עוד בקטגוריה זו:
משחק הנסיכים
פרקים לדוגמה / גארת' ניקס
02/06/13
תגובות: 3
ציידת הלילה
פרקים לדוגמה / המערכת
04/05/12
תגובות: 2
דם כחול
פרקים לדוגמה / ורד טוכטרמן
23/09/11
תגובות: 1
ימי תל-אביב האחרונים
פרקים לדוגמה / לביא תדהר וניר יניב
24/09/10
תגובות: 0
מגן הלהט
פרקים לדוגמה / אילן גוייכמן
19/12/08
תגובות: 0
בן אלמוות
פרקים לדוגמה / רוג'ר זילאזני
12/12/08
תגובות: 0
פנטסיה 2000 - דבר העורך
פרקים לדוגמה / המערכת
06/10/08
תגובות: 39
תחיית האגדות
פרקים לדוגמה / אילן גוייכמן
17/09/08
תגובות: 1
חוק הקוסמים השני - אבן הדמעות
פרקים לדוגמה / טרי גודקינד
13/09/08
תגובות: 11
סימנטוב
פרקים לדוגמה / אסף אשרי
18/04/08
תגובות: 6
המים שבין העולמות
פרקים לדוגמה / הגר ינאי
06/04/08
תגובות: 6
דרקון הוד מלכותו
פרקים לדוגמה / נעמי נוביק
24/09/07
תגובות: 16
המגשר
פרקים לדוגמה / רביב מיוחס
14/09/07
תגובות: 74
התחדשות
פרקים לדוגמה / קרול ברג
05/05/07
תגובות: 3
בנות הדרקון
פרקים לדוגמה / מרית בן-ישראל
02/04/07
תגובות: 25
|
 |
פרסטימיון השליט
פרקים לדוגמה / רוברט סילברברג
שבת, 08/02/2003, שעה 0:00
הספר השני בטרילוגיית 'קוסמי מאג'יפור' של סילברברג
|
|
מן הכריכה האחורית:
פרסטימיון מכונן את מלכותו ומוכתר כקורונאל של מאג'יפור. אך סוד נורא מכביד עליו: מלחמת האזרחים העקובה מדם, שהתחוללה כנגד חומס השלטון קורסיבאר, ורק בסיומה הצליח לעלות על כיסאו - מלחמה שאיש לא זוכר עוד, זולת פרסטימיון וקומץ מקורביו.
'פרסטימיון השליט' הוא הספר השני בטרילוגיה שהחלה ב'קוסמי מאג'יפור' ושחלקה השלישי, 'שליט החלומות', יצא לאור במהלך השנה.
חלק ראשון
ספר ההתהוות
1
טקס ההכתרה על השבעותיו הפולחניות הקדומות, והנוהל המסורתי שבמהלכו מוקנות סמכויותיו של השליט תוך כדי תרועות רמות של שופרות, הנזר שמונח על ראשו וגלימות המלכות העוטות אותו הסתיימו כבר לפני חמישים דקות. וכעת חלה הפסקה בת שעות אחדות בחגיגות, עד סעודת ההכתרה החגיגית. היתה המולה רמה, רעשנית, והמהומה לא חדלה במרחביו העצומים של הבניין שמאותו יום ואילך ייקרא בעולם כארמונו ומצודתו של פרסטימיון השליט, בעת שאלפי האורחים ואלפי המשרתים התכוננו לקראת המשתה המפואר שנכון להם בערב. רק הקורונאל החדש עמד בצד, לבדו, בתוך עיגול של שתיקה מהדהדת.
אחרי כל המאבקים והסכסוכים של מלחמת האזרחים, מעשה חמיסת השלטון, הקרבות והתבוסות ושברון הלב, הגיעה שעת הניצחון. פרסטימיון נמשח סוף סוף כקורונאל של מאג'יפור, והיה נלהב להתחיל במטלותיו החדשות.
אבל - להפתעתו הכבירה - משהו טורדני, משהו מדאיג עד מאוד, צץ ועלה בתוכו דווקא בשעתו המזהירה. על תחושת ההקלה וההישגיות שחש משידע כי שלטונו נכון בידו ועומד להתחיל סוף סוף, העיב מקור הדאגה הזה. אבל מדוע? מה בדיוק גרם לו לאי-שקט? הרי זהו רגע הניצחון שלו, והוא צריך לשמוח. ובכל זאת - ולמרות הכל-
בתוך כל הטירוף של היום צלחה עליו התאוות גדולה לפרטיות לקראת סיומו של טקס ההכתרה, וכאשר הוא הסתיים, הוא פרש מהמקום במהירות כדי להסתגר במרחביו הכבירים של האולם הגדול של השר הנדיגהייל, שם יכול להיות לבדו. החדר העצום היה המקום שבו נערמו המתנות, נחיל עצום של חפצים מופלאים שזרם אל הארמון בלא הפסקה מכל נפה ונפה במאג'יפור, והבהיק בתוכו.
פרסטימיון ידע באורח כוללני בלבד על התקופה שבה חי השר הנדיגהייל - כשבע מאות, שמונה מאות או תשע מאות שנים לפני כן, לערך - ולא ידע דבר וחצי דבר על חייו ומעשיו של האיש. אבל היה ברור שהנדיגהייל האמין כי יש לעשות דברים בקנה-מידה נרחב. אולם הנדיגהייל היה אחד החדרים הגדולים ביותר בכל אותה מצודה כבירה, אורכו עלה פי עשרה על רוחבו, וממדיו היו כבירים, תקרתו היתה ספונה מקורות עץ גאקה אדום שנתמכו על-ידי מפשקי קמרונות עשויים מאבן שחורה שקישוטי הפיתוחים המורכבים שלהם אבדו באפלה השורה הרחק למעלה.
אבל הארמון היה עיר בפני עצמה, ובו אזורים מרכזיים והומי אדם ומעש, וכן גם מתחמים שוליים, ישנים ונשכחים, והשר הנדיגהייל בחר לבנות את האולם הכביר שלו בצד הצפוני של הר המצודה, שהיה הצד הלא נכון, הצד החשוך. פרסטימיון, אף שחי בהר מרבית חייו, לא הצליח להעלות בזיכרונו אף לא פעם אחת שבה הציג את רגלו באולם הנדיגהייל לפני היום הזה. בתקופה המודרנית השתמשו בו בעיקר כאזור לאחסנה, שבו נשמרו חפצים שטרם נמצא להם מקומם היאות. וכך השתמשו בו היום הזה - מחסן לכל הדורונות שהגיעו מכל רחבי העולם לקורונאל החדש.
האולם היה מלא וגדוש באוסף רב-גוני של חפצים מדהימים, מיצג פנטסטי לצבעיה ופלאיה של מאג'יפור. על-פי הנוהג, בכל עת שעלה שליט חדש לכס המלוכה, היה על ריבוא כרכיה ועריה של מאג'יפור להתחרות אלה באלה בהעתרת מתנות מדהימות בפארן על הקורונאל החדש. אבל זו הפעם - כך אמרו הזקנים, אלה שזיכרונם השתרע על פני יותר מארבעים שנים, ועד להכתרה הקודמת - הן התעלו על עצמן בנדיבותן. מה שהגיע עד כה היה פי שלושה, חמישה, פי עשרה יותר מאשר ניתן היה לצפות. פרסטימיון חש המום ומבולבל לנוכח השפע הזה.
הוא קיווה שכאשר יתבונן במבול אדיר זה של מתנות מכל כנפות העולם, תסור מעליו הרוח הרעה שדכדכה אותו באורח כה בלתי צפוי אותו זמן. הרי מתנות הכתרה, אחרי הכל, אמורות לומר לקורונאל החדש כי העולם מקדם בברכה את עלייתו לכס השלטון.
אבל הוא נוכח מיד כי הן משפיעות עליו בצורה ההפוכה, ומצוקתו גברה. היה משהו מטריד ולא בריא בהפרזה שכזאת. מה שרצה כי העולם יאמר לו הוא שהוא שמח על כך שקורונאל צעיר ונמרץ בא במקומו של השר קונפאלום הזקן והתשוש בראש הר המצודה. אבל שיטפון יוצא-דופן זה של מתנות יקרות היה מצג גדול מדי של הכרת-תודה. זה היה קיצוני; זה היה בלתי פרופורציוני; זה רימז על כך שהעולם נתקף איזשהו טירוף פראי של שמחה בשל עלייתו לכס, והרי זה כלל לא תואם את העובדות לאשורן.
תגובת-היתר הכלל-עולמית התמיהה אותו. הרי הם לא היו כה מעוניינים בפרישתו של השר קונפאלום. הם אהבו את השר קונפאלום, והוא אכן היה קורונאל אדיר בשעתו, אף כי הכל ידעו כי שעתו חלפה זה כבר והגיעה שעתו של מישהו חדש ודינמי יותר לשבת על כס המלכות, וכי פרסטימיון הוא האיש הנכון. ובכל זאת, שטף המתנות הזה עם חילופי השלטון נראה לו כהבעה של הקלה, אולי, יותר מאשר הבעת שמחה.
הקלה לגבי מה? - השתומם פרסטימיון. מה עורר גודש כזה של שמחה וחגיגות, שגבל בהיסטריה כלל-עולמית?
מלחמת אזרחים מרה הסתיימה זה לא כבר באורח משביע רצון. האם ייתכן שהאנשים שמחים על כך?
לא. לא.
אזרחי מאג'יפור לא יכלו לדעת דבר וחצי דבר על השתלשלות האירועים המוזרים - הקשר והאופן שבו נחמס השלטון והמלחמה הנוראה שהתחוללה לאחר מכן - כל הדברים הללו שהביאו את השר פרסטימיון בנתיב איגוף שכזה לכיסאו. כל הדברים האלה נמחקו מזיכרונו של העולם בפקודתו של פרסטימיון עצמו. ככל הידוע למיליארדי יושביה של מאג'יפור, מלחמת האזרחים לא התרחשה מעולם. שלטונו קצר הימים והבלתי חוקי של הקורונאל מטעם עצמו השר קורסיבאר נעלם מן הזיכרון כאילו לא היה מעולם. כפי שהעולם הבין את פני הדברים, הרי שעם מותו של הפונטיפקס הזקן פרנקיפין ירש אותו השר קונפאלום שקיבל את תאריו, אשר על כן, קודם פרסטימיון בשלווה ובלא אירועים מיוחדים לכיסאו של הקורונאל, עליו ישב קונפאלום במשך זמן כה רב. אם כך, ממה נובעת סערת הרגשות הזאת? ועל שום מה?
לאורך ארבעת צדיו של החדר הכביר התנשאה שפעת המתנות לגובה רב, ומרביתן היו עדיין נתונות בתוך המארזים שלהן, הררי אוצרות שהיתמרו להם לעבר קורות הגג המרוחקות. חדרים על גבי חדרים באגף הצפוני הזה, שנעשה בו שימוש רק לעתים רחוקות, התמלאו ממסד עד טפחות בארגזים ממחוזות רחוקים שפרסטימיון זכר את שמותיהם במעומעם, או לא שמע עליהם כלל מעולם. מטענים ומכולות נוספים נפרקו והועברו לאחסון אפילו באותם רגעים. שרי המשק של הארמון לא ידעו כיצד להתמודד בכל זה.
ומה שהשתרע לפניו היה רק חלק קטן מזעיר מכל מה שהגיע. בנוסף על שכיות החמדה וחפצי החן, נשלחו מתנות אחרות. תושביהן של ערי השדה שלחו לו מבחר יוצא מגדר הרגיל של בעלי-חיים - למעשה התקבל גן חיות שלם, ויותר מגן אחד - בעלי-החיים המשונים והפנטסטיים ביותר שניתן למצוא ברחבי מאג'יפור. אך ישתבח שמה של ההשגחה העליונה, בעלי-החיים האלה הועברו למקום אחר. התקבלו גם צמחים מוזרים, לגנו של הקורונאל. פרסטימיון ראה אחדים מהם ביום שקדם להכתרתו: כמה עצים אדירים בעלי עלווה שנראתה כחרבות מכסף מבהיק, וכן גם צמחים בשרניים בעלי עלים משוננים, מעוותים, ושני צמחי-פה טורפי בשר אימתניים למראה מזימרואל, שצקצקו בלסתותיהם המרכזיות כדי להמחיש, למרבה הזוועה, כמה הם משתוקקים למזון, וכן גם גיגית של בהט שחור ובה גאמבלייאבות שקופות מהחוף הצפוני של סטוינזאר, שנראו כאילו הן עשויות מזכוכית מעוצבת, והשמיעו אנחות רכות ומצטלצלות כשהעברת את ידך מעליהן - ועוד פלאים בוטניים שלא יימנו ולא יתוארו מרוב. כל אלה נמצאו במקומות אחרים.
אבל היקפן של המתנות הללו, הגודל והשיעור של הדורונות הללו היו מדהימים. מוחו התקשה לתפוש זאת.
נדמה היה לפרסטימיון כאילו המסה האדירה הזאת של החפצים שהצטברו במקום היא מאג'יפור במלוא גודלה ומורכבותה, כאילו כל העולם העצום הזה, הפלנטה הגדולה ביותר בגלקסיה, הבקיע היום הזה לחדר זה. בעומדו בין תלי המתנות, הוא חש כי הוא מתגמד ליד התצוגה העשירה והמפוארת הזאת, הייחוד המוגזם והמנקר-עיניים הזה. הוא ידע שעליו להיות שבע רצון; אבל הרגש היחיד שהצליח לחוש בו, בהיותו מוקף בהוכחות כה רבות לחשיבות מעלתו ומעמדו החדש, היה איזשהו מפח-נפש קהוי. אותה תחושה בלתי צפויה ומתמיהה של ריקנות שגאתה בו במהלך הנהלים הרשמיים של הטקסים שעשוהו לקורונאל, השר והשליט של מאג'יפור, גרמה לו עצבות בלתי מוסברת וקדרות דווקא בשעה שהיתה לכאורה שעתו היפה ביותר, שעת ניצחונו, וכעת איימה להשתלט על כל נשמתו כולה.
כמי שנתון בחלום שוטט פרסטימיון ברחבי האולם, בחן באקראי אחדות מהחבילות שאנשי הצוות שלו כבר הספיקו לפתוח.
הנה כרית קריסטל נוצצת, שבתוכה ניתן לראות נוף כפרי בפרטי פרטיו, שטיחים ירוקים של אזוב, עצים ועליהם עלווה צהובה מבהיקה, רעפי גג סגולים באיזושהי עיר יפה שלא היתה מוכרת לו, והכל חי ומציאותי כאילו המקום המוצג נמצא ממש בתוך האבן. מגילה שהוצמדה אל הכרית הבהירה כי זו מתנתו של הכפר גלאו, בנפת ת'לק סאמינון, בזימרואל המערבית. יחד איתה הגיע כיסוי ארגמן שנארג מברוקד משי מפואר, שהופק, כך גרסה המגילה, מעידית צמרן של תולעי המים המקומיות.
והרי לך תיבה מלאה וגדושה באבנים יקרות המציאות בצבעים רבים, שהפיצו זוהר פועם בזהב וארד וסגול וארגמן, כמו היפה בכל השקיעות. והרי גלימה מבהיקה מנוצות בצבע כחול-קובלט - נוצותיהן של חיפושיות-האש המפורסמות של גאמארקאיים, כך נכתב בפתק המצורף, אותם חרקי ענק שנראו כמו ציפורים ואשר אש לא יכלה להם. וכן גם יהיה זה שילבש את הגלימה. והרי חמישים מוטות של הפחם האדום, יקר הערך, של הייאנג, הפחם שכאשר הוצת יכול לסלק כל מחלה מגופו של הקורונאל.
והנה מערכת יפהפייה של דמויות זעירות, שגולפו באהבה מאיזושהי אבן ירוקה שקופה ונוצצת. אלה הציגו, כך יידעה הכתובית המצורפת, את הטבע באזור קרפאש: כתריסר דמויות - אם לא יותר - של בעלי-חיים לא מוכרים, בעלי-חיים מופלאים ומדהימים, שהוצגו כאן לפרטי הפרטים הזעירים ביותר של פרוותם, קרניהם וציפורניהם. הם החלו לנוע, לנחור ולהתרוצץ ולרדוף זה את זה בתוך התיבה שהכילה אותם, ברגע שנשמת אפיו של פרסטימיון נפחה בהם רוח חיים. והנה-
פרסטימיון שמע כיצד הדלת הכבירה של האולם חורקת ונפתחת מאחוריו. מישהו נכנס. לא יניחו לו עוד להתבודד אפילו במקום הזה.
שיעול מנומס; קול צעדים קרבים. הוא תר בעיניו אל בין הצללים שבקצה החדר.
דמות דקה, ארוכה, התקרבה אליו.
''אה, הנה אתה, פרסטימיון. אקבאליק אמר לי שאתה נמצא כאן. נמלטת מן המהומה, הלא כן?''
היה זה ספטאך מלאיין ההדור וארך הרגליים, דודנו השני של הדוכס של טידיאס: סייף שאיש לא עלה עליו וכן גם גנדרן המקפיד על לבושו, וידידו הקרוב של פרסטימיון במשך כל ימי חייו. הוא עדיין לבש את המחלצות של טקס ההכתרה - טוניקה בצבע כתום, מקושטת ברקמת זהב של פרחים ועלים, וכן סנדלים יווניים מהודקים היטב בשרוכי זהב. שערו של ספטאך מלאיין, שהיה זהוב גם כן, נפל על כתפיו בתלתלים שהותקנו היטב, ועוטר בשלוש פריפות ברקת נוצצות. זקנקנו הצהוב-אדום הקצר והמחודד הותקן זה לא כבר.
הוא נעצר במרחק כשלושה מטרים מפרסטימיון ועמד כשזרועותיו שלובות על חזהו, והתבונן מסביב בהשתאות בגודש המתנות.
''ובכן,'' אמר לבסוף ביראה גלויה. ''אם כך אתה הקורונאל סוף סוף, פרסטימיון, אחרי כל המהומה וההמולה. ולפניך ערימה כבירה של אוצרות המוכיחה זאת, הלא כן?''
''קורונאל סוף סוף, כן,'' אמר פרסטימיון בנימה קודרת, שכולה תוגה.
מצחו של ספטאך מלאיין נחרש קמטים בתמיהה. ''כמה עגום אתה נשמע! אתה הוא מלך העולם, ובכל זאת אינך נשמע מרוצה מכך במיוחד, אדוני השליט? אחרי כל התלאות והמאמצים שעברנו כדי להביא אותך לכאן?''
''מרוצה? מרוצה?'' פרסטימיון הצליח לגחך בלב ולב. ''וממה ניתן להפיק שביעות רצון, ספטאך מלאיין? אמור לי, בטובך?'' הוא חש איזושהי פעימה פתאומית, מוזרה, מאחורי מצחו. הוא ידע כי משהו התעורר בו, משהו אפל וזועם וכה עוין ואשר מעולם לא ידע כי הוא שוכן בתוכו. ואז הגיח מתוכו בשטף שלא ניתן לשלוט בו, אשד מפתיע של מרירות עזה להדהים. ''מלך העולם, אתה אומר? מהו פירוש הדבר הזה? אני אומר לך, ספטאך מלאיין. כעת נכונו לי שנים על גבי שנים של עבודה קשה, עד שאיעשה מיובש כאותה פיסת עור ישנה, ואז, כאשר קונפאלום הישיש ייאסף אל אבותיו לבסוף, אלך לי לחיות במבוך האפל והמדכא, ולעולם לא אראה עוד את אור היום. אני שואל אותך: איזו שביעות רצון? ממה?'' ספטאך מלאיין פער את פיו בתדהמה למשמע הדברים. לרגע קל נעתקו המילים מפיו. לפניו עמד פרסטימיון שמעולם לא ראה.
לבסוף הצליח לומר, ''אה, איזו רוח רעה נחה עליך ביום הכתרתך, אדוני הרם?''
פרסטימיון עצמו היה המום מהתפרצות החימה והכאב שלו. הרי זה דבר לא נכון, מאוד מאוד לא נכון, חשב במבוכה. אני מדבר בשיגעון. אני חייב לעשות משהו כדי לשנות את נימתה של השיחה הזאת למשהו קל יותר. הוא עקר את עצמו לאיזשהו חיקוי של האני הרגיל שלו ואמר באורח שונה לחלוטין, ובנימה קלילה במכוון, ''אל תקרא לי 'אדוני הרם', ספטאך מלאיין. לא בשיחותינו הפרטיות, מכל מקום. הדבר נשמע כה נוקשה ורשמי. וגם מתרפס.''
''אבל אתה הוא שליטי ואדוני. נאבקתי ולחמתי קשה כדי שתיעשה לאדוני ושליטי, ואני נושא את הצלקות המוכיחות זאת.''
''ובכל זאת, מבחינתך אני עדיין פרסטימיון.''
''כן. פרסטימיון. טוב ויפה. פרסטימיון. פרסטימיון. כרצונך, אדוני הרם.''
''בשם שמים, ספטאך מלאיין -!'' צעק פרסטימיון וחייך למשמע ההיתול בדברי ידידו. אך הרי מה אפשר לצפות מספטאך מלאיין אם לא שעשועים והיתולים?
ספטאך מלאיין הצטחק גם הוא. שניהם התאמצו עתה מאוד כדי להעמיד פנים כי התפרצותו המדהימה של פרסטימיון לא אירעה כלל. בתנועה אגבית שלח בעצלתיים ידו לעבר הקורונאל ואמר, ''מהו הדבר שאתה מחזיק, פרסטימיון?''
''זה? מה, הרי זה - זה-'' פרסטימיון בחן את מגילת הקלף הצהובה שהגיעה עם החפץ. ''זהו מטה עשוי מקרן רמליפארן, כך כתוב. הוא ישנה צבעו מגוון זהוב לשחור-סגלגל בכל פעם שיועבר מעל מזון המכיל רעל.''
''אתה מאמין בכך, הלא כן?''
''אזרחי באיילמונה מאמינים בכך, לפחות. והנה - הנה, ספטאך מלאיין, זו גלימה שנארגה מפלומת הבטן של קופרל-קרח, זר שחי בפסגות המושלגות של גונגהאר.''
'' קופרל-קרח נכחד, כמדומני, אדוני ושליטי.''
''חבל מאוד, אם כך הדבר,'' אמר פרסטימיון, וליטף בעצלתיים את האריג העבה והחלק. ''הפרווה נעימה מאוד למגע. - לכאן,'' המשיך, ונקש באצבעו על צרור עבה ורבוע שקשר בחותמות מקושטים, ''וכאן יש לנו מתת מאיזשהו מקום בדרום, רצועות מקליפתו הניחוחית במיוחד של עץ הקינונצ'ה הנדיר עד מאוד. והספל היפה הזה גולף מאבן ירקן מווירונגימונד, אבן כה קשה שנדרשים כמחצית החיים כדי ללטש פיסה בגודל אגרופך. וזהו-'' פרסטימיון נאבק כדי לחלץ מארגז פתוח למחצה שמתוכו בלט איזשהו פלא נוצץ של כסף וקמליאן. נראה כי הוא חושב שעל-ידי כך שיחטט בקדחתנות בין הארגזים הללו יצליח באיזשהו אופן לחלץ את עצמו ממצב-הרוח הנזעף, המדוכדך, שלמעשה היה זה שהרחיקו לחדר הזה.
אבל הוא לא יכול להוליך שולל את ספטאך מלאיין. וגם ספטאך מלאיין לא יכול עוד להמשיך ולהפגין אותו שוויון-נפש מכוון כלפי אותו פרץ התייסרות וכאב.
''פרסטימיון?''
''כן?''
הסייף התקרב עוד צעד אחד או שניים. הוא התנשא מעל פרסטימיון, משום שהקורונאל היה איש ממוצע קומה - כתפיו היו חסונות, אך רגליו לא היו ארוכות, וספטאך מלאיין היה כה דק גזרה וארך גפיים, עד כי נדמה שהוא שברירי, אף כי למעשה לא היה כזה.
הוא אמר בשקט: ''אינך צריך להראות לי כל פריט ופריט, אדוני ושליטי.''
''חשבתי שאתה מתעניין בהם.''
''אכן, אני מתעניין בהם. עד לנקודה מסוימת. רק עד לנקודה מסוימת.'' ספטאך מלאיין המשיך בנימה שקטה עוד יותר, ''פרסטימיון, מדוע הלכת לך בחשאי לחדר הזה? בוודאי לא כדי לעלוץ על כל המתנות שקיבלת. הרי מעולם לא היה זה ממנהגך, לחמוד וללטף חפצים, חפצים סתם.''
''אלה חפצים משובחים ומעניינים מאוד,'' אמר פרסטימיון בתוקף.
''ללא ספק הם כאלה. אבל אתה צריך להתלבש כעת לכבוד הכרה החגיגית שתיערך הלילה, ולא לשוטט כאן לבדך במחסן המוזרויות הזה. והדברים המשונים שאמרת לפני רגעים לא רבים - אותה זעקת כאב, אותו נהי מר. ניסיתי להתעלם ממנו כאילו היתה זו איזושהי סטייה משונה ורגעית, אך הדברים חוזרים ומהדהדים במוחי. מה היה פירוש הדברים ההם? האם זעקת בכנות כנגד הנטל שמעמיס עליך הנזר? מעולם לא העליתי בדעתי שאשמע דברים שכאלה מפיך. אתה הוא הקורונאל כעת, פרסטימיון! זו פסגת השאיפות של כל אדם שהוא. אתה תמשול בעולם הזה נאפד תהילה. היום הזה צריך להיות היום המזהיר ביותר בחייך.''
''כך הוא צריך להיות, אכן.''
''אבל אתה פורש לך לאולם הקודר הזה, ואתה מתבודד ושוקע במחשבות עגומות, אתה מסיח את דעתך בעזרת הצעצועים הטיפשיים, הנאים, הללו ברגע שבו אתה מגיע להישג הכביר ביותר שלך, אתה זועק זעקה מרה כנגד מלכותך-שלך כאילו היתה זו מארה שמישהו הטיל בך-''
''מצב-רוח חולף.''
''אם כך הנח לו לחלוף, פרסטימיון. הנח לו לחלוף! זהו יום שבו נגיל ונחוג! טרם עברו שעתיים מאז ניצבת בפני כס קונפאלום והנחת את נזר השמש העולה על מצחך, וכעת - כעת - לו יכולת לראות את פניך כעת, אדוני ושליטי - אותה הבעה של קדרות, אותו מבט נוגה וטרגי-''
פרסטימיון שלח לעבר ספטאך מלאיין חיוך משועשע, משועשע יתר על המידה, חשף את שיניו ופקח את עיניו.
''ובכן? כך טוב יותר?''
''בקושי. העמדת-הפנים שלך אינה משכנעת אותי כלל, פרסטימיון. מה יכול להציק לך עד כדי כך ביום הזה מכל הימים?'' וכאשר פרסטימיון לא השיב לו דבר המשיך: ''אולי אני יודע.''
''ואיך לא תדע?'' - ואז, בלא שנתן לספטאך מלאיין הזדמנות להשיב, המשיך פרסטימיון: ''חשבתי על המלחמה, ספטאך מלאיין. על המלחמה.''
ספטאך מלאיין נראה מופתע עד מאוד לרגע. אבל הוא התאושש במהירות.
''אה. המלחמה, כן. המלחמה, כמובן, פרסטימיון. היא נותנת אותותיה בכולנו. אבל המלחמה נסתיימה. ונשכחה. בכל העולם כולו לא זוכר איש את המלחמה חוץ ממך מגיאלאוריס וממני. כל המכונסים כאן בארמון המצודה היום הזה לכבוד טקסי ההכתרה שלך, אין הם זוכרים דבר על אותה ההכתרה שהתקיימה באולמות הללו לפני זמן לא רב.''
''אבל אנחנו זוכרים. המלחמה תישאר טבועה בנו לנצח. הבזבוז, ההשחתה. ההרס. אובדן החיים. כל-כך הרבה מתים. סבור. קאנטוורל. אחי טאראדאת'. הרוזן קאמבה איש מאזאדון, מורי ורבי באמנות הקשת. איראם. מאנדריאקרן. סיבלור. ועוד מאות אנשים, אפילו אלפים.'' הוא עצם עיניו לרגע והסב את ראשו הצדה. ''אני כואב על כולם, על כל ההרוגים האלה. אפילו על מותו של קורסיבאר, אותו שוטה שהוליכוהו שולל.''
''לא הגית שם אחד, שם אחד ומיוחד,'' אמר ספטאך מלאיין, ובעדינותו, השמיע הוא את השם כמי שעומד לנקר פצע נפוח ומדולק. ''כוונתי לשמה של אחותו, הגבירה ת'יסמט.''
''ת'יסמט, כן.''
השם שלא ניתן לחמוק ממנו, חרף כל ניסיונותיו של פרסטימיון לעשות זאת. הוא לא היה מסוגל לדבר עליה; אבל היא מעולם לא רחקה מאוד ממחשבתו.
''יודע אני את כאבך,'' אמר ספטאך מלאיין ברוך. ''אני מבין. הזמן יביא לך מרפא, פרסטימיון.''
''האם יביא מרפא? האם יוכל להביא מרפא?''
שניהם שתקו במשך זמן-מה. פרסטימיון הבהיר במבט שבעיניו כי אין הוא מעוניין להמשיך ולדבר על ת'יסמט בשעה זו, לכן במשך זמן-מה לא דיברו כלל.
''אתה יודע כי אני שש על היותי הקורונאל,'' אמר פרסטימיון לבסוף, כשהמאמץ להימנע מדיבור נעשה קשה מדי. ''כמובן שכך. גורלי יעד לי את כס המלוכה. זה הדבר לשמו עוצבתי על-ידי ההשגחה האלוהית. אבל האם חייבה העלייה לשלטון הקזת דם שכזאת? האם כל זה היה נחוץ? כל שפיכות הדם הזאת מזהמת את הכתרתי.''
''מי ידע מה נחוץ ומה לא נחוץ, פרסטימיון? זה קרה, זה הכל. ההשגחה האלוהית התכוונה שזה יקרה, והדבר קרה, ואנחנו התמודדנו בו, אתה ואני וגיאלאוריס וסבור, וכעת העולם חזר ונעשה שלם. המלחמה היא דבר שנקבר עמוק. אנחנו דאגנו לכך בעצמנו. לאיש מבין החיים עמנו אין שום מושג שהמלחמה התחוללה בכלל, חוץ מאשר לנו. לשם מה תתייסר ותתעמק בזה דווקא היום?''
''אולי מתוך אשמה על כך שהגעתי לכס המלכות על גופותיהם של אנשים מצוינים רבים כל-כך.''
''אשמה? אשמה, פרסטימיון? לאיזו אשמה אתה יכול לכוון? המלחמה ההיא התחוללה אך ורק באשמתו של אותו שוטה, קורסיבאר! הוא התקומם כנגד החוק והנוהג! הוא חמס את השלטון! כיצד תוכל לדבר על אשמה כשרק הוא לבדו-''
''לא. גם אנחנו אשמנו באיזשהו אופן כשהורדנו קללה שכזאת על העולם.''
עיניו הכחולות בהירות של ספטאך מלאיין נפערו שוב מרוב הפתעה. ''אילו שטויות מיסטיות אתה משמיע, פרסטימיון! אתה מדבר ברצינות על קללות ומניח לעצמך לקבל ולו שמץ של אשמה בגין המלחמה ההיא? אותו פרסטימיון שהכרתי בימים עברו היה אדם שכלתני. לעולם לא היה אומר דברי הבל שכאלה, אפילו כהלצה. זה כלל לא היה עולה בדעתו. הקשב לי. המלחמה היתה מעשה ידיו של קורסיבאר, אדוני ומלכי. אשמתו של קורסיבאר. קורסיבאר. היא חטאו של קורסיבאר ואיש בלתו. ואת הנעשה אין להשיב, וכעת אתה מלכה החדש של מאג'יפור, והכל בא על מקומו בשלום במאג'יפור סוף סוף.''
''כן, אכן כן.'' פרסטימיון חייך. ''סלח לי על התקף זה של מלנכוליה פתאומית, ידידי הוותיק. תראה אותי במצב-רוח טוב יותר בסעודת ההכתרה הערב, אני מבטיח לך זאת.'' הוא התהלך אנה ואנה בחדר, כשהוא חובט קלות על התיבות והמכולות החתומות. ''אבל ברגע זה, ספטאך מלאיין - המתנות האלה, המחסן הזה המלא כל טוב - עד כמה הם מוגיעים ומדכאים אותי! המתנות האלה מכבידות עלי כאילו משקלן כמשקלו של העולם.'' הוא אמר בחיוך עקום, ''צריך הייתי להורות להוציא הכל החוצה ולשרוף את הכל!''
''פרסטימיון-'' אמר ספטאך מלאיין כמתרה.
''כן. סלח לי שוב. היום הזה נוטה אני יתר על המידה לקינות הללו.''
''אכן, נוטה אתה, מלכי ושליטי.''
''עלי להיות אסיר-תודה על המתנות, כמדומני, במקום להיות מודאג בגינן. ובכן, הבה נראה אם אני יכול להפיק מהן איזשהו שעשוע. אני זקוק מאוד לשעשוע ברגע זה, ספטאך מלאיין.'' פרסטימיון זז ממקומו וחזר לשוטט בין המעברים שבין שורות התיבות והארגזים, ונעצר כדי להציץ לתוך אלה שנפתחו. כדור מצוין כאן. אבנט בעל צבעים רבים, המשנה כל העת את גווניו. פרח שעוצב מארד יקר, ומתוככי עלי הכותרת שלו עלה זמזום נמוך של שיר יפה להפליא. ציפור מגולפת מאבן שני, המניעה את ראשה מצד אל צד וצורחת לעברו בזעף. קדרה עשויה מירקן אדום ששוליה מסולסלים, חלקה כמשי וחמה למגע. ''הבט,'' קרא פרסטימיון כשהוציא מעטיפתו שרביט עשוי מעצם של דרקון-ים, ואשר גולף באמנות מופתית. ''זה הגיע מפיליפלוק. ראה, כאן, כיצד השכילו לעטוף אותו ב-''
''עליך לצאת מכאן ברגע זה,'' אמר לו ספטאך מלאיין כבנזיפה. ''הדברים הללו יחכו, פרסטימיון. עליך להתלבש לקראת המשתה.''
כן. הצדק איתו. פרסטימיון ידע כי לא נהג בחוכמה כאשר התבודד כאן בצורה שכזאת. פרסטימיון ידע שעליו להשיל מעליו אותם עצבות ועגמומיות שהיו כה זרים לו, ואשר ירדו עליו בשעות האחרונות, להתנער מהם כדרך שאתה מסיר מעליך גלימה שלא תצלח. עליו להציג בפני החוגגים עמו במשתה הערב חזות קורנת של סיפוק ושמחת הגשמה ההולמים וראויים לקורונאל שזה עתה הוכתר.
כן. כן. וזאת אכן יעשה.
פרסטימיון השליט (Lord Prestimion)
מאת רוברט סילברברג (Robert Silverberg)
תרגום: גיא בן משה
הוצאת עם עובד, 2003
542 עמודים
|
 |
|
