זהו סיפור נוסף בעלילותיהם של צאלה ותובל, שאת החלקים הקודמים שלהן, "מתנת יום הולדת בחלקים", "היום הגרוע ביותר בשנה" ו"יום אי-זוגי" פרסמנו בעבר.

מכל הימים בשבוע, תובל תיעב את יום שלישי. זה היה יום אחרי הטיפול של צאלה, והיא תמיד הייתה כאובה ואומללה באותו יום. הוא ניסה להקל עליה, להכין לה ארוחת בוקר טעימה, לסדר מראש את הקצבת המים כך שהיא תוכל להתקלח יותר מהרגיל, ואפילו לקחת בזמן את עיבל לגן ואת עירד לבית הספר. אבל דבר לא עזר. היא בכל זאת הייתה אומללה ביום שאחרי הטיפול, והוא בכל זאת לא ידע איך להקל עליה. פעם אחת הוא אפילו התקשר לתחנת החלל המקבילה, והתייעץ עם הכפיל המרושע שלו כדי לחפש רעיונות חדשים איך להקל עליה. 'תובל' השני דווקא היה נחמד הפעם, וסיפר לתובל שגם 'צאלה', הכפילה המרושעת של צאלה חלתה, וגם היא סבלה ביום שלאחר הטיפול.
"לפחות זו רק מחלה כרונית, ולא משהו גרוע יותר," אמר 'תובל', ושניהם השתתקו.
"אני פשוט ממש רוצה לשמח אותה," אמר תובל. "אני לא יכול להמשיך לראות אותה ככה. ועוד ביום ההולדת שלה. זו הייתה שנה כל כך גרועה, ומגיע לה להיות מאושרת."
"אולי…" 'תובל' חיכך את מצחו, "קיבלנו את ההזמנה ההיא. אולי…"
"הזמנה?" תובל הזדקף. 'תובל' ו'צאלה' היו המנהיגים המרושעים של תחנת החלל הכפולה, זו שנוצרה בעקבות תאונת קרינה בכור הגרעיני לפני קצת יותר משנתיים. כמנהיגים הם בטח היו חשופים להמון מידע שתובל לא קיבל, בהיותו רק מנכש עשבים שוטים בחממה ההידרופונית.
'תובל' רכן לפנים והנמיך את קולו, "אם אני אספר לך, תוכל לא להעביר הלאה?"
"בטח!" תובל הנהן במהירות.
"קיבלנו הזמנה לכוכב לכת חדש."
"כוכב לכת חדש?" תובל הרים את גבותיו. הוא הכיר את תכניות ההתיישבות האנושית בקווים כללים, כמו כולם, אבל הוא לא שמע על כוכבי לכת חדשים שהיו מיועדים להארצה. רוב כוכבי הלכת שהאנושות הגיעה אליהם היו מכוערים ושוממים, והחלוצים שיצאו אליהם נידונו לבלות דורות מתחת לפני הקרקע או במבנים מתנפחים.
"כן. זה ניסוי חדש לגמרי. עוד לא חשפו אותו לציבור הרחב. כוכב לכת עם מזג אוויר טרופי ורבע כבידה. מתכננים לשווק אותו לאנשים עם כל מיני מחלות כרוניות וכפלנטת שעשועים. כרגע המקומות שמורים להזמנות אישיות בלבד. אני מכיר מישהו שמכיר מישהי, והיא סידרה לנו את ההזמנה." 'תובל' נשמע מעט מאוכזב. "רציתי לקחת את צאלה שלי לשם, אבל יש לנו יותר מדי עבודה. אם אתם פנויים, אז אתם יכולים לקבל את המקומות שלנו."
תובל היסס. מצד אחד, זה נשמע חלומי. מצד שני, אולי 'תובל' רק מנסה שוב להשתלט על חייו כמו שקרה כשהכפילים הופיעו בפעם הראשונה.
"ואני לא מנסה להשתלט על החיים שלך." 'תובל' הרים את ידיו בהבעת מחאה. "יש לי מספיק משלי, עם הילדים שלנו, ותחנת החלל שלנו שאני צריך לנהל. הם רוצים שאהפוך את כל התחנה לחדר בריחה ענק! שמעת פעם על משהו כזה?"
"אל תעשה את זה!" קרא תובל. "עשינו חדר בריחה ענק בשנה שעברה, וזה היה נורא. הבינה המלאכותית כלאה את כל החברים שלנו, ולא הצלחנו לצאת. היו צריכים לפרק חצי תחנה כדי לחלץ אותנו."
"אוי." 'תובל' נראה אחוז חלחלה. הוא תקתק על המסך מצדו השני. "אני שולח לך את הפרטים. תיהנו!"
"תודה!"
תיבת המסרים הבהבה עם הודעה חדשה. ההודעה הכילה מידע כללי על כוכב הלכת החדש, מעט על ההתיישבות וכן המלצה חמה ליהנות מכל מנעמי העולם החדש, כולל מהטיפול הזוגי המקרב. זה נשמע רומנטי. תאריך החופשה המיועדת היה אחרי ימי ההולדת של שניהם, ואפילו אחרי יום הנישואין, אבל תובל קיווה שזה יהיה בסדר. אולי דווקא בזכות הדחייה הטיפולים יעבדו, וצאלה תרגיש טוב יותר. הוא רק צריך לוודא שצאלה יכולה לרווח את הטיפולים, והכל יהיה בסדר. כן. השנה שום דבר לא יהרוס את חגיגות יום ההולדת.
~~~~~~~
צאלה גירדה מתחת לכיסוי העיניים שתובל הכריח אותה לחבוש.
"אל תציצי!" פקד עליה תובל, הוא אחז בידה. "אני מוביל אותך. את יכולה לסמוך עלי."
"אני סומכת עליך, אבל כיסוי העיניים ממש לא נוח לי." צאלה קיוותה שהיא לא נשמעת כאילו היא מתלוננת. היא באמת שמחה שתובל ארגן עבורה חופשה, כולל בייביסיטינג לילדים אצל הכפילים המרושעים שלהם. הילדים, בניגוד להוריהם, הסתדרו מצוין ביחד. שתי העיבליות תכנתו צי רובוטי ניקוי כך שיביאו להן מוצצים ובובות מבלי שהן יצטרכו לצאת מאזור המשחקים, ושני העירדים הפכו את המיטה של 'עירד' למבצר ממנו הם צלפו קוביות פאזל תלת-ממדי מפלסטיק בלתי רעיל על הרובוטים של העיבליות. צאלה לא סמכה לגמרי על 'צאלה', אבל כמו שתובל הבהיר, כיוון שהם ניצלו עד תום את מאגר הבייביסיטרים של התחנה, האפשרויות שלהם היו או להשאיר את הילדים אצל הכפילים המרושעים ולהסתכן בכך שהם ילמדו אותם להשתלט על העולם, או להזמין את אמא של צאלה לשהות אִתם, ולהסתכן בכך שצאלה לעולם לא תפסיק לשמוע 'הצעות לשיפור' של חייה. צאלה העדיפה את הכפילים המרושעים.
"בואי, מכאן."
צאלה הייתה מודעת לאנשים אחרים ברפרוף בלבד, תערובת ריחות, משב רוח שלו ניחוח מלאכותי, ולאחר מכן הריח המוכר של גומי וחומרי ניקוי חריפים שאפיין את כל המעבורות. תובל הוליך אותה למושב שלהם. הוא הרכיב על פניה את מסכת החמצן, וקשר את חגורות הבטיחות שלה. רגע לאחר מכן הוא לחש באוזנה, "ואני לא רוצה שתקבלי אפילו רמז לאן אנחנו נוסעים." והניח על אוזניה אוזניות רכות שלחששו כשהן התאימו את עצמן לתצורת האפרכסת שלה. קריאות דולפינים ורחש שחפים מרוחקים נשמעו מהאוזניות. צאלה נשענה לאחור, ואפשרה למושב לחבוק אותה. הפעם זה יהיה יום הולדת מוצלח.
צאלה התעוררה כשהמושב שלה התקפל לתצורת ישיבה, והיא חשה את ידו של תובל על שלה. הם כנראה נחתו. תובל הסיר מראשה את האוזניות מסננות הרעש. שצף צלילים הסתער על אוזניה צאלה. פכפוך מים, משאבות אוויר, צעקות ילדים מתרוצצים, והנחיות אלקטרוניות של הטייס האוטומטי המורה לכל הנוסעים להישאר במקומם עד תום הליכי הנחיתה. צאלה ידעה שלתובל יש אותה הבעה כמו שלה. הם חינכו את הילדים שלהם להישאר במושב עד תום הנחיתה.
רק כאשר אורות הבטיחות נדלקו, וכיסוי העיניים שלה הבהב פעם אחת לציין שניתן לעמוד, תובל וצאלה קמו מכיסאם.
תובל הוליך את צאלה מספר צעדים לפנים. "מוכנה?" הוא לחש באוזנה.
צאלה הנהנה.
"ברוכה הבאה ל…" הוא הסיר את הכיסוי מעיניה של צאלה, "חופשה שלנו!"
גשר המעבורת נפתח לעולם ירוק ומבהיק. צאלה מצמצה. עלים רחבים כיסו את חלק הגשר של העולם הזר לה. פירות סגולים, אדומים וכחולים נתלו מענפים שהופיעו משום מקום. צאלה שפשפה את עיניה. חלק מהעלים נגעו באוויר בין המעבורת לבין העולם האחר, ומחסום הבזיק בנקודות המגע שלהם. אף עלה לא חדר למעבורת.
"זה מחסום אורגני מלא," מלמלה צאלה בהשתאות.
"כן!" תובל חיבק את צאלה. "אף חיידק, וירוס, פטריה או נאנו-מיקרוב לא יכול לעבור אותו. סביבה סטרילית ובטוחה, במיוחד בשבילך."
צאלה שאפה עמוקות. בגלל זה היא לא הצליחה להריח דבר. אפילו מולקולות ריח לא היו יכולות לעבור את המחסום. רק גופים שתוכנתו מראש לקליטתו. היא קראה על המחסומים האלה, כמובן, אולם מעולם לא ראתה אותם בפעולה. החופשה הזו הייתה יוקרתית משציפתה.
על הקיר ליד היציאה מהמעבורת הבהבה תצורה של כף יד. צאלה הניחה את ידה על התצורה המוארת.
"סריקה" הבהבה הודעה בסגול והתחלפה מיד: "האם ברצונך להשאיר דגימה מקורית טרום חציית המחסום?"
צאלה חשבה על כך לרגע. השארת דגימת דם בכניסה תאפשר לאנשים בכוכב הלכת החדש לעשות סקירה מלאה של כל החומר הגנטי שלה ושל מצבה הרפואי. הם יגלו את התרופות שהיא לוקחת, ואולי גם יידלקו להם כל מיני נוריות אזהרה, והיא תבלה יותר זמן במרפאה מאשר בחופשה, או מרותקת לחדר ומנועה מלעשות דברים כיפיים כי איש לא יאמין לה שהיא בסדר ומתפקדת למרות בדיקות המעבדה הגבוליות שלה.
היא בחרה 'סירוב לדגימה'.
תובל הציץ אליה. "גם אני לא אשאיר דגימה," הוא חייך, "מתוך סולידריות!"
צאלה חייכה אליו. הוא בריא. אין לו ממה לחשוש. אבל היא העריכה את המחווה.
כף היד הבהבה בירוק, והודעת "אישור" הופיעה. לאחר מכן נגללה על המסך רשימת כללים. צאלה קראה רק את ההודעה על כך שבמסדרונות מופעלת כבידה מלאכותית על מנת להקל על הנופשים מכוכבי לכת אחרים, ולחצה על "אישור הכללים". החופשה שלה הייתה קצרה מכדי לקרוא מאה שלושים ושמונה סעיפי בטיחות בכוכב לכת זר.
"בואי." תובל הושיט את ידו לצאלה, והשניים חצו את המחסום ביחד. צאלה חשה דגדוג בגווה בזמן שחלפו דרך המחסום. בטח הטיהור הפנימי המופעל במקביל לטיהור החיצוני. היא חשה נקייה יותר רק מעצם המעבר דרך המחסום.
אישה גבוהה בשמלה אדומה בוהקת קיבלה את פניהם. "ברוכות הבאים ל'עולמוטופיה'!" האישה הושיטה לשניהם זרי פרחים סגולים שזורים.
"עולמוטופיה?" צאלה השתדלה לא להישמע כאילו היא מותחת ביקורת על ההלחם הגרוע.
"אוטופיה כבר תפוס ו'גן עדן' הוא סימן רשום של אחוות הדתות." החיוך לא מש מפניה של האישה בשמלה האדומה. צאלה הבחינה כי השמלה חיקתה קטיפה בצורה ראויה לציון. צאלה לא ראתה קטיפה אמתית כבר שנים. "אני אלכסנדרה פון שטראוס, ואני אהיה המארחת שלכם במשך כל שהותכם ה…" אלכסנדרה פון שטראוס הביטה בפרק כף ידה, והחזירה את מבטה אל צאלה ותובל, "הלא ארוכה אִתנו!"
צאלה הרימה אצבע אחת. "אה… ברוכות הבאים?"
"אנחנו לא מאמינים בחלוקה בינארית של מגדרים כאן," אמרה אלכסנדרה וחייכה חיוך גדול. צאלה הבחינה שהיו מעט זיפים קצרים על סנטרה. "אם אתם מעדיפות שנפנה אליכם במגדר שבו נולדתן, כמובן שאשמח לשתף פעולה. מה שמתאים לכן."
"לא, לא," תובל מיהר לאחוז בידה של צאלה, "אנחנו נענה לכללי המקום."
"כמובן!" הוסיפה צאלה במהירות. "זה פשוט מפריע לי תחבירית. אני מתרגמת במקצועי, את מבין."
אלכסנדרה הגדילה את החיוך כשצאלה הפכה את המינים במכוון. "אני לגמרי מבין. זו בהחלט בעיה של מי שמגיעה מכדור הארץ וסביבתה. אבל אני מבטיחה לכן שתתרגלו במהירות. כשתחזרו הביתה כבר לא תצליחו להבחין במגדר."
תובל וצאלה פסעו בעקבות אלכסנדרה. המסדרון היה שקוף, וניתן היה לראות את הצמחייה של עולמוטופיה משתרעת לכל עבר. הכול ירוק, אדום, כתום, צהוב וסגול, וחיות בעלות כנפיים שקופות, ארוכות, כחולות מרחפות בין הפרחים. קול מרגיע נשמע ברקע, מדקלם את תולדות העולם. כמו בכל עלון פרסומת מהוקצע, גם כאן ציינו את הזמן מהגעת המתיישבים הראשונים בימים, על מנת להישמע מרשימים יותר. וכרגיל, הזמינו את האורחים לחוש בנוח וליהנות. צאלה החניקה את הרצון לעצור, למצוא מסוף זמין ולתקן את העברית בכל פעם שהקול התעקש להגיד 'אורחים נכבדות' או 'ברוכות הבאים'. היא קיוותה שבתוך כמה ימים הנזילה בין המגדרים באמת תפסיק להטריד אותה.
אלכסנדרה הובילה את שניהם לחדר הזוגי. הוא הכיל חדר צפייה אישי, מיטת רחיפה, רובוט אישי לארוחות מוזמנות מראש, וארון עמוס בבגדים מתנפנפים, צבעוניים ורכים.
"וואו." צאלה קראה חרש כשהבחינה בשמלה ירקרקה ארוכה עשויה מבד שמגעו דמה לענן דמוי תחרה כשהיא נגעה בו.
"הכול למען האורחות שלנו," אלכסנדרה חייכה, "ואני ממליץ במיוחד על שחייה ושייקים ירוקים. כל מה שירוק הוא עולמוטופיה." היא הרימה את ידה. "אם אתן זקוקים למשהו נוסף, רק נקשו כך." היא נקשה שלוש פעמים באצבעותיה, ומסך תקשורת נגלה על הקיר המזרחי של החדר. פרק כף ידה של אלכסנדרה הבהב באדום בוהק. "אני אקבל קריאה, ואז…" פניה של אלכסנדרה הופיעו על המסך, מחקים את מה שאלכסנדרה אמרה.
"אה," תובל הצביע, ומיד קיפל את אצבעו כשהוא הבחין בתנועה הילדותית, "רציתי גם לשאול לגבי הטיפולים הזוגיים המיוחדים."
"אתם כאן לזמן קצר. הממם…" אלכסנדרה בדקה שוב את פרק כף ידה, "אני יכולה לצמצם כמה תהליכים…" היא גללה כמה רגעים את המסך הקטן והרימה שוב את עיניה. "יש לכם בעיות רפואיות קשות שאני צריכה לדעת עליהן מראש?"
צאלה נדה בראשה במהירות. "הכול בסדר אצלנו. אנחנו בריאים לגמרי."
"מצוין." אלכסנדרה גלשה חזרה לחיוך הקבוע. "אשלח את הטפסים בעוד רגע."
תובל וצאלה הודו לה. כשיצאה מהחדר, תובל חיבק את צאלה, "רוצה להתחיל את החופשה באופן רשמי?"
~~~~~~~
שבעים ושתיים השעות הראשונות בעולמוטופיה היו מושלמות. אמבטיות השמנים החמימים והכבידה הנמוכה הקלו על כאבי הפרקים של צאלה, ארוחות הבוקר הכילו פירות שלא גדלו בתחנה, ומחסומים מהבהבים מנעו מכל זיהום חיצוני לחדור לאזורי הנופש. אנשי השירות היו נחמדים להפליא, וכולם הקפידו להחליף מגדרים תוך כדי משפט, גם שהתייחסו לעצמם וגם כשהתייחסו לאחרים.
צאלה עשתה אמבטיות, תובל שתה שייקים בגוונים שונים של ירוק, ושניהם התרגלו למקצב הנינוח של עולם שבו אין חובת התייצבות לארוחה של משמרת הבוקר, גננת שבוחנת את ההתפתחות של עיבל ומצקצקת בלשונה לנוכח כל חריגה מהעקומה הרצויה, טלפונים בהולים באמצע היום בגלל מחק שמסרב לצאת מהאף של עירד, או הודעות מוועד ההורים של התחנה שמנדב את כולם לאפיית עוגות יום הולדת, ומתעלם מכל ניסיון להצביע על כך שהילדים בתחנה בגילאים שונים ולפיכך אי-אפשר לחגוג לכולם יום הולדת אחיד.
ביום השלישי צאלה התעוררה בגלל תחושת נימול באצבעותיה. היא הסתובבה אל תובל. ידיהם היו משולבות, והיא חייכה לרגע. זה היה מאוד רומנטי להירדם כך. תובל נע על צדו ומלמל. הוא בטח רצה להסתובב, אולם האצבעות שלהם היו משולבות. צאלה ניסתה להפריד את הידיים שלהם. קול יניקה נשמע, ותחושת שריפה התפשטה בכף ידה.
"איה!" תובל צעק והזדקף במיטה.
צאלה משכה את ידה אליה. עשרות נקודות אדמדמות קטנטנות הופיעו על כף ידה, כאילו היא נדקרה על ידי מחטים זערוריות.
"מה זה?" תובל בהה בכף ידו, שהייתה מנוקדת בצורה דומה. זה נראה מעט כמו שפשוף עמוק, ללא דימום.
"אני לא יודעת." צאלה החניקה את היפחה. כף ידה כאבה כל כך.
תובל אחז בידה הבריאה של צאלה. "אל תדאגי. זה בטח משהו שאפשר לפתור עם ריסוס עורמהיר או משהו," הוא חשב לרגע, "מותר לך להשתמש בעורמהיר?"
צאלה הנהנה. "זה אחד מהדברים היחידים שמותר לי בלי השגחה רפואית." היא השתדלה לחייך את החיוך הרגוע שלה. הכי חשוב להיראות רגועה ובטוחה בעצמה. למען תובל. הוא תמיד כל כך דאג לה. היא לא רצתה להעיק עליו, והוא ארגן את החופשה הזו במיוחד בשביל לעזור לה להחלים. והיא באמת הרגישה טוב יותר. השייקים הצבעוניים הכילו כנראה הרבה חומרים בריאותיים. או שהמנוחה עזרה לה. זה לא משנה. מה שחשוב הוא להראות לתובל שהכול בסדר.
בחדר השירותים הייתה ערכת עזרה ראשונה ובתוכה תרסיס עורמהיר. תובל התיז על כף ידה של צאלה. קרירות התפשטה בה, וההקלה הייתה כמעט מידית. הם התחלפו בתפקידים, וצאלה הקפידה להתיז שכבה אחידה על כף ידו הפגועה של תובל. העור החדש הופיע במעגל שהלך והתרחב עד שהוא התחבר עם חלקי העור השלמים.
"את רוצה שנקפוץ למרפאה? שיבדקו אותנו בכל זאת?"
צאלה הפכה את כף ידה, כיווצה ופשטה את אצבעותיה כדי לוודא שהתרסיס נספג לחלוטין והתחושה תקינה.
"לא, זה בסדר." רופאים נטו להיבהל ממצבה הרפואי. הם עוד עלולים לאסור עליה לעשות אמבטיות.
"אולי נודיע לאלכסנדרה?"
צאלה הרימה את מבטה אל תובל. הוא באמת דאג לה, ומה אלכסנדרה תעשה? הרי לא נשאר שום דבר מהאירוע. בטח סתם תגובה אלרגית לשייקים או לפרחים שהיו בכל מקום. "אני בסדר, אל תדאג," היא חייכה, "בוא נלך לשתות שייק ירוק."
תובל חייך והושיט לצאלה את ידו, "אחרייך, גבירתי."
צאלה חייכה, והשניים יצאו למתחם הבועות.
~~~~~~~
בבוקר המחרת הירכיים שלהם היו דבוקות זו לזו. צאלה התאפקה לא לצרוח כשתובל הפריד את הרגליים שלו משלה, ולאחר מכן דידה לשירותים כדי להביא את תרסיס העורמהיר.
"אני חושב שאנחנו צריכים ללכת למרפאה בכל זאת," הוא אמר בקול כבוי תוך כדי ריסוס רגליו.
צאלה משכה באפה. היא לא רצתה להיות מוקפת ברופאים גם בחופשה שלה. אבל תובל צדק. זה היה מוזר מדי, וכואב מדי.
כשהכאב חלף ושכבת העור החדש התמזגה עם העור הקיים, שניהם התלבשו ופסעו למרפאה. בניגוד לשאר המתחם, המרפאה בהקה בלבן סטרילי. כמה עציצי פלסטיק היו פזורים פה ושם, ושלושה רופאים טיפלו באנשים על מיטות רכות. על אחת המיטות הייתה נערה בבגד ים זערורי מחוברת לעירוי שקוף, ומעליה מסך שהציג את סך הנוזלים החסרים בגוף שלה; ילד בחליפה שחורה שכב על מיטה אחרת וזרוע רובוטית התאימה לו גבס מרחף. צאלה תהתה כמה הוריו עשירים. גבס עם נוגדי כבידה היה יקר במיוחד.
"שלום חברות," פנה אחד הרופאים אל צאלה ותובל. כמו כל אנשי עולמוטופיה גם הוא היה לבוש בתערובת בגדים בלתי ממוגדרת. חצאית פסים ורודה, חולצה מכופתרת בצבע שחור ועניבה ירוקה. רק החלוק שלו היה 'רפואי' ולבן. הוא היה קירח ובעל זקן קלוע בצמות. "ברוכים הבאות למרפאת עולמוטופיה, הרשו לי להקל על מכאוביכם."
תובל הסביר במילים מדודות מה אירע ביומיים האחרונים. הרופא כיווץ את גבותיו, "מוזר מאד," המהם לעצמו, "אני חייבת לבדוק מיד מה התקלקל ב…" הוא השתתק, חייך אל צאלה ותובל ואמר, "סלחו לי, אני נוטה לדבר אל עצמי."
"אין שום בעיה." תובל הושיט את ידו אל צאלה. "מה שחשוב הוא שתפתרו את זה." צאלה עמדה ליטול את ידו, אולם נזכרה במאורעות היומיים האחרונים והרחיקה את ידה. תובל משך את ידו חזרה.
"כמובן!" הרופא הוביל את צאלה ותובל למיטה רחבה. "אני רוצה להפעיל סריקה כללית, ולאחר מכן לבדוק מה אני יכולה לתקן. זה בסדר מבחינתכן?"
צאלה התכווצה במקומה, "אני… אה…"
הרופא הרים את ידו. "זו סריקה כללית בלבד. אם יש משהו שאפשר לתקן בקלות, אתקן אותו. לא אנסה לתקן דברים מסובכים או מורכבים." הוא רכן מעט לפנים, "כל הבעיות הרפואיות שלכן שמורות אִתי, ואני מחויב לסודיות רפואית."
צאלה שחררה את השאיפה הכלואה בה, "תודה."
הוא המהם והרים את ראשו. או הרימה את ראשה. צאלה הזכירה לעצמה שעליה להימנע ממגדור האנשים שמדברות אִתה. "אתם מעוניינות בהרדמה קלה בזמן הבדיקה והתיקון?" הרופא נקש על המסך מעל ראשיהם של צאלה ותובל.
תובל חיבק את צאלה, "זו בדיקה כואבת?"
הרופא משך בכתפיו. "תלוי בנבדקים. לפעמים כואב להן, מבלי שאנחנו יודעות מראש שהמקום כואב. וגם, אם כבר תהיינה בהרדמה אוכל לטפל מבלי להרדים אתכן מחדש."
תובל אימץ את צאלה אליו. "אני חושב שכאב לנו מספיק עבור חופשה אחת."
הרופא החתים את צאלה ותובל על טפסי הסכמה לבדיקה ולטיפול כללי. הוא אמר, "לילה טוב," וערפל מתקתק עטף את צאלה.
~~~~~~~
הדבר הראשון שבו צאלה הבחינה הוא שלא כאב לה. לא המפרקים. לא הבטן. אפילו לא הגב התחתון, במקום שבו השריר התפוס כל הזמן הציק לה.
הדבר הראשון בו תובל הבחין הוא כאב בטן עמום. הוא הסתובב כדי לשאול את צאלה, אולם צאלה לא הייתה שם.
צאלה הסתובבה כדי לספר לתובל, אבל הוא לא שכב לצידה.
תובל התיישב מיד, "איפה…" הוא התחיל להגיד, אבל זה לא היה הקול שלו.
צאלה השתתקה. היא רצתה לשאול איפה תובל, אבל לא הצליחה להוציא את המילים. כאילו מישהו אחר החליט עבורה מה להגיד.
הרופא עמד ליד מיטתם של תובל וצאלה. "איך אתם מרגישים?" שאל.
"א…" צאלה התחילה לענות. זה היה הקול של תובל. היא השתתקה.
תובל חש את כפות ידיו מזיעות ואת לִבו מאיץ. "מה…" הוא התחיל להגיד בקול של צאלה.
הם החליפו בין הגופים שלהם, צאלה חשבה מיד. לא, זה לא הגיוני. לא יכול להיות. אין טכנולוגיה כזאת.
הם השתילו את התודעה שלו בגוף של צאלה, תובל חשב. לא הגיוני. הביטוח שלהם לא כיסה שחזור זיכרונות, והטכנולוגיה הייתה יקרה מדי.
הרופא הניח את ידו על כף ידה של צאלה. "זה קצת מבלבל בהתחלה," אמר. "גם אני התבלבלתי, אבל עוד מעט תרגישו טוב יותר."
תובל משך את ידו לאחור. הוא לא רצה מישהו נחמד, הוא רצה את צאלה. "איפה אשתי?" הוא הרים את קולו. כאב הבטן שלו התחזק.
צאלה הביטה הצִדה, איפה תובל? הוא לא היה לידה.
הרופא כיווץ את גבותיו שוב. "היא כאן."
תובל סובב את ראשו חזרה והביט אל הרופא. פחד עמוק התחיל להזדחל בתוכו. הוא לא היה זה שהזיז את הראש.
צאלה השתנקה. משהו היה לא בסדר. משהו היה ממש, ממש לא בסדר.
תובל הרגיש את בטנו מתכווצת.
"אני חייבת לשירותים," אמרה צאלה ונעמדה. סחרחורת תקפה אותה והיא נאחזה ברופא. הוא היה נמוך יותר. לא. היא הייתה גבוהה יותר. היא החווירה.
תובל התיישב חזרה. הכאב הלם בבטנו. המסך מעל ראשו החל להבהב.
"אתם צריכים עזרה?"
צאלה הביטה ימינה. תובל הביט שמאלה. הם הביטו על ידיהם. שתי ידיים. שתי רגליים. הידיים היו שעירות משל צאלה וחלקות משל תובל. תובל/צאלה הושיטו את ידם לגעת בשיער. הוא היה קצוץ, כמו של תובל, אבל רך וגלי כמו של צאלה.
"אוי, לא," אמרו צאלה/תובל.
"מה הבעיה?" הרופא נראה מודאג. "אתם צריכים עזרה להגיע לשירותים?"
"אנחנו אדם אחד," אמרו צאלה/תובל.
"כמובן. ביקשתם במפורש את הטיפול הזוגי." הרופא נקש על המסך מעל ראשיהם של צאלה/תובל. "הנה," הוא הקרין קטע על החלוק הלבן שלו. תובל וצאלה עמדו מול אלכסנדרה. תובל ביקש את הטיפול הזוגי, אלכסנדרה הסכימה. "אני מנחשת שהבעיה הייתה שאלכסנדרה שלנו האיץ את הטיפול בלי להתחשב במסת הגוף השונה שלכם ולכן חוויתם את השילוב ההדרגתי במקום איחוד מיָדי. אבל הנה, עכשיו סידרתי הכול."
"אוי לא," אמרו צאלה/תובל בקול של תובל.
"כואב לכם?" הרופא סגר את ההקרנה. "אני אשמח להקל עליכן בכל דרך שהיא."
"הבטן," אמרו צאלה/תובל, "כואבת לנו הבטן."
"הממ." הרופא נקש שוב על המסך שמעל ראשיהם של צאלה/תובל. "כן, אני רואה. אתן רוצות שאתן לכן משהו…"
"לא!" צאלה/תובל הרימו את ידיהם. "שום טיפול. אנחנו נסתדר."
צאלה חשבה 'תובל? אתה שומע אותי?' אבל לא הייתה תשובה.
תובל הרגיש את הכיווץ בבטנו מתחזק. "איפה השירותים?"
הרופא עזר לצאלה/תובל לעמוד, ולאחר מכן הוליך אותם לשירותים. צאלה/תובל התיישבו על האסלה. הרופא יצא מהחדר.
צאלה חשבה שהיא צריכה להרפות, לאפשר לתובל להשתלט על הגוף שלהם.
"צאלה?" תובל שאל. הקול שיצא היה דומה לקול שלו.
"תובל!" צאלה כמעט קפצה במקומה. היא הרפתה את מחשבתה. לתת לתובל לדבר.
"אוי, צאלה," תובל נשמע כאילו הוא עומד לבכות, וצאלה חשה את הדמעות חונקות בגרונה, "אני לא מאמין שהכנסתי אותנו לבלגן הזה."
"זו לא אשמתך." צאלה השתלטה מחדש על מיתרי הקול המשותפים שלהם. או שאולי תובל נתן לה לענות? היא לא הייתה בטוחה. "אני זו שלא קראתי לעומק את סעיפי הבטיחות. הם בטח הכילו מידע על הטיפולים."
"אבל אני זה שביקשתי טיפול זוגי."
"אתה רק ניסית לשמח אותי. אני מאד שמחה שניסית."
"ועדיין, הייתי צריך להבין ש'תובל' טמן לי פח."
"רגע!" צאלה הזדקפה במקומה. "אתה מתכוון שזה היה רעיון של 'תובל' שתזמין את הטיפול הזה?"
תובל הנהן בראשו. "כלומר, הוא הזכיר את זה, ואז…"
צאלה אחזה בראשה, לעצור את ההנהון. "אני לא מאמינה!"
"שהם שוב מנסים להשתלט על החיים שלנו?" תובל הרחיק את כפות הידיים מהראש. הוא לא רצה להשתלט על הגוף המשותף, אבל לא הייתה לו ברֵרה. צאלה הייתה חזקה באופן מפתיע. "אני לא מבין איך יש להם זמן. הוא אמר שהם עסוקים בלנהל את התחנה שלהם."
"אולי…" צאלה תופפה באצבעותיה על הברך. "אולי הם רוצים לנהל את שתי התחנות?"
תובל פער את עיניו, "אוי לא!"
"מה נעשה?"
שניהם השתתקו.
הרופא דפק על הדלת. "אתם זקוקות לעזרה?" שאל מבעד לדלת הסגורה.
"לא!" צאלה אמרה. "אנחנו מסתדרים." אמר תובל.
צאלה בהתה בקיר שמולה.
"בואי נבדוק אם הם יכולים להפריד אותנו חזרה," אמר תובל.
צאלה החלה להנהן ועצרה את עצמה. בטח תובל לא אוהב שהיא משתלטת לו על הגוף.
הם נעמדו ודידו אל מחוץ לחדר השירותים.
תובל כחכח בגרונו.
"רצינו לבדוק," אמרה צאלה, "אם אפשר," המשיך תובל, "להחזיר אותנו לשני גופים," סיימה צאלה.
הרופא גירד בראשו. "אני לא מבינה. זה מה שביקשתם."
"לא בדיוק," תובל נע מרגל לרגל, "חשבנו שמדובר ב… אה… עיסוי או משהו כזה."
"אה," אמר הרופא. הוא הכניס את ידיו לכיסי החלוק שלו. "ובכן, הטיפול אכן הפיך, אבל…" הוא משך בזקנו, "צריך בשביל זה את הדגימות המקוריות שלכם." הוא פנה לפרק כף היד שלו, "אני לא רואה…" הוא הרים את ראשו שוב, "אלכסנדרה לא לקח מכן דגימות?"
צאלה/תובל נדו בראשם.
הרופא כיווץ את שפתיו. "אני אדבר אִתה. אני אומרת לכם. זה לא בסדר. רק מחתימות את הנופשות על טפסים במקום לחשוב על אפשרות של תיקון או שינוי. רק כי עד היום כולם היו מרוצות, זו לא סיבה לחשוב שזה לא ישתנה." הרופא נשף בזעם.
צאלה/תובל עמדו מולו, נטושים באמצע חדר מלא באנשים לא מוכרים ומכונות מצפצפות והאומללות הציפה את שניהם. הם אפילו לא היו יכולים לדבר בפרטיות זה עם זו.
"תראו," אמרה הרופא בקול פחות כעוס, "אפשר לשחזר אתכן לגופים המקוריות, זה פשוט תהליך שייקח כמה חודשים. כדי לשחזר במהירות מה שאני צריך זה רק דגימה מקורית שלכן. דרך לשחזר את החומר הגנטי המקורי שלכן. זו לא אשמתכן ש…"
"רגע," צאלה/תובל אמרו, "אתה רק צריך את הדגימה של החומר הגנטי המקורי?"
הרופא הנהן. "הדגימה תאפשר להפריד אתכם ולשחזר לאחור את שני המקורות שהייתן."
"יש לנו…" צאלה התחילה להגיד, "כלומר…" תובל המשיך, "יש לנו כפילים."
"תאומות?" הרופא הרים את גבותיו.
"בערך," ענתה צאלה. "והחומר הגנטי שלנו זהה," השלים תובל.
"תאומים זה מצוין! תביאו אותן לכאן, ניקח את הדגימות ובלי בעיה נפריד ביניכם." הרופא תפס את כתפיהם של צאלה/תובל, "אין שום בעיה."
צאלה/תובל חזרו לחדרם. המיטה נראתה גדולה מדי עבור האדם האחד שהם היו כעת. הידיים נראו בעת ובעונה אחת גדולות מדי ועדינות מדי, שעירות וחלקות מדי. צאלה/תובל התעלמו מהאופן שבו אצבעותיהם נראו עבות ודקות מדי בבת אחת, וחייגו אל התחנה התאומה לשלהם.
"תובל," ענה 'תובל', ודמותו התבהרה על המסך.
"שלום." ענו צאלה/תובל. הם השאירו את המסך בצד שלהם כבוי.
'תובל' תקתק על המסך. "מי זה?"
"צאלה ותובל," אמרו צאלה/תובל.
"אתם לא נשמעים כמו עצמכם." 'תובל' רכן לפנים. "אתם בסדר? איך החופשה? עשיתם כבר את הטיפול הזוגי?" קולו של 'תובל' נשמע נלהב, נלהב מדי.
צאלה/תובל התחלחלו. "מה אתה יודע על הטיפול הזה?"
"אז עשיתם אותו!" קרא 'תובל' באושר. הוא תקתק שוב על המסך שלו. "קדימה! תנו לי לראות!"
"אתה ידעת!" צאלה/תובל הרימו את קולם, "אתה ידעת מה הטיפול הזה עושה, ובכל זאת שלחת אותנו לכאן!"
"בוודאי." 'תובל' גיחך. "זה היה רעיון של 'צאלה', למען האמת. אתם מבינים שאתם מהווים סכנה, נכון? אמנם וידאנו שלעולם לא תוכלו להשתלט על התחנה במקומנו, אבל אי-אפשר לדעת. אם הצאלה שלך חכמה כמו הצאלה שלי…" הוא עצר לרגע והחיוך שלו גדל.
"אבל…" צאלה/תובל ניסו לעצור את שטף הרשע.
'תובל' ספק את כפותיו, "אני כל כך שמח שזה עבד!"
"תקשיב," צאלה/תובל שיוו לקולם טון מתחנן ככל שיכלו, "אנחנו חייבים להיפרד. יש לנו אחריות, עבודה."
"לאף אחד בתחנה שלכם לא יהיה אכפת. אתם תצרכו חצי מכמות הצריכה המוקצה לכם. אולי אפילו תקבלו פרס."
"יש לנו ילדים," ניסו צאלה/תובל לפנות לנושא המשותף להם.
"הילדים בסדר גמור." 'תובל' אמר, "אנחנו לא מפלצות. אל תדאגו. נשגר אותם אליכם ברגע שתחזרו לתחנה שלכם. אנחנו רק חייבים לוודא שלעולם," 'תובל' הנמיך את קולו, "לעולם לא תנסו להשתלט על החיים שלנו. אפילו לא בטעות. זו הגנה עצמית, מבינים?"
מחשבותיהם של צאלה/תובל דהרו. הם קיוו שאכן אפשר לסמוך על 'תובל' שלא יפגע בילדים. הם היו חייבים לשכנע אותו ואת 'צאלה' להגיע לעולמוטופיה כדי שיוכלו להפריד אותם, אולם הם לא הצליחו לחשוב על אף מניע חזק מספיק. מה הם יכולים להגיד ל'תובל' ו'צאלה' שיגרום להם לעזוב הכול ולבוא?
ולפתע, היה להם רעיון. הם לא ידעו של מי משניהם היה הרעיון, אבל זה היה פתרון כל כך ברור שצאלה/תובל חייכו ורכנו לפנים, מחקים מבלי לחשוב את התנועה של 'תובל'. "אנחנו שמחים לשמוע שאתם מסתדרים עם הילדים."
'תובל' חייך. "כמובן, הם נהדרים ביחד."
"יופי." צאלה/תובל חייכו חיוך זהה. "ואיך אתם מסתדרים עם הסבתות?" הם לחצו על כפתור ההקלטה.
'תובל' פרץ בצחוק, "סבתות? אין לנו סבתות. כפילים רק שלכם, זוכרים?"
"כמובן, כמובן," צאלה/תובל שמרו על החיוך על פניהם. "אז אתם אומרים שאין מי שיבשל לילדים מרק עוף?"
"מה פתאום? מאיפה נשיג עוף בכלל בחלל העמוק?"
"ברור." החיוך של צאלה/תובל התרחב ללא שליטה. "ואתם מקפידים לקחת אותם מהגן ולבחון כל שבלול?"
"שבלול?" החיוך של 'תובל' החל להתפוגג. "אין שבלולים בתחנה שלנו. אלה חיות מזיקות. למה, אצלכם יש?"
החיוך של צאלה/תובל התעצם כל כך שכאב להם בקצות הלחיים, אולם המצב היה נפלא מכדי שהם יפסיקו. "ואתם לא שוכחים לספר להם באריכות על הימים הטובים על פני כדור הארץ, נכון?"
"מה פתאום?" 'תובל' הרים את קולו, "למה שנרצה לגדל את הילדים שלנו כשהם מעריצים את התרבות המנוונת של העולם המתפורר הזה?"
"מ-ע-ו-ל-ה." צאלה/תובל עצרו את ההקלטה.
"מה מעולה?" 'תובל' רכן לפנים קולו מביע חשד ברור.
"זה כל מה שרצינו לשמוע." צאלה/תובל ניתקו את השיחה והתחילו להקליד. בפעם הראשונה תובל היה מאושר שצאלה יודעת להקליד באופן עיוור, וצאלה הודתה על כך שפרקי האצבעות של תובל לא כאבו.
פתיח המכתב היה זהה. 'הי אמא, נתקלנו בבעיה ואנחנו תקועים על כוכב לכת. ייקח לפחות שלושה חודשים עד שנוכל לחזור. אנחנו זקוקים לעזרה עם הילדים. הם נמצאים בהשגחה של הכפילים שלנו. זוכרת שסיפרתי לך עליהם? הם לא מרושעים, להפך. הם זקוקים לעזרה אמהית, בדיוק כמו שאת מסוגלת לתת. דיברנו אִתם ומתברר שהם לא כל כך מסתדרים עם ארבעת הילדים.' צאלה הוסיפה לעותק שהיה מיועד לאמא שלה פירוט ארוך לגבי החסר התזונתי של ילדים שגדלים על מנות ויטמינים מיוחדות, ואילו תובל הוסיף למכתב שלו הסבר מפורט לגבי החינוך הספרטני שהכפילים מעניקים לילדים, והחסך הברור בפינות חי ובהעשרה ספרותית.
הם צירפו את ההקלטה והתקשרו שוב ל'תובל'.
"מה עכשיו?" תובל ספק את כפותיו. הפעם 'צאלה' הייתה לידו.
"חשבנו שתרצה לראות את זה לפני שאנחנו שולחים." צאלה/תובל שיוו נעימה תמימה ככל שהם יכלו לקולם. הם שלחו את המכתבים ואת ההקלטה ל'תובל'.
"מה זה?" 'צאלה' שאלה.
"אלה מכתבים מפורטים מאוד לאמהות שלנו. הסבתות של עיבל ועירד." צאלה/תובל שמרו על הבעת פנים תמימה ככל שיכלו ואמרו, "הן חייבות לדעת שיש להן ארבעה נכדים."
"ארבעה…?" 'תובל' גירד את ראשו, "לא, יש להן רק שניים. את שלכם."
"כמובן," צאלה/תובל הנהנו, "אבל עכשיו יש את 'עירד' ואת 'עיבל', ושתיהן ירגישו שהם כמו הנכדים שלהן ממש. ואתה יודע מה זה אומר."
"לא." 'תובל' שילב את ידיו. "אבל זה לא נשמע לי מסוכן במיוחד."
צאלה/תובל שלחו הקלטה נוספת, קצרה הפעם, קטע ממסיבת יום ההולדת של עירד לפני שנתיים, כשאמא של צאלה החליטה להסביר לה מדוע אסור לתת לעירד לצאת עם הכיתה שלו לטיול רגלי בחלק החיצוני של התחנה, ואילו אמא של תובל תפסה אותו לשיחה ממושכת לגבי חשיבות הפעילות הגופנית באפס כבידה. הם המתינו עד ש'תובל' ו'צאלה' צפו בהקלטה עד תומה.
עיניה של 'צאלה' נפערו, "אני לא חושבת… אני לא אהיה מסוגלת להתמודד עם…"
'תובל' הניח את ידו על זרועה ואמר, "אנחנו מסוגלים לנהל תחנה, אנחנו מסוגלים להתמודד עם שתי נשים מבוגרות."
צאלה/תובל מנו על כף ידם. "זה אומר חגים משותפים. זה אומר שבתות משותפות. זה אומר שהן תגענה להתארח פעם בחודש למשך סוף שבוע שלם ובמהלכו יקפידו להשלים את כל מה שהן פספסו עם הנכדים במהלך השבוע."
'תובל' החל להזיע.
צאלה/תובל המשיכו ללא רחמים, "זה אומר דגים ממולאים, טלפונים כל יומיים, הסברים מפורטים על כל ענפי המשפחה, כולל תמונות…"
'צאלה' פערה את עיניה. "כולם?"
"כמובן שאם אנחנו נהיה נפרדים, נוכל להמשיך את היחסים שיש בינינו. אבל אם נישאר כגוף אחד, הסבתות יעוטו על הנכדים שכעת נשללה מהם אמא."
"זה מגוחך! חצי ממך היא עדיין האמא שלהם."
צאלה/תובל רכנו כך שפניהם מילאו את כל המסך, "תגיד את זה לאמא שלי."
'תובל' החוויר. "בסדר," אמר לבסוף, מובס.
"בסדר מה?" צאלה/תובל הפעילו את ההקלטה מחדש, הפעם לצרכים משפטיים.
'תובל' לעלע, "אנחנו נבוא. רק… רק אל תספרו להן."
"קבענו." צאלה/תובל הרימו יד לאשר את ההסכם. 'תובל' ו'צאלה' חתמו על ההסכם בצד שלהם.
~~~~~~~
צאלה/תובל המתינו לכפילים שלהם באולם הנוסעים הנכנסים. ביומיים האחרונים הם עברו סבב בדיקות במרפאה, שהבטיחו שהם בסדר גמור, עברו את כל הדרכות החיים המשותפים שהם הצליחו למצוא, וקראו את כל הספרים שדיברו על איך להסביר לילדים על האיחוד של הוריהם, רק למקרה שההפרדה לא תצליח.
'תובל' אחז בידה של 'צאלה'. אלכסנדרה אצה אליהם, נושאת זר פרחים, אולם שני הכפילים דחו את הזר שהוגש להם.
"בואו נגמור עם זה כבר," אמר 'תובל', והרעד בקולו היה ברור.
"למה אתה ממהר?" צאלה/תובל אמרו בקול מתוק, "אתם לא רוצים סיור בתחנה? איזה שייק ירוק? אולי טיפול זוגי?"
'צאלה' נדה בראשה במהירות. "בבקשה, בואו נסיים עם זה. בבקשה. עירד שלכם כבר קיבל מכתב ראשון מאחת מהן ששאלה מה שלומו, ואם הוא רוצה שהיא תבוא להקריא לו את כל מעללי ארנבוני בארץ הארנבונים." היא פכרה את אצבעותיה. "זו סדרה של חמישים ספרים! והוא ביקש שהיא תקריא לו את כולם!"
צאלה/תובל עצרו את עצמם מלפרוץ בצחוק. היה ברור ש'צאלה' לא יודעת להציב גבולות במשפחה. הם יצטרכו לנהל משא ומתן לגבי הקראת הספרים כשהם יחזרו הביתה.
צאלה/תובל הובילו את הכפילים אל המרפאה, שם חיכה להם הרופא המזוקן מחייך מאוזן לאוזן. צאלה/תובל החלו לחשוד שהוא נהנה מהטיפול המורכב. הפעם הם הקפידו לקרוא את כל הטפסים ולתת את כל הבדיקות האפשריות. הרופא כיווץ את גבותיו רק שלוש פעמים ומלמלה לעצמה רק פעם אחת.
כולם הושכבו במיטות סמוכות.
"לילה טוב," אמר הרופא, "ניפגש כשתתעוררנה."
~~~~~~~
הדבר הראשון שצאלה הבחינה בו הוא שיש כף יד שאוחזת בשלה. היא הסבה את ראשה לצד שמאל. לשמאלה שכב תובל, עדיין ישן. היא שמעה את הכפילים מתלחשים ביניהם, מתכננים איך לברוח רחוק ככל הניתן ממערכת השמש המשותפת להם, ומאימת החגים המשותפים.
צאלה שאפה עמוקות וחזרה לשכב על הגב. הכול היה בסדר. עכשיו הכול באמת היה בסדר.