שימו לב – סיפור זה מכיל תיאורים של ניסיונות התאבדות.

אני מתעורר במיטה, עייף ומבולבל. מרגיש את מגע הסדין על העור, יבש וגס מרוב שימוש. מצפה להריח חומרי חיטוי אבל הריח לא שם. הוא לא שם כבר הרבה מאוד שנים. לפחות לא באגף בו אני נמצא. מלמולים חרישיים, אבל אין רעש פרט לכך. אין צפצופים, אין טרטור מכשירים. שקט שפוי. פוקח עיניים לחריץ. וילון עם הדפס מוסדי תוחם את פינת העולם שלי. קיוויתי בכל מאודי שזה לא יקרה. ניסיתי שזה לא יקרה. אפילו התפללתי לאלוהים שזה לא יקרה. ובכל זאת, זה קרה. התעוררתי במרכז הטיפולי.

שוב.

חרא.

תחושה עמומה ומטרידה זוחלת לאורך הידיים שלי. אני מנסה להזיז את האצבעות והתחושה הופכת לכאב. אני משתנק. לא זכרתי שכאב יכול לכאוב כל כך. שתי נשימות עמוקות, קצת מחרחרות מיובש, והכאב מתעמעם. ציפיתי שהוא יהיה שם כשאתעורר, גם אם קיוויתי שהפעם זה לא יקרה. שהפעם לא אתעורר.

אני מנסה להזדקף לישיבה, אבל הראש סחרחר. ריצודים בשלל צבעים ממלאים את החדר. אני עוצם את העיניים אבל הם ממשיכים גם מאחורי העפעפיים. מזל שאני לומד מניסיון והשתל במצב מושהה, או שזה היה יותר מבלבל. מחליט לנסות קודם להרים את הראש, לפני שאפקח את העיניים מחדש. שרירי הצוואר והשכמות נוקשים ומסרבים לשתף פעולה. הגוף דורש להישאר מאוזן כרגע. מוותר לו. מושיט יד ובלי לראות ממשש את אמת היד האחרת. תחושה ישנה ומוכרת עד להחליא. בד גס ויבש עוד יותר מהסדינים. גזה רפואית.

אוף! אני שונא את זה.

קולות צעדים. פוקח עין לחריץ אבל לומד מטעויות, ולא מנסה להרים את הראש. פנים של גבר לא מוכר נכנסים לעולם הקטן שלי דרך חומות הבד. הוא שם לב שאני מביט בו ונד מעט לעברי, לאות שראה שהתעוררתי. הוא נכנס כולו. אח במדים לבנים.

"בוקר טוב." הקול שלו שטוח. אדיש.

אני מנסה לענות, אבל הקול שלי חורק ונשבר. לא מצליח ליצור צלילים שיכולים להיחשב לדיבור.

"רגע." הקול שלו נשאר אדיש. אני מנחש שהוא לא אוהב לטפל באנשים כמוני, אבל עבודה היא עבודה. הוא מושיט יד מחוץ לטווח הראייה שלי ומקרב אלי כוס עם קש. אני לוגם מעט מים ומקדים קנה לוושט. אני משתעל וזה כואב לי בהכול.

השיעול נרגע ואני לוגם עוד לגימה. הפעם היא יורדת בסדר.

"תודה," אני חורק.

הוא נד בראשו ומחזיר את הכוס אל מאחורַי. אני עוקב אחרי התנועה. הפעם אין ריצודים צבעוניים. הוא מניח את הכוס על שידת לילה תעשייתית.

"אתה צריך עוד משהו?" הוא לא באמת מתעניין.

"לא, תודה." אני עוצם שוב עיניים. רחש הבד מרמז שהוא יוצא מהעולם הקטן שלי.

הבד רוחש שוב.

"מַתִּי?"

אני לא עונה. לא פוקח עיניים. אין לי כוח לזה עכשיו.

"אני יודע שאתה ער. לוקאס אמר לי שאתה ער." הייתי צריך לנחש שהאח לא יוכל לשמור את המידע לעצמו. בטח שלא בפני משפחה.

"אני רק רוצה לנוח." הקול שלי עדיין חורק מעט.

רעש של כיסא נגרר על הרצפה והקול שלו משנה מיקום במרחב. "אני יודע שאתה רוצה להפסיק, אבל שנינו יודעים שזה לא יקרה. המנוחה שאתה שואף אליה לא תבוא." הוא נשמע עייף, אבל ממש אין לי כוח לנחם אותו ולהרגיע אותו שיהיה בסדר. לא כשאני יודע שלא יהיה. הוא גם לא היה מאמין לי. הוא אולי האמין לי בפעמים הראשונות, אבל מתישהו הוא הפסיק להאמין לי.

הוא מניח את כף היד שלו על שלי. למרות הקרמים והטיפולים והעבודה המשרדית שמונה חודשים בשנה, העור שלו יבש ומבוקע מהעבודה בשמש, באבק. אני מפריע לו בעיצומה של עונת חפירות אבל אדיש לזה. אין בי כרגע מקום להכיל את הצרכים של אחרים. אני משער שכמו בדרך כלל, מאוחר יותר אחוש אשמה. המגע מחזיר את הכאב שמתחת לתחבושות אבל אני לא מוחה. מגיע לי לסבול מעט תמורת הסבל שאני גורם לו.

אני מפעיל את השתל. הוא היה מושהה חמש שעות. הפעם שאדי הגיע מהר יותר. הרגל או מזל?

"לוקאס אמר שתוכל להשתחרר ברגע שתרצה." אני נוהם לאישור. הפרוצדורה מוכרת לי. לשנינו. אני אשכב פה עוד איזה חצי שעה, עד שאוכל לקום בלי ריצודי אור, אחרי שהגוף שלי יתאושש קצת מאבדן הדם. הגוף מתאושש מהר בימינו. לא משנה אילו ייסורים ואילו תלאות אתה מנחית עליו, הוא מתאושש וחוזר לעצמו במהרה, כאילו לא קרה כלום. וזה מדכא עד עפר.

הזמן עובר בשקט. אין לנו מה לומר זה לזה. בפעמים הראשונות היינו מדברים הרבה. הייתי מנסה לעודד אותו, מבטיח לו שיהיה בסדר. שאני אהיה בסדר. בפעמים שאחר כך, היו שתיקות מביכות. כבר לא האמנו למילים המנחמות זה של זה. עכשיו השתיקה כבר לא מביכה. היא פשוט שתיקה. שני אנשים עייפים שלא מרגישים צורך מיוחד להפר את השתיקה, ואין להם משהו מיוחד לומר זה לזה. כל אחד שקוע במחשבות של עצמו. עם עצמו. אבל במקרה ביחד.
***
בתור בן שרה, השחרור מהמרכז הטיפולי קצר ויעיל. כל ניסיון אובדני של בן חלוף מחייב חוות דעת של פסיכולוג או עובד סוציאלי לבחינת כשירות המטופל לחזור לחייו ללא חשש לניסיון נוסף. לבני שרה זה לא משנה. תנסה כמה שתרצה, לא יקרה לך כלום, ומאתיים השנים האחרונות מוכיחות שאנחנו מנומסים מדי מכדי לקחת חיים של אחרים בניסיונות העקרים לסיים את שלנו.

כרגיל, לאחר השקט ששורר בפנים המבנה, הרחש האינסופי הולם בי כשאנחנו עוברים את חלל המבואה ויוצאים לרחוב. השתיקה ניצבת בינינו כל הדרך הביתה, כמו אדם שלישי שהולך בינינו, מפריד בינינו אבל גם מחזיק אותנו יחד. לא מצליחים לאבד אותו בהמון. מיליוני אנשים נדחקים סביבנו איש-איש בעיסוקו, רוחשים ופועלים, ואני לא מצליח להיפטר מהשתיקה שביני ובין שאדי. בפעם הראשונה שניסיתי להתאבד לקח לגוף יותר זמן להחלים. יצאנו מבית החולים, אז עוד אשפזו אותנו בבתי החולים, עם תחבושות על הידיים ורגש בושה. כיצד אני מעולל את זה לשאדי. אנשים הביטו בתחבושות ויכולתי לחוש בחמלה ובהזדהות של חלקם, ובמבטים הזועמים של אחרים. חילול הקודש! לנסות להתאבד לאחר שניתנה לנו המתנה והברכה האלוהית הזאת. היום כבר לא חשתי את זו או את זו. הבושה נעלמה לפני שנים. וגם התחבושות. אפילו צלקות, כאות קין, לא נותרו. אני מביט באמות הידיים שלי. שריטה אדומה היא הרמז היחיד שנותר לחתכים העמוקים שהיו שם אך לפני כמה שעות. בעוד כמה שעות אפילו אלה ייעלמו לחלוטין. אז מה זה שווה לנסות להתאבד, אם אפילו המזכרות לא שורדות כדי להזכיר לך ימים רעים יותר?

אנחנו עומדים באומניבוס, שמלא וצפוף, כרגיל. לפחות הוא לא רועש ומחניק, כמו שהיו האוטובוסים כשהיינו צעירים. האומניבוסים, כמו כל תחומי החיים שלאחר הקריאה, חייבים להיות יעילים וחסכוניים, אבל גם נעימים ונוחים. כשאוכלוסיית כדור הארץ צמחה משבעה מיליארד לעשרה מיליארד כמעט בן לילה, האנושות הייתה חייבת ללמוד להתייעל, ובמהירות. בני שרה ניעורו לקריאה בכל רחבי העולם. שלושה מיליארד מתים שקמו מקברם. לא זומבים כמו בסרטים, אלא אנשים שלמים, בשר ודם. לא דורשים מוח לאכול, אבל מבולבלים מהשינוי המדהים שחל בעולם מאז שמתו. ארצות אירופה סבלו מגל עצום ופתאומי של שבים, כאשר נספי מלחמות העולם שבו אל ארץ החיים ובזיכרונם מפעם רגע המוות האכזר. בכל רחבי העולם החלו לפחד מקבוצת המתים הבאה שתשוב לחיים. איבות ישנות, מעשי טבח היסטוריים שאין אומה שהייתה חפה מהם, איימו לקום מקברם עם הנרצחים. בחלוף הזמן, הסתבר שהשבים, כפי שהחלו לכנות אותם, אינם זקוקים למזון ושתייה. אוכלוסיית העולם גדלה, אבל צריכת המזון העולמית נשארה ללא שינוי כמעט. לקראת סוף השנה הראשונה לקריאה, זרם העולים מן הקבר החל להידלדל, ונראה שתמו החוזרים לחיים.

אז, כשנראה שפיצוץ האוכלוסין ממנו חששו כולם נמנע, זקפה הקנאה את ראשה. מדוע האבות שלהם שבו מן המתים ולא האבות שלי? חלק ניכר מהאנשים ששבו מעולם המתים היו יהודים, ומעשי שנאה על רקע אנטישמי התגברו עשרות מונים. אך בין הקמים לתחייה היו גם אנשים שמעולם לא נחשבו יהודים בחייהם, וקווי ייחוס וירושה התערבלו והתערפלו. מהומות פרצו בכל רחבי העולם, התפרצויות של שנאה שכוונו נגד השבים מהמוות, ואל החיים שהתברר שאינם יכולים למות.

הפּרעות כנגד האל-מתים הפכו למלחמת השמדה בלתי רשמית. היא הייתה נוראית ועקובה מדם. וחסרת תועלת, כפי שהסתבר במהרה. בני שרה, השבים מן המתים ואלו שנודעו בהמשך כאל-מתים, לא מתו מוות סופי. כאשר נהרגו, הם שבו לתחייה. שוב ושוב. היתרון המספרי של החיים היה חסר משמעות, ולבסוף מתוך תשישות יותר מאשר מכל סיבה אחרת, בני החלוף נכנעו והלחימה פסקה.

בתים צמודי קרקע פונו לטובת רבי קומות. הערים נדחסו כדי לא לפגוע בשטחים הפתוחים שביניהן. כלי רכב פרטיים נעלמו במהירות מהערים, והפכו לפריט נופש להשכרה במחיר שערורייתי. מנועי בערה פנימית נאסרו בחוק. הנחיות ותקנות לשמירה על איכות הסביבה נאכפו בקפדנות ובדקדקנות. האומניבוסים היו אחד הביטויים המובהקים לשינוי זה.

שאדי ממשיך לשתוק, אבל לא מונע ממני להניח את הראש על הכתף שלו. יש לו ריח טוב. ריח של שאדי מעורבב באבק וזיעה ושמץ אקונומיקה. שיחה נכנסת מהבהבת בשדה הראייה שלי. זאת שָׂרַי. אין לי כוח אליה. היא בטח אפילו לא יודעת איפה הייתי בשעות האחרונות. אני דוחה את השיחה בליווי הודעת התנצלות. אני בוהה בפרסומות שמוקרנות על קירות האומניבוס בשלל שפות. עברית, אנגלית וערבית שאני זוכר מילדות. להן התווספו ארמית, יוונית, לדינו ועוד שפות שבהן דיברו שושלת בני שרה מאז הברית. את חלקן למדתי במהלך השנים, חלקן נותרו סתומות עבורי. אי-אפשר ללמוד באופן רציני את כל השפות שהתקיימו אי-פעם. המפרסמים פנו לכל הקהלים האפשריים. כל כמה שכבר התרגלתי לבליל השפות ולתערובת העיצובים התקופתיים, יש עדיין משהו זר בפרסומת באכדית לגיוס מתיישבים למושבה במאדים. "אַחְ'רַתוּ מַצִי אַנַּכַּ! סַרּוּ אִקַרִכֻּנוּשִׁי!" "העתיד כבר כאן! מאדים קורא לכם!" ואלה מתחלפות בפרסומות ביוונית בניב דורי שמעודדות אותך לשדרג לשתל סרבריקס החדש. גרסה 4.2! אני עוצם את העיניים, אבל בליל השפות רודף אותי. איני יכול לאטום את האוזניים בפני השיחות שמתנהלות סביבנו. קראתי שמאדים עדיין ריק למדי. אולי שם יהיה שקט?
***
בבית הכול כרגיל. כלום לא השתנה בשעות שנעדרתי.

הכלים שנשארו אתמול בכיור, לאחר שהאורחים הלכו, ועוד כמה שהמתינו שיאספו אותם משולחן הקפה בסלון, נותרו במקומם ללא שינוי. אולי קצת יבשים יותר. שום דבר שהשריה לפני הרחיצה לא תפתור. שאדי ניגש למטבחון, מן הסתם כדי לטפל בכלים, ואני ממשיך לעומק הבית. האמבטיה מנוקזת, מבריקה ומריחה מאקונומיקה. הבושה מבעירה סומק בלחיי. זה לא הוגן מצדי לגרום לשאדי לטרוח סביבי כל פעם מחדש עם תוצאות המעשים שלי. גם אם הם לא קטלניים, אלא רק מלכלכים. מאידך, לפחות אני הגון דיי לעשות את זה נקי יחסית. לא יודע אם הוא היה כל כך סלחני אם הייתי מנסה לפוצץ לעצמי את המוח בירייה. שלא לדבר גם על עלות השתל החדש.

אני נכנס למיטה ומתכסה עד מעל הראש. שלום לך, רחם מלאכותי ומרגיע.

רחש מים זורמים עושה את דרכו מהמטבח וחודר אל תוך הרחם שמקיף אותי ומרדים אותי.
***
אני מתעורר לחושך. ממשש, אבל הסדין כבר לא על הפנים שלי. החדר חשוך. נשימות לצדי. שאדי.

השתל אומר לי שהשעה קצת אחרי שלוש לפנות בוקר. שלוש שיחות שלא נענו, ארבע הודעות. שום דבר דחוף. אני קם מבלי להפריע לשאדי וניגש למטבחון. לבני שרה אין צורך פיזיולוגי לשתות ולאכול מאז הקריאה, אבל הם נותרו כצורך פסיכולוגי. הם מנחמים, הם מנעימים את הזמן.

בחיפוש אחר נחמה, אני מרתיח מים לתה. תה תמיד היה החולשה שלי, עוד מלפני הקריאה.

אני לוקח את ספל התה ומתיישב על הספה עם הרגליים מקופלות תחתיי. הכלים המלוכלכים כבר לא פה. אני בוהה באגרטל שהביא נואל. בוהק באור זרחני בחשיכת החדר. עיצוב נאו-רטרו-פוסט-רוויזיוניסטי או שם מופלץ אחר שהוא הזרם החם של השנה בעיצוב, אבל בפועל כבר ראיתי כמותו בעבר. כמה פעמים אפשר לראות את אותם העיצובים באים והולכים וחוזרים כ'רטרו' ונמוגים שוב, רק כדי לחזור שוב כמה עשרות שנים מאוחר יותר? אני שונא עיצובי רטרו, ועוד יותר שונא כשמתייחסים אליהם כאל עילוי עיצובי.
***
הספל חצי ריק כשאני שומע צעדים יחפים.

"למה אתה לא במיטה?" הוא משפשף את העיניים.

"נחתי מספיק." אני לוגם עוד לגימה מהתה. שאדי מתיישב לידי ואני מניח את הספל על השולחן ומתמתח כדי להתכרבל עליו.

הוא מלטף את השׂיער שלי.

"חשבתי שזה ישמח אותך לפגוש את כולם. היית עצוב בזמן האחרון."

ביקשתי שלא יעשה זאת, התחננתי שיניח לי לנפשי, ובכל זאת הוא התעקש לחגוג לי את יום הולדתי המאתיים. מאה שבעים ושתיים שנים לאחר הקריאה.

"אני לא אוהב לחגוג ימי הולדת. מעולם לא אהבתי." הייתי מצפה מאדם שחי אִתי כמעט ארבעים שנה שידע ויזכור פרט כזה.

"אבל זה יום הולדת מאתיים. זה עגול ומיוחד. חייבים לחגוג מאורע מיוחד שכזה." הוא באמת לא מבין. אני בטוח שכשהוא יגיע אליה עוד כמה שנים, הוא באמת ובתמים ישמח וייהנה לחגוג את אבן הדרך הזאת.

"זה אולי מספר עגול, אבל לא מיוחד. אני לא הראשון לחגוג אותו, ובטח לא האחרון. יש אפילו ארבעה אנשים בעולם שכבר חגגו שלוש מאות. מאתיים בטל בשישים בימינו." הקשישים העתיקים של נעורינו הפכו לצעירים כפי שהיו בזיכרונם. בימינו אנשים מבוגרים למראה הם בהכרח בני חלוף. בני שרה נראים כולם כבני עשרים עד ארבעים. אנחנו לא יכולים למות, אבל גם לא יכולים להתרבות ואף מדען לא הצליח להסביר מדוע זה כך. גודל אוכלוסיית בני שרה יישאר קבוע לנצח. "והשבים בדרך כלל לא חוגגים ימי הולדת, אלא שנות שיבה, כי מי יודע לספור כמה שנים בדיוק עברו מכשנפטרו ועד ששבו, או כמה שנים הם באמת חיו בחיים הראשונים שלהם?" אברהם לא שב, כך שלא יכולנו לשאול אותו אם באמת חי מאה שבעים וחמש שנים כפי שנכתב בתנ"ך או ששיטת ספירת השנים שלהם הייתה שונה משלנו, כפי שחלק מהחוקרים סבורים.

"אני מצטער, חמוד. לא חשבתי שתרגיש או שתגיב ככה. לי היה חשוב לחגוג לך מאתיים." כמעט ארבעים שנה יחד, כמעט בן מאתיים ולפעמים הוא עדיין קלולס כמו בן עשרה.

הוא ערך לכבודי חגיגה צנועה בבית, לפחות זה ייאמר לזכותו. היינו הוא, כמה חברים, משפחות, וכמובן אני. מעט כיבוד ואלכוהול, כדי לייחד את המאורע, ומדרך הטבע, גולת הכותרת, עוגת יום הולדת, שבלעדיה אף מסיבת יום הולדת לא יכולה להיות שלמה. נר יחיד היה נעוץ במרכז העוגה, מוקף בספרות מאתיים כתובות בקרם. הוא הדליק את הנר ובחגיגיות ביקש שאביע משאלה לפני שאנשוף על הנר לכבות אותו.

עשיתי כמצוותו, והבעתי בלב משאלה לפני שכיביתי את הנר.

העברתי את המשך המסיבה על טייס אוטומטי, בלילה לא הצלחתי לישון, ורק בבוקר, אחרי שהוא הלך לעבודה, השתמשתי בסכין החיתוך מארגז כלי העבודה.

המשאלה לא התגשמה. אני עדיין פה.
***
אנחנו במיטה. רחש הרקע הקבוע של מיליארדי אנשים החיים את חייהם מחלחל לחדר למרות הבידוד המשופר. פעם יכולת לצאת למרחבים הפתוחים שבין הערים ולהיות לגמרי לבדך, מוקף רק ברחשי הטבע. היום המרחבים הפתוחים שבין היישובים צפופים בבני אדם לא פחות מהערים עצמן. לכל כיוון שתזרוק אבן אתה עלול לפגוע באדם אחר. יש שמועות על כוונות להנהיג קיצוב לזמן בטבע. הזמנת כרטיסים מראש וכאלה. אני שוכב על הגב, העיניים פקוחות, עוקב אחרי ההבהובים האקראיים על התקרה שיוצרים כלי רכב עוברים בחוץ.

אני מאזין. הנשימה של שאדי לא קבועה. גם הוא עדיין ער.

"אני עייף."

רחש סדינים ושינויים בזווית המזרן שתחתיי, למרות ההבטחות בפרסומות שזה לא יקרה. שאדי מסתובב לעברי. "אני יודע." היד שלו מתחפרת בשלי. "אבל מה אפשר לעשות?" הוא מאמין בלב שלם שאין מה לעשות. מאה שבעים ושתיים שנים לאחר הקריאה, אלפי מיתות ושיבה לחיים במלחמת האל-מתים ואינספור ניסיונות שלי ושל אחרים כמוני לסיים את החיים גרמו לרוב האנושות להבין שלא יהיה לזה קץ. מעכשיו ולעד, החיים של בני שרה הם לנצח.

"זה לא רק החיים. אני עייף מהרעש. אני עייף מהצפיפות." הוא מלטף אותי. מנסה לעודד אותי במגעו. המגע שלו, שפעם היה מנחם אותי ומרגיע. היום הוא כבר לא. היום הוא פשוט שם. ללא הרגש שיתלווה אליו. הדורות שלפנינו, לפני הקריאה, היו צריכים להתמודד עם לכל היותר כמה עשרות שנים של חיים משותפים. אנחנו יחד כבר ארבעים שנה, והיינו יכולים להמשיך ככה עוד מאות שנים. אני עייף גם מזה, אבל לא אומר לו, אפילו שייתכן והוא מרגיש בדיוק אותו הדבר. אני כבר לא מפחד מפרדה, כמו כשהייתי צעיר יותר. גם מעודד נפרדתי, ואִתו חייתי מאה שנים. אתה לא יכול לחיות חיים ארוכים כל כך ולהמשיך לפחד משינויים. אתה בדרך כלל מקדם אותם בשמחה. אבל יש הרגלים שקשה לשנות, ושאדי הוא מין הרגל שכזה.

"אולי נהגר?" אין שינוי גדול יותר מאשר הגירה.

"לאן נהגר? אתה אומר שאתה עייף מהצפיפות והרעש. כל הארצות בעולם צפופות כמעט באותה המידה, ואתה יודע את זה."

אני מנסה לבנות לעצמי טיעון ברור בראש. זה לא הולך טוב. אני יודע מראש מה תהיה התגובה שלו, ובאף תרחיש היא לא משתנה. "מאדים," אני אומר. כמו בפרסומות.

ואולי בכלל המעבר לעולם אחר יסיר מעלי את הקללה? אולי היא פועלת רק על עולם הבית של אמנו, ולא תפעל במקום אחר? אני יכול רק לקוות.

הוא שותק. אני שומע אותו נושם. אני ממתין לתגובה. כל תשובה שהיא, והוא רק שותק.

"מאדים רחוק מכאן. מבצע ההתיישבות עדיין בחיתוליו. אין הרבה אוכלוסייה. מיליון איש על כל הכוכב. פחות מכלל האנושות הפרה-היסטורית." אני מלהג כדי לפצות על התגובה היחידה שלא חשבתי עליה. לא חשבתי שהוא פשוט לא יגיב. בדמיוני הוא כעס, הוא פקפק בשפיותי, הוא הצטרף בשמחה. אבל איכשהו, באף תרחיש הוא לא פשוט שתק ולא הגיב.

אני מסתובב לכיוונו, שומר את היד שלו בשלי. באור העמום שחודר לחדר מהחלון אני יכול לראות אותו מביט בי. הוא לא נרדם. הוא פשוט בוהה.

"מה?"

"למה דווקא מאדים? מה איבדת שם?"

"שקט ושלווה." איך להסביר לו באמת מה מעיק עלי? הוא לא מדוכא. הוא לא עייף מהחיים. דיכאון הוא כמו אהבה. אתה לא באמת יכול להסביר לאדם אחר מה אתה מרגיש. הוא צריך להרגיש את זה בעצמו. "התחלה חדשה. ניסיונות חדשים. הרפתקה חדשה." אני מרגיש כמו קריין בפרסומת. הוא ממשיך לשתוק ולבהות בי. "אתה לא חושב שזה יכול להיות כיף?"

הוא עוצם את עיניו. אולי מדמיין איך זה ייראה. גם אני עוצם את העיניים ומדמיין אִתו. אדמה אדומה. שמים כתומים. כמו בסרטים. יישוב קטן, מעורב, בן אולי אלף מתיישבים. בעיקר חוקרים ומהנדסי סביבה, אבל לא רק. תמיד צריך חנווני שימכור אוכל ובגדים חדשים, מנהלן שיארגן את השירותים הדרושים לפעילות השוטפת של היישוב, מהנדסים להקמת מבנים, ופועלי אינסטלציה כדי לשמור על התושבים מפני הצפות ביוב. יש אינספור מקצועות ותפקידים הדרושים ליישוב ולתושביו לא פחות מאשר חוקרים שיחקרו את הכוכב הזר, ומהנדסי סביבה שיעמלו כדי להתאים אותו לחיי אדם ללא מיגון מיוחד. בהתחלה, במאות השנים הראשונות החיים יתקיימו רק בתוך מבנים סגורים. בועות אוויר לכוד. כמעט לא רואים את הנוף הזר, וגם אז רק דרך חלון או קסדה או עדשת מצלמה. אבל עם חלוף השנים, כשהשינויים יהיו משמעותיים יותר, נוכל אולי להסתובב על פני הכוכב גם בלי חליפות לחץ, כי כבר תהיה אטמוספרה. ואנחנו, בני שרה, נחיה מספיק זמן כדי לחזות בשינוי. שלא כמו בני החלוף, שנגזר גורלם שלא לחזות בסוף המסע.

"לא, אני לא חושב שזה יהיה כיף," שאדי אומר. אני פוקח עיניים והנוף המאדימי המוריק נמוג לחשכה. "זה אומר לעזוב את כולם פה. להיות שם לבד, בלי אנשים מוכרים. בסביבה שלא תומכת בחיים. בתנאים חברתיים ופיזיים קשים. זה בכלל לא נשמע לי כיף."

"מה אכפת לך אם הסביבה תומכת חיים או לא? זה לא כאילו שאתה תמות אם כל האטמוספרה תיעלם פתאום." או שאולי כן? האם כבר עשו ניסויים על בני שרה בתנאי ריק? מה קורה להם? פעם קראתי שהדם ונוזלי הגוף רותחים מבפנים. זה בטח ממש לא נעים. אבל אחרי זה, כשהם מסיימים לרתוח, מה אז? תחושה לא נעימה שעוברת? ובסביבה של קור קיצוני, בקרבת האפס המוחלט, הנוזלים שלא רתחו בגלל הריק יקפאו. דפנות תאי הגוף יתנפצו משינוי הנפח. השרירים יתקשחו בלי יכולת לזוז, כמו נתח בשר קפוא. והמוח, אותו גוש מיוחד של ג'לי אפור, אם יופשר לאחר מכן, האם יהפוך לשלולית שאינה מוח עוד? איך זה ישפיע עליו? איך כל זה ישפיע על התחדשות הגוף? האם לאחר מכן נמות באופן סופי? אולי עליתי פה על סטארט-אפ גאוני.

"מַתִּי!" הוא החלטי. "אין לי מה לחפש שם מבחינה מקצועית." הוא נושם עמוק ופולט נשיפה קולנית. "ניחא אם היית רוצה להגר לארץ אחרת. תמיד יש מה לחקור וממצאים לחפור בכל העולם. אבל שם, שם אין לי מה לעשות. מעולם לא הייתה שם ציביליזציה כדי לייצר ממצאים קסנו-ארכאולוגיים, או משהו כזה, כמו שתמיד מתארים במדע בדיוני שלך." הוא משתתק לשאוף. "אני אצטרך להתחיל לגמרי מאפס. אני אצטרך ללמוד מקצוע חדש לגמרי בְמקום חדש לגמרי, בִמקום המקצוע שאני אוהב בַמקום המוכר עם העמיתים והחברים שלי."

אני מבין למה הוא מתכוון. הוא לא יהגר למאדים, לפחות לא בעתיד הקרוב, וזה סופי. ככל שהחלטה של בן אלמוות יכולה להיות סופית, זאת אומרת.

"טוב," אני אומר בנימה פייסנית, אבל לא באמת מפייס אותו או מתכוון לשנות את דעתי. אני רואה את השביל מולנו מתפצל לשניים, וככל הנראה המסע הארוך המשותף שלנו עומד להסתיים, ולהתפצל לשני מסעות נפרדים. הדרך שלו נמשכת בכדור הארץ, ושלי מובילה אל הכוכבים.

אני עוצם שוב את העיניים וחוזר לדמיין את העתיד האדום, וקול קטן ממשיך לחשוב במקביל על עניין המוות. האם הוא אפשרי, למרות כל ההוכחות אחרת? האם יש דרך לסיים את האלמוות?
***
הנתיבים של שאדי ושלי אל עֵבֶר העתיד מתרחקים זה מזה, וכך גם חיינו, עד שאנחנו מחליטים להיפרד. זו לא הפעם הראשונה שאנחנו נפרדים, בכל זאת, ארבעים שנים יחד לא יכולות לחלוף בלי עליות ומורדות. היו לנו משברים ופרדות, היו לנו פרדות ללא משברים, ניסיונות לגוון את הזוגיות, אבל הפעם התחושה הייתה שונה. הקרע בינינו התרחב במידה כזו שלא ניתן יהיה עוד לגשר עליו, והמרחק הקר והריק שמפריד בין שני כוכבי הלכת לא יתרום ליחסים בשלט רחוק. הפעם זה לתמיד. כלומר, לא בהכרח לתמיד-לתמיד, אם גם אנחנו נהיה פה לתמיד.

הבית ריק ושקט. שקט של חסר. לכל כיוון שאני מביט, משהו חסר בו. משהו שהוא שאדי, שלא רצה להישאר פה, עם כל הזיכרונות. השקט רם כל כך שהוא מהדהד בו. השקט הזה מצליח אפילו להטביע את רחש הרקע של העולם שבחוץ. אני מבקש מהבית להשמיע לי מוזיקה. הוא מציק לי עם פרמטרים ושאלות עד שאנחנו מגיעים למשהו מתאים למצב הרוח שלי. הרקוויאם של מוצארט ממלא את האוויר ומשתיק את השקט. מטביע את הדממה ביגון ובשירת מקהלה. אני מתבונן בשאריות של נוזל הבורדו שצובעות את תחתית גביע היין שהתרוקן. אני מוזג לעצמי כוס נוספת, אבל הזמזום הקלוש של האלכוהול לא משתיק את הקולות הפנימיים ואת הרגשת אין האונים. לפני הקריאה, או אם הייתי בן חלוף, שני הבקבוקים שסיימתי כבר היו מעלפים אותי. הפיזיולוגיה של בני שרה פועלת אחרת, וגם זה מדכא.

אחרי עוד כמה כוסות אני ניגש לכוננית שבסלון. אני יודע בדיוק מה אני מחפש ואיפה זה מוסתר. המדף השני משמאל, מאחורי 'החטא ועונשו'. אני משתדל לא להביט בריבוע הריק מימין, שעד לא מזמן שיכן את תיבת החרס מתל מלחתה של שאדי, או החלל הריק על מדף אחר שבו עמדו הספרים ששאדי פרסם. אני שולף שקיק נייר חום קטן וגבשושי. אני לוקח אותו אִתי וחוזר לשבת על הספה, פותח את השקיק ומפזר את תוכנו בזהירות על השולחן הנמוך. ארומה קלושה של אדמה מסתננת לאפי. הגרגרים השחורים נראים תמימים למראה, אבל אני יודע איזה סוד הם טומנים בחובם.

בעבר הרחוק הבריטים היו מגדלים את צמחי הדאטורה לנוי, אבל כשהייתי צעיר כבר אי-אפשר היה למצוא אותם בשטחים מתורבתים. השמידו אותם בגלל הסכנה לציבור. בשנים האחרונות הצמחים היפים חזרו לפרוח בגינות ובשולי הדרך, למרות הסכנה. הרי גם הרדוף נחלים מסוכן, ותמיד המשיכו לגדל אותו לנוי.

אני מנחש שהזרעים הקטנים לא באמת יפעלו עלי כמו שהיו עושים על בן חלוף. כמות קטנה שלהם יכולה לשמש לטרנסים מיסטיים, אבל מינון גבוה מדי טומן בחובו סכנת מוות. אבל לא אכפת לי. אני צריך את המפלט אל השקט, גם אם הוא יהיה זמני.

אני גורף את הזרעים ובולע אותם עם עוד יין. כמעט נחנק. משתעל. הם יבשים וגסים כל כך. לא חשבתי על זה. אני כורע על ארבע על הרצפה ואוסף בזהירות לכוס היין את הזרעים שעפו לי מהפה. אני מסחרר את היין והגרגרים השחורים מסתחררים בתוכו. כל כך יפים. כל כך לא קטלניים. לי. אני מתעלם מהידיעה ובולע אותם מחדש. הפעם הם יורדים בגרון ליעדם. אני בולע עוד כוס יין כדי לוודא שלא נותרו זרעים בוושט, ומשתרע על הספה. ממתין.
***
הראש שלי הולם בכוח, העולם מסתחרר סביבי והפה מלא בטעם חמוץ ומבחיל. הריאות בוערות ממחסור באוויר. אני משתעל ופולט קיא מצחין חצי יבש על הספה ועל הרצפה. החסימה שהייתה בגרוני משתחררת והריאות דורשות אוויר. החלקים הפרימיטיביים במוח, אלה שלעולם לא יתאימו לחיים שלאחר הקריאה, נענים לדרישה של הריאות ושואפים לגימות ארוכות של אוויר. הפעולה גורמת לי להרגיש צריבה בעור שמסביב לפה. נוגע בעצמי. זה כנראה קיא מיובש. גל בחילה נוסף מפתל את הקיבה שלי, אבל הפעם אני מצליח להגיע לשירותים ולא ללכלך עוד את הסלון.

תזכורת לעצמי, לא לנסות את זה שוב. לנקות קיא מיובש זה ממש לא כיף, ואפילו מאוד מגעיל. לעומת תחושת הריחוף הקלה שלאחר אבדן הדם, הניסיון הזה משאיר אחריו רק בחילות, סחרחורות, כאב ראש והרגשה כללית ממש רעה. לא לזה התכוונתי. רציתי שקט. לא עוד רעש.
***
ההרשמה להגירה מתגלה כהליך פשוט למדי של מילוי טפסים מקוונים. השתל ממלא את רוב הסעיפים הסטנדרטיים ואני רק עובר עליהם כדי לוודא שהכול בסדר. פעולה מיותרת שנובעת מהרגל יותר מאשר מצורך אמִתי. אני מופתע לגלות שאין סעיף שיוך. לא אכפת להם אם המהגרים יתרבו או לא? האם הם יוצאים מנקודת ההנחה שתמיד יהיו מספיק בני חלוף בכדור הארץ שירצו להגר לשם, אם הריבוי העצמי של המושבה לא יהיה מספיק? או שאולי זה חלק מחוקי האפליה המתקנת הארכאיים. גם סעיף מין רבייה לא מופיע שם. הם כנראה לא חוששים שיהיה אי-שוויון רבייתי.

לאחר שאני מסיים למלא את כל הנתונים הדרושים, אני שולח את הטופס ומקבל זימון אוטומטי לוועדת הערכה. לאחר שעברתי אותה נערכים מבדקים רפואיים.

במושבה אין צורך בהיסטוריונים, ובמיוחד לא היסטוריונים של קורות המלחמה הגדולה בכדור הכחול. החברה במאדים עסוקה מדי בצרכי הקיום המידיים ולאוניברסיטאות בה אין משאבים ואנרגיה להשקיע בתחומים שאינם מדעי הסביבה, המדעים המדויקים או התחומים של מדעי החברה שיאפשרו את שרידת המושבה, ובכל מקרה רציתי לשנות את החיים, לא לשקוע שוב בחיים שהיו לי, רק במיקום שונה. במשרד התעסוקה עורכים לי מבחנים כדי להחליט מה תהיה העבודה שהכי תתאים למגוון הכישורים שלי. ניתן לפתח הרבה מאוד תחומי עניין וכישורים במאתיים שנים, ואני לא פוחד להתחיל מהתחלה. כשאין תאריך תפוגה לחיים, מי יודע כמה עוד מקצועות ותחומי עניין ארכוש במאות שלפנַי?

בסופו של התהליך, אני מוזמן למשרדו של קצין מיון.

הוא לא מתעכב הרבה על שיחת חולין. בשביל זה יש מעריכים פסיכולוגיים.

"יש הרבה אפשרויות שפתוחות בפניך." הוא בוהה באוויר, ומקריא את הרשימה שמציג לו השתל שלו, תוך כדי שהרשימה מועברת אל שלי. "ניתן לחלק את סוגי העבודות לשניים, כאלה שתואמים את הכישורים המקצועיים שלך, וכאלה שלא." השתל מציג לי שתי רשימות. "באלה התואמים את הכישורים שלך תמצא תפקידי מנהלה, כמו סוציוגרף או היסטוריוגרף." אני נד בראשי לשלילה. "במקצועות שאינם תואמים לכישורים האישיים, אבל דרושים לפיתוח המושבה, תמצא תפקידים כגון מפעילי כלים כבדים, פועלי בניין ותשתיות, או אנשי תחזוקה.

"אתה לא חייב להחליט עכשיו. אתה יכול לחזור אלי עם תשובה גם בעוד כמה ימים."

אבל אני יודע מה אני רוצה. אני רוצה שינוי. אני רוצה לראות את השמים. אני רוצה לתרום באופן מוחשי. להחזיר לעצמי את המשמעות לחיים.

"מפעיל כלים כבדים כולל עבודות על פני השטח, נכון?" אני די בטוח, אבל רוצה לוודא.

הוא לא צריך אפילו לוודא עם השתל. יש מקצועות ותפקידים שהוא מכיר בעל פה. "כן. טרקטורים, דחפורים, מלגזות. ציוד שדרוש לעבודות הבנייה והפיתוח."

"אז כזה אני רוצה להיות. לצאת לפני השטח ולעזור לפתח את הכוכב." המבט שלו מזדגג לרגע קצרצר. "אתה בטוח? זו עבודה קשה בתנאים לא קלים בכלל, ואין לך ברקורד ניסיון במקצועות דומים." אני מנחש שלא הרבה באמת רוצים ללכלך את הידיים בעבודה קשה, אלא מעדיפים לשבת באיזה משרד או במעבדה.

"גם אין לי ברקורד ניסיון קודם עם הגירה לכוכב אחר, ובכל זאת אני פה." אני מגחך. "אני רוצה להגר כי אני רוצה לעשות משהו שונה בתכלית השינוי. אני רוצה ללכלך את הידיים." אני מחכך אותן להמחשה.

"יש תקופת הכשרה לא קלה. בכבידה נמוכה. בריק יחסי." הוא מנסה עוד פעם להניא אותי. "ממש לא קלה."

"אני כבר ילד גדול, ויכול להחליט לעשות משהו חדש בחיים, גם אם הוא לא קל, ואפילו קשה."

הוא מהנהן בהשלמה. "אני רק רוצה לוודא שהדבר ברור לך. לאנשים בכדור הארץ יש לרוב מחשבות מאוד רומנטיות על ההגירה למאדים ומבצע ההארצה, והם לא מודעים לקשיים." הוא נועץ בי מבט ארוך, עין בעין, ולא מסיט את מבטו עד שאני מהנהן לאישור.

"אני רוצה."

אחרי שאני עובר את כל המשוכות נותר רק להמתין למועד ההמראה ובינתיים לסיים סידורים אחרונים.
***
שעת האפס.

שאלות ללא מענה ממשיכות להטריד אותי שוב ושוב. מה יקרה אם תקרה עכשיו תקלה והמעבורת תושמד בעודה שועטת באטמוספרה, נישאת אל-על על גבי לפיד של אש? האם אמות? אני רוצה להאמין שכן, אבל משער שהאמת המדכאת היא שלא. האבק שהיה אני ירחף לו באטמוספרה, ובצורה כזו או אחרת יצליח להתלכד מחדש לגוף שיחזור להיות אני, כמו בני שרה בירושלים. למרות שהיו במוקד פיצוץ גרעיני, הם חזרו לחיות עם כולם, בלי להיות אפילו רדיואקטיביים. אפילו עודד חזר אלי מהתופת שהייתה פעם ירושלים, ועכשיו הייתה גוש מעוות וחסר צורה של זכוכית געשית. חזר, ללא חלקיק אחד של קרינה מיותר. אני לא רוצה לחשוב על זה, משתדל להיות אופטימי שהשינוי ישפר אותי ואת הרגשות שלי. ובכל זאת המחשבות דוהרות ללא רחם. האם זה יכאב? האם אהיה מודע? האם אהיה מודע לכל חלק בנפרד? האם יהיה שקט כשארחף בחלל בתור חלקיקי אני?

מחוץ לחלון השמים הופכים מתכלת לכחול עמוק ואז לשחור מנצנץ. הרעש והטלטלות מתמתנים ברגע שאנחנו יוצאים מן האטמוספרה. רק רטט המנועים בגוף המעבורת ממשיך. זו הפעם הראשונה שלי בחלל, וכל התיאורים לא הכינו אותי לזה. מחוץ לצוהר הכוכבים בוהקים וקשים. לא מנצנצים ולא מהבהבים. פוטונים שעושים את דרכם מזה מיליוני שנים מכים ללא רחם על המדוכים והקנים שבפנים גלגלי העיניים שלי. אני מסיט מעט את הראש, והירח נגלה בפינת הצוהר. גם הוא בוהק וזורח באור קשה שלא רואים מפני הקרקע, אפילו בלילה הבהיר ביותר. קולות מתלהבים מצדו האחר של התא. אני מפנה לעברם את הראש ורואה זריחה. והאור כל כך חזק.

מי היה מאמין שבחלל השחור והקר האור יכול להיות חזק ובוהק כל כך.

אני מרגיש כיצד הכבידה נעלמת ונקודות המגע שלי עם מושב ההאצה והרתמות משתנות. אני שומע מישהו מקיא מאחורַי, למרות הכדור נגד הקאה, ואת רחש פעולת צינור השאיבה. אני לא רגיש למחלת ים בדרך כלל, אבל עכשיו אני שמח שהדיילת התעקשה שגם אני אקח כדור. להקיא בחוסר כבידה זה עסק מטנף יותר מאשר בכבידה.

טיסה קצרה, ומעבורת הקרקע-חלל מתחברת לחללית הגדולה, האוריון, שתטיס אותנו ליעדנו האדום הרחוק.

השתל מורה לי להמתין לתורי. בינתיים אני צופה בנוסעים שלפני משתחררים מהרתמות, כל אחד בתורו, נאבקים בחוסר הכבידה בצורה נלעגת. אני לא מצליח להימנע מלגחך. השתל שלי מורה לי לבסוף לשחרר את הרתמות. אני לומד מטעויות קודמיי ונאחז בלולאת אחיזה וצף בחוסר כבידה לראשונה. זה כמו לצלול במים, אבל לא. אני מנסה להתקדם לכיוון היציאה, ואני רחוק שנות אור מן האלגנטיות והחינניות של סרטי ההדרכה. אני מפרפר כמו דג מחוץ למים, וכל תנועה קטנה רק מחריפה את המצב. מזל שלא שחררתי את היד מהלולאה. מאחורַי אני שומע נוסעים מצחקקים. הוגן. לבסוף אני מצליח להתייצב, ומתחיל למשוך את עצמי באטיות ובזהירות לאורך הלולאות שמפוזרות על כל משטחי המעבורת לכיוון שמורה לי השתל. אני מתחיל להתרגל לחוסר הכבידה ועובר בתעופת ריק חיננית דרך שרוול גמיש שמחבר את המעבורת והחללית, וחוטף מכה בראש בקצה השרוול כי אני לא מצליח לבלום כמו שצריך. כשאני משפשף את אזור הכאב, אני ממשיך למשוך את עצמי בזהירות עם הלולאות. אולי אף אחד לא מת ממכה קלה בקדקוד, אבל היא כואבת למרות הריפוד.
***
הטיסה למאדים אורכת תשעה חודשים. תחושת הפליאה מתחלפת מהר מאוד בשעמום. אנחנו סגורים בתוך גליל מתכת קטן, המסתחרר סביב עצמו ומוקף בריק אינסופי. זמן המסע משמש להתאמת הכבידה לזו של השכן האדום. לא שקלתי שלושים קילו מאז היסודי. המסע משמש גם לתיאום השעון הביולוגי לזמן מאדים. תוספת של שלושים ושבע דקות ביום בין שעון כדור הארץ לשעון מאדים היא פער משמעותי בתקשורת הבין-פלנטרית ובשעון הביולוגי הטבוע בכל יצור חי. זה היה יכול להיות רלוונטי, אם רק היינו רואים את השמש נעה בשמי מאדים כשנגיע. אבל בשלב זה כל המושבות חפורות מתחת לפני האדמה. אולי בעתיד. רוב המסע עובר בפעילויות חברתיות של שעמום הדדי. ארוחת בוקר, ניקיון הספינה תוך כדי שיחות ורכילות, ארוחת צהריים, עוד שיחות ורכילות, ארוחת ערב, שיחות ורכילות קלה, ואז לישון.

אנחנו משתדלים למצוא את הדרך למלא את הזמנים שבין הארוחות ביותר מרק שיחות ורכילות. מקימים בית ספר מאולתר לילדים, נגנים עורכים רסיטלים, חוגגים את החגים השונים של הנוסעים, קוראים ספרים בשתל. חדר הכושר תמיד בתפוסה מלאה, כמו גם חדר הקולנוע, כי יותר כיף לצפות בסרטים בחברה מאשר ישירות בשתל. וכמובן, בחדרי חדרים, כנראה כהכנה לרכילות העסיסית של מחר, מין להנעמת הזמן.

אני מתיידד במיוחד עם זוג, בנג'מין וחיה-שרה. הוא נולד בניו יורק במאה העשרים, מבוגר ממני בעשרים שנה בערך. היא נולדה באוסטריה במאה הארבע-עשרה ונפטרה בגיל עשרים ושבע כתוצאה ממגפת המוות השחור. שלושתנו נראים בני אותו הגיל. הוא היה באירופה במסגרת כוח מיוחד של האו"ם שנשלח לסייע באקלומם וחינוכם מחדש של השבים, היא הייתה שבה טרייה ומבולבלת. התקשורת ההתחלתית ביניהם הייתה ביידיש-גרמנית רצוצה. הם ביחד מאז. נעים לשהות במחיצתם, וחושי ההיסטוריון שבי מתעניינים בסיפור החיים של חיה-שרה, אבל אני נשמר שלא להיקשר אליהם. אני לא מעוניין בזוגיות, בשלישייה או בכל צירוף אחר בשלב זה של חיי.
***
כמו בדרך למעלה, כך גם בדרך למטה הרעש והטלטולים מחריפים ככל שהמעבורת שועטת באטמוספרה הקלושה בקשת כלפי מטה. ואותה תהייה מגרדת לי באחורי המוח כמו בדרך החוצה מכדור הארץ. אם תהיה תקלה, מה יקרה לי? האם זה יהיה מוות סופי ומוחלט? מדגדג לי בקצות האצבעות לנסות, אבל אני יודע שזה לא מגיע ליתר הנוסעים שאולי לא מרגישים כמוני, ובטח שלא לנוסעים בני החלוף שהמוות שלהם יהיה סופי. מה גם שאולי, בכל זאת, השינוי יעשה לי טוב.

הכבידה מצטרפת לטלטולים, ובהדרגה הכול נהיה כמו בטיסת מטוס רגילה. הגלגלים פוגעים לפתע בקרקע ועם החבטה מתעוררת ההבנה שהגענו. המעבורת נוסעת על המסלול עד לטרמינל. הנוסעים לחוצים לקום ולצאת מכלוב המתכת עוד לפני שניתן האישור לכך. אני יושב וממתין. לא ממהר לשום מקום. אף אחד לא ממתין לי באולם מקבלי הפנים. אף אחד לא ממתין לי בשום מקום.

מאדים.

אני עומד ליד חלון פנורמי גדול שקבוע בקיר הטרמינל, מצטופף עם שותפיי לטיסה. אני מרגיש כאילו הכבידה נורמלית לגמרי. אחרי תשעה חודשים, מי זוכר מה ההרגשה של כבידת ארץ, גם אם חייתי בה מאתיים שנים? מחוץ לחלון נשקף מולנו הנוף האדום המפורסם. גבעות אדמה אדמדמות שוממות עד האופק, שמים כתומים חפים מענן.

הכוכב האדום. אל המלחמה הרומי. אני באמת פה.

אנשים נדחקים מאחורַי ומסביבי, והלחץ משכנע אותי לוותר על מקומי ליד החלון. אחרי הכול, זה הנוף שילווה אותי מעתה ואילך, אם וכאשר אזדמן ליד חלון. אני נדחק כנגד ההמון ויוצא מהמאסה הרוחשת של בני אדם. שאילתה לשתל, שכבר מסונכרן עם המחשב המקומי, והוא מפנה אותי ללשכת ההגירה. אני קובע עם בנג'י וחייקה להיפגש לאכול מאוחר יותר, לאחר שכולנו נתארגן.

התור לא ארוך. מן הסתם רוב המגיעים עדיין עומדים ליד החלון ובוהים החוצה.

הפקיד בלשכת ההגירה מפנה אותי למגוריי הזמניים לתקופת הקליטה. רובע המגורים הישן, כתום מינוס שתיים. השתל פורש לפניי את מפת היישוב ומסמן את הדרך בה עלי ללכת כדי להגיע לשם. אני הולך לפי ההנחיות ומגיע לבסוף למסדרון הכתום שיהיה ביתי בעתיד הקרוב. כל מסדרון צבוע בצבע שונה כדי להקל על ההתמצאות במרחב. ללא השתל, זה היה קצת כמו להסתובב במבוך הלא ברור שהיה התחנה המרכזית בתל-אביב בימי נעוריי – אתה יכול להיות בטוח שאתה יודע היכן אתה, ואז לגלות שאתה במקום אחר לגמרי.
***
אני לומד במהרה את העבודה שלי, את כל חוקי הזהירות בהפעלת הציוד וכללי הבטיחות לעבודה בריק היחסי שבחוץ, אבל ההשתלבות החברתית קשה לי יותר. למרות השנים שעברו מאז הקריאה, נותר פער בלתי ניתן לגישור בין בני שרה ליתר האנושות. בין אנשים שלא יכולים למות, לבין אלה שכן. פער של קנאה הדדית. פער של גישה וחשיבה. פער של ניסיון חיים. אני אולי נראה כמו בן שלושים, כמו רוב בני שרה, אבל אני לא. ואנשים שלא מכירים אותי מגלים במהרה את הפער בין מראה העיניים לבין הנפש שמתחת לכסות הבשר. אני בהחלט משתדל, אבל במהרה כולם מרגישים שזה שקר. זו הסיבה שבני שרה מתאגדים יחדיו. לא כי אנחנו, או לפחות רובנו, מרגישים עליונים על האחרים. אלא פשוט כי כשאתה יודע שלא תמות, וכשאתה חי חיים ארוכים פי כמה מבני החלוף שגורלם נחרץ למות, אתה שונה מהם באופן מהותי.

בהתחלה, בתור טירון שמהווה סכנה לעצמו ולסובבים אותו מחוסר ידיעה, אני רק עושה עבודות ידניות פשוטות. אני חופר באדמה האדומה באת, מזיז אותה ממקום למקום, מיישר את העפר הטרי שהופרע ממקומו לראשונה במיליוני השנים האחרונות. גם פועלים מנוסים מכדור הארץ, כּוֹרים, מפעילי טרקטורים ושאר המקצועות הנדרשים פה, עוברים אותו מסלול כמוני. אמנם הפעלת טרקטור זהה בשני העולמות, אבל התנאים הסביבתיים שונים. בכדור הארץ אתה יכול ללבוש מכנסיים קצרים וגופייה. פה אנחנו חנוטים בתוך חליפות לחץ מסורבלות ומגושמות שמונעות מאִתנו טווח תנועה, הקסדה מגבילה את שדה הראייה, הכפפות העבות מסרבלות מוטוריקה עדינה. ותמיד-תמיד הריק שסובב אותנו וחומד לעצמו את האוויר הכלוא בין חליפת הלחץ והעור שלנו ובמכלים שעל גבנו. בכדור הארץ, אם קורית תאונה, פשוט מטפלים בפצוע. פה, דבר ראשון צריך לוודא שהחליפה לא נפגמה. אתה לא רוצה להביא את הפצוע במהירות למרפאה, רק כדי לגלות שהוא מת מחנק בדרך, כי כל האוויר התנקז דרך נקר בחליפה. לכל צוות יש אוהל שדה קטן מתנפח למקרי חירום, שמתאים לשני אנשים.

אני מסיים את ההכשרה בחיים (ובהצלחה) ומתקדם לנהוג בדחפור.
***
"אני הולך לכסח אותך!" אלכסנדר הקטן קורא לי בתדר הפרטי של קשר החליפות. הדמות הלבנה שבטרקטור הצהוב מנופפת לי. הוא פונה אל ההגאים, והכף הגדולה יורדת לכיוון הקרקע האדומה ואוספת סלע שחור גדול מהעפר האדום. "אף אחד לא יכול לנצח אותי בכדורת," הוא ממשיך ללהג. הוא מרים סלע גדול בכף, מכוון את הטרקטור לכיוון המבוקש, מעלה את הכף בתנועה מהירה, ונותן לסלע מספיק תאוצה כדי שיעוף באוויר. בזכות הכבידה הנמוכה, הסלע עף בקשת די ארוכה עד שלבסוף הכבידה מנצחת את התנע ומאלצת אותו לנחות על הקרקע. הוא נוחת קרוב, אבל לפני הסלע האדום שאני זרקתי קודם. "בלאט!"

אני מחייך. הוותק שלו בעבודות הפיתוח של מאדים והניסיון שלו בציוד מכני הנדסי מכדור הארץ הפכו אותו למנצח הבלתי מעורער במשחק המקומי של מפעילי הציוד הכבד. ובכל זאת, גם הוא מפשל מפעם לפעם. אני משחק עם ההגאים ואוסף סלע נוסף לכף שלי. "תאכל אבק!" אני קורא בקשר ומניף את הכף. הסלע עוזב אותה, כמו עגור חינני שפרס כנפיים, ואני רואה אותו עולה באוויר ומתרחק ממני. להפתעתי, הוא נוחת על הסלע של אלכס ומנפץ אותו לרסיסים.

"מזל של מתחילים." אלכס צוחק ונוסע לאסוף סלע נוסף. הפעם הסלע שלו נוחת על שלי ומבקע אותו לשניים. "שמונה-שלוש!" הוא קורא, ואני שומע את הצחוק בקולו. אלכס הוא מבני החלוף, והוא חי כל רגע כאילו הוא עשוי להיות האחרון שלו. אני מפעיל את ההגאים ונוסע לאסוף סלע נוסף. אני שומע קריאת "לא!" חטופה בקשר, והעולם משתנה סביבי באחת. אני מרגיש את האדמה נשמטת לי מתחת לטרקטור שנוטה בחדות לצד אחד. מערבולת של אימה מציפה אותי, אבל במקביל גם הקלה, אולי ככה זה ייגמר, בחיוך. ואז הכול נהיה שחור.

אורות קטנים מבזיקים בתוך השחור. כנראה שלא מתתי. "…מַתִּי, אתה שם? אתה בסדר?" אני שומע את הדחיפוּת בקול שלו.

"בלאט", כמו שהוא אומר. אני לא מת. "מה קרה?" אני שואל אותו. אני לא מצליח להבין איפה אני. הכול שחור, חוץ מהאורות הקטנים בלוח הבקרה של הטרקטור. הנשימה שלי רועשת מאוד בקסדה.

"נפלת לבולען מזוין." האדמה מלאה בחללים תת-קרקעיים שנוצרו לפני מיליוני שנים, כשמים עוד זרמו על פני השטח. אנחנו משתדלים למפות את כולם, אבל חלקם חומקים מאִתנו. ולפעמים הגג שלהם דק מדי, וטרקטור או רובוט כבד נופל פנימה, בלי התראה.

שחור, אורות קטנים מהבהבים, קולות נשימה. האוזן הפנימית שלי ומגע העור בחליפה מודיעים לי שאני נטוי על הצד. משהו כמו ארבעים וחמש מעלות, אני מנחש, אבל אי-אפשר לדעת בוודאות בחושך הזה. אין אופק לייחוס. אני יושב וממתין, בזמן שאלכסנדר מקלל חרש בתוך הקסדה שלי. מכות קטנות על דפנות הטרקטור מרמזות על רגבי אדמה ואבנים שמוזזים ממקומם ומתדרדרים לתוך החלל התת-קרקעי.

ולפתע אור. קרן שמש מפלחת את החשכה ובוקעת מחור שנפער בגג שמעלי. אני מביט מעבר לשמשה ואומד את גובה המערה בחמישה מטרים. שני מטרים יותר מגובה הטרקטור. אני מביט לעבר הפתח בגג ורואה קסדה מציצה מעבר לשפה. "קוקו!" אני קורא לעברו. "אני רואה אותך." הוא מנופף לעברי ומסמן עם אגודל מורם שהכול יהיה בסדר. הוא נעלם מעבר לשפה ואחרי כמה רגעים אני רואה את כף הטרקטור מופיעה במקום, חופרת בסלעים שנפלו אחרַי וחסמו את הפתח שיצרתי בגג המערה. אני נושם לרווחה. עוד מעט הוא יחלץ אותי מכאן.

"בלאט!" הוא קורא בקסדה שלי, ומיד אני מרגיש מהלומה חזקה שמטלטלת את התא ולאחריה כאב חד שכמוהו לא הרגשתי מעולם ושוב הכול נהיה שחור.
***
רחשים בלתי מובחנים מסביבי. הכאב מעורפל וממוקד ביד הימנית שלי. אני פוקח את העיניים בזהירות אבל זה בכלל לא נראה כמו תא המפעיל בדחפור שלי. תקרה לבנה רחוקה ומסביבי חומת בד. האם ניסיתי להתאבד? אני מפשפש בזיכרון שלי, וכל כמה שאני מנסה, הזיכרון האחרון שלי הוא הנפילה לתוך בולען במהלך משחק כדורת מאדימאית עם אלכסנדר. מה קורה פה?

הבד רוחש ואחות נכנסת לתחום הראייה שלי. היא מחייכת. "בוקר טוב, מַתִּי." היא מעיינת במסך המדדים שמעלי. "איך אתה מרגיש?"

אני מלעלע מעט. "אני חושב שאני בסדר. כואבת לי היד. מה קרה?" אני חושש מהתשובה שלה. לא היו לי דחפים אובדניים מאז שנחתּי על הכוכב האדום. קיוויתי שהשארתי אותם בעבר, בכוכב הכחול.

"הייתה לך תאונה." היא מניחה עלי יד מנחמת. "הטרקטור שלך נפל לתוך מערה תת-קרקעית, והחליפה שלך נוקבה. למזלך, סשה הספיק לאטום אותה לפני שנגרם לך נזק. חטפת כוויית קור רצינית ביד אבל אנחנו מטפלים בזה." היא מלטפת מעדנות את הכתף שלי.

"אני משער שזה אחד הטיפולים שאתם יותר מתורגלים בהם, פה." אני מחייך חיוך קלוש.

החיוך הוא רק כלפי חוץ. בפנים אני מרגיש חלול. לא חשתי בפאניקה כשנקברתי בבולען. אין בי דחף לשמור על החיים. מה זה אומר עלי? מה זה אומר על הניסיון שלי לשנות? להשתנות? אני מכווץ את היד הפגועה, והיא כואבת ונוקשה.

החיוך נמחה מעצמו.

נראה שלנצח נגזר עלי להיות הזר. גם לעצמי.
***
לילה.

אני עומד על האדמה האדומה. הנשימה מהדהדת בקול בתוך הקסדה הסגורה. מעלי שמים שחורים, מלאים באינספור כוכבים חדים, זוהרים כמו שלא נראים בשום מקום על פני כדור הארץ. הם כמעט ולא מנצנצים, כי עוד אין מספיק אטמוספרה כדי שתפריע לתנועת הפוטונים. הם בוהקים כמו בחלל. בוהקים וקשים ואינסופיים.

אני מסתובב לאחור ומתבונן בשלד החשוף שבעתיד יהיה כיפת הלחץ מעל המושבה. למרות הקילומטרים שמפרידים בינינו, גם המראה הזה חד וצלול באופן לא טבעי. טבעי, אבל לא ארצני, צריך לומר.

אני מפנה את הגב אל המושבה וחוזר להביט בכוכבים.

אחד מהם עשוי להיות כדור הארץ, אבל אני לא יודע לזהות אותו.

אני מאתר נצנוץ שנראה לי מעט כחול יותר מהאחרים ומנופף לעברו בידי הימנית, שעדיין כואבת ונוקשה מהפציעה. ההחלמה פה לא מהירה כמו בכדור הארץ, וזה מעודד אותי. אולי המרחק מעולם הבית של אמנו יבטל את השפעת הקללה. אני שולח לעברו מחשבה אילמת.

אני נושם עמוק, בהחלטיות. מוחק מהדמיון את המראה שנדחק לשם בכוח. את מראה הדם הרותח בריק, וקופא, ומפשיר, ומתפוצץ לעיסה חסרת חיים. אני מקווה.

אני מנתק את צינור האוויר ומשחרר את האטם. התראות צווחות סביבי, אבל אני מתעלם. ההתראות נועדו לאחרים, לאלה הרוצים לחיות. לא לי.

האוויר נמלט ברחש כשאני מסיר את הקסדה.

כל כך קר.