יש מבקרים שטוענים שלזארטו של שי אזולאי, שיצא ב-2019, חזה דברים רבים שאנו חווים כעת במגפת הקורונה. הסיפור מתרחש במציאות אלטרנטיבית ומתמקד בליידיק, גבר תל אביבי בשנות השלושים לחייו, סופר ומתורגמן שרגיל לשבת עם חבריו בבית הקפה השכונתי "לזארטו". העלילה מתחילה בלילה אחד בו תל־אביב מנותקת משאר המדינה ותושבי העיר נכנסים להסגר כפוי ובלתי מוסבר (אולי אם הספר היה יוצא אחרי מרץ 2020, היו קוראים לזה "סגר"). ליידיק מנסה להבין מה קורה תוך כדי שהוא מתמודד עם תרבות השוליים שנוצרת בעיר ("שומרי שקט" שמחליפים את המשטרה שנעלמה, הומלסים חדשים ועוד), ומנסה לשמור על שפיותו. בית הקפה לזראטו הוא אחד מבתי הקפה היחידים שמצליחים להחזיק מעמד בעיר המבוצרת, אך שמו של הספר והדיונים הפילוסופיים שבו מעידים שכל העיר החסומה היא מעין לזארטו – מוסד אשפוז לבריאות הנפש, או בית הבראה, תלוי מאיזה כיוון מסתכלים על זה.

להגיד שהספר הזה מזכיר את הדבר של אלבר קאמי יהיה לדבר בלשון המעטה. אבל בניגוד לספרו של קאמי, שנכנס לנפש של דמויות שונות ברגישות וכנות, לזארטו מתמקד בעיקר בנקודת המבט של ליידיק ודרכה חוקר איך ההסגר משפיע על האנשים שמקיפים אותו. מצד אחד איך הפעולות של ליידיק מניעות אחרים ומהצד השני איך הן מושפעות מהתנועות הקמות בעיר כמו ההומלסים החדשים – תושבי חוץ שנתקעו בתל־אביב בליל נפילת הגשרים. השאלה המרכזית הנבחנת היא אם הבעיה היא בתל-אביב, או בשאר המדינה. האם ההסגר הזה נועד להגן על תושבי תל-אביב, או להגן על שאר המדינה מפניהם? אולי הספר קצת חזה את הסגרים שאנחנו חווים בתקופה האחרונה, אבל יותר מכך הוא חזה את המתקפה הפוליטית והמשטרתית על ההפגנות נגד השלטון. יש משהו בעיר הזאת שמפחיד את השלטון בספר (ובהקבלה לעולמנו, השלטון שלנו), וכפי שאחת הדמויות בספר טוענת, הפתרון של הממשלה יהיה להכחיד את העיר. בהחלט עולם דיסטופי.

הטון של הספר עצמו נע מאדישות תל אביבית לסערת אקטיביזם, מנעד שכישראלית שחיה באזור המרכז אני מכירה היטב. זה גם בא לידי ביטוי בהתנהלות של הדמות הראשית, שנעה מאדישות ובידוד עצמי (או כפוי), לאקטיביזם בליבת ההתרחשות. מבחינת הכתיבה נראה שאזולאי רצה מאוד להשאיר את ליידיק כצופה – כפי שקאמי עושה בהדבר – אבל לא הצליח להימנע מפאתוס ברגעים המעטים שהדמות הראשית ממלאת תפקיד יותר אקטיבי במאורעות וזוכה להצלחה מיידית ומסחררת. כך למשל ברגעים מסוימים ליידיק פתאום יסחף אחריו אנשים בנאום מאולתר, ייצא למשימה הרואית שתוכננה בחיפזון ויהיה מעין משיח לאנשים הנואשים שזקוקים למזון ושפיות, עד שהסופר ייזכר שהגיבור שלו הוא לא בראד פיט בסרט אקשן ממוצע, אלא יותר 'כלאדם'. למרות שהכתיבה הקולחת מצליחה להשאיר את הקוראים והקוראות עם הספר ולא לאבד מיקוד, אלו הרגעים בהם האמינות של הספר נפגעת.

למרבה הצער הספר משאיר אותנו עם שאלות רבות שלא נענות, בדומה להדבר של קאמי, אבל אזולאי מפזר רמזים רבים לעתידה האפשרי של תל-אביב אם לשאר המדינה יימאס מהליברליזם שלה. זו תמונה דיסטופית מפחידה, אם כי לא ריאליסטית עבור אנשים רבים. אבל עבור אזולאי נראה שהיא לא צריכה להיות ריאליסטית, אלא רק להתריע, לנסות לעורר אנשים להתנגד לדיכוי כזה כשהוא יגיע, וכשזה ייכשל, להגיד בדיעבד "אמרתי לכם", כמו נביאים אחרים. וגם אם לא תסכימו עם הנבואה הקיצונית שלו לגבי הגורל של בעלי המחשבה החופשית, מכיוון שהספר כתוב היטב, אי אפשר שלא לסיים אותו עם תחושה לא נוחה ומעט חרדה.

לזארטו
שי אזולאי
פרדס ספרים, 2019
233 עמ'

גרסה של הביקורת התפרסמה לראשונה בבלוג של דיאנה בארון.