ה"מיאו" המוכר חודר מבעד לחלומותיה של ליטה, ולפתע אור הבוקר זולג כמו רעל מבעד לווילונות המוגפים למחצה. היא נאנחת, מושכת את השמיכה מעל לראשה, מנסה לשווא למנוע מהבוהק לחדור בעד עפעפיה. היא הייתה יכולה באותה מידה לנסות למנוע מהשמש עצמה לזרוח.

"מיאו," גנימד אומר שוב.

"לך מפה," ליטה גונחת ומשליכה את הכרית בכיוונו הכללי. היא לא שומעת את התנועה החרישית, אבל משקל כבד נוחת לפתע על חזה, והציפורניים שננעצות בבטנה חדות כמו תער. היא צועקת ומשליכה אותו מעליה. "חתול מטומטם! אתה לא רואה שאני ישנה?"

"לי לא אכפת אם יפטרו אותך מהעבודה או לא," נשמעת התשובה היבשה. היא פוקחת עין אחת. הוא עומד על שידת הלילה, מלקק את כפתו. "את זו שבחרת בחיים בתקופת האור."

אולי, אבל היא לא חשבה שיהיה כל כך הרבה אור. ליטה נאנחת ומכווצת את עיניה. אפילו קרני השמש המועטות הבוקעות מבעד לחלונות דוקרות את עיניה. היא רואה את החורים בווילונות במקום בו ציפורניו של גנימד משכו אותם לאחור. "קוראים לזה 'יום', גנימד. יום ולילה."

"האנושיים קוראים לזה יום ולילה. את לא אחת מהם."

"ולא רציתי לחיות בתקופת האו- ביום," ליטה ממשיכה, "פשוט רציתי להפסיק לחיות רק בלילה."

גנימד נועץ בה זוג עיניים ירוקות, דמויות שעון חול. "ואני רוצה להפסיק להשיר פרווה. איך זה עוזר למישהו מאִתנו?" ומשאמר מילים אלו, הוא קופץ בקלילות מהשידה, נועץ את ציפורניו בווילון האחרון ומסיט אותו לחלוטין. ליטה נאנחת שוב. היא קוברת את פניה בכרית הנוספת, אבל האור בכל זאת חודר לעיניה כמו מדקרות כאב.

"את לא רוצה לחיות בתקופת הצל? תתמודדי עם האור," הוא אומר, והולך משם, זנבו זקור. כמה רגעים ארוכים ומענים עוברים לפני שעיניה של ליטה מסתגלות דיין לאור, והיא מצליחה לדדות אל החלון להסיט בחזרה את הווילונות. היו לה כמעט חודשיים מעוננים, לפעמים אפילו גשומים. אבל היא ידעה שהחורף עומד להיגמר, שזמן ההסתגלות שלה לתקופת האור הולך ואוזל.

השמש מזדחלת סביב החלון, בצִדי הווילונות. ליטה יודעת שהפחד שאופף אותה אינו הגיוני. היא לא ערפד. השמש אולי תחליש אותה מעט, אבל לא תפגע בה.

הפחד מסרב להיעלם. גנימד צודק. היא חייבת להתמודד עם האור.
***
בסופו של דבר היא הולכת לעבודה כמו בכל בוקר, עם כובע ומשקפי שמש ובגדים ארוכים כדי למנוע מעורה להאדים באור. אבל אחרי שני רחובות בשמש הישירה, המעוורת, היא נשברת ומשליכה את הצל שלה אל הקיר הקרוב. היא עוברת דרכו, ומתגשמת בחממה הקטנה שמאחורי החנות. אביגיל שומטת את סידור הפרחים שעליו היא עובדת כשליטה עוברת בחדר האחורי הקטן בדרכה לחנות. "ליטה? איך… מה?"

"נכנסתי מהדלת האחורית," ליטה אומרת בקלילות, ומשליכה את הצל שלה אל תוך המילים, לפני שאביגיל תיזכר שאין לחנות דלת אחורית. עיניה של האישה המבוגרת מתכהות מעט והיא מהנהנת.

ליטה הולכת לחדר הקדמי ומתחילה לפתוח את הקופה הרושמת. נכדתה של אביגיל הדביקה על הקופה לפני שנים מדבקה של ינשוף מצויר, ונדמה לליטה שהמדבקה לועגת לה, כאילו אפילו ינשוף מצויר מתקלף יודע שתמיד תהיה אחת מיצורי הלילה.
***
מחוץ לחנות ניצב גגון, שנועד למנוע מזרי הפרחים המוצבים בכניסה לקמול. הוא מספק די צל כדי שהאור לא ייגע בה ישירות דרך חלון הראווה. אבל הדלת אינה מוצלת, וליטה מתכווצת בכל פעם שהיא נפתחת והאור חודר פנימה. כשהיא מסיימת לעזור לאיש זקן וחביב לבחור פרחים עבור אהובתו, אור נזרק שוב אל עיניה. הפעם היא רק עוצמת אותן לרגע מהיר במקום לסוכך עליהן. האיש הצעיר שעומד בכניסה בהיר שׂיער ושזוף. הוא מחייך אליה. "בוקר טוב."

"בוקר טוב." היא מחייכת בתשובה, המילים שהיא אומרת כבר חודשים עדיין זרות על שפתיה. "אני כבר אִתך."

"קחי את הזמן, אני לא ממהר."

היא מוסיפה כמה ענפי נוי ירוקים לזר ומסיימת לכרוך אותו, מוסיפה סרט אדום. הזקן מחייך אליה בחביבות ומודה לה מקרב לב. הבחור הצעיר מתקרב. "שלום." היא מחייכת שוב. "איך אפשר לעזור לך?"

"באתי לאסוף זר. זוהר ארד."

היא פותחת את ספר ההזמנות בדיוק כשהזקן מגיע אל הדלת ופותח אותה. הפעם, כשתשומת לבה נתונה למשהו אחר, האור מפתיע אותה. היא מסוככת על פניה מיד ועוצמת את עיניה. כשהיא פוקחת אותן, הדלת כמעט נסגרת, אבל מעט מקרני השמש עדיין נוגעות בזוהר ארד, והיא רואה את האור נשבר בתוך עיניו לאלפי צבעים, כמו דרך מנסרה, ודמה קופא בעורקיה.

האדרנלין ותחושת הסכנה דוחפים את ליטה לפעולה. היא משליכה את הצל שלה, מנסה ללכוד אותו לפני שיפנה את מלוא עוצמת מבטו לעברה, אבל הוא מזנק לאחור והאפלה לא מצליחה לעטוף אותו. היא מקללת ומושכת את הצל בחזרה בתנועה חדה. למה קיוותה להפתיע אותו? מן הסתם, הוא הגיע לכאן מוכן. הוא מושיט יד אל הדלת והיא זורקת את הצל שלה לשם מיד. ידו נוגעת בידית והוא זועק בכאב ונסוג, עורו מתכהה במקום בו נגע בצל. היד מתחילה כבר לחזור לצבעה. לעזאזל. הוא חזק. ליטה מביטה סביבה, מחשבותיה מתרוצצות, זועקות אזהרות. היא בזבזה הרבה צל על הדלת – עדיין מבזבזת, אבל אין לה ברֵרה. הם בתקופה שלו. אם הוא יצליח להגיע לאור זה ייגמר. היא שולחת עוד צל אל החלונות בדיוק כשידו נשלחת אל אחד מהם. הצל שהיא מטילה עכשיו קטן כמו צל של ילדה. לא מספיק ללחימה. היא תיאלץ להתמודד אִתו ועם אור המנסרה שלו פנים אל פנים. היא אף פעם לא הייתה טובה בזה, אבל אין לה ברֵרה. היא מושיטה יד לפנים והעשן הכהה מתגשם בין אצבעותיה ומתמצק לצורת סכין. זוהר עובד על הדלת, אור מכאיב ומעוור בוקע מבין אצבעותיו כשהוא נלחם בצל החוסם שלה, מפורר אותו במהירות. אבל לא מספיק מהר. גבו מופנה אליה, היא מזנקת… ונופלת ישר דרכו. הדמות מאחוריה מאבדת ממשות ונשברת, תרגיל השתקפות אור שרוכבי צל לומדים לזהות בגיל חמש. היא מקללת, כועסת על עצמה, אבל נצמדת לקיר, נמוגה אל תוך הצל כדי שתוכל להתגונן –

ואז היא לכודה באור המנסרה, והצל שלה נבלע, נעלם. האור בוקע מעיניו, מעוור, שורף, כאילו הביטה בשמש עצמה. האור מקיף אותה מכל צדדיה, אוחז בה, והכאב עז מדי. היא צורחת. אביגיל מגיעה בריצה מהחדר השני. זוהר משליך לעברה אור במבט מהיר. עיניה זורחות לרגע, מתבהרות, ואז היא מחייכת וחוזרת לעבודתה.

הם בתקופה שלו. הם אפילו בעונה החזקה שלו, ימי האביב ההולכים ומתארכים. ליטה הייתה צריכה לדעת שלא תוכל להביס אותו. היא מנסה לזמן צל, להילחם, להיאבק, אבל האור שלו אוחז בה כמו מלקחיים. הוא מפנה אליה את מבטו, והיא תוהה בקהות חושים אם הוא מסוגל לעשות לה את מה שעשה לאביגיל, אם הוא מסוגל למחוק את זיכרונותיה, אולי אפילו להחזיק אותה במצב הזה לנצח, אדם ריק, נטול צל, אדם שהאור לכד, והאור אינו מרפה לעולם…

ואז, בבת אחת, הכאב נפסק. הוא מתנשם. השׂיער הבהיר שלו פרוע, עיניו התכולות התכהו מעט, וידו הימנית, היד שהצל נגע בה, נראית חיוורת וחסרת חיים. "את מוכנה להקשיב עכשיו?" הוא שואל.

ליטה מנסה לזוז. היא עדיין כבולה. אבל לפחות האור לא שורף אותה עוד. "יש לי ברֵרה?" היא מסננת, מביטה בו מבעד לעיניים מוצרות.

"לא באתי לכאן בגללך. החנות הזו אמורה להיות בתחומי האור."

"החנות הזו בתחום הניטרלי!" ליטה מעולם לא התמצאה בגבולות, אבל טרחה, כמובן, לבדוק ולברר היטב לפני שהתחילה לחפש עבודה. "אתה חושב שהייתי בוחרת לעבוד בתחום של האור?"

"בחרת לעבוד בתקופת האור," הוא משיב.

"זה בגלל…" ליטה מתחילה ועוצרת. היא בהחלט לא מתכוונת לנדב מידע ולספר לו שהמשפחה שלה שולטת בכל מקומות ההעסקה של תקופת הצל. לא רק העיתונים ומוניות הלילה והפאבים והגלריות, שעליהם האור בהכרח יודע. גם חברות השמירה, פינוי האשפה, בתי הזונות… לא שהייתה לה כוונה למצוא עבודה כזו. היא רצתה עבודה ניטרלית, זה הכול.

הוא מחכה עד שברור שלא תשלים את המשפט. "תחשבי על זה רגע. אם באמת הייתי רוצה לתפוס רוכבת צל שעובדת בתקופת האור ובמקום כל כך קרוב לגבולות, הייתי מביא אִתי חמישה נושאי אור."

הוא צודק. בקע קל מערער את חומת הייאוש של ליטה. אבל זה חייב להיות תכסיס. היא למדה על אנשים מסוגו. הזהירו אותה מפניהם כל חייה. "אולי רצית להתמודד אִתי לבד. אולי אתה מנסה להוכיח משהו למשפחה שלך."

"את צוחקת?" הוא לוטש בה מבט, ידו הבריאה מהדקת את ידו הפגועה לחזו. "כמעט הרגת אותי קודם."

ליטה שותקת. היא לא יודעת במה הוא מנסה לשכנע אותה ולמה, אבל אם תחכה מספיק, אולי האחיזה שלו בה תיחלש. אולי יהיה לה סיכוי להתמזג עם הצל שלה ולברוח.

"תשמעי, בואי נחכה רגע עם ההאשמות." הוא מעביר את ידו הבריאה בשׂיערו ונאנח. "כמו שאמרתי לפני שתקפת אותי, קוראים לי זוהר ארד." שם כל כך אופייני לנושא אור. היא לא מבינה איך יכלה להיות אטומה כל כך. "איך קוראים לך?"

ליטה מהדקת את שפתיה ולא מגיבה.

"בסדר. באתי לכאן היום כדי לאסוף זר ליום ההולדת של אמא שלי. היא בת שישים היום. יש לנו ארוחת ערב משפחתית."

"מזל טוב," היא כמעט יורקת את המילים.

הוא מתעלם. "הזמנתי את הזר הזה לפני חודשיים, בבוקר בדרך לעבודה. הייתה כאן בחורה אחרת, ג'ינג'ית."

קארין, שעזבה ללימודים בדיוק כשליטה הגיעה. ליטה מביטה בזוהר מכף רגל ועד ראש. הוא לובש גופייה קצרה ומכנסיים קצרים, בגדים שחושפים את עורו למגע של צל. לא לבוש מתאים ללחימה. עוד חרך נפער בחומת הייאוש. היא מביטה שוב בידו הפגועה. תהליך הריפוי יארך ימים ארוכים. הוא צריך לפתוח את הדלת, לתת לאור לשטוף אותו. למה הוא מחכה? למה הוא עומד ומביט בה?

"גם אני לא רציתי להיות חלק מהעולם הזה," הוא אומר בשקט. "והוא מושך אותי בחזרה, לא משנה לאן אני הולך."

ליטה לא יודעת איך להגיב לכך. הוא מעיף בה עוד מבט, ואז הולך אל הדלת. היא נדרכת, מחכה לפגיעה, לכאב של שמש ישירה, מחוזקת בכוחו של נושא אור. אבל הוא פותח רק חרך צר ודק בדלת, לא מספיק כדי שהאור ייגע בליטה, אלא רק מספיק כדי להאיר את פניו ואת ידו הפגועה. הבעת הקלה מתפשטת על פניו, מגלה כמה כאב חש, וליטה מבינה שבאמת הייתה קרובה להרוג אותו. אבל גם הוא היה קרוב להרוג אותה. וכל אחת מהתוצאות האלו הייתה הופכת את היום והלילה סביב כולם.

"הכבילה תפוג אחרי שאלך," הוא אומר, ואז פוסע עוד צעד אל תוך האור. גופו הופך צלול עד שהוא נעלם במנסרה שלו, כפוף מעט מעל ידו הפגועה.

האור דוהה ומרפה ממנה. ליטה עומדת קפואה עוד רגע ארוך, ואז פוסעת בזהירות אל הדלת וסוגרת אותה מבלי לתת לאור לגעת בה. לבה דופק במהירות, הדם בוורידיה קר כמו מי קרח. היא הולכת אל ספר ההזמנות ומדפדפת, מחפשת. הנה זה. שם, מספר טלפון, כתובת. תאריך ההזמנה היה לפני שמונה שבועות. היא אפילו יודעת על איזה זר מדובר. אביגיל עבדה עליו כל הבוקר. הוא נח בכניסה לחדר האחורי – זר עצום, מעוצב בעדינות וביד מנוסה, עמוס חמניות, גרברות, ורדים. זר של אור.

ליטה מהססת כמעט עד שעת סגירת החנות. אחרי שאביגיל מאחלת לה ערב נעים והיא נשארת לבדה, ליטה עוצמת עיניים ומחפשת שועל. סאפארון הוא זה שמגיב לזימון. הרגליים שלו חזקות, הוא מהיר והאינסטינקטים שלו חדים. וכמובן, הוא מכיר אותה מילדות. הוא יהיה חשאי. היא מלטפת בעדינות את פרוותו והוא מתנער, זאב פראי שלא יאה לו שילטפו אותו כמו כלב. היא לא דואגת כשהיא שולחת אִתו את הזר.

גנימד שקט כתמיד כשהוא מצטרף אליה בדרך הביתה, אבל היא מרגישה את נוכחותו מלווה אותה, צופה בה מעל המרזבים ואדני החלונות. למרות הלילה, החושך, הצללים שאופפים אותה כמו שמיכה חמה ואהובה, היא מרגישה מרוקנת ותשושה. כשהיא עוצרת במעבר חציה, הזנב הארוך מתחכך בברכה. "יום קשה בעבודה?" הוא שואל, נימה אמִתית של דאגה מסתתרת מתחת לאדישות הקבועה של קולו.

היא לא יודעת כיצד לענות על כך. במקום זאת, היא מרימה את עיניה להביט בלילה. שני נערים מרססים גרפיטי על אחד הקירות, מסר אנטי-מלחמתי כזה או אחר. הכתובת הזרחנית הפשוטה מתמזגת בכתובות שמתחתיה, והן מחלחלות, מחזקות זו את זו, יוצרות ביחד מסר מרהיב שבקרוב איש לא יוכל להתעלם ממנו, גם לא האנושיים. על ספסל בצד הרחוב, זוג צעיר מחזיק ידיים, והאישה מכופפת לפתע את ראשה וצווחת בצחוק ובפחד כשעטלף חולף מעליה. ליטה הייתה יכולה להגיד לה שאין סיבה לפחד, שהעטלף רק תפס פרחי חלום שעמדו ליפול אל תוך עיניה, והבטיח שהסיוטים לא יפקדו אותה הלילה. בהמשך הרחוב, פנס אחד מרצד, וליטה שולחת אליו צל כמעט מבלי לחשוב, שואלת לשלומה של הגחלילית המפעילה אותו. הבהוב התשובה שהיא מקבלת מעט קר, והיא מושכת את הצל בחזרה. נכון. היא עזבה את כל זה. ויתרה על גווני החושך והצבעים הרכים שלהם בשביל אור השמש המעוור. החליפה את השקט שקולותיו רכים ושקטים וברורים, את הודעות הצרצרים סביבה ואת הסימפוניות שהם כותבים, עבור בליל הקולות הסואן של היום. אישה בגיל העמידה חולפת על פניה במהירות, אוחזת באצבעות הדוקות בתיק שלה. ליטה הייתה יכולה לומר לה שהינשופים והחתולים של משפחתה שומרים על האזור הזה, שאין לה ממה לפחד. לפחות, לא מתוקפים אנושיים. אבל האישה ממשיכה הלאה במהירות, יוצאת מטווח אור הכוכבים, ממהרת קרוב מדי לפינות החשוכות, ליצורי הבוץ – ליטה מהדקת את שפתיה ושולחת את הצל שלה, הופכת אחד מהם לאדמה קשה לפני שהוא מספיק להפיל את האישה או להיצמד אליה ולגרום לה לקחת אותו הביתה. לאחר שהאישה עוברת, ליטה מנערת את יצור הבוץ עד שהוא בורח ביללות, מוודאת שהוא יודע שלא להתעסק עם האנושיים בתחום הזה, שהם נמצאים תחת הגנת רוכבי הצל.

"כן. את ממש אחת מהם עכשיו," גנימד אומר, וליטה שמחה שחתולים אינם מסוגלים לחייך.
***
עוברים שלושה ימים לפני שנושא האור חוזר. הגשם דופק על חלון הראווה של החנות והשמש נחבאת מאחורי מסך כמעט בלתי עביר של עננים. היא חושדת שהוא חיכה ליום כזה בדיוק, למרות שאין בכך שום היגיון.

הפעמון שמעל הדלת מצלצל, אבל הדלת עצמה נפתחת רק עד כדי מחציתה, ואוויר קר נושב פנימה. הוא מציץ מעבר לה, מהסס. "היי," הוא אומר. ליטה לא טורחת להשיב. היא ידעה שהוא מגיע עוד מקצה הרחוב, והוא ידע שהיא יודעת. מתחת לשולחן, צל נאסף בקצות אצבעותיה, שחור ועמוק ומלא כוח. זוהר אינו זז מהדלת, מהאור המועט שלו. קולו, כשהוא מדבר, רם כדי להתגבר על הרוח הנושבת.

"רק רציתי להגיד תודה על הזר."

היא מושכת בכתפיה. הוא ממשיך, עיניו מחפשות את עיניה. "הוא היה יפה מאוד."

היא מצווה על שפתיה המאובנות לנוע. "אביגיל הכינה אותו. חוץ מזה, שילמת עליו מראש, זה לא היה הוגן שיישאר פה."

הוא מהנהן, עיניו לא מרפות ממנה. הוא פוסע צעד אחד פנימה, אל תוך החנות. "לקחת סיכון כששלחת אותו אלי עם אחד משלכם."

"הנחתי שאם לא פגעת בי, לא תפגע בו."

"צדקת." הוא פוסע עוד צעד אחד, וידו מרפה מהדלת. קולות הרוח שוככים שוב, עמומים דרך הדלת, וצליל הפעמון העדין נשמע חד מאוד בדממה היחסית המשתררת. אף על פי שהוא למעשה ויתר בכך על מעט היתרון שהיה לו ביום כזה, ליטה נדרכת.

"מה אתה רוצה?"

הוא מעביר יד בשׂיערו, והיא מזהה את המחווה מפגישתם הקודמת, מקשרת אותה עם בלבול, עם היסוס. "למה את עובדת כאן?"

היא מצמצמת את עיניה ושותקת. היא לא חייבת לאף אחד הסברים. לא לאמהּ, לא לגנימד, ובטח שלא לנושא האור הזה.

"ניסיתי לחיות בתקופת הצל לזמן מסוים," הוא ממשיך. "זה היה… נורא. אני מניח שקשה לך באותה המידה."

עיניו לא משות ממנה, בהירות ותכולות כמו השמים. ליטה כמעט מרגישה את קרני השמש משתקפות דרכן, חורכות אותה. "אני מסתדרת. מה אכפת לך?"

"כי…" הוא מהסס שוב. "גם אני לא רוצה להיות חלק מהמלחמה הזו."

ליטה מעקלת את שפתיה. "אני די בטוחה שאנחנו רוכבי הצל ונושאי האור הראשונים שנלחמו זה בזו כבר עשרות שנים."

"את יודעת למה אני מתכוון."

כן, היא ידעה. בעיניה, גנימד עדיין ייצג את אמהּ, את כל המשפחה, המאוכזבים ומחכים לשובה, בידיעה שזה רק עניין של זמן. היא שותקת שוב.

"ליטה!" אביגיל קוראת מהחדר השני. היא לא זזה. זוהר מביט בחדר האחורי, ואז שוב בה.

"אני עובד בכוורת," הוא אומר לבסוף, ומניח פתק על השולחן לפניה. הכתובת המשורבטת עליו היא רחוב באחד המושבים בסביבה. היא מנסה להיזכר במפת הגבולות. זה לא תחום של האור, אבל זה קרוב. הפתק מקומט מאוד, כאילו קופל ונפרש פעמים רבות. "אין שם עוד נושאי אור. אם את רוצה לבוא לבקר, אני… אשמח. נראה לי שיש לנו על מה לדבר."

היא לא אומרת דבר, והוא עוזב, כמו אנושי הפעם, למרות שהיא בטוחה שהוא היה מסוגל לזמן מנסרה גם ביום מעונן כזה.
***
יום החופש שלה באותו שבוע הוא יום שלישי. גם הוא יום מעונן. ליטה לא מאמינה בסימנים. ובכל זאת היא מוצאת את עצמה בחנות דבש קטנה, מול אנושית תכולת עיניים ובהירת שׂיער כל כך, שהייתה יכולה להיות נושאת אור בעצמה. האנושית מכוונת את ליטה אל שדה מאחורי החנות, שם זוהר מטפל בדבורים. ליטה לא מופתעת לגלות שהוא אינו לובש חליפת כוורנים. הוא מבחין בנוכחותה ומחייך אליה בהפתעה. כשהוא מתקרב, כמה דבורים באות אחריו, כמו ילדים בעקבות החלילן מהמלין, וליטה מתרחקת במהירות. הוא עוצר ומביט בהן, והן שבות לאחור.

"הן לא היו פוגעות בך," הוא אומר.

ליטה מרימה גבה. "ואני מניחה שלא היית נרתע אם היינו עכשיו בסמטה מלאה בחתולים?"

הוא מחייך ומהנהן. "בסדר. את צודקת."

היא מביטה סביבה בחצר המוארת ומרגישה את המתח בגופה. אפילו ביום מעונן כזה, השמש מסנוורת. כל עלה ושיח נרתעים ממנה, מסמנים לה להתרחק. הדבורים עצמן מוכנות לתקוף אותה, מוחזקות רק על ידי פקודותיו הדוממות של זוהר. הכוורת אולי אינה בתחומי האור, אבל היא מקום של האור, והיא אינה רצויה כאן יותר משזוהר רצוי באחד מאלפי הפאבים של משפחתה. היא תוהה אם אי-פעם הרגיש צורך להשתכר באמצע הלילה וכיצד התמודד אִתו.

"דרך מעניינת להתנתק מעולם האור, לעבוד בכוורת," היא מעירה.

החיוך נמוג משפתיו של זוהר. "המשפחה שלי לא מתקדמת כמו שלך."

"מתקדמת!" ליטה מגלגלת את עיניה.

זוהר מחייך שוב. חיוכים כל כך טבעיים על שפתיו. היא חשה דקירה של קנאה. "הם נתנו לך שם מתקדם, לפחות."

היא מעווה את פניה. "הם נתנו לי את השם עלטה."

הצחוק נפלט ממנו בבת אחת, והוא נראה מבויש לרגע. ליטה מרגישה את שפתיה מתעקלות בעל כורחה. "מה? זוהר זה יותר טוב?"

"לא," הוא מודה. "אבל ליטה זה שם יפה."

היא לא יודעת כיצד להגיב לזה. הוא מוביל אותה לחדר קטן ונעים מאחורי החנות – מוצל, להקלתה הרבה – ושם הוא מוזג לה תה עם דבש. היא מביטה בנוזל הזהוב מתערבל בכוסה, נמס לאִטו.

"זה לא יפגע בך," זוהר מבטיח לה. "זה רק דבש. אנושיים אוכלים את זה כל הזמן."

היא כועסת על עצמה, על שנתנה לו לראות את ההיסוס שלה, וכאילו כדי לפצות על כך, תופסת את הכוס ולוגמת במהירות ובהחלטיות.

"רגע –" זוהר אומר, מאוחר מדי. היא כמעט מפילה את הכוס. לשונה שורפת, ולרגע היא בטוחה שהדבש באמת פגע בה, שרוכבי צל לא נועדו לטעום מאכל כזה, ואז מבינה שזו רק כוויה.

"אני מצטער, הייתי צריך להזהיר שזה חם…"

לא, היא הייתה צריכה לדעת. היא ראתה אותו מוזג את המים מהקומקום. הוא ממהר אל צִדו האחר של החדר, פותח את המקפיא, מוציא קוביות קרח. תנועותיו מהירות מדי, מגושמות. הוא מפיל כמה מהן.

"עזוב את זה כבר," ליטה אומרת בחוסר סבלנות, ומושיטה אצבע אל קצה לשונה. הצל מתפשט בפיה, מקרר את תחושת הצריבה.

זוהר מביט בה. "לא ידעתי שאת יכולה לעשות את זה."

"אתה לא?"

"אני יכול לטפל בכוויות קור." הוא מחייך. "לא ממש שימושי באקלים הזה."

ליטה מצביעה על ידיו שעדיין מלאות בקוביות קרח. "עוד חצי דקה בערך זה עלול להיות שימושי."

"אה." הוא נראה מבויש, ומניח אותן בכיור. לפתע הוא צוחק. "את יודעת שהמשפחה שלי מאמינה שאתם הבאתם את עידן הקרח?"

ליטה לוטשת בו מבט.

"אני יודע. זה מגוחך."

"גם הילדים שלנו לומדים כל מיני קונספירציות," היא מודה. "אומרים שמשפחות האור אשמות בהתחממות הגלובלית ובסרטן העור."

"הילדים שלכם לא הולכים לבתי ספר רגילים?" זוהר שואל. ואז חובט בראשו. "לא, ברור שלא. אתם בטח הולכים למין… בית ספר לילה?"

"אנחנו לומדים עם מורים פרטיים," היא מתקנת. "אין באמת מספיק רוכבי צל להחזיק בית ספר שלם." היא נהגה לקנא בנושאי האור על שהלכו לבתי ספר של אנושיים. "אני רוכבת הצל הראשונה שפגשת?"

"ראיתי כמה מכם פעם, מרחוק. את פגשת הרבה נושאי אור?"

"לא הרבה. אני הבכורה במשפחה שלי, אז אמא שלי הייתה לוקחת אותי לפעמים למקומות הניטרליים. היא אפילו דיברה פעם עם נושא אור כששניהם ישבו בוועד המנהל של איזה בית חולים." הזיכרון בא בקלות, אפילו אחרי כל הזמן הזה. היא בת שמונה, מציצה מעל קצה שולחן העץ האליפטי והגדול. אנשים בחלוקים לבנים נקיים יושבים סביבה, אבל מבטה נעוץ באדם בצִדו האחר של השולחן. אדם מבוגר, מרשים, בהיר שׂיער, מחייך ומפיץ סביבו כל כך הרבה אור שנדמה כאילו הקירות עצמם מסנוורים את ליטה. היא יודעת מיד שהאדם הזה הוא אחד מנושאי האור עליהם למדה, שמפניהם הוזהרה פעמים רבות כל כך. פחד אופף אותה, והיא מושיטה יד מתחת לשולחן אל ידה של אמא, והן אוחזות זו בזו. הצל של אמהּ, חזק ואפל, מקיף אותן במעטה מגונן, וכמעט אפשר לשמוע את קולות הלילה בתוכו. האנושיים סביבם מפטפטים, לא מודעים למתרחש מול עיניהם. מבטיהם של נושא האור ושל אמהּ ננעלים. אמהּ נינוחה, רגועה, אבל ליטה חונקת את היבבה שמאיימת לפרוץ מגרונה. מאוחר יותר היא תחלום במשך ימים רבים על האיש הזה, תחלום שהאור שלו מעוור אותה, שורף אותה, ותתעורר בצרחות.

גבותיו הבהירות של זוהר כמעט מתחברות. "איך זה היה?"

"לא נורא כמו שציפיתי." ליטה מתחמקת מעיניו, מנסה ללגום שוב מהתה, הפעם בזהירות. הוא לא חם מדי עכשיו, והטעם הנלווה של הדבש מתוק – לא כמו סוכר, עשיר יותר, סמיך, כמו זהב מותך. זה התה הטעים ביותר שאי-פעם טעמה. "אז למה אתה באמת עובד כאן?"

"כי…" הוא מהסס. "זה סוג של פשרה ביני לבין המשפחה שלי. הם רוצים שאני אעבוד במקצוע של אור."

"כוורנות זה לא מקצוע של אור?" ליטה מתחרטת לרגע על שנמנעה מדבש זמן רב כל כך.

"זה… מקצוע נלווה." זוהר מחייך. "רוב המשפחה שלי מנהלים במערכת החינוך, או ברשת המשתלות שלנו, או מפעילים לונה פארקים, או מנהלים מוזאונים, או…" הוא עוצר. "מותר לי לספר לך את כל זה?"

ליטה מושכת בכתפיה. כנראה שלא. וכנראה שגם אסור לה להיות פה. "אם היה אכפת לי ממה שמותר, הייתי חיה בתקופת האור?"

"לא. אני מניח שלא." הוא בולע את רוקו וצוחק, צחוק עצבני מאוד. "כל העבודות האלו דורשות מחויבות, יכולת ניהולית, לימודים לטווח ארוך. אני רציתי קצת יותר זמן פנוי."

ליטה מבינה. עמדות בכירות דרשו השקעה. אמא שלה עבדה כמעט לכל אורך תקופת הצל, מהשקיעה ועד הזריחה. "כשהייתי בתיכון… טוב, בגיל תיכון, הייתי בורחת מהמורים שלי ומטפסת על עצים וקוראת עד הזריחה."

"אני הייתי מתחבא בכל מיני פינות ומצייר." העיניים שלו נוצצות, וליטה משפילה את עיניה במהירות לפני שהיא מבינה שהיא לא רואה את אור המנסרה בעיניו, אלא משהו אחר, עמוק יותר. היא מביטה בו לרגע במבט בוחן. "ואתה עדיין מצייר?"

סומק עולה בלחייו השזופות, והיא יודעת שנגעה במשהו חשוב. הוא הולך לחדר האחורי, וחוזר עם ערמת מחברות, שהוא מניח לפני ליטה. היא מדפדפת. היא מעולם לא הייתה במוזאון, אבל המשפחה שלה מחזיקה בחלק גדול מהגלריות, והיא אהבה ללכת אליהן כשהייתה צעירה יותר. הציורים של זוהר מרשימים אותה. הם מדויקים וראליסטיים ומפורטים לפרטי פרטים, וצבעוניים מאוד. הוא מצייר נופים. מדבריות. אגמים. יערות. שמים תכולים ושמש בוהקת. היא עוצרת בתמונה של ערוגות פרחים, צהובים וכחולים וסגולים. "זה מהדמיון, או שבאמת יש פרחים כאלו?"

"את לא מכירה אותם?" הוא מביט בה בפליאה. "הם גדלים קרוב מאוד לעבודה שלך, בפארק."

"אני לא כל כך מסתכלת מסביב כשאני הולכת. זה מסנוור יותר מדי, וזה כואב." היא מנסה לשמור טון קליל, אגבי, בקולה. "אני מקווה שעוד כמה חודשים אוכל ללכת בלי משקפי שמש."

יש חמלה בעיניו כשהיא מביטה בו שוב. "מה היה מספיק חשוב כדי לגרום לך לעזוב?"

היא שותקת לרגע, ואז קמה. "אני צריכה ללכת. תודה על התה."

"רגע, חכי…" הוא מנסה לקחת את ידה, לעצור אותה. הצל שלה מתפרץ, משתלח לפני שהיא מספיקה לשלוט בַאינסטינקט. זוהר מתנשם בכאב ומושך את ידו במהירות לאחור. כתם של צל מתחיל להתפשט עליה.

"אוי, סליחה, אני… אני ממש מצטערת," ליטה מגמגמת, ומופתעת לגלות שהיא מתכוונת לכך.

"זה בסדר," זוהר תופס את ידו הכואבת. "זה תשלום מוצדק על הכוויה."

ליטה מתלהטת. "אתה חושב שהייתי עושה כזה דבר בכוונה –"

"מה? לא! לא. רק צחקתי." זוהר מרים את ידיו. "גם הרפלקסים שלי לפעמים מופעלים בלי שאני שולט בזה. הגוף שלך רואה בי איום. זה הגיוני."

"אה." ליטה נרגעת בבת אחת, נבוכה שוב.

זוהר מעביר את ידו בשׂיערו. "תשמעי," הוא אומר. "לא התכוונתי שככה זה ילך. כלומר, לא התכוונתי לחקור אותך, ולא רציתי שנלך על קליפות ביצים אחד ליד השנייה כאילו כל מילה שנגיד יכולה לחולל מלחמה –"

"הן לא?"

זוהר מביט בה ברצינות, עיניו בהירות ותכולות. "לא אם נחליט שלא."

ליטה שותקת לרגע. "אז איך כן התכוונת שזה ילך?"

"טוב, קיוויתי שתסיימי לשתות את התה שלך."

ליטה מחייכת. היא הולכת בחזרה אל השולחן, מרימה את הספל ולוגמת את מה שנותר בו. "אולי זה ילך יותר טוב בפעם הבאה."

"בפעם הבאה?" הוא מחייך.

היא מהנהנת, למרות שברור לה שזה רעיון רע. "אבל הפעם אתה תבוא לחנות הפרחים."

"מחר?" הוא מציע.

היא מהנהנת שוב, ידה על הדלת. ואז, בהחלטה רגעית, מסתובבת בחזרה אליו. "והציורים שלך ממש טובים."

לחייו מאדימות. "באמת?"

"כן. אתה צריך לחשוב על בית ספר לאמנות."

הוא נראה מהורהר. ליטה מצביעה על הכתם על ידו. "אתה מתכוון לטפל בזה?"

"אה. כן." ברור שהוא שכח מהכאב לחלוטין. ליטה מסתירה את חיוכה. הוא מעביר את ידו מעל כתם הצל, שמתחיל לדהות לאִטו. ליטה פותחת את הדלת מבלי לחשוב על כך, מבלי להתכונן, והאור מעוור אותה לרגע ארוך וכואב. היא מתפתה לסגור את הדלת ולזמן צל, אבל לא, לא מולו. היא מרגישה את עיניו בגבה כשהיא יוצאת לבסוף, מגששת ברגעים הראשונים בשמש הבוהקת והמכאיבה.
***
"ליטה." אביגיל מציצה אל תוך החדר האחורי, חיוך ממתיק סוד על שפתיה. "זוהר שוב פה."

"תודה, אביגיל," ליטה אומרת, מנסה שלא להישמע עוקצנית. אביגיל היא מנהלת טובה ואדם טוב, אבל החיוך שהעלתה על שפתיה בכל פעם שזוהר בא לבקר היה בלתי נסבל. ליטה מוצאת את עצמה תוהה אם תצליח לפתות את גנימד להשתמש באדניות של אביגיל בתור ארגז החול שלו. "אני יכולה לצאת להפסקה שלי עכשיו?"

"ברור, חמודה, ברור. אני אסגור לכם את הדלת, שתהיה לכם פרטיות."

"תודה," ליטה מסננת, ומסיימת לערוך את ספלי התה הקטנים, הצלוחיות, הכפיות. גנימד עקב אחריה בעיניים מוצרות כשהלכה לקנות ערכת תה, אבל לא שאל מאיפה הגיע העניין הפתאומי במשקה שמשפחתה נהגה לכנות בבוז "העשבים האלו". הוא גם לא שאל מאיפה הגיעו צנצנות הדבש הקטנות שהביאה לפעמים הביתה, או למה לפעמים, כשפתחה את דלתה בבוקר, הוצמד לידית הדלת פרח, צבעוני ובוהק ומושלם. "פרחים של אור," גנימד היה אומר בחשד, וליטה הייתה מושכת בכתפיה. "אני חיה בתקופת האור."

זוהר לא מחייך כשהוא נכנס, והיא יודעת מיד שמשהו קרה.

הוא נושא את התרמוס האדום שלו ביד אחת, ומחזיק דף נייר מקופל היטב בידו האחרת. והוא שוכח לסגור את הדלת. כנראה שגם דלת החנות פתוחה, כי האור צונח על ליטה בזווית מכאיבה, והיא מתכווצת. זוהר ממצמץ כאילו התעורר מחלום.

"סליחה," הוא ממלמל, ופונה לסגור את הדלת, אבל ליטה עוצרת אותו בתנועת יד, והולכת לעשות את זה. היא חייבת להתחיל להתרגל, מתישהו.

"מה קרה?" היא שואלת כשהוא מניח את התרמוס על השולחן.

זוהר מרים את עיניו להביט בה, וסוף-סוף מחייך. אבל זה הד של חיוך יותר מאשר חיוך אמִתי, ללא שמץ של שמחה. "זה כל כך ברור, הא?"

הוא מעביר לה את דף הנייר המקופל, ומתיישב, קובר את פניו בין ידיו. ליטה מביטה בו לרגע ארוך לפני שהיא קוראת. זה מכתב קצר, ענייני, מבית ספר לאמנות בשם קרופורד – באירלנד, מכל המקומות. לא ארץ אידיאלית עבור נושא אור, אבל מצד שני, כך גם ישראל עבור רוכבי צל. המכתב משבח את זוהר על הטכניקה שלו, אבל מודיע לו שהעבודות שהגיש לא בשלות דיין, פשוטות מדי ונטולות עומק.

היא מרימה את עיניה בהפתעה. "לא ידעתי בכלל שניסית להתקבל."

"את נתת לי את הרעיון, זוכרת?" יש בקולו משהו חלול. "בכל מקרה, זה לא משנה עכשיו."

ליטה מביטה בו לרגע, ואז קמה. היא הולכת למקרר שבכניסה לחממה, בודקת שאביגיל אינה מביטה, פותחת את הדלת, מותחת את הצל שלה על פניו ומדמיינת את המקרר האחר, בדירה שלה. כשהיא שולחת יד, היא נוגעת בבקבוק קר כקרח, ושולפת אותו החוצה.

"מה זה?" זוהר שואל כשהיא מחליפה את שני הספלים העדינים בשתי כוסות שקופות גדולות.

"בירה." היא מוזגת את הנוזל הזהוב לכוסות. פניו של זוהר חדלים לרגע קצר להביע אומללות והוא בוהה בכוסו.

"זה לא יפגע בך," היא אומרת. "זה רק בירה. אנושיים שותים את זה כל הזמן."

חודשים עברו, אבל הוא זוכר. חיוך אמִתי נוגע הפעם בפניו, סוף-סוף. ליטה מושיטה יד מהססת, ומניחה אותה על ידו. היא עדיין מופתעת בכל פעם שהיא עושה את זה ולא עולה באש. "יש עוד בתי ספר לאמנות."

"אבל הם צודקים." החיוך נמחק. זוהר משפיל את פניו. "העבודות שלי שטחיות. אני מצייר את מה שאני רואה, לא יותר מזה, וכל הציורים שלי פסטלים ובהירים…" הוא לוגם מהכוס ומעווה את פניו, כפי שליטה ידעה שיעשה. "אני לא באמת אמן. אף פעם לא הייתי…"

הוא ממשיך לדבר, אבל ליטה לא שומעת אותו עוד. קולות אחרים ממלאים את אוזניה. בזיכרונה היא עומדת במרכזה של אחת הגלריות הנוצצות, הנחשבות והחדשניות ביותר של משפחתה. קולות פתיחת התערוכה ממלאים את אוזניה, הצחוק והשיחה וצפצופי המצלמות ונקישת כוסות השמפניה. פסלי ברונזה ראליסטיים ממלאים את החלל כולו: אנשים מכונפים, מפוסלים לפרטי פרטים מקצות אצבעותיהם עד הנוצה האחרונה בכנפיהם. ליטה, לבושה בשמלת ערב אדומה ועוטה שרשרת פנינים, חשה חוסר שקט, ולא רק בגלל הבגדים שאינה מורגלת בהם. היא לא יודעת למה, אבל הפסלים הכהים האלו מזכירים לה דווקא נושאי אור, ונדמה לה כאילו הם עומדים לעוף וללכוד אותה. ברגע הראשון, כשהאישה כסופת השׂיער נעצרת לידה, ליטה נבהלת, ואז מביטה בה ונרגעת. האישה לבושה גם היא בשמלת ערב ועונדת תכשיטים יוקרתיים, אבל בניגוד לליטה, היא נראית במקומה הטבעי, נינוחה לחלוטין ואצילית במלבושיה המפוארים. היא לא מביטה בליטה. מבטה נח על הפסל שמולן, איש צעיר הפורש את כנפיו לעוף, שהבעת הריכוז על פניו עזה כל כך שהיא גובלת בכאב.

"למה כולם סובלים כל כך?" ליטה שואלת.

"לאדם אחר הייתי אומרת שהם מייצגים את המאבק הקשה ביותר בחייו של אדם, את הצורך התובעני ביותר ולעתים את המפלות הצורבות ביותר," האישה הכסופה אומרת. חיוך קטן נח על שפתיה. "אבל לא אתיימר לומר כאלו דברים לך, ליטה. לו היינו מבינות מדוע הם סובלים כל כך, אולי היינו כמותם." היא מחווה בסנטרה לעבר האמן, איש צעיר, רזה מדי, ולבוש בחליפה שחורה. עיניו מעט שקועות ושׂיערו פרוע, ואף על פי שהוא מחייך למבקרים הרבים המתאספים סביבו, מעריצים את עבודתו ושואלים שאלות, נדמה לליטה כאילו הבעת הכאב של הפסלים תהיה טבעית על פניו הרבה יותר מהחיוך שהוא עוטה.

ליטה עוקבת אחרי מבטה. "היית רוצה להיות כמוהו?"

האישה הכסופה ממשיכה להביט, מהורהרת, וליטה לא יודעת אם לא שמעה את שאלתה או שהיא לא יודעת כיצד לענות. "רוכבי צל לעולם לא יהיו מסוגלים ליצור יצירות כאלו," היא אומרת לאחר רגע ארוך. "גם לא נושאי אור. צריך לחיות בשני העולמות כדי לדעת לבטא רגש בצורה כזו, אפילו כאב."

ליטה מהדקת את שפתיה ומפנה את גבה אל הפסל. כבר אז, בסוף שנות העשרה לחייה, ליטה שנאה שאומרים לה מה היא יכולה ולא יכולה לעשות. "ומה לגבי להרגיש את הכאב, אמא?" היא שואלת. "אם את מסוגלת להרגיש משהו בגלל פסל, מה זה אומר עלייך?"

מתחת לשׂיער הכסוף, המעמקים האפלים של עיניה של אמהּ נוצצים במיליוני גוונים של שחור. היא לא אומרת דבר, אבל החיוך שנח על שפתיה ערמומי. ובבת אחת, ליטה מבינה, ומחייכת בחזרה.

"…אולי גם קיוויתי שאם אני אתקבל, הם יבינו." זוהר מסיים משפט שלא שמעה את תחילתו. "ויפסיקו כל הזמן לחשוב שאני צריך להתבגר."

ליטה קמה על רגליה. זוהר מביט בה. "קדימה. קום," היא אומרת. "אני לא מתכוונת לשבת פה ולהקשיב לך מרחם על עצמך."

זוהר קם בצייתנות. "לאן אנחנו הולכים?"

"למקום שבו כולם מרחמים על עצמם. ושאפשר לקבל בו משהו קצת יותר חזק מהבירה הזו."

המבט של זוהר אחוז אימה. "ליטה, אני לא יכול ללכת לבר."

"אתה בהחלט יכול." ליטה מרכיבה את משקפי השמש ועוטה את הכובע שלה. "אביגיל?" היא קוראת. "זה בסדר אם אני אצא מוקדם?"

"זה לא בתחום הניטרלי," זוהר מתעקש בזמן שאביגיל מאשרת את בקשתה. "אסור להגיע למקום שנמצא בתחום של הצד השני בלי הזמנה ישירה."

ליטה נועצת בו מבט. "אתה בא אִתי לבר עכשיו, זוהר ארד, ואנחנו לא יוצאים כל עוד אתה מסוגל ללכת בקו ישר. איך זה בתור הזמנה ישירה?"

"זה נשמע יותר כמו הוראה." קולו של זוהר חלש מהרגיל. הוא בקושי מספיק לתפוס את התיק שלו כשהיא גוררת אותו החוצה. "שהשמש תגן עלינו," הוא ממלמל.

"אל תגיד דברים כאלו, והכול יהיה בסדר," ליטה מבטיחה לו.

חיוך עגום נח על שפתיו. "ומה יהיה כששאר בני משפחת קפולט יגיעו?"

ליטה משלבת את זרועה בזרועו. "אל תדבר שטויות. אתה קפולט. אני המונטגיו שמוציאה אותך לתרבות רעה."
***
היא לוקחת אותו לאחד הברים האהובים עליה, מקום קטן, קרוב לחנות הפרחים. סהר, בן דוד מרוחק של ליטה, מנהל אותו. כפי שקיוותה וציפתה הוא לא שם עדיין, והשעה מוקדמת מכדי שהבר יהיה עמוס.

זוהר משתהה בכניסה, והיא יודעת שהוא מרגיש את אותה סוג של דחייה שהרגישה בכוורת שלו. עוינות שאינה בדיוק רגש אנושי, אלא תערובת של עשרות דברים קטנים שקשה להצביע עליהם, אבל כולם משדרים כאחד: נושאי אור, הישמרו.

סהר מתגאה בכך שלעולם לא נשברו כוס או בקבוק בבר שלו, וליטה נזכרת למה כשהיא רואה את רשת הצל הצפופה שנטוותה סביב רצפת הבר. כוסות שיפלו מטה לא יתנפצו – נפילתן תיבלם בעדינות, קרוב כל כך לרצפה שהאנושיים פשוט יחשבו שהכוס חזקה ועמידה יותר משהיא נראית. מחוכם להפליא. רגלו של זוהר נוגעת ברשת, והוא מתכווץ כאילו נגע בחוט חשמלי חשוף. הרשת הופכת לרסס מלחשש במקום בו נגע בה. ליטה מהדקת את שפתיה ומוליכה את זוהר דרך האזור היחיד בבר שהרשת אינה פרושה בו. עיניה פוגשות בעיניו של הברמן, איש צעיר וכהה שׂיער, והוא מהנהן אליה. הוא לא בדיוק מכיר אותה, אבל מזהה… משהו. מסוג הדברים שאנשים שחיים זמן רב בחברתם של רוכבי צל לומדים לזהות, אפילו מבלי להיות מודעים כלל. ליטה בטוחה שהברמן תהה לא אחת איך ייתכן שאף כוס לעולם לא נשברת בבר. היא בטוחה שהבחין שאור הירח אינו נוגע לעולם בסהר אלא מדלג מעליו. היא בטוחה שמצא לא אחת את סהר מעשן את אחת מסיגריות החלום האיומות שלו, שהעשן שלהן אינו אפור אלא שחור יותר מהלילה עצמו. היא בטוחה שהבחין שהאור לעולם לא משתקף ממשקפיו של סהר אלא נבלע בהם.

"ג'יימסון," היא אומרת. "שני שוטים, ואז עוד כמה."

"כבר מגיע." הוא נד בראשו לעברה ומוזג.

זוהר מרחרח את תוכנה של הכוסית הקטנה שליטה מעבירה אליו, ומעווה את פניו. "יש להם יין, אולי?"

"אל תהיה מגוחך. הנה, תשתה את זה ככה." ליטה מדגימה, מטה את ראשה לאחור ומורידה את השוט. היא מצטמררת קלות וצוחקת. "לא שותים את זה בשביל הטעם."

זוהר עושה כדבריה, אבל נראה אחוז בחילה. ליטה מושיטה יד לכוסית הבאה, אבל מרחמת על זוהר ומזמינה בשבילו קוקטייל בשם קפירינייה במקום.

"אתה יודע," היא אומרת לאחר מספר דקות, כשהאלכוהול מתחיל לשקוע סוף-סוף, "יכול להיות שהם צדקו. קרופורד, כלומר."

זוהר מעביר יד בשׂיערו הבהיר, מפזר אותו, נותן לו ליפול על עיניו. "רק כדי לוודא, זה אמור להיות הקטע שבו את מנחמת אותי, נכון?"

ליטה מחייכת ומסיטה את השׂיער ממצחו. "אני מתכוונת," היא אומרת בעדינות, "שהאנושיים רואים את העולם ביותר גוונים מאִתנו. לוקח זמן להתחיל להביט בדברים מנקודת המבט שלהם. כשהתחלתי לעבוד בחנות הפרחים, אביגיל לא נתנה לי לשזור זרים. הם היו יוצאים לי כהים ואפלים מדי. אתה יודע כמה פעמים שמעתי, 'ליטה, זרים לחתונה או ליום הולדת לא יכולים להיראות כמו משהו שהרוזן דרקולה היה מביא'. היה לי קשה לחשוב על צבעים אחרים כעל… מתאימים."

זוהר מביט בה, מופתע. "ראיתי את הזרים שלך. את היית מתקבלת לעבודה בכל אחת מהמשתלות שלנו."

"אבל התאמנתי הרבה בשביל זה. שבועות. וציור מורכב בהרבה משזירת זר." היא משתתקת, מהורהרת. "ניסית פעם לצאת החוצה בלילה בשביל לצייר?"

זוהר בוהה בה כאילו הציעה שיטפס אל הירח כדי לצייר משם. ברור לה שהמחשבה מעולם לא עלתה בדעתו. היא מחייכת. "אז תנסה. שב באיזה ערב על המרפסת אחרי שהשמש שוקעת. אני אבוא לשבת אִתך."

"מה הטעם?" הוא מושך בכתפיו ולוגם את שארית הקוקטייל שלו. "אני אף פעם לא אצייר כמו אנושי. אני לא אוכל לתת להם את מה שהם רוצים."

ליטה מהדקת את שפתיה. "אני לא מאמינה באף פעם, זוהר. אני לא מאמינה בגורל או בייעוד. לא נולדנו רק בשביל לשרת את הצל והאור. אם זה היה ככה, אתה היית מנהל בית ספר ואני הייתי מוציאה לאור בעיתון ונשואה לאיזה רוכב צל ממשפחה מיוחסת והיו לנו חמישה ילדים שכולם מאמינים שנושאי אור אחראים להתחממות הגלובלית."

"נשואה?"

מכל מה שאמרה, היא תוהה איך דווקא זה תפס את אוזנו של זוהר. היא מתכווצת, מסמנת לברמן שיביא לה שוט נוסף, גומעת אותו בלי לעצור. "אמרת פעם שהמשפחה שלך פחות מתקדמת משלי," היא אומרת.

זוהר מהנהן.

"אתה טועה. המשפחה שלך ניסתה לשלוט בתחום העיסוק שלך. הם לא ניסו לשלוט ב… בחיים הפרטיים שלך. הם לא ניסו להגיד לך את מי לאהוב."

זוהר מביט בה ולא אומר כלום. ידו, המתגנבת אל ידה, קרירה להפתיע – מכוס המשקה, היא מבינה – ואצבעותיו משתלבות באצבעותיה. הוא שותק, יודע כבר שתדבר כשתהיה מוכנה.

"התאהבתי פעם במישהו," היא אומרת. "ממש לפני שעזבתי. ערן. הוא היה פסל."

"אנושי," זוהר אומר, קולו מדוד.

היא מהנהנת, ומושיטה יד לכוסית השלישית שלה. "אבל הוא היה יצור לילי כמעט כמונו. הוא אהב פאבים, ומסיבות, וסרטים, ולחכות לזריחה על הר גבוה ואז להתעייף ולעזוב חצי שעה לפני שהיא מגיעה. המשפחה שלי קצת הציקה בהתחלה, כל הדודים והדודות רמזו לי שיש מספיק רוכבי צל נחמדים ואני לא צריכה להתפשר על אנושי, אבל סתמתי לכולם את הפה, ובסוף הם הפסיקו. חשבתי שהם ויתרו. ואז הוא קיבל הצעת עבודה אצל איזה אספן עשיר מצרפת שרצה שהוא יפסל לו סדרה מיוחדת. משהו שהיה אמור לקחת שנה, פחות או יותר. האספן הדגיש בפניו באופן חד משמעי שהוא רוצה שהוא יגיע לבד. זה היה נראה מוזר, אבל זו הייתה הזדמנות אדירה בשבילו, ושנינו חשבנו שהוא צריך לנסוע." היא עוצמת את עיניה לרגע קצר. הזיכרון עדיין כואב. "לא חשבתי שנישאר ביחד, או משהו כזה. שנה זה הרבה זמן. השלמתי עם זה. ערב אחד אחרי שהוא נסע, דודה שלי אופֶל אמרה בארוחת ערב משהו על רוכב צל שהיא רוצה להכיר לי, עכשיו כשהאנושי הזה יצא מהתמונה. שאלתי אותה איך היא כבר יודעת, והבנתי לפני שהיא ענתה."

ידו של זוהר חמה שוב, האצבעות מלטפות את מפרק ידה. "אני מצטער."

"אל תצטער. זה גרם לי לעזוב. אני שמחה שעזבתי." ליטה מחליקה את אצבעה על שפת הכוס שלה. ראשה כבר מעורפל מעט, טשטוש נעים שמרכך את הכאב. "משפחות האור מעדיפות בתים פרטיים, נכון? עם חצרות וכאלה." זוהר מהנהן והיא ממשיכה, "משפחות הצל חיות באחוזות ענקיות. זה מרווח מספיק כדי שלא תרגיש שאתה נחנק. כששכרתי את הדירה הקטנה שלי הרגשתי בפעם הראשונה בחיי שיש לי פרטיות. האור שנכנס דרך החלון הבהיל אותי, אבל הרגשתי שאני יכולה לנשום."

"הם לקחו את זה קשה?"

ליטה מהנהנת. "מאוד. חוץ מאמא שלי. אני לא יודעת אם זה כי היא עסוקה מדי בשביל לקחת דברים קשה, או כי היא קצת פחות שמרנית ולא חושבת שהמורשת וההמשכיות של משפחות הצל הטהורות היא הדבר החשוב ביותר עלי אדמות."

זוהר שותק לרגע, אז מרים את כוסו בחיקוי של הצדעה. "ניצחת," הוא אומר ולוגם. "המשפחה שלך מתקדמת פחות."

עיניו עדיין כבויות, נטולות הברק התכלכל שלהן. ליטה מחליקה את ידה כנגד לחיו. היא מבחינה שהעור במפתח הצוואר שלו בהיר יחסית לשאר גופו. זה מוצא חן בעיניה. היא תמיד חשבה שנושאי אור פשוט נולדים שזופים. "יש לך כישרון, זוהר," היא אומרת. "תאמין לי, ראיתי מספיק תצוגות אמנות בחיים שלי. אתה רק צריך לצאת קצת מהמקום הבטוח שלך."

הוא מביט בעיניה, לחיו רכה כנגד אצבעותיה. "אני כאן, לא?"

"אתה כאן," היא מאשרת. מבטיהם ננעלים, עיניים בהירות על עיניים כהות. מתחת לשיזוף, לחייו סמוקות. הוא נשען קלות לעברה. היא עוצמת את עיניה…

"ליטה?"

הקול המוכר נשמע ממש ליד אוזנה. לבה של ליטה מזנק והיא מסתובבת בתנועה חדה. זוהר נרתע, לא מבין מה הקפיץ אותה. כמובן, הוא לא שמע. הקול נישא במוזיקה. היא מחפשת את הדובר, ולבסוף מוצאת אותו, עומד בכניסה לבר, לבוש בבגדים השחורים שלו ומרכיב את משקפי השמש שלו. הצל שלו מתנשא מעליו.

לעזאזל. היא הייתה צריכה להרגיש אותו מתקרב. האלכוהול לא היה אמור להשפיע כל כך הרבה. העמידות שלה ירדה בחודשים האחרונים. "סהר," היא שולחת את הלחישה בחזרה על גלי המוזיקה. "אל תתערב, בבקשה."

"האיש הזה הוא נושא אור." הבסים בתשובתו נשמעים רמים מדי, צורמים.

"כן, זה מה שהוא." הלחישה עדיין שקטה, אבל ליטה מישירה את מבטה אל סהר, מביטה ישירות דרך משקפי השמש הכהים שלו, פוגשת בעיניו, מתרה בו לשמור על ההבטחה שנתנה לה אמהּ. מבט התשובה שלו אינו מבשר טובות.

"מה?" זוהר שואל, מבולבל.

"כלום." ליטה מניחה את ידה על כתפו. "בוא, נלך מכאן."

היא שולחת יד לארנקה, אבל הברמן מסמן לה לא לטרוח. היא מהנהנת אליו ומובילה את זוהר החוצה.

סהר חוסם את דרכם, מתגשם מתוך הצללים. זוהר מתנשם, מזהה סוף-סוף את הסכנה – קצת רשלני מצִדו, אבל הוא בכל זאת באזור שמשדר סכנה לכל חושיו בכל רגע, ולא רגיל לשתות אלכוהול חזק יותר מיין.

"סהר," היא מזהירה. "אתה רוצה להסתבך עם אמא שלי?"

הוא לא מביט בה כלל. עיניו מרוכזות בזוהר, חדות כסכינים. "אמא שלך אמרה לא להטריד אותך. היא לא אמרה כלום לגביו. לנושאי אור אסור להגיע למקום של רוכבי צל בלי הזמנה. זה עלול להיחשב כהכרזת מלחמה."

"אני מצטער –" זוהר מתחיל, אבל ליטה מניחה יד על כתפו.

"אני הזמנתי אותו, סהר. הוא אִתי."

"אִתך?" סהר מפנה את עיניו אליה סוף-סוף, קולו הולך ועולה. "מה זאת אומרת אִתך? מה את עושה עם היצור הזה?"

הכעס גואה בה כמו נהר, משתלב עם האלכוהול בדמה, מוחה את הערפול הנעים שבראשה. ידה על כתפו של זוהר עולה לעורפו, והיא מושכת אותו לעברה ומצמידה את שפתיה לשפתיו.

זו לא נשיקה ראשונה מוצלחת. זוהר מופתע, ועובר רגע ארוך לפני שהוא מצליח לדכא את היצר הטבעי של גופו להתגונן. האור צורב את שפתיה של ליטה, אבל היא ממשיכה לנשק אותו. הוא נרגע, משתלט על האור, מצליח לנשק אותה בחזרה, אבל הכאב כבר רב מכדי ליהנות מהנשיקה. שפתיה שורפות כאילו עלו באש. ליטה נעה לאחור, וזוהר מנסה להתנצל, אבל היא מניחה אצבע על שפתיו ומביטה שוב בסהר. "הוא אִתי," היא חוזרת. "ועכשיו אנחנו הולכים."

סהר מביט בה בגועל. "באמת, ליטה, לא הגזמת עם מרד-שנות-העשרים הזה?"

"מרד?" היא קוראת, והכעס הופך לזעם קר, ממוקד.

"אני מבטיח לך ששום סכנה לא נשקפת לכם ממני," זוהר אומר.

"אני יודע." סהר משיב את מבטו אליו. "אתה בתחום של הצל. בלילה."

זוהר נרתע. סהר מחייך, וחיוכו לא נעים.

"סהר," ליטה אומרת. "אתה באמת רוצה לעשות את זה מול האנושיים? זוז מהדרך, או שאזיז אותך."

"זה בסדר, ליטה," זוהר אומר. הוא מרים את ידיו בכניעה ופוסע לאחור. "אתה דואג למשפחה שלך. אני מבין. אתה צריך לדעת שליטה –" הוא עוצר, לא מסוגל לזוז, קפוא, ורגע לפני שליטה מבינה מה קרה היא חשה אכזבה על שלא סיים את המשפט. הוא לכוד ברשת הצל. היא התפשטה, מתגנבת סביבו כמו נחש, ממלאת את החרכים שהיו ריקים קודם. הרשת מתהדקת, וזוהר מתנשם בכאב.

ליטה פונה אל סהר בתנועה חדה. עיניה מתמלאות בצל, כהות כל כך עד ששום צבע אינו נראה. "שחרר אותו."

"ליטה." סהר מביט בעיניה, אבל לא נרתע. "זה מה שהם עושים."

"מי עושים?" היא מצמצמת את עיניה. "על מה אתה מדבר?"

"משפחות האור. תלמדי היסטוריה, לעזאזל! זה קרה במאה השבע-עשרה. אחד מנושאי האור פיתה נסיכת צל, כמה שבועות לפני יום השוויון הסתווי. הם לכדו אותה וניסו לגרום לרוכבי הצל לבטל את מעבר העונות, למנוע מהחורף להגיע."

"אי-אפשר לבטל את מעבר העונות," סיננה ליטה. "זה לא בתחום שליטתנו."

"אז זה היה. אבל מלכת רוכבי הצל ידעה שאסור לה לעשות את זה. היא ארגנה התקפה על נושאי האור. עד שהם הגיעו לנסיכה, האור כבר כילה אותה."

ליטה נאנחת, מעבירה את ידה על עיניה. "זה היה לפני מאות שנים, סהר. שני הצדדים עשו דברים איומים אלו לאלו. לא הייתה מלחמה אמִתית בין נושאי אור ורוכבי צל מאז שהיינו ילדים."

"שמת לב לתאריך, ליטה?" סהר שואל, והרשת נעה, פועמת, שולחת קורים של צל סביבה. "אני לא יכול להרשות לך לסכן את כל משפחות הצל." פיו של זוהר נפער, אבל הרשת נכרכת, מתהדקת סביב גרונו, חונקת. אור המנסרה מבזיק לרגע בקצות אצבעותיו, ואז גם הוא כבה כשרשת הצל ממשיכה להתהדק.

ליטה שולחת את ידיה לצדדים, כמו לוליינית על חבל. הצל שלה גדל, מתרחב, מתארך, מתנשא מעליה כמו ענק. היא לא רוצה לתקוף, לא מול כל האנושיים האלו. אבל סהר לא השאיר לה ברֵרה.

סהר נועץ את מבטו בצל הגדל שלה, ונד בראשו באגביות, כמעט בצער. "ליטה, זה הבר שלי, את באמת חושבת שתצליחי –"

ליטה שולחת את אצבעותיה דרך המוזיקה, צלילים ותווים נארגים אל תוך הצל שלה, מחזקים אותו. קצוות הצל שלה נוגעים ברוקדים, בערפול ובשמחה של האלכוהול, בשיכרון החושים ובהתלהבות של הריקוד, בתשוקה ובחום של גוף הנצמד אל גוף. היא מגבירה את התחושות, והן מהדהדות בחזרה אליה, עשרות אנושיים נושמים פנימה את הצל שלה וממלאים אותה באנרגיה. צלילי המוזיקה מתגברים, נישאים באוויר, טווים מעגל של כוח סביבה. החשכה לא מתפשטת אלא נופלת, כמו מסך של עלטה. הצללים אופפים הכול, בולעים את מעט האורות העמומים. כוסות מתנפצות. רוקדים צוחקים וצווחים. רשת הצל מתפרקת כמו חוטי קצף דקים, וזוהר נופל לרצפה בעיוורון. ליטה שולחת צל לתפוס אותו בלי לחשוב על כך, ומתכווצת כשהאור נכרך סביב זוהר כדי להגן עליו מפניה.

היא נושמת עמוק, ומניחה לאורות העמומים לשוב.

משקפי השמש של סהר קופאים עוד רגע באוויר, במקום שבו עמד, ואז צונחים לרצפה. ליטה שולחת צל לתפוס אותם לפני שיישברו. היא מעבירה אותם לברמן, שנרתע לאחור כאילו הגישה לו סכין נוטף דם.

"זה בסדר," ליטה אומרת. "תניח את זה במקום בטוח." היא לא צריכה לומר יותר מזה, לא לאנושי, אבל האנושי הזה גם ככה יודע הרבה, וטעם הניצחון מתוק ומריר על שפתיה. "כשהוא ישתחרר מהמשקפיים, תגיד לו שאין טעם לנהל בר בלי לדעת לרכוב על הצללים שלו."

היא מושיטה יד כדי לסייע לזוהר לקום. הוא משתהה, מביט בה כאילו לא היה בטוח לרגע בזהותה, אבל לבסוף מניח את ידו בידה. הצללים בתוכה, עדיין שיכורים מניצחון, מלחששים למגעו של נושא אור, מעודדים אותה להילחם, לתקוף. את הדחף הזה, לפחות, היא מצליחה לרסן בקלות. "אתה בסדר?"

זוהר מהנהן, כאילו אינו בוטח בקולו. עורו מכוסה סימנים, קווים כואבים של צל במקום בו הרשת של סהר נגעה בו, אבל להקלתה של ליטה, הם מתחילים לדהות אט-אט. הוא מעביר את ידו בשׂיערו שוב, והיא רואה את עיניו מביטות סביב, מתרוצצות, מטיילות על הכיסאות הגבוהים, על הקירות מלאי הגרפיטי, על כוסות המשקה הנוצצות, טובלות באור תכלכל, עמום. הכול נראה רגיל שוב. היא יודעת שהבהילה אותו, ומשהו בתוכה מתכווץ. "אני מצטערת. זה היה רעיון גרוע."

"לא, לא," הוא אומר. "תאמיני או לא, אני חושב שזה נתן לי פרספקטיבה. האנושיים… הם לא הרגישו?"

"הם לא מבינים בדיוק מה הם הרגישו," ליטה אומרת, אם כי היא מודה בפני עצמה שלקחה סיכון גדול. זוהר שותק כשהיא מובילה אותו החוצה. הוא נראה חיוור מהרגיל, חלש, וכשהוא מביט בלילה שירד סביבם בזמן שהיו בבר, היא רואה פחד שלא ראתה קודם לכן בעיניו.

"מאוחר. כדאי שנלך הביתה," הוא אומר, וליטה מהנהנת. זוהר מפנה את ידו לצד ההפוך ממנה. אור המנסרה נשבר מולו בעשרות צבעים בוהקים. ליטה מכווצת קלות את עיניה, אבל לא יותר מכך – הם בתקופה שלה, וכל צללי הבר עדיין עוטפים אותה. וכמובן, זוהר לא מפנה את האור אליה.

האור אינו מצליח להתייצב. צבעי המנסרה הופכים עמומים, בהירים, עד שכולם מתמזגים לאלומת אור חיוורת ודקה וחסרת צבע. זוהר בוהה בידיו באי-אמון. היא מניחה יד על זרועו, מגע שהיא מקווה שמתפרש כמרגיע.

"זו חולשה זמנית. כשהשמש תזרח תהיה בסדר גמור."

"איך את יודעת?"

"כי זה היה ככה כשאני ואתה נלחמנו. לא הצלחתי לחזור לעצמי עד שהלילה ירד." כמה זמן עבר? חודשים? ליטה שמה לב פתאום שהיא כמעט לא מצליחה לזהות עוד את הצעיר החייכן שנכנס לחנות הפרחים באותו בוקר. זוהר נראה חיוור, שפוף, כאילו נושא משא כבד על כתפיו. האם זה רק המכתב, או מה שקרה בפאב? או שאולי – דקירת כאב מלווה את המחשבה – אולי זו קרבתה שחוללה בו את השינוי הזה. האם הביט בלילה בפחד רב כל כך לפני שהכיר אותה?

"אנחנו יכולים להזמין מונית," היא מציעה, והוא מתכווץ. כמובן. גם המוניות שייכות למשפחות הצל. היא נאנחת. "אני אדאג שהיא תהיה ניטרלית."

"לא. אני… חושב שאני צריך ללכת ברגל."

היא מביטה בו בפליאה. "הלכת פעם ברגל בלילה?"

הוא נד בראשו ומעביר יד בשׂיערו. הגיוני. גם ליטה מעולם לא הלכה ברגל ביום לפני שעזבה את תקופת הצל. אם הייתה משום מה מוצאת את עצמה ערה בתקופת האור, הייתה משליכה את הצל שלה ועוברת דרכו לכל מקום שהייתה צריכה להגיע אליו, מבלי לצאת אל אור השמש כלל. היא מניחה שזוהר יכול לספור את הפעמים שמצא את עצמו בחוץ אחרי השקיעה על אצבעות יד אחת.

"אבא שלי נוהג לומר שכל הסיוטים נמצאים בחושך."

"זה נכון," ליטה אומרת. "אבל גם כל החלומות."

היא מבחינה באגלי זיעה על מצחו, למרות הקרירות. הוא נצמד לבניין, מביט ישירות לפנים, עיניו מנסות לחדור את החושך ללא הצלחה. בעיניו מבט קהה, כמו אדם כבד ראייה שאיבד את משקפיו. ליטה מחליקה את ידה אל תוך ידו. "בוא," היא אומרת. "אף אחד לא יפגע בך כשאתה אִתי."

הוא מהנהן, והם הולכים.

זה לא הפארק החביב על זוהר, זה שמופיע לרוב בציוריו, אבל זה פארק ששניהם מכירים היטב. הדרך מוארת, אבל עיניו של זוהר נמשכות דווקא לצללים, אל האפלה. היא עוקבת אחרי מבטו, תוהה מה הוא רואה. האם הוא רואה רק את החושך עצמו, או שאולי הוא רואה את ההיעדר, הכלום, כמו שהיא רואה כשהיא מסתנוורת באור שמש חזק?

"כואב לך להביט?" היא שואלת, חושבת על כאב העיניים המסונוורות.

"לא, לא." הוא מנסה לחייך. "אני פשוט מפחד."

הצהרה פשוטה, כנה, שגורמת ללבה של ליטה לצאת אליו. סהר לעולם לא היה מודה בכך שהוא מפחד מהאור. ובוודאי שלא דודתה אופל. אבל אולי קל יותר להודות בפחד מהחושך. ליטה יודעת שגם האנושיים מפחדים ממנו, כל אחד ואחד מהם. חלקם במידה שזוהר מפחד, אימה קרה וטהורה שמתעוררת מדי ערב עם שקיעת השמש. אחרים מפחדים ברמה כמעט בלתי מודעת, פחד שיסרבו להכיר בו עד הרגע שישמעו קול מוזר מאחוריהם בחשכה, ובן רגע יהפכו שוב לילדים המאמינים באמת ובתמים שמפלצות קיימות.

ליטה לא יכולה לדמיין איך זה לפחד מחושך. לרגע היא מקנאה בזוהר על התכונה הזו שהוא חולק עם האנושיים. הוא נראה כל כך טבעי ביניהם, עם השיזוף שלו והחיוכים שלו והכנות שלו, בעוד היא מתאמצת כל כך להשתלב. אבל הקנאה מתפוגגת מיד. היא חושבת שוב על הימים הראשונים שלה באור, בשמש, מגששת באור המסנוור מבלי לראות דבר, כל צעד מעוור ושורף. זוהר רועד, למרות שהוא מנסה להסתיר את זה מפניה. היא רוצה להגיד לו לא לפחד, אבל המילים נשמעות מטופשות אפילו בראשה. היא עוצרת. זוהר עוצר גם הוא, מביט בה.

"אם אנסה להראות לך משהו עם צל, האור יחסום אותי?" היא שואלת.

זוהר מקמט את מצחו. "אני לא חושב. במקרה הכי גרוע, אם זה לא יעבוד אני אוכל למנוע ממנו לפגוע בך, לפחות."

זה לא נשמע מבטיח במיוחד, אבל ליטה בכל זאת מרימה את ידה. חוטים של צל נטווים בין אצבעותיה כמו קורי עכביש. זוהר מביט בהם – לא בחשש, היא מבחינה, אלא בסקרנות. "מה את רוצה להראות לי?"

"תכף תראה."

היא מושיטה את ידה לאט מאוד, ונוגעת בלחיו, בצד פניו. הוא נושם עמוק והיא מרגישה אותו מרסן את הכוחות שלו כפי שהיא עשתה קודם. הקורים נטווים סביב ראשו, סביב פניו, סביב עיניו. ואז הם שוקעים פנימה, והוא עוצם את עיניו, נלחם כדי לא להתנגד, כדי להניח לה לעשות כרצונה.

ליטה עוצמת גם היא את עיניה, נושמת, מתרכזת. היא למדה איך לשתף ראייה, אבל זה היה לפני זמן רב, וזה היה מיועד לאנושיים ולא לנושאי אור. היא תוהה, משועשעת, אם אמהּ הייתה מנשלת אותה אילו ידעה מה ליטה עושה במה שלימדה אותה. היא לא חשבה על אותו יום מזה זמן רב. היא הייתה אז בת שבע או שמונה. אמהּ לקחה אותה לבקר את אחת הדודות בצפון. ליטה לא הייתה מורגלת בנסיעה במכונית, ולא הייתה בטוחה למה לא עברו דרך הצל, כרגיל. אבל היא נהנתה מחברתה הנדירה של אמהּ. הן לא בילו לבדן לעתים קרובות. מכונית המנהלים הייתה גדולה ומרווחת, וליטה שקעה במושב הנוסע הקדמי, הטלטולים הרכים מרדימים אותה. אמהּ פיזמה לעצמה משהו עם הרדיו, ידיה בטוחות על ההגה.

הצפירה קרעה אותה מתוך השינה, חדה ורמה. הכביש היה חשוך לחלוטין, ומשאית גדולה נסעה במהירות מולן, פנסיה מטילים רק מעט אור. היא נסעה בנתיב שלהן, במסלול התנגשות. ליטה התכווצה בכיסאה, כשהאימה משתקת את גרונה. אבל אמהּ בלמה את המכונית, הרפתה מההגה, והושיטה את שתי ידיה לפנים. ליטה ראתה את קורי העכביש של הצל נפרשים בין אצבעותיה, ואז הם נשלחו במהירות עצומה לפנים, ישירות אל המשאית. חריקת בלמים נשמעה. ליטה עצמה את עיניה, מפחדת להביט, מפחדת מהכאב. אבל הכאב לא בא. במקומו, נשמע קול גברי, צרוד ומחוספס מעט.

"סליחה, גברת," אמר בעל הקול. "אני ממש מתנצל. סליחה."

"לא קרה שום אסון," אמרה אמהּ. ליטה פקחה את עיניה. חלונה של אמהּ היה פתוח, והיא הביטה החוצה אל המשאית, שעמדה בצמוד למכונית. ליטה לא ראתה את הנהג מהמקום בו ישבה.

"מומלץ שתנהג לאט יותר בלילה," אמרה אמהּ.

"סליחה," הוא מלמל שוב. "אני אמור להיות בחדרה תוך שעתיים, אבל לא הייתי צריך לנהוג כל כך מהר בדרך שאני לא מכיר. רק כשעברתי את הפנייה ראיתי שאין פנסים בכביש, וזה הבהיל אותי. אבל אז פתאום היה שוב אור, כנראה מהמכונית שלכן."

"כנראה," הסכימה אמהּ.

ליטה שחררה את חגורת הבטיחות שלה וזחלה לברכי אמהּ להביט בנהג.

הוא חייך כשראה אותה. "וסליחה גם שהערתי אותך, חמודה."

"זה בסדר, אני אף פעם לא ישנה בשעות כאלו גם ככה," ליטה אמרה. הנהג הביט בה בפליאה. ואז הבחינה ליטה שעיניו שחורות לחלוטין, הקשתיות והקרניות באותו צבע של האישון.

"טוב, אז… שיהיה לכן לילה טוב," הנהג נד לעברן בראשו. "ושוב סליחה."

הן נופפו, והוא נסע הלאה. אמהּ עצמה לרגע את עיניה, נושמת אוויר פנימה באִטיות.

"אמא?" ליטה חזרה למושב שלה, ונגעה בכתפה, מבוהלת. "את בסדר?"

"כן, ליטה. אל תדאגי." היא פקחה עין אחת וחייכה אליה. "אני רק זקוקה לכמה רגעים כדי להתאושש. זה היה מורכב."

ליטה קימטה את מצחה. "חשבתי שאסור לנו להראות לאנושיים מה אנחנו יכולים לעשות. מה עשית לו?"

"זה נקרא שיתוף ראייה. הוא לא חש את העזרה שלי. הבהלה אחזה בו כיוון שלא הצליח לראות. נתתי לו ראיית לילה של רוכב צל."

"אבל הוא עדיין היה יכול להתנגש בנו, לא?"

"נכון." חיוכה של אמהּ התרחב. "המשאית הייתה גדולה מכדי לעצור אותה באמצעות הצל. הייתי יכולה להגן עלינו, או לנסות להגיע אליו. לו הייתי מפעילה הגנה והוא היה פוגע בנו, הוא היה נהרג. ואילו הוא לא היה פוגע בנו, הוא היה מדרדר את המשאית לתעלה בעוד עשרה מטרים. הסתכנתי. לעתים צריך פשוט לסמוך על אנשים."

"אני רוצה לדעת לשתף ראייה," אמרה ליטה, נלהבת.

"אני אלמד אותך." אמהּ ליטפה את שׂיערה השחור. "כשתגדלי."

לפעמים צריך פשוט לסמוך על אנשים. אבל אמהּ התייחסה לאנושיים, כמובן. אפילו היא לא סמכה על נושאי אור. ליטה תוהה אם מישהו אי-פעם ניסה לעשות את מה שהיא עושה. היא מרחיקה בעדינות את אצבעותיה, אבל שומרת על מגע עם זוהר, לוקחת שוב את ידו. הוא פוקח את עיניו. המישורים הלבנים של עיניו לא השחירו, אבל הקשתיות התכולות התכהו, הופכות לכחול כהה, כמעט שחור. ואז הן מתרחבות כשהוא מביט סביבו. "אנחנו עדיין באותו פארק, נכון?"

"אני לא חושבת שזו שאלה של כן ולא," ליטה אומרת. "הכול שונה בלילה."

היא רואה את ההבעה על פניו כשהוא מפנים את דבריה, מקבל אותם. הוא מביט למרחק, לעומק, בצבעי החושך, בגוונים השונים של השחור המשתרעים מעליו כשהלילה שולח זרועות ארוכות סביבם.

"אלה החלומות?" זוהר שואל, והיא שומעת יראה בקולו. "אני מסתכל על חלומות?"

"לא," היא אומרת. "אלו רק הצבעים של הלילה." היא מחפשת בעיניה ומצביעה. "אתה רואה שם, את העלים היבשים שעפים ברוח?" זוהר מהנהן. "אלו חלומות וסיוטים," ליטה אומרת. "הסיוטים באים בצורת פרחים. סיירות העטלפים מטפלות בהם, בדרך כלל. אבל בכל לילה חלק מהם חומקים." היא מעווה את פניה. "חלק מרוכבי הצל אוהבים לעשן אותם. הם לא מזיקים לאנושיים בצורה הזו, אבל הם כן מעוררים… חוסר שקט."

טל מנצנץ על כל עלה וגבעול עשב בפארק, מנקה אותם מאבק היום, רוחץ אותם בקרירות. פרחי הלילה מתעוררים, עלי כותרת ארוכים נפתחים כדי שרוח תוכל לקטוף את האבקנים שלהם. הטל פוגע גם בבוץ שעל שפת האגם, והוא מתחיל לנוע. זוהר נרתע.

"יצורי בוץ," ליטה אומרת. "הם לא בדיוק רעים, אבל הם זדוניים. הם אוהבים להיצמד לאנושיים ולהכשיל אותם אם הם יוצאים מאור הכוכבים. הינשופים משגיחים עליהם."

זוהר סוקר את הינשופים על ענפי העצים, צופים בעיניים דרוכות. במרחק מה מהשביל בו הם עוברים, זוג נשים צעירות יושבות על שמיכת פיקניק, מצחקקות ומפשיטות זו את זו. זוהר מסב את מבטו, לחייו אדומות, אבל ליטה מחייכת ומפנה את ראשו בחזרה. הזוג הצעיר מוסתר כעת על ידי ענפי העצים, שנעו מאליהם כדי לתת להן פרטיות. הלילה הוא זמן לאהבה בדיוק כפי שהוא זמן לחלומות. זוהר כבר מביט בכיוון אחר, עיניו על הדשא הגבוה והאגם. "הצרצרים," הוא אומר. "אני מבין מה הם שרים."

מעניין. ליטה ניסתה להשפיע רק על הראייה שלו. היא מקשיבה לרגע. צרצר אחד שר על געגועיו לימי הקיץ שחלפו, על המראות המופלאים שראה עם כל קפיצה בשדה, והאחרים מלווים אותו במקהלה. זו לא אחת הסימפוניות המוצלחות ביותר ששמעה, אבל זוהר מקשיב, וממצמץ במהירות כדי להרחיק את הדמעות מעיניו.

אחד הפנסים מעל ראשיהם מבזיק, מודיע על עייפותו. זוהר שולח אליו קרן של אור מבלי לחשוב, ואז מתכווץ, מצפה לכעס. הגחלילית מודה לו, מופתעת מעט. כמובן, היא יצור של צל שאוהב את האור.

"אתה מפנק אותה," ליטה נוזפת בו. "הן תמיד מקטרות, והן לא באמת מצפות לעזרה."

"סליחה," אומר זוהר, נכלם, אבל בהמשך הדרך, כל הפנסים מתחילים לפתע להבהב בקצב אחיד, וליטה פורצת בצחוק.

הם הולכים בפארק שעות ארוכות. קצת לפני הזריחה, ליטה נאלצת למשוך אליה בחזרה את הצל שנתנה לו. היא מרגישה תשושה, מרוקנת, ומבינה פתאום כמה אנרגיה נדרשת כדי לשתף ראייה. "אני מצטערת שאני לא יכולה להשאיר את זה אצלך," היא אומרת כשעיניו של זוהר הופכות שוב תכולות ומבטו נעשה שוב עמום וקהה כשל אדם שאינו רואה את דרכו.

"זה לא משנה," הוא אומר. "אני יודע שזה שם עכשיו. אני לא מפחד עוד." הוא אוחז בידיה. "תודה, ליטה."

היא מחייכת. "רק הראיתי לך את מה שהיה שם כל הזמן." היא רוצה להגיד שהוא נתן לה הרבה יותר. שהייתה בודדה כל כך לפני שבא. אבל היא שותקת, משפילה את עיניה. לילה הוא זמן טוב מדי לווידויים. עדיף להימנע מהם. זוהר, לצערה, לא יודע על הכלל הזה.

"זו הפעם הראשונה שלא רציתי שהלילה ייגמר," הוא ממשיך, והוא עומד קרוב מאוד אליה כעת, ריחו המוכר, ריח דבש ושמש, אופף אותה. ידו נשלחת, נוגעת בלחיה, והוא מטה בעדינות את ראשה אליו, מפצה על הבדלי הגבהים ביניהם. ליטה עוצמת את עיניה ומתמסרת לנשיקה. המגע אִטי מספיק כדי שתוכל לרסן את ההגנות שלה. שפתיה לא צורבות הפעם. היא מתמכרת לרגע ארוך לתחושה של שפתיו הרכות המלטפות את שפתיה שלה. הצרצרים סביבם מנגנים עבורם סימפוניות וכמה גחליליות עפות מעל ראשיהם. היא מתנשמת כנגד שפתיו, עיניה עצומות, החושך מאחורי עפעפיה מרגיע ומוכר. הנשיקה השנייה שלהם הרבה יותר מוצלחת.

ידו של זוהר עדיין מלטפת את לחיה, ולאחר רגע ארוך, היא פוקחת את עיניה, מביטה בעיניו התכולות, הבהירות. "ליטה," הוא אומר, וקולו רך. "אני אוה-"

"לא!" היא נחרדת, ומושכת אותו אליה, משתיקה אותו בנשיקה נוספת. "אל תגיד את זה," היא מתחננת לאחר רגע, כשהוא נסוג לאחור, מופתע.

זוהר ממצמץ, עיניו התכולות מבולבלות. "אני… מה… למה לא?"

"כי אם תגיד את זה, זה יהיה אמִתי," ליטה אומרת. הלילה הוא זמן של חלומות ואהבה ואמת. "אנחנו יכולים לצחוק כמה שאנחנו רוצים על המצב השייקספירי המגוחך שלנו, אבל אם תגיד את זה, באמת תהיה מלחמה. אתה יודע את זה."

"לא הייתה מלחמה כבר עשרות שנים," זוהר מזכיר לה. "אני לא חושב שהם באמת רוצים להילחם."

ליטה נזכרת בסהר, בשנאה בעיניו. "אני חושבת שהם רק מחכים לתירוץ להתחיל," היא אומרת, אומללה. אבל היא מנשקת אותו, ולמרות הכול היא מרגישה שזה נכון.

"השמש תזרח עוד חצי שעה," זוהר אומר. "שנינו צריכים לישון."

ליטה מהנהנת.

"את רוצה להיכנס?" הוא שואל.

היא מחייכת קלושות. "שנינו יודעים שאם אכנס, אנחנו לא נישן."

זוהר נראה מבוהל מהישירות שלה לרגע. הלילה הוא זמן של אמת. הוא מחייך. "לא התכוונתי לזה ככה."

"אני כן." היא נושקת לו שוב. "אבל בלילה אחר." הוא מתחיל להתחזק לקראת הזריחה, אבל הוא בכל זאת זקוק לשינה אמִתית, ארוכה. וגם היא.

עלים יבשים עדיין מרחפים מעל ראשיהם, נישאים לעבר הבתים, לסבב אחרון של חלומות. ליטה משליכה צל לעבר אחד מהם, לוכדת אותו. צבעו משתנה, מתכהה. היא ממוללת אותו בעזרת הצל שלה, מפוררת אותו לגרגרי חלום קטנים ונותנת להם ליפול לתוך כף ידה.

"הנה," היא אומרת, ומניחה את ידה פרושה מול שפתיו של זוהר. "מתנה מהלילה. תנשום עמוק."

הוא עושה את זה מבלי להסס, שואף פנימה את הפירורים הקטנטנים, ומשתעל מעט כשגופו דוחה אותם, אבל לבסוף נרגע. "מה זה היה?"

"חלום."

"נושאי אור לא חולמים," הוא מזכיר לה, מעט בעצב. "החלומות שייכים ללילה."

"הלילה נדיב יותר ממה שחושבים."

הוא משועשע, אבל ספקני. ידו מלטפת את שׂיערה השחור. "לילה טוב, ליטה."

"בוקר טוב, זוהר."

הם מתנשקים פעם אחרונה, לפרדה, ואז היא משליכה את הצל שלה אל קיר הבית שלו ועוברת דרכו לדירתה. גנימד שוכב על המיטה, מלקק את כפתו. הוא לא נראה מופתע כלל מהחזרה שלה בשעה כזו. למעשה, הוא נראה אדיש. אבל גנימד בדרך כלל נראה אדיש.

"לָקַחַת נושא אור לאחד מהפאבים של המשפחה ואז לתקוף את בן הדוד שלך. זו בהחלט דרך מעניינת לשמור על דיסקרטיות."

ליטה נאנחת. "קיוויתי שסהר יהיה מושפל מכדי לספר לכולם."

"מושפל? סהר? הוא שמח לדווח על רוכבת הצל הבוגדת שנלחמה בבן משפחתה בגלל החבר נושא האור שלה. ואפילו אם הוא לא היה מספר, התנים מייללים על שניכם כבר שעות. ניסיתי להשתיק אותם, אבל את יודעת איך הם."

היא בוהה בו. "אתה ידעת? ממתי?"

"בערך מאז שהתחלת להסתובב עם החיוך המטופש הזה," גנימד אומר ביובש. "אבל אני חתול. אנחנו שומרים על סודות."

"והוא לא החבר שלי. הוא רק…" ליטה משתתקת, לא בטוחה מה הוא.

זנבו של גנימד רוטט בשעשוע. "תמשיכי, אני סקרן לשמוע את ההמשך של המשפט הזה. הוא רק… מה? מאמן הכושר שלך? מדריך השיזוף שלך? דילר הדבש שלך?"

"קוראים לזה כוורן," ליטה נאנחת וקוברת את פניה בידיה. לרגע, היא רוצה לרוץ, אולי לברוח אל דירתו של זוהר, שם הם לא ימצאו אותה. אבל במקום לעשות זאת היא מכינה לעצמה כוס תה עם דבש ומחכה לצל שיופיע על הקיר הסמוך, מרמז על הגעתו של בן משפחה זה או אחר, או אפילו לחבורת שועלים שיגיעו לקחת אותה לאחוזה. תקיפת רוכב צל אחר הוא מעשה חמור, גם אם לא פגעה בסהר באמת, וגם אם הסיבות היו מוצדקות – ואמהּ ללא ספק תבין שהן היו. ליטה יודעת שהיא לא נמצאת בסכנה אמִתית – הגלות, כבילת הכוחות ושאר העונשים האיומים נשארו הרחק בדפי ההיסטוריה. אבל היא לא מסוגלת לישון. רק כשהטלפון מצלצל, והיא מזנקת מכיסאה לענות, היא מבינה שנרדמה.

"ליטה?" קולו הישנוני של זוהר אומר, וההקלה מציפה אותה. שעות עברו. משפחות הצל נתנו לבוקר לעלות עליהן. איש אינו עומד לאסור אותה בשלשלאות ולגרור אותה אל אמהּ.

"זוהר," היא אומרת, נזיפה רכה בקולה. "למה אתה לא ישן?"

"ישנתי. אני חושב שחלמתי עלייך," הוא אומר, קולו מלא פליאה והשתוממות.

היא מחייכת. "אמרתי לך."
***
איש אינו אוסר את ליטה בשלשלאות גם בשבועות החולפים. היא יכולה רק להניח שסהר סיפר לכולם, שאמהּ נזפה בו על שפעל בניגוד להוראות שלה, ושזה נגמר בכך. מפתיע, אבל מעורר תקווה. היא מעזה לחשוב שזוהר צודק, שהמלחמה עברה, שאיש אינו מייחס חשיבות לבת מיוחסת של משפחות הצל שפגעה בכבוד משפחתה. ואז, ערב אחד, תן מחכה לה על סף דלתה, נושא מכתב מדודתה אופל. ליטה פותחת אותו, למרות שהיא לא רוצה, ומגלה טבעת כסופה דקה, עם אבן שחורה כל כך שאפילו היא לא רואה צבעים בתוכה, אבל כשהיא נוגעת בה צבעה משתנה לאדום. ליטה מושכת את ידה במהירות. היא מזהה את הטבעת. זו אלומת-צל, שתאפשר לרוכבי צל אחרים להתביית על מיקומו של מי שיענוד אותה, ותאפשר לרוכב הצל העונד אותה לשלוח קריאה בעת מצוקה.

אין ספק שדודתה אופל, לכל הפחות, לא בוטחת בזוהר. ליטה עוטפת את הטבעת יקרת הערך במעטפה וזורקת אותה בהפגנתיות מתחת למיטתה.

זוהר והיא מבלים זמן רב ביחד. הוא תולה וילונות כהים וכבדים על החלונות הגדולים בדירתו, משאיר רק חרך דק של אור כדי להאיר את כן הציור שלו. הוא מצייר בלי מודל, מהדמיון, וליטה יושבת וקוראת לצִדו, נהנית מדי פעם להרים את עיניה ולהביט בו, בריכוז על פניו, בדרך שבה עיניו התכולות מתערפלות, מתרחקות. נדמה לה שקראה פעם שנושאי אור מסוגלים להביט בכל מקום שהאור נוגע בו, אבל נדמה לה גם שזוהר מביט במקום אחר לגמרי.

למרות הבטחתה, עוברים שבועות לפני שהם שוכבים. שניהם מהססים, מפחדים לפגוע זה בזה, מתרכזים לפני כל מגע שפתיים ואצבעות כדי לרסן את הכוחות שמנסים להגן עליהם מפני האחר, אבל לבסוף, כשהתשוקה משתלטת עליהם והם לא מסוגלים עוד להיות זהירים, הם מגלים שהאור והצל שבתוכם לא נלחמים זה בזה.

"אני לא יודע," אומר זוהר מאוחר יותר, כשהיא שוכבת בזרועותיו, חסרת נשימה וכל גופה חם, חום שאינו שורף אותה אלא ממלא אותה. זוהר נושק למצחה. "אולי התרגלנו אחד לשנייה."

כמה ימים לאחר מכן, הוא מגיע לחנות הפרחים, חיוור, ומשליך בחיקה שקיק קטן.

"קוראים לזה דובשניות," הוא אומר.

"דובשניות?" ליטה מניחה את זר הפרחים שהיא עובדת עליו באגרטל, פותחת את השקיק ונוגסת באחת העוגיות. היא עוצמת את עיניה לרגע כדי להתרכז בטעם.

"נושא אור ארור. אני לא מאמינה שהחבאת ממני את זה עד עכשיו."

"שמרתי את זה לזמן הנכון. תחשבי עליהן בתור האלכוהול שלנו."

היא פוקחת את עיניה. "מה קרה?"

הוא נאנח וצונח אל הכיסא מולה. "הם יודעים."

היא לא צריכה לשאול מי. "הם ניסו לאסור עליך לפגוש אותי?"

זוהר נד בראשו. "יותר גרוע. יש ארוחת ערב משפחתית בחמישי הקרוב. הם רוצים שתבואי."

לרגע, ליטה קולטת את בבואתה בדלת החנות, עיניה רחבות כל כך שנדמה כאילו הן עומדות ליפול מתוך חוריהן.

"תאכלי עוד דובשנית, ליטה," זוהר מבקש. היא מצייתת מבלי לחשוב. זוהר ממשיך במהירות. "הם אף פעם לא פגשו רוכבי צל – כלומר, את יודעת, חוץ מאלו שהם נלחמו בהם לפני הרבה שנים… ו… אמרתי להם שאת חשובה לי, אז הם אמרו שהם רוצים לפגוש אותך."

"אתה רוצה שאני אכנס לתחום של האור?" ליטה שואלת, עדיין מנסה להבין.

"אני מזמין אותך לתחום של האור," הוא מתקן, ואוחז בידה. לראשונה מזה חודשים, היא תוהה לרגע אם מגעו ישרוף אותה, אבל ידו חמה ועדינה, כמו תמיד. "ליטה, אנחנו כבר לא במלחמה. אמרת את זה בעצמך."

"כן. אבל…" היא מושכת את ידה ממנו, ומותחת חוטים דקים של צל בין אצבעותיה כמו חתול שמשחק בפקעת צמר. "יש הבדל בין שלום קר ושמירה על סטטוס-קוו מרוחק וברור, ובין ללכת לאכול ארוחת צהריים עם האויב הנצחי שלך."

"זו תהיה ארוחת ערב," זוהר אומר.

"זה לא העניין, זוהר," ליטה אומרת, אף על פי שהמחשבה בהחלט מקלה עליה. היא מנסה לדמיין את התגובות של משפחתה אם ישמעו על זה. רוכבת צל בבית של משפחת אור. הם ינדו אותה לנצח. לא שיהיה אכפת לה. היא שולחת חוט קטן של צל בין אצבעו לאצבעה, נותנת לו רק דחיפה קלה שבקלים של כוח. כפי שציפתה, אור חזק עולה מאצבעו, פוגש את הצל, מתנגד לו. "לקח לנו חודשים לשלוט בזה, ורגע אחד להפר. הם יכולים לשרוף אותי באור בלי להתכוון אפילו."

זוהר סוגר שוב את המרחק בין אצבעותיהם, מפורר את חוטי הצל ואלומות האור כשהוא לוקח את ידה. "אני לעולם לא אתן להם לשרוף אותך, ליטה," הוא אומר. קולו שקט, אבל היא שומעת את העוצמה מאחוריו לראשונה, ונזכרת בנושא האור שנכנס לחנות הפרחים וכמעט שרף אותה במנסרה שלו. עיניו בוערות לרגע באור מסמא כל כך שהיא נאלצת להסיט את מבטה.

ליטה נאנחת ונוגסת בעוגייה נוספת. "זו בטח תהיה ארוחת ערב של נושאי אור, נכון?" היא שואלת. "פירות טריים ואומלטים ומאפים של קונדיטוריות שנפתחות כשהשמש זורחת?"

הוא מנשק אותה, והיא מרגישה את חיוכו כנגד שפתיה. "את רוצה שאני אבקש שיכינו לך המבורגר?"

"מה פתאום. אמא שלי תמיד אומרת, בתקופת האור התנהגי כנושאת אור."

הוא ממצמץ. "היא באמת אומרת את זה?"

"לא." ליטה נאנחת. "היא אומרת – אם את ערה בתקופת האור, לכי לישון."

הוא מחייך, חיוך שמאיר כמו השמש עצמה, וליטה נוכחת לדעת שטעתה כשחשבה שלעולם לא תוכל להביט ישירות באור.
***
גנימד אינו חוקר אותה כשהיא לובשת את השמלה האדומה חשופת הגב, מתאפרת, עונדת את התכשיטים שאמהּ נתנה לה. היא מביטה לרגע במיטתה, חושבת על הטבעת של דודתה אופל שצוברת אבק תחתיה, ואז מסובבת אליה את גבה. היא מרגישה את מבטיהם של יצורי הלילה מלווים אותה כשהיא יוצאת אל דמדומי הערב. הם דרוכים, מודאגים. היא חשבה שההליכה הארוכה תרגיע אותה, אבל מהר מאוד המבטים נמאסים עליה, והיא משליכה את הצל שלה על הקיר הקרוב ועוברת דרכו אל הכתובת שנתן לה זוהר.

זה בהחלט תחום של האור. מרפסות, גינות, חלונות מרווחים וגדולים. כלבים ישנוניים מביטים בה מחצרות הבתים ומאחורי הגדרות, וציפורי שיר משקיפות עליה מעל ענפי העצים. היא לא שייכת. היא יודעת את זה. אינסטינקטים עתיקים בתוכה קוראים לה לשוב על עקבותיה. אבל היא התנגדה להם כבר פעם אחת, ושרדה את האור. היא ממשיכה ללכת.

זוהר, לשמחתה, לא מאלץ אותה להתמודד עם המבוכה שבדפיקה על הדלת, אלא מחכה לה בגינה, יושב על כיסא נוח. "את נראית חיוורת," הוא אומר, ידו מושטת כאילו רצה לתמוך בה.

היא מעווה אליו את פניה. "גם אתה נראה מצוין."

"לא התכוונתי לזה," הוא צוחק. "את יפהפייה. התכוונתי שאת נראית מפוחדת. את לא צריכה להיות. הכול יהיה בסדר."

"אני בטוחה בזה, הבאתי כמות מסחרית של אלכוהול." היא מחווה על הארגז בידה הפנויה, והוא מבחין בו לראשונה.

"אה. תני לי לקחת את זה ממך."

האזהרה לא מספיקה לעבור את שפתיה לפני שהוא לוקח את ידית הארגז. הוא מתנשם, המשקל כמעט מפיל אותו, ואז מצליח להציל את המשא בידו האחרת ומניח אותו בקושי על הקרקע.

"נשאתי את זה עם צל, טמבל." היא אומרת, והצחוק מתגלגל מתוכה, מקל את המתח בגופה.

הוא מחייך ופותח את הארגז הגדול, מביט בעשרות הבקבוקים שבפנים. "לא צחקת לגבי הכמות המסחרית."

"נלחצתי. יש יתרון כשכל הפאבים שייכים למשפחה שלך."

הוא מרצין, כאילו שכח לרגע מי היו ולמה היו שם. אבל ליטה לא שכחה. היא נאנחת ושולחת צל להרים את הארגז, אבל הוא עוצר אותה. "תני לי." קשת של צבעים נשברת מול עיניה ואז הארגז מתרומם כאילו היה חסר משקל. זוהר מציע לה את ידו. "שנלך?"

היא מניחה את ידה בידו ומהנהנת. הדלת נפתחת עבורם מאליה, והיא תוהה האם כך מרגיש זבוב אשר עף מרצון אל תוך רשת של עכביש.

בית נושאי האור הראשון שהיא רואה – למעט הדירה של זוהר, כמובן – הוא בדיוק מה שציפתה לו. מואר, בוהק מניקיון, קירותיו צבועים בגוונים עליזים ושמחים. לזוהר יש אם, אב, שתי אחיות ואח, כולם בהירי שׂיער ותכולי עיניים, כולם לובשים בגדים בהירים, וכולם משתתקים ובוהים בליטה כשהוא מוביל אותה לתוך הסלון.

האב, שזוף וגבוה, דומה כל כך לזוהר, ניגש ללחוץ את ידה. "אז את רוכבת הצל שהקסימה את הבן שלי."

סומק עולה בפניו של זוהר. ליטה לוחצת את היד המושטת. ידו חמה כל כך שהיא כמעט בוערת. הצל שלה מגיב מוכנית, מגן עליה, מכסה את ידה בשכבה קרה. החיוך קופא על שפתיה.

"סליחה," הוא אומר ומושך את ידו במהירות.

"לא קרה כלום." מזווית עיניה, ליטה רואה שהחיוך נעלם גם משפתיו של זוהר, ויודעת כעת בוודאות מוחלטת שלא הייתה צריכה לבוא.
***
איש מהם אינו שורף אותה באור עד המנה העיקרית.

לאביו של זוהר קוראים שחר. לאמו קוראים קרן. היא מתוחה מכדי לזכור את השמות של אחיו ואחיותיו. הארוחה המוגשת היא פשוטה וטעימה. ליטה תוהה מי בישל אותה. בעבר משפחות האור והצל, במיוחד החשובות שבהן, נהגו להחזיק צי שלם של משרתים, ומשפחת ארד בהחלט נראתה כמו אחת המשפחות החשובות. אבל עם השנים משפחות הצל זנחו את המסורת, ונראה היה שגם משפחות האור.

אל הארוחה מתלווים, כפי שציפתה, פירות וירקות רבים, מגוונים וטעימים מאוד. כולם מחמיאים לבחירת המשקאות שלה, אבל שותים מעט מאוד. מן הסתם הם רגילים יותר ליין. ליטה מצטערת שלא חשבה להביא משקאות של אור.

הצל שלה מתפתל, רוצה שתצא משם, שתברח. עורה מעקצץ בכל פעם שמישהו פונה אליה בדברים. היא מחפשת משהו לומר, כל דבר, ומבחינה בקישוטי פרחים צבעוניים על הנברשת. "העיצוב יפה מאוד," היא אומרת.

קרן, האם, מחייכת, אבל החיוך לא מגיע לעיניה. "אנחנו חוגגים היום. יום השוויון הסתווי."

ליטה מסתקרנת. רוכבי הצל לא חוגגים את שוויון הסתיו, למרות שהוא מסמל כניסה לעונה החזקה שלהם. היא מתלבטת אם לציין את זה, ומחליטה שלא. הם בקושי מסוגלים לקבל רוכבת צל אחת בבית שלהם, הם לא ירצו לשמוע על האחרים.

"אז, ליטה," שחר אומר אחרי שבנו הצעיר הולך להרתיח מים לתה. "זוהר סיפר לי שאת חיה בתקופת האור. מה קרה שגרם לך לנטוש את חיי הצל?"

היא צוחקת צחוק לא נינוח. אין לה כוונה לחלוק עם האנשים האלו את סיפורה האישי. "לא רציתי לרשת את העסקים המשפחתיים. הבנתי שגם לזוהר יש בעיה דומה."

"לזוהר יש הרבה בעיות," קרן אומרת. "הראש שלו בעננים."

"זה די מתאים לנושא אור, לא?" ליטה אומרת. זוהר צוחק, למרות שהבדיחה לא הייתה מוצלחת. צחוקו גבוה מהרגיל.

"הכול בסדר, זוהר?" שחר שואל, מבלי להביט בו.

זוהר מהנהן ולופת את ידה של ליטה מתחת לשולחן. ידו קרה בהרבה משציפתה. היא מביטה בפניו. הוא חיוור, אגלי זיעה מצטברים על מצחו. משהו לא בסדר.

"איך את יודעת מה מתאים לנושא אור, ליטה?" שחר שואל. שתי האחיות של זוהר, שקטות מאוד, לא מסיטות את מבטן לרגע ממנה. "היית בקשר עם נושאי אור רבים?"

"אני מצאתי אותה, אבא," זוהר מזכיר, זהירות נשמעת בקולו. "בטעות."

"רוכבי צל השתמשו בעבר בתכסיסים רבים כדי להגיע לנושאי אור," שחר אומר. "לעתים קרובות הם העמידו פנים שהיו במקום מסוים במקרה, כדי שיוכלו לתקוף בקלות. עולם הצל תמיד הלך יד ביד עם עולם התכסיסים, המרמה, השקרים –"

"סליחה?" פניה של ליטה בוערים. היא מתרוממת על רגליה, וצל נאסף בין אצבעותיה מבלי שתרגיש בכך. "זוהר, אני הולכת הביתה. לא באתי לכאן כדי שיעליבו אותי."

"אני יודע," שחר אומר. "באת לכאן כדי להראות לנו עד כמה חזקה האחיזה שלך בבן שלנו."

"אבא!" זוהר קורא, מתרומם גם הוא על רגליו, אוזניו האדומות עומדות בניגוד חד לחיוורון של פניו. "בבקשה," הוא ממשיך, קולו כמעט מתחנן. "הבטחתי לליטה שהיא תהיה בטוחה כאן."

הוא הבטיח. זה נכון. הפרחים על הנברשת ממלאים לפתע את ראייתה של ליטה. יום השוויון הסתווי. בבת אחת, הדברים שאמר סהר חוזרים אליה. הסיפור על נסיכת הצל שהתאהבה בנושא אור, שנוצלה כדי שמשפחות האור יוכלו לסחוט את רוכבי הצל, ולבסוף נרצחה לפני שהספיקו להציל אותה. זו הסיבה שמשפחות האור חוגגות את יום השוויון הסתווי. הן חוגגות את ניצחונן.

והן עומדות לחגוג אותו שוב. ליטה מושכת את ידה מידו של זוהר, עיניה רחבות.

"אז אולי כדאי שהיא תלך לפני שאפר את ההבטחה שלך!" האור המעוור זורח בעיניו של שחר, ובעיניה של קרן, ובעיני שתי אחיותיו של זוהר, ובעיניו של האח הקטן המביט בהם מהמטבח, ורק עיניו של זוהר חשוכות ואפלות ומלאות פחד – ליטה אוספת את הצל שלה, אף על פי שהיא יודעת שלא תצליח להחזיק מעמד יותר מדקות ספורות מול כולם, אפילו בתקופת הצל –

החשכה שמשתררת פתאומית, מוחלטת ואדירה. הנברשת העצומה מעל ראשיהם, הנרות על השולחן, התאורה בחדרים האחרים, הכול כבה בבת אחת, וליטה מוצפת בהקלה – ואז, מיד, באימה, כי היא מבינה את משמעותו של החושך.

צללים נעים מכל עבר, מנפצים את החלונות. הלילה כולו פורץ פנימה, בני משפחות הצל והמלווים שלהם, שועלים, ינשופים, חתולים, עטלפים, תנשמות, תנים. ליטה דוחפת את זוהר מתחת לשולחן רגע לפני שינשוף עוקר את עיניו.

"ליטה?" הוא צועק מעל ההמולה. "מה קורה?"

אורות בוהקים זורחים מעליהם, מדמים את אורה של השמש, ומעוורים כמוה. ליטה, המורגלת לאור, רק מתכווצת, אבל דודתה, אופל, עטויה בבגדים שחורים, זועקת ומסתירה את עיניה. שחר צועק בזעם ומתנפל עליה, האור זורח בין אצבעותיו ומעיניו. בני משפחת האור מתאספים מחדש, מתאוששים, מגנים על ביתם. יצורי האור מגיעים במהירות, כלבי המשפחה, ציפורים, עיטים, אפילו כמה דבורים. הם מסתערים על יצורי הצל, ומעל ראשיהם האור בוהק, מבזיק, מעוור. זו אינה התקופה של נושאי האור, אבל הם יילחמו, ושני הצדדים יספגו אבדות קשות במלחמה הזו. זוהר צועק דברים שהיא אינה שומעת, מנסה להפריד בין שני הצדדים, אבל חוט צל נצמד אליו, נכרך סביב גרונו והוא נשנק. ליטה קורעת את החוט בהינף יד ומחבקת את זוהר בכוח, מקיפה אותו בצל מגונן, מונעת מצללים אחרים לגעת בו. אחת מאחיותיו של זוהר זועקת, וליטה משליכה צל קדימה ולוכדת את גנימד לפני שהוא מצליח לקרוע את צווארה של הנערה. היא מושכת אותו אליה.

"מה אתה חושב שאתה עושה?!" היא שואלת, מנסה לצרוח וללחוש בעת ובעונה אחת.

"מציל את החיים שלך!" הוא עונה, שפמו רוטט בזעם. "ובאמת שהיו לי דברים טובים יותר לעשות הלילה, אבל מה חשבת, שהמשפחה שלך תיתן לך ליפול בשבי של נושאי אור?"

"שבי?" זוהר נראה מבולבל, כמעט משועשע, למרות המצב. "זה הלך פחות טוב ממה שציפיתי, ולרגע חששתי שהם ינסו לזרוק את ליטה בכוח מהבית, אבל –"

"משכת אותה אל תוך מלכודת!" גנימד מסנן.

"לא הייתה שום מלכודת, גנימד!" ליטה אומרת, ומבינה לפתע שזו האמת לאמיתה. הוריו של זוהר לא רצו אותה בביתם, לא רצו שתיקח חלק בחיי בנם. אבל אף על פי שהיו עוינים ומאיימים, הם לא תקפו. לכל אורך הערב, כל מה שניסו לעשות היה לגרום לה לעזוב. המחשבה שיכלה לחשוד בזוהר שהיה שותף למלכודת ממלאת אותה באשמה בוערת. היא מושכת באוזנו של גנימד. "תעצור אותם! עכשיו!"

אבל איש אינו מקשיב עוד. צללים ומנסרות מתנגשים מעל ראשיהם, זעקות כאב וקריאות זעם נשמעות. אור חד כמו אלף פנסים מעוור את ליטה לרגע, שורף את עיניה. היא טומנת את פניה בידיה ומרגישה את ידיו של זוהר מעל ידיה, נושאות אור רך, חמים, שמקל על הכאב. היא פוקחת את עיניה. גנימד נעלם, אבל המולת הלחימה ורעשי הקרב מעליה ממשיכים. נדמה כאילו העולם כולו קורס ובוער ומתערבל ונכבה וקופא ומבזיק ומתנפץ ומהבהב מעל ראשיהם. היא מביטה לרגע בחדר, מנסה למקד את ראיית הלילה שלה לפני שהבזק אור נוסף יאיר את האפלה. ממקומם הבטוח יחסית מתחת לשולחן, היא אומדת את סיכויי הצדדים. עשרות יצורי חושך מתלווים לבני משפחתה. הם התכוננו היטב. גם אם שחר יצליח להזעיק תגבורת גדולה יותר, שתגיע במהירות, אין למשפחה של זוהר סיכוי, לא באמצע הלילה. היא חושקת את שפתיה והודפת מעליה את זוהר. הוא פגוע, אבל אין לה זמן להסביר. היא עוטפת את גופה בצל ועוברת ישירות דרך השולחן, נעמדת מעליו.

"תפסיקו את זה מיד!" היא צורחת, ומשתמשת בצל כדי להגביר את קולה. דממה משתררת לרגע, וזוהר מנצל את ההזדמנות כדי להעלות אור עמום במרכז החדר, בוחר בקפידה את עוצמתו כדי ששני הצדדים יוכלו לראות מבלי להיפגע. ליטה מתכווצת כשהיא חושבת על ההרס שהוא ומשפחתו רואים סוף-סוף.

"תכסיס של משפחות הצל," שחר מסנן, שׂיערו הבלונדיני פרוע ועל כתפו סימן שחור גדול של פגיעת צל. "ידעתי!"

"איך אתה מעז! משכתם את עלטה לכאן במטרה לפגוע בה!" דודתה אופל מפנה אליו אצבע ארוכת ציפורניים, הופעתה המרשימה נפגמת במידה מסוימת על ידי שרוולה הקרוע ועיניה העצומות למחצה בעיוורון.

"בדיוק," סהר נוהם. "נושאי האור זוממים להתחיל שוב מלחמה אחרי כל השנים האלו!"

"אף אחד לא מנסה להתחיל מלחמה!" ליטה צורחת. "תסתכלו על עצמכם! אתם רוצים להביא בצורת של חודשים? שלג באמצע ספטמבר? אתם באמת חושבים שהאנושיים לא ראו את הקרב הזה?"

המילים פועלות כמו קסם. אחיותיו של זוהר ממצמצות, והאור החזק הבוהק בעיניהן דועך. המנסרות המבהיקות והצללים והאפלים בחדר נמוגים כמעט בתיאום.

"תצוגת האורות שלהם היא שמשכה תשומת לב," אומר דודה, ענן. "הם אשמים אם האנושיים –"

"אתם תקפתם אותנו!" אחיו הקטן של זוהר קורא.

"אין טעם לחפש אשמים עכשיו," ליטה אומרת, קולה תקיף. "אנחנו צריכים לתקן את זה. בואו נתפצל, נשתמש בצללים ובאורות שלנו כדי לוודא שאף אחד לא זוכר –"

"זה תחום של האור," שחר אומר, מאופק וקר שוב. "אנחנו נטפל בזה. לכי מכאן, בבקשה, וקחי אִתך את המשפחה שלך."

ליטה משפילה את עיניה והולכת לעמוד לצִדם של אופל, לילה, ענן וסהר. שחר מניח יד מרסנת על כתפו של זוהר כשהוא עומד להתקרב אליה, ואז הצל מעלים את שניהם מעיניה.
***
כשליטה מתעוררת, החדר טובל באפלה, ואפילו קרן שמש אחת אינה בוקעת מבעד לווילונות. היא מבולבלת לרגע, תוהה אם ייתכן שישנה יממה שלמה והתעוררה שוב בלילה. היא לא תתפלא. אבל אז, לאט-לאט, מוחה העייף מזהה סוף-סוף את סוג האפלה. השמש זורחת כרגיל בחוץ, אבל היא אינה מסוגלת לחדור פנימה, לא כשנוכחות חזקה כל כך חוסמת אותה.

"אמא," היא אומרת.

"ליטה." אמהּ מתיישבת על המיטה ומחייכת. "בוקר טוב."

"מותר לך להגיד כאלו דברים?" ליטה שואלת, עוקצנות בקולה.

"אני מצטערת, ילדה שלי." היא מחליקה יד על שׂיערה השחור הפרוע של ליטה, והקשרים הסבוכים הופכים לגלים רכים תחת אצבעותיה. "גיליתי מה קרה רק כשחזרתי מאספת הלילה. לא הייתי נותנת לזה לקרות לו הייתי יודעת."

ליטה עוצמת את עיניה לרגע ארוך, הכעס שהלך והצטבר מתאדה בתוכה בפתאומיות, נמוג אל תוך תשישות ועצב. "אני יודעת," היא אומרת. "חוץ מזה, הסגנון היה יותר מדי של דודה אופל. ניפוץ כל החלונות, שבירת כל המנורות, הוריקן של דעות קדומות וגזענות."

אמהּ נאנחת ונדה בראשה, שׂיערה הכסוף מתנועע באפלה, מבריק ויפה. ליטה מבינה לפתע שמזמן לא הביטה כך בחדר שלה, בחושך מוחלט, בצבעים האמִתיים שלו. היא התגעגעה לזה. גם הגעגוע נמוג אל תוך אותם תשישות ועצב. "שלחתי המחאה למשפחת ארד, בצירוף מכתב התנצלות רשמי ממשפחות הצל."

"אז אני בטוחה שהם יסלחו לנו על הכול," ליטה אומרת, קולה מריר.

"ליטה. מאז שעזבת את האחוזה אנחנו לא יודעים כלום על מעשייך." אין נזיפה בקולה של אמהּ, רק אמת פשוטה. "לו היית מודיעה שאת הולכת להתארח אצל משפחות האור –"

ליטה קמה, מעיפה מעליה את השמיכה. היא הולכת לכיור ושוטפת את פניה. "זה היה הופך את זה לגרוע יותר."

"דודתך מקבלת בקביעות דיווחים מסולפים מהעטלפים והינשופים שלה. לו היה לה מידע מהימן –"

"היא לא תקבל שום מידע עליי!" ליטה מרימה את קולה. "היא לא צריכה להתערב בחיים שלי!"

"היא דואגת לך, ליטה," אמהּ מחייכת. "כולנו דואגים לך. את אחת מאִתנו. ולצערך, את גרה קרוב מספיק כדי שהם יוכלו לרגל אחרייך בקלות. אני יכולה לצוות עליהם להפסיק, אבל אני מתקשה להאמין שהם יצייתו. אפילו לי."

ליטה מביטה סביבה בחדר החשוך. "אולי אני פשוט צריכה לוותר. לחזור לגור באחוזה."

"מה גורם לך לחשוב שאניח לך לחזור?"

הנימה אגבית כל כך שליטה שומטת את מברשת השיניים שלה. "מה?"

"את לא מוזמנת לשוב לאחוזה," פניה של אמהּ נעימים, אבל קולה תקיף. "גנימד מספר לי שהוא מעולם לא ראה אותך רודפת אחרי משהו בנחישות כזו. הוא מספר לי שאת הולכת לעבודה שלך ברגל מדי יום למרות השמש שמכאיבה לך, שהיית יושבת שעות מדי ערב ומתאמנת בשזירת זרי פרחים כדי שהמנהלת שלך תיתן לך הזדמנות. הוא מספר לי שאת הולכת לבקר את נושא האור שלך ואתם יושבים ביחד על הדשא, בשמש. רוכבי צל מעולם לא ישבו מרצונם בשמש."

ליטה עוצמת את עיניה לרגע ארוך. החשכה מאחורי עפעפיה מוכרת, מנחמת. "קשה לי," היא מודה בבת אחת, בכאב.

"ובכל זאת לא חזרת עד עכשיו. ולא בגלל נושא האור."

ליטה נדה בראשה. "אין לזוהר קשר לזה."

"ובדיוק בשל כך לא אתן לך לחזור," משלימה אמהּ. היא משתהה לרגע, שקטה, ממתינה, יודעת שמשהו נוסף מטריד את ליטה. היא תמיד ידעה.

"חשבתי שהוא טמן לי מלכודת," ליטה אומרת, והכאב מציף אותה בבת אחת. "ואני חושבת שהוא הבין שזה מה שחשבתי."

אמהּ מהנהנת, על פניה הבעה מהורהרת. "איבה וחשדנות של אלפי שנים לא חולפות תוך כמה חודשים. זה ייקח זמן."

"מיאו," אומר גנימד.

"מה אתה רוצה?" ליטה שואלת בקור, נזכרת באתמול בלילה, ואז נזכרת בדברים שסיפרה לה אמהּ ומתחרטת.

"אל תשים לב אליה, גנימד." אמהּ מעבירה את אצבעותיה בפרוותו, מלטפת את ראשו. "מה יש לך שם?"

גנימד מפיל את המעטפה וצנצנת הדבש הקטנה. "זה היה מחוץ לדלת שלך."

באחת, כאילו מסך של עננים כיסה את השמש, ההקלה אופפת את ליטה. היא מאמצת את צנצנת הדבש הקטנה לחזה לרגע. זוהר לא כועס. בזמן שאמהּ מביטה בה, היא פותחת את המכתב וקוראת.

המכתב נשלח מאותה האוניברסיטה אליה פנה זוהר לפני יותר מחודש, בית הספר לאמנות קרופורד במחוז קורק, אירלנד. הם מודיעים למר זוהר ארד ששקלו את בקשת הערעור שלו לאור תיק העבודות החדש ששלח, והם שמחים להודיע לו שהתקבל ללימודים הגבוהים לאמנות. ליטה מתנשמת, וההקלה הופכת לאושר נוזלי, טהור, כמו צנצנת הדבש שהיא עדיין מחבקת. היא הופכת את הדף. "שלחתי להם כמה דברים," אומר כתב ידו הגמלוני של זוהר. "אבל אני חושב שהם קיבלו אותי בגלל הציור הזה."

זה ציור גדול, מקופל לכמה ריבועים קטנים כדי שייכנס למעטפה, אבל אחרי שליטה פותחת את הקפלים בזהירות ומניחה אותו על השולחן, הוא מתיישר כאילו לא קופל מעולם. תכסיסים של נושאי אור.

הציור מתאר שקיעה. זה הפארק החביב על זוהר, עם האגם והעצים והפרחים הצבעוניים. במקום שבו השמים מתחילים להשתנות, הופכים מתכולים לכתומים, עפה אישה צעירה, שׂיערה השחור מקיף את פניה, ידיה פרושות באוויר כאילו היא רוכבת על החושך עצמו. הלילה מצויר כאילו הוא נשפך מתוך ידיה. הפרחים שלקראתם היא עפה כבר ישֵנים, ופרחים חדשים מתעוררים בנתיב בו חלפה. יצורי הלילה מתאספים מאחוריה, עטלפים וינשופים על העצים, חתולים בדשא הגבוה, צרצרים על שפת המים, גחליליות מרחפות. היא אפילו רואה כמה יצורי בוץ ברקע. היא מביטה בתמונה זמן רב, ונבהלת כשאמהּ מדברת שוב. היא לא הבחינה מתי נעמדה לצִדה.

"שימוש יפה בצבעים כהים," היא אומרת. "לא אופייני לנושא אור. נדרשת עבודה נוספת בעניין הטכניקה, אבל אני מאמינה שהוא ישתפר עם הזמן והלמידה."

ליטה חושבת שזה הציור היפה ביותר שראתה מעודה, אבל היא לא אומרת זאת. אמהּ מנהלת כמה מהגלריות היוקרתיות ביותר בעולם, ומפיה, זו מחמאה מרשימה מאוד.

אולי מרשימה מדי. ליטה מביטה לרגע באמהּ, עיניה מוצרות. היא חושבת על ערן, על ההזמנה שקיבל מהצרפתי העשיר שהרחיקה אותו מחייה לנצח. אבל אמהּ לא הייתה מעורבת בזה, ועד כמה שליטה יודעת, אין למשפחתה שום קשרים באוניברסיטאות. מדובר בתחום שקרוב יותר לאור. היא מביטה שוב במכתב. כן, אם מישהו היה מסוגל לגרום לזה לקרות, אלו משפחות האור. אחרי הלילה האחרון, היא לא תאשים אותן אם ינסו להפריד ביניהם בכל מחיר. ואולי הן צודקות.

גם אמהּ צודקת. טוב לה בתקופת האור. היא לא רוצה לחזור לאחוזה, לא רוצה לחזור לחייה הישנים. החופש שלה חשוב לה יותר מהכול. אפילו, היא מבינה בדקירה של כאב, יותר מזוהר. במשך עשרות שנים, האור והצל לא היו קרובים כל כך למלחמה אמִתית כמו אתמול בלילה. היא לא תוכל להימנע מהחיים האלו, לא אם מערכת היחסים בינה לבין זוהר תימשך. זה רק ייעשה גרוע יותר. אולי עדיף שיעזוב, ייעלם מחייה. גם לו מגיע למצוא את החופש שלו, אחרי הכול. זה מה שהוא רצה.

צנצנת הדבש הקטנה כבדה פתאום בידה, ואין דבר שהיא רוצה בעולם כרגע יותר מתה עם דבש. היא מסובבת את המכסה ומעבירה שתי כפיות לכוס, פותחת את קופסת התיונים. אמהּ מביטה בה בסקרנות.

"להכין גם לך?" היא שואלת.

אמהּ נרתעת לרגע, ואז מחייכת. "למה לא? עלה בדעתי שאני צריכה לטעום את המשקה הזה, יום אחד."

ליטה מפעילה את הקומקום. "זוהר מכין את זה יותר טעים ממני," היא מזהירה.

אמהּ זוקרת את גבותיה, משועשעת. "האם קיים מתכון סודי של נושאי אור הנוגע לערבוב עשבים במים?"

"לא עד כמה שהצלחתי לראות. אבל בכל זאת, התה שהוא מכין יותר טעים."

"אם כן, אשמח לטעום גם את התה שהוא מכין."

ליטה כמעט מפילה את הקומקום. היא לוטשת מבט באמהּ, ואז מחייכת חיוך קלוש. "הפכנו כבר מספיק עולמות השבוע, אמא. בואי נתחיל מזה שמשפחות קפולט ומונטגיו לא ירצחו אלו את אלו בשבוע הקרוב, ואז נראה לאן נמשיך, בסדר?"

"בסדר," אמהּ אומרת, אבל עיניה מלאות בנצנוצי צחוק, ולפתע ליטה תוהה אם הציור של זוהר מדויק יותר ממה שהוא חושב. אם פעם, בתקופות אחרות, רוכבי צל באמת עפו על כנפי הלילה.
***
גנימד משוטט בעשב הגבוה, מתלונן על השמש החמה מדי על פרוותו. הוא מרחרח בחשדנות את הדבורים ונושף לעברן, אף על פי שנראה שהן לא מתרשמות מכך.

ליטה יושבת ליד זוהר. הם מביטים בשדה, ידיהם אחוזות.

החיבוק היה אמִתי, כן. ליטה אמרה "מזל טוב" ו"אני כל כך גאה בך" ו"ידעתי שאתה יכול לעשות את זה" וזוהר חיבק אותה בכוח ונשק לשפתיה, ובאותו הרגע, בבת אחת, השמחה והגאווה החלו להתמוסס אל תוך עצב מוחלט ותהומי כל כך, שהיא לא הצליחה להוציא עוד מילה מפיה.

היא מנתקת את ידה לרגע מידו, בוחשת את הדבש בספל התה שלה, מצמידה אותו לשפתיה, לוגמת. התה מעט מלוח, אבל משקפי השמש הגדולים מסתירים היטב את עיניה. הוא צריך לעזוב. היא יודעת את זה.

"גנימד צודק," זוהר מחווה בסנטרו לעבר החתול השרוע בעשב. "קצת חם מדי בשביל תה. זה יותר מתאים לחורף."

היא מהנהנת בהיסח הדעת. בחורף זוהר כבר יהיה מעבר לים. "תשלח לי תה מעניין מאירלנד?" היא שואלת, וחושבת על מכתבים בדואר אוויר, עם שקיקי תה וציורים מקופלים קטנים, נופים מסחררים, צבועים בעשרות גוונים של ירוק, כאילו הדף כורע תחת הנטל של לכידת מראה כל כך יפה בציור דו-ממדי. והיא יודעת לפתע שלא תשתה תה בלעדיו.

היא תוהה מה תשלח לו בחזרה. יהיה לו מספיק אלכוהול טוב באירלנד, ופרחים טריים לא יחזיקו. אולי פרחים מיובשים. אבל היא שונאת לייבש פרחים. היא תמיד מרגישה כאילו היא הורגת אותם ושולחת את הגוויות.

זוהר מביט בה. "באירלנד החורף ארוך יותר, את יודעת. מאתיים ימים גשומים בשנה, בממוצע." היא נמנעת מעיניו כדי שלא יראה את ההבעה על פניה. היא רוצה לשמוח בשבילו. היא באמת רוצה. "הרבה גשם. הרבה עננים. בחורף השמש שוקעת מאוד מוקדם, בצהריים."

בדחף פתאומי, מלווה באשמה שבוערת כמו אור המנסרה, היא אומרת, "תצטרך ללמוד ללכת לבד בחושך."

"למה לבד?"

"אני מניחה שאתה יכול למצוא מישהו שילווה אותך, מדי פעם," היא אומרת, קולה שקט. היא חושבת על זוהר עם נושאת אור יפה, בהירת שׂיער. או אולי אפילו עם אנושית, ציירת, או פסלת, מישהי שיודעת לטוות את אותו קסם כמוהו. אולי הם ישכרו דירה ביחד, ובקומה העליונה יהיה להם סטודיו מואר עם חלונות גדולים, והם יציירו בבקרים זה ליד זה, וישתו תה עם דבש –

"ליטה," זוהר אומר, וקולו נשמע יגע. היא מרימה את עיניה. הוא עדיין מחייך, החיוך הארור הזה שהיא לא מסוגלת להשיב. היא כועסת על עצמה, על שאינה מסוגלת להעמיד פנים עבורו. הוא נאנח, לוקח את הספל מידה, אוחז בשתי ידיה, מאלץ אותה להביט בעיניו.

"גם באירלנד יש חנויות פרחים," הוא אומר. "בדקתי."

ליטה בוהה בו לרגע ארוך. עיניו נוצצות, והיא תוהה שוב אם לא תישרף באור המנסרה, ואז תוהה אם אולי כבר עלתה באש ופשוט לא הרגישה בכך.

ואז, סוף-סוף, היא מסוגלת לחייך.

גנימד מביט בהם מהצד, עיניו דמויות שעון החול מכווצות בחוסר שביעות רצון. "אני שונא גשם," הוא אומר בתקיפות.

איש אינו מקשיב לו, והוא נאנח וחוזר ללקק את פרוותו.