עידן לא שם לב מתי צמחו סביבו הבניינים. רגע אחד היה מהלך מאחורי העלמה בחולות לבנים נקיים, ורגע לאחר מכן פילס את דרכו בין שיחים שענפיהם התקשרו זה בזה לכדי שטיח אפור-ירקרק. לא היה שביל במקום בו הלכו, אך הצמחייה לא הייתה גבוהה מדי או עויינת מדי.

סביבם עמדו מגדלים מכוסי קיסוס וטחב, אפורים-ירקרקים גם הם, מגיחים מתוך השיחים וצומחים מעלה עד כניעתם בפני הרקיע. חלקם היו שאפתניים מאוד בצורותיהם, מוטים על צידם כגלי הים, הולכים ומתרחבים כלפי מעלה, או עשויים קשתות מפותלות המתאמצות לחבור זו אל זו. כולם היו חרבים, השיחים אחזו בהם ונדמה היה לעידן שריתקו אותם, מונעים מצורותיהם הדמיוניות להמריא השמימה. איפה אני? זעק המטייל שבו.

העלמה פסעה קדימה בזריזות, שמלתה האדומה מלקטת עליה מני קוץ ודרדר, רגלי הציפור שלה מוצאות אחיזה בכל פעם, ומקפידה, מקפידה ממש, להסתכל רק קדימה. כשראה זאת עידן, האט את הקצב בכוונה תחילה, ועיניו החלו לשוטט בחללים הפעורים שבמגדלים. כולם היו ריקים, אף נפש חיה לא נראתה, אך משחשב זאת עידן הבין שלא דייק.

זוג שועלים יפהפיים יצא מתוך מבנה רבוע, חרוך בסימני דלקה שהקיסוס כשל מלחבוש. הם הבחינו בו והשפילו את עצמם מטה, אל סבך השיחים. כשהפנה מהם את מבטם במבוכה, שמע עידן את קול נביחותיהם החדות, כמצחקים עליו. עוד תנועה חפוזה עברה בשיחים. שפנים? עכברים? נחשים?

מהמגדל שלשמאל הדרך, חרוט גבוה וחסר חלונות, עטוף לחלוטין בגרם מדרגות חיצוני, צפו בו שני ינשופים גדולים. שניהם ישבו על אחת המדרגות הסדוקות, ועל אף שהייתה זו שעת הצהריים, עיני העופות הצהובות היו פקוחות לרווחה ונעוצות בו, ומקורם המעוקל הזדקר לפניהם באיום. 

בזווית העין קלט עידן תנועה אנושית. הוא סובב במהירות את ראשו, מכאיב לצווארו התפוס עדיין, אך הספיק לראות רק תנועה מגונה שבוצעה ביד גדולה מדי, שעירה מדי, לפני שזו נעלמה מבעד לחלון. אבל למה שתהיה כאן גורילה? חשב בייאוש מה, מחשבה אוטומטית של לצאת לידי חובה.

העלמה עצרה והביטה בו בדאגה. "אתה בסדר?" שאלה. "שברת את הרגל? קרעת גיד? גיד הנשה? חיל ואימה אחזוך?"

עידן הניד בראשו "אני עייף," שיקר. "אני צריך לשבת טיפה." הוא לא היה עייף, מרגע שיצאו מהספינה הרגיש כאילו רוח חדשה, גדולה, עולה וממלאת את מפרשיו. זו הסיבה הרי לכך שהלך לים להיות סקיפר, זה מה שחיפש אז בקולומביה אחרי שזה מה שחיפש אז ביחידה. תחושת ההרפתקה, תחושת הפריצה אל הלא נודע, הלא נשלט.

אבל רוח במפרשים זה לא הכול. הסקיפר צריך לדעת לכוונן אותם. הוא חייב להשתלט על המצב, להכתיב את הקצב. לא מספיק להגיע אל הלא נודע. גם להתוודע צריך.

העלמה התקרבה אליו במהירות. הוא לא ראה את צעדיה מתחת לשמלה אך נדמה היה לו שהשיחים סרים ונכנעים בפניה, מאפשרים לה לעבור. היא רכנה אליו ולחשה "אנחנו ננוח שם, שם. הרבה יש פה שמסתכלים. אתה לא רוצה…"

מילותיה נותרו תלויות וצמד הינשופים התרומם ממרבצם שעל המדרגה, חצה את נתיבם והישיר מעוף קדימה אל מה שאולי היה ליבה של העיר, אם הייתה זו עיר פעם. היא התכופפה, שלחה את ידה אל בין השיחים, שלפה משם אצטרובל והשליכה לעברם בכוח שהיה עשוי להפתיע. "לכו," צעקה, ומשטמה מרה הייתה בקולה, יחד עם זעם רב, רושף ומכלה. "לכו להלשין! מרק ארקח מכן, שפחות, פוחלצים מנוצותיכן! את לבכן אשסע לחמש פינות הארץ." הינשופים הגבירו את קצב טיסתם והיא פנתה אל עידן. "אנחנו צריכים לזוז." קולה רעד, אך לא במורא, כי אם כחבל שנמתח עד סופו.  "הן יבשרו לו, לאדון, יגידו לאחרות… ואתה על הדרך עכשיו, זר, בן בלי בית."

שאלות רבות פרחו בעידן, טובות וסבירות והגיוניות אבל אף לא אחת מהן לא הצליחה למצוא לה פורקן של מילים. הן היו נורמליות מאוד, השאלות, והוא לא ידע איך לתרגם אותן הנה. תחת זה, הרשה לעצמו להאחז בצלצלי עיני החרדל שלה לרגע בודד. "אני עידן. איך קוראים לך?" שאל.

היא עצמה את העיניים. הצלצלים ניתקו ולראשונה הרגיש עידן את הלחות על עורו ובגדיו, את כתמי הזיעה בבתי השחי. "הם קוראים לי בשת-סערים. תורף-עלת, החונקת בחשיכה. ענוות-כליל, הרוקדת על הגלים."

דממה, חצי דממה, ועידן שמע לראשונה את קול זמזומם המעיק של הזבובים. הם היו גדולים מאוד ונצנצו בירוק ארסי, עננים שלמים שלהם חגו מעליהם עכשיו, מתקרבים ומתרחקים. הרוקדת על הגלים נראתה כאילו היא מנסה להגיד דבר מה נוסף והוא הביט בה וחיכה. פתאום נזכר במאיה, ובריקוד האחרון שלהם בחוף שקמונה, באותו הלילה מול הגלים, לפני שיצא אל הים. כמה ימים הייתי בלי קשר? נבהל פתאום. מה מאיה חושבת? אל מי היא מתקשרת עכשיו? לאן היא רצה?

עיניה של הרוקדת היו עצומות עדיין וזבוב ירקרק התיישב ביניהן. פניו היו פני אדם כמעט, מעוותים בגיחוך מרושע. הוא שלח את ידו כדי לגרש את הזבוב מעורה, והיא פתחה את עיניה ונרתעה. "בוא!" אמרה בתקיפות. "אנחנו צריכים ללכת. הם שמעו. הם מגיעים."

היא הלכה בין השיחים, שטה בינם כספינת מפרש שרוח גדולה מנשבת בה והוא רץ אחריה. השיחים והמגדלים רחשו עכשיו חיים, צורות שונות ומשונות היו שם. ענק חסר ראש התלפף סביב אחד המגדלים כעורג אליו. לשון ארוכה, בשרנית, בקעה מצווארו הפתוח והוא ליקק את המגדל באריכות, מהתחתית הנחבאת אל הצמרת החרבה. דורבן רשרש בין השיחים לפניהם, כל אחד מקוציו מעוטר בעין. שישה עופות דורסים עם ידי קוף חגו מעליהם, רוגמים זה את זה במה שנדמה היה כנתחי בשר. 

הבנייה שלפניהם הלכה והתעבתה. הבניינים היו חרבים עדיין, אבל כעת נראו מיושבים כמעט. וילונות היו משוכים על החלונות, קרעים של שמלות ומעילים, ואריגים עשירים, אך בלויים ואכולי עש. שבילים קטנים הובילו לבניינים בין השיחים ועידן היה יכול לחוש במאות עיניים מלוות אותם. הוא העדיף לא להסתכל. לא עכשיו.

הרחק לפניהם נזקף מבנה אדיר קומה, ודגלים רבים מונפים עליו. החום שרר בכל, הרוח לא נשבה והדגלים היו מושפלים, אך ניתן היה לראות עשרות דמויות שקומתן קומת אנוש נכנסות ויוצאות פנימה, ומאות עופות טרף, ינשופים בעיקר, חגים סביבו כמערבולת כסופה.

"של מי הארמון?" ניסה לשאול, אבל תשובה לא הגיעה. אחד הווילונות בבית שלפניהם קרס ברוב רעש וענן אבק, חושף תריסר פרצופים עגולים וסקרניים אשר הצטופפו זה על זה, חדי אוזניים הם היו, פחוסי אף ואדירי עיניים. משפגשו את מבטו של עידן פרצו בגל צחוק אדיר ומיהרו לנוס פנימה.

העלמה פנתה ימינה, לתוך מעין גיא צר ותלול שבין החורבות, הרימה את שולי שמלתה והחלה מטפסת. "בוא, זה כאן קרוב". עידן נדחף אל השביל הצר, אך משהתחיל לטפס שמע מאחוריו שאון עז, משק כנפיים רועם. הוא הסתובב לגלות מאחוריו אישה נוספת.

שיער ראשה היה כבד ועשיר והתארך לכסות על גופה. הוא היה שחור ואפור, כמו קצף הים בלילה, כמו עשן של מדורת ל"ג בעומר של כיתה ח', בשנה בה מגזימים ממש. הניבים שבקעו משפתה התחתונה היו מכוסים דם קרוש. היא הייתה יפה כברק המְאַכֵּל של ליל סער.

"צעצוע חדש?" צחקה, "צעצוע לתורף-עלת, החונקת בחשיכה, ענוות-כליל, הרוקדת על הגלים? שבר כלי מצאת על החוף וכבר את אצה-רצה להטמינו בהקדש?" היא חצתה את הסמטה הצרה ותפסה בסנטרו של עידן. עוד רגע, הרגיש, עוד מעט והייתה תולשת את הלסת שלו. "ואחיותייך?" קראה ביגון מסתלסל, מקוננת כמעט. "ואחיותייך האוהבות, הכואבות, הרעבות? ואחיותייך, מה יהיה עליהן?"

המלווה שלו פסעה צעד חזרה והוא מצא את עצמו לכוד ביניהן, ביניהן לבין החורבות. עצם של מריבה. "אני מצאתי אותו," ליחשה מאחורי גבו הרוקדת, מילותיה זחלו לצד אוזניו כנחשים וריחה הפך לחומצי יותר ותקיף יותר, הולך ונספג בו. "הוא שלי. שלי על פי החוק. ברצוני אחלוק וברצוני אטמין."

הפולשת פתחה את פיה בגיחוך וריח של דם ומצולות בקע ממנו. מאחור חש ברוח אדירה נאספת, עומדת להתפקע. צל ומוות חוללו סביבו, הוא באמת היה עצם, ראה פתאום. גופת ציד מדממת הלכודה בין שתי לביאות. גופה מדממת שעוד לא גילתה זאת. האימה מהישות שעמדה מאחוריו שבה ועלתה פתאום מקרבו, זכר ציפורניה של הרוקדת על צווארו, זכר עיניה הצמאות, עקבות הציפור שלה בחול. 

הוא הסתובב חצי סיבוב לעבר בת הלוויה שלו, ופשט את ידיו כמה שיכול היה נוכח שתיהן. "לא!" הוא צעק. "לא. אני לא שלה. אני לא שלך," חזר בטון שקט אך במעט, מתנצל כמעט, "אני של מאיה."

הפולשת צחקה. בתנועה זריזה תפסה את ידו של עידן ומשכה אותה אליה. "של מאיה…" היא חזרה אחריו מלעיגה, מותחת את שמה בקולה המקונן. היא קירבה את ידו לפיה ונשקה לה בזריזות, נשיקה צורבת וחריפה. כאב בקע מעצמותיו לעברה. שיערה, שׂער האפר הכסוף שלה, נע על החזה שלה בהתרגשות, כרוחש נחשים.

"אם אתה של מאיה, אז הכול בסדר. אחכה, אחכה טיפה. בהצלחה ענוותי. תיהני". כנפי צל ינשופיות צמחו-הגיחו מאחוריה ועטפוה, מתמזגות עם עשן סערה. היא פסעה אחורנית בקידה, ולפתע כבר לא הייתה שם.

הרוקדת הביטה דקה קצרה אל המקום בו עמדה אחותה, כאילו עוקבת אחרי איזה צל שעידן לא ראה, ואז החזירה את מבטה אליו, אל כף ידו, שכתם כהה התחיל להיווצר בה. דמעות עמדו בעיניה.

"אני מצטערת," אמרה. "אני ממש ממש מצטערת. הייתי צריכה לקחת אותך דרך הסמטאות, הייתי צריכה…" קולה רטט, ועידן לא ידע אם היה זה בבכי או בזעם עצור. "אני מצטערת," סיימה "היא סימנה אותך. היא לא תשכח."

את יתר הדרך עשו בשתיקה. הנשיקה בערה בידו של עידן, אבל הכול היה מהיר מדי, מבלבל מדי. כמה פעמים כמעט ועלתה המילה "סימנה?" על דל שפתיו, אך שבה וקרסה לתוך תהום של תהיות, כמברג אל לב הים. הוא הרגיש כאילו איבדו המילים בפיו את משמעותן, כאילו אף אחת מהן אינה שייכת למקום הזה, כאילו הוא צריך למצוא אותן מחדש.

"הגענו", אמרה הנערה בפתאומיות והצביעה לתוך אחת החורבות, ולפני שהספיק להפנות את מבטו, הוסיפה במהירות, "הם קוראים לי בשת-סערים. תורף-עלת, החונקת בחשכה. ענוות-כליל, הרוקדת על הגלים. אבל זה לא נכון. אמא שלי קראה לי תְהוֹמִיָה."

פרק ג: המקום של היהודים