לם הארוטי
מאמרים / אברהם יוסף
יום שלישי, 27/11/2001, שעה 14:07
על הארוס ביצירותיו של סטניסלב לם
|
|
מאמר זה נערך והובא לדפוס על ידי אהרון האופטמן.
לפניכם קטעים אחדים מהפרק 'ארוס', מתוך המחקר רחב היריעה 'פשר לם' של אברהם יוסף (פרסום הפרק באתר חייב כמה קיצורים והשמטות). חלק מהדברים מהווה השלמה לפרק 'פשר סולאריס' שפורסם באתר לאחרונה.
האיורים המלווים את המאמר צוירו על ידי לם עצמו, ונלקחו מהאתר הרשמי שלו.
איון טיכי, סקס ומרילין מונרו
מייקל קאנדל, שתרגם לאנגלית אחדים מספרי לם, כתב במסתו, 'שני הרהורים על סטניסלב לם' בהתייחס לרומאן 'פיאסקו':
''הספר מלא בסמלים מיניים. גם עבור מי שאינו חושב בצורה פרוידיאנית, הפאלוסים – במחילה – יבלטו. התוצאה אינה כלל הומוריסטית, כי אם רצינית למדי. זאת פיקציה ברמת בני המעיים.''
קראתי את 'פיאסקו' ולא מצאתי שום פאלוסים, אלא אם כן נחשוב שכל דבר זקוף הוא פין וכל דבר חלול הוא רחם, גישה הנראית לי מופרכת מעיקרה. הרומאן 'פיאסקו' מאוכלס בגברים, וחסרות בו כמעט לחלוטין הדמויות הנשיות (מעט הנשים המופיעות שם שייכות לקטעים המועלים מן הזכרון, flash-back, ו/או מוקלטים). עם זאת, הסקס מופיע שם בצורה מפתיעה ביותר, מרומזת, ממש בהתחלה (כמוסבר בגירסה המלאה של המחקר ''פשר לם''). התייחסויות למין וארוטיקה מצויות למכביר במרבית ספרי לם.
הפורנוגרפיה אינה נחשבת למין, ביצירתו של לם. היא מופיעה הרבה, במסות ההיתוליות ובמחזורים ההיתוליים (טיכי בעיקר), ותיאורה נחשב בעיני לביקורת חברתית – הסופר אינו מסתיר את סלידתו ממנה. ראיה לכך ניתן למצוא אף בדברי לם עצמו, ב'הרהורים עלי חיי':
''אני חושב שהייתי אחר כך, בגיל ההתבגרות, נורמלי למדי, מבחינה מינית. אולם כיוון שלימודי הרפואה שלי כללו גינקולוגיה וכיוון שהייתי, במשך חודש, מיילד בבית חולים, אני מקשר את הפורנוגרפיה של היום לא לתשוקה מינית ותאוות המשגל, כי אם לתמונות האנטומיות בספריו של אבי, ולתצפיות הגינקולוגיות שלי עצמי. המחשבה שזכר יכול להתגרות מאד בעקבות ראייתו הסתמית של אבר המין הנקבי מדהימה אותי, בהיותה מוזרה ביותר. יצא לי לדעת מצוין מהו הליבידו – האינסטינקט המובנה בתוך החושים שלנו ושתוכנת על ידי האבולוציה – אבל השאיפה למין ללא אהבה מדהימה אותי, בתור משהו הניתן להשוואה לדחף, בלתי ניתן לשליטה, לאכול מלח ופלפל בכמויות, מכיוון שמאכלים ללא מלח ופלפל הם חסרי טעם. אינני חש דחיה, אך גם לא משיכה, כל עוד אין קשר ארוטי מובהק למה שנקרא 'אהבה'''.
בנקודה זאת אין חילוקי דעות ביני לבין הסופר, ולכן ניתן היה לסיים כאן את העניין, לולא ההרגשה שפטור בלא כלום אי-אפשר. נתאר איפוא מקרה אחד, בו מתפתה המספר, מי אם לא השלומיאל איון טיכי, לקסמיה של מרלין מונרו!
כיצד איון טיכי זה, החי בעתיד הרחוק, מכיר את כוכבת הקולנוע מאמצע המאה העשרים? שתי תשובות לכך. הגברת הנ''ל הפכה למיתוס (מודרני עלוב), ואיון טיכי מחזיק בספר ובאלבומים עליה (ב'שלום עלי אדמות'), ועוד – דבר שאינו מופיע במפורש ברומאן – הרי איון טיכי מרבה בנסיעות בזמן, וייתכן מאד שביקר גם באמצע המאה העשרים, מבלי שהדבר ייוודע לנו.
הוא נמצא לפני ביצוע משימתו על הירח. שרותי ביון המעוניינים להכשילו משסים בו רובוטית בשלט רחוק, עם נתוניה הגופניים של מרלין מונרו. אבל ''סוכנות הירח'', המפעילה כאן את המספר, שומרת עליו היטב, ונסיון הפיתוי של הרובוטית נכשל. כשלא עולה בידיה לחסל את איון טיכי או לנטרלו, שולחיה מנתקים את קשר הרדיו אתה (כדי למנוע זיהוים), ואז הופכת הכפילה הרובוטית למה שהיתה מרלין מונרו המקורית: בובה ללא נשמה...
המין ה''בהיר''
העיסוק בארוס ה''בהיר'', המהוגן, מצטמצם, ביצירות לם שקראתי, לשלושה רומאנים בלבד, שפורסמו בין 1955 ל1961: 'ענן מאגלן', 'סולאריס' ו'חזרה מהכוכבים'.
ב'ענן מאגלן', המוקדם ביותר מביניהם (והקרוב ביותר לנישואי הסופר), יש ממש אינפלציה של זוגות, ומדובר רק בכאלה שלבטיהם הארוטיים מתוארים בספר. למספר יש שתי נשים: אנה ''מכדור הארץ'', ואנה ''מן הכוכבים'' (מדובר במסע חלל רב משתתפים, בו נוטלים חלק גברים ונשים, כולל זוגות עם ילדים; ולהבדיל מהאריי הסינתטית למהדורותיה, המופיעה ב'סולאריס', כאן אנה ''מן הכוכבים'' היא יצור אנוש); משולש הפוך, שני בנים ובת, מתרקם סביב אהבת הנעורים של נילס, בנו של אחד ממשתתפי מסע החלל; סיפור פתטי, הגולש לעתים לגרוטסקי, הוא זה של אהבתו הכושלת של פטר, טייס החלל השלומיאל שהצטרף בעל כרחו למסע החלל (הגיע לחללית האם בעקבות תאונה בה נפצע קשה, ונשאר שם); ואחרון אחרון חביב – זוג המדענים הבוגר גובאר וקלארלה.
בכל המקרים האלה כרוכה האהבה בסבל, שהוא לעתים מעבר לכוחות אנוש.
כדי לממש את הקשר הארוטי, זקוק המספר לריגוש הפרידה. בספינת החלל הוא מוצא את אנה ''מן הכוכבים'', האוהבת אותו ומתיסרת. גם כדי לממש את הקשר הארוטי אתה זקוק המספר לריגוש חזק (האזנה למוסיקה קלאסית מרטיטה), ואפילו אז על האשה ליטול את היוזמה לידיה (במקום הדיבורים המקוטעים שלו, היא עושה דבר פשוט, מושיטה את ידה אל הידית ופותחת את דלת דירתה – בסיום הפרק ''הסימפוניה התשיעית של בטהובן'').
קשר סמוי קיים בין אנה ''מן הכוכבים'' מ'ענן מאגלן' לבין האריי מ'סולאריס'. כזכור, אותה האריי, כפילה של נערה אותה הכיר המספר בכדור הארץ לפני שנים, ואשר התאבדה בגללו, אותה האריי סינתטית מוכנה ומזומנת למספר בתחנת החלל של סולאריס. כמוה, אך בצורה מתונה הרבה יותר, אנה ''מן הכוכבים'' של 'ענן מאגלן', המבשרת את קרובתה הטראגית מ'סולאריס'.
המספר של 'ענן מאגלן' עזב נערה בשם אנה ''מכדור הארץ'', או ליתר דיוק היא עזבה אותו. הוא מגיע לספינת החלל, שם הוא נכנס לבית החולים בו יעבוד. בפרק ''גאיה'' הוא מבחין בנוכחותה של אשה שם, ורעיון מטורף עובר בראשו: זוהי אנה! מיד לאחר מכן מתברר לו כי אכן זו אנה, אבל אחרת. בהמשך ישא אותה לאשה, על אף שאינה אנה המקורית – הוא מקבל אותה כתחליף. היא יודעת שאין הוא אוהב אותה, ומתיסרת. בפרק ''אנה מן הכוכבים'' שוכבים המספר ואשתו במיטה, והוא מדבר שטויות: כיצד יחנו בכוכב לכת כה קטן, שלא יהיה בו מקום אלא לשניהם בלבד, ושם יהיה ביתם, וכו'. תוך כדי כך רואה המספר את פני אשתו בראי, ומבין עד כמה הוא מצער אותה. אין הוא נותן לה כלום, והיא נותנת לו את הכל.
ונעבור ל'סולאריס': בתחילת הפרק ה-13, 'הצלחה', בו מתאבדת האריי, מסופר כיצד מלעיט אותה קריס קלווין – עדיין בחייה הסינתטיים – בסיפורי בדים:
''שוחחנו רבות על החיים שיהיו לנו בעתיד, על כדור הארץ, בפרברי איזו עיר גדולה. לעולם לא ננטוש עוד את שמי-התכלת וירק-העצים, אמרנו, ודמיינו ביחד את עיצוב הפנים של ביתנו, ואפילו רבנו על פרטי פרטים כמו איזו גדר תהיה לגן, איזה ספסל נעמיד בו...
האם האמנתי בכל אלה אפילו להרף-עין? לא. ידעתי שזה בלתי אפשרי, ידעתי היטב. (...)''
מדוע אין הדבר אפשרי יבהיר קלווין מיד, אך הסיבה נראית פשוטה: סביר להניח כי האריי יכולה להתקיים רק בתנאים המיוחדים שעל פני סולאריס. זו השערה אותה מעלה סנאוט בפרק ''השיחה'', ואף מיעץ לקלווין כיצד לאמת אותה מבלי לסכן את קיומה של המהדורה הנוכחית של האריי, אתה מנהל קלווין פרשת אהבים סוערת. אבל קלווין אינו עושה זאת, אין הוא מוודא אם הוא יכול לקחת את אהובתו מסולאריס הביתה או לא, והוא מעדיף להעלות, בינו לבין עצמו, תרוץ אחר מדוע לא יקח את האריי אתו לכדור הארץ. וכך הוא אומר, בהמשך לדבריו הקודמים (שם):
''שהרי אפילו היתה האריי יכולה לעזוב את התחנה – בחיים – לא הייתה יכולה לדרוך על אדמת כדור הארץ, שכן רק יצורי-אנוש רשאים לנחות שם – כלומר, יצורי-אנוש נושאי-תעודות.''
משונה. קלווין אינו מעז לקחת את אהובתו הביתה, כי אין לה תעודות. החברה בתקופת 'סולאריס' אינה מתוארת כאימתנית (בניגוד לזו שב''עדן'', למשל), והעדר התעודות אינו אמור להיות בה פשע. אבל נושא התעודות מטריד כנראה הרבה את המספר. (כיהודי ניצול שואה, ששרד באמצעות תעודות מזויפות, סובל לם מטראומת התעודות, שהעדרן פרושו מוות; ראה בענין זה את הקדמתו ל'גטו ורשא').
במהדורה האנגלית הראשונה של 'סולאריס' כותב דארקו סובין, ב''אחרית דבר'' שלו:
''בפרק האחרון, הגיבור הראשי, שהגיע מכדור הארץ עם פנקסו, מפתח דירתו וודאויותיו, למד על בשרו, אחת ולתמיד, עד כמה הם שימושיים.''
הדבר נכון, אך זו גם הוכחה כי הצמתים המרכזיים ברומאן משכו תשומת לבם של המפרשים, מבלי שיעזו ללכת עד הסוף. המפתח מופיע ב'סולאריס' רק פעם אחת, בתחילת הרומאן, אך הוא משמעותי ביותר. המפתח הוא סמל זכרי לא רק בשל צורתו. הוא חודר לתוך חור המנעול, פותח דלת ומאפשר כניסה לחלל הבית. המפתח מסמל את השליטה באשה ובבית, אך עלינו לשאול, מה תפקידו במקרה הנדון. וזה דבר המפתח (בפרק השני, ''הסולאריסטים''):
''לגופי היו רק תחתונים וגופייה – השלכתים ארצה כסמרטוטים, וקפצתי עירום אל המקלחת. (...) חיטטתי בארון עד שמצאתי מין מיזע שניתן היה ללבשו גם מתחת לחליפה. כשהעברתי אל כיסיו את כל רכושי הדל, חשתי בין דפי הפנקס שלי משהו קשה – זה היה מפתח דירתי שעל כדור הארץ, שהתגלגל לשם בדרך כלשהי. שיחקתי בו באצבעותי, בלי לדעת מה לעשות בו. לבסוף הנחתי אותו על השולחן.''
המפתח של המספר קשיח עדיין אך הוא חסר שימוש, כי התגלגל למקום הלא נכון, והוא מונח בין דפי הפנקס. הוא עטוף ניירת, וכאן יש להזכיר את דבריהם מלאי התמיהה של המוציאים לאור של ה''מסמך'' מן התקופה שלנו, עורכים הנמצאים בעתיד הרחוק וממעטים להבין אותנו (במבוא ל''זכרונות שנמצאו באמבטיה'', בעמ' 3 של המהדורה האנגלית):
באותה התקופה אי אפשר היה להוולד, לגדול, לרכוש בשכלה, לעבוד, לנסוע, להתחתן או למות, מלבד בעזרתו ואמצעותו של הניער. (השיבוש במקור: papyr)
המספר של 'סולאריס' זקוק לאשה עם תעודות, וכמוהו גם המספר של 'חזרה מהכוכבים': למרות שהולך לו לא רע עם הנשים, הוא מעוניין באשה חוקית ורשמית דווקא.
ארבע נשים מושכות את התעניינותו של הל ברג ב'חזרה מהכוכבים'. הראשונה – הדיילת הרובוטית, ובאותה עת אין המספר יודע כי מדובר במכונה (אצל לם מספקות לעתים מכונות כאלה שרותי מין, ב''הטראגדיה של מכונות הכביסה'' למשל). השניה – נאיס, הנערה הפשוטה, הנבהלת מן המספר אך נמשכת אליו בכל זאת. השלישית – כוכבת ה''קולנוע'' אאן, אשר בביתה לא שותים את ה''בריט'' המנטרל, אלא פרטו, המבטל לזמן-מה את ה''בטריזציה'' (שני משקאות אלה אינם משנים כלום למספר, שלא עבר ''בטריזציה'', אך אחרי הלילה שהוא מבלה עם הכוכבת, נראים לו בתי העמודים כמפושקי רגליים). ולבסוף ארי הצנועה, אותה חוטף המספר מבעלה. למעשה ישנה אשה חמישית, הפסיכולוגית המנסה לסייע למספר בתוקף תפקידה. היא רוצה להדגים לו את השימוש בבגדי התקופה, ותוך כדי כך, מבלי להתכוון כמובן, שולחת ידיים לגופו השרירי. אבל נוצר הרושם שהיא לא כל-כך מושכת אותו.
בשלושת הרומאנים הארוטיים של לם, הגבר סביל והאשה פעילה. כך המספר ב'ענן מאגלן', המשאיר את היוזמה במפגשים הארוטיים לבנות זוגו. כך המספר של 'סולאריס', שנוכחותה של האריי נכפית עליו – והפרידה הטראגית באה ביוזמת הנערה הסינתטית, כפי שהפרידה הטראגית הקודמת, מהאריי המקורית, על פני כדור הארץ, באה ביוזמת האשה – ובשני המקרים ''מאחר'' המספר בנקיטת האמצעים שאמורים היו למנוע זאת. (גם הפרידה מאנה ''מכדור הארץ'' ב'ענן מאגלן', פרידה שאינה טראגית, באה ביוזמת האשה).
ב'חזרה מהכוכבים' מנסה הל ברג לנהוג בצורה שונה. הוא יוצא אל חברה לא מוכרת, מבלי לעבור תקופת הסתגלות בהשגחה פסיכולוגית, ומתנהג כמו פרא אדם. דבר זה דווקא מושך את הנשים, אך לא בכך מעוניין המספר. הוא מתאהב באשה נשואה וחוטף אותה מבעלה; אך עד מהרה מתברר לו שהסכמתה לבוא אתו נבעה מדאגתה לבעלה דווקא (היא חששה שפרא אדם זה, שלא עבר ''בטריזציה'', ירצח את יריבו). אז מחזיר המספר את האשה לביתה ונוסע אל הים, להתאבד. האשה מבינה במה מדובר ועוקבת אחריו, בכלי התחבורה (''גלידר'') שברשותה. היא נוהגת בצורה מסוכנת, תוך ניגוד מוחלט לבטריזציה שנעשתה לה, וכך מאלצת את מכוניתו של המספר שתרד מן הכביש ותתהפך – בדרך זאת היא מונעת את הגעתו של המספר לים וקפיצתו אל המוות. רק לאחר מכן עוזבת אשה זאת סופית את בעלה, ומתחתנת עם המספר. לשוא ניסה הגבר ליטול את היוזמה לידיו – חכמת האשה מנצחת תמיד.
תנועות מגונות ב'קיבריאדה'
בסיפור ''שלושת החשמבירים'', הפותח, במהדורה המקורית, את 'הקיבריאדה', מנסים החשמבירים לכבוש את כוכב הקור הנצחי קראוניה. קשה הדבר: החשמביר נחושתן מפלח, בשל חום גופו, את שכבת הקרח וצולל למי האוקינוס; שמן הסיכה בפרקים של חשמביר הברזל קופא, והנ''ל נשאר משותק. החשמביר בן-צורן, נדמה שפתר את כל הבעיות האלה: החומר ממנו הוא עשוי אינו זקוק לסיכה, וממילא לא לחימום השמן, ורק לדבר אחד הוא צריך לדאוג – שלא יחשוב, כי אם יעשה כן יתחממו המעגלים הלוגיים שלו. כך כובש החשמביר והולך, עד שבפניו ניצב חכם מחכמי הכוכב, המנצחו בתחבולה – הוא מחמם אותו, תרתי משמע:
היה זה בירון, אשר כונה ''קפוא הפה'', החכם הנודע של הקראונידים. בן-צורן צבר תנופה והסתער קדימה כדי לדרסו, אך זה זז הצדה והציג בפני התוקף שתי אצבעות. לא ידע בן-צורן מה פירוש הדבר, אך מייד חזר על עקבותיו והסתער שנית על יריבו. אולם בירון שוב סר מדרכו כדי צעד אחד בלבד והציג בפניו אצבע אחת. השתומם במקצת בן-צורן והאט מעט את מרוצו, למרות שכבר חזר על עקבותיו ועמד להסתער פעם נוספת. שרעפי מחשבות אחזוהו ומים החלו לזלוג מהבתים הסמוכים, אולם הוא לא הבחין בכך כיוון שבירון הראה לו הפעם מעגל, שהרכיבו מאצבעות יד ימינו, ואילו אגודל שמאלו נע במהירות לתוך המעגל. חשב וחשב בן-צורן מה פירושן של אותן תנועות שתוקות, והתהום נפערה למרגלותיו, פרצו מתוכה מים שחורים והחשמביר צלל לתוך המעמקים כסלע אדיר ובטרם הספיק לומר לעצמו – אין דבר, העיקר לא לחשוב! – כבר אבד לעולמים, והקראונידים המאושרים בישועתם שאלו את בירון מה רצה לומר לאותו חשמביר נווד בתנועות שהציג בפניו.
''זה פשוט מאד,'' אמר החכם. ''שתי האצבעות פירושן היה שאנחנו שניים. אצבע אחת – שעוד רגע איוותר אנוכי בלבד, והמעגל שהראיתי לו סימל את הקרח הנפער והתהום הנצחית שתבלעהו. אולם החשמביר לא הבין אף אחד מסימנים אלה.''
הסיפורים על תנועות מגונות באצבעות, המקבלות אחר-כך פרוש מיתמם, נפוצים בין תלמידי כל המקומות והזמנים, ומהם עברו גם ליצירות ספרותיות היתוליות. מה שמאפיין דווקא את הסיפור הזה הוא, שתוצאת ההתעלמות מן הרמז הארוטי (הגס), התעלמות שנבעה אולי מחוסר ידע, תוצאה זו היא מוות.
המין ה''אפל'' – רמיזות וגסויות
רמיזות ליצרי מין אפלים מצויות בכמה מיצירותיו של לם. נזכיר כאן את סיפור האימים 'נזלת':
רווקים מזדקנים, ברובם אמריקאיים, שהופנו למרחצאות שבאיטליה לצורך קבלת טיפול שאמור היה להיות לא מזיק (ואולי גם לא מועיל), נעלמים, מתאבדים, מתים, לאחר שהחלו לנהל אורח חיים לא מהוגן. חוקר משטרה, החושד במזימה מטורפת, מחליט לחקור במה מדובר. הרעיון הוא לשלוח פתיון, אדם שנתוניו האישיים תואמים את אלה של הנפגעים. המועמד הוא אסטרונאוט אמריקאי בדימוס. באופן אירוני כל מגרעותיו של זה, שהכשילו אותו בעבר, מכשירות אותו לתפקיד החדש (פגישה עם מלאך המוות): רווק מזדקן, קצר רואי, אלרגי לפריחת הדגניים (בשל כך סולק מסגל האסטרונאוטים). ביש-גדא, שהשתתף בפלישת בעלות הברית לאירופה ונפצע בצורה שטותית (שבר את עצם הזנב בצניחה), דבר המתאים, כמובן, למה שמבקשים ממנו כעת: עליו לחזור על מסלולו של אחד הקורבנות. אולי גם לו יקרה כמקרה הראשון – כשהפעם הוא במעקב צמוד.
מן ההתחלה הוא חשוף למוצרי תעשיית הפורנוגרפיה האיטלקית, אבל מה שקורה לו לפתע, ''על אמת'', מעניין הרבה יותר. בחנות גדולה, על אם הדרך, הוא נתקל בנערה מתמוטטת, אולי בשל מחלת הנפילה. החנות ריקה מאדם, המספר נמלט.
נערה צעירה, מעולפת, מול גבר מזדקן, במקום שומם. אם למישהו תעבור בראש מחשבה על מעשה מגונה, הוא ידחיקה מיד – כפי שהדחיק סנאוט את המחשבה המגונה שלו, עד שזו התגשמה לממשות בתחנת החלל של סולאריס. נימוקי ההדחקה כאן חזקים ביותר: זה לא חוקי, לא מוסרי, לא יפה. זה מקלקל את הדימוי העצמי של הגבר (מה, עם אחת בהכרה אתה כבר לא מסוגל?).
המספר עומד בפיתוי, אך בהמשך הוא יתנסה באתגר מורכב פי כמה. באופן מקרי לחלוטין, הוא נקלע בין יפני, ילדונת ואשה -
''הבלונדינית, שמכנסיה משובצי הפנינים היו כה מהודקים, עד שניתן היה לראות את קו התחתונים על ישבניה, (...)''
היפני הוא מחבל (הרומאן נכתב לאחר הפיגוע בנמל התעופה בלוד, וכנראה בעקבותיו), ומכשירי נמל התעופה מגלים את מטען החבלה שלו כשכל החבורה נמצאת במעבר עילי צר מאד – ההופך למלכודת מוות. המחבל מפעיל את המטען, והמספר מצליח לקפוץ מלמעלה, כשהוא סוחב אחריו את הילדונת.
שניהם שוקעים לתוך בריכה בוצית, שמימיה מורעלים. המספר נחלץ בקושי, ודואג להציל גם את הילדה. שניהם מכוסים בבוץ, מים מורעלים ודם שנשפך עליהם מלמעלה. הם נכנסים, מבעד למסדרונות השוממים – כל נמל התעופה פונה – למקלחות, כי באמת צריך להתרחץ. וכן הלאה, עד שהמשטרה עוצרת אותם. המספר יחלץ בסיוע השגרירות האמריקאית.
תגובותיה של הילדונת, כשהיתה בחברת המספר, היו אדישות. והלא היה עליה לשמוח, כי ניצלה ממוות בטוח! פסיכולוגית שתדבר אתה תספר על כך משהו: הילדה טוענת שחשבה שרצו לחטוף אותה לשם קבלת כופר. אבל הפעולות שביצע בה האסטרונאוט בדימוס מתאימות יותר לכיוון אחר: הוא חוטף אותה כמו אביר ומציל אותה ממטען החבלה, מציל אותה שנית מטביעה, וכדי למשות אותה מן הביצה המורעלת הוא קורע חלק מבגדיה ואוחז בשערותיה. הוא מעסה אותה (כדי שתקיא את המים שבלעה), מפשיט אותה ממה שנשאר עליה ורוחץ אותה... רק החדירה חסרה.
כמובן שאסטרונאוט אמריקאי בדימוס לא יעשה דבר שכזה. הוא חטף והציל את הבתולה, כיאה לאביר של ימי הביניים, אך הוא גם מודע היטב שהעולם השתנה קצת מאז. לכל מה שקרה לא יוכל להיות המשך, אבל מה שונה היה הדבר אילו הציל את הבלונדינית הדוקת המכנסיים! כי ממנה ניתן היה לצפות לתמורה, למחווה, להיענות. ואכן, שואל המספר את חוקרי המשטרה, מה קרה לבלונדינית:
''היא מתה מפצעיה'' – אלה היו דבריו של הממונה על הבטחון. ''ההתפוצצות תלשה לה את שתי הרגלים''.
והיא אינה יכולה לשמש עוד. מיד שואל המספר את עצמו, האם הציל את הילדונת בכוונה, או רק במקרה. הרהורים אלה ממשיכים להעסיק אותו. הנערה היא צרפתיה בשם אנבלה (מזכיר את השיר של אדגר אלו פו 'אנבל לי', שיר של אהבת בוסר ומוות), והיא תעשה דרכה לפריז עם המספר. במסיבה חברתית בפריז, נודע למספר שמתכננים לעשות סרט ממעשה הגבורה שלו. עדיין אי-אפשר לשכב אתה. אבל ממש לפני שהמספר שוקע לתוך הזיית הסמים (שהיא אותה תופעה קטלנית שחיפש), הוא קורא את הסיפור העתונאי של מעשהו:
אבל שמה של אנבלה היה שם, אותה ''בת עשרה חביבה'' שעדיין מחכה למכתב ממצילה. למרות שזה לא נכתב במפורש, היו רמזים ערמומיים, לפיהם האסון שבנמל התעופה הוליד פרשת אהבים. זעם של חוסר אונים השתלט עלי, (...)
כשמתחילה הזיית הסמים, חושב המספר שהוא עדיין נמצא בלוויית היפני והבלונדינית, מעין נסיון להחזיר את הזמן אחורנית ולתקן את המעוות. הוא מבין כי זו הזיה, אך מיד לאחר מכן, כשהשפעת הסמים מתגברת, הוא רואה את אנבלה, בוגרת כבר, הנכנסת לחדרו. בוגרת כיצד? ''בשמלה כהה, היא נראתה גבוהה יותר מכפי שזכרתי אותה, (...)''. המחשבה על הקשר האסור לקטינה, והמוות.
כמקובל אצל לם, יש סיפור בתוך סיפור. כבר מותר לגלות שהתופעות המוזרות שהוזכרו באו בשל הווצרותה המקרית של תרכובת כימית של גז עצבים, הפועלת כסם קטלני על הבאים במגע אתה. אבל יש מישהו שנפגע מאותו גז עצבים ממש, המיותר כביכול בצרפת.
מדובר ביהודי שברח מגרמניה הנאצית, המתגורר בצרפת. רווק מזדקן החי תחת השפעתה המוחלטת של אמו הישישה, מתפרנס מעבודתו כאופטיקאי ומשלים את הכנסתו על-ידי פיתוח תמונות פורנוגרפיות פרטיות, שמביאים לו הלקוחות. המרכיבים ברורים: טראומה (המשטר הנאצי), תפקוד מיני לקוי (השפעתה המוגזמת של האם), ודמיונות שוא ארוטיים. לכל אלה מתווספת כמות זעירה של גז עצבים, שהביא בהיסח הדעת אחד הלקוחות המהוגנים, מדען העוסק בלוחמה כימית. התנהגותו של היהודי משתנה, הוא נעשה תקיף, או לפחות מנסה להעמיד פנים ככזה, ובסופו של דבר מתאבד.
בסיום הרומאן אנו מקבלים הסברים על המוזרויות שהתרחשו בו. מאחורי הסיפורים מסמרי השיער מסתתר דבר פשוט – אימת גיל המעבר. זהו בדיוק מצבו של הסופר באותה תקופה (הרומאן נכתב ב-1975), בהבדל גדול אחד: באותו זמן לא היה לם רווק מזדקן, כי אם נשוי ואב לילד. ובכן, מה קרה לבעלי המשפחות שנקלעו למרחצאות בהם נוצרה במקרה התערובת הקטלנית, ושאצלם נתגלו תופעות מדאיגות מן הסוג הנזכר?
''בכל המקרים, דגם ההתנהגות היה זהה: מודאגת מהתנהגותו המוזרה של בעלה, החלה האשה לשים עליו עין, וברגע שהחלו הזיותיו, עשתה כל מה שבידיה כדי לשכנע אותו שיעזוב את האיזור. דחף זה, לחזור הביתה, היה תגובה אינסטינקטיווית מול פני סכנה עלומה.'' (עמ' 174)
האשה, כתמיד אצל לם, חכמה מן הגבר, והיא מצילה אותו אפילו ממלאך המוות.
פשר סולאריס
האתר הרשמי של סטניסלב לם
|
