בעמוד 172 של "7 דקות אחרי חצות" התחלתי לבכות. הייתי אמיצה מאוד עד אותה נקודה, והצלחתי להתאפק למרות הגרון המכווץ, הסימפתיה לכל הדמויות והוודאות המוחלטת ששום דבר טוב לא עומד לקרות, אבל עמוד 172 שבר אותי בגלל דבר אחד קטן ואנושי, מנותק מהעלילה הראשית של הסיפור אבל משמעותי במיוחד.

קונור או'מאלי הוא נער בן 13 שיום אחד, שבע דקות אחרי חצות, מופיעה בחצר ביתו מפלצת. המפלצת טוענת שקונור זימן אותה, ושהיא תספר לו שלושה סיפורים אמִתיים. קונור, בניגוד לילדים אחרים, לא נבהל מקיומה של המפלצת. יש לו צרות גדולות הרבה יותר.

אמו של קונור גוססת. היא נכנסת לבתי חולים ויוצאת מהם, ומקבלת תרופות כימותרפיות. השיער שלה נשר והיא איבדה הרבה משקל. היא מקיאה וחלשה, וחלק ניכר מהספר היא מבלה במיטה ובקושי מתפקדת. על רקע חוסר התפקוד של אמו, קונור נאלץ ללמוד לדאוג לעצמו. הוא עצמאי לחלוטין כמעט, ולמעשה לא תלוי באמו חיי היום-יום שלו, פרט לתמיכה רגשית.

הספר עוסק במאבקים. זהו לא ספר קלאסי של טובים מול רעים, או של מאבק אחד, אימתני, שאתו יש להתמודד כדי שהדמויות יגלו משהו משמעותי על עצמן ועל חייהן. זהו ספר שמגיש את החיים כמו שהם – לא הוגנים, לא ברורים, ומלאים במאבקים קטנים: המאבק של קונור לא להיות מתויג בתור "הילד שאמא שלו חולה בסרטן" בבית הספר; המאבק של אמא של קונור לספק לבנה סביבה נורמלית ככל האפשר; המאבק של המשפחה להישאר יחד; והמאבק של המפלצת וקונור, שמסרב להיבהל ממנה.

במקביל יש מאבקים קטנים אפילו יותר. למשל, המאבק של הקורא(ת) לא לבכות. עד עמוד 172, כאמור. אבל אולי קוראים אחרים יצליחו טוב יותר ממני.

מה שמבדיל בין הסיפור הזה לסיפורים אחרים שעוסקים בנושא של הורה גוסס הוא הדמויות שלו. איכשהו, בתוך העמודים המעטים מאוד והסיפור הפשוט למדי פטריק נס יצר דמויות אמינות ומלאות, שכל אחת מהן מעוררת אהדה באופן אחר. אפילו אביו של קונור, שמבליח לרגע קצר, הוא דמות אמִתית שמאפשרת לקורא להזדהות עם מניעיו ולהנהן בהסכמה עם המסקנה אליה האב מגיע.

למרות הנושא הטעון בו הספר מטפל, הוא לא מתדרדר לקלישאות. לא היה שום חלק בסיפור שגרם לי להרגיש כאילו הוא לקוח מסדרת טלוויזיה אמריקאית, שום תפנית עלילה צפויה, ושום דמות עם שורות ידועות מראש.

הסיפור מצליח להלך על הגבול בין מציאות לדמיון בצורה נפלאה. המפלצת מופיעה ומתפוגגת בהתאם לחוקיות שלה, וניתן לקרוא את הספר כסיפור פנטסיה ובו המפלצת אמִתית ומהווה חלק אינטגרלי מהסיפור, או כסיפור ראליסטי שבו המפלצת היא רק ביטוי לדחפים ולפחדים של קונור. בניגוד לספרים אחרים שמנסים לעשות זאת, ונכשלים, כאן הגבול הקלוש בין מציאות לדמיון בנוי מצוין.

מבחינת צורה, הספר לא נראה כספר למבוגרים. הוא מלא באיורים שמשולבים בעמודי הסיפור ומהווים חלק חיוני באופן בו הסיפור מועבר מהדף לדמיון הקורא. על אף שמדובר בספר מאויר, שהאיורים מהווים חלק משמעותי מההנאה ממנו, אין לטעות בו. זהו לא ספר ילדים. אני חוזרת – זהו לא ספר ילדים. זה ספר קשה ואכזרי שמתאים למתבגרים לכל הפחות. אל תתנו אותו לילדים, אלא אם ברצונכם לגרום להם לטראומות מגיל צעיר.

התרגום של הספר מצוין. אין מושגים מאונגלזים, ולא היו חלקים שבהם יכולתי לזהות את השפה המקורית. פרט לשמות ולמקום (עיר שבה יורד גשם!) אין דבר שרומז מבחינת שפה כי מדובר בסיפור שמתרחש בחו"ל ולא במקום כלשהו בארץ.

זהו ספר ייחודי, מרתק, עגום ומציאותי. מומלץ לקרוא ביום של מצב רוח טוב במיוחד.

~~~~~~~~~~

שבע דקות אחרי חצות
A Monster Calls
פטריק נס
מאייר: ג'ים קיי
תרגום: עפרה אביגד
מבוסס על רעיון של שיבון דאוד
215 עמודים
הוצאת מודן, 2017