(השיחה התקיימה ב-2016, תמלול מפגש הפקות מקור תודות לגלי אחיטוב)

ליאת: ברוכים הבאים למפגש השלישי בסדרת המפגשים לקראת חגיגות העשרים לאגודה. המפגש הראשון היה עם מקימי האגודה, המפגש השני היה על הפקות מקור, והיום אנחנו נפגשים עם מנהלי הכנסים הגדולים. נדבר קצת על איך עושים כנסים ולמה עושים כנסים. 

אז. תומר שלו. תומר מנהל את אייקון כבר…?

תומר: זו השנה השביעית.

ליאת: השנה השביעית, ולפני זה הוא ניהל את עולמות שנתיים. הדס נבנצל, מנהלת עולמות…

הדס: חמש שנים.

ליאת: אייקון ועולמות הם  באמת שני הכנסים הגדולים והמורכבים של האגודה, ולנהל אותם כמה שנים ברציפות זה לגמרי לא מובן מאליו. אז קודם כל רצינו להודות לכם על זה שלקחתם את הכנסים האלה, הרמתם אותם, קידמתם אותם והבאתם אותם למקום שהם נמצאים בו.

(לתומר) אתה מנהל את אייקון מאז הפיצול. <צוחקת>

תומר: שנה ששינתה את חיי, ללא ספק.

הדס: שינתה את כולנו.

ליאת: ספרו לנו איך התחלתם את המסע בכנסים? מה הדבר הראשון שעשיתם, ואיך התגלגלתם משם.

תומר: זה היה בכלל  סטארבייס. זה שם שכבר שנים לא שמעתי אותו, אז כיף להכניס אותו למען הפרוטוקול. אני התחלתי את ארגון האירועים בכלל בתור מארגן הקרנות  של פרקים של סטאר טרק באוניברסיטת תל-אביב. זה היה בערב, הייתי סטודנט שם, והיינו מקרינים שם. פעם היו מקרינים שם באפי, כך אמרה השמועה, כשאני הצטרפתי הקרינו סטארגייט וסטאר טרק.

הדס: מפתיע.

תומר: כן, בקטנה, וד"ר הו, ואחר כך זה התפתח לעוד כל מיני דברים. ואחרי זה היו לי כמה כנסים של חצי יום עד יום, במסגרת של מסע בין כוכבים. באיזשהו שלב גיליתי את כנס עולמות, שסטארבייס לקחו בו חלק, זה היה עולמות 2005, ונכנסתי לשם בכלל בתור מקרין, ורק לקח איזה חמש שנים מאז עד שהגעתי בכלל לחשוב על לנהל כנס עוד פעם, הפעם תחת האגודה בפעם הראשונה, שזה היה אייקון 2010, בנסיבות דרמטיות למדי, כן? החיים באגודה מתחלקים ללפני ואחרי שאייקון עבר כתובת מבחינת ההנהלה שלו. וזה היה באמת שנה מרגשת, כי התחלתי בעצם בלי שום תשתית לעשות את המשחקי תפקידים, וזה באמת היה אייקון שקטע את הרצף של השנים במשחקי תפקידים –

ליאת: זה לא היה בגללך.

תומר: נכון, שנה אחרי זה הם חזרו אמנם, אבל זה היה באמת קשה, כי זה היה… אולי האירוע שהיה לי הכי קשה להתעסק איתו, אבל אני נזכר עכשיו שבאותה שנה ניהלתי גם את עולמות. שזה היה בעצם טבילת האש הראשונה עם כנס רציני באמת. כי כל מה שהיה בסטארבייס היה באמת piece of cake. אז עולמות, ומיד אחרי זה אייקון, רק הוסיף למצוקה, כי לא היה הרבה זמן לנשום באותה שנה. אני זוכר, 2010 הייתה שנה קשה.

ליאת: רגע, אבל בעצם לפני שהתחלת לנהל כנסים היית מנהל ההקרנות גם באייקון.

תומר: עשיתי את זה, אבל אף פעם לא לבד לגמרי, היה איתי נדב סימון, הוא היה על הפן הטכני, אני הייתי על הפן של להשיג את הסרטים, וביחד בעצם ניהלנו את התחום שקרוי "תחום חומרי ההקרנה". אז שוב, זה היה צוות שלם של מקרינים מתחתינו, ושל אנשים מתחתינו, שעזרו לנו, אבל זה עוד לא היה תפקיד ניהולי בכיר. זה עוד היה, מה שנקרא, תפקיד סגל לכל דבר, וככה – שנה אחת הייתי מקרין, שנה אחרי זה הייתי עושה תפקידים ניהוליים. אבל באמת טבילת האש בניהול אמיתי וגדול היה בשבילי כנס עולמות. שאותו ניהלתי פעמיים, ואז עברו המושכות להדס.

הדס: האמת, גם הכנס הראשון שלי היה עולמות 2005, אבל הייתי ברשימת המתנה להתנדבות, אז לא התנדבתי בכנס הזה, זה היה הכנס הראשון שהגעתי אליו בכלל. סיימתי להדריך בבני עקיבא באותה שנה, אז פתאום היה לי זמן בחופשת פסח, ויכולתי לבוא לדברים. היה נורא כיף, ואז כנס אחר כך היה פאן.קון, שהיה ברוזין, שם התנדבתי פעם ראשונה, ואז באייקון 2009 הייתי פעם ראשונה סגל –

ליאת: מה עשית?

הדס: הייתי בקופות, היה לנו צוות ענק בקופות, שי היה אחראי שם –

ליאת: וואו, 2009 –

שי דינור מהקהל: זה היה הפעם האחרונה שאני הייתי אחראי על משהו.

הדס: לא, הוא היה אחראי עלי. <צוחקת>

ליאת: ב2009 הכנסנו המון אנשים לסגל, כי הנהלת הכנס החליטו שהקופות והמודיעין לא יכולים להיות מתנדבים, הם חייבים להיות סגל. אז הכנסנו איזה שמונה עשרה אנשים חדשים, לדעתי. זה היה מטורף. אבל בסופו של דבר הרווחנו.

הדס: אבל יצא מזה משהו – <צוחקת>

נעמה פרידמן מהקהל: לדעתי כמעט כולם נשארו עד עכשיו.

ליאת: אני צריכה לבדוק את זה. זה מעניין. מה שלא קשור אלייך – אני הייתי נגד, כן? לדעתי מתנדבים בהחלט מסוגלים לתפעל קופות ומודיעין. אבל הייתי במיעוט ובסוף הכנסנו את כל מי שחשבנו שהוא יחסית מוכן לסגל. ואם מה שנעמה אומרת נכון, אז כנראה שרובם המכריע נשארו בסגל ועדין מתפקדים, אז בסופו של דבר הרווחנו. אני לא רוצה להגיד שהם צדקו. <צוחקים> וואו, איך רבתי איתם – לא משנה.

הדס: זהו, ואז באייקון נשארתי סגל, וגם בעולמות, וב-2012 התחלתי לנהל את עולמות… זה מה שאני עושה עד היום. <צוחקת>

ליאת: אתם זוכרים את השלב שבו ביקשו מכם לנהל, או שהחלטתם לנהל? אתם זוכרים את הרגע הזה?

תומר: בעולמות עוד איכשהו זה לא היה לי נורא מפחיד, כי אמרו לי, תשמע, זה סך הכל כנס שעושים האגודה – היה בזמנו גם סטארבייס, וגם קהילת באפי הישראלית, שגרירות סאנידייל בימיה האחרונים, ואמרו לי, "זה כמו שניהלת עד עכשיו, רק קצת יותר גדול". ההיסטריה התחילה באייקון. כי באייקון זו הייתה עליית מדרגה, ואני זוכר פרפרים בבטן, ללכת על משהו שאמרתי לעצמי: וואו. זה משהו שהוא… זה אפילו לא עולמות כפול, זה כל כך הרבה עבודה לעשות, בכל כך מעט זמן! כי תחשבו שאנחנו בדרך כלל עובדים על כנס המון המון חודשים מראש, ובאייקון, בגלל שהיה בדיוק, הייתה שנת פיצול, אז נפל עלי הסיפור הזה משהו כמו… ארבעה חודשים לפני? בלחץ! להרים כנס גדול יש מאין.

ליאת: אנחנו לקחנו את האשכול במאי.

תומר: פשוט מפחיד לגמרי.

ליאת: אתה זוכר מי ביקש ממך?

תומר:מי ביקש ממני באגודה לקחת את זה על עצמי? וואו, זה קשה לי לשחזר, כי כנראה שזה היה over-whelming, החוויה, אני כבר לא זוכר – עובדתית זה קרה, אנחנו יודעים, אבל קשה לי לשחזר את הבנאדם שהרים אלי טלפון ואמר לי, "קח את אייקון, טפל בו אתה".

ליאת: הדס, את זוכרת?

הדס: כן, אני זוכרת. הכנס הראשון שבאמת ניהלתי היה פאן.קון לפני עולמות, שנתיים לפחות לפני. ואת זה אני זוכרת שאת ביקשת ממני, גם נכנסתי לוועד באותה שנה, אז דיברנו הרבה, ואני זוכרת שאמרתי שאני רוצה לנהל את עולמות – כאילו, דיברנו על מי ינהל ומי זה, ודברו על זה, אבל מי ירצה לעשות את זה בכלל אחרי שתומר יעזוב, ואני כזה: אני רוצה. ואני זוכרת שישבנו אצלך בבית, ושהחלטתי לקחת את זה, ודיברנו על מה יהיה, ועל חששות, ועל מה עושים ואם כן ואם לא… אני ממש זוכרת את השיחה הזאת.

ליאת: אז למה, בעצם? למה הסכמתם? למה רציתם?

תומר: אני חושב שהתשובה הרשמית היא כי זה כיף, וכי זה חשוב, ומישהו צריך לעשות את זה. אלה התשובות הצפויות, נכון? בגדול.

הדס: אין לי תשובה לא צפויה, אבל אני לא חושבת שתשובה צפויה זה רע. כיף? יש רגעים שזה מאד כיף, אני לא אגיד שלא. אבל אני לא חושבת שזו הסיבה שעושים את זה. יש גם הרבה דברים שהם לא כיפיים. אבל כן, הכנסים מאד השפיעו עלי, לפני שהייתי סגל, והיה לי חשוב גם לתת מעצמי כדי שהם ימשיכו לקרות, וגם שתהיה לי יכולת להשפיע עליהם בצורה שבה אני יכולה. כי הם היו חשובים לי, וכי חשוב לי לקדם את התחום הזה ושיהיו עוד אירועים. אני חושבת שזה גם עובד, זה עובד סך הכל, אנחנו רואים שזה עובד. אז זה נהדר.

תומר: לכנסים יש תפקיד מאד מאד חשוב בלגבש קהילות, כי זה מקום מפגש פיזי, והיה לי מאד חשוב שמישהו יטפל בהם ויטפל בהם נכון, וייתן להם, באמת, גם לסגל, הרבה חום ואהבה, גם לקהל הרבה מאד, אתם יודעים, אווירה טובה, לבוא ולחכות כל שנה שהכנס הזה יגיע. לתת להם בית. לתת לקהילה הזאת מקום להתחבר, ולשגשג. אני חושב שזה באמת סוג של תחושת שליחות, כי לכנס יש המון משאבים, נכון? התקציבים של הכנסים האלה זה מספרים, באמת, דמיוניים.

הדס: לא דמיוניים. <צוחקים> בוא לא נגזים.

תומר: אוקיי, שש ספרות, כן? זה עסק לא פשוט. זה המון מחויבות, זה המון אחריות. אני חושב שזה שאנחנו לוקחים על עצמנו פרויקטים שעוסקים בהם, באמת, מאות אנשים! כן? אם זה מרצים, אם זה כותבי הפקות מקור, ומנחים, ומלא מתנדבים, ומלא אנשי סגל, והעסק הזה גם מפרנס לא מעט אנשים, כן? תזכרו, בתי דפוס מתפרנסים, הסינמטק עכשיו מתפרנס. בעלי דוכנים עושים את המחזור השנתי הכי גדול שלהם בכנסים האלה ממש! כלומר, הכנסים האלה, יש מאחוריהם הרבה מעבר למשהו שהוא בילוי נטו. הרבה מאד אנשים, החיים שלהם משתנים בעקבות זה שיש את הכנסים האלה. וזה, אני חושב, הקסם של הדברים האלה. במיוחד של הכנסים הגדולים.

ליאת: מה הכי כיף בלהיות מנהל כנס? מה הכי כיף ומה הכי לא כיף.

הדס: כאילו, אני רוצה להגיד "כשזה נגמר", אבל זה לא נכון.

תומר: שביזות סוף כנס? זה, כאילו, מה שהורג אותך?

הדס: כנס נותן המון אנרגיה. ואחד החלקים הכי כיפיים – גם בכנס עצמו וגם בניהול כנס, למרות שלא בדיוק – זה שאתה יכול להחזיק שלושה ימים, על כלום שינה ועל כלום אוכל, דברים שאתה לא יכול לעשות ביומיום רגיל. בעולמות הזה literally לא ישנתי ארבע ימים. כאילו, באמת, לא ישנתי ארבע ימים אבל לא הרגשתי עייפות, ועדיין היה כוח להמשיך וללכת. החלקים הכי כיפיים בכנסים מבחינתי זה האנשים, לעבוד עם אנשים קרוב, לעבוד עם אנשים צמוד. זה החלקים הכי  כיפיים. התדריך מתנדבים בסוף כנס הוא גם, אחד החלקים היותר נחמדים בכנס. זה בשבילי החלק הכי כיף.

תומר: והפחות?

הדס: הפחות. הפחות זה שדברים לא עובדים, ושיש בעיות, ושדברים לא הולכים חלק תמיד. רוב הדברים לא הולכים חלק. זה פחות ה-הרבה עבודה. אולי זה לא החלק הכי כיף, אבל הוא לא נורא. החלקים הפחות כיפיים זה… שאנשים לא מסכימים על דברים, ו… כשרק נכנסתי, כשרק התחלתי בשנה הראשונה, כל פעם שמישהו כתב משהו על הכנס שלא היה חיובי, אני – לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. באמת. זה היה כאילו… ועכשיו, אי אפשר לרצות את כולם. כי כל אחד חושב שכנס צריך להיות משהו אחר. אני ניסיתי לדבר עם הבנאדם הזה, ולהבין מה קרה, ולהבין איך אפשר לתקן, וזה. ובסוף הבנתי ש, כאילו, אי אפשר לרצות את כולם. אז זה אולי החלקים הפחות נחמדים. גם – לא רק קהל, גם אנשים שהם חלק מהכנס.

תומר: בשבילי הכנסים האלה – אחד הדברים שאני הכי אוהב בהם, מעבר ל, באמת, מה שהדס אמרה, שזה המון אדרנלין – זה באמת היכולת לבוא ולהשפיע. ולהרגיש שאני תורם משהו שבאמת משנה את סדר היום של אנשים, לפחות לשלושה ימים בשנה, אם לא יותר. הכיף של לעבוד עם אנשים, לתת להם משימות, להמציא להם משימות ולבדוק שהם עמדו בהן, ואז להמציא להם עוד משימות ולבדוק שהם עמדו גם בהן… העבודה עם סגל כל כך גדול, זה נורא נורא מרגש. להסתכל ולראות, מעבר לסגל, את המתנדבים, בתור העתודה לסגל הבא בעוד כמה שנים, לראות שהעסק הזה עובד, וגם הם עובדים, וגם הם באים בהתלהבות, זה כיף גדול. זה בעיני חלק ממשפחה, להיות חלק ממשפחה זה תמיד דבר כיף, זה בעיני אחד הדברים הכי, שעושים לי את זה בכנסים. וכמובן יש את הצד השני של המטבע, שהדבר שהוא פחות כיף – תראו, כשמנהלים כנס צריך לפעמים לקבל החלטות, וזה לא תמיד החלטות שכולם אוהבים ולפעמים הן לא פופולריות. ואני בקשרים מאד טובים עם אנשים שאני עובד איתם, ונורא מבאס אותי להגיד לאנשים לא. נורא מבאס אותי להגיד לאנשים, "התוכן שלך לא ייכנס", או "ההצעה שלך לא התקבלה". או "אתה לא מבין בכלל במה שכרגע הצעת, ויש המון המון רעיונות בינוניים, יש קצת טובים ויש קצת מעולים, ואני חייב לקחת רק את הקצת מעולים, כי אני לא יכול ליישם את כולם בכל הפקה". וזה יוצר לפעמים קצת מתיחות בין אנשים ש… אם נוציא אותנו מהמשחק הזה של ניהול כנסים, אנחנו בסך הכול חברים די טובים. אבל כנסים גם לפעמים גורמים לך לצאת הבנאדם הרע. וזה החלק הקצת יותר מבאס. שלא לדבר על להגיד לבנאדם "לצערי אתה לא יכול להמשיך איתנו", או דברים מהסוג הזה, שגם אלה דברים שיכולים לקרות. אז כן. יש בקטע הזה של להיות מנהל גם חלקים פחות כיפיים, אין מה לעשות. זה עדיין ניהול.

ליאת: אתם מרגישים שזה שינה את החיים שלכם? מעבר לעומס עבודה.

הדס: אני חושבת שכנסים באופן כללי שינו את החיים שלי. כאילו, ברור. גם זה שינה הרבה מאד.

שי דינור מהקהל: אפשר רק להעיר משהו? אני זוכר אותך בתור מתנדבת מאד צעירה, ואני זוכר אותך גם בתור אחראית קופות תחתי. זה שינה אותך.

הדס: גם התבגרתי! בוא! <צוחקת> עברו עשר שנים.

שי דינור מהקהל: עברו עשר שנים אבל כן, כאילו, בזמנו, אני זוכר עוד שהיית מתנדבת ועברת להיות אחראית קופות, אני זוכר שהיה שינוי. כאילו, בתור מתנדבת היית כזאתי… איך להגיד את זה בצורה עדינה? נחבאת אל הכלים, בצורה עדינה אני אגיד את זה. זה עשה לך משהו טוב.

הדס: מעניין.

תומר: תראו, כנסים שינו אותי בכל מיני דרכים מאד מוזרות. למשל, עד שניהלתי כנסים לא כל כך הסתובבתי בתל אביב. הייתי ילד כזה, של הוד השרון, לא הייתי יוצא הרבה לתל אביב לכל מיני מקומות, לפגוש אנשים, לישיבות, ולסיורים בכל מיני לוקיישנים וכולי. ובזכות הכנסים קצת הרחבתי אופקים, הכרתי אנשים חדשים ומקומות חדשים, יצאה לי קצת התמימות של – אם בנאדם אומר שהוא יעשה משהו אז בטוח שהוא יעשה משהו, נכון? אין ספק שאתה… כן? עושה פה… לוקח את המילה של בנאדם בלב שקט.

ליאת: <צוחקת> אני זוכרת בדיוק את הנקודה שבה קלטת שזה לא קורה.

תומר: כאילו… בואו נגיד שאחרי, לא יודע, שני עולמות-ים ושישה אייקון-ים, ועוד אחד שבתהליכי לידה עכשיו, כן? זה כבר apparently שהעולם הוא לא כזה, הכול עובד נהדר והכול עובד חלק, ואני היום הרבה יותר מחוספס ומחושל משהייתי בתחילת הדרך. אבל זה בגדול אולי השינוי המהותי. כי אני מאד משתדל שאייקון לא יהפוך אותי למשהו אחר, אלא שאני אהפוך את אייקון להיות משהו שהוא נורא ברוח הכייפית הזאתי שלי, עם כל האנרגיות הטובות. אז אני משתדל להישאר כל הזמן "אני", למרות שמסביב יש כמובן המון השפעות. המון.

הדס: אני חושבת שזה שאלה אחרת – האם זה שינה אותי כבנאדם, או אם זה שינה את החיים. זה לא בהכרח אותה שאלה. ברור שזה משפיע אחד על השני. ואין ספק גם שהכנסים – כשאתה חי את זה, זה משנה את האישיות. עצם זה שאנחנו נהיים יותר מחוספסים – אם לפני חמש שנים קפצתי מכל דבר ולקחתי דברים נורא קשה, היום אני הרבה יותר יודעת – כאילו, פיתחתי עור הרבה יותר עבה, וזה לחיוב ולשלילה. לשני הכיוונים. אבל זה פשוט שינה את רוב מה שאני מתעסקת בו. זה עכשיו חלק משמעותי מאד מהחיים שלי, הכנסים. זה לא חצי שנה שעובדים על כנס, כאילו, זה אף פעם לא מפסיקים לעבוד על כנס. זה לא נגמר. יש תקופות עמוסות יותר ותקופות עמוסות פחות, אבל אין תקופה שאין בה משהו לעשות בשביל הכנס. ואני לא מדברת על – אני מדברת רק על עולמות.

ליאת: זהו, רציתי לשאול. כי אתה עובד במשרה מלאה, בתור יועץ השקעות –

תומר: מנהל תיקי לקוחות VIP!

ליאת (בגיחוך): סליחה.

תומר: זה קשור לתחום פנסיוני.

ליאת: והדס היא סטודנטית לדוקטורט, ושניהם משרות מאד תובעניות, ורציתי לשאול איך אתם מנתבים את זה. כי גם לנהל כנס זה די עבודה במשרה מלאה.

תומר: כן, אגב, אחד הדברים שעשיתי לעצמי – וזה אתגר – זה להתנתק מהמייל של אייקון במהלך שעות העבודה.

ליאת: זה אתגר לכולנו.

תומר: זה אתגר לכולם. כי הרגשתי – לא יודע, הייתה לי איזושהי תחושת בטן – שאם אני ולו אציץ, פעם בשעה אפילו, במייל של אייקון, מהר מאד לא תהיה לי עבודה. כי אני כל הזמן אטבע בסוגיות, בהתייעצויות – אתם לפעמים יכולים לראות פתילים של מיילים שמזכירים פורומים של פעם, של שנות התשעים. שיש לך "השב"? "השב" "השב" "השב"? forward forward … זה מיילים שלא נגמרים. ואני נותן לאנשים כל היום לדוש ביניהם, ואז אני מגיע הביתה בערב ואני אומר: "אוקיי, זו דעתי על מה שקרה היום, מה אתם אומרים". כאילו, אני לא בלופ כל היום, כי אני לא יכול. כי זה באמת מטורף. ואני עובד בערך שעה עד שעתיים כל ערב על אייקון, ובסופשבוע מרביץ השלמת שעות מטורפת, כי אני לא יכול בזמן היום להתעסק עם אייקון. באמת, אני לא יכול. לא יהיה לי עבודה. עד כמה שהייתי מאד רוצה להתעסק יותר עם אייקון במהלך היום. אגב, יש בעיה נוספת – אני חולם על אייקון לפעמים בלילה. יש לי לפעמים סיוטים. שחלקם קשורים לדברים שהיו יכולים להשתבש! אגב, הם עוד לא קרו! זאת אומרת, זה לא שחזיתי את העתיד בסיוטים האלה, כי אף אחד מהם לא באמת קרה! היה לי סיוט שאייקון הוצף במים. אבל מעולם זה לא קרה. אני מקווה שזה לא משהו ש-

נעמה פרידמן מהקהל: זה קרה. זה קרה ב-2008.

תומר: לא, כשאני מתכוון 'מוצף' זה אומר שהכול הפך להיות בריכת מים גדולה. כל הדוכנים צפים להם במים. זה עוד לא קרה. היה לי סיוט.

הדס: לומדים לסמוך יותר על אנשים. לומדים על מי אתה יכול לסמוך, ואיך אתה יכול לסמוך עליהם. ו… וגם עכשיו אני יותר יודעת להגיד: אוקיי, זה אין סיכוי שיקרה, כי אנחנו פשוט, אין לנו את הכוח אדם ואת הזמן לעשות את זה, כמה שהיינו רוצים. דברים אולי שפעם הייתי חושבת שזה יותר פשוט, והייתי אומרת סבבה, בוא פשוט נעשה את זה. ובגלל זה גם הסגל הוא מאוד גדול, כי צריך הרבה מאוד אנשים, כי כולם עובדים. אז לומדים יותר לשחרר משימות, יותר לחלק, יותר לשחרר, לתת לאנשים אחרים. וגם מוותרים על דברים אחרים בחיים, אין מה לעשות. כאילו, אני כמעט ולא רואה טלוויזיה, שזה דווקא לא רע. בחודש לפני עולמות אני לא עושה שום דבר בערבים. כאילו, כלום – אני לא יוצאת, אני לא הולכת לדברים. אני אפילו לא מוכנה לצאת לדייטים בחודש שלפני עולמות. כאילו, אין לי זמן לזה עכשיו. אז בסדר.

ליאת: אז באמת בתור מנהלים שמנהלים רצוף כבר כמה שנים, רציתי לשאול איזה תהליכים אתם עוברים מכנס לכנס? אתם מרגישים שאתם משתנים ולומדים? ובאיזה צורה, בין הכנסים.

תומר: אני חושב שבגלל שהכנסים כל שנה, תסכימי איתי, הם די גדלים בהיקף שלהם, או במגוון שלהם, ולפעמים גם בסגל – נוצרים תפקידים חדשים, כי אנחנו לומדים לאורך זמן איזה תפקידים אנחנו באמת צריכים, והיו חסרים לנו. ואנחנו כל שנה עושים הפקת לקחים, ואת מכירה את זה שאת מתחילה לעבוד על כנס, ואת מתחילה לקרוא את ההפקת לקחים של שנה שעברה, ואומרת: "אוקיי, אוקיי, ההפקת לקחים הזאת אומרת שאל"ף, בי"ת וגימ"ל – לא נעשה ככה השנה", אז בעצם זה מכתיב את זה שכל שנה גורמת לשנה הבאה דברים יעבדו שונה, כי הם לא עבדו מספיק טוב בשנה שקדמה. כן? אין הפקת לקחים שהיא דף שאומר 'הכול מצוין, אין מה לשפר'. ובדרך כלל הפקת לקחים זה – אפשר לעשות מין ספרון קטן, נכון? אנחנו באמת חופרים שם המון. אז ברור שאנחנו כל הזמן משנים דברים, אין לנו ברירה. אנחנו ארגון לומד, ומפנימים את הטעויות, ובעצם הרבה מאוד מהכנסים האלה, מה שאתם רואים עכשיו זה תוצר, שלא היינו מגיעים אליו אם עכשיו הייתם מפילים אותנו לניהול שנה ראשונה. כי זה ידע נרכש, והשתפשפנו, ונכווינו, וקמנו, נפלנו ושוב קמנו. ואני חושב שבסך הכול היום דברים הרבה יותר מקצועיים. הרבה יותר מתוכננים מראש. היום כל דבר כמעט יש לו תכנית, מה שפעם עשינו בצורה יותר אינטואיטיבית. מה את חושבת על זה?

הדס: לא, אני מסכימה. עיקר ההבדל הוא ניסיון, הרבה יותר ניסיון, הרבה יותר הבנה איך עושים דברים. זה גם קצת מתקשר למה שאמרתי קודם: הרבה יותר הבנה על היכולת לפרק משימות לאנשים ולהעביר הלאה. גם הצוות עצמו יותר מנוסה, לא רק אנחנו. אז זה גם מאוד מאוד תורם. גם דיברנו על זה שנהיים פחות רגישים מכנס לכנס.

תומר ברקע: נכון.

הדס: לומדים יותר את מי לשאול כשצריך עזרה. אני למדתי הרבה יותר לבקש עזרה מפעם. אחד הדברים שהכי למדתי בשנים האלה. מצד אחד לבקש עזרה, מצד שני לדעת שאי אפשר לסמוך בעיניים עצומות על אף אחד. זה נראה לי שינוי גדול שעושים.

ליאת: אוקיי. אני רוצה לדבר באמת קצת על האיך. איך עושים. מה… אמרתם שאתם עובדים שנה על הכנס. מה בעצם קורה בשנה הזאת? כנס נגמר, ואז מה.

תומר: טוב, בואי ננסה לעשות את זה ביחד ונראה איפה אנחנו, לא מסתדר לנו, כי יש יותר משיטה אחת לנהל כנס. אני לא יודע איזו מהן היא יותר נכונה מהאחרת –

הדס ברקע: שלי, ברור.

תומר: אבל בואי ננסה לראות איפה אנחנו נפגשים.

ליאת: בואו נעשה את זה כמו שעשו באיזה פאן.קון – לפי חודשים. 

תומר: בואי נגיד, שמונה חודשים, עשרה חודשים לפני, או משהו –

הדס: חודש אחרי הכנס-

הדס: אני רק אגיד דברים כלליים, אני כבר אגיד שני דברים כלליים – רוב העבודה שלנו היא מיילים. פשוט לשלוח המון המון המון מיילים, ומדי פעם ישיבות. אבל זה עיקר העבודה. מה עושים? חודש אחרי – כן, יש –

תומר: נחים.

הדס: כן, לא עושים כלום שבועיים.

<צוחקים>

תומר: זה אחרי ששלחנו תודות לכולם וכולי, כן? סגרנו את הכול, עושים את הפיקניק סגל תמיד באיחור מטורף, אף פעם לא ברור למה –

הדס: כי שבועיים אף אחד לא עושה כלום!

תומר: נכון, אין זמן לארגן פיקניק סגל.

הדס במקביל: אי אפשר לארגן פיקניק סגל.

תומר: זהו. אז אחרי שעושים את הפיקניק סגל של כנס, אפשר רשמית להתחיל לעבוד על הבא אחריו. נכון? זה תמיד הטקס. ואז צריך להתחיל לבנות סגל מחדש-

הדס: תומר תמיד מגיע בפיקניק סגל של עולמות, ומתחיל לגייס סגל לאייקון.

תומר: נכון! האמת שאני עושה את זה-

הדס: אלא אם הוא עושה את זה בפיקניק סגל שלפני הכנס, ואז אני מאוד כועסת עליו.

תומר: אהה… אבל זה על אש נמוכה, זה אף אחד לא יודע, זה רק אני יודע ועוד כמה אנשים. אוקיי. אבל בכל מקרה אנחנו מתחילים לגייס את הסגל, נכון? תקני אותי אם אני טועה. ומתחילים לדאוג ל-facilities, ולנושא, ולתשתיות, נכון? תשתיות זה האתר –

הדס: האתר, כן. האתר –

תומר: פייסבוק –

הדס: לשכור מקום, זה אנחנו עושים בחודשיים שאחרי כבר.

תומר: כל זה זה תשתיות.

ליאת: אז כל זה קורה משהו כמו עשרה חודשים לפני הכנס.

תומר: סדר גודל. זה אנחנו מתעסקים. לצערי הגיוס סגל לא נגמר ממש בשבוע שבו הוא מתחיל, זה הרי תהליך on going שגם גולש לחודשים ספורים לפני הכנס, אבל רוב הסגל התפעולי, זה שמתעסק ברוב המסה של הדברים שקורים לפני – אם זה עיצוב גרפי, למשל, זה חייב בשלבים מאוד מוקדמים, נכון? אתר אינטרנט –

הדס: זה תלוי. בעולמות אני מגייסת סגל בכיר חצי שנה לפני, חמישה חודשים לפני, זה בסדר. נראה לי באייקון אתה מגייס יותר זמן לפני.

תומר: אני קצת מקדים באייקון, כי אני באמת מיד אחרי עולמות נופל עליהם, בעודם נלהבים מביגור, ומעולמות –

הדס: אז זה כן חמישה חודשים. אבל יש לך אנשים שאתה מגייס שמונה חודשים לפני.

תומר: זה נכון. אבל זה באמת הנהלה בכירה, זה מנהלי תחומים, זה עדיין לא ממש כל הסגל. זה באמת בודדים.

הדס: זה גם לא באמת גיוס. זה כזה –

תומר: "טוב, אתה ממשיך בתפקיד או לא ממשיך בתפקיד?" חייב לדעת איפה זה עומד.

הדס: זה אפילו לא אם אתה ממשיך בתפקיד, זה "טוב, זה מה שאנחנו צריכים לעשות, אז תעשה את זה" , "אה, אני סגל, טוב".

תומר: כן, "מעולם לא ירדת ממשמרת" כזה.

הדס: בדיוק.

תומר: יש אנשים ש, אין מה לעשות, כיף לי איתם, אני לעולם לא אשחרר אותם. אבל אוקיי. אז יש לנו סגל. בשלב הזה בדרך כלל, תוך כדי, מתחילים קולות קוראים לכל מיני דברים. נכון? קודם זה התוכן, אחרי זה זה המתנדבים –

הדס: למתנדבים יש זמן. אנחנו ממש עושים בלאגן.

תומר: אנחנו דווקא בסדר.

ליאת: סגרנו סגל בכיר, מיקום, אתר, פייסבוק –

הדס: ארבעה חודשים לפני יש קול קורא לתוכן.

תומר: נכון.

הדס: חייבים לפחות ארבעה חודשים. בשביל שיהיה זמן להגיש, ושיהיה לנו זמן לבחור, ולשבץ, ולפרסם תכנייה – חייבים ארבעה חודשים לפני, לפחות, במינימום, להתחיל קול קורא לתוכן.

ליאת: אוקיי. אידיאלית קול קורא להפקות מקור יוצא קודם.

הדס: כן.

תומר: זה נכון, זה אחד מהקולות הקוראים, באמת, הראשונים שיוצאים. אגב, אם כבר מדברים על דברים ראשונים שיוצאים, אז באייקון אורח הכבוד קורה עוד לפני עולמות בכלל, כן? אבל זה אני שם בצד, כי זה באמת –

ליאת: בשאיפה קורה כמה שנים קודם. אבל אנחנו עדיין לא שם.

תומר: נכון, נכון. עכשיו עובדים על 2017 כבר, אז נקווה לתשובות. מה עם הדוכנים? גם הדוכנים נכנסים איפשהו בשלב הזה –

הדס: אבל זה חדש. זה חדש. הדוכנים – זה תחום שמאוד עובר שינוי.

תומר: נכון.

הדס: פעם דוכנים לא היה כל כך מוקדם..

תומר: עכשיו יש רישום, מראש, וטופס, שקורה פחות או יותר בזמן שמגישים תוכן. ואחרי שסוגרים את הגשת התוכן וסוגרים את הגשת היריד – מה הדבר הבא שאנחנו עושים? זה התחרויות או ה-

הדס: עכשיו הכל מתחיל להיות במקביל.

תומר: זהו.

הדס: כאילו, יש המון המון עבודות לוגיסטיקה עכשיו. המון עבודה של עיצוב גרפי, ואתר, וכל הזמן במקביל, כמובן, יש את השיווק, בעיקר בפייסבוק. מהשלב הזה כבר אין – מהשלב הזה אנחנו נכנסים להמון משימות שרצות במקביל. יש את הישיבת תוכן –

תומר: שיבוץ תכנייה. שזאת ישיבה – נוראית.

ליאת: שזה מה, שלושה חודשים לפני?

תומר: אנחנו עושים את זה עכשיו ביולי, בתחילת יולי, ואייקון באוקטובר, זה…

הדס: שלושה חודשים, שלושה וחצי. משהו כזה. כן. פעם היתה לנו ישיבת שיבוץ תכנייה שלקחה שלושה שבועות –

ליאת: רצוף?

תומר: לא, עם הרבה הפסקות. עכשיו זה יומיים של מחנה אימונים. נורא.

הדס: בעולמות אנחנו עושים מסיבת פיג'מות. נפגשים בחמישי, עושים את החצי ישיבה הראשון, ואז הולכים לישון, וקמים בבוקר ועושים את החצי ישיבה השני.

ליאת: רק שבאייקון לא כולם בנות.

הדס: אז פחות כיף להם. אבל באייקון הם גם, אף אחד לא שומר שבת. אז הם עושים את הישיבה בשבת. אצלנו זה חמישי-שישי.

תומר: כן, זה נכון. זה שישי-שבת אצלנו, אבל זה אותו רעיון. ואז יש בעצם תכנייה בסיסית, שאיתה אפשר להתחיל את ההפקת תוכן.

הדס: כן. להתחיל הפקת תוכן.

תומר: הפקת תוכן זה תהליך, באמת, נורא ארוך, כי הוא בעצם לא מסתיים עד שאחרון המרצים פגש את איש הפקת התוכן שלו בכנס עצמו.

הדס: כן. לכן הוא לא מסתיים עד, בעצם, סוף הכנס.

תומר: נכון, שהוא מקבל את המכתבי תודה, נכון? מההפקת תוכן. תודה שהרצית.

הדס: הפקת תוכן זה שלב ש, באמת, מערב הרבה מאוד צוותים. יש את הצוות של הפקת תוכן, ואז יש את הצוות של לוגיסטיקה שגם מעורב בזה, והצוות של הטכני שמעורב בזה, כולם ביחד עובדים על הפקת תוכן. יש לנו טבלאות שליטה פסיכיות – למרות שהם נוצרים קצת בשלב יותר מאוחר. אבל זה, כאילו, צריך להיות מאוחד להמון המון צוותים, ויש שם המון המון פרטים, והמון דברים שכולם צריכים לדעת. זה מי בדיוק המקרין, ומי הסדרן באותו חדר באותו שלב, מי איש הפקת התוכן ומי האיש שפותח את האירוע – זה המון אנשים שונים שאחראים על הכול ביחד.

ליאת: תראו, אני רוצה להגיד שפעם לא היה "הפקת תוכן". פעם היה "תוכן". ולאט לאט הבנו שיש הבדל בין לגייס תוכן ולחשוב על תוכן, לבין להפיק את התוכן, וזה כישורים שונים לחלוטין שאנשים שונים לחלוטין צריכים לעשות אותם. ואז מפה לשם התפצל התחום – לגיוס תוכן, אנשים יצירתיים, שמכירים יותר, שבאמת מעורים בנושא התוכן, לבין האנשים היותר לוגיסטיים, היותר מאורגנים, יותר בקטע של הפקה, שמוציאים את האירוע הזה לפועל בעצם אחרי שהוא גויס. אז זה תחום – אני לא אגיד 'חדש יחסית' כי אנחנו כבר שנים עושים את זה ככה, אבל פעם זה לא היה.

תומר: הפקת תוכן, למי שפחות מתמצא במונחים, זה בעצם כל השלבים שצריך לעבור כדי שאירוע יקרה. החל מהשלב שמאשרים את השם והתקציר שלו, והשיבוץ שלו, דרך הטיפול בבנאדם שמעביר את האירוע, שצריך לטפל לו בבקשות כרטיסים שלו, ובדרישות הלוגיסטיות שלו, וכלה בלעדכן אותו בכל המִנהלות של הכנס, אם הוא רוצה – החל מחולצה לעצמו, ואורחים לעצמו, וכל הדברים שבדרך, ועד לפגוש אותו פיזית ולוודא שהוא נמצא ביום האירוע, ולהצמיד אותו לחדר הנכון ולמקום הנכון כדי שהוא יוכל להתכונן ולהעביר את האירוע שלו, וכלה בלהיפרד ממנו יפה אחרי הכנס, ולשלוח לו את התודות, שכמובן מגיעות לו עד מאוד. הפקת תוכן זה בעצם – אין, זה check list אינסופי של משימות שצריכות לקרות! וזה טבלאות שליטה כמו שאמרת, ולכן זה צוות ייעודי, שהוא באמת, יש לו אופי מאוד הפקתי. הוא יכול גם להיות אנשים יצירתיים, דרך אגב, שממציאים תוכן, אבל לא זאת ליבת העשייה של צוות ההפקה. זה קורה, ובמקביל, אמרנו, המתנדבים מתחילים להתגייס, לבחור משמרות, לבחור כרטיסים, הכול קורה נורא במקביל.

הדס: כן, נכון. המתנדבים בוחרים משמרות לפני שמפרסמים תכנייה. כן, הכול קורה במקביל, אי אפשר לעצור.

תומר: ואז החודש שלפני. זה החודש, אולי האהוב עלי. כי שם התכנייה לדפוס כבר די סגורה, אז הצרה הזאת יורדת מהראש-

הדס:  בעצם הזמן הכי קשה זה חודשיים לפני כנס.

תומר: נכון.

הדס: כי חודש לפני רוב הדברים כבר חייבים להיות סגורים. כאילו, את כל ההכנות הלוגיסטיות הגדולות כבר היינו צריכים לעשות. את כל העיצוב הגדול כבר היינו חייבים לעשות. את המסה הגדולה של מתנדבים זה עוד קצת זה, אבל בגדול, כן. היינו חייבים כבר לסגור תכנייה. זה חייב לקרות הכול חודש לפני הכנס, ולכן החודש הכי קשה זה חודשיים – החודש וחצי שלפני החודש שלפני הכנס, שאז זה הכי הרבה עבודה, והכי הרבה עומס והכי הרבה לחץ, וגם הדד-ליינים הם מאוד מאוד נוקשים, ואין, כאילו, וצריך לעבוד מאוד מאוד קשה כדי לעמוד בהם.

תומר: זהו. ואז כשמגיעים לחודש הזה שלפני הכנס, פתאום הלחץ של להוריד לדפוס דברים נעלם. ואתה עסוק בעיקר בלשווק את הכנס, במִנהלות של הכנס, וההחלטות הקשות כבר כמעט, עושה רושם, מאחוריך. כי בעצם כבר התקבלה התכנייה, היא מפורסמת, הכסף כבר מתחיל להיכנס מהקהל במכירה מראש, זה לא שאתה יכול עכשיו לקבל החלטות אסטרטגיות על איפה הכנס יהיה, ומה יהיה תמהיל התוכן, ומי יעביר מה. זהו, יש לך כבר את המוצר המוגמר, ואתה צריך פשוט עכשיו לדאוג לכך שכולם יכירו אותו. נכון? זה בעיקר עבודת שיווק.

הדס: עבודת שיווק גם היא – עבודת שיווק, אם מתחילים אותה בשלב הזה, היא פחות יעילה. אנחנו כן רואים, אנחנו מפרסמים תכנייה – הצלחנו בכל הכנסים האחרונים לעשות את זה – אנחנו מפרסמים תכנייה חודש לפני הכנס. וזה אומר להתחיל לעבוד על זה שהיא תתפרסם שבועיים לפני שמפרסמים אותה. אני מדברת רק מהבחינה הטכנית. לא לסגור, ודברים, וזה. זה נגמר עוד הרבה קודם. ממש, בשביל לעבור מהשלב שבו יש תכנייה, לשלב שאפשר למכור בו כרטיסים, זה לוקח שבועיים. וברגע שסוגרים את התכנייה אנחנו רואים הרבה יותר פעילות, נגיד, בדף פייסבוק שלנו, שזה אחד המדדים היחידים כמעט, וגם הכי טובים, שיש לנו לראות, אבל אם אתה רק אז מתחיל שיווק – זה הרבה יותר מדי מאוחר. חודש לפני. כי הרבה אנשים כבר עושים תכניות, אנשים גם, אתה צריך שהם יכירו את הכנס שלך – כאילו, שהם בכלל ירצו להיכנס לתכנייה. בכלל יעניין אותם לשמוע שיש תכנייה. הם צריכים להכיר את הכנס לפני. ברור שעושים שיווק אז, והרבה, כי עכשיו יש לנו הרבה יותר דברים לפרסם. אבל-

תומר: את גם רוצה שיקנו את הכרטיסים, אז פה מעלים את השיווק עוד שלב.

הדס: <צוחקת> זו השאלה אם אנחנו רוצה שיקנו כרטיסים… בשלב זה של הכרטיסים.

תומר: את רוצה שיקנו אותם מראש. נכון. כן.

<צוחקים>

תומר: זהו. ואז מגיע השלב שבו סוגרים את המכירה המוקדמת, שזה, כמה, חמישה ימים בערך לפני הכנס? מה עובר עלייך בחמישה ימים האלה? סרטים וחרדות, או שזה דווקא התקופה היפה של חייך?

הדס: וואי, בשלושה כנסים הראשונים שלי – כל מה שהסתובבתי בשבוע לפני, כל מה שהסתובבתי בשבוע לפני – זה "אף אחד לא מגיע לכנס. אף אחד לא בא לכנס, הכנס הולך להפסיד, לא יהיה פה אף אחד, זה יהיה נורא", זה. ככה הסתובבתי שבוע. וכולם ניסה להרגיע אותי, ואמרו לי "אבל מכרנו כרטיסים!" ואני כזה: <צוחקת> "לא, אף אחד לא בא, זה יהיה נורא". ועכשיו אני כבר פחות, זה כבר לא ככה. עכשיו זה בעיקר התרגשות. בהקמה אני ממש ממש מתרגשת, כשאני רואה את כל השולחנות יוצאים מהעירוני, ושהמתחם מוקם, זה מאוד מאוד מרגש אותי.

תומר: כן, ימי ההקמה זה באמת ממלא אנשים בתחושת "השגנו את זה! עשינו את זה! זה אשכרה קורה! זה אמיתי!" זה כבר לא על הנייר, ובאינטרנט, ובווירטואלי, זה באמת קורם עור וגידים, ואנשים כבר מזיזים דברים ממקום למקום, וההפקות מקור עושות את החזרות הגנרליות, ואנשים כבר תולים את כל העיצובים, ואתה יודע שזהו – כבר, חוץ מאיזה כוח עליון, שום דבר לא יעצור את זה. זה הולך לקרות, ולא יעזור כלום. ואני מקווה שכך תמיד תישאר התחושה. וזהו. ואז מה שקורה, בתחילת הכנס, אני חושב שהוא שונה ביני לבין הדס. כי ביום שהכנס מתחיל, לי לפחות נשאר בעיקר להיות נוכח במקום ולוודא שאין שריפות, ולהעביר את האווירה הטובה ממני לסגל, לראות את כולם עובדים, לשמוח בשמחתם ובהצלחתם, לעשות כל מיני מיני-משמרות התנדבות קטנות בשביל לחוש את השטח. אני באמת, בזמן הכנס עצמו, לשמחתי הרבה, כבר אין יותר מדי החלטות קריטיות ניהוליות שצריך לקבל. זה כבר ליהנות מזה, ולפתור בעיות ככל שהן צצות. איך זה אצלך, אגב?

הדס: לא, זה גם אצלי. בגלל שאנחנו מנהלים כלליים ואנחנו בעצם לא מנהלים את המתחם, יש אנשים אחרים שאחראיים לנהל את המתחם, אז באמת, העבודה – ברגע שהכנס מגיע, מבחינתי רוב העבודה כבר נגמרה. הכנס עצמו – דווקא אני הולכת למלא אירועים, או יושבת הרבה עם חברים, כאילו – אני ממש מצליחה ליהנות מהכנס. ותמיד יש משימות. תמיד, כאילו, אני בטוחה שיהיה לי מלא זמן ובסוף ברגע האחרון יש אלף דברים שקמים וצצים, אבל זה דברים שקמים וצצים, זה לא משהו שמראש אני צריכה לעשות ולדאוג לו.

תומר: אני תמיד את האנחת רווחה נושם רק אחרי שנגמר הפירוק. למה? כי בפירוק יכול לקרות משהו למישהו. אתם יודעים, זה קטע מאוד מסוכן, פירוק. דברים, מפרקים, אנשים מורידים דברים שהם תלו – אני תמיד רוצה ללכת לישון בידיעה שכולם חזרו הביתה בשלום, שאף אחד לא חוזר לי פצוע הביתה מכל החוויה הזאת, שלא קרה משהו למישהו – רק אז אני באמת סוף סוף נרגע. וזה בדרך כלל, מה, שלוש בלילה? שתיים בלילה?

מהקהל: שתים עשרה בצהריים.

הדס: אני חזרתי בשמונה בבוקר מהפירוק השנה בעולמות. גם שנה שעברה.

תומר: לא, אחרי שלוש בלילה כבר כנראה לא יקרה.  זה מרשים מאוד.

הדס: ממש לא. שלוש בלילה, חוזרים כל האנשים מהארוחת לילה, ואז הם מתחילים לעשות שטויות – וואי, שנה שעברה זה היה נהדר. זה היה בחמש לפנות בוקר, נכון? כן, זה היה חמש, אז שיחקנו במרפסת משחק כזה מפגר שצריך שהכוס לא תיגע ברצפה. זה משחק פירוק מסורתי. כל פירוק כנס, בחמש לפנות בוקר משחקים אותו. בין שלוש לחמש. אז שיחקנו במרפסת, פתאום אנחנו שומעים "בום" ענקי, אנחנו רואים – הייתה שם משאית ירקות, שפשוט התנגשה במשהו וכל הירקות נשפכו על המדרכה. עכשיו, היו שם מלא מתנדבים – "מלא". כאילו, איזה חמש-עשרה, עשרים – כולנו ירדנו בבת אחת למטה ופשוט התחלנו לאסוף לו את הירקות לתוך הארגזים… הוא היה בשוק –

ליאת: <מתפקעת מצחוק> כי לא נשאר לכם מה לעשות…

הדס: לא, כי, כאילו – כי ראינו בנאדם שפשוט צריך לאסוף מלא ירקות. הוא היה בשוק, הוא לא הבין מה קרה, הוא לא הבין מאיפה הגענו, מי אנחנו – וכולם כאילו אוספים, ובהתלהבות, והשעה חמש לפנות בוקר, אף אחד לא ישן בכלל. וכולם כזה – זה היה נורא כיף. אז לקחנו איזה ארגז אחד של ירקות –

(כולם כולל הקהל מתחילים להתווכח באיזה כנס זה קרה)

הדס: יכול להיות שזה היה אייקון. <צוחקת> מה זה משנה.

תומר: כן, אי אפשר להבחין ביניהם כבר, וזה היה הפירוק –

הדס: הגיוני שזה היה אייקון, כי לא הייתי צריכה לחכות למובילים.

ליאת: הדס אמרה קודם ש-באמת יש סגל כבר – קודם כל אני רוצה להגיד שזה שאתם נכנסים לאירועים בכנסים זה רק אומר הרבה על הסגל שלכם, ורק דברים טובים. ורציתי לשאול – איך מנהלים כנס בכזה גודל. כי הסגל הלך וגדל, לטובה או לרעה, כמה שאנשים חושבים שהוא לא צריך להיות כזה גדול – אני לא מסכימה, אני חושבת שהסגל הזה נחוץ כדי שנוכל לתפקד ולא למות. אבל איך מנהלים כל כך הרבה אנשים?

הדס: בפעם הראשונה שהיה לי מישהו בסגל שלא ידעתי מיהו, זה היה לי שוק חיי. היה לי ממש קשה עם זה. כאילו, שגייסו אותו ולא הכרתי אותו בכלל. כמובן הכרתי אותו כסגל, ואמרתי לו שלום והכול וזה, אבל היה לי בכלל קשה עם עצם המחשבה שיש לי מישהו בדף קשר שעדיין לא פגשתי מעולם. אבל אין מה לעשות. את לומדת פשוט – לוותר על חלק מהמשימות, להתמקד כאילו – בגלל זה אנחנו מאוד עובדים בצוותים, אני מדברת בעיקר עם ראשי צוותים, אז יש לי עשרה אנשים לדבר איתם. אני לא צריכה לדבר עם כל ה-120 איש. וכן, חוץ מזה שהסגל עצמו הוא מדהים. באמת. כל אחד ואחד מהאנשים בסגל. הוא גם הולך ומשתפר משנה לשנה, והם באמת עושים עבודה מדהימה.

תומר: באייקון הבעיה של גודל הסגל היא חריפה אפילו יותר, כי זה מספר תלת-ספרתי כבר שנושק ל-130. בשביל לעשות את זה, אז בעצם המבנה של ההנהלה מורכב משלושה אנשים, יש מנהל כללי – שזה אני כמובן – ומתחתיי יש מנהלת תוכן, שהשנה, גם, זו עינת, והיא אחראית על מספר אחראי תחומים, שקשורים לא רק לתוכן אבל בעיקר בתחום התוכן. ויש את אחראי התפעול, כן? שהוא עוד ע' שלי, הידוע בכינויו גיא פלאוט, שגם הוא אחראי על חלק מאחראי התחומים. כך שיוצא שכל אחד משלושתנו מדבר עם בין שלושה לחמישה אחראי תחומים, שגם תחתם יש הרבה מנהלים, כן? זה לא שאף פעם לא מדברים עם המנהלים שמתחתיהם. אבל בעיקר מתמקדים בלבנות את הפירמידה הזאתי מלמעלה למטה, כך שבאמת לא ייצא מצב שאני צריך לדבר עם עשרים איש שונים מתוך הסגל על בסיס שבועי. אלא, באמת, המידע מתנקז מלמטה למעלה, ויש תקשורת בריאה ותקינה בסגל, או לפחות כך אנחנו מקווים שיש, ואנחנו כל שנה משפרים אותה ומייעלים אותה. זו גם הסיבה שיש יותר מדי קבוצות WhatsApp קשקשניות, וקבוצת פייסבוק שדרכה עובר מידע, ומלא מיילים וטלפונים, ו… מידע זורם מכל מיני מקומות לכל מיני מקומות, אבל יש סדר, ויש איזושהי היררכיה, ולכן אנחנו מסוגלים להשתלט על העבודה.

ליאת: גם ההיררכיה הזאת נבנתה בשלבים, וב…<צוחקת> שי מחייך. בדם.

שי דינור מהקהל: אני זוכר איך זה היה…

ליאת: גם אני. אני רוצה קצת לדבר על נושא שהוא… אני יודעת שהוא מעניין הרבה אנשים, וזה כל נושא כרטיסי החינם. מעניין אנשים כי זה משפיע על כל קהילת המתנדבים בעצם, ורציתי לשאול איך עובד התהליך. כאילו מה בעצם –

שי דינור מהקהל: מה מדיניות כרטיסי החינם בימינו באמת?

תומר: אנחנו יכולים להסביר. בגדול כל אירוע שיש בתכנייה, אלא אם כל הכרטיסים אליו הם בחינם – ויש כאלה, אירוע נורמלי מורכב משני סוגים של כרטיסים. 80% למכירה לקהל, ו-20% לחלוקה לכל מי שתורם מזמנו וממרצו לכנס. שזה – בוא לא נשכח אף אחד: זה מרצים, זה סגל, זה מתנדבים, זה האורחים למיניהם, שזה כולל בתוכו קשת גדולה של אנשים, אם זה מתוך העמותות המארגנות ואפילו מחוץ לעמותות המארגנות, משתתפי הפקות מקור, שופטים בתחרויות, נכון? לא שכחתי אף אחד אני נורא מקווה, וסליחה אם שכחתי –

הדס: מנחים.

תומר: מנחים זה כמו מרצים, זה על אותו משקל. אבל שלא ייעלבו לי המנחים, כמובן. לארפיסטים, זה גם סוג של מנחים. בקיצור! המון אנשים! מתחלקים ב-20% הזה. 20% הזה, זה אלפי כרטיסים, כן? קחו בחשבון שאנחנו כנסים שבהם כמות הכרטיסים זה מספר של… חמש ספרות? זה מספרים ענקיים. כך שאנחנו מחלקים כרטיסים בשווי כספי אסטרונומי! מטורף! המון המון כרטיסי חינם יוצאים. מבחינת הנושא של איך מתמודדים עם הדבר הזה? אנחנו מבקשים מכולם להגיש בקשות. מראש. ואנחנו משתדלים להיות נורא נורא פיירים בהקצאה, בין כרטיסים לבין אנשים. הכנסים טיפה שונים אחד מהשני במדיניות, "עולמות" קצר יותר אז בו מרצים מקבלים כרטיסים ללא קשר ליום בו הם מרצים –

ליאת: זה לא בגלל שהוא קצר יותר.

תומר: זה גם אחד השיקולים – אני מניח, אני לא הייתי שם כשכתבו את זה. אבל אצלנו באייקון, למשל, מרצים מקבלים ליום שבו האירוע שלהם קורה. אוקיי? ויש המון לבחור מתוכו, כמובן. ויש מרצים דרך אגב שהם גם מתנדבים, יש סגל שהוא גם מרצים, יש גם חפיפות בין האוכלוסיות. כלומר מדובר במלאכת מאוד מאוד מורכבת בשביל לחלק את כל הדבר הזה, ואנחנו משקיעים בזה הרבה מאוד מאוד שעות. בשביל שבאמת, כולם יקבלו מנה גדושה. תקני אותי אם אני טועה.

הדס: לא, כן, אין ספק שכרטיסי חינם זה נושא מאוד – גם רגיש, גם עם הרבה עניין, וגם הרבה עבודה. אנחנו משקיעים, זה אחד הנושאים שאנחנו משקיעים בהם הכי הרבה זמן, ומחשבה, ובסופו של דבר יש X כרטיסים לתת, וכל אוכלוסייה מקבלת את ה-X כרטיסים, וצריך לחלק אותם. ואנחנו משתדלים – כשהבנאדם מבקש כרטיסים, אז אנחנו משתדלים לראות נגיד שאם יש אירוע מאוד מבוקש, שאין לו הרבה כרטיסים, אז אם הוא ביקש שניים כאלה – שיקבל לפחות אחד. אוקיי? ואז כל אחד מקבל כרטיס אחד לאירוע מבוקש אחר. אנחנו כן מנסים לאזן. אי אפשר להגיע לאיזון מושלם אף פעם. אנחנו משקיעים בזה המון מחשבה. המון.

ליאת: אוקיי. איך בוחרים נושא לכנס?

תומר: רבים על זה הרבה, אולי?

הדס: אתה רב על נושא לכנס?

תומר: כל אחד זורק את הרעיונות שלו: "זה!" – "לא, זה!" –"לא, זה נושא גרוע!" –"לא, זה נושא גרוע!"

שי דינור מהקהל: פותחים מילה רנדומלית במילון או משהו?

תומר: לא, לא, מילון מעולם לא היה עזר שימושי בבחירת נושא – לפחות לא אצלי –

שי דינור מהקהל: היה. אני זוכר.

תומר: "אבן-שושן יקר, איזו מילה ניקח הפעם?"

שי דינור מהקהל: לא, לא, היה – 2003-2004 ש, זה, ישבנו אצל אורי בבית, הסתכלנו-

ליאת: אני לא הייתי.

שי דינור מהקהל: על הספרייה, עברנו ספרים. ואמרנו: "הו! זה נשמע כמו משהו נחמד", לקחנו את השתי מילים שהיו שם, וזה הנושא.

תומר: מקורי.

הדס: אני מנסה לחשוב מה, מה אני רוצה באמת להגיד בכנס השנה. נכון שהנושא הוא משהו כללי, אבל הוא כן מעניין. ולכן, נגיד, בעשור לעולמות בחרנו את "חגים וחגיגות", כי אנחנו חוגגים. ושנה אחר כך זה היה גם עשור לעולמות-

תומר: אז עשיתם טריק יפה.

הדס: אז בחרנו "עולמות". אני, כאילו, מנסה לחשוב על מה, מה אני רוצה ש, על איזה נושא מדבר אלי השנה, ולנסות להפוך את זה לנושא. כאילו, איזה רעיון, סביב מה אני מרגישה שכאילו סובבת השנה ולחשוב על נושא. נגיד, באייקון 2011 אני הצעתי את הנושא. זה היה "התחדשות". כי אמרתי: אוקיי. זה שנה ראשונה, שנה שעברה היה הפעם הראשונה שעשינו אייקון במתכונת הזאת, מה שבאמת קובע אם זה יקרה או לא יקרה זה פעם שנייה, לא הפעם הראשונה. ולכן כאילו, הנה, יש לנו פה אייקון חדש, אייקון אחר, אנחנו מתחדשים. אז זה מקום מאוד שאני מגיעה ממנו. כמובן, אני מתייעצת עם אנשי התוכן שלנו, עם המנהלים האחרים, ככה אני עובדת.

תומר: אני בעיקר פשוט בוחר מבין ההצעות הכי טובות, יחד עם המנהלים הנוספים, את מה שאנחנו מסכימים עליו. לפחות חלקית. שניים מתוך שלוש, כן? זה נורא קשה.

הדס, במקביל: אבל איך מגיעים הצעות?

תומר: אנחנו שואלים המון חברים שלנו, אחד את השני, את הסגל, אפילו במשפחה אני שואל. אני באמת מחפש נושאים מתחת לכל פינה שאני יכול לחשוב עליה! אם מישהו יודע מה הנושא לאייקון 2017 – שלחו לי אותו דחוף!! כי אני מחפש אותו!

ליאת: אני חושבת שבאיזשהו שלב אני ותומר אשכרה שקלנו מאוד ברצינות פשוט להתחיל מהתחלה את הנושאים שהיו, כאילו, באייקונים, ולהתחיל לרוץ עליהם. כי אני חושבת שיש המון דברים חדשים להגיד על כל אחד מהנושאים האלה. אבל בסוף זה לא קרה. אבל אני עדיין חושבת שזה יכול להיות מגניב.  יש למישהו שאלות?

נעמה: יש שאלה מפייסבוק.

ליאת: יש שאלה מהפייסבוק!

נעמה: כן, יש שאלה מהפייסבוק, שלדעתי היא הטרלה, אבל אנחנו נזרום עליה. מה קורה אם נוגעים במסך?

<צוחקים>

הדס: אתה מת.

תומר: אני חושב שהמסך ייעלב.

הדס: אלוהים שולח ברק מהשמים והורג אותך במקום.

מהקהל: לא אומרים לליאת שהייתה הטרדה?

ליאת: כיוון שבאמת זה עולה לאתר וזה בשביל התיעוד של כל הנושא, אז אני כן רוצה לספר את הסיפור של "לא לגעת במסך" ומאיפה זה הגיע. גם יש הרבה מתנדבים צעירים שלא מכירים בכלל את המושג הזה, ושומעים את זה מדי פעם ואומרים "אוקיי…"

תומר: זה catch-phrase כזה.

ליאת: זה catch-phrase. זה היה, אני חושבת, באחד ה"ביגור"-ים? או ה"פנטזי.קון"-ים?

הדס: זה היה בסינמטק, איך זה-

ליאת: זה לא היה בסינמטק. וואי, אם זה היה בסינמטק! זה היה עולה לנו כל כך הרבה יותר. <צוחקת> היה הופעה של הפלנטיר על ידי קאסט של רוקי, ובאיזשהו שלב הם נלחמו בחרבות, ואיכשהו הצליחו לחתוך את המסך עם חרב.

תומר: ספוג.

ליאת: לא! עם חרב.

תומר: אה. אוקיי.

ליאת: ואז היינו צריכים לשלם – אולי זה היה במופ"ת? –

הדס: זה היה ברוזין, לא ב-

ליאת: זה לא היה ברוזין. זה לא היה ב[מרכז ל]ארץ ישראל [יפה – ג.א]. זה היה במופ"ת! או בביגור. לא משנה, אני לא זוכרת בדיוק. הם חתכו את המסך – זה לא היה המסך של הסינמטק, שעולה כנראה עשרות אלפי שקלים, זה היה איזשהו מסך בד – לא פשוט, אבל לא מאוד משוכלל. ו, כן. ואז היו צריכים לשלם ולהחליף את המסך, ומאז השתרש הביטוי "לא לגעת במסך".

הדס: ואז בכנס אחר כך צעקו "לא לגעת במסך".

ליאת: ומאז זה נתפס-

הדס: זה היה בסינמטק. הצעקה.

ליאת: זה כן. זה אכן היה בסינמטק. כל מי שהתקרב למסך מאז, צעקו לו "לא לגעת במסך".

תומר: וטוב שכך.

ליאת: שנייה. רציתי לשאול אם יש שאלות מהאנשים שפה. לא? טוב, אז אני אשאל אם אתם רוצים לחלוק איזשהם חוויות שמאוד השפיעו עליכם, חיוביות או שליליות, מניהול הכנסים בכל השנים האלה.

הדס: היה לי משהו ש, אני חשבתי עליו קודם.

ליאת: אוקיי, אז בואו אני אמקד אתכם. מה לדעתכם ההחלטה הכי טובה שקיבלתם? בשנות הניהול שלכם. זה יכול להיות אישי, זה יכול להיות ניהולי, אבל עדיין.

תומר: אני חושב שזה אולי אוסף של החלטות לגבי הזהות של אנשי סגל, והמבנה הארגוני שלנו. כי אני חושב שלשבץ את האנשים המתאימים לתפקידים, וגם לבנות את התפקידים בצורה נכונה, שלא תתיש אותם, ולא תשרוף אותם, ותשמר אותם הלאה, ותיתן להם באמת – מצד אחד, חופש פעולה שכל אחד באמת רוצה. מצד שני, שזה לא יהיה תפקיד מעיק, ושהוא כבד מדי, ויגרום לבנאדם להחזיר את המפתחות כבר על הפעם הראשונה, אני חושב שזה אחד הדברים שהיה מאוד נכון לבנות אותו כפי שבניתי. כל תפקיד ותפקיד באייקון – כתבתי לו הגדרת תפקיד, ושינינו את זה לאורך השנים, ובאמת, עשינו הרבה עבודה בשביל שסגל ימשיך. ובשביל שסגל ירצה להביא את החברים שלו לסגל, להמליץ על אנשים שכדאי להיות בסגל, שזה לא יהיה איזשהו אוסף של אנשים שמרגישים שפעם אחת הם נגעו בזה, וזה פעם אחרונה שהם רוצים לגעת בזה. אני ראיתי אנשי סגל נשרפים, אוקיי? ראיתי את זה בסטארבייס, ראיתי את זה בשגרירות, ראיתי את זה בכל כך הרבה מקומות. ואחד מהדברים שבאמת, אפשר להגיד, חרטתי על הדגל של העבודה שלי מול סגל – זה לגרום להם לכיף ולתחושת המשכיות. זה החלטה מודעת שאני כל הזמן מנסה לייצר את האווירה הטובה הזאת, ואת החשק להמשיך הלאה לעוד שנה.

הדס: ההחלטה הכי טובה שקיבלנו היה להוציא את הקופות מהאשכול.

<צוחקים>

תומר: זה החלטה טקטית!

הדס: ב"עולמות" הראשון שניהלתי – אני לא יודעת אם זו החלטה טובה או החלטה גרועה, אבל זה באמת החלטה מהגדולות – אני לא רציתי שעולמות יהיה באשכול. אני מאוד רציתי להפריד את עולמות מאייקון – עולמות לא היה מה שהוא היום. הוא היה קטן בכמה סדרי גודל. ואמרתי, כולם חושבים שזה אותו כנס. והדרך היחידה שלנו להפריד זה שנצא מהאשכול. חיפשנו במשך… באמת שחיפשנו, לא מצאנו, אז חזרנו לאשכול, וזהו, ומשם הכול היסטוריה, עכשיו אין מצב שנעזוב. אני לא יודעת אם זה ההחלטה הכי טובה או הכי גרועה, אבל זה בהחלט החלטה רצינית.

ליאת: ומה ההחלטה הכי גרועה? שאתם יודעים שהיא גרועה?

הדס: אני באמת שרפתי פעם איש סגל, ואני עד היום מצטערת על זה. זה היה בהתחלה שלי, עוד לא ניהלתי אפילו.

תומר: היו כמה החלטות, אני לא יודע מה הכי גרועה. למשל לקיים מלחמת כריות, בפעמים שבהן זה התבצע, בלי שום בקרה ופיקוח מספיקים – זה התגלה כמשהו מסוכן עד כדי סכנת מחנק לאסתמטים שבחבורה. זו הייתה החלטה ממש לא טובה. היו הרבה החלטות שלא קרו בסוף, לשמחתי, אז לא נכניס אותם לפרוטוקול, אבל נחסכו הרבה החלטות גרועות, מהאירועים ומהפאנדום באופן כללי. החלטה גרועה, לצערי – אני יכול להגיד אמירה כללית בלי להיכנס לשמות – היו אנשים שקיבלו תפקידים שעשו אותם לא טוב. ואלה אולי ההחלטות הכי גרועות, שאני עד היום מצטער עליהם. אנשים שהכנסתי אותם לסיטואציה שהם לא תפקדו בה נכון. היו מקרים כאלה. ואולי על זה, באמת, אני הכי מצטער – אם הייתי בדיעבד צריך לחשוב מחדש, אז יש אנשים שלא היו מוצאים את עצמם בתפקידים שהם אכזבו את עצמם, או אותי. אלה ההחלטות שאני הכי פחות שלם איתם. אבל גם מזה לומדים. <פאוזה> את ממש רוצה לצוד מאיתנו החלטות גרועות?!

ליאת: לא, לא, בסדר, נמשיך הלאה. רציתי לשאול… בהנחה ו, אני כבר יודעת שאתה נשאר, והדס עדיין לא החליטה כמה זמן היא הולכת לנהל את עולמות-

תומר: הרבה!

הדס: נדבר אחר כך.

ליאת: מה החלומות שלכם לכנסים? אפילו אם לא תנהלו אותם. מה החלומות שלכם לכנסים האלה? לאן אתם רואים אותם ממשיכים להתקדם?

תומר: אני אשמח ש"פסטיבל אייקון" – המותג הזה – ימשיך להתחזק, שזה יהיה באמת על סדר היום של האירועים הבולטים ביותר בחול המועד סוכות, ששם הוא כבר התמקם. ושבאמת בזכותו הקהילה הזאת תמשיך לגדול, גם ברמת הקהילה, גם ברמת כל הגורמים שמעורבים בלייצר את התוכן לקהילה. אני חושב שבזכות הפסטיבלים והכנסים הרבה תוכן חדש נולד. כתבו הפקות, כתבו הרצאות, כתבו סיפורים אינסוף. אני חושב וחלום שלי זה שהעסק הזה ימשיך לגדול, ושנייצר הרבה מאוד יצירה ישראלית, שתנבע בזכות הכנסים האלה, ושיהיה להם הרבה יותר מקום היום, ביצירה תרבותית משמעותית ישראלית בתחום הז'אנר הזה.

הדס: החלום הכי גדול שלי כרגע לעולמות זה שנעמוד בכל הדדליינים, זה בעיקר, זה עדיין לא קרה אף פעם אבל כל שנה יש איזושהי תקווה. אבל לא, ברצינות יותר – עולמות אני חושבת שהוא במקום מאוד מאוד טוב, תמיד אני חושבת שעיקר הדברים שצריך לקדם בהם זה דברים שהם יותר קטנים, פשוט לעשות את מה שאנחנו עושים עכשיו רק טיפה טוב יותר. הייתי, כן, כמו שתומר רוצה שכולם יכירו אותו. לא בהכרח כולם יגיעו, אבל כשאני אגיד 'עולמות' אנשים ידעו על מה אני מדברת. זה קורה יותר ויותר, אבל עדיין. הייתי רוצה… צריך לחשוב על זה, אם זה מתאים לעולמות, אבל הייתי רוצה יותר הכרה מגופים ממשלתיים, יותר קשר עם חברות חיצוניות שיבינו מה יש בכנס, הייתי מאוד רוצה להביא אורח כבוד מאוד מאוד גדול, ולא יודעת אם זה בעולמות, אבל החלום שלי זה להיות מעורבת בניהול של כנס בינלאומי ענק, בישראל או לא בישראל, הלוואי בישראל. אבל זה חלום באמת רחוק.

ליאת: אני רק רוצה, בתור איזושהי הערת ביניים, להגיד שלפני שתומר והדס נכנסו לנהל את אייקון ועולמות, הקהילה עברה איזושהי תקופה לא קלה. וראו את זה מאוד חזק בכנסים. אני הייתי אחראית מתנדבים, והייתי מגיעה למצב שבו הייתה תקופה שהייתה לי רשימת המתנה, ואז פתאום אני לא מצליחה למלא משמרות; נורא קשה לגייס סגל; הכנסים על סף הפסד כל הזמן, כל הזמן נאבקים לחסוך בתקציבים. ועכשיו יש פריחה מטורפת: הכנסים מרוויחים מספיק כדי לאפשר לאגודה לעשות הרבה מאוד פרויקטים מאוד מאוד חשובים, כמו המענק, כמו להגדיל את התמיכה בפרס גפן, כמו הרבה מאוד דברים אחרים; המתנדבים הרי lining up; דוחים תוכן על ימין ועל שמאל, בגלל שיש עודף תוכן; דוכנים – שבעבר היו כל הזמן כועסים, כי הם באו, והם לא מכסים בכלל את ההשקעה שלהם, והם כל הזמן רצו את הכסף חזרה, ולעזוב באמצע היום, והכול – היום הם נלחמים על מקום! כאילו, גם דוכנים אנחנו לפעמים אומרים להם שאין מקום ודוחים אותם. אני חושבת שזה מדהים, מה שעשיתם, ובאמת, כל הכבוד לכם. זה רק בזכותכם. כאילו – וכל האנשים שעבדו, אבל אתם הובלתם את התהליך הזה שאייקון ועולמות עברו, שהוא מדהים, ובאמת – הם הרבה יותר קהילתיים, והרבה יותר מביאים אנשים, והרבה יותר מכניסים אנשים, והרבה יותר חמים ואוהבים לקהילה. ורציתי לשאול אם יש לכם – אנחנו קצת לקראת סיום, אלא אם יש למישהו עוד משהו להגיד, לי נגמרו השאלות – איך נהיים מנהלי כנס? מה, אם יש לכם עכשיו להגיד לאיזה איש סגל, או מתנדב, או מרצה, או סתם בנאדם שבא לכנסים – איך הייתם ממליצים לו להתגלגל להיות מנהל כנס?

תומר: זאת אולי השאלה הכי קשה הערב. כי קודם כל אתה צריך להחליט שאתה ממש רוצה את זה, ואתה צריך גם להחליט שאתה מדחיק דברים אחרים! בשביל לעשות את זה. זאת אומרת, זה צריך להיות לך במקום מאוד מאוד גבוה בסדרי העדיפויות. אתה גם צריך להיות די טוב עם אנשים. אם אתה לא מסוגל להניע אחריך המון המון אנשים, שגם מהם מצופה להשקיע ולהקריב כמוך – לפעמים יותר ממך בחלק מהתקופות, לפעמים פחות ממך, אבל עדיין הרבה מאוד עבודה ומאמץ, על חשבון דברים שחשובים להם – זה לא יעבוד. אתה חייב להיות מסוגל להניע אנשים, לתת להם את המוטיבציה, ולייצר אווירה של כיף וביחד. אם יש לך את התכונות האלה, וכישורי ניהול – שכמו בכל ארגון, צריך אותם – אז יש סיכוי טוב שתצליח להיות מנהל כנס, ולהתמיד בזה לאורך זמן. וזה באמת עניין שהוא גם קשור לאופי, וגם קשור לידע נרכש. אתה לא קופץ לנהל כנס גדול, כמו עולמות או אייקון, לפני שבאמת הצלחת להתמודד עם אתגרים קצת יותר קטנים, וזה לדעתי משהו שגם אני וגם הדס משותף לשנינו – נכון? לא קפצנו מעל הפופיק. באנו אחרי שהתנסינו, נכווינו, ולמדנו גם מגדולים מאיתנו וקודמים לנו, וגם השתפשפנו בעצמנו. זה לדעתי המתכון.

הדס: אז ככה, קודם כל צריך לרצות את זה. כמו כל דבר בחיים… בשביל לגרום להכול לקרות אתה פשוט חייב לרצות את זה. ולא להפסיק להשקיע, פשוט. להגדיל ראש, לנסות לעזור גם במקומות שהם מחוץ לתפקיד המוגדר שלך, לנסות להשתלב ב- ככה אני התחלתי. הייתי אחראית קופות, והייתי בתואר ראשון, ואז היה לי זמן, כי היה חופשה של מבחנים, התחלתי לעזור בשיווק של אייקון, וכאילו… וככה הכרתי עוד צוותים, ועוד תחומים, וידעתי יותר מה קורה בכנס. אז זה מאוד מאוד חשוב. ובעיקר להיות מוכן לתת הרבה מעצמך, ולהיות מוכן ללכת עם האמת שלך, ולא לפחד כל הזמן מה יגידו ומה יחשבו, ופשוט לעשות. בעיקר בעיקר בעיקר – פשוט לעשות.

ליאת: יש למישהו עוד שאלות? לא? יש לכם משהו להוסיף, להגיד, לספר, להודות…

תומר: אני רק חושב שאפשר להגיד מילות סיום קצרות ודרמטיות, על זה ש, אני חושב שגם בשם הדס, אנחנו מאוד שמחים ומודים על ההזדמנות בכלל לעמוד מאחורי הסגלים הנהדרים האלה, שאנחנו מובילים בשנים האחרונות. זה לא מובן מאליו לקבל את המפתחות לעולמות או לאייקון ליד, זה – האמת? – די נדיר. אין הרבה אנשים בעולם שעושים מה שאני והדס עושים. וזה כיף. זה נדיר, וזה מיוחד, ואני רק מחכה שזה ימשיך עוד ועוד ועוד, ויהיה כל שנה יותר מעניין.

הדס: סך הכול, לנהל כנס זה הרבה עבודה, זה הרבה אחריות, אבל זה גם הרבה מאוד כיף. ועושים הרבה טעויות בדרך, אבל גם עושים הרבה דברים טובים בדרך. וזה בסדר, שני הכיוונים. ובאמת, גם איתנו דיברו ככה, המנהלים, ובסופו של דבר יש כל כך הרבה אנשים שעושים את הדברים ו… שום דבר לא @..@ בסגל אף פעם. בעיקר לא לנהל. אני מאוד נהניתי מהשנים האלה, אני מאוד אוהבת את מה שקרה לכנס, את מה שקורה לקהילה בכלל.

ליאת: טוב. אז תודה לכולכם, תודה לכם שבאתם, תודה לכם שבאתם, הקהל. זהו, נראה לי שסיימנו.

תומר: נתראה בכנסים.