אזהרה: ביקורת זו מכילה ספוילרים להנוקמים: סוף המשחק.
היו לי ציפיות נמוכות כשהלכתי לצפות בספיידרמן: רחוק מהבית. אני מעריצה גדולה של הדמות, אבל אחרי האכזבה הגדולה שחוויתי מהשיבה הביתה, שהרגיש לי כמו סרט התבגרות גנרי שלא קשור לדמות של פיטר פארקר בכלל, לא העזתי לצפות להרבה. אני לא חובבת את מערכת היחסים ה"אבהית" בין פיטר לטוני סטארק ביקום הקולנועי של מארוול, ולא ציפיתי לכך שהיא תהיה במוקד של השיבה הביתה, ומיקוד זה אכזב אותי, במיוחד אחרי שנורא נהניתי מההופעה הראשונה של טום הולנד התפקיד ספיידרמן בקפטן אמריקה: מלחמת האזרחים, שלהרגשתי הייתה ייצוג מאוד נאמן למקור, גם אם קצת מגוחכת במקומות. לפחות לרחוק מהבית נכנסתי מוכנה – גם אם לא הייתי יודעת על ההתרכזות בטוני מהשיבה הביתה, הטריילר שיצא אחרי סוף המשחק הבהיר שפיטר עדיין מתמודד עם מותו של טוני במהלך הסרט החדש.
אז נכנסתי לסרט מודעת מראש שיהיה פוקוס לפחות חלקי על מערכת יחסים שאני ממש לא נהנית ממנה, אבל גם ידעתי – שוב, לפי הטריילר – שתוקדש תשומת לב לאמג'יי, הדמות של זנדאיה, שהייתה אחד מהדברים היחידים שממש נהניתי מהם בהשיבה הביתה. צדקתי בשני הדברים – אלו שתי נקודות המוקד של הסרט, והסרט מאזן ביניהן פחות או יותר בהצלחה. השילוב בין העלילות האלו לעלילה המרכזית עם מיסטריו (ג'ייק ג'ילנהאל) נעשה בצורה מעולה – הם משחקים אחד עם השני ולעתים נובעים אחד מהשני בצורה מאוד בריאה.
העלילה ברחוק מהבית צפויה לחלוטין. מצד שני, בהתחשב בבעיה הגדולה שיש לנו כרגע בפרנצ'ייזים גדולים שמעדיפים שוב ושוב "הפתעה" על פני "נרטיב הגיוני", אני מעדיפה נרטיב צפוי על פני נרטיב חסר היגיון. המשחק משמעותית יותר טוב מהתסריט – זנדאיה במיוחד, אבל כל הקאסט מאוד כשרוני, והעיתוי הקומי במיוחד עובד היטב. היה שימוש משמעותי בסצנות אקשן כדי לקדם את העלילה, במקום שהעלילה תעצור פתאום בשביל סיקוונס האקשן, משהו שהערכתי מאוד. אהבתי שהסרט נתן מקום לפיטר להיות בן נוער אבל גם הזכיר לנו שהוא באמת מאוד חכם, אחד מהדברים שהרגשתי שהשיבה הביתה פספס לעתים קרובות.
הדבר הכי טוב בסרט הוא ספוילר מהרמה הגבוהה ביותר, אז אני אגיד רק דבר אחד לגביו: אם אתם לא נשארים בדרך כלל לסצנות אמצע ואחרי הכתוביות, תישארו. שתיהן מצוינות, והן הפעמים היחידות שהסרט באמת ובתמים הפתיע אותי. אני מאוד סקרנית לראות מה יקרה בסרטים הבאים.
סך הכל נהניתי, אבל זה לא אחד מהסרטים האהובים עליי של מארוול; הוא נכנס לאמצע הרשימה, איפשהו ליד איירון מן, מעל קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים, ומתחת לשומרי הגלקסיה. שלושה וחצי כוכבים.
ספיידר-מן: רחוק מהבית
בימוי: ג'ון ווטס
תסריט: כריס מקנה, אריק סומרס
שחקנים: טום הולנד, זנדאיה, סמואל ל' ג'קסון, ג'ייק גילנהול ואחרים
129 דקות
2019
אני אהיה עדין ככל האפשר אבל זה מתחיל לחזור על עצמו עם ביקורות קולנוע/ספרות באתר הזה אז הנה הדעה שלי:
כשאני קורא ביקורת אני מצפה להבין ממנה דברים על היצירה. עם כל הכבוד מה עבר על המבקר/ת לא באמת מעניין אותי. זה יכול לעניין אותי רק
אם זה תורם לי להבנת היצירה (למשל 'נכנס לאמצע הרשימה' נותן לי מושג היכן המבקר מדרג את הסרט בין הכי טוב להכי גרוע של מארוול וזה
דווקא בסדר גמור). מהצד השני להגיד 'קאסט כשרוני' או 'האקשן מקדם את העלילה' אלו אמירות מאוד כלליות שלא באמת נותנות מושג על
מה שקורה בסרט. אפשר באותה מידה לכתוב 'גרוע' או 'טוב' וזהו. גם זו אמירה כללית. צריך להסביר לי למה האקשן מקדם את העלילה ואיך
זה שונה מסרט אחר שבו המצב הפוך כדי שבאמת תהיה לי תובנה על הסרט.
או במילים אחרות: הביקורת מלהטטת במיומנות בין ז'אנרים אבל לא מתחייבת לנראטיב אחד, אני מדרג אותה איפשהו באמצע הרשימה בין הביקורת
על 'עקורה' לביקורת על 'איש הפלדה'.
נכון שלא הבנתם כלום מהמשפט האחרון?