סיפור מועמד לפרס גפן מתוך "היֹה יהיה" 2021

״ואם אפשר שאף אחד לא ימות הפעם, זה יהיה מעולה,״ אמר אוב, כשהוא יודע בוודאות שאף אחד לא יקשיב לו. היתרון בציוות נקרומנסר לכל אימון היה שהם תמיד חזרו עם אותו מספר חיילים. החיסרון היה שהוא עבד בלי הפסקה בכל אימון. לא הפריע לו לעבוד קשה בקרבות, כמובן, אבל האימונים היו מוגזמים.

כרמל, כרגיל, המתין לו לצד הדוכן לאחר שהוא סיים את הנאום, והושיט לו ספל קפה. אוב לפחות קיווה שזה קפה. מאז שמת בפעם האחרונה הטעם והריח שלו לא חזרו לעצמם, וכרמל חשב שזה מאוד משעשע לדחוף לו לשתייה דברים מוזרים רק כדי לבדוק אם הוא שם לב. פעם אחת הוא החליף לו את החלב בסויה, ובפעם אחרת את הקפה בעולש. דווקא העולש לא היה גרוע כל כך.

מבט אחד בכרמל הספיק לאוב לדעת שיש בעיה. ״מה קרה?״

״אחד מהאורקים הצליח להפיל את המיגון שלהם, והקריס את כל המערכות, וביקשו מכל חסרי הקסם לסייע בתיקון…״ הוא עצר ונופף בידו. ״לא משנה. זה משהו משעמם נורא, ועבודה שחוזרת על עצמה, ואני אצטרך לעשות את זה כל הלילה.״

מה שאוב רצה להגיד הוא: ״אבל סיכמנו שמבלים הערב ביחד, ולמה אתה תמיד חייב לתמוך בכל שטות שמישהו עושה, אתה בכלל בחטיבת המחקר והאורקים יכולים לאתחל את המחשבים בעצמם, ולא התראינו כמעט בכלל השבוע, ואני רוצה לבלות איתך את הערב״.

מה שאוב באמת אמר היה: ״אוף.״

״אוף.״ כרמל הסכים. ״מזל שיש לך את האימון הזה. שלא תשתעמם.״

״האימון מחר.״ אוב לא היה יכול למנוע ממעט זעף לחלחל לקולו. משהו עדיין לא הסתדר לו. כרמל בטש בחול ולא לגמרי הביט אליו.

״מה עוד קרה?״ אוב השתדל להישמע מכיל ונחמד, כמצופה מבן זוג מכיל ונחמד ולא עצבני ורוצה הביתה.

כרמל נאנח. ״קיבלתי עוד הצעה מ… הם.״

אוב הרים גבה. העולם העליון תמיד שלח הצעות עבודה לעולם התחתון. אפילו אוב קיבל שתיים כאלה.

״יש פיתוח חדש. מכאני, הפעם, לא קסום, אז יש סיכוי שזה יעבוד אפילו עליי, ו…״ כרמל היסס.

אוב נשם עמוק והזכיר לעצמו בעיקר לא להיבהל. זו לא אשמת כרמל שהעולם העליון ניסה לגייס אותו, והוא לא יעזוב אותו בשביל כנפיים.

כרמל אמר. ״אמרתי לא, אבל… אתה יודע.״

לא. אוב לא ידע, כי את שתי הצעות העבודה שהוא קיבל הוא דחה מייד. נקרומנסרים היו חייבים להישאר עם הרגליים על הקרקע כל הזמן, באופן מילולי, לא מטפורי, מה שאוטומטית פסל אותם מלהצטרף לעולם העליון. לא שזה הפריע לעולם העליון לנסות לגייס אותם, כי הם כל הזמן האשימו את הנקרומנסרים שהם מחיים קודם את מתי העולם התחתון ורק אחר כך מתפנים לעולם העליון. זה היה קצת נכון, אבל בעיקר כי היה מאוד קשה להסביר לדרקוני העולם העליון שהקרב נגמר ושילכו הביתה כבר. אוב נשרף לפחות שלוש פעמים בשנתיים האחרונות בגלל דרקון נלהב~ת יתר על המידה.

תמיד הייתה מתיחות בין העולם העליון לעולם התחתון, כי מזון אפשר לגדל רק על הקרקע, אבל מכרות קסם היו רק בפסגות ההרים. ולא משנה כמה ניסו להסדיר את המסחר, וכמה הרוב רצו לחיות בשקט, תמיד הייתה קבוצת חמומי מוח שהחליטו להשתלט על חלקה חקלאית או לגנוב ממכרה קסום, או אפילו סתם גרמו לפיצוץ בטעות. כמו באותה פעם שנימפות הפריחו בשגגה שממה שהייתה מיועדת להחייאת עופות חול, או כשדרקונימות ניסו לסייע בביעור יער אבל החמסין גרם לסערת אש שלא שככה במשך שלושה ימים. וכמובן שלא עזר שברגע שמשהו הצמיח כנפיים או איבד את יכולת הטיסה שלו, הוא הועבר לעולם האחר על פי ההסכמים משחר הימים. העולם העליון הואשם באופן קבוע בגנבת מוחות על ידי יצירת כנפיים קסומה, והעולם התחתון בחבלות מכוונות שגרמו לאיבוד יכולת התעופה.

״הם מציעים תנאים טובים יותר?״ אוב שאל.

כרמל חייך. ״אתה שואל אם יש להם בחורים שחוזרים לחיים מעצמם, בעלי מתכון סודי לסלט פטריות שהם לא מוכנים לחלוק, ויודעים לצטט בעל פה את כל סרטי דיסני?״

אוב לא הצליח להימנע מלחייך. ״כן, זה בדיוק מה שאני שואל.״

כרמל נישק את אפו. ״לא.״

״יופי.״ אוב אחז בידו של כרמל. ״אז אם יש לך זמן לפני שאתה צריך לחזור לעבודה, בחורים מסוימים שחוזרים לחיים מעצמם רוצים להציע לך סלט פטריות לארוחת ערב.״

כרמל שילב את אצבעותיו באצבעות של אוב. ״ובחורים מסוימים נטולי קסם לחלוטין ישמחו לאכול.״

אוב הביט מסביב. ״איפה? אתה מתכוון להזמין אותם?״

כרמל חבט בו וצחק, ואוב השתדל להתרכז בצחוק שלו ולא בעובדה שמתישהו העולם העליון יציע לכרמל הצעה שהוא כן יקבל. אחרי הכול, להם היו מרחבי השמיים ובתים מרחפים בעננים. לאוב הייתה קטקומבה וטלוויזיה עם קליטה גרועה.

במקום סלט פטריות כרמל שכנע את אוב להזמין סושי, אפילו שאוב לא היה יכול ליהנות מהטעם. הוא כן הרגיש את העקצוץ של הוואסאבי, שהיה נחמד, וכרמל הצליח לשדל אותו לאכול כדורי וואסאבי אחד אחרי השני עד שכל הפה שלו נרדם, ואחר כך כרמל הציע לצפות ביחד בסדרה שהוא הוריד מראש, ואחרי שני פרקים הוא נרדם עליו, ואוב היה צריך לגייס את כל כוח הרצון שלו לא להניח את הראש על מסעד הספה ולהירדם גם.

״אתה צריך לקום.״ אוב טלטל את כתפו של כרמל כשהפרק נגמר.

״מררררף,״ אמר כרמל מבלי לפקוח את עיניו.

״יש לך חומות אש לקמפל.״

כרמל חייך בעיניים עצומות.

״ומערכות למדל.״

כרמל צחקק. ״אתה לא באמת יודע מה אני עושה.״

״גם אתה לא יודע מה אני עושה.״ אוב החזיר.

כרמל התיישב, חיוכו עדיין ישנוני. הוא פתח וכיווץ את ידו, בחיקוי לתנועות הפותחות של כל החייאה שאוב ביצע, ואף ניצוץ קסם לא זרח בין אצבעותיו. ״עושה ככה ומחיה דברים.״

״זה עובד רק עם כוונה, רצון ומילה.״ אוב חייך.

״וקסם,״ כרמל אמר. ״ודברים מתים.״

״כל מה שאין בו חיים.״ אוב תיקן. ״בלי הבדל מוצא, גזע, או השתייכות.״

״למה באמת אתם מחיים גם את הצד השני? אם לא תעשו את זה, כל המלחמות ייגמרו.״

אוב בלע את האנחה. פעם בכמה שנים, כשהמתיחות עלתה, כרמל העלה את השאלה הזו. ״אל״ף, כי אנחנו נשבעים לעזור לכולם. אנחנו לא שופטים, אנחנו נקרומנסרים. בי״ת, כי גופות רק גורמות לכולם להמשיך להילחם כי זה מה שהחיים חושבים שהמתים רוצים, וזה לא נכון, כי המתים לא רוצים שום דבר. רק לחיים יש רצונות. במוות כולם שווים, ומתים.״

אוב התאפק, כרגיל, לא לרמוז לכרמל שאולי הגיע הזמן לדבר על מה יקרה אחרי שכרמל ימות. ללא הסכמה מפורשת אוב לא יוכל להחיות אותו. הוא אפילו לא היה בטוח שכרמל רוצה שאוב יחיה אותו. אשתו השנייה לא רצתה, וגם שלושה מארבעת הילדים שלהם לא רצו, ואוב עשה כמיטב יכולתו לשכנע את עצמו לא לצפות מבני חלוף שירצו להישאר איתו תקופה ארוכה ממשך החיים שלהם, ובכל פעם מחדש הוא נכשל.

״זה… מאוד עצוב,״ אמר כרמל, לא מודע לחלוטין למה שאוב נמנע מלהגיד.

אוב משך בכתפיו. ״אלה החיים.״

״או המוות.״ כרמל חייך, מה שגרם לאוב לחייך ולהניח בצד את המחשבות המורבידיות.

כרמל פשט את ידו. ״תעשה לי קסם.״

אוב נופף את ידו מעל כפו הפרושה של כרמל, ובכוונה רבה אסף את האבק לתצורת חתול. ״חתול,״ הוא אמר.

כרמל בהה בכף היד שלו, בה האבק התמתח, פיהק, ופסע מצד לצד עד שהתיישב על הבוהן שלו, התכדרר ונרדם. ״זה נפלא. כמה זמן זה יחזיק מעמד?״ הוא חייך. ״החיית אותו, נכון? מה הוא אוכל?״

״כמה ימים כי השתמשתי רק במעט קסם. כן. וזה אבק. הוא יגדל ככל שיצטבר עליו עוד אבק.״ אוב קיווה שהוא ענה על כל השאלות, אפילו שמה שהוא הצליח לזכור היה בעיקר ״זה נפלא״.

כרמל חייך. אוב חייך. האבק-חתול עדיין ישן, מכורבל ליד הבוהן של כרמל.

כרמל השאיר את כף ידו פרושה, ונשען לאחור, מניח את ראשו על כתפו של אוב. ״רוצה לראות עוד פרק?״ שאל.

בתור נקרומנסר אחראי מה שאוב היה צריך לעשות זה להזכיר לכרמל שיש לו עוד עבודה הערב, ושלאוב יש אימון מחר.

הם ראו עוד פרק.

~~~~~~

בסופו של דבר, האימון לא היה גרוע מדי. רק חמישה אורקים מתו, וכרמל הגיע עשר דקות לקראת הסוף, עמד ביציע והביט באוב מקים אותם לתחייה.

״את באה אלינו אחר כך?״ שאל אוב את נוּס. הם נפגשו כשאוב עוד היה אנושי ואשתו הלכה לשיעורי גינון אצל נוּס, שהייתה הנימפה היחידה בסביבה שלהם שהסכימה להעניק ידע לנטולי קסם. החברות שלהם החזיקה מעמד למרות כל התהפוכות, כולל הפעם ההיא שנוס אמרה שכוסברה היא מעדן.

״אין סיכוי. יש לי חמש שעות הערב לסיים להכין אוכל לשאר השבוע, לעזור לסער בשיעורי הבית ולאופק עם העבודה בספרות.״ נוס העבירה את ידה בשׂערה, גבעולים מסתבכים באצבעותיה.

כרמל הצטרף אל שניהם. ״מה אם תביאי את הילדים? אוב הכין לי חתול! ופתחו פינת ליטוף חדשה לגורי התולע הסגול.״

נוס חייכה. ״חומד, הם כבר לא בני שלוש. הם בני עשרה זעופים שכל מה שמעניין אותם זה לאכול, לישון, ולרטון.״

כרמל חייך. ״הם נשמעים בדיוק כמו אוב.״

אוב מירפק אותו, ״שקט.״

כרמל נשען אליו. ״זוכר כשרק הכרנו היית כל הזמן רוטן ומנופף בגלימה שלך?״

אוב השתדל לא לחייך מדי. ״ונעלם בעננת עשן. אל תשכח את זה.״

״אולי אתה יכול לעשות את זה בשביל להעסיק את הילדים של נוס כדי שהיא ואני נוכל לשתות כמו שצריך?״

נוס התחילה לצחוק. ״אם תעלים את הילדים שלי בעננת עשן הם יחזרו לנקום.״

כרמל גלגל את עיניו. ״נקמה של נימפות. מה הם יעשו? יגדשו את הבית שלנו באורגנו?״

״ימטירו אפונים ריחניים?״ אוב המשיך.

נוס חייכה. ״ימלאו את הקטקומבה שלכם בגויאבות.״

אוב התחיל לצחוק. ״מזל שחוש הריח שלי לא עובד.״

כרמל נופף בידו. ״אין בעיה. רפא תכין לנו מרק גויאבות. היא יכולה לעשות מהכול מרק מעולה.״

״הוא,״ אוב תיקן.

״הוא שוב מת?״

אוב הנהן. רפא והוא בילו ביחד אחר צהריים ארוך מאוד במהלכו רפא הסביר לאוב שעליהם לחגוג את חוסר המקובעות שלהם ככל יכולתם וליהנות מהיכולת שלהם להמציא את עצמם כל החייאה מחדש. אוב שאל אותו למה לא להציג את עצמו כחסר מגדר, כמו דרקונימות. רפא בתגובה נד בראשו ואמר שהוא במגדר נזיל והדרך הכי כיפית לביטוי עצמי היא לעשות שינויים בגוף, ואוב הבין שיש דברים שהוא לא מסוגל להבין אבל יכול לכבד, ופשוט בדק עם רפא אחרי כל החייאה מה לשון הפנייה המועדפת עליו.

כרמל נופף בידו. ״תתרכז במה שחשוב. מה הסיכוי שהוא יסכים להכין לנו מרק מגויאבות?״

נוס צחקה. ״אתם תמשיכו לדבר על מרקים. אני צריכה ללכת לעזור לילדים עם שיעורי בית ועבודות בספרות.״

היא פסעה לכיוון חורשת האקליפטוס שנשתלה על ידי בני האנוש בניסיון להעשיר את הצמחייה באזור שלהם עבור הנימפות. אוב וכרמל החלו ללכת לכיוון הבית בדיוק כששלושה ענקים קטנים כשלו דרך השער הראשי וזעקו, ״הדרקונימות תקפו את פתח תקווה!״ לפני שהתמוטטו לשלולית מדממת.

״אוי, נו.״ כרמל נאנח, בתיאום מושלם עם האנחה של אוב.

״ועוד פתח תקווה,״ אוב השלים את דבריו. ״מכל המקומות שאפשר לתקוף.״

״בטח רצו לאכול המבורגר,״ אמר כרמל.

״או לטפס על המחרשה האדומה,״ אמר אוב, מנסה לגרש את האומללות שנחתה עליו. התאים לו ערב שקט בבית, הרבה יותר מערב מלא בגופות שרופות ועופות חול שקמים לתחייה ושואבים את הקסם מהסביבה בדיוק כשהוא מנסה לעבוד.

״אני אראה אותך אחר כך.״ כרמל נפרד ממנו בחיבוק.

מלא מרירות על הערב שנגזל ממנו, אוב צעד לכיוון שער העיר וגייס את הקסם הנדרש להחיות את שלושת הענקים, אם כי הסתבר שרק אחד מהם מת. השניים האחרים היו רק מתים ברובם, ונדרשה רק דחיפה קטנה להחזיר אותם לעשתונותיהם.

הגדוד שלו התאסף מחדש, רובם נראו אומללים בדיוק כמוהו.

אוב מלמל, ״היה נחמד אם כל חסרי המנוחה האלה היו מפסיקים להרוג אחד את השני כל הזמן.״ הוא לא התכוון להישמע כמו לילה, המורה שלו, שתמיד רטנה על חוסר היכולת של כל מי שאינם נקרומנסרים להרחיק ראות, אבל ככל שהשנים חלפו כך הוא החל להבין יותר ויותר את זווית הראייה שלה.

נוס התייצבה לידו. ״חלאות. עכשיו אופק שוב יעתיק את הכול מהאינטרנט, ושוב יפסלו לו את העבודה. הם לא יכולים לפחות לתאם את התקיפות שלהם עם תאריכי המבחנים?״

״צודקת. צריך להכניס את זה להסכם הפסקת האש הבא,״ ענה אוב בזמן ששלושה מכשפים אפלים פתחו את הפורטלים להעביר את הצבא לפתח תקווה. אוב קיווה שהפעם הם לא יעבירו אותם לראש העין, כמו שקרה בפעם הקודמת, רק כי אחד מהם היה קיקלופ והחליט ששם העיר מחייב לעבור דרכה.

נוס הנמיכה את קולה, ״שמעתי שיש להם משהו שמפריע להחייאות של הצד שלנו. אז… תיזהר, בסדר?״

אוב נאנח שוב. פעם בכמה עשורים מישהו פיתח משהו חדש שערער את מאזן הקסם, ותמיד זה נגמר באחת משתי דרכים. או שהנשק החדש התגלה כמסוכן לשני הצדדים, ואף אחד לא העז להשתמש בו יותר, או שהצד השני הצליח לפתח משהו מחוכם יותר. כל תרגילי ההרתעה בעיקר הפכו את שדות הקרב לגדולים יותר ולמדממים יותר, וגרמו לעוד יותר עבודה עבור הנקרומנסרים.

הפורטל נפתח במקום הנכון לשם שינוי, בדיוק באמצע השדרה המרכזית. הבתים השרופים משני צידי הדרך העידו שהם כבר אחרי מטח האש של הדרקונימות, אולם היעדר ערֵמות האפר רמזו שהם לפני התקפת עופות החול.

״נתראה עוד מעט,״ אמרה נוס.

״בט-״ אוב לא סיים לדבר כשהגריפונים תקפו.

נוס הצמיחה במהירות גבעולים קוצניים שחסמו את המתקפה, ואוב קרא, ״לכי לחזית!״ המקום של הנימפות היה בהתקפה, של הנקרומנסרים מאחור, ממתינים לגופות. הוא חסה מאחורי המגן עד ששמע את קולות הקרב מתרחקים, ולאחר מכן הזדקף ובחן את השטח.

הבניינים עדיין היו שרופים, אולם הגופות כבר החלו להצטבר. בתחילת ימיו, כשעוד היה שוליה נלהב, הוא היה מחיה את כולם מייד, עד שלילה, המורה שלו, הצביעה על כך שכל מי שהוא מחיה חוזר מייד להילחם. ״אתה לא רוצה ללכת הביתה?״ היא נזפה בו במבטא העתיק שלה. ״עכשיו שב בצד, תן לחסרי המנוחה האלה לפרוק את כל מה שמעצבן אותם, ואז נוכל לגמור הכול בבת אחת.״

מאז הקרב הראשון שלו עברו כמה מאות שנים, ולילה מזמן מימשה את החלום שלה להתנדב באפריקה בארגון סיוע לילדים חסרי בית. היא שלחה לו מדי פעם תמונות של עצמה מוקפת בילדים מחייכים ליד באר מים חדשה. הוא הניח שלפחות חצי מהם היא החייתה לאחר שנפגעו בבצורת או ברעב.

הוא מצא סלע שהתגלגל מבניין הרוס והתיישב להמתין. כשעדיין היה המתלמד של לילה הם היו יושבים ביחד ומרכלים על כל העולם התחתון והעליון. עכשיו הוא היה צריך להמתין לבד עד שהקרב ייגמר.

כדי להעביר את הזמן אוב שלח שאלה דרך השורשים המיובשים שבאדמה. הכי קרובה אליו הייתה מג׳ד, תלמידה של לילה, שהיו שמועות על רומן ביניהן. הוא לא חקר אותה, ורק ידע שאחת לעשור היא נסעה להשתלמויות באזורי אסון בהם לילה התנדבה. רחוק משניהם היה רפא, שכרמל אהב את המרקים שלו. אוב שלח שאלה ליתר בטחון, לוודא שהוא משתמש בלשון הפנייה הנכונה.

היו עוד, אבל כולם רחוקים מכדי שאוב יצליח לתקשר איתם. אולי הוא יתחיל מחדש את ערבי האל־מתים שהיו נהוגים בעבר. מזמן הם לא נפגשו כולם ב״תחתית״ במרכז העיר, אפילו שכולם חיו במרחק של עשרה קילומטרים זה מזה. אולי הוא אפילו יצליח לשכנע אותם לקפוץ לים לתחרות בניית טירות חול והחרבתן, כמו פעם.

המוות התחשר מעל שדה הקרב כשמיכה חונקת. לא הייתה לו דרך לדעת בדיוק כמה מתים היו מכל צד, אבל הוא הרגיש שהיו יותר בצד שלהם. הוא זכר את האזהרה של נוס, והזהיר את האחרים. נקרומנסרים החיו את כולם למען קדושת החיים, אבל זה לא אומר שהם צריכים להקריב את עצמם.

מג׳ד שלחה לו שאלה אם הוא גם מרגיש את ריבוי המקרים. הוא ענה שכן. רפא שלח לשניהם הודעה שהוא לא מבחין במשהו שונה, אבל הגופות מצטברות ומתי הם רוצים להתחיל לעבוד. מג׳ד אמרה שהיא רוצה להמתין עוד מעט. אוב הסכים. איש המרקים נכנע לדעותיהם.

אוב שרבט בחול. לפעמים קרבות נמשכו ימים עד שכולם סיימו להרוג את כולם. הוא קיווה שזה לא אחד מהקרבות האלה. כרמל הזכיר סדרה חדשה שהוא חשב שאוב ייהנה ממנה, ואולי הוא יבקש מנוס כמה גזרים כדי לנסות את המתכון של –

כאב פילח את כתפו של אוב. הוא התרומם. חמש לטאות מכונפות התכנסו לצורת ראש חץ וירקו עליו חומצה. הזרוע הימנית שלו נשרה. וויברנים ארורים. לא. הן לא היו וויברנים. אמנם היו להן שתי רגליים, והן היו בערך בגודל של חצי אמה, אבל הן נראו כמעט חסרות ממשות. אלה לא היו דברים חיים כמו חתול האבק שהוא הכין לכרמל, אלא רק חומצה שהוחזקה על ידי קסם וקיבלה הוראה אחת, לתקוף את האויב.

״לכו מכאן!״ הוא נופף בידו האחרת. ״אתן לא אמורות לתקוף אותי. קישטה. שדה הקרב בכיוון ההוא.״

הן הצטופפו וירו עליו שוב, הפעם מכוונות לחזה. זה שרף, והכאב אחז בכולו. לטאות טיפשות. אוב שלח הודעה דרך מערכת השורשים המתים לכל הנקרומנסרים האחרים שהוא מתפרק בחלק שלו וייקח לו זמן לחזור לעצמו. הוא לא קיבל תשובה, ועבר רגע עד שהוא הבין שזה מכיוון שהלטאות התקיפו את רגליו. הוא צריך לזכור לדווח על שימוש לא ראוי, אחרי שהוא יוחיה. הוא היה צריך לזכור את זה, והוא השתדל, באמת השתדל, עד שהן תקפו את פניו, והוא התמוסס לאדמה.

~~~~~~

כלום לא כאב. זה היה חדש. בדרך כלל החייאה כאבה. זה היה השיעור הראשון שכל נקרומנסר למד. החייאה כואבת והחייאה עצמית כואבת יותר. אבל אוב לא חש כאוב. הוא חש…

כלום.

הוא לא הרגיש את לחץ האדמה מתחתיו, או את תחושת הפצפוץ המוכרת כשמִפְרקים התחברו זה לזה. הוא לא הרגיש את המתיחה של העור על השרירים, או את הגידים מתאמצים להתחבר לעצמות. הוא אפילו לא הרגיש את הפכפוך כשגלגלי העיניים התגבשו מחדש.

הוא בעיקר לא הרגיש את הקסם שלו.

הוא ניסה לחוש אחרים, אבל לא היה אף אחד. הוא ניסה לשמוע, לראות, אפילו להריח, ועדיין – כלום. הוא ניסה להיזכר בשיעור של לילה שדיבר על מצב כזה, או בספר שתיאר אירועים דומים, ולא הצליח. הדבר היחיד שהיה בערך מוכר לו הייתה הפעם הראשונה שהוא מת. הוא זכר היטב את הפחד מציף אותו, את החשש שההחייאה לא תצליח, שהוא עשה טעות ולנצח יהיה לכוד בין השום דבר שהמתין לכל המתים לבין גופו המתפורר במחשכים, רק שאז הכאב הגיע, ואחריו הוא פקח את עיניו, ולילה עמדה לידו, וחייכה ואמרה לו ״ברוך הבא״ ונקבה בשמו החדש.

הוא כבר לא היה אלמן בן שמונים ושבע שהקדיש את עצמו למסדר ונמחץ בטעות לפני שהספיק לסיים לשנן את כל הטקס. הוא היה נקרומנסר מנוסה, שהחיה את עצמו יותר פעמים ממה שהיה מסוגל לספור, והוא היה יכול להתגבר על זה. מה ש״זה״ לא יהיה.

אם ההכרה שלו עדיין קיימת, זה אומר שהוא יכול למצוא את הגוף שלו, להתחבר לקסם, ולהתחיל את ההחייאה שהייתה אמורה להתחיל מעצמה. כנראה שמשהו חסם את ההחייאה שלו. זה יכול לקרות. הוא אמנם לא הכיר שום דרך לעצור החייאה של נקרומנסר, אבל הוא הניח שיש דרך כזו. בטח לכרמל יש מודל שיכול להסביר את זה.

הוא פרש את עצמו לנסות לחוש משהו. כל דבר. הוא גישש סביבו, במה שלא היה אור ולא היה אפלה. הקסם נמצא איפה שהוא. הוא יצליח למצוא אותו, ויהי מה. אפילו אם הוא של עוף חול מזורגג, הוא ישתמש בו ויבין מה קרה לו. הוא נפרש עד שבקושי חש את עצמיותו, נאחז בשבבים שהרכיבו אותו עד שהצליח להרגיש חוט עדין של קסם.

הוא התביית על התחושה הדקיקה ועקב אחריה, אוסף את הכרתו הפזורה, ממהר לפני שהשארית שהרגיש תתפוגג. הקסם התחזק ככל שהוא התקרב. זה לא היה הקסם שלו. הוא הרגיש… ירוק מדי. אבל הוא היה קסם, ואוב נצמד אליו והחזיק אותו עד שהגיע למקורו.

״כן!״ הוא שמע את קריאת האושר. לא, לא שמע. הרגיש. כתנודה. הוא עדיין לא ראה דבר, אבל משהו בתחושה חזר אליו. הוא היה במקום חשוך ואפלולי אבל חמים.

״זה עבד?״ רטיטות של קול אחר. אוב ניסה לשאול, לענות, אבל דבר לא נשמע.

״כן.״ הקול הראשון הרטיט את אוב. ״אני מרגישה את הנוכחות שלו.״

״אני יכול לעזור? דם? עור? משהו?״ אוב חייך, בחושך, לבד, נסתר מעין, יודע בוודאות שהרטיטות האלה שייכות לכרמל. עם כל הפחד, אוב הרגיש חמימות כשהוא שמע את כרמל דואג לו.

״לאוב אין מה לעשות עם הדם שלך. הוא שלך. ואתה אנושי. מה שאוב צריך זה חלק מהגופה שלו, שהוצאנו משדה הקרב, ואת תמצית הקסם, שהיא זו שנמשכת חזרה לגופה, וביחד הן יקימו את אוב לתחייה. הדבר המורכב היחיד היה למצוא את התמצית שלו עם כל הבלגן שהיה בשדה.״ זו הייתה נוס. היא הייתה האדם היחיד שאוב הכיר שהיה יכול להישמע מודאג וכעוס בו זמנית ומאותה סיבה.

״אז…״

״זוז קצת אחורה כדי לתת לי לעבוד. אתה יכול להסתכל, אם לא מפריע לך לראות החייאה.״

״ראיתי כבר את אוב מחיה את עצמו. זה לא מפריע לי. אבל בפעם ההיא רוב הגוף שלו שרד. בגלל זה שאלתי אם את צריכה עוד משהו.״

״כרמל, אני מבינה שאתה דואג, אבל באמת, תן לי לדאוג לזה. כל מה שצריך הוא קסם.״

היו תנודות שקטות, ואחר כך פרץ של קסם מרוכז, והכאב המוכר, שאוב התגעגע וציפה לו מהרגע שהלא-וויברנים המיסו אותו בחומצה. עצמות, שרירים, איברים פנימיים, גידים, עיניים, עור, ולבסוף השאיפה הראשונה לריאות שהרגישו חדשות ועתיקות בו זמנית.

אוב פקח את עיניו. הוא שכב על מיטת שדה, מעליו עמדה נוס, אוחזת בפקעת שושן. ברור. דברים שחוזרים לחיים הם כלי קיבול מצוין לתמציות קסם שקשורות למוות. ובמקרה הזה, ללכוד את התמצית שלו כדי להחזיר אותה לגופו. זה היה רעיון מבריק.

״שלא תעזי להצמיח עליי ורדים במקום לתת לי משהו ללבוש.״ אוב התיישב וחייך כל כך חזק שזה כאב. נוס חיבקה אותו, והוא אחז בה.

״הדאגת אותי,״ היא לחשה באוזנו והוא רק הידק את החיבוק שלו.

״עדיין לא מת,״ הוא לחש לה חזרה, והחזיק אותה עד שהיא שאפה עמוקות והרפתה את החיבוק שלה. העלעלים שצמחו במקומות שהיא נגעה כמשו ונשרו ברגע שהיא עזבה אותו.

הם היו מופרדים מהעולם על ידי וילונות גבעולים צפופים. הוא שמע גניחות ואנחות של פצועים סביבו. בית חולים שדה, אם כך. מעבר לכתף של נוס הוא ראה את כרמל.

אוב פרש את זרועותיו, ורגע אחר כך היה חיבוק סביבו שהיה שונה מאוד מהחיבוק של נוס, והוא היה מודע מאוד לכך שהוא עירום, כמו גם לנוס שאמרה משהו על ערוגות צמחי מרפא שחייבים לדשן עכשיו, ושהיו צעדים ברקע, ורשרוש גבעולים מוסטים.

״אוף,״ אמר כרמל וקולו רעד. הוא הניח את מצחו על מצחו של אוב ועצם את עיניו. ״חשבתי שאתה לא אמור למות.״

״אני באמת לא מת,״ אוב ענה והניח את ידיו על לחיו של כרמל, ״ונדמה לי שאפילו הצלחתי להצמיח את עצבי הטעם והריח שלי חזרה.״

״זה לא מצחיק.״ כרמל משך באפו אבל בכל זאת נפלט ממנו צחוק קטן, ואיכשהו הפחד התמוסס למרות רעש בית החולים שהקיף אותם, ואוב היה מעדיף בהרבה להיות במיטה הנוחה שלהם במקום באמצע אולם ענק, מופרדים מהעולם בווילונות, אבל העולם לא התחשב בהם ואוב החליט לא להתחשב בעולם, ונראה שגם כרמל החליט את אותו הדבר כי הבגדים שלו הגיעו לרצפה ממש מהר, ואוב קיווה שהערוגות של צמחי המרפא זקוקות לדישון ארוך מאוד.

~~~~~~

אחרי שהם סיימו, ואחרי שכרמל הביא לאוב בגדים, ואחרי שאוב גילה שבחדרון לידם ישנ~ה דרקון, הם ישבו בחדרון של אוב והביטו על מפת שדה הקרב שכרמל הדפיס במשרד והביא איתו.

היא הציגה את פתח תקווה והסביבה, ועליה עיגול מושלם ובתוכו כל החלקים של שדה הקרב שהיו תחת השפעה לא מוכרת. גופתו של אוב הייתה קרובה לשוליים, ולכן נוס וכרמל הצליחו לאתר אותה. הנקרומנסרים האחרים עדיין היו קבורים עמוק, וטרם החיו את עצמם.

״הצלחנו להוציא רק את הבוהן,״ אמרה נוס, ששמרה על קול ניטרלי. ״מה יקרה לשאר הגוף שלך?״

אוב היה מרוכז במפה. ״כלום. הוא יתפורר ברגע שהקסם שאחז בו ייעלם.״

כרמל שאף, ואוב הרים אליו את מבטו. ״קסם מחזיק אותי. אתה יודע את זה. ומה שאין בו קסם, מתפרק.״

כרמל הנהן, אבל לא אמר דבר.

בית החולים הכיל פצועים משני העולמות, כי כל פצועי העולם העליון איבדו את יכולת התעופה שלהם. חלקם החלימו לאט, הרוב עדיין נשארו מרותקים לקרקע. השמועות אמרו שהעולם העליון שחרר גל שמנע קסם, אבל אף אחד מהמאושפזים לא ידע לספר מה היה בו או איך הוא עבד. כל שדה הקרב עדיין היה מלא בגופות חסרות חיים.

״מה קרה בצד שלך?״

נוס השפילה את עיניה לשמיכה. ״היו לידי שלושה חדי קרן, וארבעה גריפונים עפו מעלינו. ואז הגריפונים נסוגו בבת אחת. הם בטח ידעו מה עומד לקרות.״ היא נאנחה. ״אחת מהקרניים של חדי הקרן נשברה, והאחרים נבהלו, אז הוצאתי אותם מהר החוצה לפני שהם יתחילו לשעוט לכל כיוון. זה היה המזל שלי, כי אחרות…״ היא נשכה את שפתה, ואוב אחז בידה. הנימפות שנלכדו בשדה נבלו, ואי־אפשר היה לחלץ אותן. מי שלא הייתה לה פקעת להתגונן בתוכה, אבדה לנצח.

״יש המון ערֵמות של חול בשדה,״ העיר כרמל. ״למה עופות החול לא החיו את עצמם?״

״אני יכול לבנות את עצמי מכמה שאריות. הם צריכים את כל ערֵמת החול שלהם,״ אמר אוב. ״מה שזה לא יהיה שיש בשדה, מונע מכל קסם להתרחש.״

כרמל תופף עם המזלג שלו על מפת הקרב המאולתרת.

״יש לך רעיון?״ אוב הביט בו.

כרמל הפסיק לתופף. ״אולי. יש מודל שראיתי פעם…״ הוא השתתק. ״קסם נמשך לקסם, נכון?״

הם הנהנו.

״ונצבר במקומות שמושכים אותו אליהם. כמו הקרן של חדי קרן, למשל, או האש של עופות החול.״

״או אם יש לך שבב קסם מראש,״ אמרה נוס. ואוב נמנע מלהתכווץ כי כרמל היה אחד הבודדים שנולדו ללא קסם בכלל, ולרוב לא העלו את הנקודה הזו בחברה.

״כמו אצלך,״ כרמל השלים. לא נראה שהוא נעלב ממה שנוס אמרה. ההבעה של כרמל השתנתה. הוא כבר לא נראה מוטרד. הוא נראה… מאותגר. כאילו הציבו בפניו בעיה מעניינת במקום שדה קרב מדמם. ״ואם אני רוצה למשוך קסם ליצור נטול קסם, מה אני צריך לעשות?״

״למות,״ ענה אוב מייד. ״בהחייאה משתמשים בקסם, ואז חלק ממנו ידבַּק בך, ותוכל למשוך עוד.״

״הא,״ אמר כרמל, וניצוץ של אתגר בעיניו.

כרמל הפך את אחד הדפים והחל לשרבט עליו משוואות. ״גוף נטול קסם לחלוטין דוחה קסם,״ מלמל. ״אפשר להשתיל קסם בגופה כי היא ניטרלית. לא מושכת ולא דוחה. אבל כל עוד אני חי, שום קסם לא…״ הוא שקע לשרבוטי נוסחאות, שאוב לא הצליח לעקוב אחריהן.

נוס ואוב החליפו מבטים. נוס משכה בכתפה ונעמדה. ״רוצים עוד תה?״

הם שתו עוד תה, ואחר כך אכלו לחם עם מרגרינה, כי זה מה שחולק בין הפצועים, ואחר כך כרמל נשבר וקפץ הביתה לקחת את המחשב שלו. הוא השאיר מאחוריו ערֵמת דפים ונוסחאות, שחצי מהן היו מחוקות והחצי האחר נכתב בכתב שאוב בקושי הצליח לפענח.

כשכרמל חזר עם המחשב הוא התיישב בפינה ורטן פעם או פעמיים על כך שהמיגון לא מספק כדי שהמחשב יפעל כמו שצריך, ואחר כך שקע לשתיקה ורק הקליד. נוס ואוב הצטופפו בפינה המנוגדת כדי לא להפריע למיגון או לכרמל.

נוס לחשה, ״כולם מדברים על התקפת נגד. אומרים שמתכוונים לצאת כבר מחר.״

״אין לנו מספיק נקרומנסרים פעילים קרובים,״ אוב אמר.

״אפשר להזעיק את לילה,״ אמרה נוס.

״בהצלחה למי שינסה.״ אוב שילב את זרועותיו. ״היא לא הגיעה כשההארפיות השמידו את מגדלי הבירה, אין סיכוי שהיא תבוא עכשיו.״

״אה-הא!״ קרא כרמל והקפיץ אותם. ״סליחה,״ אמר כשהבחין בעיניים שנעוצות בו. הוא סובב את המסך אליהם, ״הבנתי מה קרה.״

על המסך היו גרפים בצבעים שונים, שאף אחד מהם לא נראה מוכר לאוב. כרמל העביר את מבטו ביניהם. ״פיזיקה תיכונית? מישהו?״

אוב לא היה צריך להסתכל אל נוס כדי לדעת שהיא נראית מבולבלת בדיוק כמו שהוא הרגיש. החיוך של כרמל בהק. ״אני קצת שמח שלשם שינוי אני זה שמסביר.״ הוא הצביע על עצמו. ״אני עם דחייה חזקה לקסם. לכן אין שום קסם שנדבק אליי. אחרי שאמות, הדחייה תעלם, והתוצאה תהיה שאפשר יהיה לטעון אותי בקסם.״ הוא הצביע אל נוס. ״את נולדת מראש עם דחייה חלשה יותר, ולכן עם מספיק מאמץ אפשר היה לטעון אותך בקסם, ואת יכולה למשוך אותו ולהשתמש בו, בלי למות.״ כרמל תופף על המחשב שלו. ״הנקודה היא, שאתם רגילים מדי לחשוב על קסם בתור משהו… קסום.״

אוב פלט נחרת צחוק.

״בדיוק, ולא חושבים מספיק על המדע שמאחורי זה, כי אתם לא צריכים. כל בעיה שיש, תמיד אפשר לפתור עם עוד קסם. אז אף אחד לא…״ כרמל השתתק. ״בקיצור, מה שאני חושב הוא שבזמן שבחטיבת המחקר עבדנו עם מודלים תאורטיים למיגון מפני קסם, בעולם העליון מצאו דרך ליישם אותם.״

״איך?״ אוב רכן לפנים.

״ככה,״ כרמל הצביע על מסך המחשב שלו. ״עם רשת טעונה בקסם, שמושכת אליה את הקסם מהסביבה, ואז הוא לא מגיע אליכם.״

נוס רכנה לפנים, פניה רציניים. ״לא ראינו שום דבר פיזי על שדה הקרב.״

״הם פרשו רשת, אבל מאוד דקיקה, וכזו ש…״

נוס נקשה על השולחן. ״משהו שמורכב כמעט רק מקסם, והוא משך לעצמו את כל הקסם שמסביב. והדבר הזה שקוף לגמרי, או מספיק שקוף כדי שלא נראה אותו ו…״

״אבק,״ אמר אוב, וכולם השתתקו. ״הם משתמשים באבק.״ אוב נשך את שפתו. ״אפשר לגרום לקסם לזרום אל דברים חסרי חיים בלי להחיות אותם, וזה נראה כאילו הם חיים, אבל זה רק ניתוב שלו. לא הופך אותם לחיים. זה לא כמו החתול שלנו. זה פשוט חומר שמוחזק בקסם.״

״נשמע כמו רעיון לא רע.״ כרמל הביט אל אוב. ״וישחרר אותך לנוח קצת.״

״גופות מרקיבות אינן חיילים חיים. הן נטולות בינה ורק מצייתות לתכנות שהושתל בהן,״ ענה אוב.

״עדיין לא מבין את הבעיה.״

״הריח,״ אמרה נוס, וכולם חייכו, חוץ מאוב.

״דמיינו בובות שמונעות במנגנון מכאני שאומר להן לצעוד קדימה. אבל המנגנון לא מתקלקל, ולבובות אין תודעה. הן פשוט ממשיכות לצעוד קדימה. עכשיו תחליפו את הפקודה במשהו כמו ׳להרוג את כולם׳, ותבינו למה אסור להשתמש בטכניקה הזו.״ אוב בקושי הצליח לבלוע. החיוכים של האחרים קפאו.

״אבל זה לא מה שהם עשו,״ אמר כרמל.

נוס הנהנה. ״לא היו גופות נעות בשדה.״

אוב אמר, ״הם לא עד כדי כך חסרי מצפון. הם רק טוענים את האבק בכל כך הרבה קסם שהוא ימשוך הכול, ומשחררים אותו מעל השדה. ומכיוון שזה אבק לוקח לו נצח ליפול על האדמה, ובינתיים אי־אפשר להפעיל קסם בשום מקום.״

נוס שאפה עמוקות, ״טוב, אז איך אנחנו מתקנים את זה?״

אוב הושיט את ידו לדפים של כרמל, ״אפשר?״ כרמל העביר אליו את הדפים ואת העט, ואוב הפך אותם חזרה לצד של המפה.

״הבעיה שלנו היא שיש יותר מדי קסם בשדה, לא פחות מדי. והקסם נשאב לאבק שנמצא שם, שעדיין כנראה מרחף מעל השדה. כל מה שאנחנו צריכים…״ הוא צייר שקית גדולה וחץ, ״זה להעיף את כל האבק.״

״זה לא יעיף את תמציות החיים של הנקרומנסרים?״

אוב נד בראשו. ״הקסם שלנו מחובר פיזית לגוף שלנו. בגלל זה מספיקה חתיכה קטנטנה מהגוף כדי שנחזור לחיים. רק צריך לאפשר לזה לקרות.״

נוס הרימה גבה. ״אז לא הייתי צריכה להפעיל את כל הקסם שלי כדי לקרוא לתמצית שלך חזרה?״

אוב קיווה שהוא לא נשמע כפוי טובה. ״אממ… היה מספיק אם היית רוחצת היטב את מה שהצלחת להוציא מהשדה, כדי שהאבק יצא.״

״אני מעדיפה לגייס את כל הקסם שלי ולא לרחוץ את העצמות שלך,״ ענתה נוס וקרצה לו. אוב חייך.

כרמל חזר לבחון את המפה. ״נצטרך להפעיל רוח מחוץ לשדה בלי להפעיל קסם. נזהיר את כולם מראש שיתפנו מכיוון הרוח, ואז את מה שיישאר אפשר יהיה להחיות. נחפור בורות עמוקים ונמגן אותם כמו שאנחנו ממגנים את מערכות המחשוב שלנו. וצריך לכוון כמה שיותר מהאבק לתוך הבורות. ואולי כדאי שמי שיעמדו בצד אליו הרוח תנשוב ויוודאו שהכול נכנס לבורות יהיו חסרי קסם. ככה האבק לא יפגע בהם.״

״אם יפגיזו אותך בכל כך הרבה אבק קסום, עלול להיגרם לך נזק,״ אמרה נוס.

כולם הכירו את הסיפורים על הניסיונות בעבר לטעון חסרי קסם, שנגמרו תמיד בעיוותים גופניים איומים, סבל בלתי פוסק, ובמעט המקרים בהם חסרי הקסם אכן נטענו, הם לא הצליחו להשתמש בקסם שהיה להם.

״נשתמש במסכות וחלוקים, ונעשה משמרות להפחתת חשיפה.״ כרמל חייך. ״חוץ מזה, אני חי עם נקרומנסר כבר עשרים ושלוש שנה. אם אבק קסום היה גורם לי נזק, מזמן היינו רואים את זה.״

אוב השתדל לחייך.

~~~~~~

נוס ארגנה פגישה עם ארבעה ממנהיגי העולם התחתון. אוב הכיר אותם מהטלוויזיה. כרמל הכיר אותם מהפעם ההיא שהם הגיעו לבקר בחטיבת המחקר וכמעט הרסו את המחשבים כי אחד מהם התעקש להישען על אחד מארונות השרתים.

לקח להם כמעט שלוש שעות להסביר את התוכנית שלהם. כרמל הכין מצגת מאוד משכנעת, עם אנימציות. אוב הכין הדגמה של אבק טעון בקסם, אפילו שהוא רימה קצת והחיה חלק מהאבק, למען הרושם. לכרמל היו אנימציות במצגת, והוא רצה להשתוות לו. וממילא רוב מי שהיו בהנהגה לא היו מסוגלים להפעיל את הדמיון או להבין הסברים מורכבים. בסופו של דבר כל מה שהם הבינו זה שצריך להביא מספיק יצורים שינשפו על שדה הקרב כדי לנקות אותו מהאבק.

המכשפים האפלים פתחו מחדש את השערים, ושאריות צבא העולם התחתון והפצועים נטולי יכולת התעופה של העולם העליון צעדו שוב לפתח תקווה. המבנים כבר לא בערו. על האדמה הנימפות הצמיחו גבעולים ירוקים לסמן את המקום בו האבק ספג את כל הקסם. אוב הקפיד לעמוד הרחק מהגבול, התיישב על אבן, והמתין.

מה שהקפיץ אותו היה רעש כנפיים שהגיע מאחוריו, ודרקון שריחפ~ה מעליו. אוב היה יכול לראות את הקביים הקסומים שהחזיקו את הדרקון באוויר למרות הכנף הקרועה שלָהוֹ. הוא חשב שהוא מזהה את הדרקון שישנ~ה בחדרון לידו בבית החולים, אבל לא העז לשאול כדי לא לחשוף שכל הדרקונימות נראו לו דומים.

״לא ידענו שזה מה שיקרה.״ הדרקון נחת~ה ליד אוב. הוא דמיין שהוא רואה בושה על הפנים של הזוחל~ת.

אוב התאפק לא להגיד מה הוא חושב. זה היה דרקון צעיר~ה יחסית, לא יותר מאלפיים שנה. בטח סתם חייל~ת פשוט~ה. לא חלק מההנהגה שבעיקר הזיזה דמויות קרטון על שולחנות חול שדימו קרבות, ושקעה בתכנון אסטרטגיות במקום במחשבה לעתיד.

״תודה שבאת לעזור,״ אמר אוב במקום.

״תוכלו להחיות את עופות החול?״ חשש נשמע בקול של הדרקון.

״רק אם נצליח להפריד בין ה… נשורת לבין החול שלהם.״

הדרקון הנהנ~ה, ואוב חשב שהוא רואה דמעות. ״יש לי שם כמה חברותים. אני מאוד אשמח אם תוכלו לעזור.״

״נשתדל,״ אמר אוב. הוא שקל לרגע לטפוח על הרגל הקדמית של הדרקון, ופסל את הרעיון מייד. ״בהצלחה.״

״גם לך,״ אמר~ה הדרקון והתרוממ~ה.

אוב חזר לשבת. נקודת התצפית שלו הייתה משעממת עוד יותר מהרגיל, ולא היה לו עם מי לדבר. הוא דמיין את בעלי הכנף, את הענקים, את הדובים, אפילו את אנשי הזאב, נושפים ונופחים ושואגים ומנופפים בכנפיים. אבל הם כולם היו רחוקים ממנו, נקודות בקצה שדה הראייה שלו, והרעש האדיר היה רק בדמיון שלו. אוב חזר לשרבט בחול.

הוא שרבט, והמתין, ושרבט, והמתין, והבטיח לעצמו שבפעם הבאה הוא מביא איתו ספר ויהי מה, ולא אכפת לו מה יגידו עליו, ולפתע הרגיש מוות.

אוב קפץ ממקומו וגישש דרך מערכת השורשים המתים שבקרקע. כן. הוא לא דמיין את זה. חלק קטן מגופה של אחד מהנקרומנסרים האחרים נחשף מספיק על מנת להתחיל את ההחייאה שלו. הוא שלח תרועת עידוד דרך מערכת השורשים. לא הייתה תשובה, אבל זה לא שינה לו. הוא שלח עוד הודעה שאומרת שהוא שרד, איפה הוא נמצא, ושאם מי שחזר לחיים זקוק לסיוע, שרק יגיד. אוב התיישב מחדש, מחייך הפעם.

ההודעה הראשונה שאוב קיבל הייתה על לשון הפנייה של רפא, שביקשה לשון נקבה מעתה. אוב הדריך אותה איך לצאת מאזור הסכנה, והם תקשרו ביניהם, מחליפים חוויות על הניתוק מהגוף עד שמג׳ד, המתלמדת של לילה, החייתה את עצמה והצטרפה לשיחה. ככל שהצבא הנושף התקדם כך המוות הציף יותר ויותר מהתחושות של אוב, והוא מעולם לא חש נרגש יותר להתחיל לעבוד על הגופות שבשדה הקרב. אולי בקרב הראשון שלו, אבל אז לילה ציננה את ההתלהבות שלו. הפעם הוא לא היה צריך לעצור את עצמו. ברגע שמספיק צמחים התוו את הגבול, הוא צעד לשדה הקרב, והחל להזרים קסם לאורקים טבוחים, אנשי זאב מרוטשים, שתי נימפות שהצליחו לחסות בתוך פקעות צבעונים, וכל בעל חיים או יצורה קסומים שהוא הצליח למצוא.

האתגר, כרגיל, היה למנוע מכל מי שחזרו לחיים לחזור להילחם מייד, כדי שאוב יוכל להסביר מה לעשות. כל התוכנית הייתה שהם יצטרפו לצבא הנושף, וימשיכו להתיז את האבק הלאה, לכיוון בו חסרי הקסם עמדו וקלטו אותו לבורות מחופים.

אחת מערֵמות האפר נדלקה בלהבה, ועוף חול התעורר ממנה, פורש את נוצותיו. אוב עצר רק כדי להחוות לכיוון הדרקון שחיפש~ה עופות חול קודם לכן, וחזר לעבודה. ככל שהצטרפו יותר יצורים לצבא הנושף, כך נוצרה יותר עבודה עבורו. הוא לא תכנן לבקש את עזרת הנקרומנסרים שרק עברו החייאה, אבל מהר מאוד הבין שאין לו ברֵרה. בלעדיהם הוא יהיה תקוע בשדה הקרב הזה הרבה יותר מדי זמן.

הדרקון עם הכנף הקרועה נחת~ה לידו בדיוק כשהוא נח בין שתי גופות.

״חשבתי אולי לבקש מעוד דרקונימות להצטרף. אם אתה חושב שזה יהיה בסדר,״ אמר~ה הדרקון.

״אנחנו צריכים כמה שיותר עזרה,״ ענה אוב, ורק אחרי שהדרקון עפ~ה הוא הבין שהמסלול שלָהוֹ הוביל לעולם העליון. ובכן, אם התוצאה תהיה שיהיו עוד מצטרפות לצבא הנושף, אוב היה בטוח שהעולם התחתון יסכים לשיתוף פעולה. הוא חזר להחיות עוד ועוד גופות, עוד פקעות, עוד דברים שהיו מתים ונזקקו לניצוץ של קסם כדי לחזור לחיים ולהתחיל למשוך קסם לעצמם מהסביבה.

שלושה ימי החייאות רצופים נגמרו לבסוף. הוא לא מצא את כרמל בשרשרת חסרי הקסם. הוא כן מצא המון בני אנוש שלא היו כרמל, חבויים מאחורי מסכות וחלוקים, חמושים במטאטאים, מניפות, שקי מלט, ועומדים מעל בורות רחבים מלאים באבק מנצנץ.

נוס הגיעה אליו. ״ההנהגה רוצה שנשמור את האבק הזה.״

״כדי שהם יוכלו להוציא אותו ולהשתמש בו שוב?״ אמרה רפא לידו.

״מה יקרה אם נוריד את המיגון ונשאיר אותו באדמה?״ אוב פנה לנוס.

״הוא יתערבב עם צמחים, יגיע לאוויר שוב, וישאב את הקסם מהכול. אם לא נמגן את זה כמו שצריך, באיזשהו שלב הוא ילכוד יותר ויותר קסם.״ נוס לא הייתה צריכה להמשיך לפרט.

״ואם נלכוד אותו בתוך פקעות?״

״גם פקעות צומחות,״ נוס אמרה. ״אפשר לשאוב את הקסם מהאבק?״

אוב נד בראשו. ״הוא רק ימשוך את הקסם שנפעיל עליו כדי להפריד אותו מהאבק.״

מישהו בהמון כחכח, והפעם אוב זיהה את הכחכוח. הוא הרים את פניו אל כרמל.

״אתה חסר קסם,״ מג׳ד הזעיפה את פניה, ״מה אכפת לך בכלל?״

״אני נחשפתי שלושה ימים לאבק קסום, וסיכנתי את חיי כדי לעשות משהו שאף אחד מבעלי הקסם לא יכול לעשות, כי אנחנו חלק מהעולם הזה בדיוק כמוך.״ כרמל שילב את זרועותיו. ״אני חושב שהתכוונת להגיד, ׳תודה, חסרי קסם, שסיכנתם את הגוף שלכם עבורנו׳.״ שאר בני האנוש מאחוריו הנהנו.

מג׳ד נשפה לאט והנהנה.

״צריך הסכם שיעמוד לנצח בין העולמות לא להשתמש בחומר הזה, כי כמו שנוס אמרה, אם הוא יתפזר, הוא ישמיד את כולנו,״ כרמל המשיך.

אוב העביר את פניו בין כולם. אף אחד לא סתר את מה שכרמל אמר. הוא פנה חזרה לכרמל.

״תן לי לנחש, יש לך מודל.״

כרמל חייך.

~~~~~~

המודל של כרמל היה לחלוטין לא ישים, כמובן, כצפוי מאדם שבילה את רוב ימיו במחקר, סגור בין מחשבים. אבל היו כמה וכמה בני אנוש שכן הבינו ביחסים בין גזעיים. למרות הנכונות של שני הצדדים, שנבעה במידה שווה מהבושה של העולם העליון ומהכעס של העולם התחתון, לקח נצח להגיע לאמנה מתאימה, שתחייב את שני העולמות. הם כיסו את הבורות בחומר ניטרלי, שאף אחד מהיצורים הקסומים לא הצליח להניע בקסם, וחתמו את ההסכם בדם.

לאחר מכן דרשו מכל היצורים החיים והמתים לחתום על האמנה, מה שלקח נצח נוסף. אוב היה משוכנע שהוא ימות מוות טבעי לפני שהתור לחתימה על ההסכם ייגמר.

בערב, אחרי המקלחת, ואחרי ארוחת הלילה המאוחרת, ואחרי שהוא קבע עם שאר הנקרומנסרים להיפגש בהמשך השבוע לבירה ב״תחתית״, ואחרי שהוא וידא שהדרקון מצא~ה לפחות שלושה עופות חול, אוב ישב על הספה שלו, רגליו על השולחן, וכרמל לידו, מלטף את חתול האבק.

״אני חושב…״ אמר כרמל לאט, ״שאולי יש שימוש לחסרי קסם בעולם הזה.״

״ברור.״ אוב ליטף את העורף של כרמל.

״ואולי צריך שיהיו כמה חסרי קסם גם בעולם העליון, כדי שהם יבינו מה ההשפעה שלהם עלינו. הפגזה של חומר מספיק טעון יכולה לפגוע בנו גם כן.״

אוב הפסיק ללטף.

״ואולי…״ כרמל שאף עמוקות, ״צריך שיהיו גם נקרומנסרים בעולם העליון כדי שהם יפסיקו להרגיש תלויים בנו.״

״אנחנו ניטרליים,״ אוב ענה מייד.

כרמל נד בראשו. ״לא מבחינתם. ואם אנחנו רוצים שהמלחמות האלה ייפסקו, לא יעזור רק להגיע בכל פעם להסכם חדש. צריך שהם יחיו כמונו, ושאנחנו נחיה כמוהם, כדי להבין לעומק את הצד השני.״

אוב רצה להתנגד. להסביר לכרמל שהוא צעיר מדי ולא מבין. שנעשו המון ניסיונות בעבר לגרום לשני הצדדים להגיע לפשרה, ושאף אחד מהם לא הצליח. אבל הוא נזכר בדרקון הפצוע~ה שהגיע לעזרתו, ובבית החולים עמוס הפצועים משני העולמות.

הוא נאנח. ״אז אתה מציע שנמצא דרך לגדל כנפיים עבור אורקים, או שנכרות כנפיים לגריפונים?״

כרמל חייך אליו. ״אולי ננסה משהו פחות אלים? השתלמויות הדדיות? חילופי סטודנטים?״ הוא הניח את ראשו על כתפו של אוב. ״וחוץ מזה, יהיה נחמד אם אחרי שתַחְיֶה אותי נצא לסיבוב על פסגת הר.״

אוב לא הצליח לחשוב על מענה ראוי.

״רוצה לראות עוד פרק?״ כרמל לחש.

אוב הנהן.

הם ראו עוד פרק.