סיפור זה התפרסם לראשונה בגיליון 22 של כתב העת "חלומות באספמיה", שאותו תוכלו לקנות בקישור זה. הוא מובא כאן ברשותה האדיבה של המחברת. הסיפור נערך על ידי רמי שלהבת.

אוֹסְבֶּר שפשף את עיניו ופיהק. השעה כבר הייתה מאוחרת והגיע הזמן לסיים להיום את העבודה בספריה המקוללת. הוא שלח מבט אל דָּנְרָה, שנראתה שקועה בעמוד והחליט לא להפריע לה ולעבור בכל זאת על רשומה נוספת. האחרונה שקרא עסקה בכוכב לכת מדברי שומם כמעט נטול אטמוספירה. הפרטים הטכניים שעממו אותו. הוא סימן לעצמו להמשיך את התרגום מאוחר יותר מהקטע הזה, הניע את אצבעו והעמוד במחשב לפניו התחלף.
"מה המילה הזו אומרת?" שאלה דנרה.
אוסבר הסתכל על המילה שהיא הצביעה עליה. "אַאוּוִאֶֶהְוַוהַוּ", אמר. "יש לה כמה פירושים." הוא קרא את כל המשפט. "הבנתי," המשיך, "בהקשר הזה הכוונה היא לתחושה שמתעוררת כשצופים בסבל של יצורים חולים."
"רחמים?" שאלה דנרה.
"בערך, רק על אנשים חולים כשמסתכלים עליהם." היה כל כך קשה לתרגם מאַאוּאֶאִית לאדמית. היו באאואאית מושגים שדרשו באדמית משפט שלם ולהפך. כשהוא היה צעיר עוד היו בסביבה אאואאים ללמוד מהם. כיום, צעירים כמו דנרה שהחליטו ללמוד את השפה לתועלת הכלל רכשו אותה מכלי שני בלבד, וזה היה הרבה יותר קשה. הוא חיבב מאוד את הצעירה שהכיר מאז שהייתה תינוקת. הוריה ישנו בדרך כלל באולם השינה הקבוע שלו. לפעמים היה מספר לילדים על האאואאים ומנסה ללמד אותם מעט מהשפה המקוללת. כשדנרה החלה לחזור על המילים שאמר באאואאית הוא זיהה את הכישרון הנדיר שלה לשפה ולקח אותה כתלמידה.
"אני מתפלאת שהייתה להם מילה כזאת," אמרה דנרה. "לפי הסיפורים שלך המושג רחמים היה זר לאאואאים."
"כן." אוסבר נרעד. "זו באמת מילה ארכאית. אני אפילו לא בטוח שרוב האאואאים של זמני הכירו אותה."
דנרה הנידה בראשה, הסיטה את שערה הכהה הארוך לאחור וחזרה לקרוא. היא עזרה לו במחקר ובה בעת שיפרה את שליטתה בשפה. זה היה חשוב מאוד. רק מעטים שלטו בשפת האאואים, וכשבני דורו של אוסבר ימותו לא יישאר איש שדיבר איתם פנים אל פנים. כל כך הרבה מידע חשוב היה כתוב בשפה שלהם והמתרגמים המעטים שהכירו אותה הספיקו לתרגם כל כך מעט. הוא קיווה שדנרה תהיה גם היא מוכנה להתחיל בקרוב לתרגם בעצמה חומרים חשובים לטובת הציבור.
אוסבר חזר אל המחשב שלו. חללית האאואאים הקדמונית, אֶפּוֺאִיאָה, סיימה את המחקר בכוכב הלכת העקר והתקדמה לכוכב הלכת הבא בתור במערכת השמש הזאת. קריאת הרשומות העתיקות האלה דמתה לקריאת סיפור על גזע זר לחלוטין, כזה שחש חדוות מחקר, פליאה ממרחבי היקום. האאואאי האלמוני שתיעד את קורות האֶפּוֺאִיאָה היה נלהב. אוסבר הרגיש שהיו בו סקרנות מדעית ורצון לעשות טוב. הוא עצמו מעולם לא פגש אאואאי כזה. בני סוגו נכחדו שנים רבות לפני המרד האחרון.
אוסבר קרא את תיאור כוכב הלכת שהם התקרבו אליו. בסוף כל פסקה הוא עצר, תרגם לעצמו את הדברים וכתב תקציר שלהם באדמית. האאואאים שמחו לראות שכוכב הלכת כחלחל, כמו הצמחים שלהם, אבל התאכזבו כשגילו שרובו מלא מים מלוחים, שכן הם אהבו את מקוואות המים שלהם קטנים ותפלים כמו בנחלה. הם שלחו גשושית מחקר לסריקה. האטמוספירה התאימה לנשימה וכוכב הלכת שקק חיים. לצמחייה היה צבע ירוק משונה. היבשות והמים הגדולים היו מלאים באלפי מינים חיים שונים זה מזה, אולי יותר. צוות האפואיאה הבין שיידרשו שנים לחקור את כוכב הלכת והכין המלצה להקמת צוות מיוחד לצורך זה.
עייפותו של אוסבר נגוזה כשתרגם את הדברים. הוא היה מרותק. אאואאים שמוצאים תשוקה לדבר שאינו התעללות בבני אדם! אילו רק הכיר כמה מהעתיקים הללו, אולי השנאה היוקדת שחש כלפי האאואאים הייתה מתמתנת מעט.
בעלי החיים בכוכב הלכת הזה נשמו חמצן ואכלו את הצמחייה הירוקה או בעלי חיים אחרים. הוא העתיק את ההפניה לתמונותיהם למסמך המתורגם. אחרים כבר יבדקו את זה. הגשושית איתרה גם גזעים זקופים שהלכו על שתי גפיים, כמו האאואאים, ואחד מהם אף היה נבון מספיק להשתמש בכלים, ליצור חפצים ולבנות מבנים מרשימים. האאואאים אף הביאו לספינה כמה פרטים מהגזע הנבון לבדיקה מעמיקה. נראה שהם מסתדרים עם האטמוספירה האאואאית ושותים מים רגילים. הצוות העלה השערה שיוכלו לאקלם אותם בנחלה. הוחלט לאסוף אלף פרטים מבני הגזע ולקחת אותם בהקפאה. אוסבר השתנק.
"אוסבר?" שאלה דנרה, "הכול בסדר?"
"תקראי את הקטע הזה בבקשה," אמר אוסבר. "אולי לא הבנתי נכון."
דנרה הניעה את אצבעותיה מתחת למילים הארוכות.
"כוכב לכת כחול כמו צמחים…" מלמלה, "מגוון אדיר של צמחים ירוקים. המון מים. גזע נבון. הוחלט לקחת דוגמאות בחזרה…" היא השתתקה. עיניה התרחבו.
"יש שם הפניה לתמונות," מלמל אוסבר. "אני לא מסוגל…"
דנרה עקבה אחרי ההפניה והעלתה את התמונות העתיקות. בני אדם, ללא ספק. עירומים. פרועי שיער. מבוהלים. עורם אמנם היה בצבעים מוזרים, כהים מאוד או בהירים מאוד, אבל בני אדם בבירור.
"אבותינו," מלמלה דנרה.
"מצאנו אותה," אמר אוסבר. "את מבינה, דנרה? מצאנו את המולדת העתיקה. זאת החללית שהביאה את אבותינו מהמולדת העתיקה!" הוא התקשה לנשום.
~~~~~~~
"אתם בטוחים שאלה בני אדם?" שאלה מִיָאלָה, מנהיגת קהילת לארו. היא הייתה בת דורו של אוסבר.
"כן," אמר מָרִין. מעבר להיותו חבר ילדות של אוסבר הוא היה המנהיג העליון של הנחלה, האיש שהנהיג את המרד ושחרר את בני האדם מעבדות ארוכת שנים. פניו היו חרושות קמטים, שערו הלבין וגופו הנוקשה התקשה בתנועה. צחוק הגורל הוא שדווקא עליו טיפולי שמירת הנעורים לא השפיעו, כמו על עוד כאחוז מבני האדם. אך מרין הקל בזה ראש ואמר שמראהו הזקן מאדיר את הכבוד שרחשו לו הצעירים. ללא הטיפולים גם אוסבר היה נראה כמוהו.
התמונות מהאפואיאה הוקרנו על קירות הבניין העגול שבו התכנסה האספה הבהולה של מנהיגי הקהילות.
"אבל תסתכלו עליהם," אמרה מיאלה. "לכל אחד יש צבע עור אחר. שיער אחר. צורת עיניים אחרת. אף אחר. שפתיים. אני אפילו לא בטוחה שכולם שייכים לאותו גזע."
"הם בני אדם," אמרה הרופאה הראשית רִיסַנָה. "לאאואאים היה מגוון גנטי גדול. ככה הם התפתחו במקומות שונים בנחלה. הגיוני להניח שגם אצל בני האדם שהתפתחו במולדת זה היה המצב. הרישומים שאוסבר מצא," היא הנהנה אליו", "מלמדים שהאאואאים המקוללים אספו דוגמאות מכל רחבי המולדת. מאז עברו 3,000 שנה. והם הביאו איתם בסך הכול כמה?" היא פנתה לאוסבר.
"1,125 דוגמאות," השיב אוסבר, "זה מה שהם יכלו להקפיא."
"הם לא חזרו להביא עוד?" שאל בִּיסָארוֹ, שהיה מהנדס החלליות הראשי.
אוסבר החווה לדנרה שישבה לידו לענות במקומו. הגיע הזמן שהזקנים יתרגלו לנוכחותה. אחרי מותו היא תהיה המתרגמת הראשית. כפי שמראהו של מרין הזכיר לו בלי הרף, תאריך התפוגה שלו מתקרב. טיפולי שמירת הנעורים אמנם שומרים על מצב הגוף אבל לא דוחים את המוות. נותרו לו בוודאי עוד עשר שנים לחיות. אולי חמש עשרה.
"לא," אמרה דנרה, "זה היה מסע התגליות האחרון של האאואאים. כשהאפואיאה חזרה הביתה הם גילו שמסעות בחלל הפסיקו לעניין את בני מינם. הם יצאו לחלל לכל היותר כדי לכרות מחצבים במערכת השמש. אף אחד לא רצה לשלוח צוות מחקר. זה היה יקר מדי ולא מספיק חשוב בעיניהם." אוסבר שמע בקולה של הצעירה צער, עצב על גזע שלם שאיבד את סקרנותו, עצב על כך שהם אינם יודעים יותר על המולדת האבודה. ניכר בה שהיא לא הכירה את האאואאים. אוסבר פשוט שמח שלא הובאו עוד בני אדם לחיי עבדות והתעללות. גם אחרי ארבעים שנה הוא עדיין חלם כמעט מדי לילה על אדוניהם המתים.
ריסנה הנהנה. "אז התחלנו מ־1,125 אנשים," אמרה. "הרשומות מגלות שלא כולם שרדו את ההקפאה. אחרים מתו לפני שהאאואאים פיתחו את כדורי המזון, או מתת תזונה עד שסיימו להתאים אותם לצרכים אנושיים. כולנו צאצאיהם של כ־800 אנשים, שהתכונות השונות שלהם נטמעו יחד עם השנים. בני האדם על המולדת שמרו בוודאי על המגוון הגנטי שלהם."
"כל זה מעניין, אבל למה התכנסנו בעצם?" שאל רַאוּד, מנהיג קהילת גוש. "מצאנו הוכחות לאגדות העתיקות? נהדר! בואו נפרסם את התרגום לכולם ונכריז על יום חג."
"זה הרבה יותר מהוכחה לנכונות האגדות העתיקות," תיקן אותו מרין. "האפואיאה השאירה המון מידע מסודר. יש לנו מפות כוכבים ולוח זמנים מדויק. אנחנו יכולים בקלות לחשב את תנועת השמשות מאז."
"יש לנו את התוכניות של האפואיאה שיעזרו לנו להשלים במהירות את חללית הטווח הארוך שאנחנו עובדים עליה בחמש השנים האחרונות," הוסיף ביסארו.
לרגע השתררה דממה.
"אתם רוצים לשלוח משלחת למולדת? לבקר את אחינו?" שאלה מיאלה.
כולם החלו לדבר בבת אחת.
~~~~~~~
להפתעת אוסבר הזקנים החליטו למנות אותו לזקן החללית, ראש המשלחת. "אתה דובר השפה המקוללת הטוב ביותר בעולם. בראש המשלחת צריך לעמוד אדם שיוכל להיעזר בקלות בכתבים המקוללים," הסביר מרין.
"אז אני לוקח איתי את דנרה," מיהר אוסבר לומר.
הנערה פערה את עיניה וחייכה חיוך רחב.
"גם אני מצטרף, כמובן," אמר ביסארו. "אני מכיר את החללית הזאת הכי טוב."
"צריך גם לחמש את החללית," הוסיף מרין. "יש לנו תוכניות לנשק?"
"כן," ענה ביסארו. "נבנה ונתקין את מיטב כלי הרצח האאואאים."
"כלי רצח?" נבהל אוסבר. "אנחנו טסים אל אחינו. לשם מה אנחנו צריכים כלי רצח?"
"אולי תפגשו בדרך גזעים דומים לאאואאים," אמר מרין. למראה המבע ערמומי שעל פניו תהה אוסבר אם הזקן מתגעגע לימי המרד.
~~~~~~~
הדיונים נמשכו עד שעת לילה מאוחרת. אוסבר ודנרה מצאו אולם שינה מקומי שהיו בו מיטות פנויות ושכבו לישון. אוסבר התקשה להירדם. הוא עומד להוביל את המשלחת אל המולדת העתיקה, כוכב הלכת שממנו הגיעו כל בני האדם, אחיהם האבודים. הזקנים החליטו לשמור על איפול ולא לשתף את הקהילות בתגלית. מה אם יתגלה שאסטרואיד השמיד את המולדת העתיקה בזמן שחלף? או שגזע אכזרי כמו האאואאים התיישב שם וחיסל את כל החיים? או שהשמש שלהם התפוצצה? ליתר ביטחון אפילו צוות החללית לא שמע ברובו את מטרת המסע האמיתית לפני שיצאו לדרך. בני האדם התרבו מאוד מאז המרד והזקנים העדיפו לספר שהחללית נשלחת לחפש משאבים במערכות שמש אחרות. זה יספיק. אחרי הכול זו באמת הייתה הסיבה שבשבילה החליטו לבנות את החללית מלכתחילה.
אוסבר התהפך על משכבו שוב ושוב, עד שהבין שלא יצליח לישון. הוא יצא החוצה. אוויר הלילה הקריר היה נעים.
בחוץ הסתובבו אנשי הלילה. הם נופפו לו בידיהם ואוסבר בירך אותם בחזרה. לא הרחק משם היה בניין מואר, מפעל כדורי מזון, וכשהתקרב הוא שמע שירה בוקעת ממנו. הפועלים במשמרת הלילה הקטנה שרו ביחד. הם קיבלו אותו במאור פנים, כיבדו אותו בכדור מזון טרי וכששאל איך אפשר לעזור הפנו אותו לחבורת ממלאי האריזות. אוסבר השתלב בעבודה הפשוטה, למד את שיריהם, וכשחש שראשו הצטלל מספיק נפרד מהם לשלום וחזר לאולם השינה.
דנרה התהפכה במיטה, ואוסבר השתרע על המיטה הסמוכה, שאיש לא תפס בהיעדרו. שמחת החיים של הצעירים שלא גדלו תחת שבטם של האאואאים תמיד עודדה אותו והזכירה לו שהיום החיים יפים. הכישרון שלו לשפה המקוללת הביא אותו באופן טבעי לתפקיד המתרגם הראשי. בתוך תוכו הוא קינא מעט בבני המזל שיכלו לבחור עיסוק כלבבם. במפעל כדורי המזון לא חשבו בלי הרף על האאואאים.
~~~~~~~
ביסארו גייס טכנאים ומהנדסים מכל רחבי הנחלה כדי לזרז את העבודה על החללית.
אוסבר נפגש עם קֵיידֶן, מפקדת החללית שכבר עסקה בגיוס הצוות. היא שמחה מאוד לשמוע שיהיו בחללית שני מתרגמים מאאואאית והדריכה את אוסבר אילו חומרים היא צריכה למסע מהספריות המקוללות. "כל תיעוד על כל מסע בחלל שהאאואאים עשו אי פעם מחוץ למערכת השמש," אמרה.
"נכין הכול," אמר אוסבר. "מה לגבי הצוות? תרצי שאעזור באיתור וגיוס?"
"ביסארו דואג לטכנאים," השיבה קיידן. "אני דואגת לאנשי תפעול, רפואה ונשק."
אוסבר הצטמרר לשמע המילה נשק, והזכיר לעצמו שמדובר בנשק להגנה בלבד אם יפגשו בעוד גזע משעבד.
קיידן הרימה גבה. "מה קרה?" שאלה.
"בת כמה את?" שאל אוסבר במקום לענות.
"ארבעים."
"נולדת בדיוק במרד. אני השתתפתי בו."
קיידן הנהנה. "אני מבינה. כמו שאמרתי, אני דואגת לזה. דאג אתה להביא את מי שאתה חושב שתזדקק לו ביצירת הקשר עם אחינו או עם כל גזע אחר."
~~~~~~~
אוסבר הפעיל את כל רשת המתרגמים שלו כדי שיסרקו את הארכיונים בחיפוש אחר שביבי מידע על מסעות מחוץ למערכת השמש. הוא היה אחראי על כמעט 300 מתרגמים שחלשו על יותר מאלפיים ארכיונים וספריות, גדושים במידע חשוב שהאאואאים אספו במשך אלפי שנים. רוב המתרגמים היו בני דורו שלמדו אאואאית מהאאואאים. רק צעירים מעטים רצו ללמוד את השפה המקוללת, ומהם רק בודדים הגיעו לרמתה של דנרה. כמעט 50 מיליון אנשים חיים בעולם ורק שלושים צעירים למדו אאואאית. מה יהיה על המידע אחרי שדור המתרגמים הוותיק ימות? מי ינגיש אותו לאנשים?
אולי הוא ימצא שותפים במולדת, חשב אוסבר. בוודאי חיים שם יותר מחמישים מיליון אנשים. אולי אפילו כמה מאות מיליונים! לא היו להם אאואאים שיטבחו אותם אם התרבו יותר מדי, או ישחטו את ילדיהם כמו שעשו במרד הראשון, הכושל. אולי יימצאו שם אנשים מוכשרים שירצו לבוא לכאן, ללמוד אאואאית ולעזור לתרגם. הוא התעודד.
דנרה לידו פנתה אליו. "מה זה אַבּוֹאוֹאַאֶאַוָוהַה?" שאלה. המבטא שלה היה כמעט מושלם.
אוסבר פנה להביט בה. היא נעצה בו עיניים גדולות ותמימות.
"זו מילה מעניינת," ענה. "בעבר הרחוק היא הייתה מילת גנאי לאאואאי שמפיק הנאה מפגיעה מכוונת באאואאי אחר."
"התכוונת לפגיעה באדם," אמרה דנרה.
"לא, באאואאי אחר."
עיניה של דנרה התרחבו. "הם פגעו בכוונה אחד בשני?"
"כל הזמן," אמר אוסבר. "במקור זה נחשב שלילי. האאואאים שעשו את זה נחשבו פושעים. היו סוגרים אותם במכלאות ומנסים לתקן אותם, ולכן המילה הייתה מילת גנאי. עם השנים המשמעות של המילה השתנתה. כשהייתי צעיר היא ביטאה אומץ וקשיחות. הערצה למי שמעז לפגוע באחרים."
דנרה התנשמה.
"הם היו גזע נורא ואיום," אמר אוסבר. "לא רק כלפינו, גם כלפי עצמם."
"אז בעצם כל בני הדור שלך הם אַבּוֹאוֹאַאֶאַוָוהֶפּ?" היא שאלה.
"לא, דנרה," אמר אוסבר. "אנחנו לא נהנינו ממה שנאלצנו לעשות. המילה הזו מדברת על פגיעה לשם הנאה. היא לא מתאימה."
~~~~~~~
מחשבי החללית, שזכתה לשם "מכורה", הוטענו בכל החומר הרלוונטי שרשת המתרגמים הצליחה לאתר. דנרה נפרדה מקרוביה וחבריה ועלתה על החללית כדי להתחיל למיין את כל החומר. אוסבר נפרד מבניו בקהילת גו וטס לנמל המעבורות כדי לפקח עם קיידן על ההכנות האחרונות למסע. אחד מבניו, שעסק בכריית מינרלים לייצור כדורי מזון, התחנן להצטרף למסע בחושבו שזו מטרתם, לחפש מקורות כרייה חדשים. אוסבר הרגיש בחילה קלה מתעוררת בו מכך שנאלץ לשקר לאדם אחר – ועוד לבנו. אבל לא הייתה לו ברירה. "אתה נחוץ כאן כדי להאכיל את האנשים," אמר. "אנחנו רק עורכים סקר. אם יוחלט לכרות מחוץ למערכת השמש אני מבטיח שאעלה את השם שלך."
הוא אפילו לא יכול להתנחם בכך שייתכן שבאמת יאתרו מאגר מחצבים מתאים. המסלול המתוכנן עקף את כל מערכות השמש שבדרך במהירות שלא תאפשר להם להאט אלא בבזבוז דלק גדול. לא היה להם סיכוי לבצע אפילו סקר שטחי.
קול הדלת הנפתחת בחדר העבודה גרם לו להרים את עיניו מהמסמכים שעבר עליהם. מרין נכנס פנימה, זרועותיו פרושות. "ידידי," אמר. "באתי לראות אתכם יוצאים לדרך ולתת לכם את ברכתי."
אוסבר קם כדי לקבל את פניו ולהחזיר חיבוק. "הכול מוכן והצוות כולו כבר על המכורה," אמר. "אני וקיידן עורכים ביקורות אחרונות. נצא תוך יומיים או שלושה."
מרין סגר את הדלת והתיישב.
"אוסבר," אמר, "אתה מבין עד כמה השליחות שלכם חשובה, נכון?"
"ברור," אמר אוסבר. "להגיע למקום שהאדם התפתח בו, להכיר את אחינו. זה נפלא."
מרין נעץ את מבטו בעיניו. "אז אתה לא מבין את הכול," אמר והחווה לאוסבר על הכיסא שמולו. "תראה, אני אומר לך עכשיו דברים שלא רציתי לומר אפילו למועצה."
אוסבר התיישב.
פניו המקומטים של מרין היו רציניים מאוד. "אני מודאג מאוד," אמר. "המין האנושי מעולם לא היה אלים, אבל בתקופת המרד עשינו מה שהיה צריך לעשות. בשנים הבאות חששתי שיגיע לפה גזע אכזרי כמו הגזע האאואאי, אבל ידעתי שבמקרה הצורך נאחוז בנשק ונילחם."
הוא השתהה לרגע, והבעת פניו התרככה מעט כשהוסיף, "בינתיים עברו 40 שנה של שלווה."
"הצעירים חזקים כמו שאנחנו היינו," אמר אוסבר.
"הם לא!" מרין דפק באגרופו על השולחן. "אנחנו חושלנו במכות והתעללויות. הם לא."
אוסבר מישש את הצלקת הגדולה על זרועו, זכר לאכזריות האאואאים. בטיפולי שמירת הנעורים הוא הניח לרופאים להסיר את הצלקות מפניו, אבל השאיר כמה מהצלקות האחרות. היה חשוב לו להראות אותן לדור הצעיר, שלא ידע את האאואאים.
"הצעירים שלנו עובדים חרוצים, אבל רעיון הלחימה זר להם," המשיך מרין. "אני חושש שיגיע לפה עוד גזע כמו האאואאים, והצעירים הנהדרים שלנו לא יבינו כמה הוא מסוכן עד שיהיה מאוחר מדי."
אוסבר הנהן. "אבל איך זה קשור למולדת?" שאל.
מרין נאנח. "יש שם בני אדם כמונו," אמר. עיניו נצצו. "אחינו! אם תצליח להסביר להם שאנחנו אחיהם, נוכל להסתמך עליהם. אם חלילה יגיע לפה גזע אכזרי נוכל להזעיק אותם לעזרה. וכמובן להפך. במרד כבר הוכחנו שכשבני האדם משלבים ידיים יחד הם מסוגלים להתמודד עם הכול."
"הם יוכלו לעזור לנו?" תהה אוסבר. "לפי רישומי האפואיאה הם יודעים להכין כלים ולבנות באבן. אולי להדליק אש."
"זה היה לפני שלושת אלפים שנה. אני בטוח שהם התפתחו מאז."
"אבל כמה?" תהה אוסבר. "אנחנו למדנו הכול מהאאואאים, ולפני שלושת אלפים שנה האאואאים היו הרבה יותר מתקדמים טכנולוגית מבני האדם במולדת. האפואיאה הייתה פסגת הטכנולוגיה שלהם. מאז הם רק הלכו אחורה."
"אני סומך עליך, ידידי," אמר מרין. "אתה תגיע לשם ותראה במו עיניך מה המצב. אני סומך עליך שתעריך אם אפשר להיעזר בהם, או לפחות ללמד אותם."
"זה נכון," הנהן אוסבר. "כמו שאנחנו למדנו מהאאואאים, נוכל ללמד אותם. יהיה נפלא ללמד את אחינו."
מרין חייך. השניים קמו והתחבקו שוב.
"דרך צלחה," אמר מרין. "הלוואי שיכולתי לבוא איתכם."
"הנחלה צריכה את המנהיג שלה על הקרקע," אמר אוסבר.
~~~~~~~
לאוסבר לא הייתה הרבה עבודה לעשות בזמן שהמכורה התרחקה מהנחלה. הוא עמד עם דנרה באחד מחדרי התצפית והסתכל על כוכב הלכת האפרפר המתרחק במהירות גדלה והולכת.
עיניה של דנרה נצצו. "אף פעם לא חשבתי שאצא למסע ארוך בחלל," אמרה.
"גם אני. גם לא למסע קצר," אמר אוסבר. "לא צריך מתרגמים בחלל. אבל עכשיו… ועוד איזה מסע, למולדת העתיקה שלנו!"
"אתה יודע?" אמרה דנרה, "אני חושבת שאפילו לא באמת האמנתי באגדות העתיקות, על זה שהאאואאים הביאו אותנו מעולם אחר. לא עד שמצאנו את הרישומים של האפואיאה. קשה לי לדמיין אפילו את האאואאים עצמם, או איך שהם התנהגו."
"זה היה נורא," אמר אוסבר. "אני מקווה שאחינו במולדת נשארו חופשיים. שלא רדה בהם גזע דומה והם יכלו לחיות בשלווה כל השנים האלה."
מהנחלה כבר נותרה רק נקודת אור רחוקה. דנרה פתחה שניים מהכיסאות המקופלים הצמודים לקיר והתיישבה על אחד מהם. "מעולם לא הבנתי באמת איך זה שהאאואאים לא גילו שאתם עומדים למרוד," אמרה.
אוסבר התיישב לידה. "למדנו לקח מהמרד הראשון, לפני מאתיים שנה," אמר.
"טבח הילדים," אמרה דנרה.
"כן. בני האדם אז אפילו לא ניסו להשתחרר מהעבדות. הם רק ביקשו שיפור בתנאים, וחוק שיאסור לפגוע בהם באופן שרירותי. האאואאים טבחו את רוב הילדים. הם ידעו מה הנקודה הרגישה שלנו."
הצעירה נרעדה.
"כשמרין אסף אותנו והתחיל לתכנן את המרד השני," המשיך אוסבר, "הוא עשה הרבה מאוד הכנות. הוא הורה לכל בני האדם להיות הכי כנועים וצייתנים במשך כמה שנים. בתקופה הזו הכנו מתחת לאפם מקלטים לילדים, אספנו נשק, התאמנו בו. אז התגבשו הקהילות שלנו. צוותי הניהול האזוריים שהקמנו אז הפכו אחרי המרד להנהגת הקהילות. עבדנו על זה כמעט חמש שנים."
"והאאואאים לא הרגישו?"
אוסבר השמיע צחוק עצוב. "לא, הם היו שאננים לגמרי," אמר. "הם ידעו שהם שברו את רוחנו בפעם הקודמת, ושגם אם נעשה משהו הם יידעו איך לדכא אותנו שוב באותה דרך. כמעט אף אחד מהם לא הבין אדמית, ועל אלה שהבינו דאגנו להשגיח. התיאומים היו קלים. דיברתי עם אנשים על התוכניות שלנו מול עיני האדון שלי. הוא לא ידע כלום."
"מי הוא היה?"
"תעשיין קטן ואכזר," אמר אוסבר. "נולדתי אצלו והוא מאוד שמח שגיליתי כישרון לאאואאית. הייתי שווה המון בשבילו. לא שזה הפריע לו להצליף בי מדי פעם סתם בשביל הכיף שלו," הוא הראה לה את הצלקת על האמה הימנית שלו. "הנה, זה מלילה אחד שבו הוא התרגז על אחד המחולקים שלו שלא היו בבית והוציא את זה עלי. סתם ככה, כי הייתי שם, שקוע בעבודה שהוא הטיל עלי."
" היה קשה להרוג אותו?" שאלה דנרה.
"זה לא היה קל," אמר אוסבר והסיט את מבטו כלפי מעלה. "שנאתי אותו שנאת מוות ועדיין זה לא היה קל." הוא חזר להביט בה ואמר, "אני שמח שלעולם לא תצטרכי להרוג."
היא רק בת 17, הזכיר לעצמו. צעירה. תמימה. היא לא צריכה לשמוע תיאורים מפורטים מדי של המעשים הנוראיים שהוא ובני דורו נאלצו לעשות.
צפצוף נשמע וקולה של קיידן אמר במערכת הקשר של החללית, "אוסבר?"
"כן," אמר אוסבר.
"אנחנו כבר בשולי מערכת השמש. אני משחררת משאבי מחשב."
"תודה." אוסבר פנה לדנרה ואמר, "בואי נלך לתרגם."
היא הנהנה והם הלכו לעמדות העבודה שלהם.
~~~~~~~
אוסבר אמנם היה זקן החללית אך תפקידו היה סמלי בלבד עד שיגיעו למולדת. הפיקוד על המכורה נח כולו על כתפיה של קיידן. אוסבר ניצל את הזמן לתרגל את דנרה בתרגום. הם החלו בדוחות הגיאולוגיים של כוכבי הלכת והירחים הרבים שבמערכת השמש של המולדת. "אולי זה אפילו יעזור לקיידן," אמר.
"בטח," צחקה דנרה. "אנחנו נטוס ישר למולדת ולא נסתכל בכלל הצדה."
"זה טקסט טכני ופשוט יחסית," אמר אוסבר. "נתחיל איתו."
הצעירה החלה לעבוד. היא קראה פסקה, הסבירה לאוסבר כדי שיוודא שהבינה נכון, ואז ניסחה אותה מחדש באדמית. בהתחלה הייתה עבודתה מהוססת ולא פעם היא התקשתה לנסח את כוונותיהם של האאואאים בשפת בני האדם, שהייתה כל כך שונה מהשפה המקוללת. אבל היא הבינה את כל מה שקראה ועשתה את זה במבטא מתקבל על הדעת, וזה היה העיקר. מעולם לא היו לו תלמידים שקלטו אאואאית מהר כמוה. הוא לא ימצא מחליפה ראויה ממנה בשנים המעטות שעוד נותרו לו.
~~~~~~~
אוסבר עמד עם קיידן על הבמה הקטנה בקצה חדר הצוות. רוב צוות הספינה הצטופף בפנים והבודדים שנותרו להשגיח על המנועים ועל הבקרה צפו במתרחש דרך מערכת הקשר הפנימי.
"חברים," אמר אוסבר. דממה השתררה. "אני רוצה להתנצל בשמי ובשם קיידן, מרין וכל מועצת הזקנים על כך שהולכנו אתכם שולל. אנחנו לא טסים לחפש משאבים במערכות שמש זרות."
כל העיניים היו נעוצות בו.
"אנחנו טסים למולדת העתיקה," המשיך. "כוכב הלכת שממנו הביאו אותנו האאואאים לפני שלושת אלפים שנים. אנחנו יודעים איפה הוא ונוסעים לפגוש את אחינו שנשארו שם!"
הצעירים שמולו פערו את פיותיהם. עיניים התרחבו. אנשים התנשמו.
צעירה בחלוק מכונאים הרימה אצבע. "איך אנחנו יודעים איפה המולדת?" שאלה.
"מצאנו את רישומי החללית שהביאה את בני האדם הראשונים לנחלה," אמר אוסבר.
צעיר בבגדי אפסנאי הצביע. "אנחנו באמת טסים לשם? למולדת מהאגדות?"
"כן," אמרה קיידן. "אנחנו טסים לפי המפות העתיקות של האאואאים. זו מטרתנו, ליצור קשר עם אחינו האבודים!"
הצעירים הריעו. בהמשך היום התקיימה מסיבת ריקודים בכל רחבי המכורה. הצעירים שרו ורקדו בחדרים ובמסדרונות.
דנרה אמרה מאוחר יותר, "בעצם אנחנו האחים האבודים, לא? הם נשארו בבית. אנחנו אלה שנלקחו ממנו."
~~~~~~~
עבר זמן עד שאוסבר הצליח לשבת שוב עם דנרה על התרגומים. צוות הספינה הצעיר, שעד כה התעלם ממנו בנימוס, הציף אותו כעת בשאלות על תקופת המרד, על האאואאים ועל ספריותיהם. הוא עבר מאגף לאגף כדי לאפשר לכולם את ההזדמנות לשמוע ממנו את כל מה שרצו.
כשחזר לבסוף לעבודת התרגום הוא גילה שדנרה התקדמה כבר לא מעט בכוחות עצמה. הוא שמח לגלות שהתרגום שלה מדויק, אם כי היה עליה לשפר מעט את ניסוחיה באדמית.
כן, היא תחליף אותו היטב בתפקידו, אבל תהיה לה רשת מתרגמים קטנה מאוד להפעיל אחרי שהוותיקים ימותו. הם לעולם לא ישתלטו על כמויות החומר הלא מתורגם שהאאואאים השאירו אחריהם. אולי הוא דואג לחינם. הרי הם עומדים להגיע למולדת. הוא בוודאי ימצא עוד אנשים שירצו ללמוד אאואאית. הוא היה בטוח בזה.
~~~~~~~
הכוכב היישר לפנים הלך וגדל ואורו התחזק. הם התקרבו במהירות אדירה למערכת השמש של המולדת.
"התחלת תמרוני האטה," הודיעה קיידן במערכת הכריזה.
אוסבר לא הצליח לכבוש את סקרנותו והלך אל חדר הבקרה. צוות הניהוג ישב במעגל, כל אחד בעמדתו. במרכז ישבה קיידן על כיסא מסתובב. צגי ענק מסביב הראו גרמי שמיים וכוכבים רחוקים.
אוסבר נופף לקיידן, שהנהנה אליו בתגובה, והתיישב על כיסא צדדי.
"האטה שתי יחידות," אמרה אחת מחברי הצוות.
לאוסבר לא היה מושג מה זה אומר. "איפה אנחנו?" שאל.
"עברנו את שולי מערכת השמש," אמרה קיידן, "ואנחנו חולפים עכשיו על פני כוכבי הלכת החיצוניים ומאטים."
"האטה ארבע יחידות."
"שוֹרֵב, איך ההתאמה למפות של האאואאים?" שאלה קיידן.
צעיר בעל מבט חודר ואף מחודד תקתק משהו על הצג שמולו. עיניו התרוצצו בין שני צגים.
"בינתיים ההתאמה טובה," אמר. "אני קולט בסורקים ענק גזי עם טבעות, שתואם את מה שהאאואאים סימנו במפה. אותו גודל, אותו מרחק מהשמש, בערך אותו קוטר טבעות."
"אתה יכול לחשב איפה המולדת אמורה להיות?" שאלה קיידן.
"לא. אנחנו צריכים להתקרב ולראות."
"האטה שש יחידות."
אוסבר נזכר בתיאורי הטבעות שקרא ברישומי האפואיאה. הוא חש דגדוג מתגבר בבטנו. הם נמצאים במערכת השמש שעליה הוא קרא. עוד מעט יגיעו למולדת. הרגע הזה מגיע! המולדת העתיקה, עם אגני המים הגדולים והמלוחים, הצמחים הירוקים, האחים שמחכים לשובם הביתה.
אחד הצגים הראה את הענק הגזי עם הטבעות המרהיבות כשחלפו לידו.
"אנחנו עומדים לחלוף ליד עוד ענק גזי שאני מזהה מהמפות," אמר שורב. "הוא ענק. יש לו כמה ירחים, די גדולים. גם הם מופיעים במפות."
"אחר כך יש מקבץ אסטרואידים, נכון?" שאלה קיידן.
"כן," אמר שורב. "אחריהם יש כוכב לכת קטן יותר. כנראה כוכב הלכת המדברי מהמפות, אבל הוא בצד השני של השמש עכשיו אז לא נחלוף לידו. הבאה בתור צריכה להיות המולדת."
"האטה שמונה יחידות."
"אלינה, אפשר כבר לקבוע מסלול אל המולדת?" שאלה קיידן.
"כן," אמרה. "אני קובעת מסלול."
"אל תשכחי להתחשב באסטרואידים," אמר שורב.
"תיזהר!" אמרה אלינה, אבל חייכה.
שורב צחק.
אוסבר כיווץ את גבותיו. משהו הציק לו בבדיחה הזו והוא לא ידע מה.
"האטה עשר יחידות."
אוסבר רצה לשאול מה זה אומר, אבל לא רצה להפריע.
הצגים הראו תמונות מרהיבות של כוכבי לכת וגרמי שמיים.
"קיידן, משהו לא מסתדר לי," אמר שורב.
"מה?" היא ענתה.
"לפי המפות של האאואאים אמור להיות למולדת ירח אחד," אמר שורב. "אני כבר קולט את המולדת בסורקים, ובאמת יש סביבה ירח אחד גדול, אבל גם עוד המון ירחונים קטנים. הירחונים הקטנים לא מופיעים בתיאורים."
"ממה הם עשויים?" שאלה קיידן.
שורם שיחק בלוח הבקרה שלו. "אני בודק," אמר.
"האטה ארבע עשרה יחידות."
"בעיקר מתכות, אני חושב," אמר שורב.
"אולי הם לוויינים מלאכותיים?" הציע אוסבר. "אולי אחינו שלחו אותם לחלל בעצמם?"
"יכול להיות," אמר שורב, "אבל אני לא קולט מעגן חלליות או מבנים מספיק גדולים לאנשים."
"הגענו למהירות גישה."
"אלינה, עברי למצב האזנה," אמרה קיידן. "אם אחינו מסוגלים לשלוח לוויינים לחלל, אולי הם יכולים גם לזהות אותנו מתקרבים וינסו ליצור איתנו קשר."
"לסרוק הכול?" שאלה אלינה.
"כל מה שאפשר. גלי רדיו, פרצי קרינה, תנודות כבידה, הכול. אנחנו לא יודעים במה אחינו משתמשים לתקשורת."
אלינה זקפה לרגע את גבותיה. לבסוף אמרה, "בסדר גמור," בקול נמוך. אוסבר הניח שהמשימה פחות פשוטה מכפי שחשב. היא הרכיבה אוזניות ושקעה בלוח הבקרה שלה.
דממה השתררה. כעבור זמן מה העז אוסבר לשאול שוב, "עוד כמה זמן נגיע?"
"אנחנו במהירות גישה עכשיו," אמרה קיידן. "עוד כמה שעות."
אם כך, אפשר ללכת לשירותים. ואולי להביא אוכל לצוות בחדר הבקרה. הם נראו עסוקים מכדי לקום.
כשחזר עם כדורי המזון הכול נראה אותו דבר. אלינה עם האוזניות מול הצג שלה, שורב מול המסך שלו. המפקחת על ההאטה נמנמה בכיסא שלה.
אלינה חייכה כשהגיש לה את כדורי המזון. "תודה, אני צריכה את זה," אמרה ולקחה שניים. קיידן הנהנה אליו בתודה ולקחה גם היא. אוסבר הגיש את הצלחת לשורב.
"תשמעו," אמרה אלינה בין נגיסה לנגיסה, "האחים שלנו מפטפטים בלי סוף בגלי רדיו. יש רעש בלתי פוסק בכל התדרים, אבל הם כנראה מכוונים רק לפני המולדת. השידור חלש ואי אפשר להפריד ביניהם. אולי כשנתקרב…" היא השתתקה. כמה פירורים נפלו מפיה כשפערה אותו.
"אלינה?" שאלה קיידן והזדקפה.
"אני חושבת שהם גילו אותנו," אמרה אלינה. "המחשב איתר תדר בעוצמה גבוהה בהרבה מרעש הרקע, כאילו משדרים אותו אלינו. אני קולטת אותו מצוין."
"מה הם אומרים?" שאל אוסבר.
"רגע, אני צריכה לכייל את האותות. אני מחפשת שידור של קול אנושי." היא סידרה את האוזניות על ראשה והתעסקה עם המחוונים. כולם הסתכלו רק עליה.
אם זה יהיה אנושי, חשב אוסבר, אבל לא אמר דבר. הוא זכר את אזהרתו של מרין שאולי גזע אחר התיישב במולדת בהיעדרם ודמיין את קולם החורק של האאואאים חסרי הלשון ועצמות התהודה.
לבסוף אלינה חייכה חיוך ענק. "הצלחתי! אני שומעת קול אנושי!" הכריזה.
היא הסירה את האוזניות והניעה את אצבעה. קול של גבר אנושי דיבר בחלל החדר.
"הוא באמת אנושי," זעקה הבקרית. כולם הריעו.
"שקט," צעק אוסבר. דממה נפלה. "אלינה, תשמיעי את זה שוב, לא שמעתי מילה ממה שהוא אמר."
אלינה הניעה את אצבעותיה שוב והקול חזר לדבר. אוסבר לא הבין אף מילה והמבטים המבולבלים סביבו הראו לו שהוא לא היחיד. הוא לא ידע באיזו שפה דיבר האיש, אבל ידע שזו לא אדמית. "מצאנו את אחינו, ואנחנו לא יכולים לדבר איתם?" מלמל.
"מה נעשה?" שאלה קיידן. "על זה לא חשבנו. אנחנו יכולים לשלוח רכב נחיתה, אבל אם אחינו לא יידעו שבני אדם באים לפגוש אותם הם עלולים להיבהל."
"לא, אי אפשר להסתכן," הסכים אוסבר. "אולי הם הותקפו בעבר בידי גזע דמוי אאואאים. אולי אפילו נשארו אצלם סיפורים על האאואאים שלקחו מכאן את אבותינו. אנחנו חייבים להבהיר להם שאנחנו בני אדם לפני שאנחנו נוחתים."
הוא סירב להתייאש. "אולי מישהו שם יודע אדמית," הציע. "אלינה, אנחנו יכולים לשלוח להם הודעה בחזרה?"
"כן, אני יכולה להחזיר תשובה באותו תדר," השיבה.
"אז אני אקליט להם הודעה קצרה."
אוסבר הסביר בכמה משפטים מי הם ומאין באו. לא היה טעם להשקיע בסיפור ארוך לפני שיידעו שמבינים אותם. אלינה שלחה את התשובה.
"במרחק הנוכחי שלנו יעבור זמן עד שנקבל תגובה," אמרה אלינה.
"למה?" שאל אוסבר.
"השדר יצטרך כמה דקות כדי להגיע למולדת, ואז יעבור זמן עד שהם יכינו לנו תשובה, ועוד כמה דקות עד שהתשובה שלהם תגיע. אני אקרא לך כשהם יענו."
~~~~~~~
אוסבר ניסה לעבוד בחדרו על תרגום של רשומה אאואאית אך לא הצליח להתרכז. הוא הסתובב בחללית כסהרורי עד שחזר לחדר הבקרה. אלינה ושורב ישבו זה ליד זו, ראשיהם צמודים.
קיידן הרימה את ידה כדי לבקש שקט ואז סימנה לו להתקרב.
"קיבלנו תשובה," לחשה, והחוותה בסנטרה לעבר אלינה ושורב כמתרה בו לא להפריע להם. "עדיין אי אפשר להבין אותה, אבל אחריה הגיעו אותות שאינם יכולים להיות שפה מדוברת. אנחנו חושבים שמדובר בקידודי תמונה כלשהם. אלינה ושורב מנסים לפענח אותם."
"לא הבנתי," אמר אוסבר.
"קיבלנו הרבה אותות," אמרה קיידן. "אנחנו חושבים שאלה תמונות אבל לא יודעים להרכיב אותן כי אנחנו לא יודעים לפי איזה מפתח הם הורכבו. המחשב מנסה להרכיב את האותות בכל הדרכים האפשריות. יש מיליארדים כאלה. כל פעם שהוא מאתר תבנית מוכרת הוא מראה את התמונה לשורב ואלינה והם נותנים לה ציון איכות שעוזר למחשב להתמקד. אני מקווה שעוד מעט יהיה לנו המפתח."
אוסבר הדחיק את הדחף לכסוס את ציפורניו. במקום זה הוא סקר את הצגים שהציגו את כוכבי הלכת הקרובים.
"את חושבת שאחינו התיישבו בכוכבי הלכת כאן?" שאל.
"לא," אמרה קיידן. "הלוויינים מסביב למולדת קטנים, ואין שום מקור משמעותי אחר לשידורי רדיו במערכת השמש חוץ מהמולדת. אילו היו מושבות מחוץ למולדת הייתה תקשורת הדדית. לפי הגודל והאופי המשוער של הלוויינים אני חושבת שהם עדיין לא מסוגלים לזה."
"הם היו צריכים לגלות לבד את כל מה שאנחנו למדנו מהאאואאים," אמר אוסבר. הוא חש גאווה כלפי אחיו המוכשרים. היצורים שתוארו בכתבי האאואאים בקושי ידעו להבעיר אש ולבנות באבן. והנה הם, רק שלושת אלפים שנה לאחר מכן, שולחים לחלל עצמים מלאכותיים לרווחת המולדת.
"אני חושבת שיש לנו סרטון," אמרה אלינה. אוסבר פנה להביט בהם וראה את שורב מהנהן. "זיהינו את התמונות," היא המשיכה, "ואם מחברים אותן ברצף ומקרינים אותן במהירות מקבלים סרטון שלם. זה עוד לא מושלם, אבל המחשב הולך ומשתפר."
היא לחצה על מקש ותמונה עלתה על אחד הצגים. גבר בבגדים כהים ומחוטבים שכיסו את כל גופו עמד מאחורי שולחן גדול, כשמאחוריו יריעת בד מפוספסת בגווני אפור תלויה ממוט. קישוט מוזר. לא היה ספק בזהותו – מדובר בבן אדם. אוסבר חייך. שפתיו של האיש נעו בדממה.
"אמור להיות קול מחובר לזה?" שאל אוסבר.
"לא פענחנו עדיין איך לחבר את הקול לתמונות," אמר שורב. "אבל ממילא אנחנו לא מבינים אותו."
האיש כנראה ידע שהם לא יכולים להבין אותם. הוא הציג תמונות של בני אדם. אנשים כהים, אנשים בהירים, בעלי עיניים עגולות, בעלי עיניים מלוכסנות. בגדיהם היו מגוונים. חלקם התעטפו ביריעות בד כמו אנשי הנחלה, אבל היו גם סגנונות שונים מאוד של בגדים שאוסבר לא העלה בדעתו שאפשר לעצב כמותם. האיש הציג בעלי חיים שאינם אנושיים, הרבה מהם, וצמחים יפהפיים בצבעי השחור והלבן שהמחשב הצליח להציג. התמונות הבאות היו של מבנים קטנים וגדולים, מכוסי צמחייה או בנייני זכוכית בוהקים. האיש חזר לדבר אל המצלמה, ופרש את ידיו כמבקש לחבק אותם. הוא החווה בידו תנועה מבחוץ פנימה. הזמנה?
"אני חושבת שהוא מזמין אותנו לנחות," אמרה אלינה.
"וזה עוד לפני שהוא יודע שאנחנו בני אדם," אמר אוסבר. הוא חש את ההתרגשות גוברת בתוכו. "אלינה, את יכולה לצלם אותי ולשלוח להם סרטון שמקודד בצורה שהם יוכלו להבין?"
~~~~~~~
אוסבר דיבר באדמית למצלמה, אף על פי שהניח שאיש לא יבין אותו. הם הראו כמה מאנשי החללית, ותמונות של הנחלה, של האנשים החיים עליה, מבנים, מפעלים וצמחייה. לסיום הוא הראה תמונה של המכורה מבחוץ ואז הוציא ממנה כדור קטן שסימל את רכב הנחיתה, והטיס אותו באצבעותיו לעבר המולדת. הוא קיווה שיבינו שהוא מקבל את הזמנתם.
~~~~~~~
עד שנקלט המסר הבא, המכורה הגיעה אל המולדת. קיידן החליטה לרחף סביבה במסלול מעל הירח הגדול, כך שהוא יסתיר אותה מהלוויינים הקטנים שהקיפו את המולדת וממכשירי גילוי וסריקה שאולי נמצאים בכוכב הלכת.
"אנחנו עדיין לא בטוחים שאין שם עוד גזע," הסבירה. "אנחנו גם לא יודעים מה עלול לפגום בפעולת הלוויינים ולא רוצים לגרום לאסון אם אחד מהם ייפול באזור מיושב. מסלול בגובה הזה לא יכול להזיק."
המיקום הזה אמנם היה עלול ליצור בעיות תקשורת עם המולדת, אבל המסר החדש שהתקבל משם כבר נמצא בעבודת פענוח ואיתו הוראות הניווט לרכב הנחיתה. הפעם האיש לא ניסה לדבר. הוא הציג כדור שכנראה סימל את המולדת. על פני השטח החלקים כמים סומנו גושי האדמה הגדולים שאוסבר הכיר מהתיעוד של האפואיאה. האיש הצביע על גוש האדמה שעליו היו אמורים לנחות. באמצעות חפצים קטנים הוא הראה משהו מתקרב אל המולדת, ואז כלי מעופף ממריא מפני המולדת, פוגש את הרכב המתקרב ומלווה אותו לנחיתה על היבשה שהצביע עליה קודם.
"אוסבר," אמר שורב, "אני יכול להטיס את רכב הנחיתה? אני ממש רוצה. בבקשה." הוא חייך חיוך נלהב ועיניו נצצו.
כולם כמובן רצו להצטרף למשלחת הראשונה שתפגוש את אחיהם. אוסבר החליט לקחת את שורב ואלינה, מאחר שהוכיחו מיומנות מעולה בפענוח השדרים של אחיהם. גם את דנרה הוא צירף. הם יצטרכו ללמוד את שפת אחיהם, ומי כמוהם מיומן בתרגום שפה זרה.
אוסבר ראה את המצוקה במבטו של ביסארו כשבא לבקש ממנו טכנאי או טכנאית שיוכל לטפל במקרה הצורך בתקלות ברכב הנחיתה.
"לא יהיה חכם מצד המהנדס הראשי של החללית לרדת, נכון?" שאל.
"אם תקרה תקלה על המכורה המהנדס הראשי חייב להיות עליה," אמר אוסבר.
ביסארו נאנח. הוא הסתובב וצעק, "רַיְינוּ, אתה רוצה להיות הטכנאי של רכב הנחיתה? להצטרף למשלחת?"
בחור גבוה בחלוק מכונאים מלא כתמי שמן התקרב אליהם תוך שהוא מנגב את ידיו במטלית.
"מה אתה חושב?" שאל בקול עמוק.
ביסארו הנהן. "אם רכב הנחיתה יתקלקל, האיש הזה יתקן אותו," אמר לאוסבר.
"אני אלך להכין ערכת עבודה," אמר ריינו ופנה ללכת.
"ותחליף את החלוק בבגד נקי," קרא ביסארו אחריו. "צריך לכבד את אחינו."
~~~~~~~
מראה המולדת המתקרבת היה מרהיב. כולם פרט לשורב שהיה על ההגאים נצמדו לחלונות וצפו בכוכב הלכת הכחלחל עם הפסים הלבנים מתקרב אליהם. הוא היה שונה כל כך מהצבע החום אפור של הבית.
"זה ענקי," אמרה דנרה.
"למעשה הנחלה גדולה יותר," השיבה אלינה. "לא בהרבה. הכבידה פה קצת יותר נמוכה."
"היא לא נראתה גדולה יותר כשעזבנו," אמרה דנרה.
"אשליה אופטית. וגם התרחקנו מהר מאוד."
"כולם לשבת ולהתחגר," קרא שורב בקול. "אנחנו נכנסים לאטמוספירה."
אוסבר והצעירים התיישבו בכורסאות והניחו לחגורות להתהדק סביבם.
תחושת המשקל נעלמה כששורב הפסיק את הכבידה המלאכותית ואוסבר חש את החגורה עוצרת אותו מלרחף. אבל זה נמשך רק זמן קצר, כי הרכב נכנס לאטמוספירה והחל להיטלטל. מהזווית הזו הוא לא היה יכול להציץ החוצה מהחלון, אך הצג שמולו הראה את מה ששורב ראה מתא הטייס. המון כחול.
"הצבע הכחול זה מים," הסבירה אלינה לכולם. "יש פה המון מים על פני השטח, לא כמו בנחלה."
"והם מלוחים, נכון?" שאל ריינו.
"כנראה."
"אז מה אחינו שותים?"
"יש מקווי מים ראויים לשתייה בגושי האדמה," אמרה אלינה.
"למה לשים מלח במים?"
"הכחול הזה יפהפה," אמרה דנרה. "אני כבר אוהבת את המקום."
הצג הראה כתם כהה בתוך הכחול והלבן, והוא הלך וגדל ככל שהנמיכו. זה היה בוודאי גוש האדמה שעליו הצביע האיש במסר.
שורב אמר מלפנים, "אני רואה את כלי הרכב המעופפים שאמורים לפגוש אותנו. אני אטוס אחריהם."
אוסבר ראה על הצג שני כלי טיס מאורכים חגים בקשת גדולה וטסים הלאה מהם. רכב הנחיתה התאים את מהירותו אליהם ועקב אחריהם. הם חלפו בתוך שכבה לבנה עבה של אדי מים, וכשהגיחו ממנה ראו את הקרקע הרבה יותר טוב.
"תראו איזו קהילה גדולה," אמרה דנרה למראה בתים קטנים רחוקים שהתפרשו על שטח עצום. "כמה בני אדם חיים במולדת?"
"לא היו פה אאואאים שיהרגו אותם כשהתרבו יותר מדי," הסביר אוסבר.
"הם בטח מיליארדים," אמר ריינו.
הקהילה נשארה מאחוריהם. הקרקע כבר הייתה קרובה למדי, ואוסבר ראה המון ירוק, כמו בתיאורי האפואיאה. שני המטוסים שלפניהם פנו לשני כיוונים נפרדים ובמקומם הגיעו שני כלי רכב מעופפים קצרים ואטיים יותר. שורב תיקן את המסלול שלו כדי לטוס בעקבותיהם. אוסבר ראה פסים שחורים חוצים את הירוק והחום של הקרקע. הם התקרבו לקובץ מבנים, קהילה קטנה שהייתה כנראה היעד שלהם. שני כלי הרכב עצרו באוויר מעל שטח פתוח צמוד לקובץ המבנים.
"אני רואה שני קווים מצטלבים לבנים מצוירים על המשטח," הודיע שורב. "אני מניח שהם רוצים שננחת כאן. היכונו לנחיתה."
הרכב הנמיך בחדות, אוסבר חש לרגע את בטנו קופצת, ואז חבטה עדינה בקרקע. הם הגיעו. החגורות נפתחו. דנרה קפצה ראשונה מהמקום ודילגה לרגע באוויר לפני שנחתה על הרצפה.
"תיזהרו," אמרה, "באמת טיפה יותר קל פה ממה שאנחנו רגילים."
אוסבר קם בזהירות והרגיש שהשיל מעט ממשקלו. צעדיו אל החלון היו קלים. הוא ראה אחד מכלי הרכב המעופפים נוחת לימינם. היה לו מדחף גדול שהסתובב מעליו במהירות.
"מעניין," אמרה אלינה מאחוריו. "הם טסים בעזרת כוח עילוי."
"בעזרת מה?"
"שיטת טיס פרימיטיבית שמשתמשת בהפרשי לחץ אוויר," אמרה אלינה. "גם האאואאים השתמשו בה לפני שפיתחו את התעופה המגנטית כבידתית."
שורב הזמין אותם להצטרף אליו בתא הטייס. הוא הצביע החוצה מהחלון. "תראו את משלחת קבלת הפנים שהכינו לנו," אמר.
אוסבר הביט וראה אדם אחד מתקרב אליהם ברגל. עוד אנשים היו מאחוריו, אבל רחוקים מאוד.
"רק אחד?" שאל ריינו.
"הם נזהרים," אמר אוסבר. "בצדק. הם לא יכולים להיות בטוחים שאנחנו בני אדם, אחים שלהם. ככל שהם יודעים אנחנו עלולים להיות אאואאים מחופשים."
"איכס," מלמלה אלינה.
"אז נצא ונראה להם מי אנחנו," אמרה דנרה וחייכה.
"עדיין אין לנו שפה משותפת איתם," הזכיר להם אוסבר. "ארבעתנו נצא. שורב, אתה נשאר בפנים. אם יקרה משהו רע תמריא מיד, תחזור למכורה ותעשה מה שקיידן תחליט. היא ממלאת המקום שלי."
שורב הנהן.
אוסבר פנה אל הדלת. הוא חש את לבו מפרפר כשקירב את ידו אל כפתור הפתיחה של הדלת. הוא עומד לדרוך על אדמת המולדת העתיקה, הראשון מבני הנחלה שיפגוש את אחיהם. הוא עצם את עיניו ושאף עמוקות. איש מהצעירים לא אמר דבר. לבסוף הוא פקח את עיניו והביט בהם. פניהם היו מתוחים ועיניהם נצצו. אוסבר מילא את ריאותיו ולחץ על כפתור הפתיחה. הדלת נפתחה והוא פסע החוצה אל אוויר המולדת, אל אור השמש הצהובה מדי והשמיים התכולים מדי שלה.
"למה השמש כל כך צהובה?" שאלה דנרה.
"זה קשור להרכב האוויר באטמוספירה," אמרה אלינה. "הוא קצת שונה פה, אבל ראוי לנשימה."
"היא בטח מתאימה לנו יותר מהאטמוספירה של הנחלה," אמר ריינו.
האדם שצעד לקראתם כבר התקרב מספיק כדי שאוסבר יזהה אותו כאיש מההודעות שהתקבלו בקשר. לאור היום, מחוץ לסרטון שהמחשב לא פענח כראוי את הצבעים שלו, אפשר היה לראות שעורו בהיר מאוד, כמו חלק מהאנשים שצולמו על האפואיאה. שערו וגבותיו היו צהבהבים. עיניו היו עגולות וגדולות יחסית לאנשי הנחלה. בגדיו הכהים עוצבו בהתאם לצורת גופו ועטפו בנפרד כל גפה. לא היה ברור איך לובשים אותם. נעליו היו עשויות מחומר חלק מבריק.
אוסבר הלך לקראתו, והצעירים אחריו. הם עצרו פנים אל פנים במרחק לא רב. האיש הרים את ידיו מולם ופרש כפות ריקות. אוסבר לא ידע מה התנועה מסמלת או מה מקובל כאן כברכת שלום. הוא חזר על התנועה.
האיש אמר כמה מילים. אוסבר הצביע על עצמו ואמר, "אוסבר."
האיש חזר אחריו, עיניו מצומצמות ובוחנות. אוסבר פנה אל הצעירים והציג גם אותם. האם הוא מבין שמדובר בשמותיהם? הוא הצביע שוב על עצמו וחזר על שמו, ואז החווה בידו לעבר האיש והמתין. חיוך קטן עלה על פניו של האיש. הוא אמר, "אִיאָן."
אוסבר הרים יד אחת ואמר "איאן", ואז את השנייה ואמר "אוסבר". הוא שילב את אצבעותיו. איאן חזר גם הוא על התנועה. הוא לא הבין את מה שאוסבר ניסה להבהיר לו. אולי חשב שזו ברכת שלום.
דנרה אמרה מאחוריו, "לא נצליח ככה להסביר להם מי אנחנו. אפילו לא נצליח לבקש מהם ללמד אותנו את השפה שלהם."
"סבלנות, דנרה," אמר אוסבר. "תחשבי שהם היו מגיעים אלינו. גם לנו היה לוקח זמן להבין."
איאן אמר משפט. ואז עוד אחד שנשמע מעט שונה. ואז משפט שלישי שנשמע לגמרי אחרת. אוסבר הבין שהוא מנסה שפות שונות. בכמה שפות מדברים אנשי המולדת?
דנרה חדת האוזן הבינה את זה גם היא ואמרה, "אולי תנסה לדבר אליו באאואאית?"
"מה הסיכוי שהם יודעים את השפה?" שאל, אבל לא היה מה להפסיד. הוא אמר, "אאואיבּיאו איהיהווה?" האם אתה מבין אותי?
איאן נרתע מעט אחורה. נראה שצליל האאואאית הבהיל אותו. הוא פלט כמה מילים לתוך מתקן כמעט בלתי נראה שהוסתר בבגדיו, ואז פרש את ידו בתנועת הזמנה והזמין אותם לבוא למבנה בסוף השטח הפתוח. האנשים שעמדו שם, לבושים בבגדים זהים, הסתדרו בשני טורים ויצרו מעבר שהוביל אל פתח המבנה. גם הבגדים שלהם עטפו את הגפיים ועוצבו בהתאם לצורת הגוף, אבל היו שונים מאלה של איאן. בידיהם הם אחזו במוטות מתכת שאוסבר לא היה בטוח מה טיבם.
"מה זה?" שאלה אלינה מאחור. אוסבר הביט בה וראה שהיא מצביעה למעלה. כשהפנה את מבטו הוא ראה חיה מרחפת מעליהם. הוא התרשם. מעולם עד כה הוא לא ראה יצור חי שיודע לרחף.
"ציפור," אמר איאן. אוסבר חזר על המילה, ושמע את דנרה חוזרת עליה גם היא. הם נכנסו מבעד לדלת הפתוחה ואת אור השמש הצהבהב החליף אור מנורות מלאכותי לבן שהזכיר את השמש של הנחלה.
בתוך חדר גדול עמד שולחן ועליו חפצים צבעוניים שאוסבר לא ראה מימיו. אנשים עמדו סביב השולחן והביטו בהם בפנים נרגשים. איאן הוביל אותם אל השולחן ואמר מילה. אוסבר לא הבין מה עליו לעשות בחפצים. הוא נטל אחד מהם בידו. הוא היה אדום, עגול וחלק למגע ובקצהו היה עלה ירוק. צמח כלשהו?
"תפוח," אמר איאן. הוא לקח אחד אחר, נגס בו, בלע, וחזר על המילה.
"זה כדור מזון," אמר ריינו.
"אם הוא יכול לאכול את זה, אז גם אנחנו," אמר אוסבר ונגס בתפוח. טעם רטוב נהדר מילא את פיו, כזה שלא טעם כמותו כנראה מאז שינק משדי אמו. המרקם היה קשה ומוצק והתפוצץ בפה בכל נגיסה. הוא מעולם לא חש דבר כזה בפיו.
"זה כדור המזון הכי מוצלח שאכלתי," אמר לאנשיו. "אתם חייבים לטעום."
הצעירים ניסו גם הם, ואוסבר שמע אותם גונחים בהנאה.
"שאקח כמה מהם לבדיקה במכורה?" הציע ריינו. "הבאתי שקית."
"רעיון טוב," אמר אוסבר. ריינו אסף כמה מהתפוחים לתוך שקית בד.
"יש לי כמה כדורי מזון," אמרה אלינה. "שאציע להם?"
"כן, למה לא?" אמר אוסבר. אלינה הוציאה מכיסה כדור מזון והושיטה אותו לאיאן, שלקח אותו במבט מבולבל. אלינה הוציאה אחד נוסף והכניסה לפיה כדי להדגים עבורו. איאן אמר משהו לאנשים האחרים, ונגס חתיכה קטנה מכדור המזון. כמעט מיד העווה את פניו וירק אותו. אוסבר והצעירים פרצו בצחוק. איאן הושיט את הכדור הנגוס לאחד האנשים האחרים ואמר כמה מילים, אולי התריע בפני חבריו לא לנסות לאכול ממנו.
אוסבר נגע בשולחן ואמר את המילה באדמית. הוא הצביע על איאן, ואז על פיו. איאן אמר מילה ואוסבר חזר אחריה. דנרה אמרה אותה מאחוריו. איאן הנהן. הוא הצביע על הרצפה ואמר מילה אחרת.
"שאקליט את זה?" הציעה אלינה.
אוסבר הנהן. הם יוכלו ללמוד את שפתם של האחים כדי לדבר איתם.
השיעור נמשך. אוסבר ודנרה קלטו את המילים במהירות. איאן לימד אותם את שמותיהם של חפצים, איך קוראים לאיברי גוף, כן ולא, פעלים בסיסיים כמו הליכה, אכילה ונשימה. אוסבר קלט את המילה שאחיהם השתמשו בה כדי לתאר בני אדם. הוא החווה בידו על חברי המשלחת שלו ואמר אותה.
"לא," אמר איאן. "אנחנו בני אדם. אתם – " והוסיף מילה שאוסבר לא שמע עדיין.
אוסבר סימן שברצונו לצייר ואחד האנשים הביא גיליון מחומר רך וכלי כתיבה.
אוסבר צייר עיגול. הוא הצביע על הרצפה, אמר "מולדת" וצייר בני אדם ליד העיגול. איאן אמר את המילה שכנראה הייתה שמה של המולדת בשפתו.
אוסבר צייר בצד השני של הגליון עיגול אחר, אמר "הנחלה", הצביע עליו ועל הצעירים, ואז על העיגול. איאן הנהן. אוסבר צייר אאואאי ליד הנחלה, ניסה להראות את המוצקות שלהם, הקווים הגסים, העצם הבולטת בבטנם שהגנה על מוחם, פתחי הנשימה והדיבור שבפניהם והפתח למזון שבחזיהם.
"אאואאים," אמר. איאן עקב אחריו בריכוז. אוסבר צייר קו מהאאואאי אל המולדת, הקיף שניים מבני האדם שצייר קודם, ואז צייר קו בחזרה אל הנחלה, ואז צייר שם כמה בני אדם.
"בני אדם," אמר. איאן הנהן. אוסבר מחק את האאואאי, ואז החווה שוב עליו ועל הצעירים ועל בני האדם החדשים שצייר בנחלה.
"אנחנו בני אדם," חייך.
~~~~~~~
"אני לא בטוחה שאיאן הבין את הציורים שלך," אמרה אלינה, כשכבר היו בחזרה ברכב הנחיתה והתכוננו לישון על המיטות המתקפלות. זה היה יום ארוך מאוד, שהתארך עוד יותר בגלל חוסר ההתאמה בין מחזור השינה של חברי המשלחת לזה של המקום שבו נחתו. אוסבר חשד שגם היממה של המולדת מעט ארוכה יותר מזו שהיה רגיל אליה, אבל היסס להפגין את בורותו.
"השפה שלהם ממש קלה," אמרה דנרה לשורב, שניסה להקשיב להקלטות של אלינה וקימט את מצחו. "כמעט לכל מילה שלנו יש מילה מקבילה אצלם. סדר המילים קצת שונה. מאוד פשוט יחסית לאאואאית, עם המשפטים המטורפים שלה."
"אני לא זוכר כמעט כלום ממה שהוא לימד אותנו," אמר ריינו.
"אני זוכרת הכול," אמרה דנרה. "עוד כמה ימים כאלה נוכל לדבר איתם."
"הם הבינו שאנחנו בני אדם?" שאל שורב.
"אנחנו לא בטוחים," אמרה אלינה. "אוסבר ניסה לצייר להם את זה."
"אתה חייב לאכול מזה," ריינו הושיט לשורב תפוח.
שורב פיהק. "אולי מחר," אמר. "לכם אולי היה יום מעניין, אבל אני השתעממתי."
"כדאי שכולנו נישן," הסכים אוסבר.
~~~~~~~
הוא היה רק בן שבע או שמונה. האדון שלו בדיוק סיים להתחלק. המחולק הטרי עוד התעוות על רצפת אחד החדרים כשמוחו החדש מנסה להבין שהוא קיים. האדון הסתובב בבית עצבני לאחר שאיבד שליש ממשקלו לטובת המחולק. הוא שנא להתחלק. הוא שנא את המחולקים שלו והתקומם על החובה לדאוג להם עד שמוחם וגופם יסיימו להתעצב. אוסבר היה בטוח שהוא שונא גם אותו וניסה להתחבא בגומחה עד יעבור זעם. הוא ידע שהאדון יסתובב כך במשך שעות, עד שיתעייף, ואז ישקע בקיפאון החלמה למשך כיום ורק לאחר מכן יפסיק להיות גם משוגע וגם אכזר ויחזור להיות רק אכזר כרגיל.
אמו צעקה. אוסבר הרגיש את דמו קופא בעורקיו. האדון צרח עליה שתביא לו מכל גז הרגעה. השפה שלו הייתה מבולבלת ואמו דיברה מעט מאוד אאואאית. לא היה לה סיכוי להבין מה הוא רוצה. אוסבר שמע אותה צורחת שוב. כנראה האדון מכה אותה. לא הייתה ברירה, הוא חייב לצאת ולתרגם עבורה, להגן עליה.
אוסבר חישל את עצמו לקראת המכות שידע שיקבל במקום אמו. הוא יצא מהמחבוא, רץ לכיוון הצעקות והיבבות עד שמצא את האדון מניף את המקל על אמו וממשיך לצרוח עליה.
"הוא רוצה שתביאי לו גז הרגעה," צעק אוסבר. האדון הפסיק להכות את אמו והסתובב עם המקל בידו. עינו התכווצה בזעם.
"תגיד לו שאני מביאה," אמרה אמו בקול רועד ורצה משם.
אוסבר חזר על הדברים באאואאית. האדון הניף את המקל. אוסבר התקפל והגן על ראשו בידיו. האדון צרח שהגז היה צריך להיות כבר מוכן. המקל נחת ואוסבר חש גל של כאב עובר בו. הוא זעק. עוד מכה, ועוד אחת ואוסבר ידע שזה יימשך עד שאמו תחזור.
אוסבר התעורר, רטוב מזיעה. כל כך הרבה שנים ועדיין החלומות כל כך חיים, כאילו זה קרה אתמול. הוא קם מהמיטה. הצעירים ישנו ליד הקיר המקביל, אלינה ודנרה על המיטות התחתונות, שורב וריינו על העליונות. ריינו מלמל משהו בשנתו והתהפך. אוסבר נכנס למקלחון הקטן וחזר למיטה אחרי שהתנקה. היה לו קר וראשו פעם בעוצמה. הוא התעטף בשמיכה וחזר לישון.
~~~~~~~
שוב הוא הסתובב בבית הישן, בן 24, אוחז בידיו את האלה החשמלית. מרין נתן את הפקודה ובכל רחבי הנחלה בני האדם התקוממו. הוא מצא את האדון בחדר התקשורת, לשם החלו כנראה להגיע דיווחים. האדון הסתובב אליו וקולו חרק בפליאה, "אובה?" כאילו ציפה לנאמנות מהעבד שבו התעלל מאז שנולד.
אישוניו התרוצצו בעינו הגדולה. הוא הניף את זרועותיו החזקות להגן על עצמו, אך אוסבר התאמן היטב ליום הזה והנחית את האלה הישר על עצם המוח. מכת החשמל גרמה לאדון לקרוס ואוסבר הניף את האלה שוב. האדון צרח, איים שיהרוג אותו, שיהרוג את בתו הקטנה, שכל הילדים ימותו כמו במרד הקודם. אוסבר היכה שוב בכל השנאה שהצטברה בו במשך עשרים שנה.
~~~~~~~
שוב הוא התעורר שטוף זיעה. זה לא היה רק החלום, הבין. הפעימות בראשו התגברו. גרונו היה יבש וכואב. פניו בערו מחום. גופו היה חלש. הוא עומד למות. הזיקנה השיגה אותו, ניצחה את הטיפולים. עליו להעיר את דנרה, לומר לה שעליה להחליף אותו כמתרגמת הראשית.
"דנרה," לחש. הצעירים ישנו. אוסבר לחלח מעט את גרונו ואמר בקול חזק יותר, "דנרה."
הצעירה נעה במיטתה והתיישבה. היא הצמידה יד אחת למצחה ונאנחה.
אוסבר סימן לדנרה בידו. "בואי אלי," ביקש. דנרה קמה והתנודדה אליו. עיניה נראו אדומות מעט.
"מה קרה?" שאלה בקול צרוד מעט.
אוסבר אחז בכף ידה ולחש, "אני ממנה אותך להחליף אותי. את תהיי המתרגמת הראשית של הנחלה. תגידי לקיידן שאני ממנה אותה לזקנת החללית. מעכשיו המשימה באחריותה…"
"רגע!" קטעה אותו דנרה. זה היה חוסר נימוס בוטה. "למה אתה ממנה אנשים להחליף אותך? לאן אתה הולך?"
"אני עומד למות, בתי," אמר אוסבר.
"מה פתאום?" אמרה דנרה. "יש לך עוד לפחות עשרים שנה."
"אני מרגיש את זה," אמר אוסבר. "ראשי כואב, גרוני חרב. מעולם לא חשתי נורא כל כך."
"גם ראשי כואב וגם גרוני חרב," אמרה דנרה. "אם אתה עומד למות, אז גם אני."
"מה? את רק בת 17," אוסבר התבלבל. ורק אז הוא הבין – הם חולים. הוא התיישב בעמל רב. "תעירי את כולם," אמר.
גם העיניים של אלינה וריינו היו אדומות. מצחו של ריינו גם בער מחום. רק שורב היה בריא.
"זה בטח מהאוכל שלהם," אמרה אלינה. "שורב הוא היחיד שלא אכל ממנו."
"אולי הורעלנו," אמר אוסבר. "אנחנו חייבים לחזור למכורה לקבל טיפול."
שורב התיישב מיד בכיסא הטייס. אלינה קיפלה את המיטות ועזרה לריינו האומלל להתיישב בכיסא לקראת ההמראה ולחגור את עצמו. מצבו היה הגרוע מכולם והוא התקשה לעמוד.
"יש אנשים בחוץ. אני לא יכול להמריא בלי להרוג אותם," אמר שורב.
"אני אגיד להם לזוז," אמרה דנרה, ומיד יצאה החוצה. אוסבר עיגן בינתיים את כל החפצים שהיו עלולים לרחף. דנרה חזרה.
"אני לא בטוחה שהם הבינו כשאמרתי שאנחנו נחזור, אבל הם יתרחקו." היא חגרה את עצמה לכיסא.
"הם זזו," אישר שורב.
גם אוסבר נחגר לכיסא שלו ושורב המריא. שלוש שעות מאוחר יותר, כשעגנו במכורה, אוסבר חש כבר כל כך רע עד ששני אנשי צוות היו צריכים לעזור לו להגיע למרפאה. דנרה ואלינה הלכו בכוחות עצמן אך נראו אומללות מאוד. ריינו נלקח באלונקה. שורב בא אחריהם עם התפוחים הנותרים.
~~~~~~~
"זה לא האוכל…" אמרה רופאת החללית לוֹאָטָה בשעה שעיינה בתוצאות הסריקה הממוחשבת. "הוא לא מכיל את כל מה שהגוף זקוק לו, לא כמו האוכל שלנו, אבל הוא לא מזיק."
"אז למה אנחנו חולים?" שאל אוסבר. הוא ישב לידה והחזיק בכוח בכיסא כדי לא ליפול. הצעירים שכבו על מיטות המרפאה לידם. אחות ניסתה לצנן את מצחו של ריינו הקודח במטלית לחה.
"נגיף," אמרה לואטה. עיניה נצצו. "אף פעם לא ראיתי נגיף מחולל הרס כל כך שיטתי בגוף אנושי. ראיתי רק כאלה שפוגעים בחיידקים. נגיף שפוגע בגוף גדול – זה נפלא!" חיוך גדול התפשט על פניה.
אוסבר השתעל.
לואטה התעשתה. "כן, המחשב כבר מכין תרופה," אמרה. "עוד מעט תקבלו אותה והיא תחסל את הנגיף. אתם תהיו בסדר. שורב אפילו לא יספיק לפתח את התסמינים."
"מאיפה בא הדבר הזה?" שאל אוסבר וסיים את דבריו בשיעול. הגירוי בגרונו הלך והתחזק והוא חש שהמקום הרגיש נפוח. היה קשה לו לבלוע רוק.
"אין כאלה בנחלה," אמרה לואטה. "כנראה נחשפתם לנגיפים במולדת. אולי הם מרחפים באוויר." היא הניעה את אצבעה והכתוב על המסך התחלף.
"או," אמרה, "הם נצמדים לרוק ומרחפים על טיפות זעירות שאנשים מפזרים כשהם מדברים או מתעטשים. וזה אומר שקיבלתם אותם מאחינו."
"אבל הם לא היו חולים," לחש אוסבר. האחות הביאה לו כוס מים.
"אולי אחד מהם היה חולה ולא שמתם לב," אמרה לואטה. "ואולי הגוף שלהם רגיל לנגיפים האלה וחסין להם."
צפצוף קטן נשמע. מגש נשלף מהקיר ועליו אקדח הזרקה. לואטה לקחה אותו.
"התרופה מוכנה," אמרה. "אני אזריק לכם אותה ואז אלך לטהר את כל הספינה לפני שכולם פה יחלו."
"לטהר? למה?"
"אתם מפזרים את הנגיפים מרגע שהגעתם. צריך לתת את התרופה לכל מי שבא איתכם במגע. גם אני אקח כמובן." היא הזריקה לעצמה, ואז לאוסבר. היא העבירה את המזרק לאחות כדי שתטפל בעצמה ובשאר החולים.
"כמה נגיפים כאלה יש שם?" שאל אוסבר.
"אני לא יודעת," אמרה לואטה, "אבל איתרתי יותר מנגיף גורם מחלה חדש אחד בבדיקות הדם שלכם. השאר עוד לא הספיקו לגרום נזק, אבל גם הם מתרבים. לפני שתרדו מחדש אני אכין לכם תכשיר שילמד את הגוף שלכם לחסל אותם מיד. הוא יגן עליכם מכל הנגיפים מהסוג הזה." היא הניחה את ידה על כתפו. "עכשיו כדאי שתשכב גם אתה עד שהתרופה תנקה את הגוף שלך."
היא הסתובבה בחזרה אל המחשב, נשענה לפנים על המרפקים וסקרה את הנגיף החדש שלה בריכוז. מפעם לפעם היא השמיעה קריאת התפעלות. אוסבר האומלל הלך לשכב לצד הצעירים.
~~~~~~~
"איך אתה מרגיש?" שאלה לואטה מעליו.
אוסבר פקח את עיניו והתמתח.
"יותר טוב?"
"הרבה יותר טוב," השיב אוסבר והתיישב במיטה. ההרגשה הרעה חלפה בזמן שישן.
"סליחה שהערתי אותך, אבל קיידן רצתה לדעת אם אתם יכולים לחזור למולדת."
"ברגע שתגידי לנו שזה בסדר."
"אני אתן לכם את החומר המגן, נחכה כמה שעות כדי לראות שהוא עובד ומגן עליכם מהנגיפים ואז תוכלו לחזור. אולי מחר?"
~~~~~~~
כשיצאו מרכב הנחיתה איאן בא לקראתם בחיוך רחב ושילב את אצבעותיו במה שחשב בטעות לברכת השלום של האורחים. אוסבר לא ידע עדיין איך להסביר מה קרה, ורק סימן בידיו שהם רוצים להמשיך בלימוד השפה.
הפעם הצטרפו לשיעור עוד גבר ואישה, שאיאן הציג בפניהם כלואיס וג'ניפר. הם כתבו בקפידה כל מילה שאוסבר ודנרה אמרו בשפתם וחזרו אחרי כל המילים. אולי ניסו ללמוד אדמית.
בסוף היום ראשו של אוסבר המה מילים בשפה החדשה, האנגלית. דנרה כבר אמרה משפטים קצרים. היא קלטה את השפה מהר יותר אפילו ממנו, והמבטא שלה נשמע כמעט כמו זה של איאן.
כשחזרו לרכב הנחיתה, שורב האזין להקלטות וניסה לחקות את המלים. אי אפשר היה להבין כלום. דנרה חזרה על הדברים לאט וברור, ואז ביקשה שיאמר באנגלית "אני הולך ברגל". אוסבר בדיוק יצא מהמקלחון וראה ששורב בוהה בה בחוסר הבנה. ריינו נכנס במקומו פנימה, האחרון בתור להתקלח.
"זה מורכב," אמרה אלינה, "איך את מצפה ממנו להצליח כל כך מהר, כשהוא אפילו לא היה איתנו בשיעורים?"
"זה משפט מאוד פשוט," אמרה דנרה.
"זה קשה!"
"נו, תנסי," אמרה דנרה. "תראי שאת טועה."
אלינה כיווצה את מצחה כמנסה להתרכז ואמרה באנגלית, "אני יוצא… אה, הולבת עם רקל."
"לא, לא," דנרה עברה לאנגלית, "הולכת ברגל. אני הולכת ברגל."
"זה בדיוק מה שאמרתי!" רתחה אלינה.
"נכון," הסכים שורב, "זה נשמע אותו דבר."
"אני הולבת עם רקל," חזרה אלינה על ההגייה השגויה.
"את לא שומעת שזה לא אותו דבר?" שאלה דנרה.
"לא!"
"אבל זה כל כך קל!"
"זה לא קל!" צעקה אלינה והעוותה את פניה. "זה קשה מאוד. אלה המון המון מילים, והן מסודרות משונה. לא יכול להיות שאת זוכרת הכול!"
דממה השתררה ברכב הנחיתה. דנרה נסוגה לאחור, הסתובבה והלכה למטבחון.
אוסבר פנה אל אלינה ואמר לה בשקט, "אלינה, למה צעקת על דנרה?"
דנרה לקחה כוס ומילאה אותה במים. פניה היו קפואים. היא לגמה לאט.
"אני מרגישה טיפשה," אמרה. "איך יכול להיות ששניכם מצליחים כבר לדבר איתם קצת ואני וריינו לא מבינים כלום?"
"את לא טיפשה," אמר אוסבר. "אף אדם טיפש לא עלה על המכורה. את חושבת שאני אוכל להחליף אותך בתפקידים שלך?"
"טוב, לא קיבלת הכשרה כמוני," אמרה אלינה.
"בדיוק," אמר אוסבר. "דנרה ואני מתרגמים. אנחנו יודעים אאואאית. לימוד שפות זו ההתמחות שלנו. ההתמחות שלך היא מערכות תקשורת וניווט. את טובה מאיתנו בהרבה במערכות תקשורת וניווט. וריינו מבין במנועים. ושורב יודע להטיס את הרכב."
אלינה השתרעה על המיטה שלה וכיסתה את ראשה בשמיכה. אוסבר ידע שאסור לו לסיים את השיחה ככה, בלי שכל ההדורים יושרו.
"אלינה," אמר. היא הציצה לעברו.
אוסבר הסתכל היישר לתוך עיניה ואמר, "אסור לך לעולם לכעוס על אנשים אחרים כי את מרגישה פחות טובה מהם במשהו. לא חשוב במה. זו לא אשמתם. אסור לך לפגוע בהם בגלל זה."
אלינה הסירה את השמיכה מראשה והתיישבה. אצבעותיה שאחזו בשמיכה התכווצו וקימטו את הבד. מבטה המבוהל עבר בין דנרה לאוסבר. "לא התכוונתי לפגוע בדנרה," אמרה. קולה רעד.
"אבל הצלחת," אמרה דנרה. גם קולה היה קפוא.
"אני מצטערת," אמרה אלינה מיד.
ריינו יצא מהמקלחון, שערו רטוב.
"שמעתי אתכם," אמר, "ואוסבר – אני חושב שאתה קצת מגזים. אני ואלינה מתוסכלים כי אנחנו לא זוכרים הרבה ממה שאיאן מנסה ללמד אותנו. זה הכול."
"אין לכם סיבה להיות מתוסכלים," אמר אוסבר, "ואתם צריכים להשגיח על עצמכם אפילו אם אתם מתוסכלים. בני האדם חייבים להיות מאוחדים, אחרת גזע כמו האאואאים ישעבד אותנו. אסור לנו בשום אופן לפגוע זה בזה. אפילו לא להרים את הקול."
שורב הניח את מכשיר ההקלטה בצד ואמר, "די. כל הדור שלך בטראומה. אנחנו מאוחדים ואין אאואאים, אפשר להירגע. אז אלינה הרימה את הקול, מה קרה? זה לא יקים את האאואאים לתחייה." הוא טיפס אל המיטה שלו שמעל אלינה. אלינה כיסתה שוב את ראשה.
"לילה טוב," אמר ריינו, וטיפס גם הוא למיטה.
דנרה הניחה את כוס המים הריקה ונכנסה למקלחון. אוסבר השתרע על מיטתו ועצם את עיניו.
~~~~~~~
הצחוק החורק של האאואאים היה אחד הצלילים האיומים ביותר לאוזניו של אוסבר. שני מחולקים של האדון שעוד חיו באחוזה השמיעו אותו בזמן שהצליפו בו ובגֶּדִין, ילד שגדל איתו במקום. אוסבר צרח כשהרצועה נחתה על פניו ונענה בעוד חריקות. זרועותיו, רגליו, היו מכוסות כבר בפסים אדומים כואבים ותחושת השריפה לימדה אותו שעכשיו יש אחד גם על לחיו. גדין לידו שכב על האדמה, עינו האחת נפוחה, וחתך מדמם נמשך משפתיו עד לעין השנייה. הוא בכה.
"מה אתם עושים?" צרח האדון מאחור.
"אמרת שהאדמים התרבו יותר מדי," אמר אחד המחולקים, "ושאנחנו יכולים לשחק בהם."
"אבל לא באובה," צרח האדון. "הוא מדבר אאואאית. הוא שווה יותר מכל בני האדם פה ביחד." הוא הגיע אליהם, תפס ברגלו של אוסבר וגרר אותו אחריו על האדמה. שני המחולקים התרכזו בגדין. הרצועה ירדה וגדין צרח.
~~~~~~~
אוסבר התעורר. לבו פעם במהירות. הפעם ידע שהוא אינו חולה. נמאס לו מהחלומות האלה, שלא מרפים ממנו כבר ארבעים שנה. האדון גרר אותו אז ברגלו לקבל טיפול מאמו. הוא לא ראה מאז את גדין.
כל הדור שלו בטראומה? יש להם סיבה טובה.
~~~~~~~
חוץ מאיאן, לואיס וג'ניפר, שניסו ללמוד אדמית, נכנסו לחדר עוד כמה זרים מחייכים ולחצו בכוח את ידו של אוסבר. אוסבר כבר הבין שכך אנשי המולדת מברכים זה את זה לשלום. כולם התיישבו סביב שולחן גדול. אלינה, דנרה וריינו הלכו לשבת בחברת צעירים בגילם ששירתו בבסיס. כך קראו למקום ששהו בו.
"אתם אומרים שאתם בני אדם? כמונו?" שאל אחד מהם. איאן הציג אותו כג'סטין פורנזה. כנראה הוא היה מקורב למנהיג המולדת, או לפחות למנהיג הקהילה האמריקאית שהם התארחו אצלה. אוסבר עוד לא הצליח להבין את היחסים בין הקהילות המקומיות. או מדוע יש לאיש שני שמות.
"הם טוענים שאבותיהם נחטפו מכאן," אמר איאן.
"לפני הרבה שנים," אמר אוסבר באנגלית מהוססת, "הרבה הרבה, הגיעו לפה האאואאים. הם לקחו מכאן אלף אנשים. אבות שלנו. מצאנו תיעוד ובאנו לחפש אתכם."
"הם נתנו לנו דגימות שיער. המעבדה אומרת שזה שיער אנושי," אמר איאן.
אוסבר הראה להם תמונות של האאואאים.
"הם היו אדונים שלנו הרבה שנים," אמר. הוא השתמש במילה האדמית ל"אדונים", וקיווה שיבינו למה הוא מתכוון.
"אאואאים?" שאל ג'סטין.
אוסבר אמר משפט באאואאית. "ככה השפה שלהם. אין להם לשון או שיניים בפתח של אוויר. הם יכלו להגיד רק א', ה', וו', בּ' ופּ'. כל השפה ככה. קוראים להם אאואאים."
האנשים שמולו התעמקו בתמונות ואמרו משפטים שהוא לא הצליח לגמרי להבין. הוא זיהה מילה אחת שאיאן השתמש בה לגביהם לפני שהבין שהם בני אדם.
"מה זאת אומרת 'אדונים'?" שאלה אישה שישבה ליד ג'סטין.
"עבדנו בשבילם," אמר אוסבר.
"ואיפה הם?" שאל ג'סטין.
"מי?"
"אלה," אמר ג'סטין וטפח על התמונה שמולו. "איך הם נתנו לכם לבוא לפה?"
"הם לא…" הוא השתהה לרגע בחיפוש אחרי המילה המתאימה, "הם לא חיים."
"מה?" שאלה האישה.
"כולם מתים?" שאל איאן.
"מתים?" שאל אוסבר. המילה הייתה חדשה בשבילו.
איאן תפס בגרונו כאילו הוא נחנק, הניח את ראשו על השולחן ועצר את נשימתו. חיקוי של גופה.
"כן," אמר אוסבר. "הם כולם מתים. אין אאואאים."
"מה קרה להם?" שאלה ג'ניפר. כולם לטשו בו את עיניהם.
"אנחנו מתנו אותם," אמר אוסבר.
האנשים מסביב עצרו לרגע את נשימתם, כולם ביחד. שניים מהם נרתעו מעט לאחור.
"הרגתם את כולם?" מלמל ג'סטין.
"כן, לפני שנים," אמר אוסבר.
"למה?" הוא לחש.
"כי…" לאוסבר לא היו די מילים להסביר. הוא הושיט את זרועו השמאלית קדימה והצביע על אחת הצלקות. "זה הם עשו. הם הרגו בנו. לא היה משהו אחר לעשות."
ג'סטין פנה אל איאן ודיבר איתו בשפה לא מוכרת. אוסבר ראה שהם נרגשים. בוודאי לא היו רגילים לשמוע על הרג מכוון. גם ילדיו שלו התקשו להאמין כשסיפר להם מה נאלץ לעשות בצעירותו. ועדיין, לא מנומס שהם מדברים לידו בכוונה בשפה שאינו מכיר.
האישה שישבה ליד ג'סטין חייכה אליו ואמרה, "גם אני לא מדברת ספרדית."
"מה שם שלך?" שאל אוסבר.
"מלינדה."
רוב אנשי המולדת שאוסבר פגש עד כה היו בהירים כל כך שהוא לא הבין איך הרוח לא מלכלכת אותם, אבל עורה של מלינדה היה כהה מאוד, כמעט שחור, והדגיש את לובן עיניה. שערה היה מהודק בסיכות ואסוף מאחורי ראשה, אך קצוותיו היו מקורזלים מאוד, במידה שאוסבר לא נתקל בה מעולם. בוודאי מעניין לחיות במקום עם מגוון גנטי רחב כל כך.
"אני מאוד רוצה לבקר בחללית שלכם." עיניה נצצו בהתרגשות.
"לא," אמר אוסבר. "צריך לשאול את לואטה. היא…" כל כך הרבה מילים עוד חסרו לו. "צריכה לומר זה בטוח. יש לכם יצורים שעושים לא טוב לנו."
"מה?" מלינדה התבלבלה.
"כשהגענו," אמר אוסבר. "פגשנו את איאן. ואחרי יום כולנו היינו לא טוב. ככה." הוא הדגים שיעול.
"חליתם?" שאלה מלינדה. פיה נפער מעט.
"כן, בגלל יצורים קטנים שעברו מאתם אלינו. ואז לואטה נתנה לנו," הוא סימן בידו צורה של הזרקה. "וגם חומר שישמור אותנו מהיצורים."
"יש להם חיסון להצטננות," אמרה מלינדה בקול רם.
האנשים הפסיקו את השיחה בשפה הזרה, הספרדית.
"מה?" שאל איאן.
"הוא אמר כרגע שיש להם חיסון נגד הצטננות," אמרה מלינדה. "הם נדבקו בהצטננות ברגע שהם נחתו פה, ואז הרופאה שלהם פיתחה חיסון ונתנה להם אותו."
כולם התמקדו בו.
"אתם חייבים למכור לנו אותו," אמר ג'סטין. "מה תרצו בשבילו?"
~~~~~~~
אוסבר שכב על המיטה. ראשו כאב. הוא שתה תכשיר שלא עזר. אפילו הוא התעייף מכל המילים החדשות והמושגים הלא מוכרים. הוא בילה שעות עם אחיהם ועדיין לא הבין בדיוק מה זה למכור. ברור שהם יהיו מוכנים לחלוק עם אחיהם את ה"חיסון", כפי שהם קראו לו, אבל נראה שאחיהם בטוחים שעליהם לתת משהו בתמורה. הוא התייעץ על זה עם דנרה.
"זה לא כמו מה שהאאואאים היו עושים?" שאלה דנרה.
"האאואאים?" שאל אוסבר.
"אתם תמיד מספרים איך לכל דבר אצלם היה שווי. שבן אדם היה שווה שק ברזל, והם היו מחליפים כל מיני דברים במחצבים."
"אבל זה משהו של אאואאים," אמר אוסבר. "בני אדם לא צריכים את זה."
"אולי פה הם צריכים," אמרה דנרה. "אז הם חושבים שגם אנחנו מודדים כל דבר לפי שווי. הם מצפים שאם ניתן להם את התרופה למחלה אנחנו נרצה שהם יתנו לנו משהו באותו ערך."
"אולי נבקש את האוכל שלהם?" הציע ריינו.
"זו צמחייה," אמר אוסבר. "לא בטוח שהיא יכולה לגדול בנחלה. נצטרך הדרכה."
"והם רוצים הדרכה רפואית," אמר ריינו. "נראה לי שווה ערך."
אוסבר שמע קרקוש מתכתי. הוא הפנה את ראשו. אלינה ושורב התעסקו במשהו אלקטרוני.
"מה אתם עושים?" שאל.
"לאחינו יש רשתות תקשורת עולמיות," אמרה דנרה. "האנשים שהיינו איתם היום הראו לנו חלק מזה. מרוב שהם אוהבים אחד את השני הם המציאו המון דרכים לדבר זה עם זה מרחוק."
"זה מה שעשה את הרעש שקלטתי מהמולדת כשהיינו רחוקים," אמרה אלינה.
"אבל גם לנו יש," אמר אוסבר. "איך ראשי הקהילות מדברים זה עם זה?"
"אצלנו יש מרכז תקשורת אחד בכל קהילה," אמרה דנרה.
"לא צריך יותר."
"פה לכל אחד יש אפשרות לדבר עם כל מי שהוא רוצה בעולם," אמרה דנרה.
"וגם," אמרה אלינה, "יש להם מרכזי שידור שמשדרים לכל רחבי המולדת. לכל אחד יש מכשירים שיכולים לקלוט את השידורים וככה לדעת מה מתרחש. אם קורה למשל אסון טבע, הם יכולים לדעת מיד ולשלוח עזרה."
"גם אצלנו יודעים," אמר אוסבר. "אתם זוכרים שהאדמה קרסה בקהילת לורז? צוותי עזרה הגיעו מכל הנחלה."
"אבל רק ראשי הקהילות יודעים," אמרה אלינה. "ועד שהשמועה מתפשטת בין האנשים עובר הרבה זמן. אחות של חברה שלי נפצעה בבולען ההוא, כמעט טבעה, והחברה שלי שמעה את זה רק אחרי שלושה ימים. פה כולם יודעים מיד."
"והם יכולים לשמוע מוזיקה במכשירים האלה," אמר ריינו. "יש להם המון סוגים. ויש להם שיעורים שמלמדים על החיות והצמחים. יש להם פה חיות גדולות שאוכלות זו את זו."
אוסבר נרעד.
"למה?"
"כי אין להם כדורי מזון. הם אוכלים רק ממה שצומח. ויש חיות שאוכלות חיות אחרות. ראינו סרט על זה."
"זה מחריד," אמר שורב.
"הטלוויזיה מראה את זה," אמרה אלינה. "ככה הם קוראים לזה, טלוויזיה. אני ושורב רוצים ללמוד את הטכנולוגיה. לקחנו מהם מכשיר קטן שיודע לקלוט את השידורים ואנחנו מנסים להתאים אותו למערכות שלנו. אחר כך נוכל להעתיק את זה לנחלה."
"זה באמת מחריד," הסכים אוסבר. "הם גם נבהלו כשסיפרתי להם היום שהרגנו את כל האאואאים."
"ברור שזה יזעזע את מי שלא יודע כלום על האאואאים," אמר ריינו. הוא עלה למיטה שלו.
אוסבר נאנח. "ועוד אין לי מספיק מילים כדי להסביר להם."
"למדתי היום המון מילים חדשות." דנרה התיישבה ליד אוסבר. "בוא נשווה את מה שלמדנו."
~~~~~~~
אוסבר הודה בינו לבין עצמו שאנשי המולדת היו משונים מאוד. איאן, ג'סטין ומלינדה התחילו לתכנן את הפגישה שלו עם המנהיג של הקהילה האמריקאית, "הנשיא", הם קראו לו. אוסבר היה מוכן לטוס לפגוש אותו ממש עכשיו. הוא כבר שלט מספיק באנגלית כדי לנהל שיחה סבירה איתו. אך אנשי המולדת העדיפו שהנשיא יבוא בעצמו לבסיס, מטעמים שאוסבר לא הצליח להבין אבל היו קשורים כנראה לאנשים עם מוטות המתכת שהסתובבו בחוץ ושמרו עליהם מפני משהו, שגם אותו הוא לא הבין. אולי מהחיות שאכלו חיות אחרות?
אבל הוא רצה לראות עוד מהמולדת.
"אני אומר לטייס שלי לטוס למנהיג שלכם," אמר. "רק תגידו לי לאן."
"אנחנו לא יכולים להסתכן שיקרה לכם משהו," אמר איאן. "גם ככה שמועות כבר מתרוצצות בכל העולם."
"אני לא מבין."
ג'סטין כחכח בגרונו ושאל, "יש לכם על החללית –" ואז מילה שאוסבר לא הבין.
"מה זה?"
"כלים שהורגים. יש לכם?"
"בוודאי," אמר אוסבר. "התקנו כלי הרג של האאואאים, למקרה שנפגוש יצורים כמו הם."
"ואם משהו יקרה לך פה, מפקדת החללית תשתמש בהם," אמר ג'סטין.
"קיידן? למה שהיא תעשה את זה?" הוא לא הצליח לרדת לסוף דעתם.
"גברים…" מלמלה מלינדה ואמרה, "תעזבו את זה. הנשיא יבוא לפה ואחר כך נארגן לכם סיור בכדור הארץ. אני רוצה שנתכונן לפגישה. הנשיא יבקש מכם את הטכנולוגיה שלכם. איך אתם טסים מהר ממהירות האור?"
"אני לא יודע," הודה אוסבר. "אני לא מדען."
"ואיך אתה נראה כל כך צעיר?" שאל ג'סטין.
"יש טיפולים," אמר אוסבר.
"הנשיא יבקש גם אותם," אמרה מלינדה.
"אנחנו חייבים לדעת מה תרצו בתמורה," אמר איאן. "לא הצלחנו להבין מה אמצעי התשלום אצלכם."
"תשלום? אני לא מבין את המילה."
איאן החל להסביר. כן, כמו שדנרה שיערה היו להם שיטות מסובכות להערכת שווי, והם המירו מוצרים במשהו שנקרא כסף. זה היה מסובך אפילו יותר מהשיטה של האאואאים.
"אבל בשביל מה צריך?" תהה אוסבר. "אצלנו כל אחד עובד במה שהוא עושה טוב וכולם ישנים במקום לזה. יש בגדים וכדורי מזון וכל אחד לוקח משם מה שהוא צריך ומחזיר בסוף.  חוץ מאת המזון."
בני האדם שמולו בהו בו בעיניים לטושות.
"נרצה גם את טכנולוגיית המזון," אמר ג'סטין.
"כן. האוכל שלכם נורא, אבל הוא לא מבוסס על צמחים וזה יתרון אדיר," אמר איאן.
"נשמח לקבל מכם אוכל טעים," אמר אוסבר, "ועזרה בהתאמה שלו לנחלה. וגם ידע איך מכינים בגדים משוכללים. והצעירים רוצים כמה מכלי המוזיקה שלכם."
"אז יש בסיס למסחר," אמרה מלינדה. נראה שלבני האדם מולו רווח. הוא יזכור את זה כשישוחח עם הנשיא על הבטחות לעזרה הדדית למקרה שיגיע גזע דמוי אאואאים למולדת או לנחלה, האחים מצפים להחלפת ידע.
"אז מתי –" החל לשאול, אך אז הדלת נפתחה ודנרה נכנסה פנימה. היא הייתה חיוורת, לבנה כמעט כמו בני האדם הבהירים.
"אוסבר, אני צריכה אותך," אמרה. קולה רעד.
אוסבר הזדקף בכיסאו ושאל, "מה קרה?"
דנרה הסתכלה על איאן, לואיס וג'ניפר שכבר הבינו מעט אדמית.
"בוא, אתה חייב לראות משהו."
אוסבר לא הבין מדוע היא לא מסבירה את עצמה. דנרה שאפה אוויר, כיווצה את מצחה בריכוז, צמצמה את עיניה ואמרה באאואאית שאחיהם אינם ראויים לאמון.
"למה את אומרת את זה?" שאל אוסבר.
"בבקשה בוא איתי ותראה," אמרה בחזרה באדמית.
"זו הייתה השפה של האאואאים?" שאל ג'סטין.
"כן. זאת הספרדית שלנו," אמר אוסבר. "אני מיד חוזר."
~~~~~~~
ברכב הנחיתה ראה שלא רק דנרה מזועזעת. ריינו ישב שפוף בכיסא ומבטו קבור ברצפה. שורב בהה בצג המחשב בעיניים רחבות כמעט בלי למצמץ. אלינה התייפחה מרות.
"מה קרה פה?" שאל אוסבר. "קיבלתם חדשות רעות מהמכורה?"
דנרה סגרה היטב את הדלת של רכב הנחיתה.
"אלינה ושורב הצליחו לקלוט את שידורי הטלוויזיה של אחינו," אמרה.
"ו…?"
"זה נורא," אמר ריינו, והזדקף מעט כדי להביט בו. "מחריד. כמו התמונות הישנות של מה שאאואאים עשו לבני אדם."
"אאואאים? יש פה אאואאים?" נבהל אוסבר. הוא חש קשר מתהווה בבטנו. לא יתכן שמישהו מהיצורים האלה נשאר בגלקסיה. בני דורו הרגו את כולם. הוא היה בטוח בזה. מרין סרק בקפידה את העולם כולו, שלח חלליות למושבות הכרייה במערכת השמש. אך אחד מהם לא נשאר להתחלק ולהמשיך את הגזע. אולי חללית אאואאית קדומה הקימה מושבה לא מוכרת במערכת שמש אחרת?
"הרבה יותר גרוע מזה," מלמל שורב.
אלינה מחטה את אפה האדום במטפחת ואמרה, "הוא לא יאמין עד שיראה בעצמו." דמעות המשיכו לזלוג על לחייה וטפטפו מסנטרה על השולחן.
שורב התעסק בצג.
"קלטנו כמה דברים נחמדים," אמר. "דנרה תרגמה לנו. התחלנו לתכנן להעתיק את זה לנחלה, ואז…" הוא הריץ במהירות סרטון עד שעצר. אישה עם פנים צבועים ישבה מאחורי שולחן ודיברה בקול ענייני על הרוגים במהומות. תמונות של גופות אנוש נראו על קרקע חולית בין בתים קטנים ועלובים. אוסבר עצר את נשימתו.
"בני אדם עשו את זה," אמרה דנרה.
"לא יכול להיות! זו בוודאי תאונה."
אבל פניה של האישה הופיעו שוב, והיא דיברה על חיילים שהרגו את האנשים האלה. שוב נראו הגופות בין הבתים וילד קטן בן שנתיים ישב ליד אחת מהן וצרח. שורב עצר את הסרטון.
זה באמת היה כמו בתקופת האאואאים. אוסבר כבר ראה מחזות כאלה, אבל תמיד אאואאים היו אחראים להם. לא ייתכן שאחיהם עושים את זה האחד לשני.
"אני לא רוצה את האוכל שלהם," אמר ריינו. "ולא את המוזיקה שלהם. אני לא רוצה לראות אותם יותר לעולם." הוא התנודד בכיסאו באגרופים קפוצים.
"ריינו, הם בני אדם כמונו," אמר אוסבר. "חייב להיות לזה הסבר. אני אלך לשאול את איאן על מה שקרה."
"לא, אוסבר, אל תצא אליהם," התחננה דנרה.
"הם אחינו." פסק אוסבר. הוא יצא מהרכב.
~~~~~~~
איאן וג'סטין עמדו במרחק כמה צעדים ושוחחו ביניהם.
"הכול בסדר?" שאל איאן למראה פניו חמורי הסבר.
"לא," אמר אוסבר. הוא התקרב אליהם.
"אפשר לעזור?"
"הצעירים חיברו למערכות שלנו מכשיר שקולט את השידורים שלכם, הטלוויזיה," אמר אוסבר.
"חבל שטרחו," אמר ג'סטין. "היינו נותנים להם טלוויזיה אם רק היו מבקשים."
"והם ראו דיווח על האסון הנורא שקרה. מה זה היה?"
"אסון?" שאל איאן.
"כן. היו גופות על האדמה. והאישה אמרה שבני אדם עשו את זה. לא שמעת?"
"גופות?" איאן הביט בג'סטין, ששלף מכיסו מכשיר קטן.
"אני אברר," אמר. הוא לחץ על כמה כפתורים והצמיד את המכשיר לאוזנו.
"זה היה נורא," אמר אוסבר. "איך יכול להיות שאתה לא יודע על זה? לא ראיתי דברים כאלה מאז האאואאים."
איאן סימן לו בידו להתאזר בסבלנות. "בסדר, אנחנו מבררים," אמר. "זה בטוח היה רחוק מפה, אחרת הייתי יודע."
"זה היה בכוכב הלכת הזה," אמר אוסבר.
"הוא גדול, וגרים עליו מיליארדי אנשים."
ג'סטין החזיר את המכשיר לכיסו ואמר, "אני לא יודע איזה דיווח בדיוק הם ראו. היה פיגוע טרור בצפון אפריקה והיו מהומות במזרח אירופה. כנראה אחד משניהם."
"היו שני אסונות?" נבהל אוסבר.
"אתה יודע איך זה בני אדם," אמר איאן. "יש גם אנשים רעים. דברים כאלה קורים מדי פעם, אבל הממשלות מנסות להרגיע את המצב."
צמרמורת עברה באוסבר. "דברים כאלה קורים? מדי פעם?"
"אין אצלכם אנשים רעים?" איאן נראה מופתע באמת ובתמים.
"לא כולם נחמדים," אמר אוסבר, "אבל שאדם אחד יפגע באחר? זה לא יעלה על הדעת. אסור. אנחנו חייבים להיות מאוחדים. רק אאואאים פוגעים באחרים."
שני האנשים מולו השתתקו.
"אנחנו מזועזעים," המשיך אוסבר. "אלינה לא מפסיקה לבכות."
"מזועזעים בגלל מהומה קטנה?" מלמל ג'סטין.
"מהומה קטנה?" נדהם אוסבר. "זו לא הייתה מריבה בין ילדים. היו לפחות עשרה הרוגים. שבני אדם אחרים הרגו. בני אדם!"
"ואצלכם זה לא קורה אף פעם? אתם חיים בשלום?" שאל ג'סטין.
"בשלום?" אוסבר לא הכיר את המילה.
"בלי מלחמות? בלי הרג? אף אחד לא פוגע באחר?"
"לא. איך אפשר לחשוב על דבר כזה! הרי כולנו מאוחדים…" הוא השתתק. ברור שאנשי המולדת מסוגלים לחשוב על הדבר הזה. הם לא היו מאוחדים. רק עכשיו הבין למה מנהיג הקהילה האמריקאית אמור לפגוש בו בנפרד מהמנהיגים האחרים. אוסבר הביט על האנשים עם המוטות מסביב. הם שמרו עליהם מפני אנשים אחרים. מפני בני אדם! בני אדם שעלולים אולי לפגוע בהם.
"תוכלו ללמד אותנו לחיות בשלום?" שאל איאן. "זו תהיה המתנה הכי טובה שתוכלו לתת לנו."
"כן," הסכים ג'סטין. "יותר טובה מהפיזיקה והרפואה והטכנולוגיה של המזון. לחיות בשלום זה החלום של המין האנושי מאז ומעולם. אם פיצחתם את זה, זה יהיה הדבר הכי חשוב שנוכל ללמוד מכם."
אוסבר הסתכל שוב מסביב. הם עמדו רחוקים מספיק מרכב הנחיתה. פרט להם לא היה איש בסביבה. הוא חזר אל איאן וג'סטין וחייך אליהם, בלי לחשוף את הבחילה שאחזה בו. הוא לא היה רגיל לשקר.
"ודאי שנוכל," אמר. "זה פשוט מאוד. בואו לביקור אצלנו ותלמדו איך אנחנו חיים. תעתיקו את זה לכאן."
"זה יהיה נפלא," אמר איאן. "המין האנושי מנסה מאז ומתמיד להגיע לשלום, אבל לא מצליח."
"אז זו הייתה רק מהומה קטנה, כן?" שאל אוסבר.
"אין מה לדאוג," אמר ג'סטין. "בטלוויזיה מנסים תמיד להעצים את הדרמה."
אוסבר לא הבין למה הוא מתכוון, אבל זה כבר לא היה חשוב.
"אני אחזור פנימה וארגיע את הצעירים," אמר.
איאן וג'סטין הנהנו וחזרו לשוחח ביניהם. אוסבר חזר לבדו לרכב הנחיתה. הוא נכנס פנימה, סגר את הדלת ונשען עליה, מותש.
"מה אמרו אחינו?" שאל שורב.
"הם לא אחינו," אמר אוסבר. "תמריא. אנחנו חוזרים הביתה."
~~~~~~~
אוסבר ישב במשרדו במכורה וניסה לנסח את הסבריו למרין. הזקן יהיה מאוכזב מהחלטתו לנתק את הקשרים עם המולדת.
"אני מאמין לאיאן שרצה שנלמד אותם לחיות בלי לפגוע זה בזה," כתב, "אבל זה לא היה מצליח. יש להם מילה מיוחדת למצב שבו אנשים לא פוגעים זה בזה, מילה שאין בה צורך בשפה שלנו."
הוא שפשף בעדינות את מצחו ושקל את מילותיו.
"הם היו מנסים ללמוד את זה מאיתנו," כתב לבסוף, "אבל בפועל אנחנו היינו לומדים מהם איך לפגוע זה בזה. אפילו אני התחלתי לפחד מאחינו. הם פטרו כל כך בקלות את המתים, קראו לזה מהומה קטנה. הם לא התרגשו בכלל. הם רגילים לדברים הרבה יותר גרועים. הם אפילו לא ידעו על איזו מהמהומות אני מדבר, כי היו שתיים כאלה בו־זמנית. אסור לנו להביא את המחשבות האלה לנחלה. הן יפוררו את האחדות. יש ביניהם אנשים שמתנהגים כמו אאואאים ואנחנו לא יכולים לתת להם ידע שיאפשר להם להזיק כמו אאואאים."
הוא קרא את הדברים שוב ואז מחק את המשפט האחרון.
"יש ביניהם אנשים שמתנהגים כמו אאואאים, והם ילמדו את האנשים שלנו להתנהג כך. יתנו להם דוגמה."
כן, עדיף ככה.
צפצוף ואור מעל הדלת סימנו שמישהו רוצה להיכנס. אוסבר לחץ על הכפתור שפתח את הדלת. זו הייתה דנרה.
"יש לך זמן בשבילי?" שאלה.
"תמיד," אמר אוסבר והזיז את המסך.
דנרה התיישבה בכיסא לידו. פניה היו עגומים.
"אני לא מצליחה להפסיק לחשוב על מה שראינו במולדת," אמרה.
"גם אני," אמר אוסבר.
"זה גרם לי לחשוב על משהו אחר," אמרה דנרה. היא השפילה את מבטה.
"מה?"
"ניסיתי להבין למה אנשי המולדת מתנהגים כך. ואז הבנתי שהחברה שלנו התעצבה סביב האאואאים," היא אמרה. "בני האדם תמיד שנאו אותם."
"ברור. הם היו נוראים," אמר אוסבר.
"כן. שנאנו אותם כל כך עד שיום אחד הרגנו את כולם. גם אני שונאת אותם ומימי לא נתקלתי באאואאי. אולי הצורך הזה לשנוא מישהו ולהתאחד נגד מישהו קיים לא רק אצלנו? אולי גם אנשי המולדת מרגישים אותו?"
"אז מה?" הוא לא ירד לסוף דעתה.
דנרה קמה מהכיסא והחלה להתהלך בחדר.
"אולי," היא המשיכה, "הצורך הזה לשנוא הוא חלק ממי שאנחנו, מלהיות אנושיים. לנו היו אאואאים ששנאנו, אבל לאנשי המולדת היו רק הם עצמם." היא עצרה, והסתכלה הישר בו. "אולי הם פוגעים זה בזה בגלל הצורך הזה לשנוא? כי אין אף אחד אחר שם לשנוא?"
אוסבר שקל את הרעיון. "יכול להיות," אמר. "לכן החלטתי לברוח משם. לא רציתי שהם יביאו את זה אלינו. החברה שלנו תיהרס."
"בדיוק," אמרה דנרה. היא חזרה ללכת והרימה את קולה, "גם לנו אין היום את מי לשנוא. אין יותר אאואאים. הדור שלך מספר לנו על האאואאים, אז אנחנו שונאים את זכרם."
"אז?"
"אחרי שהדור שלך ימות לא יישאר מי שיספר עליהם," אמרה דנרה. "ואז הזיכרון ידהה. והדורות הבאים לא ישנאו אותם, ולא יהיה להם אף אחד לשנוא."
עיניה התרחבו מעט ושפתיה רטטו כשהיא שאלה, "אוסבר, אתה חושב שיום אחד נהיה כמוהם?"
אוסבר הביט בה. "אני לא יודע, בתי. אני לא יודע."