת הבדיקה הכחולה.
"לקחתי את זה בטעות," אמר דרור, שהופתע לראות אותה. "זה היה על השולחן ביחידת הדיור שם, ולא שמתי לב שארזתי את זה. זו בדיקה מהירה לווירוס הזה שלהם. טוב, תהיה לי מזכרת מהפנדמיה ההיא." הוא הניח את הבדיקה על אחד המדפים שלו. הטלפון שלו חזר לעבוד, ראה. הוא חיבר אותו למטען ושלח הודעות למשפחה שחיפשה אותו בימים האחרונים, שידעו שהוא בסדר.
"דיווחתם למשטרה על מה שקרה? אני צריך לגשת לתחנה?" שאל.
"לא דיווחתי. פחדתי שיעצרו אותי ולא ייתנו לי להחזיר אותך," אמרה איילת. "בעיקר בגלל זה הזעקתי את הבוסים שלי מהכנס, כדי שאם יבואו לעצור אותי אז אוכל להראות להם איך להמשיך לנסות להחזיר אותך, וקיוויתי שאני אצליח להחזיר אותך מהר לפני שיתחילו חקירות."
איילת הלכה לבסוף אחרי שהוא הבטיח לה לחזור למכון למחרת כדי לספר לבוסים שלה את כל מה שעבר עליו בצורה מסודרת, ואחרי שהיא הבטיחה לפצות אותו עוד לפני הפרסום והכסף הצפויים מההמצאה שלה, ולהזכיר אותו בתור הנוסע הראשון. דרור טען את מכונת הכביסה שלו בכל מה שלבש, התקלח, החליף את בגדיו לבגדים נקיים, והלך סוף-סוף לישון במיטה שלו.

בבוקר הוא גילה שרוב האוכל שהיה לו בבית התקלקל בימים שחלפו, ונסע באוטובוס לסופרמרקט הקרוב כדי להצטייד מחדש. אחר כך הלך לדואר להוציא חבילה שהגיעה כשהוא לא היה זמין. בין לבין טלפן לכל מי שחיפש אותו בימים האחרונים כדי להתנצל על היעדרותו הלא צפויה. בצהריים ישב על כוס קפה שהוכן כהלכה בעזרת דחסן ראוי לשמו בקפה ניב הסמוך כדי לתעד את רשמיו במחשב שלו. אין ספק שהחוויה שעבר תעזור לו לשדרג את ההרצאות שלו. אולי אפילו יכתוב ספר. האם הכותרת: "ארבעה ימים בפנדמיה" תעורר עניין בקוראים? אחרי הצהריים חש שהיום הזה עייף אותו הרבה מעבר לצפוי. כנראה נפילת מתח לאחר כל ההתרגשות. הוא הודיע למכון של איילת שיגיע לספר להם הכול רק מחר והלך לישון מוקדם.
***
כשהתעורר בבוקר למחרת חש כאילו דרסה אותו משאית. ראשו כאב. הוא היה בטוח שיש לו חום. כשהתיישב במיטה תפס אותו התקף שיעולים.
אוי לא, הוא חשב. הבדיקה! הוא קם מהמיטה והתנודד לסלון, שם הוריד את הבדיקה מהמדף ופתח את האריזה. קובי היה מרוצה לראות את זה, חשב, כשעקב אחרי ההוראות בעזרת זכוכית מגדלת, דגם את עצמו ואז המתין. שני קווים התנוססו בחלונית הבדיקה עוד לפני שהסתיימו חמש־עשרה דקות ההמתנה.
דרור בהה המום בחתיכת הפלסטיק הקטנה. הוא חולה אפס. הוא הביא איתו נגיף שגרם לפנדמיה שקטלה מיליונים בעולם מקביל. הוא חייב לבודד את עצמו עד שיחלים. ואז נזכר במה שקרא על הנגיף הזה בעולם המקביל. הוא מדביק עוד לפני התסמינים. הוא כנראה הדביק את איילת. ואת כל העמיתים שלה. ואת האנשים באוטובוס. ובסופרמרקט. ובדואר. ובבית הקפה. איך יכול היה להיות כל כך חסר אחריות? שאל את עצמו. הוא היה צריך להכניס את עצמו להסגר מייד כשחזר. הוא היה מטושטש בהתחלה מכדי לחשוב על זה, נזכר, אבל היה לו די זמן לחשוב על זה לאחר מכן. דרור המשיך לבהות בערכה. כל מה שקרא על המגפה בעולם האחר שב אליו. העוצר בסין, כל המתים, רבים מכדי לספור אותם, עומסים על משרפות, בתי חולים קורסים. והוא הביא את זה בגופו הביתה.
מה יעשה? הוא לא יכול לעצור את זה לבדו, ידע, מה עוד שחש את החום שלו ממשיך לעלות בכל רגע חסר מעש שחלף. הוא חייב לפעול לפני שיהיה חולה מדי.
הוא שלח מייד הודעה לאיילת שתעביר הלאה לאנשי המכון, אבל מה עם כל האחרים? אסור לו להפיל את העולם שלו לאותה צרה שהעולם ההוא שקוע בה. דרור הפעיל את המחשב שלו וחיפש את מספר הטלפון של האגף לאפידמיולוגיה במשרד הבריאות.
מישהי ענתה לו, ומרוב שחש ברע אפילו לא קלט את שמה. משהו באות ק'.
"בבקשה תקשיבי לי עד הסוף," הוא התחנן תוך כדי שיעול, "מה שיש לי להגיד הולך להישמע פנטסטי, אבל אני נשבע שהוא אמיתי. אני חולה אפס בנגיף ממשפחת הקורונה שיכול לגרום לפנדמיה. והייתי במגע הדוק עם המון אנשים. המון."
***
כשהשתחרר ממתקן ההסגר חודש לאחר מכן התקשורת צבאה עליו. סגירת הגבולות המהירה מנעה מהנגיף לצאת מישראל, ומבצע החיסונים הארצי המהיר שנערך הוכתר בהצלחה, עם כיסוי של 97% מתחסנים. עשרות האנשים שדרור הדביק אותרו בזמן, ורק מעטים מהם הספיקו להדביק אנשים נוספים לפני שהחיסונים ובידודי המגעים חסמו את המשך ההדבקות. אף אחד לא חלה קשה מאוד, אולי בזכות החיסונים שקיבלו במבצע החיסונים עשר שנים קודם לכן. המחלה נעלמה והמדינה חזרה לשגרה.
איילת פרסמה את המתקן שלה ושניהם הפכו למרואיינים מבוקשים.
באחד הערבים דרור פתח קובץ חדש במחשב. "חולה אפס" הוא כתב בכותרת, לחץ על מקש הורדת השורה והקליד, "או איך כמעט גרמתי לפנדמיה". הוא היה בטוח שהספר הזה יהפוך לרב מכר. אולי אפילו סרט. הוא חייך לעצמו כשהקליד את משפט הפתיחה.