"את מבטיחה לבוא, נכון?" אגם חיבקה אותי.
אבודה בסבך התלתלים והבושם, הנהנתי. היא הרפתה ממני, והרימה אצבע אחת, "ואני לא מוכנה לשמוע תירוצים! את תבואי וזהו."
"ברור." חייכתי אליה. היא חייכה חזרה.
"אני אכין לך מקום מראש. אל תדאגי. יהיה לך איפה לעבוד, ויהיה לך איפה לגור, ואני אפילו ארשום אותו לגן ביחד עם אשחר." היא ליטפה את הבטן שלי. אף אחד עוד לא ידע חוץ מאגם. ליטפתי את שלה בחזרה. תיאמנו את ההריונות, אבל לא הצלחנו לתאם את הצעות העבודה. היא הייתה צעירה ממני בשנתיים ובזוגיות יציבה, כך שהייתה יכולה לצאת לנסיעות ארוכות טווח. לא כמוני – בודדה ומעל גיל ארבעים.
"את לא הולכת לקרוא לבן שלך אשחר," אמרתי, "את תקראי לו שחק, או מרום, או עוף."
"עוף?" היא צחקקה," אני לא חושבת. אשחר זה שם יפה."
משכתי בכתפַי. "את תראי. יקינטון לא תרשה לך לקרוא לו אשחר."
ברקע נשמעה קריאה אחרונה לנוסעים, והוראות הגעה לשער. אגם חיבקה אותי שוב.
"תבטיחי."
"אני מבטיחה."
הצלחתי לא לבכות כשהחברה הטובה ביותר שלי הפנתה לי את הגב והלכה. היא הייתה חייבת ללכת. לא היו הצעות עבודה כאלה על כדור הארץ. לא מאז המשבר הכלכלי האחרון. היא חיכתה ככל שהייתה יכולה, אבל אני לא הצלחתי למצוא עבודה דומה לשלה. לא היו צריכים את הכישורים שלי על מושבה חדשה. אבל אחרי שהיא תגיע לשם, אחרי שהיא תתבסס, היא תוכל להזמין אותי לשהות אִתה. כרטיס טיסה לכיוון אחד, ואהפוך להיות אזרחית המקום.
עדן 2 קראו למושבה החדשה. היא הוקמה במכתש הולדן במרחק של מאה קילומטר בלבד מהמושבה הראשונה על מאדים, ובניגוד לעדן 1, היא לא הייתה פתוחה רק למדענים ולטכנאים, אלא גם לבני ובנות משפחותיהם. בעוד חמש שנים תכננו לפתוח את המושבה גם לחברים קרובים, וזו הייתה התכנית של אגם ושלי. היא תגיש את הבקשה, אני אשלח את המסמכים מכאן, ונהיה שוב ביחד. החברות הכי טובות, כובשות ביחד את מאדים.
היו עוד מושבות במערכת השמש, בירחים של מאדים, בנוגה, ואפילו בחגורת האסטרואידים. כל מקום גדול מספיק לשכן עליו אדם ומערכת ייצור חמצן הפך לנדל"ן מבוקש. כולם מיהרו לצאת מכדור הארץ. "הבריחה מכדור הארץ", כך קראו לזה. בהתחלה העשירים, ואחר כך המדענים, המהנדסים והרופאים, ביחד עם הטכנאים, מפעילי הציוד הכבד והכורים הגרעיניים. מי שיכול להקים בתים ומי שיכול לגור בהם.
אגם הייתה גאולוגית, והייתה אמורה לצאת רק בעוד שנתיים, עם הגל השלישי למאדים, אבל יקינטון הייתה ביולוגית מולקולרית, מומחית לפוטוסינתזה של אצות, וכולם רצו כאלה במושבה שלהם. הן הצליחו למצוא הצעת עבודה לשתיהן, והמזמינים של יקינטון אפילו הסכימו לשלם על הטיסה של אגם. אבל אף אחד לא היה צריך עורכת דין, בייחוד לא מומחית לדיני מים. נשארתי מאחור, בכדור הארץ הננטש במהירות.
עוד חמש שנים. ניסיתי לתפוס את משך הזמן. כאשר הזימון מאגם יגיע, הביצית המופרית ברחם שלי כבר תלך לגן חובה. אולי אפילו אמצא מישהו להיות אִתו? אגם לא תוכל להזמין שלושה אליה בגלל קיצוב החמצן, אבל אולי, אם אמצא ביולוג מולקולרי משל עצמי…
"לאן?" נהג המונית שעצר לידי היה כנראה האדם היחיד בכדור הארץ עם סיכוי נמוך משלי להגיע למאדים בקרוב. הוא עישן.
"סוקולוב פינת נתניהו." נכנסתי למושב הקדמי, "ותפעיל מונה בבקשה."

המסר המצולם הראשון מאגם הגיע שבוע אחרי שילדתי. חופית שכבה על הבטן, כמו שהאחות הדריכה אותי, פולטת בועות רוק קטנות, ואני נשכבתי לידה והפעלתי את הלוח. חיכו לי חמש הודעות ממנה. התחלתי מהמסר האחרון, העדכני ביותר.
אגם חייכה אלַי, מוקפת במסגרת ווינטאג', פניה אפרוריים.
"הי מותק." היא חייכה ונופפה אלַי. חייכתי חזרה, אפילו שהיא לא הייתה יכולה לראות אותי, כמובן.
"תראי," אמרה וסובבה את המצלמה למטה. חולצה אדומה פרחונית נמתחה על בטנה התפוחה. "זוכרת כשקנינו את זה? בחנות הטיפשית ההיא בדיזינגוף? היא סוף-סוף מתאימה לי." היא החזירה את המצלמה לפניה. "הרופא כאן אמר לי שאני אצטרך להיכנס לקיסרי." החיוך נמוג משפתיה. "זה בסדר, אל תדאגי לי. יש כאן חדרי ניתוח מעולים. פשוט…" היא נאנחה והשפילה את עיניה, "רציתי שנלד ביחד."
גם אני רציתי. זו הייתה התכנית. כאשר אגם התחילה לדבר על ניצול 'זכות הילד' שלנו, הנחתי שהיא מתכוונת ליקינטון ואליה. אבל היא התכוונה אלַי. ההריונות שלנו נקלטו ביחד, ותאריך הלידה הצפוי היה זהה. דיברנו על שלבי ההיריון ביחד, על להגיע לחדרי הלידה ביחד. קנינו בגדי היריון ביחד, חליפות תואמות. אבל כשהיינו בחודש שני הן התקבלו לעדן 2, ואת שאר ההיריון העברתי בצילום מסרים עבורה ובהמתנה שהם יישלחו למאדים. מסרים אישיים לא היו בראש השידורים, כמובן, ורשימת ההמתנה ארכה חודשים. מספיק חודשים בשביל שאני אלד והיא תיכנס לקיסרי.
חופית נרדמה לידי. היא נשמה בשקט, גבה עולה ויורד במהירות.
תהיתי איך עברה הלידה של אגם. איך היא הסתדרה אחר כך. אם יקינטון עזרה, או שמא האנשים על הכוכב הזר הכריחו אותה לחזור לעבוד. זו הייתה אמורה להיות מושבה שמעודדת זוגיות, אבל הם לא היו מוכנים לילדים עדיין.
רציתי להיות אִתה שם. רציתי להחזיק לה את היד. לחבק אותה אחרי הלידה. אבל זה לא קרה. במקום זה הקשבתי לתיאור מעקב ההיריון שלה.
"את לא תאמיני איזה צרות עשו לנו כשגילו שאני בהיריון ולא הצהרתי על זה מראש. לא שקללו את התינוק בחישוב החמצן שלנו. היית מאמינה? חישוב חמצן. הילד יצרוך להם שני ליטר יותר לשעה או משהו כזה. זו לא אשמתי שהם לא מוודאים שאישה לא בהיריון לפני שהיא מגיעה אליהם."
אגם נאנחה והסיטה את השׂער מפניה. "משוגעים כאן, כולם. כשתגיעי לכאן, תביני כמה. אה! וכמעט שכחתי לספר לך על הרופא שלנו. וואו, היית צריכה לראות את הפרצוף שלו כשסיפרתי לו על ההזרעה. דוקטור סידהארטה. אנחנו קוראות לו סיד, כמובן." היא חייכה שוב, "הוא כירורג, מומחה לטראומה בכלל שאמור לטפל בידיים שבורות ומתיישבים שלא יודעים להיזהר. הוא כל כך נבוך בכל פעם שאני באה אליו לסקירה. אני חושבת שהוא יהיה מאושר כשהתינוק ייוולד. ככה הוא לא יצטרך לראות אותי יותר."
צחקתי בשקט כדי לא להעיר את חופית.
"אני צריכה לסיים, מותק שלי," אמרה. "יש לנו חמש דקות בסך הכול. את אמורה לקבל את כל המסרים מהשנה האחרונה בבת אחת. אני מקווה שבפעם הבאה אצליח להשיג תור מוקדם יותר."
היא רכנה אל המסך והדביקה לו נשיקה. יכולתי לדמיין את יקינטון נוזפת בה אחר כך, היא שנאה כשאגם עשתה את זה.
"עוד מעט, קוצי. עוד מעט," אמרה, והמסך החשיך.
נשענתי לאחור. אגם קראה לי קוצי כשנפגשנו, בטעות. היא לא שמעה נכון את השם שלי. אחר כך היא התנצלה מאה פעם, עד שהתחלתי לצחוק, והיא התחילה לצחוק, ושתינו הברזנו מהשיעור והלכנו לשתות בקפה הגרוע באוניברסיטה. היא למדה אז לתואר ראשון בפיזיקה כי כולם אמרו שהעתיד נמצא שם. אני למדתי רפואה כי כולם אצלי במשפחה היו רופאים. שתינו עודדנו זו את זו לעבור אחרי שנה למקצוע קל יותר ואהוב יותר.
רפרפתי על המסרים האחרים ממנה, מהאחרון לראשון. ההיריון שלה הלך והתכווץ, והאופטימיות שלה נעשתה מובהקת יותר. החיים על מאדים שחקו את החברה שלי, אבל בהרצה לאחור היא נראתה עליזה יותר. אהבתי את הדמות שלה במסר הראשון. חוששת שלא יצליחו להתאקלם, אבל מקווה שימצאו לעצמן בית. הבטן שלה בקושי נראתה. הקפאתי את התמונה. היא הייתה יפה כל כך. ידעתי שאילו הייתה לצדי היא הייתה אומרת שהיא השמינה נורא. או שהעיגולים השחורים מתחת לעיניים שלה היו בולטים מדי. או כל מיני פגמים שאני מעולם לא ראיתי בה. היא הייתה אגם, ותמיד נראתה אותו הדבר בעינַי.
למרות ההתאקלמות במושבה החדשה והמאבק במקצוע על כוכב לכת זר היא הקפידה לצלם לי מסר כל חודש. הרגשתי כמו חברה גרועה, הקלטתי לה רק ארבעה מסרים, ותירצתי את זה ברוחב פס בעייתי ותור ארוך. אבל האמת היא שפשוט לא רציתי להקליט לה מסרים. החיים על כדור הארץ לא השתנו בכלל. פוליטיקאים מושחתים. גזרות תקציביות. איום במלחמה עם איראן. המסים עלו, ושמחתי שהפסקתי לשתות בהיריון כי כוס גולדסטאר עלתה יותר ממאה ש"ח. אילו אגם הייתה כאן היא הייתה צוחקת ואומרת שהיא מוכנה להשתין לי לכוס ולהציל אותי מהגולדסטאר שלי. אבל אני אהבתי את הטעם.
על מאדים לא היה גולדסטאר. היה להם כוכב שלם להפריח, חיידקים לביית כך שיתאימו לקרקע ויפיקו חמצן, צמחים שצריך היה להתאים לקרינה שהגיעה מהשמש, והיסטוריה של מיליוני שנים לחקור. מאדים היה גן עדן לגאולוגים, ואגם הייתה שם.
מה יש לי לספר לה שיתחרה בדברים המדהימים שלה?
סובבתי את הלוח אל חופית והפעלתי את ההקלטה. "הי מתוקה שלי," אמרתי לרמקול בחלק האחורי, "תראי מה יש לי."

שנה אחרי שאגם עברה למאדים התרסקו שני לוויינים, סיני וקוריאני. החדשות הקדישו להם בקושי שלוש דקות במהלך כל היום. היו כמה אתרים שניסו לדבר על הסיבה להתרסקויות, ושתי הממשלות הודיעו שהן ישגרו לוויינים חדשים להחליף את הקיימים.
"שחק, תגיד שלום לחופית!"
ילד בלונדיני סבוך תלתלים הידס במהירות כדי להתרחק מהמצלמה הרוטטת שאמו החזיקה בידה. חופית הצביעה על התמונה, "שה-שה!" היא אמרה, ואני חיבקתי אותה.
"חכמה שלי," נישקתי ונתתי לה לרדת מהספה.
אגם סובבה את המצלמה אליה, "אני מצטערת. כל היום הוא התכונן לפגוש אותך, ועכשיו הוא לא מוכן לעמוד לרגע." ברקע שמעתי את יקינטון נוזפת בו בטון המוכר להורים שילדיהם מביישים אותם מול חבריהם. המצלמה המשיכה לרטוט בזמן שאגם התיישבה על כורסה ורודה בשיכול רגליים. ידעתי איך היא נראית גם מבלי שתעביר את המבט לגוף מלא. היא תמיד שיכלה רגליים על כורסאות. עננה קטנה התרוממה מהכורסה כשהיא טפחה עליה.
"הכול פה מלא אבק," אמרה, "כמו לגור באתר בנייה." היא המשיכה להסתכל אלַי, וברקע שמעתי את יקינטון ממשיכה לנזוף בשחק המסכן. התחלתי לרחם על הילד הקטן. הוא היה יפהפה, כמו אבא שלו כנראה. אגם ידעה לבחור את האבא הנכון. לא כמוני. לאגם היו קריטריונים מובהקים שכללו גיל, משקל, אינטליגנציה, מקצוע, מבנה גוף, היסטוריה רפואית וגנטיקה טובה.
אני רציתי מישהו שלא יהיה נמוך.
חופית הייתה מתוקה, אבל לא יפהפייה כמו שחק. באחד מהמסרים המצולמים התוודיתי שאני חושבת שאגם בחרה את הגנים של הבן שלה טוב משבחרתי עבור הבת שלי. את המסר הבא אגם התחילה בלנעוץ מבט זועם במצלמה ולהגיד, "את מטומטמת, קוצי." היא חיבבה את הילדה שמעולם לא פגשה, ושנאה את התקפי חוסר הביטחון שלי. היא סיכמה את המסר ההוא במלים, "לא מעניין אותי מה את חושבת על עצמך, תחשבי על חופית במקום הראשון. תמיד."
אגם דיברה על סלעי משקע וקרח תת-קרקעי ומשהו שנשמע כמו אלבדו של ניוטרונים. היא הזכירה משהו לגבי אטמוספרה, שוב, וציטטה בדיחה של גאולוגים. היא חייכה, וכך יכולתי לדעת שהגיעה שורת המחץ שלה.
ואז היא אמרה, "הגשתי בקשה להרחבת היחידה בחדר אחד. הוא יהיה צמוד לשלנו, זה נהדר."
הרחבה. עכשיו. יש לנו עוד ארבע שנים עד שנגיע למאדים. היא ודאי הייתה שוב בהיריון. ולא סיפרה לי. המרחק הפריד ביננו יותר משחשבתי. הייתי בטוחה שהחברות ביננו תצליח להתגבר על עשרות מיליוני הקילומטרים שביננו, על העיכוב בתקשורת, על היכולת להעביר מידע רק פעם בכמה חודשים. אבל היא נכנסה שוב להיריון, ואני אפילו לא ידעתי שהיא מתכננת עוד ילד.
היא המתינה רגע. הרחשים ברקע נדמו. יקינטון התפייסה עם שחק, כנראה. תהיתי האם אני אמורה לשלוח לה ברכת מזל טוב בשדר אקספרס יקר. מה אומרים לחברה שהייתה פעם קרובה? ואיך נצליח להתאקלם שם אם אגם תהיה עסוקה בשני תינוקות?
"זה מושלם, את מבינה? הגשתי בקשה לתוספת חמצן, ואת זה יקינטון אישרה, כי היא ממונה על האישורים. ואז הגשתי בקשה לבנייה, ואת זה אישרו בלי בעיה כי האישור לתוספת חמצן כבר עבר, ואז…"
היא המשיכה לתאר את תעלוליה במבוך האישורים בעדן 2. מסתבר שהיא התחייבה לגיוס מוקדם של שחק לפינוי אשפה מהמושבה בתמורה לחדר השני, והשכירה את שירותיה של חופית בתור מאבקת אבנים.
חופית.
פתאום הבנתי. היא הגישה בקשה לחדר נוסף בשבילנו. לא בשביל הילד הנוסף. ברור שלא יהיה להם ילד נוסף, עדן 2 לא הייתה פתוחה עדיין לילדים באופן רשמי. החיוך שלי היה כל כך רחב שראיתי את השיניים שלי מבהיקות מהמסך.
אגם רכנה לפנים, פניה ממלאים את שדה הראייה שלי. "עוד מעט, קוצי, עוד מעט." שמעתי את יקינטון צועקת ברקע, ואגם אמרה, "יש לך ד"ש."
היא חייכה שוב והמסך החשיך.
חופית שרה לעצמה ברקע. תהיתי האם להקליט אותה עבור אגם. עמדתי לקבל קידום, וידעתי שבקרוב אוכל לשלם מספיק על שידור פעם בחודש במקום פעם בשלושה חודשים, גם בשביל אגם. ידעתי שהיא דואגת שלא אצליח לחסוך מספיק לכרטיס טיסה בתוך שלוש שנים, אבל אני לא דאגתי. תוך שנתיים אהיה מנהלת משרד המים המחוזי, ועם קצת כסף שיחליק למקומות הנכונים, חופית ואני נהיה בדרך לכוכב האדום. אולי אפילו במחלקה ראשונה. זה כרטיס לכיוון אחד, כדאי שיהיה נוח.
הדלקתי את המסך כדי להקליט הודעה. הייתי חייבת לתפוס את האושר הפתאומי ולשלוח לאגם.
לא הספקתי להקליט אותה. הבוסית שלי התקשרה והייתי חייבת לענות. היא הייתה לבושה בחליפה רשמית, אבל הצווארון לא היה מכופתר כרגיל, קווצות שׂער ברחו מהקוקו המוקפד שלה, והיו לה עיגולים שחורים מתחת לעיניים.
"שלום גברת קיציס," אמרה. עבדנו ביחד רק שלושה חודשים, לא מספיק בשביל למוסס את הרשמיות ביננו. לא היינו חברות, לא הכרתי אותה כמעט. אבל הייתה ביננו הבנה של הנשים המעטות שהצליחו לטפס גבוה מספיק בחברה שלנו.
"שלום," עניתי, כשאני מנסה ליישר את השערות הסוררות תוך כדי החזקת הלוח יציב ככל הניתן. "יש משהו דחוף? אני לרוב לא עונה לשיחות בסופי שבוע." מהיתרונות של הוותק במשרד.
"אני מצטערת להפריע לך בשבת, אני בטוחה שאת עסוקה." היא לא נראתה מצטערת כל כך. היא נראתה עייפה.
"אין שום…"
היא לא נתנה לי לסיים.
"אני מצטערת, אבל עלַי לבקש ממך להתפטר."
תהיתי האם לצחוק. "להתפטר? אחרי כמעט עשר שנים במשרד?"
"תשע שנים ואחד עשר חודשים, למעשה," היא אמרה. "העבודה שלך לא הייתה משביעת רצון לאחרונה."
"מה? אחרי כל החוזים שהשגתי לכם? עבדתי עד אמצע הלילה בלי סוף." הקפדתי לשמור על קול שקט, לא להבהיל את חופית. "זה בגלל שילדתי? מותר גם לי לגדל משפחה, את יודעת. אני אתבע אתכם על הפרת סעיף 20 לחוק שוויון נשים."
"את יכולה לתבוע, לא תוכלי לנצח," אמרה בשקט.
"אני לא מבינה," אמרתי. הבוסית שלי נראתה עייפה עוד יותר. האיפור שלה היה מרוח מעט. "זה לא קשור לעבודה שלי. אני יכולה להוכיח את זה. כל בית משפט…" פתאום הבנתי שזו לא השיחה הראשונה שהיא עורכת. השתתקתי. גם היא שתקה.
"יש סיבה אחרת. נכון?"
היא שתקה. לאחר רגע ראיתי את האצבע שלה נעה על המסך, והודעת 'השיחה איננה מתועדת' הופיעה על המסך שלי. אה.
"מר גולדשמיט היה פזרן מעט בכסף של החברה." מנהל הפירמה, השם שלו היה על הדלת הראשית למשרד מהיום שבו התקבלתי ללימודי משפטים.
"פזרן?"
היא הנהנה. "הוא מעל בכספים כבר שנים, מסתבר. הוא רוקן את כל החשבון של החברה וטס לנוגה." היא הרימה לרגע את מבטה, כאילו בודקת את דלת הכניסה למשרד. "אני יודעת שיש לך איך להסתדר. את תצליחי."
נוגה? היו שם רק עובדים שחורים וערי תענוגות. שם מתוחכם לבתי זונות. הצרכנים העיקריים שלהם היו עשירים ועשירים מאד. אלא אם מר גולדשמיט בן הששים החליט לעבור לשם כדי לעבוד במשאבות האטמוספרה שהיו אמורות להעביר גזים למאדים.
"ואת?" היו לה שני ילדים, ובן הזוג שלה לא עבד. הוא פוטר בגלי המשברים שהקדימו את המשבר הכלכלי הנוכחי.
היא משכה בכתפיה. "אני מחזיקה מספיק מניות. אולי נעבור ללונה-פורט." ההתיישבות על הירח. היא הורכבה מאנשים שתפעלו את נמל החלל על הירח, מהאנשים שסיפקו בידור לאנשים שתפעלו את נמל החלל על הירח ומעשרות חנויות תיירים.
"מה תעשי שם? תתמחי בדיני זנות?"
"אין לנו ברֵרה," אמרה. "לא נוכל להתקבל לברהה. הם העלו את הדרישות מאז פברואר." היא שתקה לרגע והוסיפה, "אני מצטערת שאני עושה את זה דרך הטלפון. הורו לי לא לאפשר לאף אחד להגיע למשרדים היום."
כמובן. אנשים שפוטרו מעבודתם נטו להיות אכזריים ואלימים. "מתי ההוצל"פים מגיעים?"
"הם כבר כאן," ענתה. "את האחרונה שהתקשרתי אליה. אני יודעת שאת מקבלת תשלום על פי שעה, ורציתי שתקבלי כמה שאפשר מהשבת הזו. את זה הוא לא הצליח לקחת אִתו."
לא הצלחתי לחייך. בזכות העיכוב בשיחה הרווחתי עוד כמה שקלים לחשבון אבל אם החברה מתמוטטת, השקלים האלה לא יעזרו לי.
"אין לך קשרים במקרה בטיסות לעדן 2, נכון?"
היא נדה בראשה. "אם תרצי להגיע ללונה-פורט, תגידי."
הסיכוי שאגיע ללונה-פורט היה זהה לסיכוי שאהפוך לברונית סמים.
"תודה," אמרתי לה.
היא החוותה בראשה והסיטה את ידה על המסך. הוא החשיך. פתחתי את חשבון הבנק שלי. היו שם כמה אלפי שקלים זמינים. השאר היה מושקע במניות ובחסכונות ארוכי טווח, אלה שכל יועצי ההשקעות אמרו שישרדו את המשבר. בסך הכול הסכום הגיע לכמעט 90 אחוז מעלות הטיסה למאדים. אצטרך עוד חלק נכבד כדי לשלם על החמצן שלנו שם עבור החודשים הראשונים של ההתאקלמות.
לא הצלחתי לחשוב. הייתי אמורה לקבל קידום. גולדשמיט בעצמו אמר לי לפני שבועיים שאני הבאה בתור לניהול גבוה. עכשיו הבנתי שכשהוא אמר לי את זה, הוא כבר גנב את רוב המשכורת העתידית שלי. ושל כל השאר, בעצם. טיסות לנוגה יצאו פעם בשנה, והתור אליהן היה ארוך יחסית. מעט אנשים היו יכולים להרשות לעצמם את הנסיעה לערים הצפות.
לעזאזל.
הייתה לי ילדה לפרנס, והיו עוד שלוש שנים עד לטיסה לעדן 2. הייתי חייבת לשרוד עד אז. אני יכולה לטוס ללונה-פורט, כמו כולם, אבל מה אעשה שם? איך אמשיך להרוויח כסף? אפתח חנות מזכרות? אנקה חלונות לתיירים עשירים? וכמובן, מה אעשה עם חופית? לונה-פורט היא לא מקום עבור ילדים קטנים, כאלה שצריכים ללכת לבית ספר ולגדול עם ילדים אחרים. ברהה לא הייתה אפשרות מבחינתי. מושבה סגורה בתחילת הדרך, מתחת לפני האדמה עם רשימת המתנה אדירה. שלא להזכיר שאם ארצה מקום על טיסה למאדים מהירח, אצטרך להיכנס לרשימת המתנה חדשה לגמרי, ומי יודע מתי יגיע תורי, וכמובן, חלק ניכר מהכסף שכבר הרווחתי ילך לשלם על החמצן והאוכל שלנו על הירח. זו הייתה המלכודת הידועה של הניסיון להגיע למאדים בדילוגים. תאורטית קל יותר לצאת מבאר הכבידה של הפלנטות האחרות ולכן הטיסות מהירח או מנוגה היו זולות יותר, אבל כילית את רוב כספך בניסיון להחזיק מעמד בתחנות המעבר ומעולם לא הצלחת לצאת.
על כדור הארץ יש לי סיכוי להשיג עבודה כעורכת דין. לא אצטרך להיתקע כאן לנצח, והעתיד שלנו בערך מובטח. אני רק צריכה למצוא דרך לשרוד, זה הכול.

"אני מצטער," הוא אמר וניתק.
הלוח שלי החשיך. הוא לא באמת הצטער, כמובן. כמו כל עשרים אנשי כוח האדם שהיו לפניו, או חמישים הבוטים שסירבו להעביר את השיחה שלי הלאה כי משהו בקורות החיים שלי לא התאים להם.
לוחות העבודה היו מלאים בהצעות לרופאים, בעיקר למומחים בטראומה. הם אזלו ביחד עם המושבות החדשות. היו הרבה הצעות לעובדי כפיים, טכנאים ומפעילי מכונות. חלק מבתי החרושת והחקלאים התחננו לידיים עובדות בהשכלה נמוכה. הגשתי את הבקשות, אבל שנות הלימוד שלי פסלו אותי עוד לפני שהגעתי לקול אנושי במערך הסינון.
לא היו בכלל הצעות לעורכי דין. עורכי הדין של החברות הגדולות עברו עם מקומות ההעסקה שלהם לירח או לנוגה. החברות הקטנות התמוטטו, ומה שנשאר היה בתחומי דיני המשפחה או פלילים שנמהלו זה בזה. יותר מדי אבות ואמהות נטשו לפלנטות האחרות, פחות מדי הורים הצליחו להסתדר בלי להשלים הכנסה ברחוב. חלקם ספסרו את הבנות שלהם. חלקם את הבנים. ניסיתי לעבוד כעורכת דין פלילית במשך שבוע. הייתי יכולה להתמודד עם העומס הרגשי ועם הדמעות, אבל כאשר התברר לי שלא ישלמו לי משכורת בסוף החודש כי משרד הפנים מעכב את המשכורות של כל העובדים בגלל מעילה, חטפתי מהקפיטריה כריכים שיספיקו ליומיים ויצאתי מבלי לחזור. ממילא אי-אפשר היה לאכוף את התוצאות של המשפט. איך אפשר לגבות מזונות מהורה שנמצא במרחק מיליוני קילומטרים מילדיו?
אבל לא הייתה עבודה אחרת. הייתי יכולה לנסות לשחק עם קורות החיים שלי על מנת לכסות על שנות ההשכלה העודפת ולהתקבל לעבוד במפעל. זה לא היה חוקי, אבל היינו צריכות לשרוד איכשהו. מאדים הפך רחוק יותר מיום ליום.
"אמא," זו הייתה חופית בשיחה נכנסת, "אני יכולה להישאר לישון אצל שונית?"
"בטח." לא שמתי לב שאני מחפשת בלוחות התעסוקה כבר שעות. לא חיבבתי את שונית שגרה עם אמהּ ושלושה אחים בדירה בת שני חדרים. אבל אם היא תישאר לישון אצל חברה, זה יחסוך לנו תלושי מזון.
"תודה!" חופית הפריחה לי נשיקה באוויר וכיבתה את הקו בצד שלה.
פתחתי את קורות החיים שלי. איך אני יכולה להיפטר משתים-עשרה שנות לימוד עודפות? התחלתי לחפש טלאי תוכנה מתאים.

העמסתי את הערמה האחרונה של הבגדים למכונה והתיישרתי. הגב שלי צעק בכל אחת מהחוליות שלו. הכאב התחיל בקשת של כפות הרגליים, המשיך בדקירות בקרסוליים, טיפס דרך הברכיים אל הגב ונגמר בכתפיים. הוא לא עזב אותי כבר יותר משנה.
הפעלתי את המכונה ותייגתי את הערמה. "מר כהן". למר כהן הייתה חיבה לסופגניות, על פי כמות הריבה שהכילו מכנסיו.
נחום המיוזע, שהיה הבוס שלי צעק, "מותק, תיגשי לאדון בדלת." כולנו היינו 'מותק' עבורו, אבל אני הייתי המותק הקרובה ביותר לכניסה, ולפיכך הנחתי שהוא מתכוון אלַי.
למכבסה נכנס גבר ששערות בקעו מהחלק העליון של החולצה שלו. היא הייתה מפוספסת בירוק וסגול, עם פרחים בצבע חום שזורים בין הקווים. הוא הטיל את צרור המפתחות שלו על הדלפק, נשען עליו, קרץ אלַי ואמר, "לא חם לך עם כל הבגדים האלה?"
נשמתי עמוק, חייכתי ועניתי, "אפשר לעזור לך?"
הוא בחן אותי, מכפות הרגליים ועד החזה, ומבלי להרים את מבטו משם אמר, "בטח, מותק."
"עם כביסה. יש לך כביסה למסור?"
הוא מצמץ בשפתיו. "יכולה להיות לי."
נשמתי שוב. הרגשתי את החיוך שלי נמתח עד דק. "אם אין לך כביסה, מה אתה עושה כאן?"
הוא המשיך לחייך. "בשביל הבחורות, מותק." הוא נגע ביד שלי. משכתי אותה במהירות לאחור.
"נחום!" צעקתי. שמעתי קרקוש מאחור, אבל נחום לא הגיע.
"מה קרה, בובה, את מפחדת מגבר אמִתי?" הוא המשיך לרכון לפנים. העיניים שלו נראו כהות בצורה חשודה.
"נחום!" צרחתי.
נחום הופיע, מיוזע ועצבני כרגיל. "מה קרה?"
הגבר הזדקף. "ניסיתי להציע לחברה שלך משהו."
נחום הסתכל אלַי במבט שואל.
"אין לו כביסה. אין לי מה לעשות," עניתי.
"את טיפשה כמו שאת נראית, הא?" נחום גיחך.
הגבר הצטרף לצחוק שלו.
"לכי, לכי," אמר נחום, "את לא מבינה כמה כסף הפסדת עכשיו. גם כן עורכדינית."
נבלעתי על ידי מתלים מלאי כביסה וקיטור ממגהצים. שמעתי את שניהם צוחקים מאחורַי. ידעתי שאם רק אתן להן לבקוע, דמעות זעם ועלבון יציפו אותי. אבל לא יכולתי להרשות לעצמי לבכות. לא עכשיו, לא מולם. כל עוד נחום יכול היה להתנשא עלַי, הוא שילם לי משכורת והעסיק אותי ככובסת. קורות החיים שלי כבר לא הרשימו אף אחד. לא היו צריכים יותר עורכי דין. לפחות לא בארץ. היו שמועות על פירמות בחוץ לארץ, אבל התחרות הייתה עצומה. לא היה לי סיכוי להתקבל. הטיסה למאדים התרחקה עם כל משכורת רעב שקיבלתי. בקושי נשאר לי מספיק בשביל ההודעות התלת-חודשיות לאגם שהורכבו בעיקר מתמונות סטילס של חופית ושלי, עם כתובת קצרה "מתגעגעות המון, נשיקות וחיבוקים". המסרים של אגם לא השתנו. המסר האחרון שקיבלתי ממנה הכיל תיאורים ארוכים של המלחמה שלה באבק האדום, צילומים של שחק מתרוצץ אחרי צלליות של פרפרים, ותמונה אחת של כר דשא ירוק במרכז המושבה עם שלט קטן "כאן יקום יער".
כבר לא ידעתי אם נצליח להגיע לשם. התכניות שלי השתבשו לגמרי. נאחזתי בחלום שהלך והתרחק ממני עם כל תלוש מזון, עם כל מסר שלא יכולתי לשלוח בגלל העלות שלו.
חמש שעות מאוחר יותר סיימתי את יום העבודה, קיבלתי את תלושי המזון שלי, ויצאתי. הדלת נטרקה מאחורַי. הרחובות שהובילו הביתה היו חשוכים מדי, בעיקר מאז שהחלו בקיצוב החשמל.
הגבר נשען על אחד מהקירות ברחוב, רחוק מספיק מהמכבסה כך שלא אוכל לרוץ חזרה. "את יכולה להרוויח הרבה מאד כסף," הוא אמר. הקול שלו היה מתון יותר מאשר בבוקר.
"אני לא מעוניינת. תודה." המשכתי לצעוד לכיוון הבית.
הוא החל ללכת בעקבותיי, "נחום אמר שהיית עורכת דין. את אמורה להיות חכמה מספיק כדי להבין רמזים."
לא עניתי. אולי אם לא אדבר הוא לא ימשיך. הם מחפשים תשומת לב, שמעתי פעם מישהי אומרת את זה. היא גם אמרה שצריך לכוון לפיקת הברך אם הוא תופס אותי מאחור. או שזה היה מלפנים?
הוא תפס את זרועי.
"תעזוב אותי!" הקול שלי יצא צווחני ממה שהתכוונתי. לא היו אנשים ברחוב.
"תקשיבי. אני לא הולך לאנוס אותך. אני רק רוצה לדבר."
"אין לי מה להגיד לך." פיקת הברך. אני משוכנעת שזו הייתה פיקת הברך. אם הוא רק יזוז קצת אני אוכל אולי לפגוע לו בביצים.
"את יכולה להרוויח אלפי שקלים. ביום. את יפה מספיק בשביל…"
זנות. כמובן. המקצוע העתיק ביותר והרווחי ביותר. "לא."
הוא לא הרפה מזרועי. "ואת לא דופקת חשבון לאף אחד. את לא תתני לאף אחד לאנוס אותך. אני אתן לך נשק. תוכלי להרוויח כמה שרק תרצי, מספיק בשביל לצאת לעלות על טיסה לנוגה אפילו."
הפסקתי להיאבק. נשק. וכסף. הרבה כסף. מספיק בשביל להצליח לעלות על הטיסה. "מה אתה רוצה?"
הוא חייך, יישר את החולצה שלו, הושיט לי יד ואמר, "קוראים לי דני."
לחצתי את ידו. בזהירות. הוא הציע לי הצעה שלא יכולתי לסרב לה. לא סירבתי.

עשיתי חזרות עם חופית. היא הכירה את כל המאבטחים, את כל הדיילים הקבועים, אפילו את נהגי המוניות. כולם ידעו שאנחנו נטוס למאדים. וידאתי במקביל שכולם יודעים שאם היא תגיע בלעדַי, הם צריכים לאפשר לה לעלות על הטיסה, רק ליתר בטחון.
חצי שנה לפני הטיסה שלנו התנגשו שמונה לוויינים בהפרש של יומיים. אלה היו לווייני צילום ושני לווייני GPS. הבטיחו שלא יהיו הפרעות בקליטה, ורוב מגישי החדשות לא התייחסו לזה. רק באמצע הלילה אירחו מדען טרוט עיניים שהסביר על תסמונת קסלר. הוא אמר שהשמים נעשים צפופים, ושיש יותר מדי זבל במסלול סביב כדור הארץ. הוא הזהיר שאי-אפשר יהיה יותר לצאת לחלל כי סכנת ההתנגשות תהיה גדולה מדי. המראיין צחק ושאל אם החלל לא מספיק גדול לכולם. המדען נאנח והם יצאו לפרסומות.
וידאתי את לוח הטיסות. כלום לא השתנה. שני שיגורים ביום לאסטרואידים, אחד בשבוע לירח, פעם בשנה לנוגה, פעם בשנתיים למאדים. בכל פעם יצאו עשרות שיגורים מכל מדינה, אבל רק אחד מהארץ.
בדירה החדשה שלנו היה רעש של שיגורים כל הזמן. היא הייתה קרובה לנמל עובדה, נמל החלל הישראלי הראשון, והיחיד. הייתה לנו ספה אדומה גדולה בסלון, המון בובות וחדר ביטחון ענק. מקומה עשרים היה לנו נוף נהדר של המדבר. אלה היו תנאים טובים מכפי שהיו לי אי-פעם בחיי, ולא הייתי צריכה לשלם עליהם בכלל. הכול התרוקן. חצי מהדירות בבניין היו ריקות, ואף אחד לא לקח אִתו רהיטים. במדינות העניות יותר הצפיפות הייתה בלתי נסבלת, אבל במדינות המפותחות אנשים טסו לירח, לאסטרואידים, לכל מי שהיה מוכן לקבל אותם. מאדים עדיין היה סגור למשלחות מחקר וחבריהם הקרובים בלבד, אם כי עכשיו התחילו לדבר על פתיחה של שתי מושבות נוספות פרט למושבות הקיימות. היו אפילו כמה שבנו ספינות דורות, ולקחו אִתם משפחות שלמות שלעולם לא ידרכו על כוכב לכת אחר. הכול כדי לצאת מהעולם שהאוויר בו היה מזוהם, המים הפכו לנדירים והכלכלה שלו התמוטטה. מה שהחל כבריחה מכדור הארץ הפך לנטישה המונית.
היתרון היה שכל מי שנשאר היה יכול לחיות כמו שתמיד רצה. החיסרון היה שהמשטרה לא תפקדה, כמו גם מערכת הבריאות. אף אחד לא אכף את החוק יותר, ואנשים העדיפו לא לגור בערים הנידונות לביזה. מי שהחליט להישאר בכדור הארץ נדד לשדות, לגדל בעצמו את היבול ולשאוב את המים. היחידים שנשארו בערים היו אלה שקיוו למצוא עבודה שחורה בטיסות שיצאו. הם גרו באוהלים סביב שדות התעופה. היה שם צפוף כל כך עד שבחלק מהמדינות בעולם האו"ם הוציא אזהרה מפני התפשטות מגיפות. כולירה ומחלות מעיים, כמו במחנות פליטים.
המסרים מאגם המשיכו להגיע כל שלושה חודשים. המסרים הראשונים שלה אחרי הפיטורים היו רגילים, מדווחים על תגליות גאולוגיות או סיפורים על שחק. ההודעה האחרונה הייתה מרוכזת כולה בספות הפלסטיק החדשות שהן הדפיסו, שהפכו לוורודות בכל יום. אגם צילמה אותן במרווחים של שעה, ושלחה לי את התוצאה. לא ידעתי אם היא לא מקשיבה לחדשות מכדור הארץ, או שהיא פשוט מעדיפה לא להתייחס אליהן במסרים שלנו. שיחקתי את המשחק, והמסרים שלי דיברו גם הם על חופית, על הבית החדש או על דברים יום-יומיים ופשוטים.
צילמתי לה הודעה שבה הבטחתי שאני מסתדרת, שהבית שלנו לא עולה לנו כסף בכלל, ושהכול מעולה. עוד חצי שנה היה התור שלנו לשיגור, ולא התכוונתי להפסיד אותו בעד שום הון שבעולם. כל הכסף שלנו היה נזיל והועבר לבנק מאדים הראשון. כרטיסי הטיסה כבר הודפסו והיו אצלי בכיס, ביחד עם הדרכון. תפרתי לחופית כיס פנימי מיוחד עם הפרטים למקרה שנופרד בדרך לטיסה. צילמתי אותה מכניסה את הכול לכיס ומחייכת לאגם, החברה הטובה של אמא שהיא מעולם לא פגשה. זה היה הסוף של המסר האחרון.
אם הכול ילך כשורה, אגם לא תצטרך להקליט מסר חוזר כי עד שהוא יגיע, אנחנו כבר נהיה בדרך אליה.
המשכתי לחייך גם כאשר המסך החשיך, והופיעה הודעת "תודה שהשתמשתם בנגב-נט!". גלשתי על חשבון בעלת הדירה הקודמת שלי. לא שנאתי אותה, אבל היא הצליחה לצאת מהכוכב הזה, ואני עדיין הייתי תקועה. אחרי שבעלה מת היא עברה לאסטרואיד, העדיפה לחיות על אבן חסרת אטמוספרה, ובלבד שלא להישאר כאן. לא הצלחתי לדמיין חיים בלי אנשים אחרים סביבי. בלי מישהי קרובה שתחבק אותי, שתצחק, שאפשר לבכות על כתפה, לצחוק או לרכל. הקשר המשמעותי היחיד שהיה לי היה עם אגם, והיא הייתה על מאדים.
הדלקתי עבור חופית את המסך עם תכנית ילדים מרצדת כלשהי מהאוסף של המשפחה שגרה בדירה לפנינו. מהופנטת, היא התיישבה על הספה האדומה. נישקתי אותה. היא לא הגיבה. כמו כל ילד מול מסך.
הזמזום מהדלת הקים אותי מהספה. השארתי את חופית מול הטלוויזיה. וידאתי שהמגן הפנימי בדירה פועל ופתחתי את הדלת. במסדרון עמד הלקוח הראשון להיום. הוא היה גבר מגודל, שׂער הציץ דרך פתחי הגופייה המרופטת שהוא לבש. לא היו לו עיגולים שחורים מתחת לעיניים, ולא חבורות על הגפיים. מעמד גבוה יחסית לשאר הנמצאים בעיר האוהלים שתחתינו.
"אתה מבין את הנוהל, נכון?"
הוא הנהן. חזרתי עליו בכל מקרה. בלי מכות. בלי מילים גסות. בלי צעקות.
הוא הנהן שוב.
הפעלתי את הסורק. הוא הבהב באדום. טביעות אצבע, רשתית, וחומר גנטי נאספו והושוו למאגר הנתונים המשטרתי. פושע טוב מספיק היה יכול לפרוץ אליו ולשנות את הפרטים שלו, אבל למה שפושע טוב יטרח לעשות זאת עבור הסחורה שאני מוכרת?
הסורק זמזם והאור המהבהב התחלף לירוק.
"תיכנס." פיניתי לו את הדרך.
הוא נדחק על פנַי, מריח מזיעה וצואה. שנאתי את הריח של עיר האוהלים.
"דני אמר לי לחפש אותך," אמר בחצי הדרך.
"תהיה בשקט, הבת שלי כאן," אמרתי, וכיוונתי אותו לחדר העבודה. דני היה מתווך. הוא גבה ממני סכום מינימלי כדי להפנות אלַי לקוחות. אני סיפקתי חומר, הוא סיפק אנשים נקיים יחסית. דני היה מהאנשים שיישארו על כדור הארץ כל עוד ניתן להרוויח כאן. כמובן, אף מושבה גם לא תסכים לקבל אותו. פעם אחת הוא הבטיח לי שכאשר אחליט לספק גם מין ללקוחות, הוא ידאג שארוויח מספיק בשביל כרטיס טיסה לכל יעד אפשרי. הבטחתי לו שאם ינסה להשכיב אותי, אכרות לו את האשכים. הוא לא הציע זאת שוב.
הגבר נכנס לחדר העבודה שלי. הוא גירד את ראשו. שולחן אחד, שני כיסאות. בלי מזרון. כמעט כולם התבלבלו כשהם נכנסו אלַי בפעם הראשונה. רוב המוכרות העדיפו להשכיב את הלקוחות שלהן.
"אתה מקבל את החומר, מזריק, ועף מכאן. אתה לא נשאר," אמרתי.
הוא התיישב על אחד הכיסאות. יכולתי לשמוע את הכיסא נאנק תחת המשקל שלו. הוא נע מעט, מנסה להקל על המשא של הכיסא. התיישבתי מולו. הוא הושיט לי את הזרוע שלו. שקע המרפק היה מנוקד בסימנים אדומים קטנים.
לא נגעתי בו. "קודם תשלום. אחר כך השאר."
הוא משך את הזרוע אליו והחל לפתוח את הרוכסן שלו, "דני אמר ש…"
תפסתי את הזרוע שלו. "סגור את הרוכסן ותשאיר את הזין שלך בפנים," אמרתי בטון הרגוע ביותר שהצלחתי לגייס. הוא עצר, מבולבל. דני תמיד אמר להם שאני אישה בודדה שתשמח לזיון. הוא ידע שאני לא מוכנה להסדר הזה, אבל העדיף לשסות בי לקוחות אומללים מכדי להתמקח. הוא חשב שזה מצחיק.
"כסף. זהב. יהלומים. תן לי משהו שאפשר לסחור אִתו, ולא את מה שאתה סוחב במכנסיים. אם שילמת לדני – בעיה שלך. בלי תשלום – אין שירות." שילבתי את ידַי על חזי. ידעתי שדני לא גבה ממנו תשלום. הוא היה תחמן, אבל לא מרושע.
הגבר הנהן. לאט. החומר עשה אותם אטיים.
רכנתי לפנים, מצמצמת את המרחק בינינו. "תשלום. עכשיו."
הוא רכס את המכנסיים, נשך את שפתו התחתונה, ולאחר רגע נע, הכניס את ידו לכיס המכנסיים שלו ושלף טבעת זהב פשוטה.
"עוד," אמרתי, מבלי לבדוק. החומר עשה אותם טיפשים. מי שהשיג טבעת אחת בוודאי השיג יותר, ואני הייתי צריכה עוד כדי לשלם על החמצן של חופית ושלי. המחירים של הטיסות למאדים עלו בצורה לא הגיונית.
הוא הוציא עוד שתיים. על אחת מהן היה חרוט "לאסתי". האחרת הייתה טבעת זהב עם יהלום במרכזה.
"זו של סבתא שלי." הוא הצביע על הטבעת עם היהלום.
קשקוש, כמובן. לאף אחד מהאנשים בעיר האוהלים לא היו יהלומים, או סבתות. הוא השיג את הטבעות מאצבע של קשישה מתה. או כרת אצבע של אישה חיה בשבילן. לא היה אכפת לי. לקחתי אותן והצמדתי אותן לשולחן. מספרים רצו במהירות על הצג המוטבע בו. מספיק בשביל שלושה ימי חמצן לשתינו, אולי שלושה וחצי. העברתי את התשלום לבנק מאדים הראשון, היישר לחשבון המשותף שלנו.
הכנסתי את הטבעות לתא חבוי בשולחן. משם הן יצנחו לפיר במורד הבניין, יעברו פירוק ויוסעו בצורה אוטומטית לבנק הקרוב להשלמת התשלום.
"שלוש מנות. אתה רוצה את כולן עכשיו או בתשלומים?"
"הכול," אמר. הקול שלו רטט והוא הזיע.
כמובן שהכול.
הוא הושיט את זרועו לפנים שוב. הוצאתי מהשולחן את המזרק ושלוש קפסולות זוהרות, יפהפיות. בפעם הראשונה שראיתי אותן חשבתי שהן יפות מכדי להיות מרושעות. הוצאתי שתי כפפות.
הוא חייך אלַי. מצפה.
לא חייכתי. הכנסתי את שלוש הקפסולות למזרק. תת עורי, כמובן. עטיתי את הכפפות. כיוונתי את המזרק למקום.
"השהיה של רבע שעה," אמרתי, "אתה לא מתמסטל כאן."
הוא לא ענה. כולו היה מרוכז במזרק שלי. לא היה אכפת לי. רק רציתי לגמור עם זה. ידעתי שהחומר יהפוך אותי לעירומה בעיניו. ידעתי שעד שהוא יגיע לעיר האוהלים הוא יחיה בעולם שבו כל הנשים זמינות ומזמינות. שכל הגברים קטנים וחסרי משמעות לעומתו. "אגו-טריפ" קראו לזה. הוא היה הגורם הראשי למקרי אונס, אבל לא הצליחו להוציא אותו מחוץ לחוק. יותר מדי קרטלים לחצו, והפוליטיקאים נכנעו. לא שזה שינה עכשיו.
הוא עבד טוב יותר ככל שהגירוי היה גדול עם ההזרקה. לכן גברים העדיפו שנשים יזריקו להם. לכן נשים פרסו מזרונים בחדרי ההזרקה. הייתי יכולה להכפיל את הרווחים אילו הייתי נותנת למסוממים שלי להסתכל עלי כשהם עפים. לשלש אותו אילו הייתי מתפשטת באמת עבורם. אבל הבת שלי הייתה בחדר הסמוך, ולא התכוונתי לתת לו להסתכל עליה.
הזרקתי.
הוא המשיך להסתכל על נקודת ההזרקה.
"זה יתחיל לעבוד רק בעוד רבע שעה. זוז," אמרתי. הוא הרים אלַי עיניים עייפות. נעמדתי.
"קום."
הוא קם, כשהוא משפשף את זרועו. הובלתי אותו אל הדלת. הוא הסתכל אלַי. "זה יתחיל לעבוד לפני שתגיע חזרה לעיר," אמרתי. "אבל זה לא יעבוד כאן."
הוא לא אמר כלום, רק נשען על הקיר והסתכל אלַי מלמעלה, ידיו מאוגרפות. ידעתי שהוא לא יתקוף אותי. מי שתקף אותי הסתבך עם דני, ומי שהסתבך עם דני לא קיבל יותר חומר לעולם, בשום מקום. המתנתי מבלי לנוע. הוא הסתובב ויצא. בדקתי את הלוח. שעה עד הפגישה הבאה. תהיתי אם לשבת עם חופית ולראות את התכנית שהיא צפתה בה או ללכת לחדר השינה ולתפוס כמה דקות של שקט לפני המכור הבא. הלוח צפצף. הודעה בהולה, חדשות מתפרצות.
לחצתי להגדלה. החדשות הגיעו תחת צבר התגיות שהגדרתי מראש, "חלל". לא היה לי כוח לשמוע חדשות. מצד שני, אולי אלה היו חדשות שקשורות למאדים. חזרתי לסלון. הבננות המרקדות סיימו לחרוז שיר בטונים גבוהים מדי ועברו לדבר על חשיבות הירקות לתזונה.
"מתוקה שלי, אני רוצה לראות חדשות," אמרתי. ההבהוב בתחתית המסך הופיע גם כאן.
"אבל אמא…" היא אמרה, בקול של ילד שראה יותר מדי טלוויזיה.
"חמש דקות ותוכלי לחזור לבננות."
המשכנו את המשא ומתן עוד קצת. היא הייתה בת של עורכת דין, והצליחה לצאת עם הארכה של חמש דקות בצפייה בטלוויזיה לפני השינה בתור פיצוי. בנוסף היא קיבלה אישור לאכול חצי קרמבו בזמן שאני רואה את החדשות.
נופפתי אל הנקודה המהבהבת. פנים של כתבת חדשות בלונדינית תפסו מחצית מהמסך. ברקע נראה חוף ים גנרי כלשהו. הרקע היה מודבק, כמובן. אף אחד לא צילם בחוץ יותר. היא דיווחה על התרסקות של משהו. לוויין?
נאנחתי. התגית "חלל" כללה כל דבר שהקיף את כדור הארץ. זה היה נורא. זבל אמִתי הגיע לערוץ הזה, כולל סרט פורנו על שני תמנונים ודינוזאור.
לא עניין אותי לשמוע על לוויינים מתרסקים. מדי פעם זה קרה, ואז פשוט העלו עוד לוויין במקום זה שהתרסק. אפשר לחשוב, בסך הכול קופסאות מתכת מרחפות. עמדתי לסגור את הערוץ ולהגיד לחופית שהיא מקבלת רק דקה נוספת של טלוויזיה לפני השינה כשהציגו תמונה של מה שהתרסק. זה לא היה לוויין. זה היה מלון הילטון "שחקים", מלון החלל הראשון.
הגברתי. הקריין דיבר על אום שהתנגש במלון. או לוויין ישן שיצא משימוש. הדלקתי עוד שלושה ערוצי חדשות, אחד ליד השני, ואף אחד לא ידע כלום.
חופית הופיעה לידי, מלקקת את האצבעות, "אמא, מה הם אומרים?"
נדתי בראשי. לא הבנתי לגמרי. מלון החלל. המקום אליו משפחות נוסעות לחופשה במיקרו-כבידה. אפילו אגם ואני היינו שם ללילה אחד, מיד אחרי שסיימנו את התואר הראשון. השתכרנו והקאנו במעבורת חזרה לארץ. הוא לא יכול להתרסק, הוא בחלל כבר עשרות שנים.
אבל הקריינים המשיכו, והייתי צריכה לשחד את חופית בעוד שני קרמבואים ואחר כך בארוחה של ספגטי עם קטשופ ובלי ירקות כדי שאוכל להמשיך להקשיב. כשהלקוח הבא הגיע, הזרקתי לו בחדר המדרגות וחזרתי להקשיב לחדשות.
אנשים נקהלו סביב חופי האוקיינוס השקט לחפש שאריות. היו אזהרות מפני צונאמי ומדענים שאמרו שמלון חלל אחד שמתרסק לא יכול לגרום צונאמי. אבל הוא היה מלון ענקי. היו בו מאתיים חדרים. המשכתי להקשיב לחדשות. חופית נרדמה עלַי באיזשהו שלב, ידיה דביקות. הזרקתי לעוד לקוח. חזרתי לחדשות. כאשר חלקי הגופות הראשונים נסחפו לחוף העברתי את חופית למיטה והתקשרתי אל דני לבטל את כל הלקוחות למחר.
"את לא יכולה לעשות את זה." הוא אמר, ערני למרות השעה המאוחרת.
דני לא התעניין בחדשות. הוא התעניין בעיר האוהלים ובכסף. לא במלונות שנופלים מהשמים. לא ציפו לו חיים שלמים במרחק של חצי שנה בסך הכול. ידעתי שאם אנסה להסביר הוא לא יבין, הייתי חייבת להמציא משהו. "הבחור הראשון היום ניסה לשכב אִתי."
"הם כולם מנסים," הוא אמר.
"אבל הוא כמעט הצליח." לא ידעתי מה שמו, והשקר לא הפריע לי. "אני לא מסוגלת דני, פשוט לא מסוגלת."
"אני אדאג שזה לא יקרה יותר," הוא אמר.
הסברתי שאני חייבת. שאני לא מסוגלת להכניס אותם הביתה יותר. אמרתי שאם אמשיך להזריק ללקוחות בחדר המדרגות אני אזיק לעסק. בסוף איימתי שאמהל את החומר, והוא לא יעבוד. דני לא הבין למה.
"אני צריכה חופש. יום אחד." לשבת ולהסתכל על גופות נסחפות לחוף.
דני הסתכל מעבר ללוח שלו וחזר אלַי, "ואחר כך? תחזרי לעבוד כרגיל?"
"בטח, בטח," אמרתי. אם לא ייפול עוד משהו מהשמים ולא ידחו את הטיסות.
דני ניתק. מחרתיים הוא ישלח לי פי שניים לקוחות. אבל לא היה לי אכפת. העיקר שאעבור את מחר בשלום.
אכלתי ספגטי עם קטשופ מול הטלוויזיה. ועדת חקירה תוקם. בין-לאומית, כנראה, אבל ברור שהמעצמות הגדולות הן אלה שיכוונו את התוצאות. מדען אחד התארח בפאנל וניסה להסביר על צפיפות בחלל. מישהו מהחברה לאסטרולוגיה דיבר על עבמ"ים. היו שם יותר מדי תאוריות, ואף אחד לא ידע שום דבר. הדבר החשוב היה שהטיסות המשיכו כסדרן. נרדמתי כשהדיווחים החלו לחזור על עצמם.

שבועיים מאוחר יותר הזרקתי למכורה וזרקתי אותה מהבית שלי. נשים הגיבו מהר יותר לאגו-טריפ, כנראה עניין של מסת גוף. הלוח שלי צלצל, וחופית דידתה לסלון עם פרצוף רטנוני.
"אני רוצה לחם ותירס," הודיעה.
"אין לי תירס. רוצה סלט עם זיתים?"
הדיון נמשך זמן מה. בסופו סיכמנו על סלט עם זיתים ועשר דקות של בננות מרקדות בטלוויזיה. הלוח שלי צלצל שוב עם הודעת "בהול" ממספר לא מזוהה. נאנחתי. זו בטח הייתה המכורה האחרונה. שכחתי לשאול אותה לשמה. היא בטח ספרה חמש עשרה דקות בזמן של אגו-טריפ ולא הצליחה להבין למה זה לא עובד עדיין וחזרה להתלונן.
עניתי.
"את רואה חדשות?" זה היה דני, רץ. לא הבנתי למה הוא מתקשר אלַי כשהוא רץ.
"חופית רואה טלוויזיה."
"יש לך לוח חכם. למה את לא משתמשת בו?" הוא התנשף. הנוף מאחוריו היה מטושטש. "אני מגיע עוד חמש דקות. אל תכניסי אף אחד."
הוא ניתק. העברתי לחדשות. עוני, עוני, ממשלה נוספת מבקשת סיוע בין-לאומי, עוד עוני, דוח"ות כלכליים, בצורת. לא מצאתי סיבה בגללה דני ירוץ. התגית "חלל" הכילה את המידע הרגיל, ועדה אירופית דנה באפשרות לשיגור מלון חדש, הפעם עם שלוש מאות חדרים. סין וקוריאה רבו עם ארצות הברית על הזכות לשגר לוויינים ראשונות. שום דבר יוצא דופן.
כאשר דני דפק בדלת, שבע דקות אחרי השיחה שלנו, הוא היה מיוזע, קצר נשימה, ופניו היו אדומים. הוא היה גבוה מספיק לטעמי, ושרירי יחסית, אבל הוא לא היה נאה בשום דרך שהיא, ותמיד היו לו עיגולי זיעה בבתי השחי.
"אתה רוצה מים?"
הוא דחף אותי מהדלת. "יש לך מזוודה?" הוא נכנס לסלון והסתכל אל חופית שעדיין ישבה בפיג'מה מול הטלוויזיה ואכלה זיתים מהקופסה. "מה את עושה?"
"אוכלת זיתים." חופית ענתה ברוגע החמוד הרגיל שלה.
דני הסתובב אלַי. "לא שמעת חדשות?"
"שמעתי. תירגע. אין שם כלום." הלכתי למטבח. "רוצה כוס מים? יש לי לקוח עוד חצי שעה."
הוא נשאר לעמוד באמצע הסלון. שמעתי את חופית צועקת, ולאחר רגע הקולות של תכנית הילדים הוחלפו בדיווח.
"זו לא עברית," אמרתי כשחזרתי ובידי כוס מים. "זו יפנית. אני לא מדברת יפנית."
דני עמד באמצע הסלון, משדר מהלוח שלו לטלוויזיה שלי. "תקשיבי, מטומטמת."
"אל תדבר אלַי ככה מול הבת שלי!"
דני הסתובב אלַי. "את מטומטמת. זה מה שאת. כבר שנים אני שומע שאת מתה לעוף מפה. את מחוברת הכי טוב מכל מי שאני מכיר לכל דיווח על כל בורג שנופל מהמסלול. יצאו מלא טיסות בשבועיים האחרונים, וכמו מטומטמת את החמצת אותן."
"הן לא יצאו למאדים," אמרתי, "חלון שיגור למאדים יש רק…"
"אני יודע!" דני צעק, "אני יודע הכול על מאדים, ועל אגם. את לא מפסיקה לטחון לי במוח עם החלומות המזוינים שלך, עכשיו תקשיבי!"
הוא הפעיל את התרגום האוטומטי, שהתקשה עם השפה הזרה. הטקסט הרץ בתחתית המסך אמר 'חירום הודעה. מטוסים השמיד תיאום חירום בלבד, חירום הודעה.'
"אני לא מבינה." לקחתי ממנו את השלט. "אמרתי לך שהוא לא מסוגל לתרגם מיפנית." ניסיתי למצוא ערוץ אחר שבו ישדרו הודעה דומה. אבל אף אחד לא שידר. הכול היה תכניות בוקר רגילות לגמרי.
"את לא תמצאי את זה בשום ערוץ. הורדתי את זה משידור פיראטי והם סגרו את השידור אחרי חמש דקות." דני הסתובב אלַי. "היה דיון. ארבע המעצמות, ארצות הברית, רוסיה, יפן ודרום אפריקה התכנסו והחליטו לעצור את הטיסות לחלל בגלל המשבר הזה, שאת בטח יודעת עליו הרבה יותר ממני."
"אם היו עוצרים את הטיסות היו מודיעים על זה," אמרתי, התחלתי לכעוס שהוא בסלון שלי בשעה כזו של הבוקר. "חוץ מזה, אין שום משבר."
דני הנמיך את הקול. הוא התקרב אלַי. "תקשיבי, הארבע הגדולות החליטו לעצור את הטיסות של כולם. אפילו את של עצמן. מאתמול השיגורים היחידים שיצאו הם השיגורים שנשאו משהו חיוני. העמיסו אותם בצורה מטורפת באוכל, מים, תרופות וכל מה שהמושבות לא יכולות לייצר בעצמן."
"אבל היו מודיעים על זה!"
דני תפס את הכתפיים שלי. "תקשיבי, ותקשיבי טוב."
הפסקת הטיסות. לא הצלחתי לחשוב. התנערתי ממנו. "לא, אתה תקשיב לי!" צעדתי לאחור. חופית הייתה מכורבלת על הספה, מוצצת את שארית הזיתים בפיה. הנמכתי את קולי, "אי-אפשר להסתיר דבר כזה. האמריקאים יגידו משהו. הם מדווחים על הכול. הפיצוץ בלונדון הגיע לסי-אן-אן לפני שהבריטים בכלל התחילו לשדר משהו."
"הפיגוע בלונדון היה אינטרס של האמריקאים, וזה לא קשור בכלל." הוא התנשף ואמר, "את לא חייבת להאמין לי, אבל סוגרים הכול."
לא סוגרים כלום. דני אהב למתוח אותי. הוא שלח אלַי לקוחות שניסו לשכב אִתי. זו סתם בדיחה מטומטמת שלו.
"איך אתה בכלל יודע את זה?" חזרתי למטבח. פתחתי את המקרר. פרוסות גבינה צהובה הסתכלו אלַי משקית מגולגלת. "זה טיפשי. לא יעצרו את הטיסות. אף אחד לא יכול לעצור את הטיסות." אף אחד לא יעצור את הטיסות, לא כשאני עומדת לצאת מהחרא שסביבי. לא כשאני יכולה להשאיר מאחור את הסמים, את המכורים, את האוהלים ולצאת לעולם שבו אין יותר עוני. שבו אף אחד לא שולף את איבר המין שלו כתשלום לגיטימי. עולם שבו אגם מנפחת חדרים נוספים ומארגנת לחופית עבודה כמאבקת אבנים.
דני עקב אחרַי. הוא לא אמר כלום. הוא הסתכל עלַי מוציאה את הגבינה הצהובה, פורסת לחם, מרתיחה מים. שנים לאחר מכן עוד תהיתי מדוע הוא לא עצר אותי. מדוע הוא לא סטר לי או ניסה לעשות משהו להוציא אותי מהלולאה הבלתי נגמרת.
הנחתי תיון בספל. חופית קראה לי מהסלון. הלוח שלי נדלק בהודעה מתפרצת. בהיתי בה. ארבעה נשיאים עמדו זה ליד זה על מסך מפוצל, מקריאים כל אחד בשפתו את אותה הודעה. השמים סגורים. כל מי שינסה להמריא יחוסל. צוותים מאומנים ישמידו כל כלי שיעבור גובה של 30 קילומטרים מעל פני הקרקע. הם לא אמרו איך. לא היה צריך. הם הבטיחו שכולם פועלים בתיאום לפתרון המשבר, ושהטיסות יחודשו בקרוב.
בהיתי בלוח שלי. דני עמד מאחורַי. חופית צעקה מהסלון שהטלוויזיה מקולקלת והבננות נעלמו. דני נגע בכתפי. לא הגבתי. הרגשתי את המחנק מטפס בגרון. כדור מחוספס שעמד להתפרץ. משכתי באף.
התנור צפצף. הטוסט שלי היה מוכן.
"אנחנו צריכים להתארגן," אמר דני. בשקט.
לא היו שיגורים יותר. השמים היו סגורים. היו לי פחות מחמישה חודשים עד שאפגוש את אגם, וחלון שיגור למאדים נפתח רק פעם בשנתיים.
דני נראה רציני יותר מכל הפעמים שראיתי אותו בעבר, כולל כאשר הוא ערך לי 'ריאיון עבודה' במסגרתו הוא לימד אותי להכין את הקפסולות מהחומרים שהוא סיפק לי, להזריק, ושאל אם אסכים לשכב עם לקוחות תמורת תשלום נוסף.
"זה זמני," אמר, והניח את ידו על הכתף שלי. בעדינות. משכתי באפי. "הם יסדרו את הבלגן, ממש מהר." הוא לחץ והרפה. "את תראי את אגם בקרוב." הוא הוריד את ידו. "אנחנו חייבים לזוז."
"אני לא מבינה," אמרתי. "אין שיגורים. הם אמרו…" מחשבות התרוצצו במוחי ללא סדר. לא הצלחתי לתפוס אחת מהן על מנת לחשוב בהיגיון.
דני הנהן. "אין שיגורים. את צודקת. ומה יעשו האנשים למטה כשהם יבינו שיש להם זמן ואין להם עבודה?"
המוני אנשים, שציפו לתפוס מקום על טיסה בתור מנקי חלונות ומפני חרא, ועכשיו צריכים להעביר את הזמן. "הם ירצו אגו-טריפ." כולם. הצטמררתי.
דני הנהן. הבכי שעמד לפרוץ התחלף בפאניקה. עשרות מכורים צובאים על הדלת שלי. דורשים מנה. דורשים יותר ממה שהייתי מוכנה לתת. כשהיה מכור אחד יכולתי להשתלט עליו. כשהיו עשרות… יכולתי לראות את זה. "אנחנו חייבים לברוח." הוא השתתק לרגע והוסיף, "זה יהיה זמני. הם לא יכולים לסגור את השמים לנצח."
הנהנתי. זמני. אני יכולה להסתדר באופן זמני.
האריזה הייתה קלה. דני לא הרשה לי להביא שום דבר גדול, כבד, או שדורש תחזוקה. הוא סחב את כל החיים שלו בתיק ואקום קטן. אני הייתי צריכה בגדים להחלפה לי ולחופית, אוכל לדרך, נעליים. אבל תוך עשר דקות היינו בחוץ.
לא היה לי רכב. לדני הייתה רחפנית לשניים, אבל דחפנו את חופית ביננו והתעלמנו מהצפצוף שדרש מאִתנו לעבור לרכב אחר או לוותר על אחד הנוסעים. שני התיקים שלנו היו מוטלים מאחור. יכולתי לשמוע אנשים מרחוק. קהל הומה ובלתי מובן. זמזום המנוע התגבר.
"תחזיקי חזק," אמר דני, והמראנו.

לדני הייתה משפחה בחצבה. הקיבוץ היה מגודר בחומה כפולה עם מגדלי שמירה. הם הקימו אותם אחרי קריסת הקיבוצים. דני הצליח להכניס אותנו, ואפילו קיבלנו חצי חדר, ביחד עם משפחת גורדיס שכללה ארבע נפשות וכלבלב.
הדיווחים על הקרבות הראשונים הגיעו אחרי הצהריים. קבוצת חיילים החזיקה את חדר הפיקוד בעובדה וירתה בכל מי שניסה להיכנס. לא היה ברור כמה הרוגים יש, אבל אחרי שלוש שעות השידור נקטע. היינו רק ארבעה בחדר: דני, שמוליק גורדיס, אני וחופית שישנה על אחת מהכורסאות הנפתחות.
דני אמר, "הם ינסו להשתלט על המעבורות."
מר גורדיס, המארח שלנו, אמר, "הצבא יפוצץ את הרקטות."
"הם לא יפוצצו את הרקטות," ענה דני. "זה יהרוס את המסלול. אי-אפשר יהיה להמריא."
"הייתי בחיל האוויר," ענה גורדיס. "זה נוהל חירום."
הם המשיכו להתווכח על נהלים בזמן שהחדשות חזרו על אותן מלים נבובות. דיברו על קרבות בסוריה, במצרים, בלבנון. בכל העולם אזרחים צבאו על נמלי החלל וניסו להפעיל אותם בעצמם.
"תגביר!" גורדיס אמר לדני כשהופיע כתב שחום על המסך, מאחוריו נראו קהל אדיר וכן השיגור של עובדה. כולנו הצטופפנו מעל הלוח. דני הגביר את הקול. הכתב החווה אל הקהל ואל כן השיגור. "מאחורַי אתם יכולים לראות את קבוצת 'החופש לישראל' שהצליחה להפעיל את מעבורת החלל האחרונה."
"זו לא מעבורת, מטומטם. זה מטוס רקטי," מלמל דני.
היסיתי את דני, הכתב אמר "הם נושאים אִתם חומרים חיוניים לחיים…"
"עאלק," אמר דני, "הם מנסים לברוח. אידיוטים."
לא אמרתי כלום. הסתכלתי על המטוס הרקטי העומד להמריא. הוא היה מסוגל להכיל לפחות שלושים אנשים. אולי יותר. הכתב הזכיר את אזהרת בנות הברית. הוא דיבר, ממלא במילים את החלל בין ההשתלטות על המטוס לבין ההמראה הצפויה. דני המשיך לקלל את האנשים על המטוס. גורדיס המשיך לדבר על נוהלי חיל האוויר. חופית נחרה בשקט. אני נצמדתי ללוח, מקווה, כל כך מקווה, שהם יצליחו להמריא, להוכיח שהכול רק פאניקה והשמים פתוחים.
הכתב הגביר את קולו וספר עם הקהל. תשע. שמונה. שבע. דני השתתק. שש. חמש. ארבע. חופית נדה מתוך שינה. שלוש. שתיים. אחת.
המנועים של הרקטה נדלקו. הבוהק סימא את המצלמות, התמונה הרגילה משיגורים. לא זכרתי מתי בפעם האחרונה צפיתי בשיגור בתשומת לב רבה שכזו. הקהל כולו הריע. הכתב מלמל משהו לגבי אירוע היסטורי, הוכחה של ניצחון הרוח, וקלישאות נוספות.
הם יצליחו. הם יצליחו. ידעתי את זה. הם יבקיעו את הסגר. אף אחד לא ישאיר אותנו כאן. השיגור שלי יתקיים בזמן, אם הם רק יצליחו. הם חייבים להצליח.
"אמרתי לך שהם לא יפוצצו כלום על המסלול," אמר דני לגורדיס, שלא ענה. הוא המתין רגע, וכאשר אף אחד לא הגיב, הוא אמר, "הם יפוצצו אותם באוויר."
"שקט." אמר גורדיס, וחסך ממני את הצורך לצעוק על דני.
המטוס הלך וקטן, הפך לנקודה בוהקת, המתרחקת אל השמים, ואז התפוצץ. הקהל כולו שאג. הכתב ניסה לצעוק, להתגבר על הרעש שמסביבו, אבל דבר לא עזר. אנשים רצו אל המצלמה, ולאחר רגע השידור נקטע.
השדרן מהאולפן אמר שיש להם בעיות טכניות, ודני כיבה את הלוח.
"מה אתה עושה?" צעקתי, וחופית זזה.
"את לא צריכה לשמוע את זה," אמר.
"אני צריכה לדעת מה קורה!" צעקתי בחזרה.
"את רוצה לדעת מה קורה? אני אגיד לך מה קורה! הדבילים מהאו"ם החליטו לסגור אותנו. אנחנו תקועים. אנחנו לעולם לא נצא."
"ברור שנצא," התערב גורדיס, "אירופה תמצא דרך לנקות את השמים. הכול חדש, אף אחד לא יודע כלום."
דני זינק על רגליו. "אני יודע מה קורה, ואני אומר לך, במקום לחשוב על תכנית נורמלית לנקות את השמים הם פשוט סוגרים הכול. הם יתקעו אותנו על כדור הארץ, וכולנו יכולים להירקב."
הוא יצא מהחדר וטרק מאחוריו את הדלת. רצתי אחריו. הוא פסע במהירות על השביל, מועך גבעולי דשא שבקעו בין המרצפות. השגתי אותו ותפסתי את המרפק שלו. בדיוק כמו שהוא תפס את שלי, לפני כל כך הרבה זמן.
"איך אתה יודע שאנחנו תקועים?"
הוא הסתכל אלַי. העיניים שלו היו מצומצמות. "את יודעת מה קורה? את בכלל מבינה?"
נדתי בראשי.
הוא נאנח. "את לא מחוברת בכלל, נכון? את סתם שקועה בלוח הטיסות שלך, ובמאדים, ובאגם, ואת לא חושבת דקה אחת קדימה."
"זה לא נכון." יכולתי לחוש את הבקע בין המרצפות מתחת לרגלַי. "קניתי לחופית ולי אוויר לחצי שנה. זה ייתן לנו מספיק זמן להתארגן…"
"אוויר." הוא נשף, "אוויר." הוא הסתכל הצדה ונד בראשו, "את קנית לכן אוויר במקום טיסה בהולה."
"לא ידעתי שיסגרו את השמים!" לא הרמתי את קולי.
"את עוקבת אחרי כל הדיווחים, לא שמעת על הלוויינים שהתנגשו במסלול? לא ראית חדשות? את לא יודעת שהפחיתו את כל השיגורים והשאירו רק את החיוניים, ופחות מחצי מהשיגורים מצליחים בכלל להגיע ליעד?"
נדתי בראשי. עיניו בערו. הוא התנשף, "את כל כך עיוורת. אני לא מאמין. איך את יכולה להיות כזאת?"
שתקתי. הוא הסביר. בפעם הראשונה, כשכבר היה מאוחר מדי, כל כך מאוחר. הוא אמר שאנחנו משאירים יותר מדי זבל במסלול, יותר מדי לוויינים שלא עובדים וחלקים שנופלים מתחנות החלל. הכול נשאר ולא מתפנה, וכל שיגור חדש מוסיף על המעמסה. יש ערמת אומים, ברגים, כפפות ואפילו שקיות זבל מסביב לכדור הארץ, וכל שיגור צריך להבקיע דרך סביב הענן הזה. ככל שיש יותר שיגורים, יש יותר דברים בענן שמתנגשים זה בזה ויוצרים עוד חלקים.
"עד עכשיו," אמר.
"מה קרה עכשיו?"
הוא משך בכתפיו והביט לשמים. "שיגרנו יותר מדי. הגענו לשיא. כלום לא יכול לצאת. אני לא מאמין שמישהו משיגורי החירום הצליח לצאת. הם לא יספרו לנו, כמובן. הם ירצו שנאמין שחלק מצליחים להגיע, אבל הכול יתפוצץ במסלול ויגביר את הענן."
ניסיתי לדמיין את הענן כמו שהוא תיאר אותו. את השיגורים המתפוצצים. את החומרים החיוניים שכעת ירחפו במסלול סביב כדור הארץ, לעולם לא יגיעו ליעדם ורק יגבירו את הבידוד שלנו.
"היו תכניות," הוא אמר, "הרבה תכניות, אבל לאף מדינה זה לא בער, וכל היוזמות הפרטיות בעשורים האחרונים סירבו לשתף פעולה. עולה יותר מדי כסף לנקות את השמים."
הוא השפיל את מבטו אלַי. "עבדתי בזה," הוא ענה לשאלה שלא שאלתי, "ופיטרו אותי כשגילו שאני מוכר טריפים. לפני הרבה שנים."
"אז מה עושים?"
הוא לא ענה. ידעתי את התשובה לבד. מחכים. מונעים מאחרים לצאת. מחכים עד שכל הענן הזה יתפזר, או יתרסק לכדור הארץ, או שנמצא דרך זולה לנקות אותו. "עד מתי?"
הוא עדיין לא ענה. רק מעך את החריץ שבין המרצפות שעמדנו עליהן. שנים. עשרות שנים.
"אמרת שזה מצב זמני. כאשר הוצאת אותי מהבית." לפני יום. לפני מיליון שנה.
"אחרת לא היית באה," ענה. "היית עם הדבילים שמנסים להעלות מטוס רקטי כשכל המדינות בעולם מטווחות אותם."
לא שאלתי למה. לא רציתי לדעת. הסתובבתי לאחור.
דני תפס אותי. "את צריכה לשלוח הודעה לאגם. כולם ינסו להוציא הודעות, ורוחב הפס ייתפס מהר. אחר כך הלוויינים ייפלו, ועד שיקימו תשתית חדשה… אי-אפשר לדעת מתי זה יקרה."
לא הסתובבתי אליו. שחררתי את זרועי וצעדתי אל חצי החדר שלנו. הרגשתי את הדמעות זולגות על לחיי. לא שמעתי את דני מאחורַי. הוא לא ניסה לתפוס אותי. לאן אברח?
חופית חיכתה לי בחדר. משפחת גורדיס יצאה לסיבוב. לא טרחתי לשאול אותם אם הם התכוונו לעזוב את כדור הארץ. אם הסגר עצר את העולם שלהם כמו את שלי.
הדלקתי את הלוח ובפעם הראשונה מזה חמש שנים הקלטתי הודעה אמִתית לאגם, לא רק מה שרציתי שהיא תחשוב. ידעתי שהקול שלי רועד. ידעתי שהיא רואה את הדמעות. ידעתי שהיא תבכה. ידעתי שאם היא הייתה יכולה, היא הייתה עולה על השיגור הראשון חזרה לכדור הארץ ובאה לחבק אותי. כל מה שרציתי הוא החיבוק שלה. את התלתלים שלה. את הבושם המזויף שהיא אהבה. את הצחוק המתפרץ. את סימני השפתון על כוס הפלסטיק. רציתי את החברה שלי.
יעברו שנים עד שישקמו את הנזק. זה מה שדני אמר. אהיה זקנה מכדי לעזוב את כדור הארץ כשזה יקרה, ואגם לא תגיע לכאן. לעולם.
"שלום מתוקה שלי," אמרתי, והתחלתי לוותר על החיים שהיו אמורים להיות לי.

הטיסה לכדור הארץ הייתה עמוסה בריחות. אמא יקינטון שנאה את הטיסות המסחריות בגלל ההמוניות שלהן, ואמא אגם כל הזמן טענה שאי-אפשר לסמוך על הממשלות הארציות. היא שנאה כל מה שקשור בכדור הארץ. שתיהן לא רצו שאסע לשם, אבל הדוקטורט שלי לא היה יכול להיות מושלם בלי זה.
הנחיתה הייתה מזעזעת, כמו שהן הזהירו. הכבידה נוראית, למרות כל האימונים. היא תפסה אותי מתחתית הגב ומשכה אותי כלפי מטה. איך אנשים גרים כאן? איך אני אמור לחיות כאן שנה?
צעדתי אל בית הנתיבות. התיק שלי היה מלא במזכרות שאמא אגם הכינה. היא השביעה אותי למצוא את החברה שלה ולתת לה הכול. לא ידעתי איפה היא גרה בכלל, ואם יהיה לה מקום לכל השטויות שאמא העמיסה עלי. הצילום האחרון שקיבלנו היה בן שלושים ושלוש שנה, וזה היה מיד אחרי שסגרו את השמים. השדר האחרון שקיבלנו ממנה היה שדר קולי בן שלוש שנים. קיוויתי שהיא קיבלה את ההודעה מאמא שאומרת שאני בדרך לכדור הארץ, אחרת אצטרך להסתובב עם כל המזכרות על הגב שלי עד שאאתר אותה.
שלט עם הכתובת "שחק ברליבר-שמש" התנופף מעל הקהל. הלכתי לכיוונו. אישה שנראתה בת גילי, במשקפי שמש סגולים ושמלה כחולה, החזיקה אותו יחד עם ילדה קטנה.
התקרבתי אליהן וחייכתי. היא הורידה את השלט.
"שלום." היא הושיטה לי את ידה. "אני חופית."
"שחק."
היא לא דמתה לתמונות שהיו לנו. לחצנו ידיים.
"יש לך איפה לגור?" היא הורידה את המשקפיים. עיניה היו חומות, כמו של אמא שלה. את זה זכרתי היטב.
"במעונות הסטודנטים."
היא הנהנה. "רעיון טוב. הם מקבלים יותר מים מאחרים."
"אמא, אני רוצה הביתה." הילדה משכה בשמלה, וחופית נטלה את ידה והובילה אותנו החוצה.
מסתבר שהיו בעיות מים על כדור הארץ. יותר קשות מאשר על מאדים. וגם בעיות מזון, תרופות ודלק. העיר שמחוץ לבית הנתיבות הייתה אפורה, מחורצת. יכולתי לראות את סימני ההזנחה בכל מקום.
"זה השיגור השלישי שנוחת בארץ," אמרה חופית במעין-התנצלות, "עובדה עדיין לא חזרה לעצמה. אמא שלי סיפרה שזו הייתה עיר נהדרת." היא הצביעה על בניין גבוה במרחק. "גרנו שם כשהייתי קטנה. אני עדיין זוכרת את הנוף."
הבניין נראה תקין, אבל היינו רחוקים מכדי שאוכל לקבוע מה מצבו. הנחתי שהוא מתפורר, כמו כל העיר.
"אנחנו ניסע בתחבורה ציבורית," היא הסתכלה אלַי, "אני מקווה שזה בסדר. אין לי מספיק תלושים לרכב פרטי, ולדני לא היו להלוות לי."
לא ידעתי מי זה דני. הנהנתי כאילו אני מבין על מה מדובר.
"תודה," היא אמרה שוב. היא שאלה על העבודה שלי. סיפרתי על הדוקטורט בהיסטוריה של רוסיה, שאי-אפשר להשלים בלי ביקור בכדור הארץ. לדעתי, בכל אופן. תכננתי לבקר בחפירות החדשות של הקרמלין ומשם להמשיך לסיביר. היא הנהנה במקומות הנכונים. תהיתי מתי יהיה מנומס להציע שניפרד כדי שאוכל לתפוס את טיסת ההמשך שלי. הזמנתי כרטיסים מהבית, אבל יכולתי לראות שכלום לא עובד כאן.
דיברנו במהלך הנסיעה, שיחה מקוטעת בגלל הרעש של הנוסעים האחרים והדרישות של הילדה שיחזיקו אותה, ירימו אותה, יושיבו אותה, יאכילו וישקו אותה. היא הייתה מפונקת בעינַי.
"על מאדים אין הרבה ילדים, נכון?" שאלה חופית באחת מהעצירות שבהן האוטובוס אסף עוד נוסעים לחלל הדחוס ממילא.
"דווקא יש," אמרתי, ולא הוספתי שאצלנו ילדים מחונכים מהרגע הראשון לתרום למושבה. אין זמן להרים על הידיים ולנגב את הסנטר משאריות מזון.
חופית חייכה. "אני לא יודעת מה הייתי עושה בלי גמי."
"גמי?"
הילדה חייכה אלַי בפה מלא לחם. "גמי!" והצביעה על עצמה.
חופית נשקה לראשה. גמי. אמא שלה קראה ככה לאמא שלי. לא הצלחתי לחייך. "אמא שלי עדיין בחיים, אי-אפשר לקרוא לאדם חי על שם מישהו שעדיין בחיים. זה… זה… לא מנומס." סיימתי בקושי מסוים. זה מביא מזל רע, אבל אנחנו לא מאמינים במזל.
חופית משכה בכתפיה. "אני לא מכירה את אמא שלך. אני הכרתי את אמא שלי." היא הסתכלה אלַי. "ואני חושבת שאגם זה שם יפה. בגלל זה קראתי ככה לגמי." היא לא המשיכה לדבר. 'הכרתי' היא אמרה. בזמן עבר.
האוטובוס עצר. "זו התחנה שלנו," אמרה חופית, וגמי קפצה לעמידה. היא הושיטה לי יד. "בוא," אמרה, "יורדים!" היא צהלה במדרגות. יצאנו החוצה. שכונה אפורה ומאובקת. כמו כל השכונות האחרות. התחלתי לשנוא את החדגוניות של המקום הזה.
חופית הלכה לצדי, יד ביד עם גמי. היא סיפרה שאמא שלה נפטרה לפני שנה. שהיא הכינה סרטונים לאגם כדי שאוכל להחזיר אִתי. היא לא ידעה ממה היא מתה. סוג כלשהו של סרטן, כנראה. אבל כמו כל דבר על כדור הארץ היום, זה התגלה מאוחר מדי. היא סיפרה לי מה אמא שלה אמרה לפני שהיא מתה. ידעתי שהיא תחזור על זה שוב, כדי שאזכור. היא סיפרה לי כדי שאוכל להעביר את זה הלאה, לאמא אגם.
היה לי תיק מלא במזכרות ממאדים, אבנים קטנות, מכתבים, צילומים, אבק. דברים שאמא אגם ציוותה עלי לתת לחברה הכי טובה שלה. שיננתי את כל הסיפורים שהיו קשורים בהם. יכולתי לדקלם אותם מהזיכרון.
תהיתי אם גמי תרצה לשמוע אותם.