"אמא, אמא!" שמעתי את בני צועק. מיהרתי לחלון שדרכו האירו קרני שמש של שעת צהריים על השכונה השקטה שלנו בהרי ירושלים. הוא שכב על הקרקע המלוכלכת בקצה המדרכה ולפת את ברכו. בקושי הצלחתי לשמוע אותו כשברקע קולות הטרקטורים, צעקות העובדים ופטישי הקונגו שהדהדו בחוזקה סביב השכונה.

מיהרתי לכבות את הכיריים החשמליות ורצתי החוצה, מבועתת מהאפשרות שהעובדים או הטרקטורים פגעו בו. הגעתי אליו ורכנתי לצידו, קצב ליבי עדיין גבוה אבל נמוך יותר לאחר כמה שניות של מיקוד. שריטה אדומה-אפרפרה עיטרה את ברכו הימנית. הבטתי מסביב וראיתי שחלק מהמרצפות האפורות על המדרכה נשברו. כפי שחשדתי שיקרה בכל יום מחדש, אחד העובדים ששכרו השכנים התרשל במסגרת העבודה ובגללו גבריאל החליק ונפצע.

העובדים ורעשי הבנייה מהטרקטורים הציבו לו תחרות ראויה לכמה שניות, אך מיד לאחר מכן צעקותיו גברו עליהן ונשמעו היטב למרגלות הבניינים הגבוהים שהקיפו באופן מאיים את ביתנו הקטן. שיסבלו קצת, גם ככה הם גרים בפנטהאוזים ראוותניים ומסתירים לאחרים את ההנאה מהטבע ומהנוף עוצר הנשימה של הרי ירושלים. בגללם הוא נפצע, בגלל העבודות הבלתי פוסקות האלה והרצון להקים עוד בניינים. בולמוס בטון בלתי נלאה.

גבי הבטיח לי כל בוקר מחדש שייזהר בירידה שלו מן האוטובוס בחזרה מבית הספר. הוא ידע שאסור לו לשחק כל כך קרוב לכביש מבלי לחכות לי, אבל כנראה שדעתו הוסחה ורגליו רצו מאליהן. חשבתי על הטרחה שתהיה כרוכה בהליכה איתו לביקורת במרפאה, וחלילה אפילו לראות רופא בחלוק או לקבל זריקה. רגלי עדיין זכרה היטב את הבעיטות החזקות שלו בפעם הראשונה שבה ראה מחט בחייו והשתולל.

"כואב אמא, למה הם עשו לי את זה?" הוא צעק בקול מלא עלבון ובעיניים דומעות.

"ששש, גבי. אני מצטערת שכואב לך, אני מבינה," אמרתי ונשארתי לצידו. ליטפתי את זרועותיו בעדינות, ובמשך כמה דקות סיפרתי לו בקול רך את הסיפור האהוב עליו ביותר.

לאחר שנרגע מעט, שאלתי, "אתה יודע מה היה פה פעם?" הוא בקושי שמע אותי אבל בכיו נחלש, וגבי הניד את ראשו באיטיות.

"פעם היה פה יער עם כל מיני סוגים של חיות, וציפורים, והיה אפשר לשבת ולעשות פיקניק."

"מה זה פיקניק?"

חייכתי אליו. "פיקניק זה להיפגש עם חברים ביחד וכל אחד מביא אוכל טעים שהוא הכין בבית. יושבים ביחד, אוכלים, שרים ולפעמים אפילו נרדמים קצת." תפסיקי להתרפק ככה על העבר, נזפתי בעצמי. את חיה במזרח התיכון הבנוי צפוף ולא באיזה מדינה סקנדינבית מיוערת וקרירה. אין כאן קיבוץ ואף אחד לא יטפל בבן שלך כמה שעות עד שתחזרי מהעבודה.

תוך כדי שסיפרתי לו על אותה תקופה טובה, הרגשתי כאילו מישהו נועץ בי מבט מן הצד השני של הכביש. מיד סובבתי לשם את מבטי. כל שנשאר מהיער המפואר של פעם היה עץ אלון מצומק. לצידו ניצב ספסל שכבר לא נשא משקל של אף אחד, חוץ מילדים קטנים כמו גבי. 

"אמא, אני רוצה שנעשה פיקניק," הוא אמר ומחה בידיים רועדות את שבילי הדמעות מפניו. אני לא יכולה לשקר לו, חשבתי. הוא כבר חווה מספיק אכזבות בשנים האחרונות כשחבריו לספסל הלימודים סירבו לשחק איתו, וריכלו על אביו שיום אחד נעלם מהבית. רציתי, באמת רציתי שנעשה משהו בחוץ כמו בימים הטובים. אבל השכנים בחיים לא יסכימו לזה, ואין פה בכלל מקום לשבת ביחד כשחם או קר מדי.

רגע לפני שעניתי, הרמתי שוב את המבט כדי לקרוא בפעם המאה את השלט הצהוב שהכריז על עוד תוכנית בנייה. צד אחד של לחיי נצבט כלפי שפתיי. ככל שניסיתי להדחיק את האיום על הבית שלי, ככה הזכירו השלטים המכוערים האלה כמה שליטתי במציאות מוגבלת. 

רגע, מה זה?

"גבי, בוא נקום רגע." הוא נשאר לשבת עד שהושטתי לו יד והקמתי אותו בעדינות.

"לאן הולכים אמא?"

"הולכים לספסל." ניגשנו אליו בצעדים קטנים ואז ראיתי שלא הזיתי. לפני דקה כשגבי עוד בכה בקול, הספסל היה שומם כמו תמיד.

מה הדבר הזה עושה כאן?

על הספסל ניצב שתיל טרי בתבנית הפלסטיק השחורה והמוכרת. מתחתיו שכבה מעטפה פשוטה שעליה נכתבו צמד המילים "לנעמה וגבי."

"אמא, מי השאיר את זה כאן?"

חייכתי אליו ופרעתי בעדינות ביד אחת את שערו.

"את הספסל הזה אני בניתי לפני כמה שנים, כשעברנו לגור כאן. בוא נפתח את המכתב ונראה מי השאיר לנו הפתעה."

פתחתי לאט את המעטפה תוך כדי שהבטתי מצד לצד ללא הרף. בשעה הזאת הרי כולם במשרד או בפקקים בדרכם ממקום אחד למקום אחר. שפתיי התכווצו ושלפתי את המכתב מהמעטפה. כתב מסולסל ומוכר להכאיב מילא את שורותיו:

"שלום נעמול היקרה לי, עברתי כאן לפני כמה דקות ושמעתי את בכיו וכאבו של גבי המתוק. כשעליתי בייסורים למעלה, כל מה שביקשתי הוא שייתנו לי לראות אותו פעם אחת אחרונה ולעשות עבורו משהו טוב לפני שאקבל משימה בעולמות האחרים. אחרי הרבה ויכוחים, נענו לבקשתי בתנאי שלא תוכלו לראות אותי או לבוא איתי במגע ישיר. אני זוכרת בחיוך את הספסל שעזרתי לך לבנות, ואת המפגשים שהיו קורים ביער הזה עם ריח אמיתי של אדמה ומוזיקה נעימה לתוך הלילה."

עיניי נעצמו מאליהן, ונשימתי קצרה.

"מה קרה לך אמא?"

"אני צריכה כמה שניות, תוכל להחזיק לי את היד?"

הוא הושיט לי יד רכה ובידי השנייה המשכתי לקרוא.

"קשה לי כל כך לראות אותך מנסה לשרוד כל יום מחדש ולא מספיקה לגדל את גבי כמו שהיית רוצה בגלל הבנייה הרועשת ושעות העבודה הארוכות שלך. את ההשפעה החיובית היחידה שנתנו לי השקעתי כקסם בשתיל הזה. אני יודעת שאני נשמעת מטורללת, אבל זו האמת. ברגע ששניכם תשתלו אותו באדמה, יתחיל שינוי לטובה. צפי לראות עצים ירוקים חוזרים לשכונה וצחוק משותף עם אוכל וחברים. מאחלת לך את כל הטוב שמגיע לך, נאווה."

הזיכרונות עלו מאליהם ברוחי כמו צרצרים בלילה. אורות ניאון מסנוורים בבית החולים. שעות של ישיבה על כיסאות פלסטיק קשים וריח בוטה מדי של מטהר אוויר בשירותים. ואז ההוספיס, שכל כך רצינו שיהיה משמעותי עבור אחותי הבכורה, אבל היא נפטרה ביום השלישי שלה בו. ועדיין היא משגיחה עליי מלמעלה.

"מה היה כתוב שם?" האצבעות הארוכות שלו לחצו על לחיי.

"גבי, אתה זוכר שסיפרתי לך על דודה נאווה וכמה שהיא הייתה מיוחדת? אני חושבת שהיא שלחה לנו את השתיל הזה ממקום אחר. אני רוצה שניטע ביחד את השתיל היפה הזה, בסדר?."

"נכון, הוא באמת נראה יפה. בואי נשתול אותו בערוגה הז-"

עוד לפני שסובבתי לכיוונה את מבטי, הרגשתי בפניו הנופלים. עובדי עירייה בסרבלים כתומים עקרו בכלים מחלידים את הפרחים שבערוגה.

"אני מצטערת חמוד שלי, אמרתי. "זה לא נגדך באופן אישי, הם פשוט קיבלו תוכנית ועשו מה שביקשו מהם." לעזאזל עם כל השטח הפרטי לעתיד הזה, חשבתי בליבי. הדבר היחיד שקרה כאן מאז שגבי נולד הוא בסך הכל הנחת היסודות של המגדל הבא. ראיתי את ראשו מתכופף עוד קצת.

"מה עם שם?" הוא הצביע על הערוגה היבשה מאחורי המדרכה שעליה דרכו כל יום מאות אנשים.

"גם שם אי־אפשר כי הוא ייהרס, אבל בפינה הזאת אפשר." הייתה פיסת אדמה צרה שנפרסה באמצע הדרך שבין השביל הציבורי לפתח ביתנו. אף אחד עוד לא נגע בה כי הייתה מלאה בעשבים שוטים, ואני הצבתי בתוכה צמד עציצים עייפים למראה. לא ידעתי בדיוק למה רציתי שעוד אנשים חוץ מאיתנו יראו את השתיל, אבל הייתה לי איזה תחושת בטן לגבי זה. לכן החלטתי לטעת אותו שם ולא ליד העציצים.

"בוא נכניס אותו לאדמה ביחד," אמרתי והשתדלתי לחייך כמה שאפשר.

לקחתי מהחצר שק קטן של אדמה ודחסנו ביחד את השתיל לתוכה. ברגע שגבי דחס את השתיל מכוסה האדמה לתוך הקרקע באצבעותיו, חיוך קטן האיר את פניו וטפטף לשלי. אחרי שנטענו את השתיל, החזרתי את גבי פנימה כי הרעש התחיל לגרום לו כאב וחוסר שקט. בבוקר שלמחרת הוא כל כך שמח על המציאה, שהוא השקה את השתיל החדש מוקדם עוד לפני שעלה על האוטובוס לכיוון בית הספר.

את הטלפון קיבלתי בעבודה.

"שלום גברת נבו, האם את מחזיקה באישור עירוני ואישור של בעלי הדירות ברחוב שלך עבור ביצוע שינויים בתוואי השטח?" שאל נציג עירייה שלא זכרתי את שמו לאחר השיחה.

"על איזה שינויים אתה מדבר?"

"גברת, אל תתחכמי איתי. לכי הביתה כשאת מסיימת את העבודה ותטפלי בבקשה במפגע." הבנתי מהר מאוד שאין טעם להתווכח איתו, במיוחד בנוגע לשינוי שעוד לא ראיתי בעצמי. בדרך החוצה החלפתי את נעלי העקב, שנאלצתי ללבוש בעבודה למרות שלא היה שימושיות כלל, בנעלי ספורט מוכתמות והרבה יותר נוחות. הן אומנם היו בלויות, אבל תמיד העדפתי להרגיש את הקרקע מתחתיי. החלופה הייתה להתנודד מצד לצד על העקבים ולקוות שלא אהיה זו שכל הנוכחים מסתכלים עליה במבט מתנשא ורווי רחמים בעת ובעונה אחת.

כשהגעתי לאזור החנייה ראיתי התקהלות של אנשים. מיהרתי לצאת מהרכב ומייד הרגשתי בהבדל. הנעליים שלי דרכו על שכבת קרקע עבה יותר ממה שהייתה כאן אתמול. כשסובבתי את מבטי, הפרחים שעל מעגל התנועה נראו רעננים וזקופים הרבה יותר לעומת מקביליהם העקורים שבתוך הערוגה. היו שם כמה אנשים בחליפות שנראו מאוד עצבניים, ושכן אחד מבוגר ועצבני במיוחד.

"היא אשמה, כל הזמן עושה לנו בעיות," נהם והצביע עליי כאילו הייתי איזו מחלה מדבקת. בטח כבר הספיק להתקשר בעצמו לעירייה כדי להתלונן עליי.

הלכתי בצעדים מהירים הביתה וגבריאל רץ לקראתי.

"אימא, ראית? ראית?" החיוך הרחב שלו שלא ראיתי מזמן הדביק גם אותי. גבי תפס לי ביד ומשך אותי לכיוון החצר. ברגע שנעצרתי לנשום כמה שניות, לא יכולתי להתעלם מהריח. ריח עמוק של אדמה טרייה וצליל של זרזיפי מים. הפניתי את מבטי לפיסת הקרקע הדקיקה ההיא ובהיתי. העשבים השוטים נעלמו לחלוטין.

השתיל שנטענו שם רק אתמול בבוקר גדל בקצב לא הגיוני בעליל, ונהיה לעץ מעל לגובה המותניים שנשען קדימה לתוך המרחב הציבורי. עליו הירוקים עוטרו בפרחים בצבעי ורוד-אדום-צהוב והתנופפו מולי בגאווה רבה. והשכן כמובן רק ראה בו מפגע.

"וואו, איך זה קרה ככה?," שאלתי בקול, ואז נזכרתי בנפילה מאתמול. "מתוק שלי, איך אתה מרגיש? הפצע עדיין כואב?"

קבעתי לו מחר תור לבדיקה רפואית רק ליתר ביטחון, וניסיתי לחשוב איך לבשר לו על כך.

"הכול בסדר אמא, לא כואב לי כלום," הוא משך בכתפיו כאילו לא מבין מה שאלתי. התכופפתי לצידו.

"תראה לי איפה שמנו את הפלסטר," ביקשתי.

"כבר לא כואב לי אמא, אין פלסטר," הוא אמר כאילו זה דבר מובן מאליו. גבותיי הורמו מאליהן וסרקתי את כל הגוף שלו בכמה שניות. מצמצתי שוב ושוב, וליתר ביטחון צבטתי את עצמי. שום סימן של שריטה או שפשוף לא נראה על הברך שרק אתמול החליקה ונפצעה.

"קטפתי פרח מהעץ ומעכתי," הוא אמר כאילו קרא לי את המחשבות. מלמולים של השכנים מאחוריי הסיחו לרגע את דעתי.

"את נעמה?" שאל קול מאחוריי עוד לפני שהצלחתי להבין בכלל את מה שגבי הרגע אמר. הסתובבתי והנהנתי בראשי. אישה בגילי עם שיער חום בסגנון קארה ונעלי עקב נמוכות לחצה את ידי ועזרה לי לקום. משהו במראה שלה הבליט שילוב נדיר של עושר וקרקוע ביומיום.

"אני אילנה השכנה שגרה פה במגדל הכי קרוב. לא יצא לנו להיפגש עד עכשיו כי הייתי נורא עמוסה. אני אשמח להכיר קצת ואולי לתכנן ביחד איזה ארוחה משותפת בחורשה כאן מאחורה," אמרה בקול מתנצל ונעים.

"יש כאן חורשה?"

"כן, היזם שמכר לנו את הדירה שלח לנו תמונות שלה בזמנו כאילו היא מינימום יער ירושלים. פשוט שמעון בנה קיר להסתיר אותה כי גם ככה היא הייתה יבשה ומלוכלכת. אבל הוא כל כך התלהב מהפרחים החדשים של העץ שלך שהוא החליט לפתוח אותה לכולם. הוא אמר לי הבוקר שהשתילים והעצים הישנים בחורשה איכשהו צמחו מחדש בן לילה. משהו פסיכי. איך נהיה לך פה ככה עץ?"

"קסם," ענה גבי ללא היסוס וחייך אל אילנה עוד לפני שמצאתי את המילים הנכונות. היא צחקה בחינניות ולא מיהרה לתקן אותו.

"אז מה את אומרת, נעמה, שנתכנן לנו איזה פיקניק?"

עריכה: נועה זהבי רז
עריכת לשון: אהוד מימון
Image by blende12 from Pixabay

פרויקט "המציאות שאחרי" נולד מתוך אמונה שהמדע הבדיוני והפנטסיה הם דרך טובה להפליג בדמיון אל היום שאחרי. הכותבות והכותבים פורשים בפנינו מגוון עתידים – אופטימיים ופחות אופטימיים, פנטסטיים ומד״ביים, כאלטרנטיבה להווה המתמשך של השנתיים האחרונות.