 |
 |
עוד בקטגוריה זו:
מי מכיר את האיש שבסיר
חדשות האגודה / המערכת
20/05/07
תגובות: 16
פאן.קון 2005
חדשות האגודה / המערכת
10/07/05
תגובות: 8
בדיון 2005: קונספירציה אפוקליפטית
חדשות האגודה / קרן אמבר
29/06/05
תגובות: 25
בִּדְיוֹן 2005
חדשות האגודה / המערכת
29/05/05
תגובות: 0
בדיון - סיכום הכנס
חדשות האגודה / המערכת
04/06/04
תגובות: 14
התוכנית להפצת סיפורת עברית
חדשות האגודה / המערכת
21/02/03
תגובות: 123
אנגלי קטן
חדשות האגודה / דידי חנוך
22/10/02
תגובות: 1
מכים גלים באירופה
חדשות האגודה / גל חיימוביץ'
01/10/02
תגובות: 41
|
 |
תחרות סיפורים - חלום ליל קיץ
חדשות האגודה / המערכת
יום שני, 28/05/2007, שעה 23:49
הוכרזו הזוכים בתחרות הסיפורים נושאת פרסים שנושאה ''חלום ליל קיץ'' שנערכה לקראת כנס פנטסי.קון 2007
|
|
בתחרות הסיפורים הקצרים שנערכה לכבוד פנטסי.קון 2007, כנס הפנטסיה השנתי של האגודה בנושא ''חלום ליל קיץ'', זכו הסיפורים הבאים:
מקום ראשון - ''פיה בצנצנת'' מאת דורית תמיר.
מקום שני ושלישי (שני הסיפורים קיבלו ניקוד זהה, והם חולקים את שני המקומות) -
''חלום ליל קיץ'' מאת הדס משגב
''השיקוי, או איך נוצחו בני החושך'' מאת עידו גנדל.
נימוקי השופטים מופיעים בתגובות.
התחרות נערכה בחסות הוצאות הספרים ''ינשוף'' ו''גרף''.
הזוכים הוכרזו באירוע הפתיחה של הכנס.
תקנון התחרות
נושא:
נושא התחרות הינו ''חלום ליל קיץ''.
מאפייני הסיפורים:
1. התחרות פתוחה לסיפורי מדע בדיוני או פנטסיה בנושא התחרות בלבד.
2. התחרות מיועדת לסיפורי מקור בלבד, בשום מקרה לא יתקבלו יצירות מסוג ''סיפורת-מעריצים'' (fan fiction).
3. על הסיפורים להיות כתובים בשפה העברית בלבד.
4. על הסיפורים לעבור הגהה ולהיות תקינים מבחינת הסגנון והפיסוק. סיפור שלא יעמוד בסף תקינות מינימלי יפסל אוטומטית.
5. אורך הסיפורים: 1,500 עד 7,000 מילה, על פי ספירת המילים של מעבד תמלילים. סיפור שאורכו יעלה על גבולות אלה או ירד מהם – יפסל. לשם ההבהרה: סיפורים שאורכם 7,001 מילה או יותר או שאורכם 1,499 מילה או פחות ימחקו לאלתר.
6. אין להגיש יותר מסיפור אחד. כותב שיגיש שני סיפורים או יותר, יפסלו כל סיפוריו.
7. התחרות מיועדת לסיפורים חדשים בלבד. סיפור שהופיע לפנים במקום אחר - ספר, עיתון, כתב עת מודפס או מקוון, אתר או פורום באינטרנט – יפסל.
הגשת הסיפורים:
1. לאחר שנכתב הסיפור, יש לפרסמו כתגובה למאמר זה. הסיפור יפורסם תחת שם בדוי שאינו כינוי בו מוכר המחבר ולא נעשה בו שימוש בתחרויות קודמות. חובה לפרסם את הסיפורים בתגובה חדשה למאמר עצמו, ולא כתגובה לסיפור אחר. נא לא למלא את שדה כתובת הדואר האלקטרוני, על מנת למנוע זיהוי באמצעות נתון זה. אורך הודעה הוא עד 3,500 מילה, סיפורים ארוכים יותר יש לפרסם בשתי הודעות רצופות בעלות אותה כותרת.
2. לאחר פרסום הסיפור יש לשלוח דואר אלקטרוני להנהלת התחרות. בגוף הדואל יש לציין את שם הסיפור, מספר המילים, שם המחבר ואת הכינוי שתחתיו הופיע הסיפור. פרטים אלה יש לציין בגוף הדואל בלבד. לדואל יש לצרף עותק של הסיפור, ללא פרטי המחבר, בפורמט טקסט עשיר (*.rtf) בלבד.
3. ניתן להגיש את הסיפורים פעם אחת בלבד. ניתן לבקש למשוך סיפור מהתחרות באמצעות דואל לועדת התחרות ובו הפרטים המלאים של הסיפור והמחבר. עם זאת, סיפור שהוגש, נמשך והוגש מחדש, יפסל.
4. ניתן להגיש סיפורים עד יום חמישי, 19 ביולי, בשעה 23:59.
התחרות:
1. השגות בנושא חוקי התחרות, שאלות, מענות ותגובות יש לפרסם אך ורק בפורום האגודה או לשלוח בדואל לועדת התחרות. כל תגובה שאינה סיפור אשר תפורסם תחת מאמר זה תמחק לאלתר.
2. ועדת התחרות שומרת את הזכות לא לבחור זוכים או זוכה בתחרות.
3. התחרות נערכת בחסות ההוצאות ''גרף'', ו''ינשוף'', התורמות לתחרות את הפרסים הבאים:
מקום שלישי: שלושה ספרים מתוך קטלוג הוצאת ''ינשוף'' לבחירת הזוכה, ו''הכרונוליתים'' בהוצאת ''גרף''.
מקום שני: חמישה ספרים מתוך קטלוג הוצאת ''ינשוף'' לבחירת הזוכה, ו''סחרור'', בהוצאת ''גרף''.
מקום ראשון: עשרה ספרים מתוך קטלוג הוצאת ''ינשוף'' לבחירת הזוכה, וטרילוגיית ''ראיקירה'' (התגלות, השתנות, התחדשות) בהוצאת ''גרף''.
4. השופטים:
ורד טוכטרמן – מתרגמת מד''ב, לשעבר עורכת כתב העת 'חלומות באספמיה' וכיום עורכת אתר האגודה הישראלית למד''ב ולפנטסיה. מחברת קובץ הסיפורים זוכה פרס גפן לשנת 2003, 'לפעמים זה אחרת'.
אור ביאליק – חבר לשעבר בוועד האגודה, היה עורך המדור המקומי ומדור הסיפורים של אתר ISF ולקטור של כתב העת 'חלומות באספמיה', חבר מערכת כתב העת 'המימד העשירי'.
תמיר בוכשטב – לומד ננוטכנולוגיה באוניברסיטת בן גוריון בנגב. כותב שירים, סיפורים (או לפחות סיפורונים) ושטויות לאין ספור. זכה במקום ראשון בתחרות הפילקים של עולמות.
מנהלת התחרות: קרן לנדסמן.
עצות לכותבים:
א. רצוי מאוד לכתוב סיפור בעל נושא מקורי ככל האפשר.
ב. רצוי להמנע מחזרה סתמית על נושא נדוש (''...ואז התעוררתי!'' וכד'), אלא אם כן יש לכם טוויסט מדהים – רעיון שיהפוך את הסיפור שלכם למקורי ומיוחד. היות ובדרך כלל לא זה המקרה, רצוי לחפש נושאים מקוריים יותר מלכתחילה. כדאי לעיין ברשימת הקלישאות, הנותנת מושג טוב למדי לגבי נושאים שכבר מוצו. צרור עצות שימושיות לכותבים אפשר למצוא בלקסיקון טרקי סיטי.
ג. מומלץ לכתוב סיפור מובן ככל האפשר ולהמנע מהתחכמות-יתר.
ד. לעתים כדאי לבצע מחקר כלשהו כדי לאמת את העובדות המדעיות או את הרקע של הסיפור, כדי למנוע טעויות.
ה. לפני פרסום הסיפור, כדאי מאד לחפש ולתקן שגיאות כתיב, פיסוק וסגנון. עדיף לפרסם מסוגנן ומאוחר מאשר מוקדם ומכוער.
אנו מחכים לסיפוריכם!
רשימת הקלישאות
לקסיקון טרקי סיטי
דואר אלקטרוני להנהלת התחרות
פנטסי.קון 2007 - כנס פנטסיה, 25-26 ביולי
גרף - אתר ההוצאה
|
 |
|
| |
חזרה לעמוד הראשי
כתוב תגובה
|
| |
 |
 |
|
הבועה (חדש)
פנדה יום שני, 02/07/2007, שעה 16:17
הבועה
מאת: פנדה
הוא לא מסוגל יותר.
כולן דוחות אותו.
אין הוא מרגיש כי יוכל להתמודד ולו גם תהיה זו, רק עוד פעם אחת בודדת של דחיה נוספת, מבט מזלזל, הרמת גבה יהירה.
פשוט לא.
יואש שכב על מיטתו הצרה, שתי ידיו פרושות לצדדים כשהן חורגות מגבולות המיטה הישנה והחורקת שלו. ידו האחת נוגעת בקיר שלידו והשניה, אך במרחק מועט מן השידה הצמודה לקיר שממול, ממש מתחת לחלון.
לפקוח עיניים היה משימה כל כך קשה בשבילו, שהחליט להשאירן עצומות.
יואש היה לאחר שירותו בצבא. רצה להיות טייס, הגיע כמעט עד לסוף הקורס ונכשל. על מה? מצאו שעיניו, שהיה בטוח עד אז כי רואות הן בבהירות רבה למרחקים, זקוקות למשקפיים בעלי צילינדר גבוה.
כל עולמו התמוטט עליו באחת והוא נאלץ להעביר את שרותו הצבאי, במקום אליו לא הרגיש שייך.
כשהשתחרר, לא יכול היה לסבול את מבטי החמלה של הוריו וחבריו. אפילו במראה קשה היה לו להביט, דווקא עכשיו, כשהתברר לו שעיניו אינן מושלמות. מושלמות!!! כל חייו חשב שהוא מושלם. הוריו טרחו והזכירו לו זאת שוב ושוב.
כשיואש היה ילד קטן, בעצם, מאז זכר את עצמו, היה עוצם את עיניו וממריא אל על. כשרצה היה מגביר את המהירות, מכוון זרועותיו הפרושות לצדדים, לעבר אותו יעד אליו רצה להגיע ודואה ונוסק וחולף על פני אגמים, נהרות, עמקים מסתוריים ואפלים, הרים מושלגים ומדברי אין סוף. כשהתעייף מריחופו, היה נותן פקודה סמויה, המהירות הואטה והוא היה נוחת וחוזר למקום המצאו. בדרך כלל היה זה כששכב במיטתו, מוקף בצעצועיו, ספריו וציוריו שמילאו את קירות חדרו. תמיד צייר מטוסים ודמויות זוהרות הדואות סביבם.
כבר שבועות שאינו יוצא מחדרו. חדר אותו השכיר בבית, שהטיח מתקלף מקירותיו האפורים וכולו אומר דחי, סחי ומציג נוולותו של עוני, אצל משפחה דלת אמצעים בדרום העיר תל-אביב. הם לא שאלו או בקשו פרטים - והוא לא נידב.
למעט הליכה למכולת לקניית מצרכי יסוד, את כל עתותיו בילה בחדרו. גם לטלפון לא ענה, פשוט חשב שכך תעלם המציאות.
מחבריו התרחק באמתלה כזו או אחרת. גם חברתו לא יכלה להתמודד עם דכאונותיו הרבים ואמרה לו זאת ולאחר מכן עזבה, כשהמבט האחרון שזכר ממנה, היה מלא רחמים ובוז.
היתה זו מכה נוספת שלא ציפה לה.
הכל התמוטט עליו וסביבו. כל המוכר הפך לשנוא.
חבריו ניסו להכיר לו בחורות, ג'ינג'יות, בלונדיניות, ברונטיות, נמוכות, שמנות, רזות. על כולן העביר מבט לא ממוקד וראה דרכן, לא אותן. פחד מדחיה נוספת.
היתה זו שעת בין ערביים מוזרה של שלהי קיץ רותח ומהביל ובחוץ יללה רוח שטרם החליטה האם חמה היא או קרירה. הקיץ עדיין נלחם על קיומו בצפרניים שלופות. מדי פעם נגס נתח גדול מאד מהקרירות השאננה, שניסתה להדחק בינות לאבק ולאובך שכיסה כל העומד בדרכו ומההבל שעלה מכבישי העיר. ואז ללא כל אזהרה, גל חום עצום שטף את היקום, מותיר אחריו אנשים מתעטשים, כואבי גפיים, חולים, או בדרך להיות כאלו.
מאי שם נשמעה יללת אמבולנס ההולך ומתקרב ויואש אטם אזניו מלשמוע.
הכי שנא לשמוע צליל זה, שהתחפר באזניו, ירד והגיע לשיניו ושם התברג והכאיב, כאילו מקדחת רופא השיניים מנסה לעבור דרך לסתו לכיוון מוחו המותש, הקודח והיגע.
''די'', התחנן בליבו, אך כאילו להכעיס, הרעש הטורדני התקרב והתקרב עד שעטף את יואש.
''אני לא יכול לסבול יותר את הרעש הזה'', נהם יואש וניסה לקום.
ניסה, אך לא בדיוק הצליח.
אמנם חש את רגליו נוגעות בשטיח המרופט שכיסה את רצפת חדרו העלוב, אך ראשו סירב להנתק מהכרית, כאילו הודבק לשם בכוח. בעצם, אף אבר בגופו לא נשמע לו.
בעתה אחזה ביואש, ''מה לעזאזל הולך פה?'' רטן תוך שהוא מנסה לפתל את גופו כבורג ולהשתחרר מהאחיזה הבלתי נראית, אך המורגשת היטב, שאחזה בו כצבת אימתנית.
ניסה לפקוח עיניו, אך נתקל פתאום באור בוהק בחוזקה. גוון צהוב שמשי, מעורב בסגול ושחור, אפל יותר מחשכת אמצע ליל חורף ומהבהב, עד שנאלץ לעצמן במהירות.
''אוי, זה כואב'', פלט בנשימה קטועה, מנסה לשאוף אויר שהלך והתמעט בריאותיו, כשדבר מה חוסם את גרונו.
בעודו חווה חרדה קיומית, הצליח לפקוח באיטיות את עינו הימנית, כשליתר בטחון השאיר את השניה סגורה וניסה להביט סביבו.
מעבר לאותו אור בוהק ומהבהב, לא ראה כלום.
''גם ככה אין לי מה לעשות, אשאר לשכב, מה כבר יכול להיות'', חשב בלאות כבדה ועצם עיניו. יואש חש כאילו גופו שוקע אל תוך מזרן המיטה שהפך להיות חלול כשמשקולות בעלות משקל עצום, מחוברות אליו ומושכות אותו מטה, מטה.
ואז מבלי לפקוח את עיניו, נגלה לו מחזה, כה מדהים ביופיו, כה מיוחד במינו ומרהיב, שנעתקה נשימתו.
בתוך בועה מושלמת בצורת ביצה בעלת צבעים מנצנצים, מבעבעים וקסומים, ניצבה לה דמות, יציר אלוה. צבע עורה השחום הבהיק כאור הנגוהות שהשתקף בו, רגליה השריריות היו מפושקות כבתנועת קרב. ''היא וודאי מתאמנת באיזה מכון כושר'', הרהר כשהוא מהופנט. גווה נטה מעט קדימה ובהביטו בה היטב, נשבה ביפי מתארה. שלווה היתה נסוכה על פניה החזקות, אך עדינות המבע.
הדמות היתה עירומה כביום היוולדה, שקועה לחלוטין בעצמה, אינה מודעת לזר המתבונן בה, וכל כולה בעולם משלה.
''סליחה'', הצליח לפלוט בכוחותיו האחרונים יואש, ''סליחה, מי את, מה שמך?'' נסיון עלוב מצידו לפתוח בשיחה.
והיא, נדמה היה כאילו הדבר האחרון לו היא זקוקה, זו שיחה, כל כך היתה מרוכזת ושקועה במעשיה.
החליט יואש לצפות ולא להפריעה יותר. שפתיה נעו, זעו.
לפתע החלה לוטפת עצמה בתנועות כמעט בלתי מורגשות. אחת מידיה עטפה את שיערה הפרוע והמתנחשל כברוח בלתי נראית, לוטפת אותו בתנועות חושניות, והוא, מתפתל סביב ידה כנחש גמיש.
שדיה המלאים והבוסריים ניצבו זקורים, כמייחלים למגע יד.
יואש ניסה להרים ידו ולגעת ביצור המופלא הזה, אך ידו לא נשמעה לו.
''הי, שמי יואש, אפשר לעזור לך?'' ליחשש קולו, אך באזניו נשמע כאילו צעק.
הדמות אפילו לא הסבה את מבטה אליו, אלא המשיכה בליטופיה החושניים.
ידה החלה יורדת לכיוון שפתיה, נעצרת שם, וכאילו אכלה פרי עסיסי וטעים שטעמו ומתיקותו נותרו, החלה לוקקת אצבעותיה והמשיכה לכיוון שדיה המושלמים.
בשלב זה יואש הרגיש כי הגיע לקצה גבול יכולתו והחליט לפקוח את עיניו.
הצריבה הנוראה וההבזק החד שהיכה בהן, הכריח אותו לעצמן שוב.
''מה לעזאזל קורה פה, העולם השתגע?'' בערפול חושים עוד הצליח יואש להגות מחשבה הגיונית.
התאווה יואש לחזות במה שמוחו סירב לקלוט, אך ביקש עוד ועוד ממנו. כשהביט שוב, ראה אותה מהדקת שפתיים ושמע אותה נאנקת.
פלאי פלאים, דווקא עכשיו כשהרים את ידו, נשמעה לו. הוא הניחה בעדינות על מתניה המעוגלות בנהדרות מלכותית, כשהוא חודר דרך הבועה השקופה שנרעדה כלות אך לא פקעה.
עצרה ניעותיה, הטתה ראשה קמעה, מנסה להבין, מהו הדבר הלוטף מתארה.
נבהל יואש, בלם תנועת ידו והיא, כאילו שוחחו בשפה בלתי מוכרת, המשיכה.
כרעה על ברכיה כשהרוח עדיין משחקת בשערה הארוך, קרני השמש האחרונות צובעות אותו בגווני זהב ונחושת ואפלת הערב הקרב מזדחלת ומתנחשלת בינות לחליפות שערה.
הביט בה מוקסם.
שרירי ירכי המהגוני המלוטש השתרגו כמקלעת צמות, נעו תחת עורה השזוף, הבוהק והרך באותה מידה ואז שם לב נדהם, כי אינה לובשת דבר סביב חלציה והפנה ראשו בבישנות מה.
גופה נע לעברו באצילות והיא נעצה בו את עיניה הענקיות, עיני נחושת עם זהרורי דבש, מעוטרות בריסים כבדים, בוחנת תגובתו.
אט אט, הסב ראשו ואז הצטלבו מבטיהם.
לא נראתה לו מפוחדת, אדרבה, אפילו התעודד מכך שהחוותה תנועה מזמינה בידה.
הוא לא הסיט את מבטו וכשבטחונו גובר ידו עלתה לעבר מצחה המושלם, חשה את חומו, את חום השמש שנספג בו לאורך השנים, ואפילו עירומה שהטריד את מנוחתו קודם לכן, נראה כה טבעי כעת, כאילו היה הדבר הכי ברור ונכון עלי אדמות.
גופו של יואש החל להגיב והוא התרומם ממצעו המרופט כדי להתקדם לעברה.
הדמות, כאילו חיכתה לכך, הושיטה את שתי ידיה לעברו כשהן חודרות את הבועה ונגעה לא נגעה בשמורות עיניו העצומות.
ליואש היו עיני תכלת, זכות, גדולות, בוהות במידת מה כשל ילד קטן והתום עדיין היה משוך עליהן כחוט סמוי. נראה היה שהדמות, חשה בזאת.
ראשו של יואש הזדקף.
''מה שמך, יצור אלוהי, מי את, אמרי לי מה שמך?'' לאט בתקיפות מה כשהוא מחייך.
אילו הסתכל במראה, לא היה מזהה את עצמו באותו רגע.
זה עידן ועידנים שיואש לא חייך.
לפתע ללא כל אזהרה מוקדמת, החליקו ונעו זה לעבר זו, כאילו גופם חסר משקל, ידיהם פשוטות לפניהם, גופותיהם נוגעים, שפתיים תרות, קופאים בתנוחה זו, עוטפים ונעטפים.
היא עדיין לא אמרה מילה, רק הניחה לו ללטפה ולעסות גווה החטוב והזקוף. חשה באונו החבוי, והיא בתובנה עילאית, לא אמרה דבר, רק אחזה בו, תומכת.
יואש היה שקוע לחלוטין בחוויה הנפלאה שהוא עובר. הוא עדיין עצם עיניו כי לא רצה לחזור למציאות, כל כך טוב ונכון הרגיש עם הדמות המוזרה ועם זאת, המופלאה הזו.
לבסוף פקח יואש את עיניו ולחרדתו הרבה, לא ראה דבר.
החל תר במבטו אחרי הדמות האלוהית ואז, כאילו התעורר משינה עמוקה, ראה בפעם הראשונה את עליבות חדרו.
להפתעתו הרגיש בחיות מוזרה ששטפה ועברה בו ובמרץ שהחל מבעבע באבריו ובקפיצה קלילה ומשוללת דאגות, ניתר ממיטתו.
''לעזאזל עם המלנכוליות הזו, עם האפאטיות והרחמים העצמיים הללו'', סינן מבעד לשיניו.
בצעדים החלטיים ניגש לפינת הטוש הקטנטנה בקצה חדרו ופתח את זרם המים החמים בשיא עוצמתם, כדי שיעסו את גופו המחלים, והתקרצף במרץ. כשסיים התנגב כה חזק, עד שעורו האדים כסרטן שלוק. יואש התלבש כשהוא בוחן דמותו במראה ושורק לעצמו אחת מהמנגינות האהובות עליו, ''קיי סרה סרה'' (יהיה מה שיהיה), זרק על כתפיו את מעילו הקל ויצא לאויר הלילה הסתווי, כשהוא מדלג על פני האבנים השבורות שריצפו את משעול הבית המוזנח.
לא הספיק לצאת מהסימטה, כשלפתע שמע מישהו קורא בשמו.
סב על עקביו במהירות וראה במרחק מה את חברתו לשעבר מהתיכון, נעמה, כשהיא גוחנת מבעד לחלון מכוניתה. הם נפרדו כשהיא נסעה לחו''ל והוא התגייס לצבא.
בשמחה רץ אליה, גחן לעברה, לטף שיערה ושאל:
''ומה את עושה פה?''
''רק אתמול חזרתי מחו''ל, מה קורה אתך?'' השיבה במין צחוק היתולי כשאפה מתקמט ונגעה בחיבה באפו.
יואש, אהב את נגיעתה זו באפו ורגש חם וזכרונות עבר הציפוהו.
''מה דעתך שתיקח אותי לאיזה מקום כייפי ונבלה קצת?'' סנטה בו נעמה והחזיקה בידו. שיערה החום והישר, היה אסוף בקוקו ארוך שקיפץ בחיות.
''בואי, יש לי מקום להראותו לך'', ענה בשמחה מהולה בהקלה.
יצאה נעמה ממכוניתה, נעלה אותה ושניהם, אוחזים ידיים, החלו מתרחקים בצעדים קלילים לעבר אורות העיר המנצנצים וכאילו קורצים ואומרים: ''בואו אלינו ותהנו בחברתנו''.
לפתע, הבזיק ברק והאיר באורו הלבן את השמיים האפלים. כשיואש הרים מבטו אל על, והוא יכול להשבע על כך, ראה את הדמות האלוהית כולה זוהרת, מחייכת אליו וקורצת לו.
''תודה'', צעק יואש לעבר השמיים האפלים כשהוא מנופף בידו הפנויה, והחל לרוץ יחד עם נעמה, כשהטיפות הראשונות של היורה החלו מכות בעצמה בכל העומד בדרכן.
|
|
|
|
|
גשרים (חדש)
violaheap יום שלישי, 03/07/2007, שעה 1:50
חוליו הניח את הבננה מידיו ונעץ מבט באישה הגדולה שנשענה על הדלפק ממולו. לאחר רגע נעץ מבט נוסף. הגברת, פטרישה מ.לואיס, עפעפה לכיוונו בריסים סגולים מעל עין מבריקה ורירית וליטפה את ידו בחדק השרירי והעסיסי שהשתלשל מבין שפתיה המלאות. בן האנוש הביט נבוך וניסה להחליק את ידו מאחיזתה. האחיזה התהדקה. ''סליחה, גברתי,'' זרק לכיוונה בהיסוס ''החדק שלך מונע ממני לאכול את ארוחת הצהריים שלי''. פטרישה עצמה את עינה באנחה והניחה לו, ממהרת לעזור לאחד הלקוחות האחרים של בית הגשרים הבין-גלקטיים. חוליו חזר ללעיסה המונוטונית, מחכה לאותו קול רענן שיודיע על העמסת הגשר לזא-פי, אי חופשת החלומות. אשתו ובנו הקטן, מלכישוע, חיכו לבואו בבית הקיץ שלהם, מעל לאגם פרטי ומרפסת שמשקיפה על מסלול המטאורים. שנה של עבודה קשה ב''בית הדפוס של ממלכת השמש'' הגיעה לסופה, וחוליו דרש וקיבל את זכותו החוקית לצאת לחופשה לצמיתות. הוא התפטר.
הרחק מעליו, קרוב יותר לפני האדמה ולקרינה המייננת, עמלו בפרך עובדי ''בית הדפוס של ממלכת השמש'' על הוצאת גיליון הדקה ה1005 של היום. קשורים למוט ברזל, שכרם מחית תפוחי אדמה ופרוסת לחם מרוחה בשכבות חרקים מתים, הניעו העובדים את גלגלי הענק העתיקים של מכונת הדפוס המהירה בעולם. מחשב על אנושי היה אחראי על קצב עבודתם ושיגר להם פקודות חדשות להוצאת גיליון מדי 5 דקות. רובוטים מתוכנתים שהובאו מהעתיד הצליפו בגבם החשוף דקה לאחר שיגור הפקודות החדשות, כדי להאיץ את ביצועם. מכונת לייזר חדשנית הכתיבה את מהדורת החדשות, הרכילות והספורט. מכונת חישוב אחרת קבעה את מספר עמודי המיקרו שיכנסו לכל גיליון. בני האדם זכו להפסקה של 10 דקות, לא יותר מזה, ולאחר מכן חזרו למבול הידיעות והסקופים שזרם ממערכת השמש כולה, וממכונות השטח הפרושות בה. ב10 הדקות האלה התפתחה שיחה מעניינת ביותר באגף ג', ''אגף העובדים שהם אסירי כלא לשעבר''. ג'ורג', אדם רחב וגמלוני, שלף אקדח מכיס צדדי בגלימת העבודה שלו.
''אתה מבין, טמבל, עוד רגע אתה הולך למות. אני ממש הולך להרוג אותך. באמת. עוד רגע אתה תראה את הקנה של האקדח המולקולרי שלי ממחזר את החומר האורגני שנוצרת ממנו, ערימת זבל מבאישה, סרח של גלקסיית השמש שכמותך..'' דבריו של ג'ורג' נקטעו באורח פתאומי בפיצוץ על-קולי שזעזע את מערות העבודה. תקרת המערות קרסה מעל ראשו ומחצה אותו, כאשר רק ידו השלופה נראתה מושטת מחוץ לערימת השברים. אוסקר, גוש הזבל הרדיואקטיבי שניצל מהפגיעה, ישר את בגדי העבודה שלו ושלח במחשבתו מסר מרגיע לביתו, פרגית צעירה ומבטיחה. פעמון העבודה צלצל שנית, ואוסקר מיהר לדרכו, משאיר אחריו שובל חלקלק של מיץ זבל וזבובי מתכת פרימיטיביים.
אש הפיצוץ שזעזע את מערות העבודה של ''בית דפוס ממלכת השמש'' התקדמה במהירות אל כיוון מרכז גלקטיקוס.
באותו זמן, חוליו, שבדיוק סיים את הבננה שלו, החליט שנמאס לו מהמצב הקיים. ''עכשיו תקשיבי לי ותקשיבי לי טוב!'', הוא נופף באצבעו אל מיס פטרישה המופתעת, שפנתה לעברו בשלווה. ''אני כאן מהבוקר, מחכה שיעמיסו את הגשר לזא-פי, אמרו לי שזה לא יקח יותר משעה עד שהאדונים הנכבדים מאל בי 86 ימצאו את החבר הקטן שלהם-''
משהו צבט את פטרישה באחוריה.
חוליו השתתק ובהה כאשר פטרישה שלפה את עינה בצליל פקיקה מחריד וגלגלה את העין לרצפה בעזרת החדק. תוך שלושה רגעים אחזה בזרועותיה יצור קטן ופרוותי, שנראה כעוס מאוד. היצור קפץ מאחיזתה ונחת על הרצפה ברכות. לפני שיכלה פטרישה להגיב, בעט בה היצור ברגלו הקטנה ומיהר לחבריו הצייצנים שנופפו באגרופיהם ומלאו את שדה ההמתנה בצווחות לא מובנות בדרכם לגשר.
''הממ. נראה שהבלוב האובד נמצא. מה שאומר-'' המשיך חוליו כשלפתע קול נעים מילא את מסדרון ההמתנה. ''מעבר 666 פתוח להעמסה, וישאר פתוח למשך כ-10 דקות. האדון ממעבר 18, שכחת את אשתך במסוע, היא החלה לפלוט את חפציך. אנא טפל בזה.'' חוליו חייך לעצמו ומיהר להניח את תיקיו על המשגרים הציבוריים. ''זא-פי, הנה אני בא'' לחש ומיהר לכיוון הגשר, לחגור את עצמו בתא הרחוק ביותר. התא היה מרופד בשכבת בידוד אפורה, ובלחיצת כפתור התאים את עצמו לסביבת הבית של הנוסע. ''כדור הארץ'' הודיע חוליו, ונשען לאחור על משענת הכיסא המתקפל. ''והולוגרמת מסע, אם אפשר''. החלל נפרש לפניו, אינסופי, ומוזיקה רכה החלה להתנגן. בדיוק כשהחל ליהנות מהשלווה, מילא קול נשי את החלל. ''שלום. אני המחשב שילווה אותך בזמן הנסיעה. בגדיך אינם נקיים. ארקטי מסיר גם את הכתמים הכי עקשניים, בהתחייבות. אתה רעב. אם תרצה תוכל לאכול כל מוצר מזון מבית פנדרבור את נואז, יצרני גלולות האנרגיה הרב תכליתיות. גלולות שבאמת אוהבים, על חשבון חברת הגשרים בה אתה נוסע. במידה וחום הגוף שלך יעלה-''
''למה שחום הגוף שלי יעלה?''
''הנתונים אותם אני מקבלת מלמדים שחום הגוף שלך עומד לעלות. במידה כזו תמיד תוכל לרכוש בתוספת מחיר קטנה את אצבעון המים המצננים והקרירים תמיד של לאטו וראטו..''
''אילו נתונים?'' שאל חוליו בחשד.
דלת התא נפתחה בסערה. נורה אדומה החלה להבהב בפראות. עשן מחניק התפשט במעבר כולו, ובעקבותיו, היישר מן המערות שלמעלה, הגיחה אש נוראית, אש שהמיסה גם את קירות הסלע החזקים ביותר. ''אצבעון!'' צעק חוליו, והתעלף אל תוך התא. דלת התא נסגרה אחריו. ''כרצונך אדוני'', אמר הקול הנשי באושר. אצבעון פלסטיק קטן נפל על מצחו וזרם פתאומי של מים קרים שטף במורד ראשו של חוליו. ''במקרה של חנק,'' המשיכה המחשב בלהיטותה למכור עוד מוצר, להיטות שרק אנשי מכירות אמיתיים מכירים את טיבה, ''יעוטו עליך אנשי חברת פלישה- א.ג קבורות, ע''ש המיליארדר בן עולמך, שישמחו למצוא לך מקום קבורה בחלקת הקודש של ארצם ולהניח את גופתך בתא הקפאה, עד להתפתחות המדע שתביא להפשרה של גוש הקרח אליו תהפוך...'' כשחוליו התעורר, הוא כבר לא היה שם. הוא ריחף הרחק בחלל, לבוש חליפת מעצבים נוצצת וקסדת בועה זוהרת בחושך ששמרה על הרכב הגזים אותו נשם.
''שלום לך.'' דיבר הקול הנשי המוכר. ''חשבתי שלעולם לא תתעורר.'' חוליו התעלף שוב.
אי שם בזא- פי, אי חופשת החלומות, רבץ מלכישוע הקטן במיטתו והביט דרך התריסים השקופים במסלול המטאורים. אביו כבר היה צריך להיות כאן איתו, אך התעכב משום מה. מלכישוע דאג. ''מותק, הגיע גליון 1010 של הוצאת בית הדפוס של ממלכת השמש. עם הפוסטר של שבעת המופלאים בכיכובה של קיטי קיט וססא, העכברוש בעל כוחות המאגיה. אתה רוצה- אהההה.'' מלכישוע מיהר אל עבר אמו, שהפילה את העיתון מידה, ובהתה בידיעת מיקרו קטנטנה שהוגדלה למקרו על רוחב כל הקיר הראשי של חדר האירוח. מלכישוע קרא באיטיות ובמאמץ לפענח את המילים. ''פיצוץ בכוכב גלקטיקוס, כוכב הבית של מערכת העיתון, יביא לעיכוב בהוצאת הגיליונות האחרים. עמכם הסליחה.'' מלכישוע הביט מבולבל באמו. ''חמוד, לכוכב הזה אבא שיגר את עצמו כדי לקנות את הבננות שביקשתי ממנו להביא מהסופר, ומשם הוא היה אמור לעבור בגשר לכאן. לא אסלח לעצמי אם קרה לו משהו!'' מלכישוע חשב שהוא מבין. אבא יתעכב עוד קצת, עכשיו הכל ברור. ''אפשר להשאיר על הקיר את הפוסטר של קיטי קיט?''
חוליו חשב שכל אחד אחר שהיה תקוע בחליפת חלל טיפשית מדגם המעצבים של אורפיו, ובקסדת בועה זוהרת בחושך, עם נוכחות של מחשב בעלת משבר זהות חמור ביותר ואצבעון עם נזילה, היה מתחרפן. אבל מסתבר שהמחשב חשבה שזה זמן מצוין לערוך היכרות ביניהם. ''אני דגם אם- טי- אס 74359 מסדרת מפעלי אבק כוכבים. מי אתה?''
''חוליו.'' ענה חוליו וניסה לשלב את ידיו בכעס. דבר שנכשל בו שוב ושוב תודות לחליפה המגבילה.
''כדאי שתפסיק לנסות, חוליו. החליפה משמשת גם כחליפת משוגעים, כלומר חונקת מרחב תנועה.''
''אם טי אס יקרה, תוכלי להסביר לי ברוב טובך מדוע אני מרחף באמצע החלל לבוש חליפת מעצבים שמיועדת למשוגעים וקסדה זוהרת בחושך?''
''וודאי. חליפת המעצבים המדהימה שלגופך הינה גרסת בטא שעיצב אורפיו הגדול. מעלותיה בכך שהיא מתאימה את עצמה למידתך, בצורה שתחמיא לישבנך.''
''ו..?''
''וזהו.''
''אז מה ההתלהבות?כל חליפה יכולה לעשות את זה.''
''כן?''
''כן.''
''כל חליפה יכולה להשמיד את עצמה אם הלקוח אינו מרוצה?''
''דבר ראשון אני לא לקוח, דבר שני.. אני מת על זה! תראי את הגימור, תראי את השילוב של הגוונים והנצנצים בשוליים! זה פשוט נפלא!''
''ידעתי שתאהב אותה. בגלל זה הסתכנתי בפריצה לחשבון הבנק שלך. היא עלתה לך 200 אלף שטרודלים, אדון חוליו.''
''אני חושב שאם אני אפגוש את המתכנת שלך אני אהרוג אותו.''
''מצטערת לאכזב אותך, אדון חוליו. הוא מת בפיצוץ שהשמיד את כוכב גלקטיקוס. בנוסף, לא הוא אחראי לתקלות, חוששני שנשרף לי פיוז כלשהו.''
''כן, גם לי יש תחושה כזו. אז מה אמרת, כוכב הבננות נחרב כולו?''
''כן. כמו גם כוכב הבית שלך, לפי גליון הדקה ה1015.''
חוליו היה מגיב בהלם אם האצבעון המטורף לא היה מתחיל שוב לצאת מדעתו ולהשפריץ לתוך עיניו. במקום זה, ניסה לתפוס את האצבעון החלקלק ומצא את עצמו כשהוא מחליק על קליפת בננה היישר אל תוך מאדים.
ואז נתקע בקיר המרופד שממולו.
''מחשב!!''
''כן, מר חוליו?''
''מה הקיר הזה עושה פה?''''
''למען האמת, אדוני, הוא היה כאן לפניך.''
''את מתכוונת שאני עדיין בתא? שהכוכב לא התפוצץ ושכל מה שאמרת לי היה תוצאה ישירה של הפיוז שנשרף לך במערכת ההפעלה?''
''לא.'' ענתה ההדמיה ההולוגרמית בשיא השלווה, ''אני מתכוונת שגלקטיקוס, כוכב הבית שלך ועוד 206 כוכבים אחרים ברחבי הגלקסיה, לפי גליון הדקה ה1020, הושמדו. כתוצאה מכך, תא השיגור שאתה נמצא בו עבר הכוון חירום אוטומטי, וכיוון שהמיקום האוטומאטי עודכן לאחרונה רק לפני כ200 שנה, אתה נמצא כרגע במרכזו של מטח מטאורים מעל האי זא- פי, הכוכב אליו ביקשת להגיע. אם תביט מהחלון שמשמאלך, תוכל לראות בעוד כ2 דקות מטאור שמתקרב אלינו במהירות המכפילה את מהירות האור.''
''בלתי אפשרי.''
''לצערך, אתה עומד לגלות בעוד רגע.''
''אני הולך לצאת מהתא הזה.''
''כרצונך.''
''אני מתכוון לזה!''
''כרצונך. אכבה את עצמי כדי לא להפריע לך לחשוב על ההשלכות של פעולותיך. כל עוד אתה אכן נלהב מחליפת החלל המדהימה שעליך, דבר לא יקרה לך. זכור זאת.''
חוליו דחף את ראשו אל שמשת המגע הכסופה ויצר גלי הד.
''חוץ.'' המרקע השתנה. סלעים ענקיים חלפו סביבו בתעופה. חוליו נאנח וקרב אל דלת התא.
''לפני שאני עומד לצאת ומסתכן במוות לא נעים, או בהיסחפות נצחית בחלל האינסופי, הייתי רוצה להגיד לך, אצבעון, שהחליפה הזו באמת טובה. באמת. התפרים חזקים, הלבן והתכלת נראים מצוין עם הפייטים הכסופים, והיא מצליחה לגרום אפילו לישבן שלי להראות שובב ומלא מרץ. חבל שהם לא מייצרים חליפות לאצבעונים.'' את הדברים האחרונים חוליו צעק, רק כדי להיות בטוח שהאצבעון שומע טוב. לאחר מכן לחץ את ידו על הצג והזין את מספר כרטיס הזיהוי שלו. הדלת נפתחה אל החלל. חוליו נשם עמוק ונסחף אל החלל, בדיוק כשמטאור עצום נכנס במהירות בתא בו היה שניות קודם לכן.
מרחפים בחלל, תלויים בין שמיים וארץ, בהו חוליו, האצבעון, וקליפת הבננה שנדבקה אל ראשו במטאור הענק שהתנגש באי זא- פי. ''ראית את זה?'' שאל את האצבעון, שנראה המום לא פחות ממנו. לרגע חשב שראה בלוב קטן רוכב על המטאור שהתנגש באי. ''בואו חבר'ה, צריכים להגיע אל די-פיטוס, אני חושב שיש לי סקופ עיתונאי''.
די פיטוס היה כוכב קטן. עובדי מערכת העיתון המתחרה, ''בצד השני של הירח'', עובדי רשויות הציבור ומדענים שעבדו על פרויקטים סופר-סודיים היו התושבים היחידים שאכלסו את הכוכב. חוליו הנדס את קליפת הבננה לרכב חלל אישי (טריק שלמד בצופים), והמיר את אנרגיית המים שהפיק מהאצבעון לאנרגיית דלק. תוך 2 דקות מרגע התרסקות המטאור הגיעו לדי פיטוס.
''אז. מה שאתה בעצם אומר זה שהאחראים להרס של כוכבי הגלקסיה הם הבלובים מאל בי 89?''
''אל בי 86.''
''כמובן. וזה בגלל...?''
''אני לא כל כך בטוח, אבל אני חושב שנשבר להם שמתייחסים אליהם כאל יצורים קטנים וחמודים, שהם רוצים להוכיח את עצמם.''
''אדוני פסיכולוג?''
''לא. אבל היתה לי שיחה ארוכה לפני שהגעתי לכאן עם מחשב בעלת משבר זהות חמור.''
'' דגם אם- טי- אס 74359 מסדרת מפעלי אבק כוכבים?''
''כן.''
''אני מבינה,'' אמרה הפקידה בקול מהורהר, ''חכה כאן בבקשה''.
חוליו התיישב וניסה להסיר את החליפה, ובו זמנית להרגיע את האצבעון ההיסטרי, שבדיוק גילה שגם כוכב הבית שלו הושמד על ידי הבלובים הנקמניים. כאשר הפקידה חזרה, גילתה אדם מזיע, נתון בבועת חלל שזהרה בצבע מוזר, ואצבעון נוטף מים ממרר בבכי על חזהו. בנוסף לכל, חבש האיש קליפת בננה לראשו.
''אדון חוליו, אני שמחה להודיע לך שצדקת. הבלובים אותרו בחללית שעשתה את דרכה לכיוון כוכב זה, ככל הנראה להשמיד גם אותו. כהוקרה לתרומתך בהצלת הגלקסיה, אנו מציעים לך גליון חינם ומשקה קר על חשבוננו.''
''זה בסדר,'' נופף חוליו בידו בצניעות, ''אני רק צריך מכונת זמן לחזור הביתה.''
''תא שני משמאל. התרע אם תפגוש שנית באותו דגם אם טי אס, היא מבוקשת על בריחה מבית מעצר לחלומות בעלי משבר זהות. היא כלל אינה הולוגרמה.''
''אז מה היא?'' שאל חוליו מבולבל.
''חלום ליל קיץ של בן אנוש צעיר וחסר נסיון שלא שולט במחשבות שלו בעת שינה, ככל הנראה. השם השני בו היא משתמשת, אולי אותו תזהה, הוא קיטי קיט. נשמע מוכר?''
''כשאת מציגה את זה ככה.. אני מצטער על כל הטרדה. אני חייב ללכת. ככל הנראה, מחכה לי שיחה מעניינת עם הבן הקטן שלי. שלום, ותודה על הרשות להשתמש במכונה שלכם.''
''שטויות. היא מהדור הישן. תסביר להם שם שגם לבלובים מגיע יחס הוגן.''
הדבר האחרון שחוליו חשב עליו בזמן שכיוון את הצג הדיגיטלי, הוא שבכל המסע הזה, שכח לקנות בננות לחולייתה. אבל היה מאוחר מדי, הוא כבר חזר אחורה בפול ספיד, ומצא את עצמו מחבק בלוב פרוותי ששלף מישבנה של ענקית סגולה, כשאצבעון רגיש וקליפת בננה סחוטה מעייפות מזמזמים שירי אהבה ברקע. חולייתה תהרוג אותו אם תגלה. פתאום כבר לא כל כך התחשק לו לצאת לחופשה.
|
|
|
|
|
פיה בצנצנת (חדש)
לילי יום ראשון, 08/07/2007, שעה 14:05
אני לא בטוחה אם היתה זו טאי שתפסה אותה או מריאנה, אבל מי זו שלא תהיה היתה בה הגינות מספקת כדי לספר על זה לכולן. בעיני זה היה מעשה נאצל. בקלות יכלה לשמור את הסוד לעצמה ולזכות לבדה בכל היתרונות הגלומים בהחזקת פיה. אני לא יכולה שלא לתהות מה הייתי עושה במקומה.
את הפיה עצמה, מקסין קראנו לה הבנות בגלל דמות מספר ילדים שנטלי החזיקה על המדף בחדר שלה, ראיתי רק כשלושה שבועות אחרי שהובאה אל המעונות. במהלך חופשת האביב שוב אשפזו את אמא ואבא היה צריך שאשאר ואעזור לו לטפל בדני ובחנות. ''לא תאמיני מה יש לי עכשיו בחדר'', אנני נשמעה כל כך נרגשת שחשבתי מיד שמדובר בבחור. מאז שהכרתי אותה שנתיים קודם לכן היא לא הפסיקה לדבר על בחורים ולא העזה מעולם לעשות כלום בענין. ''פיה'', היא אמרה ובגלל נשיפות ההתרגשות שלה, שהפכו בצד שלי של הקו לסערה, שמעתי 'נמייה' וצרחתי, מקפיצה את אבא ממושבו בסלון. ''אני לא מאמינה'', אמרתי לה, כשהבנתי סוף סוף על מה היא מדברת, והיא נשבעה באוסף התקליטים שלה ואמרה שמאוחר יותר הן יתכנסו כדי לבדוק מה אפשר לעשות עם המציאה.
אחרי השיחה ההיא הפכה השהות בבית מקשה לבלתי נסבלת. בבקרים, בעודי מורידה קופסאות כפתורים מהמדף הגבוה ומושכת פיסות סרטי משי ומלמלה, להתאימן לבדים שאבא גזר, חשבתי על החברות שלי מתגודדות בחדר של אנני, מגשימות בזו אחר זו את מאווייהן הכמוסים, מבזבזות מעט מעט מקסמה של הפיה. ובלילות, עמוק עמוק בתוך הלילה, שכבתי ערה, טרודה בתהייה האם יישאר גם משהו בשבילי. ''אני חייבת לראות אותה'', זה היה המשפט הראשון שאמרתי כשהגעתי לבית הספר, עוד לפני שחיבקתי את רוז ונטלי שחיכו לי בתחנת האוטובוס והן הבינו מיד לליבי ורצו איתי קדימה, מגלגלות את המזוודה הגדולה ומושכות בידיות התיקים. ''היא באמת הדבר הכי מדהים שראינו'', חזרו ואמרו כשעשינו את המרחק הקצר בין התחנה ובין מעונות המגורים והאמירה הזו התיישבה לי היטב עם דמות הפיה שראיתי בעיני רוחי.
ואז ראיתי אותה באמת והדבר היחיד שהצלחתי לומר היה - ''אלוהים, היא נורא מכוערת''.
הביאו אותה ממאווי, חצי מהבנות במעונות בילו שם את הפסחא עם ההורים, ואני הנחתי שבגלל זה העור שלה היה כהה כמעט כמו זה שלי. יכולתי להבין למה החברות שלי התלהבו ממנה. אנחנו מצפים מדברים נשגבים להיות שונים מאיתנו, זו הסיבה בגללה אנחנו מקיימים מאז ומעולם יחסי אהבה-שנאה עם האל שברא אותנו בצלמו ומעדיפים על פניו אלילים מקורננים או מרובי ידיים. אני, שראיתי בפיה בת דמות מוקטנת שלי, רק עם זוג כנפיים שקופות ותחת גדול, לא יכולתי שלא להתאכזב. ''מה היא יודעת לעשות?'' שאלתי, אחרי שהתאוששתי קצת וקרבתי את אפי אל הצנצנת. ''כלום'', ענתה רוז. היא סילקה בנשיפה קצוות שיער בהירה שנפלה לה על הפנים. ''ממש כלום''. הלב שלי, שהתכווץ כבר קודם למראה הפיה, קרס לתוך עצמו והחליק החוצה בין הצלעות, נחבט אל דופן החזה. ''מה זאת אומרת כלום? פיות יכולות להגשים כל משאלה''. רוז משכה בכתפיים. ''לא זו'', היא אמרה. ''ניסינו. זו לא משתפת פעולה''. ''ביקשתי ממנה שמלה'', אנני רכנה לידי והביטה גם היא בפיה, שהחזירה לנו מבט מתריס. ''אני ביקשתי שתכין עבורי את העבודה במתמטיקה'', הכריזה נטלי. ''בחינם זאת אומרת ומריאנה ביקשה מהפיה שתגרום לריק להציע לה לצאת איתו''. ''כלום'', חזרה רוז ואמרה. ''היא לא עשתה כלום מכל מה שביקשנו''.
סקרתי את היצור הזעיר שבצנצנת. בחנתי אותה מקרוב. ''אני חושבת שפשוט ביקשתם את הדברים הלא נכונים''. חומה ופשוטה. זו היתה חייבת להיות בראוני, פיית עבודות בית. ''היא פשוט לא מסוגלת לבצע את הדברים שביקשתן. נסי לבקש ממנה לסדר משהו בחדר''. ''את כל כך חכמה'', אמרה אנני ונשקה את לחיי. ''לא סתם קיבלת מלגה. אין דבר שאת לא יודעת''. היא הרימה את הצנצנת, השירה מבט לפיה וציוותה עליה שתסדר את המיטה. כולנו הסבנו פנינו בציפייה. ''אולי צריך לשכנע אותה'', אמרה רוז. היא חטפה את הצנצנת והחלה לנער אותה. היצור הזעיר נחבט בדפנות הזכוכית, התגלגל, התקפל. ''מה את עושה'', צרחתי. רוז קפאה במקומה. היא והשתיים האחרות הסתובבו והביטו בי תמהות. ''ככה התנהגתן אליה כל השבועות האלה? פלא שהיא לא משתפת פעולה?'' הכעס היקשה עלי לנשום. הן החליפו מבטים. ''נראה לי שאת מבינה מה צריך לעשות איתה'', אמרה רוז לבסוף. ''קחי''. היא הניחה את הצנצנת בידי. ''אולי תצליחי לשכנע אותה לעשות לנו איזה קסם. אותנו היא כבר קצת משעממת''.
סבתא טענה שפיות הן מעשיות של אנשים לבנים. לאנשים שחורים היו את האמונות שלהם, אבל אסור היה לה לתת להן ביטוי בבית שלנו, לא מאז הציתה אש בארון הבגדים של אמא ואבא במהלך ניסיון לגרש משם רוחות רעות. ''ספרי לי בכל זאת, טאטי'', נהגתי להתחנן, ממקמת את עצמי על ירכיה העבות. ''ספרי לי על פיית העמק שנתפסה בידי המשרתת המדומה''. ''פיות לא מתחברות בקלות'', סבתא היתה נאנחת, להביע מורת רוחה מנושא הסיפור שבחרתי, ''הן בררניות ביותר בבחירת חברותיהן למשחק, אבל מי שבורכה בפיה כחברה תוכל לזכות בכל אשר תחפוץ. הנה, המשרתת המדומה, לולו שמה, הדיחה את נסיך הכתר והפכה לשליטת הממלכה''. ''למה היא פשוט לא נישאה לו?'' תהיתי. ''כי אם יש לה פיה שיכולה להגשים כל משאלה, בשביל מה היא צריכה את הנסיך?'' סבתא נמנעה מלהביט באבא כשאמרה את המשפט הזה. ''מה אני אבקש אם אמצא פיה משלי?'' שאלתי תמיד. ''פיות הן מעשיות של לבנים'', סבתא היתה אומרת. ''לו אני במקומך לא הייתי עוצרת נשמתי בציפייה לפיה''.
הנחתי את הצנצנת ובה הפיה על השידה שליד המיטה שלי, כך שהיתה הדבר הראשון עליו נחו עיני בבוקר והאחרון שראיתי לפני השינה. דאגתי להזליף לה מים דרך החורים במכסה הצנצנת, ופיזרתי לה פירורי עוגיות ולחם צימוקים. לא ראיתי אותה אוכלת או שותה, ובכל זאת הצנצנת, כמוה, תמיד נשארה נקיה. ניסיתי לפתות אותה במילים ובחפצים, להתחבב עליה בעזרת מחוות, שרתי לה את השירים שסבתא לימדה אותי וגם שירים פופולאריים מהרדיו, בבקרים סיפרתי על חלומות הלילה שהסתיים, בלילות דיברתי על חלומות שלעולם לא יתגשמו, עשיתי כל מה שיכולתי, כל מה שידעתי, כדי לגרום לה לתקשר איתי. ולמרות הכל הפעם היחידה שעלה בידי להפיק ממנה תגובה כלשהי היתה בכלל מבלי שאתכוון. אין לי מושג למה, אבל המראה שלי מפדרת את פני באבקה לבנה, גרם לה לפרוץ בצחוק. ''אנחנו מתקדמות, אבל לאט'', דיווחתי לבנות.
הן נהגו להגיע מפעם לפעם להציץ בה - טאי אהבה לטלטל את הצנצנת כדי לראות איך כנפיה של מקסין מתקמטות ואיך היא מיישרת אותן, מפזרת אבק זהוב תוך כדי מעשה – אבל כעת מילאו דברים אחרים את זמנן. אנני התחילה לצאת עם בחור שלמד בקולג', רוז התאהבה בזה אחר זה בשלושה בחורים ומריאנה ונטלי התלבטו בשאלה מה יהיה צבע השמלה שילבשו לנשף הסיום. טאי היתה היחידה שעוד הקפידה על ביקור שבועי, לראות אם חלה התקדמות כלשהי, כך לפחות עד שהשיגה גם היא בן זוג לנשף. ניסיתי לדבר איתן, לשתף אותן, אבל נדמה היה שככל שהתרחקו, זכרון הפיה והצנצנת החל דוהה אצלן, כמו היה מדובר בצילום שעומד זמן רב בשמש. ימים ספורים לפני סיום הלימודים ניגשתי אל אנני לשאול אותה מה לדעתה צריך לעשות עם הפיה במהלך החופש. ''על מה את מדברת?'' היא נתנה בי מבט סתום. תגובתן של האחרות היתה כמעט זהה. ''את חושבת שאני מטומטמת?'' שאלה נטלי ומריאנה ורוז תהו האם הבחינות הוציאו אותי מדעתי. טאי היססה לפני שביקשה שאפסיק לבלבל לה בראש. ''אני תוהה אם יש לך חלק בזה'', אמרתי לפיה שלי. היא ענתה לי בשתיקה.
בבית שרר כאוס, כרגיל. אמא, ראשה הקירח עטוף במטפחות צבעוניות מגוחכות שגרמו לה להיראות כמו דמות מ''אוהל הדוד תום'', היתה עסוקה בריסונו של דני, אבא לא התחשב בצורך שלי בחופש ורצה שאתייצב כל יום בחנות, האוגרים שלי דני ברחו מהכלוב ונעלמו בפינות שונות של הבית ואילו אני, אני רק ניסיתי למצוא מעט מעצמי. במשך היום דחפתי את הצנצנת במרווח שנוצר בין קופסת התחפושות ובין המדף העליון של הארון, כדי שלא תתגלה על ידי אמא או תנופץ בידי אחי התזזיתי, ורק מאוחר בערב, כשהייתי מגיעה לחדר עיני דומעות מרוב עייפות, התפניתי אליה וליושבת בתוכה.
מתוך שהייתי מודעת לכך שבילתה יום שלם בחשיכה גמורה, הקפדתי לחלוק עם מקסין את יומי שלי, מהרגע בו הייתי יורדת אל המטבח ומגלה אוגר מתרוצץ על משטח האוכל ועד לרגע בו הייתי נועלת את החנות, נתונה למבטיו המלוכלכים אל ג'דזייה וושינגטון. ''את בטח רוצה לדעת איך אני יודעת שמדובר במבט מלוכלך'', אמרתי. ''זה בגלל שהוא גורם לי לצמרמורת בגוף ולא מהסוג הנעים''. סיפרתי לה על גב' צ'רצ'יל, שנכנסת בכל יום לחנות, תמיד בין אחת עשרה לאחת עשרה ושלושים, רק כדי לשאול אולי במקרה קיבלנו כפתור כסוף בגודל בינוני שטבוע בו עוגן. היא לא תוכל למסור את המקטורן של בעלה המנוח לצדקה כל עוד חסר בו כפתור. ''יותר פשוט יהיה להחליף את שאר הכפתורים'', אבא אומר לה והיא בשלה, מתעקשת שאטפס למעלה כדי לבדוק אולי מצוי שם אותו כפתור חסר. סיפרתי גם על מר דאוד שאין לו צורך בכפתורים, בסרטים או סיכות, ובכל זאת הוא נכנס כמה פעמים בשבוע, כדי לנזוף באבא על שהניח לי ללכת לבית ספר של אנשים לבנים. 'מענק מסכנות', הוא קורא למלגה שלי וטוען שהיא ניתנה לי רק כדי לאפשר 'להם' (תמיד תוך הנפת אגרוף קפוץ) להרגיש שהם טובים מאיתנו. ''אני לא סובלת אותו'', אמרתי למקסין. וסיפרתי כמובן על החברות שלי. ''השיחה היום עם אנני הזכירה לי כמה אני מתגעגעת לבית הספר'' או ''קשקשתי הבוקר עם רוז. הלוואי שהייתי יכולה לבלות איתה, במקום להיות תקועה בבית הזה''. כמה רציתי להיות איתן, להיות במקומן, לחיות את החיים שלהן במקום לעמוד יום אחרי יום בחנות המחניקה.
בעשרים ואחד ביוני קרו שני דברים מפתיעים. ג'דזייה ניסה לתפוס לי בתחת ומקסין החלה לשיר. הענין עם ג'ד קרה בסוף היום כששחררתי את המנעול מהתופס ומשכתי את הסורג למטה. כשהתכופפתי כדי לחזור ולהכניס את המנעול הרגשתי שמישהו נעמד מאחורי. מישהו בנעלי עור לבנות, שקדמתן משופשפת מרוב בעיטות באבני המדרכה. התרוממתי בדיוק בזמן כדי לראות את היד של האדון הצעיר וושינגטון נשלחת לעבר אחורי, בעיניו אותו מבט שליווה אותי בזמן חופשת האביב ובימים מאז יצאתי לחופשת הקיץ. לא חשבתי פעמיים. הנפתי את היד, שעדיין אחזה במנעול, ופגעתי בפניו. ''בסך הכל רציתי לבקש כוס מים'', הוא יבב בשעה שניסה לעצור את זרם הדם מאפו. ''מים. בחיי. כמה טיפשה הוא חושב שאני. בשביל מים לא מתגנבים מאחורי אנשים''. אבא עיווה את הפרצוף כשאמרתי את זה. הוא חשב שצריך לשמור על יחסים טובים עם כל דיירי השכונה. כולם הרי לקוחות פוטנציאלים. מקסין, לעומת זאת, הגיבה בשיר.
היה לה קול צורם ולמרות שלא הכרתי את השיר הזה, אני יכולה להישבע שזייפה.
זה מראה כמה סבתא הבינה בפיות, חשבתי. כיסיתי את האוזניים. ''תכבי את הרדיו'', אמא צעקה מעבר לדלת, ''דניאל כבר ישן''. ככה היא קוראת לו. דניאל. מקווה שאם תוסיף לשמו סיומת מלאכית הוא יתנהג בהתאם. ''מצאת לך זמן'', אמרתי לפיה. ''תפסיקי או שאחזיר אותך לארון''. היא השתתקה מיד. ''בכל יום אחר הייתי ודאי מתרגשת מהמחווה שלך'', אמרתי. ''אבל היום היה לי יום קשה ומעייף ומחר כנראה לא יהיה הרבה יותר טוב. לכן אם אין לך משהו חשוב לומר, אני אשמור ברשותך את ההתרגשות למחר. לילה טוב''. הושטתי את היד למנורת הלילה. ''חכי'', עלה קול מהצנצנת. ''אנחנו חייבות לדבר''.
''נשף ליל הקיץ'', היא אמרה. זו לא היתה הפעם הראשונה ששמעתי את צירוף המילים הזה. סבתא הבטיחה לספר לי על הנשף כשאגדל, על מוסיקה שמרקידה עד אור בוקר, עד שסוליות הנעלים נשחקות, על מלבושים מפוארים שנוצרו מטל וצוף פרחים, על מגשים עמוסי מאכלים, שרק השם שניתן להם יכול למלא את הפה בעונג מתוק. ''זה הכל?'' שאלתי את מקסין. ''מוסיקה, בגדים, אוכל. בשביל זה שברת שתיקה של חודשים?''
היא בחנה אותי, עמדה מולי, כנפיה מרפרפות במהירות, רגלה מכה בחוסר סבלנות בקרקעית הצנצנת ובחנה אותי. ''כמובן שזה לא הכל'', היתה דחיפות בקולה. ''זה הרבה יותר מזה. בלילה הזה אין גבולות ליכולות שלך, את יכולה לעשות הכל, כל מה שתרצי. הכל יכול לקרות, הכל קורה''.
היא תהיה מוכנה לעשות הכל כדי שאשחרר אותה הערב, חשבתי. בחלק אחר של הבית אמא השתעלה, שיעול עמוק, מכאיב, קורע ריאות. ''ודאי שאעשה הכל. כל מה שאני יכולה''. הפיה כיווצה שפתיים. ''אבל תזכרי מה אמרת חומה ופשוטה. זו חייבת להיות בראוני. פיית עבודות בית. היא פשוט לא מסוגלת לבצע את הדברים שביקשתן''. החיקוי שלה היה מדויק. ''כדאי שתבקשי משהו שלדעתך אני מסוגלת לעשות''.
''אני לא צריכה שתסדרי לי את החדר או תאפי לי עוגה'', הרהרתי בקול. אף פעם לפני כן לא הייתי בנשף. ''מאוחר. אני חושבת שאוותר''. שוב הושטתי יד למנורה.
''חכי'', שוב צעקה והתקרבה אל קיר הזכוכית. ''זה לא לילה להיות בו לבד. את יודעת למה אני מתכוונת. את מבינה בדידות מהי. אני חייבת לצאת מכאן. אני חייבת להגיע לנשף''.
לא כיביתי את האור. במקום זה נטלתי את הצנצנת ביד ואמרתי לה - ''בסדר, אבל בתנאי אחד. אני רוצה שתיקחי אותי איתך''.
אחר כך ניהלנו משא ומתן. לא כך התכוונתי שיהיה. על פי התוכניות שלי הפיה ואני אמורות היינו להפוך לחברות טובות ולעשות זו למען זו דברים שחברות טובות עושות, מרצון, אבל רק לעיתים רחוקות המציאות תואמת את מה שאנחנו מקווים לו. היא רצתה להשתחרר וללכת לבדה לנשף, אני רציתי נס שלא יכולתי לקבל והייתי מוכנה להסתפק בנשף כתחליף. היא חשבה שהמקום אליו היא הולכת לא יתאים לי ואני תהיתי אם אין בכוחה לגרום לי להתאים. ''את רוצה שאשנה אותך'', אמרה מקסין. התקשיתי לקרוא את המבע על פניה.
''רק ללילה הזה'', אמרתי. ''את יכולה לעשות את זה?''
נראה היה שהיא נלחמת בצורך לענות. הידקה שפתיים ואחזה בראשה, מנסה לעצור אותו מלזוז. לבסוף נכנעה והמילה ''כן'' נורתה מפיה מלווה בניד ראש. ''לעזאזל'', אמרה. ''אסור לי לשקר היום. בכלל. אפילו לא קמצוץ. לעזאזל כפול ומכופל''.
התעלמתי מההתפרצות שלה. ''אני אשמח לקבל בגד אחר. משהו נוצץ שמתאים לנשף''.
''וזה הכל? לא תרצי עור בהיר? שיער זהוב? עיניים בצבע אגם? מה את מסתכלת עלי ככה. מורחת את הפנים באבק לבן וחושבת שאף אחד לא שם לב שהיא היתה רוצה להיות אחרת''.
''לא אחרת'', אמרתי לה. ''שייכת''.
היא נחרה בבוז. ''מה שתגידי, רק תגידי כבר. השעון מתקתק''.
''אני רוצה -'' היססתי. מה סבתא אמרה בקשר למשאלות ופיות? צריך לדייק. פיות נתפסות במילים. ''אני רוצה להשתנות. ללילה אחד אחריו הכל יחזור לקדמותו. אני רוצה להשתנות. ללכת לנשף שלכם בלבוש אחר, במראה אחר. אני רוצה שתשני אותי כך שאראה כמו -'' בספריה שלי היו רק ספרי לימוד, בספרים ליד המיטה לא היו תמונות וגם אם היו, לא היה בהן כדי להואיל. איך נראית פיה אמיתית? בהירה, רכה, יפה להכאיב.
''אני חושבת שאני יודעת מה היית רוצה'', אמרה מקסין. ''תני לי לנסות''. היא לא חיכתה לתשובה ממני. רגע אחד הכנפיים שלה היכו אלו באלו וברגע השני הסתחררתי סביב עצמי ללא שליטה. ניסיתי לצעוק לה שתפסיק, אבל הקול שלי אבד בסערה שעטפה אותי. שלוש נשימות. פעימת לב חסרה. עמדתי שוב על רצפת החדר וכבר לא הייתי אני. מן המראה שמעל שידת הלבנים החזירה לי מבט תוהה מישהי אחרת. התקרבנו זו לזו, הושטנו יד, אצבעות נגעו בזכוכית ונשמטו. ''העתק מושלם''. הפיה בצנצנת נראתה מרוצה מעצמה. ''חוץ מהכנפיים כמובן. זו תוספת שלי. פאופיי צייר את הפיה שלו בלי כנפיים''.
''היא, אני, זה מושלם'', לא היה לי מושג על מה היא מדברת, אבל זה לא היה חשוב. בניסיון אחד, מכת כנפיים, היא הצליחה לקלוע בדיוק לכוונתי. ''תודה'', אמרתי לה. ''את נהדרת''.
שוב עלה על פניה של מקסין אותו מבע שלא ידעתי לקרוא. ''אני מסופקת אם גם מאוחר יותר תרגישי כך'', אמרה. ''אבל לא משנה. הגיע הזמן שתוציאי אותי, הגיע הזמן שנלך ורק תזכרי; אני לא אחראית לך הלילה. לי יש את העניינים שלי, לך יהיו את שלך. את ביקשת לבוא ואת שתצטרכי להתמודד לבד עם כל מה שיקרה''.
''הלילה אני ברשות עצמי. הבנתי''. סובבתי את המכסה, משתדלת שלא לטלטל יותר מדי את הצנצנת ''ומחר בבוקר הכל יחזור לקדמותו. בדיוק כמו שהיה. אני חייבת ללכת לחנות''.
היא פרשה כנפיה ומתחה אותן לצדדים. עשיתי כמוה. ''לכי לך'', אמרה והחדר סביבנו החל להעלם. המחשבה האחרונה שלי, קודם שהחשיך הכל היתה – מה הייתי עושה במקומה לו היתה סוגרת אותי בצנצנת שלושה חודשים.
- המשך -
|
|
|
|
|
פיה בצנצנת (המשך) (חדש)
לילי יום ראשון, 08/07/2007, שעה 14:11
עמדתי לבד בחורש חשוך. מקסין נעלמה. ניסיתי לזהות את המקום ולא הצלחתי; זו היתה יכולה להיות חורשת אבנפוט שנמצאת כמה רחובות מהבית או חורשה אחרת, מרוחקת ממנו אלפי מילין. גזעי העצים היו ישרים ודקים ועלוותם פרצה מהם גבוה למעלה. אם לא הייתי מרימה מבט יכולתי לדמיין שאני מוקפת מוטות עץ עירומים, שורות שורות של מוטות לבנבנים שבהקו בחשיכה. הקרקע היתה מכוסה בצמח משתרך כלשהו שחרק תחת משקל גופי, אבל לא הניח לי לשקוע בתוכו. הייתי יחפה, כפות רגליים יחפות שצבען כצבע הגזעים מסביב, ובער בי הצורך לנוע, לקפוץ, לרחף. התחלתי לרוץ, מסתחררת מסביב לעצים, נתלית בגזעים, נוגעת בענפים. הכנפיים שלי ריפרפו ורגליי כמעט והתנתקו מהקרקע.
משמאל, במרחק שהתקשיתי להעריך, נשמעה מוסיקה ואני נעתי לעברה. היא התחזקה ככל שהתקדמתי ואחרי זמן מה הצלחתי לשמוע גם קולות דיבור וצחוק. עדיין לא ראיתי כלום. החושך היה סמיך כמקודם. איפה הם? תהיתי. הייתי קרובה, ממש קרובה. יכולתי לשמוע את הנשיפה שמלווה את יציאת הקול מהפה, את האנחה שמשמיע הגוף בשחררו מילים. זה היה לידי, קרוב, אבל לא ראיתי דבר. ''אני רוצה לראות'', אמרתי ובטרם התפוגג הד הנשיפה והאנחה של מילותיי אני, התמלא החלל סביבי אור גדול. העצים, שעד לפני שניה הקיפו אותי, ממשיים למגע, נעלמו כלא היו ומצאתי את עצמי עומדת בקרחת חורש הומה.
היו שם גברים חזם חשוף, כל שריר ושריר בולט ושערם רעמה ארוכה וסבוכה שגלשה עד למתניהם הסוסיים, היו שם נערות צעירות, דקות כגבעולים, שלא לבשו דבר מלבד מקלעת צמחים שהשתרגה בין רגליהן ונכרכה סביב שדיהן, היו שם גמדים עבותי זקן וננסים קרחים, שדונים ארוכי אוזניים ומכשפות מחודדות כובעים, היו שם אנשים שרגליהם כרגלי תיש או פניהם כתן וכאלה שנשאו ראשי פרים גדולים על כתפיהם. היו סוסים מכונפים וכאלה שממצחם בקעה קרן ארוכה. והיו כמובן פיות; גברים ונשים מכונפים, בגדלים שונים, במלבושים מגוונים. ערב רב של יצורים ולהם שני דברים משותפים – כולם, ללא יוצא מן הכלל, היו כהי עור, עור פחם, עור בצבע קפה, עור צבעו כשל הובנה, עור כהה כלילה, שחורים, כושיים וכולם, ביוצא מן הכלל של פיה אחת, זעירה, בעיניה משטמה עזה, נעצו בי מבט מופתע.
הרמתי יד לנופף להם לשלום.
''מתחזה'', עלה פתאום קול מתוך הקהל. ''מתחזה'', צעק קול אחר. ''מתחזה'', ''מתחזה'', ''מתחזה''. הקולות הפכו לנהמה הולכת ומתגברת ולפני שהספקתי לומר משהו אחזו בי ידיים זרות והשליכו אותי באוויר.
לא היה בריחוף הזה שום עונג.
רק כאב.
כאב איום, מתמשך ומייסר, כאשר באי הנשף משכו בבגדי, בשערותי, בגופי.
צרחתי. קראתי בשמה של אמי, בשמו של אבי, בשמו של האל, התחננתי שיניחו לי, בכיתי, דמעותי נמהלות ברוק שליווה את המילים הקשות שהוטחו בי, אבל הם לא הרפו. עוד ועוד דחפו, הדפו, היכו, עד שתלשו ממני כל סממן להיותי יצור קסום כמותם ואז השליכוני, כואבת, קטועת כנפיים ומדממת, חזרה אל חשכת החורש.
אינני יודעת כמה זמן שכבתי כך. אם זה היה תלוי בי הייתי ממשיכה לשכב, ללא תזוזה, עד בוא הבוקר. המשתרך עטף אותי, ספג את דמעותי ודמי. עליו ליטפו בנחמה ופיתו אותי לעצום עיניים, לשקוע בשינה שתקרב אותי לסוף הלילה. אל תחשבי על מה שקרה, לחש קול בראשי. הכל יכול לקרות, הכל קורה, ככה היא אמרה. המחשבה עליה מילאה אותי כעס והעלתה דמעות חדשות בעיניי. איך הוליכה אותי שולל? הובילה אותי כעיוורת לתוך מלכודת, ועוד גרמה לי להודות לה. טיפשה שכמותי. הייתי צריכה להיות זהירה יותר. טיפשה. טיפשה. תשכחי אותה, שוב הלחישה הזו. עיצמי עיניים והשאירי את הסיוט מאחור. המחשבות הללו גורמות לך לכאב. הרפי מהכאב. את זקוקה למנוחה.
''זה רעיון רע''. מרחק שתי פסיעות ממני עמד פשוק רגליים ילד כבן חמש או שש. ''לך מכאן'', אמרתי להזיה. ''תמשיכי לשכב כך ועד הבוקר תהפכי לחלק מהצמח'' הוא צחק. צחוק ילדותי, מתגלגל. אל תקשיבי לו, זמזם הקול בראשי. ''תשאלי אותו אם את לא מאמינה לי, גם המשתרך, כמו כולם, כבול הלילה לאמת''. היו לו לילד עיניים צורתן שקד ואוזניים מחודדות שהציצו בין תלתלים השחורים. ''הוא יספר לך על היצורים שתפס לפניך. חיות קטנות, ציפורים שנעמדו לרגע כדי לנוח. פעם עלה בידו ללכוד אייל פצוע ופעם זאב זקן. תשאלי אותו אם את לא מאמינה''.
לא הייתי צריכה לשאול. הזדקפתי, תנועתי החפוזה תולשת את ענפי המשתרך שכבר הספיקו להתלפף סביב כתפיי. הצמח מחה. זעקתו הלמה בי, אבל הוא לא מנע ממני להתרומם. ''עדיף לשבת על אבנים בלילה הזה'', צחוקו של הילד התכווץ לחיוך חם. לא היו שום אבנים מסביב, רק עצים ומשתרך. ''תוכלי למצוא כאלה שם'', הוא הצביע לכיוון אחד ובעצמו פנה לאחר. ''אוכל ללכת איתך?'' שאלתי במהירות. העדפתי חברה, גם אם היה מדובר רק בילד קטן. הוא משך בכתפיו ואני, שפרשתי את התנועה כהסכמה, התחלתי ללכת אחריו, מקפידה להטות את גופי כפי שהיטה את שלו, מניחה את כפות רגלי רק במקום בו דרכו רגליו. הלילה הזה שום דבר לא היה כפי שהוא נראה, השריטות על זרועותיי הזכירו לי שאני צריכה להיזהר.
הלכנו שותקים דרך לא קצרה, עוברים בין שורות אין סופיות של עצים. לפעמים שמענו קולות, שאז הילד נעצר ומיד שינה את מסלול הליכתו. תהיתי ממי הוא מבקש להסתתר. אלו אויבים יכולים להיות לנפש כל כך צעירה. לא שאלתי כמובן. דמותי החדשה, קרועת הבגדים ופרועת השיער התביישה לשאול. ''הגענו'', אמר לפתע ועצר במקום שלא נבדל במאום מאלו בהם עברנו קודם. ''הגענו לאן?'' הוא הביט בי מבולבל. ''את לא רואה?'' ידו הושטה אלי ואני נטלתי אותה. כף בכף. דני ואני היינו מהלכים כך, מקפצים על רגל אחת, מאזנים את עצמנו אני בילקוט והוא בתיק האוכל שלו שהיה מעוטר בקנגורו אדום. ''את לא רואה?'' חזר ושאל.
העצים סביבנו נסוגו כדי לפנות מקום לכר דשא רחב. בצידו הרחוק פעפע נחל וזרימתו חצתה את הירוק בזיגזג פרוע, מצמיחה פרחים אדומים בכל מקום בו נגעה. סמוך למקום בו עמדנו נקוו המים לשלולית גדולה מוקפת אבנים בתוכה שייט ירח נגוס. מחייך שמט הילד את ידי ונשכב על הדשא, זרוע אחת מקופלת מתחת לעורפו השנייה משכשכת במים, מרעידה את הירח. הוא עצם עיניים והשמיע אנחה ארוכה של סיפוק. מנוחה, סוף סוף. עשיתי כמוהו. גלשתי אל הדשא ונשכבתי עליו מלוא גבי, את רגלי מתחתי קדימה, את ראשי הנחתי על אחת האבנים מסביב לשלולית. משכתי נשימה לאנחה. ''מתחזה'', ירקה האבן.
קפצתי על הרגליים. האבן התגלגלה ונצמדה לאחרת מרוחקת יותר. לא שוב, חשבתי. ''היא לא מי שהיא נראית'', הילד התרומם על ברכיו וגחן אל האבנים. ''אבל היא לא לגמרי מתחזה. המשתרך היה מוכן לעכל אותה''. האבנים נעו במקומן. ''הן צריכות לחשוב על זה'', אמר. ''בינתיים תניחי את הראש על העשב. הוא פחות נוקשה בכל הקשור לחוקים''. מיאנתי לשבת. ''אני לא מבינה'', יבבתי באומללות. ''אין לי מושג מה עשיתי''. ''את לא יודעת?'' הילד משך בשמלתי, מתעקש שאשב. ''לא נאמר לך שהלילה אסור לשקר? ואת הרי לא מי שאת נראית, זה ברור''. הבראוני הארורה ההיא, הפיה שבצנצנת. היבבה שלי הפכה לבכי. ''בראוני בצנצנת?'' הוא קימט מצחו בפליאה. ''איך אפשר להכניס בראוני לצנצנת? הן גדולות כחזירי בר''. משך פיסת בד מכיס מכנסיו, מפזר אבק זהוב תוך מעשה, והושיט לי אותה. ''נגבי את העיניים'', אמר, ''וספרי הכל מההתחלה''.
הוא היה נֶבֶט, פרי הזדווגות ליל קיץ. ''אז מי היו ההורים שלך?'' נגעתי בקצה אצבע באוזן מחודדת. הוא לא ידע. ''אולי שדון ונימפה, אולי ענק ופיית פרחים, אחת מהסוג שלכדת בצנצנת''. לא היה טעם לומר לו שזיווג כזה אינו אפשרי, בלתי נתפס כמו המחשבה שהוא נוצר רק כמה שעות לפני שנפגשנו. ''אתה לא נראה כמו ענק'', אמרתי והוא גיחך. ''עד שיאיר הבוקר כולנו כמו אפונים. דומים אחד לשני אבל לא לתרמיל שהכיל אותנו''. ''כמו כפתורים בקופסא''. עולם הדימויים שלי היה מונח על מדפי החנות. וכמו כפתורים היה מי שביקש לאסוף אותם. ''צריך להיזהר ממכשפות כתומות'', הילד אמר וסובב אלי את הגב. בשעות ספורות רכש לעצמו חוכמת חיים של אדם מבוגר, אבל גופו, גוף ילד צעיר, עדיין נזקק למנוחה.
להיזהר ממכשפות כתומות. חיכיתי שנשימתו תהפוך שקטה וקצובה וקמתי להלך לאורך הנחל. בלילה הזה בו כל אחד היה מחויב בזהות אמיתית זה לא אמור היה להיות קשה מדי לזהות מכשפה שצבעה כתום. חבל שהבעיה שלי אינה קלה כל כך לפתרון, חשבתי. כוחו של הנבט (שם לא היה לו, רק נבט) הספיק כדי לרפא את את פצעיי ולהשרות עלי שלווה נוחה, אבל קסם שינוי הצורה היה שמור לפיות בלבד. ''אולי יתברר שאני בן פיות''. הרעיון מצא חן בעיניו. אני חשבתי שעם המזל שלי אור הבוקר יחשוף שמדובר בעוג. ''אפילו עוג. לא אכפת לי לגלות שהפכתי לעוג. העיקר שאצליח לעבור את הלילה''. קדרותו נעלמה אחרי רגע. הוא עדיין לא היה בשל לעצב ממושך.
התיישבתי במקום בו הנחל התפתל בצורת מניפה וטבלתי רגליי במים בקיפול הרביעי. החלוקים בקרקעית התרפקו על בהונותי. כנראה הוחלט שאני לא מתחזה, לפחות לא אחת מהסוג הגרוע. הירח גם הוא החל משייט לעברי, נסחף במעלה הזרם. כשנגע לבסוף בברכיי רכנתי כדי לראות את השתקפותי שבמים. הפנים היו עדיין זרות, אבל יכולתי לזהות בעיניים משהו מוכר. גיששתי, מנסה למצוא דרך פנימה, לחשוף עוד מהאני האמיתי שלי, אבל הוא היה קבור עמוק, הרבה מתחת לתחפושת שמתחה עלי הפיה.
הייתי שקועה כל כך בעיניים שכמעט והחמצתי את הכנפיים שהציצו מאחורי הגב. הכנפיים שלי. לא רק הפצעים העלו ארוכה, כולי התחלתי להתחדש. הנעתי אותן באיטיות מֶתרגלת, מִתרגלת לתחושה. מעניין מה יאמר על זה הנבט, חשבתי. אבל לפני שהספקתי להסב מבטי אליו, משהו אחר תפס את עיני. מבין העצים יצאו שלושה סוסים כהים עליהם ישבו, רגליהן משתלשלות לצד אחד, ידיהן אוחזות במושכות, נשים לבושות שמלות ארוכות עשויות בד כחול מבריק.
הן עצרו ליד המים והחליקו בקלילות אל הקרקע. אחת מהן דיברה והאחרות הגיבו בצחוק. אצבעותיהן שיחקו במקלעות רעמת הסוסים. הן ליטפו את צוואר החיות בשעה שהללו הרכינו ראש אל הנחל כדי לשתות ואחר כך כרעו גם הן, לטבול מטפחות צחורות במים. היה נעים להתבונן בהן, לשקוע בדממה ולהתבונן. אחד הסוסים זקף ראשו ונשף. שבויה בתמונה לקח לי כמה שניות להבין שמשהו אינו כשורה. הדממה הזו. לא נשמע ולו צליל בודד מרגע שהופיעו הנשים – לא צליל פרסות מכות בעשב, לא קולות דיבור וצחוק, אפילו צניפת הסוס היתה אילמת. משכתי את רגליי מהמים, בזהירות, לא למשוך את תשומת ליבן. זה כמובן היה בלתי אפשרי. בשקט שאפף אותן טפטוף המים מבהונותיי היה כרעם.
אחת הנשים הצביעה עלי, אחרת הצביעה על הנבט הישן. ''נבט'', צעקתי להעירו. הן קפצו על סוסיהן ואני התחלתי לרוץ לעברו של הנבט. שוב ושוב קראתי בשמו. שנתו היתה עמוקה מדי. הרוכבות סגרו במהירות את המרחק בינן ובין השלולית הגדולה. השמלה הסתבכה בין רגליי והאטה אותי. כמה קל היה לרוץ לו הייתי בבגדי הרגילים. הן יגיעו אליו לפני. נואשת רפרפתי בכנפיים, מנסה לחזור על אותם צעדי ריחוף שביצעתי בתחילת הערב, אבל הכנפיים סרבו להישמע לי. משהו בדממה המלאכותית שאפפה את המקום הכביד גם עליהם. התכופפתי והושטתי אצבעות לאבן, היא היססה לרגע ואז התגלגלה לתוך ידי. השלכתי אותה לעבר הנשים הרוכבות. עוד אבן ועוד אבן. אף אחת מהן לא פגעה, אף אחת לא נועדה לפגוע, הרי ידעתי שהן רחוקות מדי, אלא שעם כל חבטה בעשב נסדק במעט השקט ופחת כובד משקלו. הכנפיים שלי נעו בתחילה באיטיות, אחר כך במהירות הולכת וגדלה ואחרי רגע כבר הייתי באוויר, מכוונת עצמי אל הישן. הספקתי להגיע אליו הרף לפניהם ובידיים שהפחד נתן בהן עוצמה תפסתי אותו ונשאתיו למעלה.
הוא היה הרבה יותר כבד מכפי שצפיתי ופעמיים כמעט שנשמט מידיי, אבל לא הרפיתי. הנשים צרחו בתסכול. צעקתם שיברה לגמרי את מקסם הדממה והפכה את מעופי קל יותר. הן רדפו אחרי מרחק לא מבוטל, משלחות בי הבזקי אש כתומה, אבל הייתי גבוהה מדי, מהירה מדי וכעבור זמן מה אזרתי מספיק אומץ וכוח להתרומם מעל העצים, שאז איבדתי אותן והן אותי.
על צמרתו של עץ, עסוקה באיזונו של הנבט הישן על אחד הענפים הבחנתי פתע שמשהו בו השתנה. במהלך שנתו הארוכה הוא התארך, גדל, התבגר. כעת כבר לא נראה כילד רך, אלא כנער בן אחת עשרה או מעט יותר. ''אתה בגילו של דני'', לחשתי והוא פקח עיניים וחייך אלי. אותו החיוך כמקודם. ''אנחנו בשמיים'', הוא אמר. מסביבנו נפרשו אקרים רבים של יער. מרחוק, ממש רחוק, נצנצו אורותיה של עיר. זו לא היתה החורשה ליד הבית, כעת ידעתי זאת בוודאות. ''נוכל להישאר כאן עד הבוקר'', אמרתי. ''בטוח פה יותר מאשר על הקרקע''. הוא לא היה משוכנע שאני צודקת. ''גם לעצים יש תוכניות בלילה כזה'', טען אבל הסכים שבינתיים נישאר. ''לפחות עד שנדרש לעשות אחרת''.
שנים שלא ישבתי לשוחח עם דני, לא מאז השלנו את דמויות הילדות שלנו. הוא הפך למתבגר מעצבן ואני עזבתי את הבית וחזרתי אליו רק כדי להבין, בכל פעם מחדש, שכבר אינני שייכת. לו ולאמא היתה שפה משלהם, שפה שנולדה משיגרה יום יומית בה לא היה לי חלק. מחוות קטנות. היא קראה לו דניאל והוא פיזר, לכלך, השתולל ובהסתר, כשחשב שאני לא רואה, היה מלטף לה את הגב ומביא חליטת בוצין להקל עליה את השיעול. ''למה עזבת את הבית אם לא רצית?'' ראשו של הנבט היה תקוע בין עלי העץ. הוא ניסה לראות מה קורה הרחק למטה. ''מי אמר שלא רציתי? רציתי לגדל כנפיים, להגיע לכוכבים. זה מה שחינוך איכותי אמור לתת לך''. הנבט אמר שאם כך אני יכולה לחזור עכשיו הביתה. ''השגת את מה שרצית, לא?'' רוח קיץ קלילה ליטפה את כנפיי, מלמעלה, קרובים מתמיד, קרצו לי כוכבים. מטאפורות קיבלו משמעות שונה הלילה.
אלא שהיו דברים חשובים יותר לעסוק בהם. המכשפות הכתומות למשל. עדיין לא הבנתי מדוע הן רודפות אחריו. ''מסורת'', נושא השיחה גרם לו אי נוחות. ''ואולי ספורט. מי יודע? ככה זה מאז ומעולם. נבטים נוצרים, נבטים ניצודים. אולי הן מקוות ללכוד אחד מסוים ולוקחות את כולנו משום שעד לשעת ההשתנות אי אפשר לדעת לדעת מי יהפוך למה''. פחדתי לשאול מה קורה לניצודים. ''אני לא מבינה איך המכשפות הללו מתרבות אם הן מבלות את כל הלילה ברדיפה אחריכם''. גם על זה הוא לא ידע לענות. ''טוב לפחות שאתה יודע ממה להיזהר'', אמרתי. ''זה טוב וזה רע'', ענה. ''אני גם יודע כמה נורא זה יהיה אם לא אזכה לחיות את החיים שזכרם טבוע בי''. הפעם נדרש לו פרק זמן ארוך יותר להעלות על פניו ארשת עולצת. ''מספיק לדבר על צייד ומוות. זה ליל נשף קיץ. גם אם אחיה רק עוד שעות ספורות הייתי רוצה לדעת שהיה לחיים הללו טעם. בואי נמצא לנו מקום לרקוד בו, אוכל טוב, מוסיקה של פיות''. אתה צעיר מדי, רציתי לומר, מסוכן מדי, הרבה מדי שלא רציתי להתמודד איתו, אבל ידעתי שהוא צודק. אחזתי במותניו ופרשתי כנפיים.
הפעם אף אחד לא ניסה להכות אותי, אף אחד לא כינה אותי בשמות גנאי. היו מי שנתנו בי מבט מוזר, הרוב פשוט התעלמו מנוכחותי. הנבט, כעת גבוה ממני כמעט בחצי ראש, פילס לנו דרך בין הרוקדים. קודם כל לאכול, הקיבה הזכירה לי שעברו הרבה מאוד שעות מאז בא דבר מה בשעריה. ''מותר?'' הצגתי בפניו תפוח צבעו אדום בוהק. סבתא הזהירה מפני אכילת מזון פיות בלילה הזה. ''שטות גמורה'', אמר הנבט. התפוח לא היה אלא תפוח, לא היה בכוחו לכבול אותי. כמה מעט ידענו על המציאות שלהם. ''הרבה יותר ממה שאת חושבת'', הנבט גם הוא לקח לעצמו תפוח. ''רק שאתם מרשים לעצמכם להאמין במעט. את חושבת שפאופיי לא יודע איך באמת נראות פיות? ובכל זאת הוא ממשיך לעשות שימוש בצהוב (ידו נגעה בשערי) ובכחול (כעת החווה על עיניי) כשהוא מצייר אותן''. ''זה לא קשור לאמונה'', עניתי לו, ''אלא לכסף. לבן מוכר יותר''. ''עוד הבל'', הוא מלמל בפה מלא.
יד נגעה בכתפי. גבר גבוה כסוף כנפיים שאל אם ארצה לרקוד. נתתי מבט בנבט. הוא היה עסוק בליקוט עוגיות שיבולת שועל. ''כמובן'', אמרתי, מקווה שרגלי הפיה שלי ידעו כיצד להגיב למוסיקה. הגבר קד בפני, החזרתי לו קידה. הוא חייך ואני החזרתי בחיוך משלי. אחר כך התחלנו לחולל. צעד אחר צעד, התמסרתי לקצב שלו. זה היה דומה לתחושת הריחוף, אבל טוב יותר. אינני יודעת מה גרם לזה - אבק פיות או הזרוע שלו שנכרכה סביב מותני. לא דיברנו, המוסיקה אמרה את כל מה שהיה צריך להיאמר ושנינו שקענו בקרבה, כמו היינו ביחד מאז ומעולם.
כשנפסקה המוסיקה הייתי כולי צמרמורת והפעם, כך היה נדמה לי, מהסוג הנכון. שוב קידה, שוב חיוך, אחר כך ליווה אותי חזרה אל השולחן, שם ביקש שאבטיח לו את הריקוד הבא ונעלם. ''ראית –'', פניתי אל הנבט. הוא לא היה שם. לא ליד השולחן, גם לא ליד הנגנים. מעצבן, חשבתי. הרי עזבתי רק לרגע. למה לא חיכה? התחלתי לעבור בין החוגגים, מחפשת אחריו, בתחילה מהלכת בנחת, עדיין שבויה במקסם הריקוד, בהמשך בבהילות הולכת וגוברת. לאן יכול היה להיעלם? היו נבטים נוספים מסביבי, ילדים זהים במראה לזה שהציל אותי מהמשתרך, נערים כמו זה שחלק איתי את צמרתו של עץ, מתבגרים ובוגרים, לכולם אותם הפנים, אבל אף אחד מהם לא היה הנבט שלי.
זה היה בלתי אפשרי למצוא כך מישהו. רגע עמדתי אובדת עיצות ובשני התעשתתי. התרוממתי על ענף גבוה ובשעה שרגליי נחו על העץ רכנתי ומתחתי את הגוף כדי לראות. המוזיקה שוב החלה להתנגן, הקהל מתחתיי התערבל, קרוסלה צבעונית שנעה בקצב מסחרר. משכתי את עצמי קדימה, לצדדים, נעזרת בכנפיים כדי לשמור על שיווי המשקל. אולי הוא כאן, אולי הוא שם. עוד קצת, עוד מעט, לא לוותר. היו כל כך הרבה מקומות לבדוק בהם. בפינה מרוחקת הבחנתי בפיה זעירה עומדת על כתפו של דוב. היא שוחחה עם קבוצה של נימפות מחויכות. הייתכן שסיפרה בדיחה? אולי דיווחה להן על בת האנוש שהביאה לכאן בכחש? ציפיתי לכעס, אבל לא היה לו מקום. הייתי מודאגת מדי. מבטי המשיך לרפרף על פני החוגגים. איפה הוא יכול להיות? בליבי קיוויתי למצוא אותו רוקד.
ההמון מתחתיי עדיין נע, אבל משהו פגם בצבעוניותו. החשיך כאן, חשבתי והצצתי למעלה לראות מה מפריע לאור. מעלי התנשא זוג כנפיים גדולות כמפרשי סירה. תנועתם האיטית משכה אלפי גחליליות שיצרו בהם דוגמא משתנית. הכנפיים שלי. לא הבנתי מדוע גדלו כל כך עד שהסתכלתי על הגוף ממנו יצאו. הוא נפרש מתחתיהן, מעל החוגגים, כיריעה. רגלי היו הרחק מאחור, עדיין מונחות על ענף העץ אבל שאר הגוף – הוא נמצא בכל מקום בו הייתי, בכל מקום בו עצרתי כדי להתבונן והמשכתי הלאה בחיפוש.
גם למטה היה מי שהחל לתת דעתו לצל שנפל על המקום. המוסיקה שינתה גוון ומקצב. התחלתי מושכת את עצמי לאחור, מקווה שהכנפיים ישמעו לאותה ההחלטה ויחזרו לגודלן הרגיל, כשפתאם ראיתי אותו. את הנבט. בשעה הקצרה שנפרדנו הוא שוב הספיק להשתנות, אבל זיהיתי אותו מיד. שתי נשים בשמלות כחולות, בוהקות, אחזו בזרועותיו, אחת מכל צד, וגררו אותו לעבר חיות הרכיבה שלהן. איש לא ניסה לעצור אותן. איש לא נראה מתעניין. ''עצרו'', צרחתי מלוא גרון. קולי התגלגל כרעם. ''עצרו אותם לעזאזל''.
דממה. הנגנים שמטו כליהם. מאות עיניים הורמו אלי. ''הן לוקחות את הנבט. תעצרו אותן''. זה הכל? אמרו מבטיהם, בשביל זה הפרעת את החגיגה? ''איך יכול להיות שלא אכפת לכם?'' מרביתם החזירו פניהם אל רחבת הריקודים. ''הוא אחד מכם''. מי ומה בדיוק עדיין לא ידוע, אבל מה זה משנה? ''מה ישתנה בשעת זריחה? האם הכסות שיעטה על עצמו אז תהפוך אותו למשהו אחר מכפי שהוא כעת?'' בעטתי באוויר בתסכול. כולם דיברו כאן על אמת, הוקיעו מתחזים ובאותה נשימה התכחשו למי שהיה הוא עצמם במצבו הבסיסי ביותר, הטהור. ''בבקשה''. בקושי עצרתי את הדמעות. ''בבקשה אל תניחו להן לקחת אותו''.
לא היה בי יותר כוח לצעוק. כנפי העצומות התנערו, מפזרות גחליליות לכל עבר, ואספו אותי אליהן. עפתי לכיוונו של הנבט, מתגלגלת בתוך עצמי, מתכנסת, עד שחזרתי לדמות שניתנה לי בתחילתו של הערב הזה, ונעמדתי בין המכשפות והסוסים. הן היססו לרגע, רק לרגע קצר אחד, והמשיכו להתקדם, מושכות אותו איתן. הוא לא התנגד. כאילו ויתר. מתחתי ידיים לצדדים, מחכה לרשף הכתום שינסה לסלק אותי מהדרך.
מישהי באה לעופף לידי. זו היתה הפיה. הפיה הכעורה שלי עם התחת הגדול. ואחריה באו הדוב והנימפות וכמה קנטאורים וגמד אחד רכוב על חד קרן. המכשפות החליפו מבטים, שוב היססו, היסוס מתמשך שגרם לי לעצור את הנשימה. ''תניחו לו'', אמרה הפיה. ''הוא את הבחירה שלו כבר עשה''. ''מוקדם מדי'', ענתה לה אחת מהן. ''הפיה הצביעה עלי. ''תניחו לו'', חזרה ואמרה. ''הוא כבר בחר''. לא הבנתי על מה היא מדברת, אבל זה לא היה חשוב. הדבר היחיד שענין אותי באותו הרגע היה מראה הנשים השומטות את הנבט אל הקרקע. רצתי לעברו של הילד שלי, של החבר, האח, האהוב. אספתי אותו בזרועותיי וחיבקתי חזק. פסים דקים של אור החלו להימתח בשמיים. גופי החל לשנות צורה, גם גופו. עורי הבהיר החל להתכהות, עורו הכהה החל להתבהר. צהוב וכחול. ופתאום הכל היה ברור. ''ואני, למה אני אשתנה?'' לחשתי. הוא נגע בפני, בשפתיי וחייך.
בחוץ עלה הבוקר. הייתי שוב בחדר, שוב אני עצמי במכנסי פיג'מה וגופייה ישנה של אבא, שוב בעליה של צנצנת ובתוכה פיה. הכל חזר להיות בדיוק כמו שהיה, כך הרי התחייבה. דומה שהיא עצמה לא היתה מודעת למשמעות ההבטחה. הפיה עמדה במרכז הצנצנת וההבעות על פניה התחלפו במהירות – חוסר אמון, חרדה, כעס. רכנתי אליה כמו ביום הראשון שנפגשנו ונתתי בה מבט ארוך. אחר כך פתחתי את הצנצנת. ''אני לא מבטיחה לך כלום'', היא אמרה בזעף, בשעה שהסתחררה לה החוצה. ''שיהיה לך ברור''. עקבתי אחריה עד שנעלמה בתוך קרני השמש הראשונות. אחר כך נכנסתי למיטה והתכסיתי עד צוואר. נותרה לי שעת שינה עד לתחילת יום העבודה הבא.
|
|
|
|
|
פיה בצנצנת (חדש)
אילנה יום שלישי, 04/09/2007, שעה 9:28
בתשובה ללילי
איזה יופי של סיפור, אבל מה קרה בסוף? לא הבנתי
|
|
|
|
|
חלום יום בהקיץ (חדש)
אפונה ריחנית יום שני, 16/07/2007, שעה 6:59
לאמא,
שהכירה לי את וויל.
לפני שנים רבות, בארץ רחוקה וירוקה חיו להן שתי פיות. הפיות היו חברות טובות, ומאוד אהבו זו את זו, אך לגבי כל השאר, ובכן, הן לא היו בדיוק מה שחושבים על פיות...
''פוני, על מה את שוב חולמת?''
''אני חולמת על... אוף מרווי, את יודעת טוב מאוד על מה אני חולמת!''
''כן, אבל זה כזה כיף לראות אותך מסמיקה כל פעם מחדש...''
''אוף מרווי, מספיק כבר עם השטויות שלך, מה נעשה עם הגלגלונים?''
''לא יודעת. היא הולכת פשוט להרוג אותנו.''
''אולי נתחיל להתאמן?''
מרווה נעמדה, והניפה את שתי ידיה אל על. אפשר היה לחשוב שהכנפיים יעזרו, ויהפכו את הגלגלון לפשוט יותר. היא החלה לרוץ על הדשא הרך, וקפצה בחן טמיר אל האויר, אחר חצי שנייה היא נחתה על כמה מרגניות, כמו שק עור מלא במים. המרגניות חייכו אליה, אבל הסבלנות שלהן החלה לאזול.
אפונה ניסתה אף היא בחוסר חשק, ואם אפשר להאמין, אפילו בפחות הצלחה. לבסוף היא הפטירה בקולה הדק והענוג: ''אין מה לעשות. היא הולכת להרוג אותנו. דיננו נגזר וזהו זה.''
מרווה לא רצתה אפילו להתחיל להתווכח איתה. היא קמה ממקומה, בוחנת כיצד בגדיה ובשרה הוריקו מן הדשא הרענן, והחלה ללכת בגו כפוף לכינוס הפיות העליז. אפונה קמה אף היא, ובצעד מהיר יותר הדביקה את מרוה, והחלה לפסוע לצידה.
''שלום לפיה אפונה ריחנית.'' מילותיה של טיטניה דנדנו באויר כפעמוני כסף ממורט. אפונה הצטרפה אל חצי הגורן, והשפילה את מבטה אל ערוגת הפרחים שריח הצוף המתוק שלהם נישא למרחוק. מרוה ידעה מה אסור לה לעשות, ולכן חיכתה בסבלנות...
''שלום לפיה מרווה משולשת!'' הפעם דנדון הכסף היה מאיים אפילו יותר. מרווה הידסה בפסיעות קטנטנות, והצטרפה לקצה חצי הגורן, מנסה להעלים את גופה התמיר, מכופפת את עצמה כענף של ערבה על שפת הנחל.
''יפה מאוד. עכשיו אפשר להתחיל את השיעור.'' אמרה טיטניה. ''מרווה, אולי תזכירי לכל פיותינו החביבות מה למדנו בפעם הקודמת?''
''למדנו,'' אמרה מרווה בקול חרישי יותר מאיוושת הרוח בעלים, ''למדנו איך לעשות פירואט בקפיצה.''
טיטניה הנהנה, ולא אמרה דבר.
שאר הפיות החלו לגחך קצת, חוץ מאפונה, שאהבה את מרווה באמת.
''ומה היה עליכן להכין בתור שיעורי בית?''
''להתאמן על זה.'' אפונה הסיקה את מילותיה של מרווה מתוך תנועות שפתיה, כל קול לא נשמע.
''יפה מאוד. אם ככה אולי תדגימי לנו את הפירואט?'' שאלה טיטניה וכמעט שרה את סוף השאלה בקולה הדק והנעים.
מרווה עמדה במקומה, ולפתע פסעה בקלילות שלוש פסיעות לאחור, היא הניפה את ידיה וקפצה, מתארת בגופה השברירי מעגל מושלם. נעזרת בכנפיה, רק בשיא הגובה, כפי שתמיד הורתה טיטניה, אבל אפונה לא הצליחה אף פעם, ונוחתת בצורה מושלמת, כמו פרפר, בדיוק במקום בו שתי רגליה העדינות כופפו מעט את עלי הדשא הרענן.
טיטניה הייתה מופתעת, אבל את זה רק אפונה ראתה. היא הכירה את נשמתה השחורה לפני ולפנים, לא כמו שאר הפיות. היא פתחה את פיה לעיגול מושלם, ובלא שמץ של מאמץ אמרה: ''לא רע מרווה, אין לי הערות בשבילך הפעם. תמשיכי להתאמן, אולי יום אחד עוד תרקדי כמו פיה.''
מרגנית החלה למחוא כפיים, ואפונה הצטרפה, אבל אחרי כמה זהרורי שמש שחלפו בין העלים, שתיהן הפסיקו. טיטניה לא אמרה דבר, אבל כולן כבר ידעו לקרוא את תנועת הגבות שלה, הן הגזימו. טיטניה לא אהבה שמחה, בכל אופן לא שמחה מתפרצת.
הדמעות לקחו לאפונה קצת יותר זמן אבל גם הן באו. אחר הצהריים, מצב רוחה הלך והחשיך, ועם דמדומי הערב דמעות עיטרו את ריסיה הענוגים והבהירים. עוד ועוד דמעות, כמו מעיין מלוח שפרץ מעיניה, בתחילה בחולשה, ואחרי כן בכוח הולך וגובר.
מרווה הכירה את מצבי הרוח האלה של אפונה, ולכן החלה לפסוע לאט, כשראתה אותה חבויה בין עלי הדשא שעל גדת הנהר, כמו פרח גדול, שסוגר את עליו לקראת החושך. אפונה לא נפנתה אליה, ורק המשיכה את בכייה החרישי.
''פוני?'' אמרה מרווה לבסוף, בשקט.
לא הייתה כל תגובה.
''פוני?''
אפונה המשיכה לבכות, ואפשר היה לשמוע את יפחותיה מתגברות.
''פוני, מה קרה לך?'' ניסתה מרווה בקול שטיטניה הייתה אומרת עליו שהוא צרחה על אנושית שלא מתאימה לפייה כלל וכלל.
אפונה רק המשיכה לבכות, בקול רם יותר ויותר. מרווה נזכרה מה היה לטיטניה להגיד על פיות שבוכות, ואם כל דבר אחר היה קורה עכשיו, היא הייתה מחייכת. אבל מול הבכי הנורא של אפונה היא הייתה חסרת אונים. היא ישבה ליד אפונה, והניחה בזהירות גדולה יד על כתפיה הרוטטות.
אחרי כמה פעימות לב הפסיקה אפונה לבכות. היא הביטה אל מרווה בפנים שטופי דמעות, ואמרה: ''אני שונאת אותך!''
''מה?'' ענתה מרווה בתדהמה, וקפצה על רגליה.
''הנה את רואה!'' אמרה אפונה ונאמדה, בהרבה פחות חן, ''את עושה את זה שוב, את מכשפה!''
''פוני, מה קרה לך? איך את מדברת? יש לך מזל שטיטניה לא שומעת אותך!''
''מה אכפת לך איך אני מדברת? מה אכפת לך ממני בכלל?''
''אכפת לי מאוד, פוני, מה קרה לך?''
''למה צחקת עלי היום? אני כל כך שונאת אותך.'' אמרה אפונה ודמעות טריות כיסו שוב את לחייה הוורודות העדינות.
''על מה את מדברת, לכל השדים והרוחות, מה עשיתי לך?'' שאלה מרווה, ודמעות החלו לחנוק גם את גרונה.
''יש לך מזל שטיטניה לא שומעת אותך.'' אמרה אפונה בחיוך, סוף סוף חיוך, ''יש לך מזל שאף אחד לא שומע אותך. מה זה 'לכל השדים והרוחות', מאיפה הקללה הזאת?''
''אם את כבר מחייכת, יא מכשפה בעצמך, אז תגידי מה עשיתי לך? למה את פתאום כל-כך שונאת אותי?''
''בגלל הפירואט.''
''מה יש? אסור לי פעם אחת להצליח?''
''זה לא זה שהצלחת, אני מחאתי לך כפיים, ואת יודעת כמה זה יעלה לי. אבל למה לא סיפרת לי? מה אני לא חברה שלך? אני לא מספרת לך הכל? לא סיפרתי לך על וויל?''
''אי אפשר להגיד שלא סיפרת לי על וויל.'' אמרה מרווה, וחיוך התגנב גם אל קולה.
''אז למה לא אמרת לי? את לא מבינה. עכשיו רק אני.''
''רק את מה?''
''רק אני לא יודעת להיות פיה. רק עלי כולם צוחקים מאחורי הגב. רק לי טיטניה אפילו לא נותנת שיעורים, אפילו לא בודקת אותי, אפילו לא כועסת עלי!''
מרווה השתתקה. היא ידעה שאפונה צודקת. רק עכשיו היא הבינה מה היא עשתה לה.
''אני, אני מצטערת, פוני, אני לא חשבתי, אני לא ידעתי.''
''את רואה? אפילו את מסכימה שאת מכשפה! אני הולכת מכאן. אני שונאת אותך, אבל את כל האחרות אני שונאת אפילו יותר!''
''פוני אל תלכי, אני, אני...'' אבל אפונה פרשה את כנפיה, והניעה את רגליה במהירות, לפני שמרווה הבינה מה קורה אפונה ירדה מן הגבעה, והרחיקה אל עבר הגשר. מרווה לא ראתה אותה, וגם לו הייתה רואה אותה לא הייתה עוקבת אחריה. אף פיה לא התקרבה כל-כך אל עולמם של בני האדם. זו הייתה התנהגות לא רק בלתי מקובלת, אלא גובלת בטירוף, ואכן מרווה חשבה שאפונה השתגעה מרוב מחשבות על וויל.
אם יש משהו שוויל לא אהב בכלל, זה חייב להיות הנשף החגיגי שנערך לקראת תחילת הקייץ. לא הנשף של ליל הקיץ, שאותו הוא דווקא חיבב קצת, בגלל ההצגות, אלא החזרה, שבה כולם הראו את הבגדים שכאילו ילבשו לנשף הקיץ, אבל בעצם הכינו בגדים מהודרים יותר לנשף הקיץ האמיתי, וכך לבשו רק את הבגדים החצי מהודרים שלהם, כדי שכולם יתבלבלו ויחשבו שהם לא הולכים ללבוש בגדים מהודרים כל-כך לנשף הקיץ, ואז הם יפתיעו את כולם, אבל מובן שאף אחד לא הופתע מזה, כי כולם עשו את אותו הדבר כל שנה, ורק וויל השתעמם מזה מהר יותר משאר בני העיירה. הוא חלם לנסוע לעיר הגדולה כשיגדל, ואת זמנו עד אז החליט לבלות ליד הנהר, מביט בעלים השטים במורד הזרם.
גם עכשיו, לקראת הלילה הוא ירד אל הנהר, ורצה לשמוע את פכפוך המים לאור הירח שרק החל לזרוח. אף אחד לא יתגעגע אליו בנשף, ואף אחד שפוי לא ירד אל הנהר בלילה, שדוני הנהר מזיקים הרבה יותר בשעה הזאת, ולאנשי העיירה היה הגיון בריא במנות גדושות, וכל בעל הגיון בריא, ידע שלא מתעסקים עם שדונים. ובטח שלא בלילה.
כל שאר בני גילו ידעו שוויל הוא נער חולמני, ולכן שמח שאף אחד לא בא איתו אל הגשר. בצידו השני של הגשר עמדה פייה קטנה ויפהפייה, הוא ידע שהוא לא חולם, אבל לא רצה לחלום אפילו איך היה צריך להסביר את זה לנערים שהעמידו פנים שהם חברים שלו. הם גם היו מעמידים פנים שהם רואים אותה, ואחרי כן היו צוחקים עליו. לצערו היה לו מספיק ניסיון בדברים האלה.
הוא התקדם לאט, כי לא רצה להבהיל אותה. היא נראתה לו כל-כך שקועה במחשבות נוגות, עד שלא שמה לב אליו כלל. רק עמדה לה שם, והירח משתקף בעורה הבהיר. פכפוכי הנהר ניגנו לו שיר ערש מרגיע, ולו היה יודע, היה שר לה בוודאי משהו. כמו כל הזמרים בנשף, שלא פעם ניסה לשיר כמותם, בלא כל הצלחה, ובקול מאוד מתחלף.
הוא עמד לידה. היא לא זזה. לא ברחה. לא נפנפה בכנפיה הענוגות וברחה ממנו, אלא פשוט עמדה שם לידו ושתקה.
''ערב טוב.'' הוא אמר אחרי שחשב מה להגיד הרבה דקות.
''ערב טוב.'' היא ענתה בלי להסס, אם רק טיטניה הייתה שומעת אותה עכשיו הייתה מתפלצת המכשפה הזקנה. היא דיברה עם בן אדם! עם וויל!
''נכון...'' המשיך וויל בהיסוס, ''נכון זה כיף להיות פיה?''
''זה הדבר הנורא ביותר שאתה יכול להעלות על דעתך, נכון זה כיף להיות נער אנוש מתבגר?''
''גם זה לא כזאת מציאה גדולה.'' אמר וויל וחייך, אם רק היה יודע כמה חיוכו נגע לליבה של אפונה ריחנית, בוודאי היה מתרגש.
''אבל שמעתי,'' המשיכה אפונה ''שמעתי שאתם הולכים כל יום ללמוד, ושאתם יכולים לשמוע אגדות כל היום בבית הספר, סיפורי גבורה על מה שקרה, ואחרי כן אתם יכולים לקרוא שירה, ולכתוב שירה, מה, כל זה לא נכון?''
וויל חייך שוב: ''זה נכון, אבל...''
''אבל מה? אל תגיד לי שאני ממציאה את זה, ראיתי אותך, כלומר ראיתי אתכם, מאוד מרחוק, כי אסור לנו, אבל גם שמעתי שזה מה שאתם עושים, אל תגיד לי שזה לא נכון!''
''לא,'' הוא לא ידע למה הוא נבוך כל-כך, ''זה נכון, זה פשוט שזה... לא כל-כך נפלא כמו שאת מתארת את זה.''
''מה? איך זה יכול להיות לא נפלא?''
''איך זה יכול להיות לא נפלא להיות פיה? לרקוד בין הפרחים, לשיר לכוכבים, לשמוח עם כל שאר אחיותייך הפיות? אני לא מבין אותך.''
''יש לי רעיון.''
''מה?''
''אולי נתחלף.''
''מה?!''
''פשוט. אתה תהיה אני לכמה זמן, ואני אהיה אתה.''
''את לא חושבת שהפיות ישימו לב? את ואני לא נראים אותו דבר.'' הוא סקר אותה בעיניו וסומק עז עלה על לחייו, וגם על לחייה.
''למדתי כמה כשפים אסורים משדוני היער. נתחלף גם במראה. כלומר הנשמה שלך תיכנס לגוף שלי, והנשמה שלי תיכנס לגוף שלך.''
''אבל הנשמה שלי לא יודעת לרקוד!''
''זה לא מה שצריך להדאיג אותך, וויל.''
''איך את יודעת איך קוראים לי?''
''עוד קסם.''
''זה יהיה כה נפלא להיות בגוף של פיה... כל-כך יפה...''
''כן. טוב. אתה רוצה שאני אקסום את הקסם?''
''כן. בטח.''
''רק אל תשכח, בזמן ליל הקייץ, בעוד שבועיים בדיוק, אתה חייב לחזור לכאן. לגשר. אחרת שנינו נמות, גוף ונשמה.''
''לא אשכח.'' אמר וויל בטון בוטח ובפעם הראשונה נשמע לה ולעצמו כמו גבר.
אחרי כן ערפל נעים מילא את כל חושיו והוא שקע בתרדמה קסומה ועמוקה.
כשקרני השמש הראשונות נשקו את לחייו המקסימות פקח וויל את עיניו, וחשב שהוא חולם. רק אחרי כמה משקי כנפיים לא רצוניים, הוא נזכר באירועי הלילה שעבר, ורץ במעלה הגבעה בשמחה. הוא פייה. הוא חופשי. הוא עכשיו נמצא בין יצורי הפלא. וויל לא האמין למזלו הטוב.
אפונה ידעה בדיוק מה היא צריכה לעשות. גופה היה רדום מן הקסם. נשמתה הייתה עייפה מן הלחש, אבל הגוף החדש שלה היה בעל און של פר צעיר, והיא שאבה ממנו כוחות שתזדקק להם בשבועיים הקרובים.
היה לה סוד אחד שגם מרווה לא ידעה. פעם, לפני לפחות עשרים שנה, כשעוד הייתה באמת רכה וילדותית, היא שוחחה עם הינשוף הזקן, שלימד אותה את הקסם הנורא מכולם. כתיבה. היא התאמנה שעות, וקראה שוב ושוב מן הספר הקטן שהיה בביתו של הינשוף. הופכת את העמודים אנה ואנה.
הינשוף עצמו היה גרוע מאוד באיות, כפי שראתה מן הספר. בספר כל מילה הייתה כתובה רק בצורה אחת. אצל הינשוף, המלים פשטו ולבשו צורה, מחליפות נוצות כמו ציפורים באביב. עכשיו, היא יכלה להגשים את החלום הישן ביותר שלה. היא רצה אל הכיתה הקטנה, בעוד הירח הזורח שוקע, והחלה לקרוא לאור העששית, כמה שאפשר היה לפני עלות השחר.
שאר הנערים, שמצאו את וויל ישן בכיתה, משכו בכתפיהם והעירו אותו לפני שהמורה נכנס. אמנם וויל אף פעם לא עשה משהו עד כדי כך מוזר, כמו להפסיד את הנשף השנתי כדי לקרוא סיפרים על היסטוריה רומית, ומיתולוגיה יוונית עד עלות השחר, אבל הוא עשה מספיק דברים מוזרים בעבר, כדי שהם לא התפלאו, בעצם על שום דבר. שום דבר אחר שהוא יבחר לעשות. אין מה לעשות, הם יישרו את קמטי חולצתו, והכינו אותו לשיעור כדי שהמורה לא יזעם על חריצות היתר שלו, וויל הוא נער מוזר וחולמני, ולפעמים פשוט יש כאלה. הם לא ידעו מה יעשה כשיגדל, אבל זה גם לא הטריד אותם יותר מידי.
לכן הנערים גם לא התפלאו על השינוי המסויים שחל בוויל. המורה לעומת זאת, או סמיתי הזקן, כפי שקראו לו כל שאר בני העיירה שם לב היטב לשינוי. וויל הישן היה טיפוס דוחה ומגעיל, חסר כבוד לאנשים הבוגרים ממנו. הא חשב שאם הוא כבר קרא כמה ספרים יותר ממנו, ''ואז מה אם הוא קרא יותר ממני,'' נהג סמיתי לנהום בפאב, בחברתו של סקוטי הנפח. ''אז מה אם הוא יודע את טוקידידס והרודוטוס בעל-פה? מה הוא חושב לעצמו? שרק משום כך הוא יכול להעיר לי הערות פוגעניות נוכח כל הכיתה?''
סקוטי היה מהנהן בכובד ראש. הוא לא חיבב את אביו של וויל, שהיה שופט, ומידי פעם התערב בקביעת המחירים של סקוטי, וטען שהם גבוהים מידי. ''אתה צודק,'' היה מהמהם סקוטי, וחוכך את ידיו אדירות הכוח זו בזו, ''אין לו כבוד למסורת. אין לו כבוד לזקנים ממנו, וקשה למצוא מגרעת חמורה מכך בנער צעיר.''
אבל סמיתי לא הצליח להבין את השוני הזה. ווויל היה יושב בכיתה מן הבוקר, ועד החשיכה ממש, וכותב לעצמו. המתרחש בכיתה כמעט לא עניין אותו, ומבטו החולמני היה יוצא לפעמים את החדר, כאילו יצא לטיול ממש על כנפי דמיונו, אך עד מהרה היה חוזר, וממשיך לכתוב במרץ.
''אני לא מבין מה קרה לו,'' אמר סמיתי לסקוטי אחרי כמה ימים.
''כן, שמעתי אותך, אם לא הייתי מכיר אותך, הייתי חושב שהתאהבת בנער, למה אתה חושב עליו כל-כך הרבה? בעצם, עכשיו אני נזכר איך אשתך נראית.''
סמיתי הסמיק, מעטים האנשים שהעזו לאמר דבר מה על צליעתה של אשתו, או על מזגה הרע. הוא החליט שלא לדבר עוד עם סקוטי על וויל לעולם.
ואולם אפונה, ששכנה בגופו של וויל, וניצלה את כוח זרועותי המתבגרות לכתיבה מאומצת כל-כך, לא הייתה מודעת לשיחה הזאת, או לחוסר ההתעניינות בשינוי שחל בוויל אצל כל שאר בני העיירה, כולל הוריו של וויל, ששמחו על השקט הפתאומי. היא הכירה רק את החריקה הקלה של הציפורן על הדף, של עוד ועוד מלים נכתבות. ואת השלווה נפלאה, והשקטה יותר, של עוד ועוד מלים נקראות.
היא חששה מן המפגש המתקרב עם וויל, שישים קץ לחירות החדשה שלה, אך היא הכירה את מגבלות הקסם, ויש דברים שפשוט אסור לשחק איתם יותר מידי. יש גבולות שאסור לעבור.
''סליחה,'' אמר וויל בליל הקיץ, ליל ירח מלא שצבע את פניו הנעריים בזיו חדש של בגרות, אחרי שהחליפו גופות, אחרי שנחו מעט.
''למה אתה מבקש ממני סליחה?'' שאלה אפונה, וגילתה שדבר מה השתנה גם בקולה שלה.
''כי הבנתי.''
''מה?''
''איך זה להיות פיה. זה לא כל-כך נפלא כמו שחשבתי.''
''תודה.''
''על מה?''
''תראה מה יש לך בידיים.''
''אה, אמר וויל במבוכה, ואז שם לב שבידיו מונחים כמה ניירות. לאור הירח הוא התחיל לקרוא את הדפים שפתיו נעות: ''וכעת...''
אפונה הביטה בו בעודו קורא, ממתינה במתח למוצא פיו.
''זה הדבר היפה ביותר שקראתי מעולם.'' הוא אמר אחרי כמה דקות של קריאה עצורת נשימה, ''אני לא ידעתי שאפשר במילים...''
אפונה הסמיקה מאוד, ואת זה וויל ראה גם לאור הירח.
''אני רוצה להציל אותך.''
''מה?'' היא אמרה ומבוכה חדשה נוספה על מבוכתה הקודמת.
''אני רוצה, באמת. תכננתי לעבור לעיר הגדולה, את מסכימה לבוא אתי, בואי אתי, בבקשה...''
''אם אתה מבקש כל-כך יפה...''
''כן. תראי אני עוד קצת צעיר, אבל עוד שש שנים, בשחר שאחרי ליל הקיץ, אני אחכה לך פה, על הגשר. מסכימה?''
''כן.''
''אז עוד שש שנים, לא תשכחי, עד אז אני אחסוך לנו קצת כסף. אי אפשר לחיות בעיר הגדולה בלי כסף...''
''בסדר.''
''רגע, אז לא תשכחי.''
אפונה חייכה.
''למה את צוחקת, מה, מה אמרתי.''
''לא כלום, סתם נזכרתי בבדיחה. אל תדאג אהיה פה בשחר הראשון בשבילך, אם רק תיקח אותי מכאן.''
''אז קבענו.'' אמר וויל, והלך בהליכתו השקולה והמרחפת בחזרה אל העיירה.
אפונה ריחפה בצעדי מחול במעלה הגבעה, מטופפת ברגליה כפי שלא רקדה מעולם. היא הציעה את משכבה על הדשא הרך שתחת עץ האלון, מוכנה לתנומה קלה, כמה דקות לא יותר. אם היא רוצה ששש שנים יעברו בלילה אחד, היא צריכה לרקוד כמו פייה, תחת אור הירח כל הלילה, פעם אחת ודי.
בשעת שחר, כשאור קסום שפוך על הדשאים, פיהקה אפונה ריחנית, התמתחה, ונישקה את טיפות הטל שעל הפרחים בפעם האחרונה. השמש זרחה עליה כשירדה אל הגשר.
|
|
|
|
|
איותי לילה (חדש)
פז יום שני, 16/07/2007, שעה 16:13
היא הניחה את המלחם, נזהרת לכבות אותו, להניח אותו רחוק מהעץ, רחוק ממנה, ולא ליד שום דבר שעלול לגרום שריפה בסדר גודל כזה או אחר. היא הרגישה דביקה מזיעה, נזקקה נואשות למקלחת, אבל ידעה שאם תרשה לעצמה לעצור עכשיו תבלה עוד לילה על הרצפה. היא התבוננה בקרשים המונחים לרגליה ובדפים המפוזרים בחדר. חלומותיך טובעים בים של לאה גולדברג? לא, היא די בטוחה שכבר שרפה אותו לתוך מסגרת העץ – כן, ממש למראשותיה, בכתב יד רועד, כנראה שכתבה אותו ממש בהתחלה, כשעוד ניסתה להתרגל למלחם. עוד משהו של דאגלאס אדאמס, אולי? ובעצם כבר עכשיו היא מתגרה בגורלה, עם כל פיסות היקומים המסויטים שיצר שחרוטות על מיטתה. היא מתבוננת בקרש, מעבירה את אצבעותיה על הפצעים השרופים שממלאים אותו, מעשה ידיה להתפאר. היא די בטוחה שכשתרכיב את המיטה בחזרה, הוא יהיה אחד הקרשים הגבוהים, החשופים למגע ידיה המגששות בלילה, בחושך. ולפתע היא יודעת מה היה חסר לה כל הזמן הזה, מה הציטוט לו היא זקוקה על מיטתה, במקום מרכזי ובולט – חלום ליל קיץ, כמובן. פאק, אולי, או משהו של הלנה. תמיד אהבה את הלנה... היא עוברת בעיני רוחה על המחזה, שלמדה בעל פה עוד בהיותה ילדה – סתם, במקרה, כל המילים נתפסו בזוויות מוחה ונותרו בו, מילים שרק עם השנים למדה לפענח ולהבין.
כשהמיטה מחוברת שוב, העץ הבהיר רווי בציטוטים האהובים עליה מהספרים האהובים עליה וממש במרכז, מעל ראשה בדיוק, מתנוסס לו הציטוט הנבחר.
If we shadows have offended
Think but this (and all is mended)
That you have but slumber’d here,
While these visions did appear.
כן, היא חושבת לעצמה. זה מצוין ללילות הסיוטים. מסר מרגיע בקצות האצבעות כשתתעורר מתנשמת, לופתת בעווית את העץ המת ממנו מורכב כן העינויים שלה.
באותו הלילה, רחוצה ונקייה, עוטה פיג'מה חדשה מבד רך במיוחד, מותשת לבסוף, היא מניחה לעצמה ליפול אל תוך מיטה שונה – כך, מוקפת יופי וחכמה, פיסות של יצירות מופת, וודאי תוכל לישון, סוף סוף. לישון, אולי לחלום... לא, לא לחלום, היא מעוררת את עצמה, מסרבת להיסחף עם הציטוט. הוא לא ברשימה הבטוחה שלה. אין לו מקום כאן, עכשיו. היא מכבה את האור ומגששת אחר עולם לברוח אליו הלילה. בחיוך עייף, היא שולחת את מחשבותיה לרעות בבטחה לצד אדמונד דאנטס, אהוב נעוריה, ומניחה לעצמה להירדם.
כשהכרתה נשמטת אל האינסוף, מילותיו של שייקספיר מתעוררות לחיים למראשותיה. הן לא זוהרות, לא מפיצות חום, או קור, או אור אפל, אך הן חיות, פועמות בקיומן הבשרני, בכתב היד המעוגל, העקום. אחת אחת האותיות נושרות על ריסיה. גופה הישן מפסיק להסתובב ולהתהפך, רוגע ננסך באבריה והיא נמה במתיקות שלא ידעה מאז אותם לילות, מזמן, עוד לפני שידעה לקרוא, כשהדף נגד חלומות רעים מספר הלילה טוב היה מונח מתחת לכרית שלה, ואביה היה מספר לה, תחילה על נפתלי מהספר, ואז על ילדותו שלו בארץ רחוקה, ולפעמים על עולמות אחרים, עד שהיתה נרדמת. עם בוקר, האותיות נענות ללטיפת השמש וזוחלות בחזרה למקומן. היא מתעוררת משינה נטולת סיוטים בפעם הראשונה זה עשר שנים.
''כן, זה עבד מצוין.'' היא מדווחת בהפתעת מה לתוך הטלפון ומתארת חלום קליל, מרפרף, על הרוזן ממונטה כריסטו, לפני הכלא, כשהכל עוד היה טוב ואדמונד היה מאושר באמת. וזהו, זה כל מה שחלמה הלילה? כן, למה, מה עוד היתה אמורה לחלום?
את הלילה הבא היא מבלה בין דפיו של הרוח בערבי הנחל. בזה שאחריו היא טובעת במילותיה של לאה גולדברג, דפיקות ליבה מתאימות עצמן למקצבי השירים. בזה אחר זה היא מבקרת בספרים שעל ספרייתה, ואז בספרים שתמיד רצתה להשיג. היא מסתובבת לה ברקע, מתבוננת בדמויות והנופים ששלהבו את דמיונה, מוחה משלים את הפרטים אותם לא הזכירו הסופרים בלהיטותם לטוות את העלילה – הצבע הסדוק של בית אחד, הוילון המתנופף בחלונו של אחר, גינת חבצלות קטנה בשולי רחוב צדדי. החלומות שקטים תמיד – ללא פחד, ללא קול. מסודרים והגיוניים כמו סיפור. כשמדי פעם היא מתגעגעת לחלומותיה הכאוטיים, הצבעוניים, הרועשים ונטולי העלילה, היא פורשת את שמיכת הפוך שלה על הרצפה, מתעטפת בה וישנה מחוץ לטווח המילים המגוננות בהן הקיפה את עצמה. באחד הלילות האלה כמעט התעוררה לגלות את האותיות שנשרו על המזרון, רק במזל הן הספיקו לשוב למקומן בזמן, ואם סטו מעט מהנקודה המדויקת בה חרטה אותן, היא לא שמה לב. לילה אחד בחברת סיוטיה הישנים מספיק לה בדרך כלל. היא שבה ונמלטת אל חופי הספרות המוגנים.
את בסדר, שואל אותה מישהו. כן, תודה, היא עונה אוטומטית, נתמכת עדיין בגדר לתוכה מעדה. גדר פשוטה, לבנה, לא מובחנת בשום צורה מהעולם סביבה, מאינספור גדרות שזהות לה בדיוק, דהויה, כמו היום הזה שאור השמש בו נדמה אפל, כמו השמים שהתכלת הבוהק שלהם הוא על גבול האפור. שוב חלמה בהקיץ, מוחה נמלט משממת המציאות המתמוססת סביבה. אצבעותיה נעות מעצמן, מחפשות את הכיתוב על הגדר אך לא מוצאות אותו. היא מחפשת את האנרגיה להתרומם, להתיישר, להמשיך ללכת, אבל מרגישה מרוקנת. מוזר לה שלמרות שהיא ישנה יותר מתמיד, וטוב מאי פעם, היא עייפה כל הזמן. נדמה לה לפעמים שהשגרה מאכלת אותה אט אט, כל יום שזוחל ועובר מוחלף ביום נוסף שזהה לו בדיוק. איפה כאן הפואנטה, היא תוהה. מה המטרה של כל זה. מתי תתחיל העלילה של חייה, או אולי היא כבר היתה ונגמרה והיא אפילו לא שמה לב?
שוכבת על הדשא בשמש לצידה של אן שרלי, אן פונה אליה לפתע, וצוחקת. הצחוק מבעבע משפתיה באיטיות מהוססת, כאילו אין התאמה מושלמת בין הקול והתמונה. האפקט שנוצר מסיח את דעתה כל כך שהיא לא מבחינה בכך שאן מודעת אליה, או בהופעה של צלילים בחלומותיה, גם לא כשהיא מתעוררת. בארוחת בוקר מאוחרת בבית הקפה השכונתי, אלה נועצת בה מבט מוזר כשהיא מזמינה שוקו. היא מושכת בכתפיה.
''מה? אני לא שותה קפה.''
''ממתי?''
''זה... מפריע לי לישון.'' היא ממלמלת, מודעת לפתע לעיגולים הכהים מסביב לעיניה, לפיהוקים שהיא מנסה להחניק ללא הצלחה.
''את לא ישנה? לא סיפרת לי את זה.''
''לא, אני ישנה. אני ישנה מצוין! באמת.''
''אולי כדאי שאני אבדוק את המיטה שלך. ליתר ביטחון.'' מציעה אלה.
''לא. לא, זה בסדר. אני ישנה בסדר. אל תדאגי.'' פתאום עולה בה דחף לשאול על החלומות, על הקולות שנוספו להם לפתע. על הדמויות שמבחינות בה. על העלילות שמתפתלות לאפיקים חדשים, מרחיבות את העולמות שנגלו לה בספרים לא רק לאירועים שנזכרו בהם כבדרך אגב אך מעולם לא פורטו, אלא גם לאירועים שלא נרמזו אפילו בספרים כפי שקראה אותם.
''את בטוחה? אולי היא צריכה כמה תיקונים. זו לא בעיה.''
וכמו שעלו, השאלות מתות בתוכה, הפחד לאבד את השינה המושלמת שמצאה סוף סוף, אחרי כל השנים האלה, הפחד לחזור שוב למעגל הסיוטים, האימה ונדודי השינה, חזק יותר מכל סקרנות שהיא.
הבנות במשרד העירו לה כמה פעמים שהיא נראית עייפה, מתעלמות מהנטייה הגוברת שלה לאיחורים. היא ישנה כל יום קצת יותר, הולכת לישון קצת יותר מוקדם, האותיות מבלות עוד כמה שניות, עוד כמה דקות דבוקות לעפעפיה וריסיה, יונקות את הסיוטים האלימים ממנה והלאה, עולמותיה הספרותיים הופכים מוגדרים יותר, מפורטים יותר, בטוחים יותר, צבעוניים וחיים כל כך שהיא מתקשה להינתק מהם עם בוקר.
כבר חודשים שלא הרשתה לעצמה לחלום באמת, מחוץ למיטתה, שהיא כמובן לא מניחה לאיש לחלוק עימה. טעמם של חלומות טבעיים, שמקורם במוחה היא, כמעט ונשכח ממנה. ההתפוגגות שלהם עם שחר, ברגע שבין שינה וערות, מרקמם המקוטע והעל-זמני, האופן בו שיקפו פיסות מחייה בצורה אקראית, מעוותת, ביזארית ומופלאה – כל אלה נמוגו ממנה, והזיכרון היחיד שלה מהזמנים שקדמו למיטה הוא האימה הטהורה של הסיוטים. היא לא עונה לטלפונים של אלה המודאגת, שמשאירה לה הודעות דחופות יותר ויותר. ''את בטוחה שאת נזהרת? שהכל בסדר? אולי תבואי לישון אצלי עוד לילה, נראה מה מצבך, נמצא לך פיתרון אחר?'' היא מאזינה להודעות בשעת לילה מאוחרת, מחייכת בעייפות, שוכבת לישון, שוכחת בבוקר שהתכוונה לעשות משהו. אומרת לעצמה שהלילה ההוא, ליל אמצע הקיץ במיטתה של אלה, כשהתהפכה והתהפכה בניסיון להירדם בעוד אלה יושבת לצידה ומתבוננת בה, מאבחנת אותה, המעבר מערות לשינה שהיה לא מורגש, ההתעוררות הפתאומית למצוא את שרידי החלומות שלה נמוגים מהעיניים של אדם אחר... הלילה ההוא, תוצר של עייפות כרונית ומוח רדוף, לא באמת היה יוצא דופן בשום צורה. הפיתרון שהזתה לה אלה עבד כי היא רצתה להאמין בו, אין בזה שום דבר משונה, תרופות אליל ודמה עובדות כל הזמן, הדבר האחרון שהיא צריכה לעשות זה לפקפק במשהו שעובד, הרי כל כך הרבה זמן לא רדפו אותה אותם ביעותי לילה משונים ואם זה עובד למה לשאול שאלות?
''את מתחמקת ממני.'' אלה ניצבת בפתח דלתה בג'ינס מרופט ששוליו בלויים, יחפה, זוג סנדלים ביד, ותרמיל שמבצבצות ממנו עטיפות ריקות של שוקולדים. גם עכשיו, אחרי שסיפרה לה על שורשיה כבת לשושלת צועניות מסתורית, או מה שזה לא היה עליו ניסתה להתוודות אז, אחרי שמצאה אותה בוכה על סף ביתה בעקבות סיוט רע במיוחד, היא פשוט לא מסוגלת לראות את זה. מבלי שהשתנתה אפילו קצת מאז התיכון, היא נראית עדיין בגיל העשרה, יותר קיבוצניקית שברחה לעיר הגדולה מאשר מכשפה מהאגדות, מה בעצם יש לה להציע?
''אני לא מתחמקת ממך, אני פשוט נורא עסוקה. העומס בעבודה...''
לפתע, ידיה של אלה מונחות על פניה, האגודלים על העיניים שנעצמו באינסטינקט. היא מרגישה לחץ קל, הולך ומתגבר, על עפעפיה.
''תפסיקי,'' היא מתחננת, אך לא מסוגלת להתנגד.
''פעם היית מספרת לי הכל.''
''אני לא מסתירה ממך שום דבר.''
''את החלומות שלך.''
''אני כבר לא חולמת. את אמורה לדעת את זה.'' היא נסוגה, ואלה מניחה לידיה ליפול לצידי גופה. ''תראי, אני בדיוק בדרך החוצה, אני אדבר איתך פעם אחרת, טוב?'' היא יוצאת, נועלת את הדלת ועולה במדרגות אל הרחוב. צעדיה קלילים כל כך שכמעט ונדמה שהיא מרחפת. אלה מתבוננת בה בהרהור.
ואז ערב אחד, בשובה הביתה, אלה יושבת על מיטתה, מגרדת בציפורנה את האותיות מתוך העץ – האותיות החרוטות בעץ, שהיא שרפה לתוכו בעצמה, שהיא יודעת שלא יכולות, פשוט לא יכולות להתקלף ממנו בצורה כזו.
''מה את עושה?''
אלה מתבוננת בה. אלה, שמכל העולם המהוה לבדה נותרה מוגדרת, מאופיינת, חיונית, יושבת על המיטה ברגליים משוכלות, ממוללת אותיות תועות בין אצבעותיה ומנגבת אותן בהיסח דעת על הסדין, מותירה בו מריחות לחות של שאריות דמיון.
''אני? רק קפצתי להחזיר לך את החלומות שלך.'' היא מחייכת. ''אף פעם לא כדאי להשתמש בשייקספיר בלחשים. אלה מילים מאוד טעונות, אחרי כל הזמן הזה. את לא יכולה לדעת לאן הן ייקחו אותך.'' היא מרימה מסור שמונח לצידה על המיטה, מגישה אותו קדימה בשתי ידיה, כמינחה. ''אה, והרשיתי לעצמי להזמין לך מיטה חדשה. עץ מלא, דובדבן, יפהפייה. נתחשבן כבר בהזדמנות.''
|
|
|
|
|
החלום השלישי (חדש)
סופת חול יום שלישי, 17/07/2007, שעה 6:08
החלום השלישי
-------
החלום הופיע בעיקר בלילות קיץ חמים, או כשנרדמתי בקרבת מכונות זמן- כלומר, מאז ההתחממות הגדולה של 37' ומאז שעברתי למגורי-אנשי הקבע באחד מבסיסי משמר הזמן, הוא הופיע כמעט כל לילה.
מקירות המסדרון החשוך בלטו זרועות מתכת דקות- כנראה גלאי-חום חדשניים במיוחד- שהסתובבו אחרי כשהתקדמתי לכיוון החדר בקצה.
היתה לי בחילה נוראית, והכל נראה מטושטש ומעורפל- לא בגלל שזה היה חלום, אלא כאילו היתה זו הולוגרמה ולא חפצים אמיתיים.
הסדקים בקיר נסגרו ונפתחו שוב, רגל של כיסא נעלמה, ואז חזרה והופיעה, הרצפה עצמה לא היתה יציבה.
לרגע היה נדמה לי שראיתי הבזק אור אדום מאחורי- ואז לפניו- לשמאלי-לימיני- ראיתי שמיקום הזרועות לאורך הקירות משתנה גם כן כל כמה שניות.
הדבר הקבוע היחיד במסדרון היה ריחו המר-מלוח של האוויר הדחוס, ריח של ים ודגים רקובים.
כיום, אחרי ששירתתי ביחידה כבר עשר שנים, אני יודע שמה שראיתי הוא בעצם תיאור די מדויק של-
לא. זה רק חלום.
מווסת-הזמן המאולתר שלי נתקע, והמכונה שבניתי, בלתי-חוקית כמובן, שלחה אותי לזמן לא-מזוהה, ולא בטוח שתוכל להחזיר אותי.
שמעתי קולות גבריים מחדר סמוך. המבנה כולו היה מוגן ע''י אמצעים טכנולוגיים מתקדמים- אולי זהו בסיס צבאי, והם יוכלו לעזור לי.
''אני-'' התחיל גבר אפור- שיער שכיוון כלי שחור מוארך, דמוי-חלילית, לעבר ערמת ארגזים צדו השני של המחסן.
''תתרחק מהילד, ואז נדבר'' צעק אדם נוסף, שאת פניו לא יכולתי לראות, שהסתתר מאחורי הארגזים, ליד דלת פלדה קטנה בקצה המחסן.
''הילד כבר כאן?'' האיש הסתובב לעברי, על פניו הבעה הדומה יותר להקלה מאשר להפתעה, והנמיך את הכלי דמוי-החלילית.
''אני לא מתכוון לפגו-'' הבזק של אור אדום מכיוון הארגזים, ולפני שהגבר אפור השיער הספיק להנמיך את כלי הנשק, הוא התמוטט ונפל על הרצפה לידי.
''ילד? אתה בסדר? אתה-'' הגבר השני יצא מבין הארגזים, רץ לעברי ונעצר ליד הגופה.
''לא. זה לא קורה.'' פיו נפער באימה. הוא הביט בי, ואז בגבר שכנראה גסס, ושוב בי, ושוב בגבר, שניסה למלמל משהו לפני שעיניו נעצמו וראשו נשמט הצידה.
''אתה יכול לעזור לי? אני קפצתי...במכונה ביתית...אני לא יודע איפה אני, או איך לחזור לזמן שלי'' משכתי בשרוולו כדי להוציא אותו מההלם אליו נראה שנכנס.
''תלבש את זה ילד, יש לנו עוד עשר שניו-'' הוא הספיק לתת לי מווסת-זמן משוכלל יותר מכל מווסת שראיתי אי-פעם, ואז נעלם.
לפני שהספקתי להסתכל על הגופה כראוי, הכל סביבי היטשטש והשחיר, והתעוררתי.
השעון המעורר בישר בשמחה, ובעזרת ספרות אדומות תלת-מימדיות, שהשעה חמש אפס-אפס.
בוקר בא, לעבודה.
מה שצריך לקרות, קרה. משל''ק, בקיצור.
המתמטיקאים באוניברסיטאות יגידו לכם את אותו הדבר, רק בעזרת נוסחאות מסובכות שרק מי שלמד הנדסת-זמן לתואר שני יבין.
זה, על רגל אחת, החוק בנוגע למסעות בזמן- או לפחות מסעות לעבר.
לגבי העתיד המדענים חלוקים בדיעותיהם בינתיים- האם ברגע שביקרת בעתיד ושינית משהו, הוא הופך לחלק מהעבר? אולי לא?
אבל לגבי העבר אני רק יכול לומר שחבל על כל המאמץ שהשקיעו בספרי המדע הבדיוני של פעם בפתירת פרדוקס-הסבתא. לא תוכל להרוג אותה בילדותה, לא משנה כמה אתה כועס עליה על שלא הזכירה אותך בצוואה.
משל''ק. קל כמו להאמין באלוהים.
כמה חוקרים קצבו קפיצה של עשרים דקות למאה השבע-עשרה, כדי לראות את ניוטון בפעולה- כלומר יושב וחושב. הם הפעילו שבבי-היעלמות והסתתרו בין ענפי העץ שתחתיו ניוטון ישב כדי לא להפריע לאדם הדגול והנעלה הזה לחשוב מחשבות דגולות ונעלות עוד יותר.
אחד מהם התעטש.
ענף רעד.
תפוח נפל.
ההמשך ידוע.
זה לא אומר שלכל אדם היה אישור לערוך קפיצות בזמן. הקפיצות היו מסוכנות פיזית ונפשית, וזה עוד בלי לקחת בחשבון את הקפיצות הבודדות שנערכו לעתיד, שעד השנים האחרונות הסתיימו לרוב במוות.
המסע-בזמן הותר לפי חוק רק לצורכי תצפיות-מחקר (החייזרים לא הביאו את אדם וחווה לכדור הארץ, בדוק) וכאמצעי הרתעה צבאי.
נכנסתי לאולם המכונות הראשי של היחידה לאיתור והצלה, וכמה אנשי צוות מיהרו לעברי.
''בדיוק התכוונו לקרוא לך בשבב הקשר. הגלאים הרגע איתרו קפיצה בת-עשר שנים שהחלה לפני דקה ועשרים, ועדיין לא הגיע ליעדה.''
''כל-כך ארוכה? לעבר הרחוק?''
''לעתיד הקרוב''
הזמן די דומה למערכת תת-קרקעית של מנהרות או מבוכים מפותלים .
עד המאה שעברה, התקדמנו רק בכיוון אחד – אך עכשיו גילינו שאין סיבה שלא נחזור אחורה מדי פעם, או אפילו נקדח בקירות המנהרה כדי לפעור פתחים- ''קיצורי דרך''- למנהרות אחרות.
עכשיו מישהו כנראה קפץ לעתיד ו''עבר'' דרך המנהרה שלנו לפני שהתתקדם לעתיד..
''סעיד גם יוצא?''
''לא, אתה יוצא לבד. סעיד רק הרגע חזר ממשימה בעתיד, מעולף, ואנחנו חייבים לשלוח אותו למרפאה, ואז לתחקיר ולמחיקת-זיכרון. אתה יודע שאתה היחיד חוץ ממנו שיכול לשרוד קפיצות לעתיד. קדימה. תתארגן.''
''אתם יודעים מי זה?''
''לפי המאסה, הגובה, ומהירות-הקפיצה, כנראה איזה ילד חכמולוג. אם כי הוא יכול להיות חבר צעיר במיוחד בארגון טרור. אם לא נחזיר אותו לכאן וניתן לו טיפול רפואי הוא יחזור לזמן שלו מת.''
אף אדם שלא קיבל אישור ממשלתי לא ינסה לעבור על החוק ולבנות מטען-נפץ ביתי או מכונת זמן-ביתית, אלא אם כן הוא חבר בארגון טרור, פושע, או נמצא מתחת לגיל שמונה-עשרה.
תתפלאו כמה דברים לא-חוקיים אפשר למצוא באתרי ''עשה זאת בעצמך''- איך לגדל מריחואנה בעציצים על אדן החלון, איך להרכיב פצצות, ו- איך לבנות מכונות זמן ביתיות.
זה באמת היה כמו סמים. היה קל להשיג אחת ולהשתמש בה- אבל הכיף היה עלול להיגמר בנזק מוחי וגופני בלתי-הפיך.
''רק ילד אחד?''
''רק אחד. קח איתך עוד מווסת-זמן, תדחף 'תו לילד בכעזרת כוח השכנוע או כוח הזרוע, ותחזרו לכאן. נטפל בו, נמחק לו ת'זיכרון ונחזיר אותו לזמן שלו. זה לא אמור להיות קשה. אנחנו קוצבים לשלושים וחמש דקות''
''עוד עשר שניות לקפיצה, עשר, תשע, שמונה....'' בישר קול נשי מתכתי.
המכונה עצמה לא היתה גדולה יותר מקופסת נעליים ואת מירב האולם תפסו מספר רב של מכשירי-כיוון ושיפור, צגים שהריצו נוסחאות ומשפטים שהיו ברורים רק למי שלמד הנדסת-זמן לתואר שני, ואנשי צוות שתמיד התרוצצו לאנשהו.
צוות עזרה ראשונה עמד ליד מתחנות הקפיצה טיפל בסעיד. היה לו את הוותק הגדול ביותר בקפיצות לעתיד, לא שהוא זכר מהן משהו- מחקו לנו את הזיכרון אחרי קפיצות כאלה, כדי שלא נשתמש במידע לרעה וניעזר בו כדי להשקיע במניות בבורסה, או נמכור אותו למדינות זרות, או-הגרוע מכל- לעיתונאים.
''שתיים, אחת...'' האצה פתאומית בקצב פעימות הלב, כמו לפני נפילה חדה ברכבת הרים, ואז חושך. שום אורות מהבהבים, או מנהרת-זמן סגולה כמו שהראו בסרטים של פעם. כמה שניות או דקות של מעבר, דופק מהיר, והוקפצתי אל תחתיתה של גבעה מיוערת שהשקיפה על מבנה בטון מוקף גדר תייל שאליה הוצמדו ברווחים קבועים של שלושה מטרים חיישני תנועה ומקריני לייזר.
הפרטים היו מטושטשים- העצים השירו וגידלו עלים בו-זמנית, בורות הופיעו ונעלמו בקרקע- אופייני לעתיד, בו הפרטים עדיין לא קבועים ומקובעים.
הם יכלו להקפיץ אותי לזמן של עשר שניות לפני שהילד אמור להופיע, אז למה הם לא יכלו לגרום לי להופיע מעבר לגדר הזאת?
''ילד, אל תתקרב לשם, תחזור הנה!''
הילד הופיע מעברה השני של הגדר, שהייתה- לפי השלט שנגלה לעיני כשרצתי לעברה- חשמלית.
הוא כנראה לא שמע אותי, והתקדם לעבר הבית- מציץ לעבר שעון-יד מוזר כל כמה שניות.
''תחזור-'' לא היה טעם, הילד כנראה הגיע מהעבר שלי ולכן אני הייתי חלק מטושטש מהעתיד עבורו, בדיוק כמו שהעלים הנעלמים והבורות המשתנים בקרקע היו בשבילי.
הוא לא יכל לשמוע אותי ממרחק כה גדול, ועוד כשהייתי בתנועה.
לא היססתי לירות כמה מטחי לייזר במתקן זיהוי-קרנית שהיה קבוע בשער אחורי, למרות שידעתי שזה יפעיל את האזעקה ואולי גם את מקריני הלייזר. לא היה לי זמן לבזבז.
מיהרתי פנימה, מתחמק ממטחי האור האדום שנורו לעברי מהמקרנים שעל הגדרות.
היה פער של כמה שניות מהרגע בו מקריני הלייזר כיוונו אלי את זרועותיהם ועד הרגע בו העיניות ירו.
חלקם נעלמו במהלך הפער הזה, וכאשר שבו והופיעו במרחק כמה סנטים ממיקומם הקודם, הם היו צריכים להתכוונן למיקומי החדש, וחוזר חלילה, מה שסייע לי להתחמק מהם.
המבנה שלפי גודלו יועד למגורים, היה שמור כמו בסיס צבאי- חיישני-חום על הקירות, מקריני לייזר, קירות עבים, חסינים כמעט לכל דבר- ונראה מוכר משום מה.
יריתי בכל מנעול וגלאי שהצלחתי לזהות, ושוב חוסר-היציבות של הפרטים הצילה אותי.
רק לדמות ציבורית חשובה או לחבר בארגון טרור או פשע כלשהו יש סיבה לבצר את ביתםבאמצעים כאלה.
אנשים כאלה לא יהיו סלחניים אפילו כלפי ילד שהגיע לשם ב''טעות''.
כשעליתי במדרגות- יותר נכון, לחצתי על מתג והן עלו מעצמן כמו במרכז קניות-שמעתי רעש מכיוון חדר השינה וכשנכנסתי הספקתי לראות אדם ממהר לרדת במדרגות-סתרים שהופיעו מאחורי ארון ספרים שכבר החל לחזור למקומו בקיר.
צגי-אבטחה היו קבועים בקיר ליד מיטתו, ושידרו לו כל דבר שנעשה ברחבי הבית. כלומר, הוא ידע שאני קשור לצבא, ושהילד הגיע- ובכל זאת לא ניתק את מערך האבטחה.
''חכה, אני מיחידת משמר ה-'' הוצאתי את התג מכיסי כדי להראות לו, אולי המדים שונים בזמנו- אבל הוא שלח בו מבט חטוף ומיהר למטה.
מיהרתי אחריו, נדחק מבעד לדלת רגע לפני שחזרה למקומה.
המדרגות ירדו לעבר דלת ברזל שנפתחה אל מחסן מלא ערמות-ארגזים. התכופפתי ליד הדלת, מאחורי אחת הערמות, וראיתי שהגבר נעצר והסתובב לעברי. הדלת שמאחוריו נפתחה לעבר מסדרון אפלולי שממנו הגיעו קולות-פיצוץ ויריות.
''אני יודע שהגיע לכאן ילד מזמן אחר, ואני רוצה להחזיר אותו הביתה.
הוא מהעבר ואם הוא לא יקבל טיפול רפואי לפני שיחזור לזמן שלו, הוא ימות.''
''אני לא קשור לילד. אני בסך הכל איש זקן שנבהל מאוד כשראה שפרצו לבית שלו.''
נורת פלורסנט עמומה הטילה אור על שיערו האפור ועל ידו שהחזיקה חפץ מוארך
שהיה כנראה סוג של כלי-נשק חדשני.
''אנשים זקנים לא גרים במבצר. והם לא מכוונים כלי נשק לעבר אנשי צבא''
''אני-'' הוא כיוון את כלי-הנשק לעברי , ונראה שהוא מהסס לירות.
הילד הופיע במסדרון מעבר לגבו של האיש, וקרס על הרצפה, ליד אחד הקירות המשתנים. נראה שהוא כבר סובל מהשלכות המסע לעתיד.
לרגע הביט לעברי- יצרו קשר עם עיניי - ונזכרתי.
''תתרחק מהילד, ואז נדבר'' כלי הנשק עדיין מכוון קדימה- לא יכולתי להסתכן- יריתי בו כמה מטחי לייזר קצרים. הוא קרס על רצפת הבטון שליד הדלת.
''הילד כבר כאן?'' האיש הסתובב לעברו עם כלי הנשק עדיין מכוון לגובה החזה.
''אני לא מתכוון לפגו-'' לא יכולתי להסתכן- למרות שידעתי שאם אני כאן זה אומר שהילד יהיה בסדר, הרי הפרדוקס לא אפשרי- ויריתי כמה מטחי לייזר קצרים בעורפו.
הגבר אפור השיער התמוטט ונפל על הרצפה ליד הילד.
''ילד? אתה בסדר? אתה-'' יצאתי ממחבואי ומיהרתי לעברם, בעודי מעביר את מבטי על הילד ואז על הגבר ששכב מוטל על הרצפה ותאורת הפלורסנט העמומה-למחצית האירה כעת את פניו.
''אל תעשה את...'' הוא ניסה למלמל כמה משפטים לפני שעיניו נעצמו וראשו נשמט.
זה לא הגיוני. לא יכול להיות. כנראה השהייה בעתיד השפיעה עלי קשה משחשבתי.
לא הצלחתי להתרכז במה שהילד אומר, ונזכרתי לתת לו את מווסת הזמן השני עשר שניות לפני שהיה מאוחר מידי.
''אל תמחקו את...אל...'' רופא ושתי אחיות רכנו מעלי ומעל הילד. ואחות נוספת כבר החלה לגרור אותה הצידה.
''מה? מה הוא אומר?''
''נראה לי שהוא לא רוצה שימחקו לו את הזיכרון מהקפיצה''
''אולי הוא ראה שם את המספרים המנצחים בלוטו.''
''הילד...אל...''
''בואו, בנות, נפנה אותו מכאן''
''שמת לב לילד? זה ממש-''
''לא משנה מה זה. שניהם לא ייזכרו שום דבר.''
''שניהם? הרי זה בעצם-''
''מחלקת תחקירים יחליטו מה זה.
תעזרו לי להביא אותו למרפאה.'' דקירה קטנה בזרוע.
לא התעלפתי, ולכן הם עזרו לי לאבד את הכרתי.
הם תחקרו אותי במשך שלושה ימים. השוואת ד.נ.א פשוטה אימתה חלק מהסיפור שלי, אבל לא היתה שום דרך לבדוק את החלק השני.
''יש לך הסבר למה שקרה?''
''איך אני אזכור את זה, אם מחקתם לי את הזיכרון לפני שהחזרתם אותי?''
''אבל אתה טוען שמההתחלה המקום נראה לך מוכר. זה אומר שכן זכרת משהו.''
''כשהייתי צעיר יותר התעסקתי עם דברים כאלה- אני יודע שזה לא חוקי-אבל כל מה שנשאר לי זה רק...חלום שמופיע מידי פעם, בעיקר בתקופה הזאת של השנה.''
''אז אתה מודה שביצעת קפיצות בלתי-חוקיות בעברך?'' טיפש. עדיף שלא הייתי אומר אף מילה.
הרי להודות בפני חוקרי יחידת-הזמן שביצעת קפיצות לא-חוקיות זה בערך כמו להודות שסחרת בסמים לא-חוקיים או רצחת מישהו.
''אתה מודה ששיקרת בתחקיר הראשוני שנערך לך עם גיוסך?''
''אתה מודה שייתכן שהרגת מישהו, ועוד מהעתיד, רק בגלל הסיכוי הקטן שנשקפת סכנה לילד?''
ברור שהילד היה נשאר בחיים בכל מקרה- הגבר לא איים על חייו- הרגתי אדם חף מפשע בגלל הבהלה הראשונית שלי.
לא הצטערתי רק על זה שהרגתי אותו.
זה היה הרבה, הרבה יותר מזה.
יותר משנזהרנו לשנות את העבר, נזהרנו מלשנות את העתיד. העבר כבר היה קבוע, ומשל''ק.
העתיד, לעומת זאת, היה אוסף של סיכויים ואפשרויות, ולקבוע עובדות בשטח שלושים שנה מראש- זו היתה הקפיצה שלי, שלושים שנה קדימה לשלושים דקות- לא יכולתי לשער אפילו מה השפעה של מה שקרה.
הם לא הסכימו לעזור לי, כמובן.
לשנות עתיד שכבר שונה פעם אחת? אני לא חושב שאפילו בצבא התעסקו עם דברים כאלה.
----
זהו. בזה מסתכמים הזכרונות שלי מעשר שנות שירות ביחידת משמר-זמן שאת מיקומה ושמה לא זכרתי כרגע.
הדבר היחיד שהם לא הצליחו למחוק- כנראה המוח לא הסכים להרפות, והם לא רצו להרוג אותי עם גלי-מחיקה-זה כמה דקות פה ושם מאותו יום גורלי, הקפיצה והתחקירים שאחריו.
ניסיתי להיזכר מה כל-כך הבהיל אותי במה שראיתי באותה קפיצה...אבל חוץ מהחלום, שחזר על עצמו כל לילה עכשיו, זכרתי מעט מאוד.
עכשיו חלמתי גרסא שונה של החלום- אני הייתי, טוב, אני, והילד והזקן היו שתי הדמויות האחרות.
השקעתי בבורסה את כספי הפיצויים והרווחתי לא רע- ביושר, בלי שימוש בשום זכרונות מהצבא, בניגוד למה שכמה מידידי לעסקים שידעו על עברי הצבאי טענו. חלקם לא האמינו לי שאני לא זוכר כמעט דבר מהשירות, חוץ מהעובדה ששירתתי.
במרוצת השנים, עם השתכללות מכונות-הזמן ושיטות-ההסוואה, המסע בזמן הפך לפופולרי גם בקרב הציבור הרחב- ונעשה חוקי-למחצה במדינות כמו הולנד וסקנדינביה. אצלינו מפלגת ''הירוקים הדור הבא'' עדין ניסתה להעביר חוקים שיתירו שימוש בסמים קלים. תיירות-זמן הייתה משהו שעשית בח''ול, אחרי הטיול ברובע החלונות האדומים ולפני גשר-הזכוכית של מייקרוסופט.
זה קרה בדיוק כמו שציפיתי, ועכשיו, כשכל נקודות המבט היו בידי, ידעתי גם בדיוק איך כל דבר קרה.
היססתי האם לירות לעברו או לא, חושש מהפרדוקס למרות הכל.
''אל תירה, אני-'' אולי בכל זאת. בסך הכל ניסיתי לברוח לעבר המטוסנוע שלי, לא התכוונתי לפגוע באף אחד.
''תעזוב את הילד, ואז נדבר'' ידעתי שהוא עומד מאחורי, אך בכל זאת חיכיתי כמה שניות לפני שהסתובבתי והבטתי בפניו הצעירות.
אז ככה זה באמת מסתיים? למרות כל הכסף שהשקעתי במיגון , בגדרות חשמליים , באמצעי זיהוי שלא היו ידועים כשהייתי בן שש-עשרה או בן עשרים ושמונה, בכלי הנשק המשוכללים ביותר.
למרות שבידדתי את עצמי מהסביבה, שיניתי את שמי ואת מקום מגורי- גרתי בנקודה מבודדת ליד אחת הגבעות שביערות הכרמל, רחוק מכל יישוב- למרות שבעצם נעלמתי מעל פני האדמה.
הדבר היחיד שזכרתי מהמקום בפעמים הקודמות היה הרי המלוח-מר שעמד באוויר, ולכן נזהרתי שלא לבנות את מבצרי בכל נקודה הקרובה לים.
אך באותו לילה ירד גשם חומצי, שהביא איתו את ריח מר של ים וריקבון גם למעבה היער.
קרן הלייזר פגעה בעורפי, ורגע לפני שהכל נגמר ראיתי את פניו של הגבר רכונות מעליי, אותה הבעה של אימה עליהן כמו זו שהיתה על פני כמה שניות כקודם לכן.
הבנתי שטעיתי כל השנים האלה. הייתי צריך לחיות אותן, לא להשקיע את כל כספי וזמני בניסיון להסתתר- מה זה משנה איך בן אדם מת, העיקר הוא איך הוא חי.
''אל תעשה את אותה הטעות שאני עשיתי...'' הבנתי שעדיין לא חלמתי את החלום מנקודת המבט של הזקן. שלי. המעגל נסגר, הבריחה תמה.
עיני נעצמו, וידעתי שעכשיו יתחיל החלום האינסופי.
|
|
|
|
|
''921'' (חדש)
אקסל בלאקמאייר יום שלישי, 17/07/2007, שעה 21:00
''בוקר טוב קולומבוס'', במילים אלו נהגה אמי להזכיר לי שכבר גילו את אמריקה ושהזיות הן עיסוק הרחוק מאמיתות החיים.
מבעד כורי השינה פילסתי את דרכי אל עבר תחנת האוטובוס הקטנה שניצבה לא רחוק מביתי. בכל 24 שעות אני מובל בתוך קרונית מתכת ארוכה אל עוד יום עבודה שלא יסתיים לפני שהשמש תשקע. העולם מסתובב בקצב משלו, השמש מכריזה רשמית על הבוקר שהגיע והרחובות עדיין ריקים. מיהרתי לעלות על קו 921 שהיה עמוס בנוסעים מנומנמים, והתישבתי בסמוך לאשה מבוגרת שקילפה תפוח עץ ירוק בעזרת סכין מטבח חדה. היא נזהרה שלא לחתוך את עצמה ואני ניסיתי להתעלם ממאמציה ולנמנם מעט. האוטובוס התנדנד מצד אל צד וכל מהמורה קטנה העירה והקפיצה אותי.
''רוצה קצת ?'' פנתה אלי הקשישה שלידי בחיוך גדול שחשף מערכת שיניים צהבהבה ולא סדירה. ''זה חומר טוב, זה יעורר לך את המחשבה'', היא הגישה לי חתיכת תפוח שהונחה על סכין המטבח שהחזיקה בידה. מהמורה נוספת בכביש, האוטובוס מיטלטל, התפוח נופל והסכין כמעט וננעצת בחזה שלי.
''החופש הגדול הגיע !'' זעקה כותרת שחורה על שער אחד מעיתוני הבוקר אותו קימט קשיש רזה עם מבט עצוב.
עד לפני ארבע שנים ידיעה שכזו הייתה משמחת אותי, אך כבר סיימתי תיכון, מלאתי את כל חובותיי לחברה ולמדינה וכרגע אני אדם חופשי מבלי שיכריזו על כך בשום עיתון, אך גם חופש הוא דבר יחסי. בחודשים האחרונים, מאז שהתחלתי לעבוד, כמעט ולא הייתה לי דקה של פנאי לעצמי. כלוא במשך שעות בתוך תא קטן וצר המכיל שולחן אפור, עליו ניצב מחשב גדול, עציץ קטן ועתיד בינוני, הדבר האחרון שאני חש זה חופשי. בצד השמאלי של המשרד בו אני עובד יושבת הילה, המזכירה היפיפיה של הבוס שלי שיושב במשרד גדול ומעוצב משל-עצמו, וכרגע שניהם הם כל עולמי.
האוטובוס המשיך בנסיעתו, עבר ליד גן משחקים שהכביש הסמוך אליו היה עמוס בפסי האטה. פס אחד שכזה טלטל אותו בצורה חזקה כל כך עד שאחד הנוסעים שבחר לעמוד, כמעט ונפל. הוא הביט לעברי במבט מתנצל. הנהנתי בראשי בהבנה והפנתי את מבטי אל העולם שמחוץ לחלון.
ילדה קטנה שעברה ברחוב הביטה בעצב בבלון אדום שחמק מידה. היא הביטה אל השמיים בתקווה ואני הסתכלתי עליה וחשבתי לעצמי שתמימות היא דבר נפלא. דקות ספורות לאחר מכן צלצלתי בפעמון לנהג האוטובוס המזוקן כדי שיעצור לי בתחנה הבאה. התרוממתי ממקומי ונפרדתי במבטי מהקשישה שישבה לידי במהלך הנסיעה הקצרה. רק אז הבחנתי בצלקת גדולה וארוכה על לחיה הימנית.
''זה קרה לפני הרבה זמן'' השיבה מבלי ששאלתי דבר.
נעמדתי ליד הדלת האחורית והמתנתי. התחנה שבה הייתי צריך לרדת הלכה והתקרבה, התקרבה והלכה והתרחקה כשנהג האוטובוס חלף על פניה והמשיך בנסיעה.
נופפתי וצעקתי לו שיעצור, אך הוא לא השיב, הגיב או הסתובב ורק המשיך כרגיל בנסיעה. התקדמתי לעברו במהירות במסדרון הצר שבין הכיסאות הרבים. הנחתי את ידי על כתפו ונענעתי אותה קלות.
''שכחת לעצור לי בתחנה'' קראתי נרגש.
הנהג לא השיב ולא זז.
נענעתי את כתפו פעם נוספת בחוזקה רבה יותר, אך היא נשמטה וגופו החליק הצידה בתנועה מהירה. נרתעתי בבהלה לאחור. הנהג שכב עכשיו כשגבו מוטה לכיוון החלון, ראשו שמוט הצידה בחדות, נשען בעקמומיות על כתפו השמאלית, לשונו מידלדלת מפיו ושתי דמעות ארוכות של דם זולגות מעייניו שהיו עצומות.
לפני שהספקתי להיבהל, לפני שהספקתי להבין מה קרה, סטה האוטובוס הצידה בחדות ממסלולו והתנגש בעוצמה אדירה בקיר בטון ענק שהפריד בין נתיבי התנועה השונים. התמונות האחרונות שחלפו בראשי (לפני שנחבט) היו של בלון אדום וצלקת גדולה. האוטובוס התהפך, הסתובב, נאנק באימה והתרסק אל תוך האדמה תוך כדי שהוא קובר תחתיו אותי ואת שאר הנוסעים. אור גדול הציף אותי בתוך החושך הגדול.
''רוצה קצת? זה חומר טוב, זה יעורר לך את המחשבה '' פנתה אלי הקשישה שלידי בחיוך צהוב, ובין רגע הבנתי שלא הגעתי אל גן-העדן המובטח.
''מ.. מה? מה קרה?'' מלמלתי.
''נרדמת, התעוררת, התעוררת, נרדמת. קשה לישון כשהאוטובוס כל הזמן קופץ'' השיבה הקשישה.
''וואו, איזה חלום היה לי'' לחשתי תוך כדי שאני משפשף את עיניי.
האוטובוס קפץ פעם נוספת והסכין עליה הייתה מונחת פיסת התפוח כמעט וננעצה בי.
''סליחה'' התנצלה הקשישה בזמן שהפיסה עשתה את דרכה אל רצפת האוטובוס.
הבטתי הצידה אל כותרת העיתון. החופש הגדול כבר הגיע...
גן המשחקים הלך והתקרב ופסי ההאטה כמעט והפילו את הנוסע היחיד שבחר לעמוד. כשהבטתי לפנים יכולתי לראות דרך השמשה הקדמית בלון אדום בורח מידה של ילדה קטנה.
''אלוהים אדירים... זה לא יכול להיות''.
קמתי בחופזה ממקומי ונגשתי אל הנהג.
''הכל בסדר ?'' שאל כשבחנתי אותו בדאגה.
''רציתי לשאול אותך בדיוק את אותה השאלה''.
הנהג לא הבין מה אני רוצה ממנו.
''היה לי חלום מוזר, ראיתי שקורה לך משהו איום ונורא'' ניסיתי להסביר את עצמי.
אחרי דקות ספרות של הסברים הוא כבר איבד את סבלנותו והורה לי לשוב למקומי.
''אתה מפחיד את הנוסעים ומפריע לי בנסיעה'' הסביר בתוקפנות.
''אתה לא מבין'' מלמלתי נואשות.
''אתה לא מבין ! שב !''
חזרתי בבושת פנים אל מקומי. יכול להיות שבאמת הכל מקרי, יכול להיות שזה היה סתם חלום מוזר, אך גם יכול להיות שלא. החלטתי לקחת את הסיכון ולהישאר לשבת במקומי. תחנה עברה, תחנה חלפה ולקראת התחנה שלי פניתי לצלצל בפעמון. הנורית הצהובה בשלט ה''עצור'' נדלקה, אך גם הפעם הנהג לא עצר בתחנה והמשיך לדהור אל עבר אי התנועה. כל כך רציתי לגשת אליו ולהגיד לו – ''אמרתי לך'', אך לא נראה לי שזה היה עוזר במשהו למישהו בשניות האחרונות לפני שהאוטובוס התרסק לחלוטין.
''רוצה קצת? זה חומר טוב, זה מחדד את המחשבה''. פקחתי פעם נוספת את עיניי אל חיוכה הצהוב של הקשישה. הבטתי על פיסת התפוח שהוגשה לי על סכין חדה. הדה ז'ה וו היכה בי שוב כברק וידעתי שרק פעולה דראסטית תשנה את המצב.
''את יודעת מה, בסדר. אולי זה יעזור לי להבין מה הולך כאן'' לקחתי את הפיסה שהונחה על הסכין ונגסתי בתאבון בתפוח. ניסיתי לחשוב בהגיון על האפשרויות העומדות בפני – מצד אחד, אני יכול פשוט לקום ולברוח, מצד שני חייהם של עשרות נוסעים תלויים בי, מצד שלישי, יכול להיות שמדובר רק בחלום, בהזיה, ושום דבר נורא אינו עתיד להתרחש. ידעתי שאם אני אספר לנוסעים על ההזיות שהיו לי הם יחשבו שאני מוזר או משוגע, והפתרון היחיד שנראה לי איכשהו הגיוני היה לגשת, להתיישב במושב שליד הנהג וקצת לפני שהוא מגיע אל התחנה שבה אני אמור לרדת, לבדוק האם הכל בסדר איתו ולהחליף אותו במידת הצורך – כך אכן עשיתי.
כצפוי, שניות ספורות לפני הרגע הגורלי שמתי לב שראשו הולך ונשמט הצידה, מיהרתי לקום ממקומי, למשוך אותו במהירות מכיסאו ולעצור את האוטובוס בשולי הדרך. אפוף תחושת ניצחון הסתובבתי לאחור בחיוך מטופש, מצפה למבטם המעריץ של שאר הנוסעים, למחיאות כפיים, לתהילת עולם... אך לפני שהספקתי להגיד ''ג'ון דו'' חשתי בסחרחורת חזקה. חום גופי עלה במהירות, גרוני צרב ושרף כביכול סיימתי בזה הרגע לאכול מאות פלפלים אדומים. קפצתי בבהלה ואחזתי בו בתנועת חניקה. לא הצלחתי לנשום. ניסיתי לצעוק לעזרה אך כל מה שיצא מפי היה צליל אטום ולא מוגדר. הבטתי בבהלה לימני ולשמאלי, מנסה לתפוס את מבטם של הנוסעים, בתקווה שישימו לב למצוקתי הקשה ויושיטו לי יד לעזרה, אך האנשים שעד לפני רגעים מעטים ישבו מאחורי, מלפני ומצדדי ונראו נורמאליים לחלוטין, הפכו בין-רגע למפלצות גדולות ומטילות אימה.
''אמרתי לך שזה חומר טוב שיעורר לך את המחשבה'' פנה אלי יצור אימתני שכזה עם צלקת גדולה על לחיו הימנית. שיניו היו חדות וצהובות, צבע עורו ירוק ועיניו אדומות וגדולות עד להתפקע. הוא הזכיר לי את אחד היצורים שפעם ראיתי בסרט ''הגרמלינס'' רק שהוא היה מפחיד הרבה יותר.
''מ... מה... מה קורה כאן ?'' נאנקתי בפחד.
''אתם התחלתם את הכל, אתם צריכים לדעת''.
היצור המצולק החל להתקדם לעברי ואליו הצטרפו ה''נוסעים'' הנוספים שהחלו לקום ממקומם.
מלמלתי צלילים לא ברורים תוך כדי שאני כורע על הקרקע, מחזיק בגרוני השורף ומזיע את רוב הנוזלים שנאגרו בתוך גופי.
''אנחנו ננצח'' לחשו היצורים. ריח צחנה חזק עלה מגופם וסחרר אותי עוד יותר. נשכבתי על רצפת האוטובוס, והדבר האחרון שהספקתי לראות לפני שאיבדתי את הכרתי הייתה כותרת בראשו של עמוד עיתון שנפל על הרצפה – ''החופש הגדול הגיע''. באותם רגעים אחרונים התפללתי להיות קצת יותר חופשי.
''לא ! אני לא רוצה חתיכה מהתפוח !'' צעקתי בחוזקה לעבר הקשישה המבוהלת, תוך כדי שהנוסעים האחרים מפנים מבט מזועזע לעברי.
''מה הבעיה ?'' שאלה בתדהמה.
''אני ממש, אבל ממש, לא רעב'' מצאתי תרוץ מגומגם להתפרצותי המשונה.
מהמורה בכביש הפילה את פיסת התפוח ותשומת לב הנוסעים עברה אל החתיכה הלבנה-ירוקה שהחליקה במורד המשטח השחור. ניסיתי לצבוט את עצמי כדי להיות בטוח שאני לא נמצא פעם נוספת בתוך חלום אימה. ביקשתי גם מהקשישה שלידי שתצבוט אותי אך היא סרבה. ''אתה כזה ילד חמוד, אני לא רוצה להכאיב לך'' נימקה.
הפעם החלטתי לא לקחת סיכון מיותר, וירדתי כבר בתחנה הקרובה, שלוש תחנות לפני זו שהייתי אמור לרדת בה במקור. למרבה הפלא, הנהג עצר במקום ובזמן, פתח את הדלת ואפשר לי לברוח. הבטתי על האוטובוס שהמשיך בנסיעתו ונעלם אל תוך אופק ועתיד לא ברורים. בדרך למשרד עוד הספקתי להבחין בילדה עם הבלון האדום. היא בכתה, ואמה ניסתה להרגיע אותה בהבטחה שתקנה לה בלון חדש.
שמונה ארבעים וחמש בבוקר. אני מגיע אל המשרד באיחור של כמעט שעה. הבוס שלי עדיין לא הגיע והמזכירה שלו מסמנת לי נו,נו,נו עם האצבע. נקבר בתוך משרד שצר מלהכיל את שאיפותיי, מפעיל את המחשב שיצרוב את עיניי בשעות הקרובות ומתחיל לעבור על רשימת המטלות. שעה מאוחר יותר, כשהייתי כבר שקוע עמוק בתוך העבודה, הגיע הבוס שלי אל המשרד.
''אל תשאלו מה הולך בחוץ'' אמר תוך כדי שהוא מנגב ממצחו אגלי זיעה שוררים. ''הייתי תקוע כמעט שעתיים בפקק. היה איזה אוטובוס שהתהפך באחד המחלפים לא רחוק מפה, וחסמו את כל הכבישים כדי שהאמבולנסים יוכלו להגיע כמה שיותר מהר למקום. אבל זה עוד כלום''...
עוד לפני שהספיק לסיים את המשפט האחרון חשתי כיצד הדם בגופי חדל מלזרום, רגליי נעשות כבדות ופניי משנים את צבעם לגוון בהיר הרבה יותר.
''א.. אתה יודע אולי באיזה מספר קו מדובר ?'' השתנקתי.
''921 הקו שאתה נוסע בו בכל בוקר. האמת היא שנורא דאגתי לך, חשבתי שאולי קרה לך משהו''.
''אז למה לא התקשרת לברר אם הכל בסדר איתו ?'' שאלה הילה.
''ניסיתי, אבל כל מערכות הטלפונים הסלולאריים בארץ קרסו. בכלל, יש בלאגן אדיר בחוץ, אנשים רצים ברחובות וצועקים, כולם בהיסטריה טוטאלית, אפילו אני עוד לא ממש מבין מה קרה''.
נשארתי נטוע במקומי בהלם. הבוס שלי המשיך לנגב את זיעתו בשולי חולצתו.
''איזה חום פה, ממש גיהינום. הילה, את יכולה בבקשה לפתוח את המזגן לפני שאני מתעלף''.
''המזגן פועל בעוצמה מלאה'' התנצלה המזכירה ובין רגע הבנתי שמשהו נורא עומד להתרש.
''לא יצא לך במקרה לראות יצורים ירוקים בסביבה?'' שאלתי בחשש.
''יצורים ירוקים? השתגעת ?'' צחק. אך לפני שסיים להשלים את המילה האחרונה, קול פיצוץ אדיר עלה מבחוץ וניפץ את חלונות המשרד.
''מה הולך בארץ הזו? כל הזמן פיגועים''...
''לא נראה לי שזה פיגוע'' קמתי בחופזה ממקומי ויצאתי בריצה מהמשרד. במסדרון האפור ובחדר המדרגות המעוקל נשמעו צעקות מחרידות, קולות נפץ ואימה. כשפתחתי את דלת היציאה מהבניין חשכו עיניי. אלפי יצורים נוראיים שצבעם ירוק הציפו את הרחובות וזרעו הרס וחורבן בכל פינה. אנשים נסו בבהלה,ניסו להימלט מגורל אכזר שערב להם כל פינה.
מפלצת אדירת מימדים הפליאה באגרופיה במבנים הסמוכים, הרסה אותם עד היסוד ושלפה מתוכם אנשים פצועים ומבוהלים אל מותם. מפלצת אחרת, קטנה יותר, השליכה רכבים לכל כיוון ופגעה בכל דבר אפשרי. היצורים הקטנים יותר רדפו אחרי הנמלטים, החזיקו בהם בחוזקה ובאופן מחריד שלפו מתוך גופם יצורים חדשים. מעטפת הגוף האנושית הושלכה הצידה וכל מה שנותר נראה כבגד מקומט שאין בו יותר שימוש.
הרחוב הפך לשדה קרב שבו שולטת רק אנרכיה אחת גדולה. עמדתי עדיין בכניסה לבניין המשרדים שבו אני עובד בדרך כלל ולא זזתי. אין לי מושג למה, אך חשתי שחלק מהמראה המחריד הזה קשור אלי בדרך כלשהי, שהנסיעה באוטובוס והדה ז'ה וו לא היו מקריים, שמישהו או משהו ניסה להעביר לי מסר כלשהו ושהפתרון נמצא בידיי. מתוך הנחה זו התחלתי לצעוד בביטחון אל עבר היצור המחריד והנורא מכולם שהיה עסוק כרגע בעיקר בעקירת עצים, ספסלים וגדרות ממקומם. למרות שהיה ''עסוק'' במיוחד חשתי שהוא יהיה מוכן לפנות מעט מזמנו היקר למעני.
כנמלה העומדת מול האיש הגבוה בתבל, נעמדתי תחתיו, שילבתי את ידיי והמתנתי. היצור עצר לרגע את פעילותו הענפה והביט לעברי כהיבט תרנגול בבני-אדם.
''אני אחכה לך עוד הרבה זמן?'' שאלתי בטון תקיף כגננת הנוזפת בתלמידיה.
''המממ ?!?!'' השיב היצור והפנה אלי את מבטו המטומטם.
''אתה לא חושב שהגיע הזמן ?'' המשכתי לדבר באותו טון בזמן שרכבים עופפו מעלי, אנשים מתו תחתיי והנוף המוכר שינה צורתו למשהו לא מוגדר.
''המממ ?!?'' המשיך היצור במבט מטומטם אף יותר.
''תסביר לי מיד מה אתה והחברים שלך עושים כאן !'' צרחתי באימה בכל כוחי.
היצור הביט עלי לכמה שניות, מצמץ בעצב בעיניו ושלף מאחורי גבו בלון פצפון בצבע אדום.
''אתם התחלתם הכל, אתם צריכים לדעת'' השיב בטון ילדותי משהו...
''זה הכל ?!?'' נחרדתי ''הכל בגלל הבלון המחורבן הזה? בגלל זה הרסתם כוכב לכת שלם? בגלל בלון ?!'' כמעט והשתנקתי מרוב תדהמה.
''אדום זה מלחמה. אתם רציתם מלחמה. אנחנו רק עברנו במקרה ליד הכוכב שלכם''.
האמת היא שאני לא יכול להאשים אותו. אנחנו, בני-האדם, פוצחים לפעמים במלחמות עקובות מדם מסיבות פעוטות ומטופשות אף יותר. ככל הנראה הבלון הזה נכנס בדיוק לטווח המכ''ם שלהם בזמן שהשקיפו על הכוכב שלנו וחוסר ההבנה הובילה למלחמה.
ידעתי שיש רק דרך אחת למנוע את האסון הנורא.
''היי, קוף מגודל'' קראתי לעבר המפלצת האימתנית. ''מה איתי? אותי אתה לא רוצה לחסל''?
היצור אפילו לא הרהר לשניה, פשוט הרים את כף רגלו השמאלית ומחץ אותי תחתיה בתנועה מהירה. שוב האור הלבן הפציע, אחריו החושך השחור ולבסוף השיניים הצהובות והסכין עליה הייתה מונחת חתיכת התפוח הירוקה.
''רוצה קצת? זה''...
...'' חומר טוב, זה מחדד את המחשבה'' השלמתי את המשפט. ''לא, תודה''. משכתי בכוח את סכין המטבח מתוך ידה, קמתי בחופזה ממקומי ורצתי לעבר הנהג.
''תלחץ מהר על דוושת הגז או שאני משסף את גרונך'' צעקתי. הנהג ההמום ניסה להביט לעברי ולהבין מה קרה. ''אין לי זמן להסברים מיותרים. מהר, סע !'' אמרתי תוך כדי שאני מצמיד את הסכין בחוזקה אל צווארו. האוטובוס דהר במהירות קדימה וכל מהמורה בכביש הקפיצה אותי ואת שאר הנוסעים לגבהים שתרם הכרנו בעבר. ניסיתי להרחיק את הסכין מגרונו בכל פעם כשהאוטובוס קפץ, אך בפעם אחת לא זהירה היא כמעט וננעצה בו בטעות...
היינו כבר ממש קרובים אל גן המשחקים, הילדה הקטנה, אמה והבלון האדום כבר נראו באופק.
''מהר, עצור לי לידם'' הצבעתי על השלושה. הנהג ביצע את פקודתי, אך ברגע שעמד לפתוח את דלת האוטובוס חשתי חבטה חזקה על ראשי.
''תתביש לך'' צעקה עלי הקשישה שעד לפני רגע ישבה לידי, והלמה בי בעזרת תיק האוכל הקטן שלה שהיה מלא בתפוחים.
''אני מתנצל'' הגשתי לה את הסכין ומיהרתי לרדת מהאוטובוס ולרוץ בכל כוחי לעבר הילדה. כשהייתי כבר ממש קרוב ניתק הבלון האדום מידה. שניה לפני נקודת האל-חזור הספקתי לקפוץ בבהלה לעברו ולתפוס תוך כדי ניסיונות נואשים את החבל הדק. העולם ניצל מאסון נורא.
''תודה רבה'' פנתה אלי הילדה והושיטה את ידה לקבל בחזרה את הבלון.
''עזבי אותך מבלונים אדומים'' אמרתי תוך כדי שאני מפוצץ אותו אל מול פניה ההמומות. ''רק צרות הם מביאים''. זרקתי את שאריותיו האדומות על המדרכה.
הילדה פרצה בבכי ואמה הפנתה אלי מבט כועס במיוחד. הרמתי את כתפיי בחוסר אכפתיות ונופפתי להן לשלום. פניתי אל דרכי למקום עבודתי. נהג האוטובוס כבר הספיק להתקשר למשטרה שמיהרה לעצור אותי לחקירה. המעצר וכתב האישום שהוגש נגדי על נסיון רצח, חטיפת אוטובוס וגרימת טראומה לילדה קטנה היה החלק הקל בכל הסיפור הזה. שבוע לאחר מכן תקפו את כדור הארץ מיליוני חייזרים מכוכב הלכת ''למלקוני'' והשתלטו עליו בתוך יום אחד. רק אחרי חודש הם סיפרו שראו מהחלל שלט פרסום ענק שעליו הופיע דוגמן אנושי (עד כמה שדוגמנים יכולים להיות אנושיים) וחשבו בטעות שמדובר ביצור אימתני שעומד לתקוף אותם. הם התנצלו על אי ההבנה והבטיחו לעזור לנו, בני-האדם, בשיקום הכוכב. שוחררתי מהמעצר באותו שבוע שהם עזבו, אחרי משפט קצר. שבתי אל ביתי ואל חיי השגרה המשמימים. מאז ועד היום לא היה לי אף דה ז'ה וו ולא יצא לי להציל שום כוכב...
''בוקר טוב קולומבוס'' העירה אותי אמי בלחש והזכירה לי ש | | | | |
