 |
 |
עוד בקטגוריה זו:
זוכי פרסי גפן ועינת
חדשות האגודה / המערכת
15/10/14
תגובות: 0
פרוטוקול אסיפה כללית ובחירות
חדשות האגודה / ועד האגודה
15/10/14
תגובות: 0
בִּדיוֹן מציון
חדשות האגודה / המערכת
04/10/14
תגובות: 2
מפגש: האלים עצמם
חדשות האגודה / המערכת
29/09/14
תגובות: 0
היֹה יהיה 2014
חדשות האגודה / המערכת
26/09/14
תגובות: 0
טיפה בי-ם
חדשות האגודה / המערכת
09/09/14
תגובות: 0
אספה כללית ובחירות
חדשות האגודה / ועד האגודה
01/09/14
תגובות: 11
עדכוני הועד 8.8.14
חדשות האגודה / ועד האגודה
24/08/14
תגובות: 2
פרס עינת 2014: התחרות נפתחת!
חדשות האגודה / המערכת
18/08/14
תגובות: 0
מפגש: עולם חדש מופלא
חדשות האגודה / המערכת
06/08/14
תגובות: 0
קרן אמבר נפטרה
חדשות האגודה / המערכת
04/08/14
תגובות: 8
עדכוני הועד 16.6.14
חדשות האגודה / ועד האגודה
07/07/14
תגובות: 0
מפגש: אוקיינוס בקצה המשעול
חדשות האגודה / המערכת
01/07/14
תגובות: 0
''ישראל חוגגת עם הארי פוטר 4''
חדשות האגודה / ועד האגודה
27/06/14
תגובות: 0
בדיון 2014 - מבט שני: קריאה בעיניים אחרות
חדשות האגודה / ועד האגודה
15/06/14
תגובות: 0
|
 |
תחרות סיפורים - חלום ליל קיץ
חדשות האגודה / המערכת
יום שני, 28/05/2007, שעה 23:49
הוכרזו הזוכים בתחרות הסיפורים נושאת פרסים שנושאה ''חלום ליל קיץ'' שנערכה לקראת כנס פנטסי.קון 2007
|
|
בתחרות הסיפורים הקצרים שנערכה לכבוד פנטסי.קון 2007, כנס הפנטסיה השנתי של האגודה בנושא ''חלום ליל קיץ'', זכו הסיפורים הבאים:
מקום ראשון - ''פיה בצנצנת'' מאת דורית תמיר.
מקום שני ושלישי (שני הסיפורים קיבלו ניקוד זהה, והם חולקים את שני המקומות) -
''חלום ליל קיץ'' מאת הדס משגב
''השיקוי, או איך נוצחו בני החושך'' מאת עידו גנדל.
נימוקי השופטים מופיעים בתגובות.
התחרות נערכה בחסות הוצאות הספרים ''ינשוף'' ו''גרף''.
הזוכים הוכרזו באירוע הפתיחה של הכנס.
תקנון התחרות
נושא:
נושא התחרות הינו ''חלום ליל קיץ''.
מאפייני הסיפורים:
1. התחרות פתוחה לסיפורי מדע בדיוני או פנטסיה בנושא התחרות בלבד.
2. התחרות מיועדת לסיפורי מקור בלבד, בשום מקרה לא יתקבלו יצירות מסוג ''סיפורת-מעריצים'' (fan fiction).
3. על הסיפורים להיות כתובים בשפה העברית בלבד.
4. על הסיפורים לעבור הגהה ולהיות תקינים מבחינת הסגנון והפיסוק. סיפור שלא יעמוד בסף תקינות מינימלי יפסל אוטומטית.
5. אורך הסיפורים: 1,500 עד 7,000 מילה, על פי ספירת המילים של מעבד תמלילים. סיפור שאורכו יעלה על גבולות אלה או ירד מהם – יפסל. לשם ההבהרה: סיפורים שאורכם 7,001 מילה או יותר או שאורכם 1,499 מילה או פחות ימחקו לאלתר.
6. אין להגיש יותר מסיפור אחד. כותב שיגיש שני סיפורים או יותר, יפסלו כל סיפוריו.
7. התחרות מיועדת לסיפורים חדשים בלבד. סיפור שהופיע לפנים במקום אחר - ספר, עיתון, כתב עת מודפס או מקוון, אתר או פורום באינטרנט – יפסל.
הגשת הסיפורים:
1. לאחר שנכתב הסיפור, יש לפרסמו כתגובה למאמר זה. הסיפור יפורסם תחת שם בדוי שאינו כינוי בו מוכר המחבר ולא נעשה בו שימוש בתחרויות קודמות. חובה לפרסם את הסיפורים בתגובה חדשה למאמר עצמו, ולא כתגובה לסיפור אחר. נא לא למלא את שדה כתובת הדואר האלקטרוני, על מנת למנוע זיהוי באמצעות נתון זה. אורך הודעה הוא עד 3,500 מילה, סיפורים ארוכים יותר יש לפרסם בשתי הודעות רצופות בעלות אותה כותרת.
2. לאחר פרסום הסיפור יש לשלוח דואר אלקטרוני להנהלת התחרות. בגוף הדואל יש לציין את שם הסיפור, מספר המילים, שם המחבר ואת הכינוי שתחתיו הופיע הסיפור. פרטים אלה יש לציין בגוף הדואל בלבד. לדואל יש לצרף עותק של הסיפור, ללא פרטי המחבר, בפורמט טקסט עשיר (*.rtf) בלבד.
3. ניתן להגיש את הסיפורים פעם אחת בלבד. ניתן לבקש למשוך סיפור מהתחרות באמצעות דואל לועדת התחרות ובו הפרטים המלאים של הסיפור והמחבר. עם זאת, סיפור שהוגש, נמשך והוגש מחדש, יפסל.
4. ניתן להגיש סיפורים עד יום חמישי, 19 ביולי, בשעה 23:59.
התחרות:
1. השגות בנושא חוקי התחרות, שאלות, מענות ותגובות יש לפרסם אך ורק בפורום האגודה או לשלוח בדואל לועדת התחרות. כל תגובה שאינה סיפור אשר תפורסם תחת מאמר זה תמחק לאלתר.
2. ועדת התחרות שומרת את הזכות לא לבחור זוכים או זוכה בתחרות.
3. התחרות נערכת בחסות ההוצאות ''גרף'', ו''ינשוף'', התורמות לתחרות את הפרסים הבאים:
מקום שלישי: שלושה ספרים מתוך קטלוג הוצאת ''ינשוף'' לבחירת הזוכה, ו''הכרונוליתים'' בהוצאת ''גרף''.
מקום שני: חמישה ספרים מתוך קטלוג הוצאת ''ינשוף'' לבחירת הזוכה, ו''סחרור'', בהוצאת ''גרף''.
מקום ראשון: עשרה ספרים מתוך קטלוג הוצאת ''ינשוף'' לבחירת הזוכה, וטרילוגיית ''ראיקירה'' (התגלות, השתנות, התחדשות) בהוצאת ''גרף''.
4. השופטים:
ורד טוכטרמן – מתרגמת מד''ב, לשעבר עורכת כתב העת 'חלומות באספמיה' וכיום עורכת אתר האגודה הישראלית למד''ב ולפנטסיה. מחברת קובץ הסיפורים זוכה פרס גפן לשנת 2003, 'לפעמים זה אחרת'.
אור ביאליק – חבר לשעבר בוועד האגודה, היה עורך המדור המקומי ומדור הסיפורים של אתר ISF ולקטור של כתב העת 'חלומות באספמיה', חבר מערכת כתב העת 'המימד העשירי'.
תמיר בוכשטב – לומד ננוטכנולוגיה באוניברסיטת בן גוריון בנגב. כותב שירים, סיפורים (או לפחות סיפורונים) ושטויות לאין ספור. זכה במקום ראשון בתחרות הפילקים של עולמות.
מנהלת התחרות: קרן לנדסמן.
עצות לכותבים:
א. רצוי מאוד לכתוב סיפור בעל נושא מקורי ככל האפשר.
ב. רצוי להמנע מחזרה סתמית על נושא נדוש (''...ואז התעוררתי!'' וכד'), אלא אם כן יש לכם טוויסט מדהים – רעיון שיהפוך את הסיפור שלכם למקורי ומיוחד. היות ובדרך כלל לא זה המקרה, רצוי לחפש נושאים מקוריים יותר מלכתחילה. כדאי לעיין ברשימת הקלישאות, הנותנת מושג טוב למדי לגבי נושאים שכבר מוצו. צרור עצות שימושיות לכותבים אפשר למצוא בלקסיקון טרקי סיטי.
ג. מומלץ לכתוב סיפור מובן ככל האפשר ולהמנע מהתחכמות-יתר.
ד. לעתים כדאי לבצע מחקר כלשהו כדי לאמת את העובדות המדעיות או את הרקע של הסיפור, כדי למנוע טעויות.
ה. לפני פרסום הסיפור, כדאי מאד לחפש ולתקן שגיאות כתיב, פיסוק וסגנון. עדיף לפרסם מסוגנן ומאוחר מאשר מוקדם ומכוער.
אנו מחכים לסיפוריכם!
רשימת הקלישאות
לקסיקון טרקי סיטי
דואר אלקטרוני להנהלת התחרות
פנטסי.קון 2007 - כנס פנטסיה, 25-26 ביולי
גרף - אתר ההוצאה
|
 |
|
| |
חזרה לעמוד הראשי
כתוב תגובה
|
| |
 |
 |
|
הבועה (חדש)
פנדה יום שני, 02/07/2007, שעה 16:17
הבועה
מאת: פנדה
הוא לא מסוגל יותר.
כולן דוחות אותו.
אין הוא מרגיש כי יוכל להתמודד ולו גם תהיה זו, רק עוד פעם אחת בודדת של דחיה נוספת, מבט מזלזל, הרמת גבה יהירה.
פשוט לא.
יואש שכב על מיטתו הצרה, שתי ידיו פרושות לצדדים כשהן חורגות מגבולות המיטה הישנה והחורקת שלו. ידו האחת נוגעת בקיר שלידו והשניה, אך במרחק מועט מן השידה הצמודה לקיר שממול, ממש מתחת לחלון.
לפקוח עיניים היה משימה כל כך קשה בשבילו, שהחליט להשאירן עצומות.
יואש היה לאחר שירותו בצבא. רצה להיות טייס, הגיע כמעט עד לסוף הקורס ונכשל. על מה? מצאו שעיניו, שהיה בטוח עד אז כי רואות הן בבהירות רבה למרחקים, זקוקות למשקפיים בעלי צילינדר גבוה.
כל עולמו התמוטט עליו באחת והוא נאלץ להעביר את שרותו הצבאי, במקום אליו לא הרגיש שייך.
כשהשתחרר, לא יכול היה לסבול את מבטי החמלה של הוריו וחבריו. אפילו במראה קשה היה לו להביט, דווקא עכשיו, כשהתברר לו שעיניו אינן מושלמות. מושלמות!!! כל חייו חשב שהוא מושלם. הוריו טרחו והזכירו לו זאת שוב ושוב.
כשיואש היה ילד קטן, בעצם, מאז זכר את עצמו, היה עוצם את עיניו וממריא אל על. כשרצה היה מגביר את המהירות, מכוון זרועותיו הפרושות לצדדים, לעבר אותו יעד אליו רצה להגיע ודואה ונוסק וחולף על פני אגמים, נהרות, עמקים מסתוריים ואפלים, הרים מושלגים ומדברי אין סוף. כשהתעייף מריחופו, היה נותן פקודה סמויה, המהירות הואטה והוא היה נוחת וחוזר למקום המצאו. בדרך כלל היה זה כששכב במיטתו, מוקף בצעצועיו, ספריו וציוריו שמילאו את קירות חדרו. תמיד צייר מטוסים ודמויות זוהרות הדואות סביבם.
כבר שבועות שאינו יוצא מחדרו. חדר אותו השכיר בבית, שהטיח מתקלף מקירותיו האפורים וכולו אומר דחי, סחי ומציג נוולותו של עוני, אצל משפחה דלת אמצעים בדרום העיר תל-אביב. הם לא שאלו או בקשו פרטים - והוא לא נידב.
למעט הליכה למכולת לקניית מצרכי יסוד, את כל עתותיו בילה בחדרו. גם לטלפון לא ענה, פשוט חשב שכך תעלם המציאות.
מחבריו התרחק באמתלה כזו או אחרת. גם חברתו לא יכלה להתמודד עם דכאונותיו הרבים ואמרה לו זאת ולאחר מכן עזבה, כשהמבט האחרון שזכר ממנה, היה מלא רחמים ובוז.
היתה זו מכה נוספת שלא ציפה לה.
הכל התמוטט עליו וסביבו. כל המוכר הפך לשנוא.
חבריו ניסו להכיר לו בחורות, ג'ינג'יות, בלונדיניות, ברונטיות, נמוכות, שמנות, רזות. על כולן העביר מבט לא ממוקד וראה דרכן, לא אותן. פחד מדחיה נוספת.
היתה זו שעת בין ערביים מוזרה של שלהי קיץ רותח ומהביל ובחוץ יללה רוח שטרם החליטה האם חמה היא או קרירה. הקיץ עדיין נלחם על קיומו בצפרניים שלופות. מדי פעם נגס נתח גדול מאד מהקרירות השאננה, שניסתה להדחק בינות לאבק ולאובך שכיסה כל העומד בדרכו ומההבל שעלה מכבישי העיר. ואז ללא כל אזהרה, גל חום עצום שטף את היקום, מותיר אחריו אנשים מתעטשים, כואבי גפיים, חולים, או בדרך להיות כאלו.
מאי שם נשמעה יללת אמבולנס ההולך ומתקרב ויואש אטם אזניו מלשמוע.
הכי שנא לשמוע צליל זה, שהתחפר באזניו, ירד והגיע לשיניו ושם התברג והכאיב, כאילו מקדחת רופא השיניים מנסה לעבור דרך לסתו לכיוון מוחו המותש, הקודח והיגע.
''די'', התחנן בליבו, אך כאילו להכעיס, הרעש הטורדני התקרב והתקרב עד שעטף את יואש.
''אני לא יכול לסבול יותר את הרעש הזה'', נהם יואש וניסה לקום.
ניסה, אך לא בדיוק הצליח.
אמנם חש את רגליו נוגעות בשטיח המרופט שכיסה את רצפת חדרו העלוב, אך ראשו סירב להנתק מהכרית, כאילו הודבק לשם בכוח. בעצם, אף אבר בגופו לא נשמע לו.
בעתה אחזה ביואש, ''מה לעזאזל הולך פה?'' רטן תוך שהוא מנסה לפתל את גופו כבורג ולהשתחרר מהאחיזה הבלתי נראית, אך המורגשת היטב, שאחזה בו כצבת אימתנית.
ניסה לפקוח עיניו, אך נתקל פתאום באור בוהק בחוזקה. גוון צהוב שמשי, מעורב בסגול ושחור, אפל יותר מחשכת אמצע ליל חורף ומהבהב, עד שנאלץ לעצמן במהירות.
''אוי, זה כואב'', פלט בנשימה קטועה, מנסה לשאוף אויר שהלך והתמעט בריאותיו, כשדבר מה חוסם את גרונו.
בעודו חווה חרדה קיומית, הצליח לפקוח באיטיות את עינו הימנית, כשליתר בטחון השאיר את השניה סגורה וניסה להביט סביבו.
מעבר לאותו אור בוהק ומהבהב, לא ראה כלום.
''גם ככה אין לי מה לעשות, אשאר לשכב, מה כבר יכול להיות'', חשב בלאות כבדה ועצם עיניו. יואש חש כאילו גופו שוקע אל תוך מזרן המיטה שהפך להיות חלול כשמשקולות בעלות משקל עצום, מחוברות אליו ומושכות אותו מטה, מטה.
ואז מבלי לפקוח את עיניו, נגלה לו מחזה, כה מדהים ביופיו, כה מיוחד במינו ומרהיב, שנעתקה נשימתו.
בתוך בועה מושלמת בצורת ביצה בעלת צבעים מנצנצים, מבעבעים וקסומים, ניצבה לה דמות, יציר אלוה. צבע עורה השחום הבהיק כאור הנגוהות שהשתקף בו, רגליה השריריות היו מפושקות כבתנועת קרב. ''היא וודאי מתאמנת באיזה מכון כושר'', הרהר כשהוא מהופנט. גווה נטה מעט קדימה ובהביטו בה היטב, נשבה ביפי מתארה. שלווה היתה נסוכה על פניה החזקות, אך עדינות המבע.
הדמות היתה עירומה כביום היוולדה, שקועה לחלוטין בעצמה, אינה מודעת לזר המתבונן בה, וכל כולה בעולם משלה.
''סליחה'', הצליח לפלוט בכוחותיו האחרונים יואש, ''סליחה, מי את, מה שמך?'' נסיון עלוב מצידו לפתוח בשיחה.
והיא, נדמה היה כאילו הדבר האחרון לו היא זקוקה, זו שיחה, כל כך היתה מרוכזת ושקועה במעשיה.
החליט יואש לצפות ולא להפריעה יותר. שפתיה נעו, זעו.
לפתע החלה לוטפת עצמה בתנועות כמעט בלתי מורגשות. אחת מידיה עטפה את שיערה הפרוע והמתנחשל כברוח בלתי נראית, לוטפת אותו בתנועות חושניות, והוא, מתפתל סביב ידה כנחש גמיש.
שדיה המלאים והבוסריים ניצבו זקורים, כמייחלים למגע יד.
יואש ניסה להרים ידו ולגעת ביצור המופלא הזה, אך ידו לא נשמעה לו.
''הי, שמי יואש, אפשר לעזור לך?'' ליחשש קולו, אך באזניו נשמע כאילו צעק.
הדמות אפילו לא הסבה את מבטה אליו, אלא המשיכה בליטופיה החושניים.
ידה החלה יורדת לכיוון שפתיה, נעצרת שם, וכאילו אכלה פרי עסיסי וטעים שטעמו ומתיקותו נותרו, החלה לוקקת אצבעותיה והמשיכה לכיוון שדיה המושלמים.
בשלב זה יואש הרגיש כי הגיע לקצה גבול יכולתו והחליט לפקוח את עיניו.
הצריבה הנוראה וההבזק החד שהיכה בהן, הכריח אותו לעצמן שוב.
''מה לעזאזל קורה פה, העולם השתגע?'' בערפול חושים עוד הצליח יואש להגות מחשבה הגיונית.
התאווה יואש לחזות במה שמוחו סירב לקלוט, אך ביקש עוד ועוד ממנו. כשהביט שוב, ראה אותה מהדקת שפתיים ושמע אותה נאנקת.
פלאי פלאים, דווקא עכשיו כשהרים את ידו, נשמעה לו. הוא הניחה בעדינות על מתניה המעוגלות בנהדרות מלכותית, כשהוא חודר דרך הבועה השקופה שנרעדה כלות אך לא פקעה.
עצרה ניעותיה, הטתה ראשה קמעה, מנסה להבין, מהו הדבר הלוטף מתארה.
נבהל יואש, בלם תנועת ידו והיא, כאילו שוחחו בשפה בלתי מוכרת, המשיכה.
כרעה על ברכיה כשהרוח עדיין משחקת בשערה הארוך, קרני השמש האחרונות צובעות אותו בגווני זהב ונחושת ואפלת הערב הקרב מזדחלת ומתנחשלת בינות לחליפות שערה.
הביט בה מוקסם.
שרירי ירכי המהגוני המלוטש השתרגו כמקלעת צמות, נעו תחת עורה השזוף, הבוהק והרך באותה מידה ואז שם לב נדהם, כי אינה לובשת דבר סביב חלציה והפנה ראשו בבישנות מה.
גופה נע לעברו באצילות והיא נעצה בו את עיניה הענקיות, עיני נחושת עם זהרורי דבש, מעוטרות בריסים כבדים, בוחנת תגובתו.
אט אט, הסב ראשו ואז הצטלבו מבטיהם.
לא נראתה לו מפוחדת, אדרבה, אפילו התעודד מכך שהחוותה תנועה מזמינה בידה.
הוא לא הסיט את מבטו וכשבטחונו גובר ידו עלתה לעבר מצחה המושלם, חשה את חומו, את חום השמש שנספג בו לאורך השנים, ואפילו עירומה שהטריד את מנוחתו קודם לכן, נראה כה טבעי כעת, כאילו היה הדבר הכי ברור ונכון עלי אדמות.
גופו של יואש החל להגיב והוא התרומם ממצעו המרופט כדי להתקדם לעברה.
הדמות, כאילו חיכתה לכך, הושיטה את שתי ידיה לעברו כשהן חודרות את הבועה ונגעה לא נגעה בשמורות עיניו העצומות.
ליואש היו עיני תכלת, זכות, גדולות, בוהות במידת מה כשל ילד קטן והתום עדיין היה משוך עליהן כחוט סמוי. נראה היה שהדמות, חשה בזאת.
ראשו של יואש הזדקף.
''מה שמך, יצור אלוהי, מי את, אמרי לי מה שמך?'' לאט בתקיפות מה כשהוא מחייך.
אילו הסתכל במראה, לא היה מזהה את עצמו באותו רגע.
זה עידן ועידנים שיואש לא חייך.
לפתע ללא כל אזהרה מוקדמת, החליקו ונעו זה לעבר זו, כאילו גופם חסר משקל, ידיהם פשוטות לפניהם, גופותיהם נוגעים, שפתיים תרות, קופאים בתנוחה זו, עוטפים ונעטפים.
היא עדיין לא אמרה מילה, רק הניחה לו ללטפה ולעסות גווה החטוב והזקוף. חשה באונו החבוי, והיא בתובנה עילאית, לא אמרה דבר, רק אחזה בו, תומכת.
יואש היה שקוע לחלוטין בחוויה הנפלאה שהוא עובר. הוא עדיין עצם עיניו כי לא רצה לחזור למציאות, כל כך טוב ונכון הרגיש עם הדמות המוזרה ועם זאת, המופלאה הזו.
לבסוף פקח יואש את עיניו ולחרדתו הרבה, לא ראה דבר.
החל תר במבטו אחרי הדמות האלוהית ואז, כאילו התעורר משינה עמוקה, ראה בפעם הראשונה את עליבות חדרו.
להפתעתו הרגיש בחיות מוזרה ששטפה ועברה בו ובמרץ שהחל מבעבע באבריו ובקפיצה קלילה ומשוללת דאגות, ניתר ממיטתו.
''לעזאזל עם המלנכוליות הזו, עם האפאטיות והרחמים העצמיים הללו'', סינן מבעד לשיניו.
בצעדים החלטיים ניגש לפינת הטוש הקטנטנה בקצה חדרו ופתח את זרם המים החמים בשיא עוצמתם, כדי שיעסו את גופו המחלים, והתקרצף במרץ. כשסיים התנגב כה חזק, עד שעורו האדים כסרטן שלוק. יואש התלבש כשהוא בוחן דמותו במראה ושורק לעצמו אחת מהמנגינות האהובות עליו, ''קיי סרה סרה'' (יהיה מה שיהיה), זרק על כתפיו את מעילו הקל ויצא לאויר הלילה הסתווי, כשהוא מדלג על פני האבנים השבורות שריצפו את משעול הבית המוזנח.
לא הספיק לצאת מהסימטה, כשלפתע שמע מישהו קורא בשמו.
סב על עקביו במהירות וראה במרחק מה את חברתו לשעבר מהתיכון, נעמה, כשהיא גוחנת מבעד לחלון מכוניתה. הם נפרדו כשהיא נסעה לחו''ל והוא התגייס לצבא.
בשמחה רץ אליה, גחן לעברה, לטף שיערה ושאל:
''ומה את עושה פה?''
''רק אתמול חזרתי מחו''ל, מה קורה אתך?'' השיבה במין צחוק היתולי כשאפה מתקמט ונגעה בחיבה באפו.
יואש, אהב את נגיעתה זו באפו ורגש חם וזכרונות עבר הציפוהו.
''מה דעתך שתיקח אותי לאיזה מקום כייפי ונבלה קצת?'' סנטה בו נעמה והחזיקה בידו. שיערה החום והישר, היה אסוף בקוקו ארוך שקיפץ בחיות.
''בואי, יש לי מקום להראותו לך'', ענה בשמחה מהולה בהקלה.
יצאה נעמה ממכוניתה, נעלה אותה ושניהם, אוחזים ידיים, החלו מתרחקים בצעדים קלילים לעבר אורות העיר המנצנצים וכאילו קורצים ואומרים: ''בואו אלינו ותהנו בחברתנו''.
לפתע, הבזיק ברק והאיר באורו הלבן את השמיים האפלים. כשיואש הרים מבטו אל על, והוא יכול להשבע על כך, ראה את הדמות האלוהית כולה זוהרת, מחייכת אליו וקורצת לו.
''תודה'', צעק יואש לעבר השמיים האפלים כשהוא מנופף בידו הפנויה, והחל לרוץ יחד עם נעמה, כשהטיפות הראשונות של היורה החלו מכות בעצמה בכל העומד בדרכן.
|
|
|
|
|
גשרים (חדש)
violaheap יום שלישי, 03/07/2007, שעה 1:50
חוליו הניח את הבננה מידיו ונעץ מבט באישה הגדולה שנשענה על הדלפק ממולו. לאחר רגע נעץ מבט נוסף. הגברת, פטרישה מ.לואיס, עפעפה לכיוונו בריסים סגולים מעל עין מבריקה ורירית וליטפה את ידו בחדק השרירי והעסיסי שהשתלשל מבין שפתיה המלאות. בן האנוש הביט נבוך וניסה להחליק את ידו מאחיזתה. האחיזה התהדקה. ''סליחה, גברתי,'' זרק לכיוונה בהיסוס ''החדק שלך מונע ממני לאכול את ארוחת הצהריים שלי''. פטרישה עצמה את עינה באנחה והניחה לו, ממהרת לעזור לאחד הלקוחות האחרים של בית הגשרים הבין-גלקטיים. חוליו חזר ללעיסה המונוטונית, מחכה לאותו קול רענן שיודיע על העמסת הגשר לזא-פי, אי חופשת החלומות. אשתו ובנו הקטן, מלכישוע, חיכו לבואו בבית הקיץ שלהם, מעל לאגם פרטי ומרפסת שמשקיפה על מסלול המטאורים. שנה של עבודה קשה ב''בית הדפוס של ממלכת השמש'' הגיעה לסופה, וחוליו דרש וקיבל את זכותו החוקית לצאת לחופשה לצמיתות. הוא התפטר.
הרחק מעליו, קרוב יותר לפני האדמה ולקרינה המייננת, עמלו בפרך עובדי ''בית הדפוס של ממלכת השמש'' על הוצאת גיליון הדקה ה1005 של היום. קשורים למוט ברזל, שכרם מחית תפוחי אדמה ופרוסת לחם מרוחה בשכבות חרקים מתים, הניעו העובדים את גלגלי הענק העתיקים של מכונת הדפוס המהירה בעולם. מחשב על אנושי היה אחראי על קצב עבודתם ושיגר להם פקודות חדשות להוצאת גיליון מדי 5 דקות. רובוטים מתוכנתים שהובאו מהעתיד הצליפו בגבם החשוף דקה לאחר שיגור הפקודות החדשות, כדי להאיץ את ביצועם. מכונת לייזר חדשנית הכתיבה את מהדורת החדשות, הרכילות והספורט. מכונת חישוב אחרת קבעה את מספר עמודי המיקרו שיכנסו לכל גיליון. בני האדם זכו להפסקה של 10 דקות, לא יותר מזה, ולאחר מכן חזרו למבול הידיעות והסקופים שזרם ממערכת השמש כולה, וממכונות השטח הפרושות בה. ב10 הדקות האלה התפתחה שיחה מעניינת ביותר באגף ג', ''אגף העובדים שהם אסירי כלא לשעבר''. ג'ורג', אדם רחב וגמלוני, שלף אקדח מכיס צדדי בגלימת העבודה שלו.
''אתה מבין, טמבל, עוד רגע אתה הולך למות. אני ממש הולך להרוג אותך. באמת. עוד רגע אתה תראה את הקנה של האקדח המולקולרי שלי ממחזר את החומר האורגני שנוצרת ממנו, ערימת זבל מבאישה, סרח של גלקסיית השמש שכמותך..'' דבריו של ג'ורג' נקטעו באורח פתאומי בפיצוץ על-קולי שזעזע את מערות העבודה. תקרת המערות קרסה מעל ראשו ומחצה אותו, כאשר רק ידו השלופה נראתה מושטת מחוץ לערימת השברים. אוסקר, גוש הזבל הרדיואקטיבי שניצל מהפגיעה, ישר את בגדי העבודה שלו ושלח במחשבתו מסר מרגיע לביתו, פרגית צעירה ומבטיחה. פעמון העבודה צלצל שנית, ואוסקר מיהר לדרכו, משאיר אחריו שובל חלקלק של מיץ זבל וזבובי מתכת פרימיטיביים.
אש הפיצוץ שזעזע את מערות העבודה של ''בית דפוס ממלכת השמש'' התקדמה במהירות אל כיוון מרכז גלקטיקוס.
באותו זמן, חוליו, שבדיוק סיים את הבננה שלו, החליט שנמאס לו מהמצב הקיים. ''עכשיו תקשיבי לי ותקשיבי לי טוב!'', הוא נופף באצבעו אל מיס פטרישה המופתעת, שפנתה לעברו בשלווה. ''אני כאן מהבוקר, מחכה שיעמיסו את הגשר לזא-פי, אמרו לי שזה לא יקח יותר משעה עד שהאדונים הנכבדים מאל בי 86 ימצאו את החבר הקטן שלהם-''
משהו צבט את פטרישה באחוריה.
חוליו השתתק ובהה כאשר פטרישה שלפה את עינה בצליל פקיקה מחריד וגלגלה את העין לרצפה בעזרת החדק. תוך שלושה רגעים אחזה בזרועותיה יצור קטן ופרוותי, שנראה כעוס מאוד. היצור קפץ מאחיזתה ונחת על הרצפה ברכות. לפני שיכלה פטרישה להגיב, בעט בה היצור ברגלו הקטנה ומיהר לחבריו הצייצנים שנופפו באגרופיהם ומלאו את שדה ההמתנה בצווחות לא מובנות בדרכם לגשר.
''הממ. נראה שהבלוב האובד נמצא. מה שאומר-'' המשיך חוליו כשלפתע קול נעים מילא את מסדרון ההמתנה. ''מעבר 666 פתוח להעמסה, וישאר פתוח למשך כ-10 דקות. האדון ממעבר 18, שכחת את אשתך במסוע, היא החלה לפלוט את חפציך. אנא טפל בזה.'' חוליו חייך לעצמו ומיהר להניח את תיקיו על המשגרים הציבוריים. ''זא-פי, הנה אני בא'' לחש ומיהר לכיוון הגשר, לחגור את עצמו בתא הרחוק ביותר. התא היה מרופד בשכבת בידוד אפורה, ובלחיצת כפתור התאים את עצמו לסביבת הבית של הנוסע. ''כדור הארץ'' הודיע חוליו, ונשען לאחור על משענת הכיסא המתקפל. ''והולוגרמת מסע, אם אפשר''. החלל נפרש לפניו, אינסופי, ומוזיקה רכה החלה להתנגן. בדיוק כשהחל ליהנות מהשלווה, מילא קול נשי את החלל. ''שלום. אני המחשב שילווה אותך בזמן הנסיעה. בגדיך אינם נקיים. ארקטי מסיר גם את הכתמים הכי עקשניים, בהתחייבות. אתה רעב. אם תרצה תוכל לאכול כל מוצר מזון מבית פנדרבור את נואז, יצרני גלולות האנרגיה הרב תכליתיות. גלולות שבאמת אוהבים, על חשבון חברת הגשרים בה אתה נוסע. במידה וחום הגוף שלך יעלה-''
''למה שחום הגוף שלי יעלה?''
''הנתונים אותם אני מקבלת מלמדים שחום הגוף שלך עומד לעלות. במידה כזו תמיד תוכל לרכוש בתוספת מחיר קטנה את אצבעון המים המצננים והקרירים תמיד של לאטו וראטו..''
''אילו נתונים?'' שאל חוליו בחשד.
דלת התא נפתחה בסערה. נורה אדומה החלה להבהב בפראות. עשן מחניק התפשט במעבר כולו, ובעקבותיו, היישר מן המערות שלמעלה, הגיחה אש נוראית, אש שהמיסה גם את קירות הסלע החזקים ביותר. ''אצבעון!'' צעק חוליו, והתעלף אל תוך התא. דלת התא נסגרה אחריו. ''כרצונך אדוני'', אמר הקול הנשי באושר. אצבעון פלסטיק קטן נפל על מצחו וזרם פתאומי של מים קרים שטף במורד ראשו של חוליו. ''במקרה של חנק,'' המשיכה המחשב בלהיטותה למכור עוד מוצר, להיטות שרק אנשי מכירות אמיתיים מכירים את טיבה, ''יעוטו עליך אנשי חברת פלישה- א.ג קבורות, ע''ש המיליארדר בן עולמך, שישמחו למצוא לך מקום קבורה בחלקת הקודש של ארצם ולהניח את גופתך בתא הקפאה, עד להתפתחות המדע שתביא להפשרה של גוש הקרח אליו תהפוך...'' כשחוליו התעורר, הוא כבר לא היה שם. הוא ריחף הרחק בחלל, לבוש חליפת מעצבים נוצצת וקסדת בועה זוהרת בחושך ששמרה על הרכב הגזים אותו נשם.
''שלום לך.'' דיבר הקול הנשי המוכר. ''חשבתי שלעולם לא תתעורר.'' חוליו התעלף שוב.
אי שם בזא- פי, אי חופשת החלומות, רבץ מלכישוע הקטן במיטתו והביט דרך התריסים השקופים במסלול המטאורים. אביו כבר היה צריך להיות כאן איתו, אך התעכב משום מה. מלכישוע דאג. ''מותק, הגיע גליון 1010 של הוצאת בית הדפוס של ממלכת השמש. עם הפוסטר של שבעת המופלאים בכיכובה של קיטי קיט וססא, העכברוש בעל כוחות המאגיה. אתה רוצה- אהההה!!!!'' מלכישוע מיהר אל עבר אמו, שהפילה את העיתון מידה, ובהתה בידיעת מיקרו קטנטנה שהוגדלה למקרו על רוחב כל הקיר הראשי של חדר האירוח. מלכישוע קרא באיטיות ובמאמץ לפענח את המילים. ''פיצוץ בכוכב גלקטיקוס, כוכב הבית של מערכת העיתון, יביא לעיכוב בהוצאת הגיליונות האחרים. עמכם הסליחה.'' מלכישוע הביט מבולבל באמו. ''חמוד, לכוכב הזה אבא שיגר את עצמו כדי לקנות את הבננות שביקשתי ממנו להביא מהסופר, ומשם הוא היה אמור לעבור בגשר לכאן. לא אסלח לעצמי אם קרה לו משהו!'' מלכישוע חשב שהוא מבין. אבא יתעכב עוד קצת, עכשיו הכל ברור. ''אפשר להשאיר על הקיר את הפוסטר של קיטי קיט?''
חוליו חשב שכל אחד אחר שהיה תקוע בחליפת חלל טיפשית מדגם המעצבים של אורפיו, ובקסדת בועה זוהרת בחושך, עם נוכחות של מחשב בעלת משבר זהות חמור ביותר ואצבעון עם נזילה, היה מתחרפן. אבל מסתבר שהמחשב חשבה שזה זמן מצוין לערוך היכרות ביניהם. ''אני דגם אם- טי- אס 74359 מסדרת מפעלי אבק כוכבים. מי אתה?''
''חוליו.'' ענה חוליו וניסה לשלב את ידיו בכעס. דבר שנכשל בו שוב ושוב תודות לחליפה המגבילה.
''כדאי שתפסיק לנסות, חוליו. החליפה משמשת גם כחליפת משוגעים, כלומר חונקת מרחב תנועה.''
''אם טי אס יקרה, תוכלי להסביר לי ברוב טובך מדוע אני מרחף באמצע החלל לבוש חליפת מעצבים שמיועדת למשוגעים וקסדה זוהרת בחושך?''
''וודאי. חליפת המעצבים המדהימה שלגופך הינה גרסת בטא שעיצב אורפיו הגדול. מעלותיה בכך שהיא מתאימה את עצמה למידתך, בצורה שתחמיא לישבנך.''
''ו..?''
''וזהו.''
''אז מה ההתלהבות?כל חליפה יכולה לעשות את זה.''
''כן?''
''כן.''
''כל חליפה יכולה להשמיד את עצמה אם הלקוח אינו מרוצה?''
''דבר ראשון אני לא לקוח, דבר שני.. אני מת על זה! תראי את הגימור, תראי את השילוב של הגוונים והנצנצים בשוליים! זה פשוט נפלא!''
''ידעתי שתאהב אותה. בגלל זה הסתכנתי בפריצה לחשבון הבנק שלך. היא עלתה לך 200 אלף שטרודלים, אדון חוליו.''
''אני חושב שאם אני אפגוש את המתכנת שלך אני אהרוג אותו.''
''מצטערת לאכזב אותך, אדון חוליו. הוא מת בפיצוץ שהשמיד את כוכב גלקטיקוס. בנוסף, לא הוא אחראי לתקלות, חוששני שנשרף לי פיוז כלשהו.''
''כן, גם לי יש תחושה כזו. אז מה אמרת, כוכב הבננות נחרב כולו?''
''כן. כמו גם כוכב הבית שלך, לפי גליון הדקה ה1015.''
חוליו היה מגיב בהלם אם האצבעון המטורף לא היה מתחיל שוב לצאת מדעתו ולהשפריץ לתוך עיניו. במקום זה, ניסה לתפוס את האצבעון החלקלק ומצא את עצמו כשהוא מחליק על קליפת בננה היישר אל תוך מאדים.
ואז נתקע בקיר המרופד שממולו.
''מחשב!!''
''כן, מר חוליו?''
''מה הקיר הזה עושה פה?''''
''למען האמת, אדוני, הוא היה כאן לפניך.''
''את מתכוונת שאני עדיין בתא? שהכוכב לא התפוצץ ושכל מה שאמרת לי היה תוצאה ישירה של הפיוז שנשרף לך במערכת ההפעלה?''
''לא.'' ענתה ההדמיה ההולוגרמית בשיא השלווה, ''אני מתכוונת שגלקטיקוס, כוכב הבית שלך ועוד 206 כוכבים אחרים ברחבי הגלקסיה, לפי גליון הדקה ה1020, הושמדו. כתוצאה מכך, תא השיגור שאתה נמצא בו עבר הכוון חירום אוטומטי, וכיוון שהמיקום האוטומאטי עודכן לאחרונה רק לפני כ200 שנה, אתה נמצא כרגע במרכזו של מטח מטאורים מעל האי זא- פי, הכוכב אליו ביקשת להגיע. אם תביט מהחלון שמשמאלך, תוכל לראות בעוד כ2 דקות מטאור שמתקרב אלינו במהירות המכפילה את מהירות האור.''
''בלתי אפשרי.''
''לצערך, אתה עומד לגלות בעוד רגע.''
''אני הולך לצאת מהתא הזה.''
''כרצונך.''
''אני מתכוון לזה!''
''כרצונך. אכבה את עצמי כדי לא להפריע לך לחשוב על ההשלכות של פעולותיך. כל עוד אתה אכן נלהב מחליפת החלל המדהימה שעליך, דבר לא יקרה לך. זכור זאת.''
חוליו דחף את ראשו אל שמשת המגע הכסופה ויצר גלי הד.
''חוץ.'' המרקע השתנה. סלעים ענקיים חלפו סביבו בתעופה. חוליו נאנח וקרב אל דלת התא.
''לפני שאני עומד לצאת ומסתכן במוות לא נעים, או בהיסחפות נצחית בחלל האינסופי, הייתי רוצה להגיד לך, אצבעון, שהחליפה הזו באמת טובה. באמת. התפרים חזקים, הלבן והתכלת נראים מצוין עם הפייטים הכסופים, והיא מצליחה לגרום אפילו לישבן שלי להראות שובב ומלא מרץ. חבל שהם לא מייצרים חליפות לאצבעונים.'' את הדברים האחרונים חוליו צעק, רק כדי להיות בטוח שהאצבעון שומע טוב. לאחר מכן לחץ את ידו על הצג והזין את מספר כרטיס הזיהוי שלו. הדלת נפתחה אל החלל. חוליו נשם עמוק ונסחף אל החלל, בדיוק כשמטאור עצום נכנס במהירות בתא בו היה שניות קודם לכן.
מרחפים בחלל, תלויים בין שמיים וארץ, בהו חוליו, האצבעון, וקליפת הבננה שנדבקה אל ראשו במטאור הענק שהתנגש באי זא- פי. ''ראית את זה?'' שאל את האצבעון, שנראה המום לא פחות ממנו. לרגע חשב שראה בלוב קטן רוכב על המטאור שהתנגש באי. ''בואו חבר'ה, צריכים להגיע אל די-פיטוס, אני חושב שיש לי סקופ עיתונאי''.
די פיטוס היה כוכב קטן. עובדי מערכת העיתון המתחרה, ''בצד השני של הירח'', עובדי רשויות הציבור ומדענים שעבדו על פרויקטים סופר-סודיים היו התושבים היחידים שאכלסו את הכוכב. חוליו הנדס את קליפת הבננה לרכב חלל אישי (טריק שלמד בצופים), והמיר את אנרגיית המים שהפיק מהאצבעון לאנרגיית דלק. תוך 2 דקות מרגע התרסקות המטאור הגיעו לדי פיטוס.
''אז. מה שאתה בעצם אומר זה שהאחראים להרס של כוכבי הגלקסיה הם הבלובים מאל בי 89?''
''אל בי 86.''
''כמובן. וזה בגלל...?''
''אני לא כל כך בטוח, אבל אני חושב שנשבר להם שמתייחסים אליהם כאל יצורים קטנים וחמודים, שהם רוצים להוכיח את עצמם.''
''אדוני פסיכולוג?''
''לא. אבל היתה לי שיחה ארוכה לפני שהגעתי לכאן עם מחשב בעלת משבר זהות חמור.''
'' דגם אם- טי- אס 74359 מסדרת מפעלי אבק כוכבים?''
''כן.''
''אני מבינה,'' אמרה הפקידה בקול מהורהר, ''חכה כאן בבקשה''.
חוליו התיישב וניסה להסיר את החליפה, ובו זמנית להרגיע את האצבעון ההיסטרי, שבדיוק גילה שגם כוכב הבית שלו הושמד על ידי הבלובים הנקמניים. כאשר הפקידה חזרה, גילתה אדם מזיע, נתון בבועת חלל שזהרה בצבע מוזר, ואצבעון נוטף מים ממרר בבכי על חזהו. בנוסף לכל, חבש האיש קליפת בננה לראשו.
''אדון חוליו, אני שמחה להודיע לך שצדקת. הבלובים אותרו בחללית שעשתה את דרכה לכיוון כוכב זה, ככל הנראה להשמיד גם אותו. כהוקרה לתרומתך בהצלת הגלקסיה, אנו מציעים לך גליון חינם ומשקה קר על חשבוננו.''
''זה בסדר,'' נופף חוליו בידו בצניעות, ''אני רק צריך מכונת זמן לחזור הביתה.''
''תא שני משמאל. התרע אם תפגוש שנית באותו דגם אם טי אס, היא מבוקשת על בריחה מבית מעצר לחלומות בעלי משבר זהות. היא כלל אינה הולוגרמה.''
''אז מה היא?'' שאל חוליו מבולבל.
''חלום ליל קיץ של בן אנוש צעיר וחסר נסיון שלא שולט במחשבות שלו בעת שינה, ככל הנראה. השם השני בו היא משתמשת, אולי אותו תזהה, הוא קיטי קיט. נשמע מוכר?''
''כשאת מציגה את זה ככה.. אני מצטער על כל הטרדה. אני חייב ללכת. ככל הנראה, מחכה לי שיחה מעניינת עם הבן הקטן שלי. שלום, ותודה על הרשות להשתמש במכונה שלכם.''
''שטויות. היא מהדור הישן. תסביר להם שם שגם לבלובים מגיע יחס הוגן.''
הדבר האחרון שחוליו חשב עליו בזמן שכיוון את הצג הדיגיטלי, הוא שבכל המסע הזה, שכח לקנות בננות לחולייתה. אבל היה מאוחר מדי, הוא כבר חזר אחורה בפול ספיד, ומצא את עצמו מחבק בלוב פרוותי ששלף מישבנה של ענקית סגולה, כשאצבעון רגיש וקליפת בננה סחוטה מעייפות מזמזמים שירי אהבה ברקע. חולייתה תהרוג אותו אם תגלה. פתאום כבר לא כל כך התחשק לו לצאת לחופשה.
|
|
|
|
|
פיה בצנצנת (חדש)
לילי יום ראשון, 08/07/2007, שעה 14:05
אני לא בטוחה אם היתה זו טאי שתפסה אותה או מריאנה, אבל מי זו שלא תהיה היתה בה הגינות מספקת כדי לספר על זה לכולן. בעיני זה היה מעשה נאצל. בקלות יכלה לשמור את הסוד לעצמה ולזכות לבדה בכל היתרונות הגלומים בהחזקת פיה. אני לא יכולה שלא לתהות מה הייתי עושה במקומה.
את הפיה עצמה, מקסין קראנו לה הבנות בגלל דמות מספר ילדים שנטלי החזיקה על המדף בחדר שלה, ראיתי רק כשלושה שבועות אחרי שהובאה אל המעונות. במהלך חופשת האביב שוב אשפזו את אמא ואבא היה צריך שאשאר ואעזור לו לטפל בדני ובחנות. ''לא תאמיני מה יש לי עכשיו בחדר'', אנני נשמעה כל כך נרגשת שחשבתי מיד שמדובר בבחור. מאז שהכרתי אותה שנתיים קודם לכן היא לא הפסיקה לדבר על בחורים ולא העזה מעולם לעשות כלום בענין. ''פיה'', היא אמרה ובגלל נשיפות ההתרגשות שלה, שהפכו בצד שלי של הקו לסערה, שמעתי 'נמייה' וצרחתי, מקפיצה את אבא ממושבו בסלון. ''אני לא מאמינה'', אמרתי לה, כשהבנתי סוף סוף על מה היא מדברת, והיא נשבעה באוסף התקליטים שלה ואמרה שמאוחר יותר הן יתכנסו כדי לבדוק מה אפשר לעשות עם המציאה.
אחרי השיחה ההיא הפכה השהות בבית מקשה לבלתי נסבלת. בבקרים, בעודי מורידה קופסאות כפתורים מהמדף הגבוה ומושכת פיסות סרטי משי ומלמלה, להתאימן לבדים שאבא גזר, חשבתי על החברות שלי מתגודדות בחדר של אנני, מגשימות בזו אחר זו את מאווייהן הכמוסים, מבזבזות מעט מעט מקסמה של הפיה. ובלילות, עמוק עמוק בתוך הלילה, שכבתי ערה, טרודה בתהייה האם יישאר גם משהו בשבילי. ''אני חייבת לראות אותה'', זה היה המשפט הראשון שאמרתי כשהגעתי לבית הספר, עוד לפני שחיבקתי את רוז ונטלי שחיכו לי בתחנת האוטובוס והן הבינו מיד לליבי ורצו איתי קדימה, מגלגלות את המזוודה הגדולה ומושכות בידיות התיקים. ''היא באמת הדבר הכי מדהים שראינו'', חזרו ואמרו כשעשינו את המרחק הקצר בין התחנה ובין מעונות המגורים והאמירה הזו התיישבה לי היטב עם דמות הפיה שראיתי בעיני רוחי.
ואז ראיתי אותה באמת והדבר היחיד שהצלחתי לומר היה - ''אלוהים, היא נורא מכוערת''.
הביאו אותה ממאווי, חצי מהבנות במעונות בילו שם את הפסחא עם ההורים, ואני הנחתי שבגלל זה העור שלה היה כהה כמעט כמו זה שלי. יכולתי להבין למה החברות שלי התלהבו ממנה. אנחנו מצפים מדברים נשגבים להיות שונים מאיתנו, זו הסיבה בגללה אנחנו מקיימים מאז ומעולם יחסי אהבה-שנאה עם האל שברא אותנו בצלמו ומעדיפים על פניו אלילים מקורננים או מרובי ידיים. אני, שראיתי בפיה בת דמות מוקטנת שלי, רק עם זוג כנפיים שקופות ותחת גדול, לא יכולתי שלא להתאכזב. ''מה היא יודעת לעשות?'' שאלתי, אחרי שהתאוששתי קצת וקרבתי את אפי אל הצנצנת. ''כלום'', ענתה רוז. היא סילקה בנשיפה קצוות שיער בהירה שנפלה לה על הפנים. ''ממש כלום''. הלב שלי, שהתכווץ כבר קודם למראה הפיה, קרס לתוך עצמו והחליק החוצה בין הצלעות, נחבט אל דופן החזה. ''מה זאת אומרת כלום? פיות יכולות להגשים כל משאלה''. רוז משכה בכתפיים. ''לא זו'', היא אמרה. ''ניסינו. זו לא משתפת פעולה''. ''ביקשתי ממנה שמלה'', אנני רכנה לידי והביטה גם היא בפיה, שהחזירה לנו מבט מתריס. ''אני ביקשתי שתכין עבורי את העבודה במתמטיקה'', הכריזה נטלי. ''בחינם זאת אומרת ומריאנה ביקשה מהפיה שתגרום לריק להציע לה לצאת איתו''. ''כלום'', חזרה רוז ואמרה. ''היא לא עשתה כלום מכל מה שביקשנו''.
סקרתי את היצור הזעיר שבצנצנת. בחנתי אותה מקרוב. ''אני חושבת שפשוט ביקשתם את הדברים הלא נכונים''. חומה ופשוטה. זו היתה חייבת להיות בראוני, פיית עבודות בית. ''היא פשוט לא מסוגלת לבצע את הדברים שביקשתן. נסי לבקש ממנה לסדר משהו בחדר''. ''את כל כך חכמה'', אמרה אנני ונשקה את לחיי. ''לא סתם קיבלת מלגה. אין דבר שאת לא יודעת''. היא הרימה את הצנצנת, השירה מבט לפיה וציוותה עליה שתסדר את המיטה. כולנו הסבנו פנינו בציפייה. ''אולי צריך לשכנע אותה'', אמרה רוז. היא חטפה את הצנצנת והחלה לנער אותה. היצור הזעיר נחבט בדפנות הזכוכית, התגלגל, התקפל. ''מה את עושה'', צרחתי. רוז קפאה במקומה. היא והשתיים האחרות הסתובבו והביטו בי תמהות. ''ככה התנהגתן אליה כל השבועות האלה? פלא שהיא לא משתפת פעולה?'' הכעס היקשה עלי לנשום. הן החליפו מבטים. ''נראה לי שאת מבינה מה צריך לעשות איתה'', אמרה רוז לבסוף. ''קחי''. היא הניחה את הצנצנת בידי. ''אולי תצליחי לשכנע אותה לעשות לנו איזה קסם. אותנו היא כבר קצת משעממת''.
סבתא טענה שפיות הן מעשיות של אנשים לבנים. לאנשים שחורים היו את האמונות שלהם, אבל אסור היה לה לתת להן ביטוי בבית שלנו, לא מאז הציתה אש בארון הבגדים של אמא ואבא במהלך ניסיון לגרש משם רוחות רעות. ''ספרי לי בכל זאת, טאטי'', נהגתי להתחנן, ממקמת את עצמי על ירכיה העבות. ''ספרי לי על פיית העמק שנתפסה בידי המשרתת המדומה''. ''פיות לא מתחברות בקלות'', סבתא היתה נאנחת, להביע מורת רוחה מנושא הסיפור שבחרתי, ''הן בררניות ביותר בבחירת חברותיהן למשחק, אבל מי שבורכה בפיה כחברה תוכל לזכות בכל אשר תחפוץ. הנה, המשרתת המדומה, לולו שמה, הדיחה את נסיך הכתר והפכה לשליטת הממלכה''. ''למה היא פשוט לא נישאה לו?'' תהיתי. ''כי אם יש לה פיה שיכולה להגשים כל משאלה, בשביל מה היא צריכה את הנסיך?'' סבתא נמנעה מלהביט באבא כשאמרה את המשפט הזה. ''מה אני אבקש אם אמצא פיה משלי?'' שאלתי תמיד. ''פיות הן מעשיות של לבנים'', סבתא היתה אומרת. ''לו אני במקומך לא הייתי עוצרת נשמתי בציפייה לפיה''.
הנחתי את הצנצנת ובה הפיה על השידה שליד המיטה שלי, כך שהיתה הדבר הראשון עליו נחו עיני בבוקר והאחרון שראיתי לפני השינה. דאגתי להזליף לה מים דרך החורים במכסה הצנצנת, ופיזרתי לה פירורי עוגיות ולחם צימוקים. לא ראיתי אותה אוכלת או שותה, ובכל זאת הצנצנת, כמוה, תמיד נשארה נקיה. ניסיתי לפתות אותה במילים ובחפצים, להתחבב עליה בעזרת מחוות, שרתי לה את השירים שסבתא לימדה אותי וגם שירים פופולאריים מהרדיו, בבקרים סיפרתי על חלומות הלילה שהסתיים, בלילות דיברתי על חלומות שלעולם לא יתגשמו, עשיתי כל מה שיכולתי, כל מה שידעתי, כדי לגרום לה לתקשר איתי. ולמרות הכל הפעם היחידה שעלה בידי להפיק ממנה תגובה כלשהי היתה בכלל מבלי שאתכוון. אין לי מושג למה, אבל המראה שלי מפדרת את פני באבקה לבנה, גרם לה לפרוץ בצחוק. ''אנחנו מתקדמות, אבל לאט'', דיווחתי לבנות.
הן נהגו להגיע מפעם לפעם להציץ בה - טאי אהבה לטלטל את הצנצנת כדי לראות איך כנפיה של מקסין מתקמטות ואיך היא מיישרת אותן, מפזרת אבק זהוב תוך כדי מעשה – אבל כעת מילאו דברים אחרים את זמנן. אנני התחילה לצאת עם בחור שלמד בקולג', רוז התאהבה בזה אחר זה בשלושה בחורים ומריאנה ונטלי התלבטו בשאלה מה יהיה צבע השמלה שילבשו לנשף הסיום. טאי היתה היחידה שעוד הקפידה על ביקור שבועי, לראות אם חלה התקדמות כלשהי, כך לפחות עד שהשיגה גם היא בן זוג לנשף. ניסיתי לדבר איתן, לשתף אותן, אבל נדמה היה שככל שהתרחקו, זכרון הפיה והצנצנת החל דוהה אצלן, כמו היה מדובר בצילום שעומד זמן רב בשמש. ימים ספורים לפני סיום הלימודים ניגשתי אל אנני לשאול אותה מה לדעתה צריך לעשות עם הפיה במהלך החופש. ''על מה את מדברת?'' היא נתנה בי מבט סתום. תגובתן של האחרות היתה כמעט זהה. ''את חושבת שאני מטומטמת?'' שאלה נטלי ומריאנה ורוז תהו האם הבחינות הוציאו אותי מדעתי. טאי היססה לפני שביקשה שאפסיק לבלבל לה בראש. ''אני תוהה אם יש לך חלק בזה'', אמרתי לפיה שלי. היא ענתה לי בשתיקה.
בבית שרר כאוס, כרגיל. אמא, ראשה הקירח עטוף במטפחות צבעוניות מגוחכות שגרמו לה להיראות כמו דמות מ''אוהל הדוד תום'', היתה עסוקה בריסונו של דני, אבא לא התחשב בצורך שלי בחופש ורצה שאתייצב כל יום בחנות, האוגרים שלי דני ברחו מהכלוב ונעלמו בפינות שונות של הבית ואילו אני, אני רק ניסיתי למצוא מעט מעצמי. במשך היום דחפתי את הצנצנת במרווח שנוצר בין קופסת התחפושות ובין המדף העליון של הארון, כדי שלא תתגלה על ידי אמא או תנופץ בידי אחי התזזיתי, ורק מאוחר בערב, כשהייתי מגיעה לחדר עיני דומעות מרוב עייפות, התפניתי אליה וליושבת בתוכה.
מתוך שהייתי מודעת לכך שבילתה יום שלם בחשיכה גמורה, הקפדתי לחלוק עם מקסין את יומי שלי, מהרגע בו הייתי יורדת אל המטבח ומגלה אוגר מתרוצץ על משטח האוכל ועד לרגע בו הייתי נועלת את החנות, נתונה למבטיו המלוכלכים אל ג'דזייה וושינגטון. ''את בטח רוצה לדעת איך אני יודעת שמדובר במבט מלוכלך'', אמרתי. ''זה בגלל שהוא גורם לי לצמרמורת בגוף ולא מהסוג הנעים''. סיפרתי לה על גב' צ'רצ'יל, שנכנסת בכל יום לחנות, תמיד בין אחת עשרה לאחת עשרה ושלושים, רק כדי לשאול אולי במקרה קיבלנו כפתור כסוף בגודל בינוני שטבוע בו עוגן. היא לא תוכל למסור את המקטורן של בעלה המנוח לצדקה כל עוד חסר בו כפתור. ''יותר פשוט יהיה להחליף את שאר הכפתורים'', אבא אומר לה והיא בשלה, מתעקשת שאטפס למעלה כדי לבדוק אולי מצוי שם אותו כפתור חסר. סיפרתי גם על מר דאוד שאין לו צורך בכפתורים, בסרטים או סיכות, ובכל זאת הוא נכנס כמה פעמים בשבוע, כדי לנזוף באבא על שהניח לי ללכת לבית ספר של אנשים לבנים. 'מענק מסכנות', הוא קורא למלגה שלי וטוען שהיא ניתנה לי רק כדי לאפשר 'להם' (תמיד תוך הנפת אגרוף קפוץ) להרגיש שהם טובים מאיתנו. ''אני לא סובלת אותו'', אמרתי למקסין. וסיפרתי כמובן על החברות שלי. ''השיחה היום עם אנני הזכירה לי כמה אני מתגעגעת לבית הספר'' או ''קשקשתי הבוקר עם רוז. הלוואי שהייתי יכולה לבלות איתה, במקום להיות תקועה בבית הזה''. כמה רציתי להיות איתן, להיות במקומן, לחיות את החיים שלהן במקום לעמוד יום אחרי יום בחנות המחניקה.
בעשרים ואחד ביוני קרו שני דברים מפתיעים. ג'דזייה ניסה לתפוס לי בתחת ומקסין החלה לשיר. הענין עם ג'ד קרה בסוף היום כששחררתי את המנעול מהתופס ומשכתי את הסורג למטה. כשהתכופפתי כדי לחזור ולהכניס את המנעול הרגשתי שמישהו נעמד מאחורי. מישהו בנעלי עור לבנות, שקדמתן משופשפת מרוב בעיטות באבני המדרכה. התרוממתי בדיוק בזמן כדי לראות את היד של האדון הצעיר וושינגטון נשלחת לעבר אחורי, בעיניו אותו מבט שליווה אותי בזמן חופשת האביב ובימים מאז יצאתי לחופשת הקיץ. לא חשבתי פעמיים. הנפתי את היד, שעדיין אחזה במנעול, ופגעתי בפניו. ''בסך הכל רציתי לבקש כוס מים'', הוא יבב בשעה שניסה לעצור את זרם הדם מאפו. ''מים. בחיי. כמה טיפשה הוא חושב שאני. בשביל מים לא מתגנבים מאחורי אנשים''. אבא עיווה את הפרצוף כשאמרתי את זה. הוא חשב שצריך לשמור על יחסים טובים עם כל דיירי השכונה. כולם הרי לקוחות פוטנציאלים. מקסין, לעומת זאת, הגיבה בשיר.
היה לה קול צורם ולמרות שלא הכרתי את השיר הזה, אני יכולה להישבע שזייפה.
זה מראה כמה סבתא הבינה בפיות, חשבתי. כיסיתי את האוזניים. ''תכבי את הרדיו'', אמא צעקה מעבר לדלת, ''דניאל כבר ישן''. ככה היא קוראת לו. דניאל. מקווה שאם תוסיף לשמו סיומת מלאכית הוא יתנהג בהתאם. ''מצאת לך זמן'', אמרתי לפיה. ''תפסיקי או שאחזיר אותך לארון''. היא השתתקה מיד. ''בכל יום אחר הייתי ודאי מתרגשת מהמחווה שלך'', אמרתי. ''אבל היום היה לי יום קשה ומעייף ומחר כנראה לא יהיה הרבה יותר טוב. לכן אם אין לך משהו חשוב לומר, אני אשמור ברשותך את ההתרגשות למחר. לילה טוב''. הושטתי את היד למנורת הלילה. ''חכי'', עלה קול מהצנצנת. ''אנחנו חייבות לדבר''.
''נשף ליל הקיץ'', היא אמרה. זו לא היתה הפעם הראשונה ששמעתי את צירוף המילים הזה. סבתא הבטיחה לספר לי על הנשף כשאגדל, על מוסיקה שמרקידה עד אור בוקר, עד שסוליות הנעלים נשחקות, על מלבושים מפוארים שנוצרו מטל וצוף פרחים, על מגשים עמוסי מאכלים, שרק השם שניתן להם יכול למלא את הפה בעונג מתוק. ''זה הכל?'' שאלתי את מקסין. ''מוסיקה, בגדים, אוכל. בשביל זה שברת שתיקה של חודשים?''
היא בחנה אותי, עמדה מולי, כנפיה מרפרפות במהירות, רגלה מכה בחוסר סבלנות בקרקעית הצנצנת ובחנה אותי. ''כמובן שזה לא הכל'', היתה דחיפות בקולה. ''זה הרבה יותר מזה. בלילה הזה אין גבולות ליכולות שלך, את יכולה לעשות הכל, כל מה שתרצי. הכל יכול לקרות, הכל קורה''.
היא תהיה מוכנה לעשות הכל כדי שאשחרר אותה הערב, חשבתי. בחלק אחר של הבית אמא השתעלה, שיעול עמוק, מכאיב, קורע ריאות. ''ודאי שאעשה הכל. כל מה שאני יכולה''. הפיה כיווצה שפתיים. ''אבל תזכרי מה אמרת חומה ופשוטה. זו חייבת להיות בראוני. פיית עבודות בית. היא פשוט לא מסוגלת לבצע את הדברים שביקשתן''. החיקוי שלה היה מדויק. ''כדאי שתבקשי משהו שלדעתך אני מסוגלת לעשות''.
''אני לא צריכה שתסדרי לי את החדר או תאפי לי עוגה'', הרהרתי בקול. אף פעם לפני כן לא הייתי בנשף. ''מאוחר. אני חושבת שאוותר''. שוב הושטתי יד למנורה.
''חכי'', שוב צעקה והתקרבה אל קיר הזכוכית. ''זה לא לילה להיות בו לבד. את יודעת למה אני מתכוונת. את מבינה בדידות מהי. אני חייבת לצאת מכאן. אני חייבת להגיע לנשף''.
לא כיביתי את האור. במקום זה נטלתי את הצנצנת ביד ואמרתי לה - ''בסדר, אבל בתנאי אחד. אני רוצה שתיקחי אותי איתך''.
אחר כך ניהלנו משא ומתן. לא כך התכוונתי שיהיה. על פי התוכניות שלי הפיה ואני אמורות היינו להפוך לחברות טובות ולעשות זו למען זו דברים שחברות טובות עושות, מרצון, אבל רק לעיתים רחוקות המציאות תואמת את מה שאנחנו מקווים לו. היא רצתה להשתחרר וללכת לבדה לנשף, אני רציתי נס שלא יכולתי לקבל והייתי מוכנה להסתפק בנשף כתחליף. היא חשבה שהמקום אליו היא הולכת לא יתאים לי ואני תהיתי אם אין בכוחה לגרום לי להתאים. ''את רוצה שאשנה אותך'', אמרה מקסין. התקשיתי לקרוא את המבע על פניה.
''רק ללילה הזה'', אמרתי. ''את יכולה לעשות את זה?''
נראה היה שהיא נלחמת בצורך לענות. הידקה שפתיים ואחזה בראשה, מנסה לעצור אותו מלזוז. לבסוף נכנעה והמילה ''כן'' נורתה מפיה מלווה בניד ראש. ''לעזאזל'', אמרה. ''אסור לי לשקר היום. בכלל. אפילו לא קמצוץ. לעזאזל כפול ומכופל''.
התעלמתי מההתפרצות שלה. ''אני אשמח לקבל בגד אחר. משהו נוצץ שמתאים לנשף''.
''וזה הכל? לא תרצי עור בהיר? שיער זהוב? עיניים בצבע אגם? מה את מסתכלת עלי ככה. מורחת את הפנים באבק לבן וחושבת שאף אחד לא שם לב שהיא היתה רוצה להיות אחרת''.
''לא אחרת'', אמרתי לה. ''שייכת''.
היא נחרה בבוז. ''מה שתגידי, רק תגידי כבר. השעון מתקתק''.
''אני רוצה -'' היססתי. מה סבתא אמרה בקשר למשאלות ופיות? צריך לדייק. פיות נתפסות במילים. ''אני רוצה להשתנות. ללילה אחד אחריו הכל יחזור לקדמותו. אני רוצה להשתנות. ללכת לנשף שלכם בלבוש אחר, במראה אחר. אני רוצה שתשני אותי כך שאראה כמו -'' בספריה שלי היו רק ספרי לימוד, בספרים ליד המיטה לא היו תמונות וגם אם היו, לא היה בהן כדי להואיל. איך נראית פיה אמיתית? בהירה, רכה, יפה להכאיב.
''אני חושבת שאני יודעת מה היית רוצה'', אמרה מקסין. ''תני לי לנסות''. היא לא חיכתה לתשובה ממני. רגע אחד הכנפיים שלה היכו אלו באלו וברגע השני הסתחררתי סביב עצמי ללא שליטה. ניסיתי לצעוק לה שתפסיק, אבל הקול שלי אבד בסערה שעטפה אותי. שלוש נשימות. פעימת לב חסרה. עמדתי שוב על רצפת החדר וכבר לא הייתי אני. מן המראה שמעל שידת הלבנים החזירה לי מבט תוהה מישהי אחרת. התקרבנו זו לזו, הושטנו יד, אצבעות נגעו בזכוכית ונשמטו. ''העתק מושלם''. הפיה בצנצנת נראתה מרוצה מעצמה. ''חוץ מהכנפיים כמובן. זו תוספת שלי. פאופיי צייר את הפיה שלו בלי כנפיים''.
''היא, אני, זה מושלם'', לא היה לי מושג על מה היא מדברת, אבל זה לא היה חשוב. בניסיון אחד, מכת כנפיים, היא הצליחה לקלוע בדיוק לכוונתי. ''תודה'', אמרתי לה. ''את נהדרת''.
שוב עלה על פניה של מקסין אותו מבע שלא ידעתי לקרוא. ''אני מסופקת אם גם מאוחר יותר תרגישי כך'', אמרה. ''אבל לא משנה. הגיע הזמן שתוציאי אותי, הגיע הזמן שנלך ורק תזכרי; אני לא אחראית לך הלילה. לי יש את העניינים שלי, לך יהיו את שלך. את ביקשת לבוא ואת שתצטרכי להתמודד לבד עם כל מה שיקרה''.
''הלילה אני ברשות עצמי. הבנתי''. סובבתי את המכסה, משתדלת שלא לטלטל יותר מדי את הצנצנת ''ומחר בבוקר הכל יחזור לקדמותו. בדיוק כמו שהיה. אני חייבת ללכת לחנות''.
היא פרשה כנפיה ומתחה אותן לצדדים. עשיתי כמוה. ''לכי לך'', אמרה והחדר סביבנו החל להעלם. המחשבה האחרונה שלי, קודם שהחשיך הכל היתה – מה הייתי עושה במקומה לו היתה סוגרת אותי בצנצנת שלושה חודשים.
- המשך -
|
|
|
|
|
פיה בצנצנת (המשך) (חדש)
לילי יום ראשון, 08/07/2007, שעה 14:11
עמדתי לבד בחורש חשוך. מקסין נעלמה. ניסיתי לזהות את המקום ולא הצלחתי; זו היתה יכולה להיות חורשת אבנפוט שנמצאת כמה רחובות מהבית או חורשה אחרת, מרוחקת ממנו אלפי מילין. גזעי העצים היו ישרים ודקים ועלוותם פרצה מהם גבוה למעלה. אם לא הייתי מרימה מבט יכולתי לדמיין שאני מוקפת מוטות עץ עירומים, שורות שורות של מוטות לבנבנים שבהקו בחשיכה. הקרקע היתה מכוסה בצמח משתרך כלשהו שחרק תחת משקל גופי, אבל לא הניח לי לשקוע בתוכו. הייתי יחפה, כפות רגליים יחפות שצבען כצבע הגזעים מסביב, ובער בי הצורך לנוע, לקפוץ, לרחף. התחלתי לרוץ, מסתחררת מסביב לעצים, נתלית בגזעים, נוגעת בענפים. הכנפיים שלי ריפרפו ורגליי כמעט והתנתקו מהקרקע.
משמאל, במרחק שהתקשיתי להעריך, נשמעה מוסיקה ואני נעתי לעברה. היא התחזקה ככל שהתקדמתי ואחרי זמן מה הצלחתי לשמוע גם קולות דיבור וצחוק. עדיין לא ראיתי כלום. החושך היה סמיך כמקודם. איפה הם? תהיתי. הייתי קרובה, ממש קרובה. יכולתי לשמוע את הנשיפה שמלווה את יציאת הקול מהפה, את האנחה שמשמיע הגוף בשחררו מילים. זה היה לידי, קרוב, אבל לא ראיתי דבר. ''אני רוצה לראות'', אמרתי ובטרם התפוגג הד הנשיפה והאנחה של מילותיי אני, התמלא החלל סביבי אור גדול. העצים, שעד לפני שניה הקיפו אותי, ממשיים למגע, נעלמו כלא היו ומצאתי את עצמי עומדת בקרחת חורש הומה.
היו שם גברים חזם חשוף, כל שריר ושריר בולט ושערם רעמה ארוכה וסבוכה שגלשה עד למתניהם הסוסיים, היו שם נערות צעירות, דקות כגבעולים, שלא לבשו דבר מלבד מקלעת צמחים שהשתרגה בין רגליהן ונכרכה סביב שדיהן, היו שם גמדים עבותי זקן וננסים קרחים, שדונים ארוכי אוזניים ומכשפות מחודדות כובעים, היו שם אנשים שרגליהם כרגלי תיש או פניהם כתן וכאלה שנשאו ראשי פרים גדולים על כתפיהם. היו סוסים מכונפים וכאלה שממצחם בקעה קרן ארוכה. והיו כמובן פיות; גברים ונשים מכונפים, בגדלים שונים, במלבושים מגוונים. ערב רב של יצורים ולהם שני דברים משותפים – כולם, ללא יוצא מן הכלל, היו כהי עור, עור פחם, עור בצבע קפה, עור צבעו כשל הובנה, עור כהה כלילה, שחורים, כושיים וכולם, ביוצא מן הכלל של פיה אחת, זעירה, בעיניה משטמה עזה, נעצו בי מבט מופתע.
הרמתי יד לנופף להם לשלום.
''מתחזה'', עלה פתאום קול מתוך הקהל. ''מתחזה'', צעק קול אחר. ''מתחזה'', ''מתחזה'', ''מתחזה''. הקולות הפכו לנהמה הולכת ומתגברת ולפני שהספקתי לומר משהו אחזו בי ידיים זרות והשליכו אותי באוויר.
לא היה בריחוף הזה שום עונג.
רק כאב.
כאב איום, מתמשך ומייסר, כאשר באי הנשף משכו בבגדי, בשערותי, בגופי.
צרחתי. קראתי בשמה של אמי, בשמו של אבי, בשמו של האל, התחננתי שיניחו לי, בכיתי, דמעותי נמהלות ברוק שליווה את המילים הקשות שהוטחו בי, אבל הם לא הרפו. עוד ועוד דחפו, הדפו, היכו, עד שתלשו ממני כל סממן להיותי יצור קסום כמותם ואז השליכוני, כואבת, קטועת כנפיים ומדממת, חזרה אל חשכת החורש.
אינני יודעת כמה זמן שכבתי כך. אם זה היה תלוי בי הייתי ממשיכה לשכב, ללא תזוזה, עד בוא הבוקר. המשתרך עטף אותי, ספג את דמעותי ודמי. עליו ליטפו בנחמה ופיתו אותי לעצום עיניים, לשקוע בשינה שתקרב אותי לסוף הלילה. אל תחשבי על מה שקרה, לחש קול בראשי. הכל יכול לקרות, הכל קורה, ככה היא אמרה. המחשבה עליה מילאה אותי כעס והעלתה דמעות חדשות בעיניי. איך הוליכה אותי שולל? הובילה אותי כעיוורת לתוך מלכודת, ועוד גרמה לי להודות לה. טיפשה שכמותי. הייתי צריכה להיות זהירה יותר. טיפשה. טיפשה. תשכחי אותה, שוב הלחישה הזו. עיצמי עיניים והשאירי את הסיוט מאחור. המחשבות הללו גורמות לך לכאב. הרפי מהכאב. את זקוקה למנוחה.
''זה רעיון רע''. מרחק שתי פסיעות ממני עמד פשוק רגליים ילד כבן חמש או שש. ''לך מכאן'', אמרתי להזיה. ''תמשיכי לשכב כך ועד הבוקר תהפכי לחלק מהצמח'' הוא צחק. צחוק ילדותי, מתגלגל. אל תקשיבי לו, זמזם הקול בראשי. ''תשאלי אותו אם את לא מאמינה לי, גם המשתרך, כמו כולם, כבול הלילה לאמת''. היו לו לילד עיניים צורתן שקד ואוזניים מחודדות שהציצו בין תלתלים השחורים. ''הוא יספר לך על היצורים שתפס לפניך. חיות קטנות, ציפורים שנעמדו לרגע כדי לנוח. פעם עלה בידו ללכוד אייל פצוע ופעם זאב זקן. תשאלי אותו אם את לא מאמינה''.
לא הייתי צריכה לשאול. הזדקפתי, תנועתי החפוזה תולשת את ענפי המשתרך שכבר הספיקו להתלפף סביב כתפיי. הצמח מחה. זעקתו הלמה בי, אבל הוא לא מנע ממני להתרומם. ''עדיף לשבת על אבנים בלילה הזה'', צחוקו של הילד התכווץ לחיוך חם. לא היו שום אבנים מסביב, רק עצים ומשתרך. ''תוכלי למצוא כאלה שם'', הוא הצביע לכיוון אחד ובעצמו פנה לאחר. ''אוכל ללכת איתך?'' שאלתי במהירות. העדפתי חברה, גם אם היה מדובר רק בילד קטן. הוא משך בכתפיו ואני, שפרשתי את התנועה כהסכמה, התחלתי ללכת אחריו, מקפידה להטות את גופי כפי שהיטה את שלו, מניחה את כפות רגלי רק במקום בו דרכו רגליו. הלילה הזה שום דבר לא היה כפי שהוא נראה, השריטות על זרועותיי הזכירו לי שאני צריכה להיזהר.
הלכנו שותקים דרך לא קצרה, עוברים בין שורות אין סופיות של עצים. לפעמים שמענו קולות, שאז הילד נעצר ומיד שינה את מסלול הליכתו. תהיתי ממי הוא מבקש להסתתר. אלו אויבים יכולים להיות לנפש כל כך צעירה. לא שאלתי כמובן. דמותי החדשה, קרועת הבגדים ופרועת השיער התביישה לשאול. ''הגענו'', אמר לפתע ועצר במקום שלא נבדל במאום מאלו בהם עברנו קודם. ''הגענו לאן?'' הוא הביט בי מבולבל. ''את לא רואה?'' ידו הושטה אלי ואני נטלתי אותה. כף בכף. דני ואני היינו מהלכים כך, מקפצים על רגל אחת, מאזנים את עצמנו אני בילקוט והוא בתיק האוכל שלו שהיה מעוטר בקנגורו אדום. ''את לא רואה?'' חזר ושאל.
העצים סביבנו נסוגו כדי לפנות מקום לכר דשא רחב. בצידו הרחוק פעפע נחל וזרימתו חצתה את הירוק בזיגזג פרוע, מצמיחה פרחים אדומים בכל מקום בו נגעה. סמוך למקום בו עמדנו נקוו המים לשלולית גדולה מוקפת אבנים בתוכה שייט ירח נגוס. מחייך שמט הילד את ידי ונשכב על הדשא, זרוע אחת מקופלת מתחת לעורפו השנייה משכשכת במים, מרעידה את הירח. הוא עצם עיניים והשמיע אנחה ארוכה של סיפוק. מנוחה, סוף סוף. עשיתי כמוהו. גלשתי אל הדשא ונשכבתי עליו מלוא גבי, את רגלי מתחתי קדימה, את ראשי הנחתי על אחת האבנים מסביב לשלולית. משכתי נשימה לאנחה. ''מתחזה'', ירקה האבן.
קפצתי על הרגליים. האבן התגלגלה ונצמדה לאחרת מרוחקת יותר. לא שוב, חשבתי. ''היא לא מי שהיא נראית'', הילד התרומם על ברכיו וגחן אל האבנים. ''אבל היא לא לגמרי מתחזה. המשתרך היה מוכן לעכל אותה''. האבנים נעו במקומן. ''הן צריכות לחשוב על זה'', אמר. ''בינתיים תניחי את הראש על העשב. הוא פחות נוקשה בכל הקשור לחוקים''. מיאנתי לשבת. ''אני לא מבינה'', יבבתי באומללות. ''אין לי מושג מה עשיתי''. ''את לא יודעת?'' הילד משך בשמלתי, מתעקש שאשב. ''לא נאמר לך שהלילה אסור לשקר? ואת הרי לא מי שאת נראית, זה ברור''. הבראוני הארורה ההיא, הפיה שבצנצנת. היבבה שלי הפכה לבכי. ''בראוני בצנצנת?'' הוא קימט מצחו בפליאה. ''איך אפשר להכניס בראוני לצנצנת? הן גדולות כחזירי בר''. משך פיסת בד מכיס מכנסיו, מפזר אבק זהוב תוך מעשה, והושיט לי אותה. ''נגבי את העיניים'', אמר, ''וספרי הכל מההתחלה''.
הוא היה נֶבֶט, פרי הזדווגות ליל קיץ. ''אז מי היו ההורים שלך?'' נגעתי בקצה אצבע באוזן מחודדת. הוא לא ידע. ''אולי שדון ונימפה, אולי ענק ופיית פרחים, אחת מהסוג שלכדת בצנצנת''. לא היה טעם לומר לו שזיווג כזה אינו אפשרי, בלתי נתפס כמו המחשבה שהוא נוצר רק כמה שעות לפני שנפגשנו. ''אתה לא נראה כמו ענק'', אמרתי והוא גיחך. ''עד שיאיר הבוקר כולנו כמו אפונים. דומים אחד לשני אבל לא לתרמיל שהכיל אותנו''. ''כמו כפתורים בקופסא''. עולם הדימויים שלי היה מונח על מדפי החנות. וכמו כפתורים היה מי שביקש לאסוף אותם. ''צריך להיזהר ממכשפות כתומות'', הילד אמר וסובב אלי את הגב. בשעות ספורות רכש לעצמו חוכמת חיים של אדם מבוגר, אבל גופו, גוף ילד צעיר, עדיין נזקק למנוחה.
להיזהר ממכשפות כתומות. חיכיתי שנשימתו תהפוך שקטה וקצובה וקמתי להלך לאורך הנחל. בלילה הזה בו כל אחד היה מחויב בזהות אמיתית זה לא אמור היה להיות קשה מדי לזהות מכשפה שצבעה כתום. חבל שהבעיה שלי אינה קלה כל כך לפתרון, חשבתי. כוחו של הנבט (שם לא היה לו, רק נבט) הספיק כדי לרפא את את פצעיי ולהשרות עלי שלווה נוחה, אבל קסם שינוי הצורה היה שמור לפיות בלבד. ''אולי יתברר שאני בן פיות''. הרעיון מצא חן בעיניו. אני חשבתי שעם המזל שלי אור הבוקר יחשוף שמדובר בעוג. ''אפילו עוג. לא אכפת לי לגלות שהפכתי לעוג. העיקר שאצליח לעבור את הלילה''. קדרותו נעלמה אחרי רגע. הוא עדיין לא היה בשל לעצב ממושך.
התיישבתי במקום בו הנחל התפתל בצורת מניפה וטבלתי רגליי במים בקיפול הרביעי. החלוקים בקרקעית התרפקו על בהונותי. כנראה הוחלט שאני לא מתחזה, לפחות לא אחת מהסוג הגרוע. הירח גם הוא החל משייט לעברי, נסחף במעלה הזרם. כשנגע לבסוף בברכיי רכנתי כדי לראות את השתקפותי שבמים. הפנים היו עדיין זרות, אבל יכולתי לזהות בעיניים משהו מוכר. גיששתי, מנסה למצוא דרך פנימה, לחשוף עוד מהאני האמיתי שלי, אבל הוא היה קבור עמוק, הרבה מתחת לתחפושת שמתחה עלי הפיה.
הייתי שקועה כל כך בעיניים שכמעט והחמצתי את הכנפיים שהציצו מאחורי הגב. הכנפיים שלי. לא רק הפצעים העלו ארוכה, כולי התחלתי להתחדש. הנעתי אותן באיטיות מֶתרגלת, מִתרגלת לתחושה. מעניין מה יאמר על זה הנבט, חשבתי. אבל לפני שהספקתי להסב מבטי אליו, משהו אחר תפס את עיני. מבין העצים יצאו שלושה סוסים כהים עליהם ישבו, רגליהן משתלשלות לצד אחד, ידיהן אוחזות במושכות, נשים לבושות שמלות ארוכות עשויות בד כחול מבריק.
הן עצרו ליד המים והחליקו בקלילות אל הקרקע. אחת מהן דיברה והאחרות הגיבו בצחוק. אצבעותיהן שיחקו במקלעות רעמת הסוסים. הן ליטפו את צוואר החיות בשעה שהללו הרכינו ראש אל הנחל כדי לשתות ואחר כך כרעו גם הן, לטבול מטפחות צחורות במים. היה נעים להתבונן בהן, לשקוע בדממה ולהתבונן. אחד הסוסים זקף ראשו ונשף. שבויה בתמונה לקח לי כמה שניות להבין שמשהו אינו כשורה. הדממה הזו. לא נשמע ולו צליל בודד מרגע שהופיעו הנשים – לא צליל פרסות מכות בעשב, לא קולות דיבור וצחוק, אפילו צניפת הסוס היתה אילמת. משכתי את רגליי מהמים, בזהירות, לא למשוך את תשומת ליבן. זה כמובן היה בלתי אפשרי. בשקט שאפף אותן טפטוף המים מבהונותיי היה כרעם.
אחת הנשים הצביעה עלי, אחרת הצביעה על הנבט הישן. ''נבט'', צעקתי להעירו. הן קפצו על סוסיהן ואני התחלתי לרוץ לעברו של הנבט. שוב ושוב קראתי בשמו. שנתו היתה עמוקה מדי. הרוכבות סגרו במהירות את המרחק בינן ובין השלולית הגדולה. השמלה הסתבכה בין רגליי והאטה אותי. כמה קל היה לרוץ לו הייתי בבגדי הרגילים. הן יגיעו אליו לפני. נואשת רפרפתי בכנפיים, מנסה לחזור על אותם צעדי ריחוף שביצעתי בתחילת הערב, אבל הכנפיים סרבו להישמע לי. משהו בדממה המלאכותית שאפפה את המקום הכביד גם עליהם. התכופפתי והושטתי אצבעות לאבן, היא היססה לרגע ואז התגלגלה לתוך ידי. השלכתי אותה לעבר הנשים הרוכבות. עוד אבן ועוד אבן. אף אחת מהן לא פגעה, אף אחת לא נועדה לפגוע, הרי ידעתי שהן רחוקות מדי, אלא שעם כל חבטה בעשב נסדק במעט השקט ופחת כובד משקלו. הכנפיים שלי נעו בתחילה באיטיות, אחר כך במהירות הולכת וגדלה ואחרי רגע כבר הייתי באוויר, מכוונת עצמי אל הישן. הספקתי להגיע אליו הרף לפניהם ובידיים שהפחד נתן בהן עוצמה תפסתי אותו ונשאתיו למעלה.
הוא היה הרבה יותר כבד מכפי שצפיתי ופעמיים כמעט שנשמט מידיי, אבל לא הרפיתי. הנשים צרחו בתסכול. צעקתם שיברה לגמרי את מקסם הדממה והפכה את מעופי קל יותר. הן רדפו אחרי מרחק לא מבוטל, משלחות בי הבזקי אש כתומה, אבל הייתי גבוהה מדי, מהירה מדי וכעבור זמן מה אזרתי מספיק אומץ וכוח להתרומם מעל העצים, שאז איבדתי אותן והן אותי.
על צמרתו של עץ, עסוקה באיזונו של הנבט הישן על אחד הענפים הבחנתי פתע שמשהו בו השתנה. במהלך שנתו הארוכה הוא התארך, גדל, התבגר. כעת כבר לא נראה כילד רך, אלא כנער בן אחת עשרה או מעט יותר. ''אתה בגילו של דני'', לחשתי והוא פקח עיניים וחייך אלי. אותו החיוך כמקודם. ''אנחנו בשמיים'', הוא אמר. מסביבנו נפרשו אקרים רבים של יער. מרחוק, ממש רחוק, נצנצו אורותיה של עיר. זו לא היתה החורשה ליד הבית, כעת ידעתי זאת בוודאות. ''נוכל להישאר כאן עד הבוקר'', אמרתי. ''בטוח פה יותר מאשר על הקרקע''. הוא לא היה משוכנע שאני צודקת. ''גם לעצים יש תוכניות בלילה כזה'', טען אבל הסכים שבינתיים נישאר. ''לפחות עד שנדרש לעשות אחרת''.
שנים שלא ישבתי לשוחח עם דני, לא מאז השלנו את דמויות הילדות שלנו. הוא הפך למתבגר מעצבן ואני עזבתי את הבית וחזרתי אליו רק כדי להבין, בכל פעם מחדש, שכבר אינני שייכת. לו ולאמא היתה שפה משלהם, שפה שנולדה משיגרה יום יומית בה לא היה לי חלק. מחוות קטנות. היא קראה לו דניאל והוא פיזר, לכלך, השתולל ובהסתר, כשחשב שאני לא רואה, היה מלטף לה את הגב ומביא חליטת בוצין להקל עליה את השיעול. ''למה עזבת את הבית אם לא רצית?'' ראשו של הנבט היה תקוע בין עלי העץ. הוא ניסה לראות מה קורה הרחק למטה. ''מי אמר שלא רציתי? רציתי לגדל כנפיים, להגיע לכוכבים. זה מה שחינוך איכותי אמור לתת לך''. הנבט אמר שאם כך אני יכולה לחזור עכשיו הביתה. ''השגת את מה שרצית, לא?'' רוח קיץ קלילה ליטפה את כנפיי, מלמעלה, קרובים מתמיד, קרצו לי כוכבים. מטאפורות קיבלו משמעות שונה הלילה.
אלא שהיו דברים חשובים יותר לעסוק בהם. המכשפות הכתומות למשל. עדיין לא הבנתי מדוע הן רודפות אחריו. ''מסורת'', נושא השיחה גרם לו אי נוחות. ''ואולי ספורט. מי יודע? ככה זה מאז ומעולם. נבטים נוצרים, נבטים ניצודים. אולי הן מקוות ללכוד אחד מסוים ולוקחות את כולנו משום שעד לשעת ההשתנות אי אפשר לדעת לדעת מי יהפוך למה''. פחדתי לשאול מה קורה לניצודים. ''אני לא מבינה איך המכשפות הללו מתרבות אם הן מבלות את כל הלילה ברדיפה אחריכם''. גם על זה הוא לא ידע לענות. ''טוב לפחות שאתה יודע ממה להיזהר'', אמרתי. ''זה טוב וזה רע'', ענה. ''אני גם יודע כמה נורא זה יהיה אם לא אזכה לחיות את החיים שזכרם טבוע בי''. הפעם נדרש לו פרק זמן ארוך יותר להעלות על פניו ארשת עולצת. ''מספיק לדבר על צייד ומוות. זה ליל נשף קיץ. גם אם אחיה רק עוד שעות ספורות הייתי רוצה לדעת שהיה לחיים הללו טעם. בואי נמצא לנו מקום לרקוד בו, אוכל טוב, מוסיקה של פיות''. אתה צעיר מדי, רציתי לומר, מסוכן מדי, הרבה מדי שלא רציתי להתמודד איתו, אבל ידעתי שהוא צודק. אחזתי במותניו ופרשתי כנפיים.
הפעם אף אחד לא ניסה להכות אותי, אף אחד לא כינה אותי בשמות גנאי. היו מי שנתנו בי מבט מוזר, הרוב פשוט התעלמו מנוכחותי. הנבט, כעת גבוה ממני כמעט בחצי ראש, פילס לנו דרך בין הרוקדים. קודם כל לאכול, הקיבה הזכירה לי שעברו הרבה מאוד שעות מאז בא דבר מה בשעריה. ''מותר?'' הצגתי בפניו תפוח צבעו אדום בוהק. סבתא הזהירה מפני אכילת מזון פיות בלילה הזה. ''שטות גמורה'', אמר הנבט. התפוח לא היה אלא תפוח, לא היה בכוחו לכבול אותי. כמה מעט ידענו על המציאות שלהם. ''הרבה יותר ממה שאת חושבת'', הנבט גם הוא לקח לעצמו תפוח. ''רק שאתם מרשים לעצמכם להאמין במעט. את חושבת שפאופיי לא יודע איך באמת נראות פיות? ובכל זאת הוא ממשיך לעשות שימוש בצהוב (ידו נגעה בשערי) ובכחול (כעת החווה על עיניי) כשהוא מצייר אותן''. ''זה לא קשור לאמונה'', עניתי לו, ''אלא לכסף. לבן מוכר יותר''. ''עוד הבל'', הוא מלמל בפה מלא.
יד נגעה בכתפי. גבר גבוה כסוף כנפיים שאל אם ארצה לרקוד. נתתי מבט בנבט. הוא היה עסוק בליקוט עוגיות שיבולת שועל. ''כמובן'', אמרתי, מקווה שרגלי הפיה שלי ידעו כיצד להגיב למוסיקה. הגבר קד בפני, החזרתי לו קידה. הוא חייך ואני החזרתי בחיוך משלי. אחר כך התחלנו לחולל. צעד אחר צעד, התמסרתי לקצב שלו. זה היה דומה לתחושת הריחוף, אבל טוב יותר. אינני יודעת מה גרם לזה - אבק פיות או הזרוע שלו שנכרכה סביב מותני. לא דיברנו, המוסיקה אמרה את כל מה שהיה צריך להיאמר ושנינו שקענו בקרבה, כמו היינו ביחד מאז ומעולם.
כשנפסקה המוסיקה הייתי כולי צמרמורת והפעם, כך היה נדמה לי, מהסוג הנכון. שוב קידה, שוב חיוך, אחר כך ליווה אותי חזרה אל השולחן, שם ביקש שאבטיח לו את הריקוד הבא ונעלם. ''ראית –'', פניתי אל הנבט. הוא לא היה שם. לא ליד השולחן, גם לא ליד הנגנים. מעצבן, חשבתי. הרי עזבתי רק לרגע. למה לא חיכה? התחלתי לעבור בין החוגגים, מחפשת אחריו, בתחילה מהלכת בנחת, עדיין שבויה במקסם הריקוד, בהמשך בבהילות הולכת וגוברת. לאן יכול היה להיעלם? היו נבטים נוספים מסביבי, ילדים זהים במראה לזה שהציל אותי מהמשתרך, נערים כמו זה שחלק איתי את צמרתו של עץ, מתבגרים ובוגרים, לכולם אותם הפנים, אבל אף אחד מהם לא היה הנבט שלי.
זה היה בלתי אפשרי למצוא כך מישהו. רגע עמדתי אובדת עיצות ובשני התעשתתי. התרוממתי על ענף גבוה ובשעה שרגליי נחו על העץ רכנתי ומתחתי את הגוף כדי לראות. המוזיקה שוב החלה להתנגן, הקהל מתחתיי התערבל, קרוסלה צבעונית שנעה בקצב מסחרר. משכתי את עצמי קדימה, לצדדים, נעזרת בכנפיים כדי לשמור על שיווי המשקל. אולי הוא כאן, אולי הוא שם. עוד קצת, עוד מעט, לא לוותר. היו כל כך הרבה מקומות לבדוק בהם. בפינה מרוחקת הבחנתי בפיה זעירה עומדת על כתפו של דוב. היא שוחחה עם קבוצה של נימפות מחויכות. הייתכן שסיפרה בדיחה? אולי דיווחה להן על בת האנוש שהביאה לכאן בכחש? ציפיתי לכעס, אבל לא היה לו מקום. הייתי מודאגת מדי. מבטי המשיך לרפרף על פני החוגגים. איפה הוא יכול להיות? בליבי קיוויתי למצוא אותו רוקד.
ההמון מתחתיי עדיין נע, אבל משהו פגם בצבעוניותו. החשיך כאן, חשבתי והצצתי למעלה לראות מה מפריע לאור. מעלי התנשא זוג כנפיים גדולות כמפרשי סירה. תנועתם האיטית משכה אלפי גחליליות שיצרו בהם דוגמא משתנית. הכנפיים שלי. לא הבנתי מדוע גדלו כל כך עד שהסתכלתי על הגוף ממנו יצאו. הוא נפרש מתחתיהן, מעל החוגגים, כיריעה. רגלי היו הרחק מאחור, עדיין מונחות על ענף העץ אבל שאר הגוף – הוא נמצא בכל מקום בו הייתי, בכל מקום בו עצרתי כדי להתבונן והמשכתי הלאה בחיפוש.
גם למטה היה מי שהחל לתת דעתו לצל שנפל על המקום. המוסיקה שינתה גוון ומקצב. התחלתי מושכת את עצמי לאחור, מקווה שהכנפיים ישמעו לאותה ההחלטה ויחזרו לגודלן הרגיל, כשפתאם ראיתי אותו. את הנבט. בשעה הקצרה שנפרדנו הוא שוב הספיק להשתנות, אבל זיהיתי אותו מיד. שתי נשים בשמלות כחולות, בוהקות, אחזו בזרועותיו, אחת מכל צד, וגררו אותו לעבר חיות הרכיבה שלהן. איש לא ניסה לעצור אותן. איש לא נראה מתעניין. ''עצרו'', צרחתי מלוא גרון. קולי התגלגל כרעם. ''עצרו אותם לעזאזל''.
דממה. הנגנים שמטו כליהם. מאות עיניים הורמו אלי. ''הן לוקחות את הנבט. תעצרו אותן''. זה הכל? אמרו מבטיהם, בשביל זה הפרעת את החגיגה? ''איך יכול להיות שלא אכפת לכם?'' מרביתם החזירו פניהם אל רחבת הריקודים. ''הוא אחד מכם''. מי ומה בדיוק עדיין לא ידוע, אבל מה זה משנה? ''מה ישתנה בשעת זריחה? האם הכסות שיעטה על עצמו אז תהפוך אותו למשהו אחר מכפי שהוא כעת?'' בעטתי באוויר בתסכול. כולם דיברו כאן על אמת, הוקיעו מתחזים ובאותה נשימה התכחשו למי שהיה הוא עצמם במצבו הבסיסי ביותר, הטהור. ''בבקשה''. בקושי עצרתי את הדמעות. ''בבקשה אל תניחו להן לקחת אותו''.
לא היה בי יותר כוח לצעוק. כנפי העצומות התנערו, מפזרות גחליליות לכל עבר, ואספו אותי אליהן. עפתי לכיוונו של הנבט, מתגלגלת בתוך עצמי, מתכנסת, עד שחזרתי לדמות שניתנה לי בתחילתו של הערב הזה, ונעמדתי בין המכשפות והסוסים. הן היססו לרגע, רק לרגע קצר אחד, והמשיכו להתקדם, מושכות אותו איתן. הוא לא התנגד. כאילו ויתר. מתחתי ידיים לצדדים, מחכה לרשף הכתום שינסה לסלק אותי מהדרך.
מישהי באה לעופף לידי. זו היתה הפיה. הפיה הכעורה שלי עם התחת הגדול. ואחריה באו הדוב והנימפות וכמה קנטאורים וגמד אחד רכוב על חד קרן. המכשפות החליפו מבטים, שוב היססו, היסוס מתמשך שגרם לי לעצור את הנשימה. ''תניחו לו'', אמרה הפיה. ''הוא את הבחירה שלו כבר עשה''. ''מוקדם מדי'', ענתה לה אחת מהן. ''הפיה הצביעה עלי. ''תניחו לו'', חזרה ואמרה. ''הוא כבר בחר''. לא הבנתי על מה היא מדברת, אבל זה לא היה חשוב. הדבר היחיד שענין אותי באותו הרגע היה מראה הנשים השומטות את הנבט אל הקרקע. רצתי לעברו של הילד שלי, של החבר, האח, האהוב. אספתי אותו בזרועותיי וחיבקתי חזק. פסים דקים של אור החלו להימתח בשמיים. גופי החל לשנות צורה, גם גופו. עורי הבהיר החל להתכהות, עורו הכהה החל להתבהר. צהוב וכחול. ופתאום הכל היה ברור. ''ואני, למה אני אשתנה?'' לחשתי. הוא נגע בפני, בשפתיי וחייך.
בחוץ עלה הבוקר. הייתי שוב בחדר, שוב אני עצמי במכנסי פיג'מה וגופייה ישנה של אבא, שוב בעליה של צנצנת ובתוכה פיה. הכל חזר להיות בדיוק כמו שהיה, כך הרי התחייבה. דומה שהיא עצמה לא היתה מודעת למשמעות ההבטחה. הפיה עמדה במרכז הצנצנת וההבעות על פניה התחלפו במהירות – חוסר אמון, חרדה, כעס. רכנתי אליה כמו ביום הראשון שנפגשנו ונתתי בה מבט ארוך. אחר כך פתחתי את הצנצנת. ''אני לא מבטיחה לך כלום'', היא אמרה בזעף, בשעה שהסתחררה לה החוצה. ''שיהיה לך ברור''. עקבתי אחריה עד שנעלמה בתוך קרני השמש הראשונות. אחר כך נכנסתי למיטה והתכסיתי עד צוואר. נותרה לי שעת שינה עד לתחילת יום העבודה הבא.
|
|
|
|
|
פיה בצנצנת (חדש)
אילנה יום שלישי, 04/09/2007, שעה 9:28
בתשובה ללילי
איזה יופי של סיפור, אבל מה קרה בסוף? לא הבנתי
|
|
|
|
|
חלום יום בהקיץ (חדש)
אפונה ריחנית יום שני, 16/07/2007, שעה 6:59
לאמא,
שהכירה לי את וויל.
לפני שנים רבות, בארץ רחוקה וירוקה חיו להן שתי פיות. הפיות היו חברות טובות, ומאוד אהבו זו את זו, אך לגבי כל השאר, ובכן, הן לא היו בדיוק מה שחושבים על פיות...
''פוני, על מה את שוב חולמת?''
''אני חולמת על... אוף מרווי, את יודעת טוב מאוד על מה אני חולמת!''
''כן, אבל זה כזה כיף לראות אותך מסמיקה כל פעם מחדש...''
''אוף מרווי, מספיק כבר עם השטויות שלך, מה נעשה עם הגלגלונים?''
''לא יודעת. היא הולכת פשוט להרוג אותנו.''
''אולי נתחיל להתאמן?''
מרווה נעמדה, והניפה את שתי ידיה אל על. אפשר היה לחשוב שהכנפיים יעזרו, ויהפכו את הגלגלון לפשוט יותר. היא החלה לרוץ על הדשא הרך, וקפצה בחן טמיר אל האויר, אחר חצי שנייה היא נחתה על כמה מרגניות, כמו שק עור מלא במים. המרגניות חייכו אליה, אבל הסבלנות שלהן החלה לאזול.
אפונה ניסתה אף היא בחוסר חשק, ואם אפשר להאמין, אפילו בפחות הצלחה. לבסוף היא הפטירה בקולה הדק והענוג: ''אין מה לעשות. היא הולכת להרוג אותנו. דיננו נגזר וזהו זה.''
מרווה לא רצתה אפילו להתחיל להתווכח איתה. היא קמה ממקומה, בוחנת כיצד בגדיה ובשרה הוריקו מן הדשא הרענן, והחלה ללכת בגו כפוף לכינוס הפיות העליז. אפונה קמה אף היא, ובצעד מהיר יותר הדביקה את מרוה, והחלה לפסוע לצידה.
''שלום לפיה אפונה ריחנית.'' מילותיה של טיטניה דנדנו באויר כפעמוני כסף ממורט. אפונה הצטרפה אל חצי הגורן, והשפילה את מבטה אל ערוגת הפרחים שריח הצוף המתוק שלהם נישא למרחוק. מרוה ידעה מה אסור לה לעשות, ולכן חיכתה בסבלנות...
''שלום לפיה מרווה משולשת!'' הפעם דנדון הכסף היה מאיים אפילו יותר. מרווה הידסה בפסיעות קטנטנות, והצטרפה לקצה חצי הגורן, מנסה להעלים את גופה התמיר, מכופפת את עצמה כענף של ערבה על שפת הנחל.
''יפה מאוד. עכשיו אפשר להתחיל את השיעור.'' אמרה טיטניה. ''מרווה, אולי תזכירי לכל פיותינו החביבות מה למדנו בפעם הקודמת?''
''למדנו,'' אמרה מרווה בקול חרישי יותר מאיוושת הרוח בעלים, ''למדנו איך לעשות פירואט בקפיצה.''
טיטניה הנהנה, ולא אמרה דבר.
שאר הפיות החלו לגחך קצת, חוץ מאפונה, שאהבה את מרווה באמת.
''ומה היה עליכן להכין בתור שיעורי בית?''
''להתאמן על זה.'' אפונה הסיקה את מילותיה של מרווה מתוך תנועות שפתיה, כל קול לא נשמע.
''יפה מאוד. אם ככה אולי תדגימי לנו את הפירואט?'' שאלה טיטניה וכמעט שרה את סוף השאלה בקולה הדק והנעים.
מרווה עמדה במקומה, ולפתע פסעה בקלילות שלוש פסיעות לאחור, היא הניפה את ידיה וקפצה, מתארת בגופה השברירי מעגל מושלם. נעזרת בכנפיה, רק בשיא הגובה, כפי שתמיד הורתה טיטניה, אבל אפונה לא הצליחה אף פעם, ונוחתת בצורה מושלמת, כמו פרפר, בדיוק במקום בו שתי רגליה העדינות כופפו מעט את עלי הדשא הרענן.
טיטניה הייתה מופתעת, אבל את זה רק אפונה ראתה. היא הכירה את נשמתה השחורה לפני ולפנים, לא כמו שאר הפיות. היא פתחה את פיה לעיגול מושלם, ובלא שמץ של מאמץ אמרה: ''לא רע מרווה, אין לי הערות בשבילך הפעם. תמשיכי להתאמן, אולי יום אחד עוד תרקדי כמו פיה.''
מרגנית החלה למחוא כפיים, ואפונה הצטרפה, אבל אחרי כמה זהרורי שמש שחלפו בין העלים, שתיהן הפסיקו. טיטניה לא אמרה דבר, אבל כולן כבר ידעו לקרוא את תנועת הגבות שלה, הן הגזימו. טיטניה לא אהבה שמחה, בכל אופן לא שמחה מתפרצת.
הדמעות לקחו לאפונה קצת יותר זמן אבל גם הן באו. אחר הצהריים, מצב רוחה הלך והחשיך, ועם דמדומי הערב דמעות עיטרו את ריסיה הענוגים והבהירים. עוד ועוד דמעות, כמו מעיין מלוח שפרץ מעיניה, בתחילה בחולשה, ואחרי כן בכוח הולך וגובר.
מרווה הכירה את מצבי הרוח האלה של אפונה, ולכן החלה לפסוע לאט, כשראתה אותה חבויה בין עלי הדשא שעל גדת הנהר, כמו פרח גדול, שסוגר את עליו לקראת החושך. אפונה לא נפנתה אליה, ורק המשיכה את בכייה החרישי.
''פוני?'' אמרה מרווה לבסוף, בשקט.
לא הייתה כל תגובה.
''פוני?''
אפונה המשיכה לבכות, ואפשר היה לשמוע את יפחותיה מתגברות.
''פוני, מה קרה לך?'' ניסתה מרווה בקול שטיטניה הייתה אומרת עליו שהוא צרחה על אנושית שלא מתאימה לפייה כלל וכלל.
אפונה רק המשיכה לבכות, בקול רם יותר ויותר. מרווה נזכרה מה היה לטיטניה להגיד על פיות שבוכות, ואם כל דבר אחר היה קורה עכשיו, היא הייתה מחייכת. אבל מול הבכי הנורא של אפונה היא הייתה חסרת אונים. היא ישבה ליד אפונה, והניחה בזהירות גדולה יד על כתפיה הרוטטות.
אחרי כמה פעימות לב הפסיקה אפונה לבכות. היא הביטה אל מרווה בפנים שטופי דמעות, ואמרה: ''אני שונאת אותך!''
''מה?'' ענתה מרווה בתדהמה, וקפצה על רגליה.
''הנה את רואה!'' אמרה אפונה ונאמדה, בהרבה פחות חן, ''את עושה את זה שוב, את מכשפה!''
''פוני, מה קרה לך? איך את מדברת? יש לך מזל שטיטניה לא שומעת אותך!''
''מה אכפת לך איך אני מדברת? מה אכפת לך ממני בכלל?''
''אכפת לי מאוד, פוני, מה קרה לך?''
''למה צחקת עלי היום? אני כל כך שונאת אותך.'' אמרה אפונה ודמעות טריות כיסו שוב את לחייה הוורודות העדינות.
''על מה את מדברת, לכל השדים והרוחות, מה עשיתי לך?'' שאלה מרווה, ודמעות החלו לחנוק גם את גרונה.
''יש לך מזל שטיטניה לא שומעת אותך.'' אמרה אפונה בחיוך, סוף סוף חיוך, ''יש לך מזל שאף אחד לא שומע אותך. מה זה 'לכל השדים והרוחות', מאיפה הקללה הזאת?''
''אם את כבר מחייכת, יא מכשפה בעצמך, אז תגידי מה עשיתי לך? למה את פתאום כל-כך שונאת אותי?''
''בגלל הפירואט.''
''מה יש? אסור לי פעם אחת להצליח?''
''זה לא זה שהצלחת, אני מחאתי לך כפיים, ואת יודעת כמה זה יעלה לי. אבל למה לא סיפרת לי? מה אני לא חברה שלך? אני לא מספרת לך הכל? לא סיפרתי לך על וויל?''
''אי אפשר להגיד שלא סיפרת לי על וויל.'' אמרה מרווה, וחיוך התגנב גם אל קולה.
''אז למה לא אמרת לי? את לא מבינה. עכשיו רק אני.''
''רק את מה?''
''רק אני לא יודעת להיות פיה. רק עלי כולם צוחקים מאחורי הגב. רק לי טיטניה אפילו לא נותנת שיעורים, אפילו לא בודקת אותי, אפילו לא כועסת עלי!''
מרווה השתתקה. היא ידעה שאפונה צודקת. רק עכשיו היא הבינה מה היא עשתה לה.
''אני, אני מצטערת, פוני, אני לא חשבתי, אני לא ידעתי.''
''את רואה? אפילו את מסכימה שאת מכשפה! אני הולכת מכאן. אני שונאת אותך, אבל את כל האחרות אני שונאת אפילו יותר!''
''פוני אל תלכי, אני, אני...'' אבל אפונה פרשה את כנפיה, והניעה את רגליה במהירות, לפני שמרווה הבינה מה קורה אפונה ירדה מן הגבעה, והרחיקה אל עבר הגשר. מרווה לא ראתה אותה, וגם לו הייתה רואה אותה לא הייתה עוקבת אחריה. אף פיה לא התקרבה כל-כך אל עולמם של בני האדם. זו הייתה התנהגות לא רק בלתי מקובלת, אלא גובלת בטירוף, ואכן מרווה חשבה שאפונה השתגעה מרוב מחשבות על וויל.
אם יש משהו שוויל לא אהב בכלל, זה חייב להיות הנשף החגיגי שנערך לקראת תחילת הקייץ. לא הנשף של ליל הקיץ, שאותו הוא דווקא חיבב קצת, בגלל ההצגות, אלא החזרה, שבה כולם הראו את הבגדים שכאילו ילבשו לנשף הקיץ, אבל בעצם הכינו בגדים מהודרים יותר לנשף הקיץ האמיתי, וכך לבשו רק את הבגדים החצי מהודרים שלהם, כדי שכולם יתבלבלו ויחשבו שהם לא הולכים ללבוש בגדים מהודרים כל-כך לנשף הקיץ, ואז הם יפתיעו את כולם, אבל מובן שאף אחד לא הופתע מזה, כי כולם עשו את אותו הדבר כל שנה, ורק וויל השתעמם מזה מהר יותר משאר בני העיירה. הוא חלם לנסוע לעיר הגדולה כשיגדל, ואת זמנו עד אז החליט לבלות ליד הנהר, מביט בעלים השטים במורד הזרם.
גם עכשיו, לקראת הלילה הוא ירד אל הנהר, ורצה לשמוע את פכפוך המים לאור הירח שרק החל לזרוח. אף אחד לא יתגעגע אליו בנשף, ואף אחד שפוי לא ירד אל הנהר בלילה, שדוני הנהר מזיקים הרבה יותר בשעה הזאת, ולאנשי העיירה היה הגיון בריא במנות גדושות, וכל בעל הגיון בריא, ידע שלא מתעסקים עם שדונים. ובטח שלא בלילה.
כל שאר בני גילו ידעו שוויל הוא נער חולמני, ולכן שמח שאף אחד לא בא איתו אל הגשר. בצידו השני של הגשר עמדה פייה קטנה ויפהפייה, הוא ידע שהוא לא חולם, אבל לא רצה לחלום אפילו איך היה צריך להסביר את זה לנערים שהעמידו פנים שהם חברים שלו. הם גם היו מעמידים פנים שהם רואים אותה, ואחרי כן היו צוחקים עליו. לצערו היה לו מספיק ניסיון בדברים האלה.
הוא התקדם לאט, כי לא רצה להבהיל אותה. היא נראתה לו כל-כך שקועה במחשבות נוגות, עד שלא שמה לב אליו כלל. רק עמדה לה שם, והירח משתקף בעורה הבהיר. פכפוכי הנהר ניגנו לו שיר ערש מרגיע, ולו היה יודע, היה שר לה בוודאי משהו. כמו כל הזמרים בנשף, שלא פעם ניסה לשיר כמותם, בלא כל הצלחה, ובקול מאוד מתחלף.
הוא עמד לידה. היא לא זזה. לא ברחה. לא נפנפה בכנפיה הענוגות וברחה ממנו, אלא פשוט עמדה שם לידו ושתקה.
''ערב טוב.'' הוא אמר אחרי שחשב מה להגיד הרבה דקות.
''ערב טוב.'' היא ענתה בלי להסס, אם רק טיטניה הייתה שומעת אותה עכשיו הייתה מתפלצת המכשפה הזקנה. היא דיברה עם בן אדם! עם וויל!
''נכון...'' המשיך וויל בהיסוס, ''נכון זה כיף להיות פיה?''
''זה הדבר הנורא ביותר שאתה יכול להעלות על דעתך, נכון זה כיף להיות נער אנוש מתבגר?''
''גם זה לא כזאת מציאה גדולה.'' אמר וויל וחייך, אם רק היה יודע כמה חיוכו נגע לליבה של אפונה ריחנית, בוודאי היה מתרגש.
''אבל שמעתי,'' המשיכה אפונה ''שמעתי שאתם הולכים כל יום ללמוד, ושאתם יכולים לשמוע אגדות כל היום בבית הספר, סיפורי גבורה על מה שקרה, ואחרי כן אתם יכולים לקרוא שירה, ולכתוב שירה, מה, כל זה לא נכון?''
וויל חייך שוב: ''זה נכון, אבל...''
''אבל מה? אל תגיד לי שאני ממציאה את זה, ראיתי אותך, כלומר ראיתי אתכם, מאוד מרחוק, כי אסור לנו, אבל גם שמעתי שזה מה שאתם עושים, אל תגיד לי שזה לא נכון!''
''לא,'' הוא לא ידע למה הוא נבוך כל-כך, ''זה נכון, זה פשוט שזה... לא כל-כך נפלא כמו שאת מתארת את זה.''
''מה? איך זה יכול להיות לא נפלא?''
''איך זה יכול להיות לא נפלא להיות פיה? לרקוד בין הפרחים, לשיר לכוכבים, לשמוח עם כל שאר אחיותייך הפיות? אני לא מבין אותך.''
''יש לי רעיון.''
''מה?''
''אולי נתחלף.''
''מה?!''
''פשוט. אתה תהיה אני לכמה זמן, ואני אהיה אתה.''
''את לא חושבת שהפיות ישימו לב? את ואני לא נראים אותו דבר.'' הוא סקר אותה בעיניו וסומק עז עלה על לחייו, וגם על לחייה.
''למדתי כמה כשפים אסורים משדוני היער. נתחלף גם במראה. כלומר הנשמה שלך תיכנס לגוף שלי, והנשמה שלי תיכנס לגוף שלך.''
''אבל הנשמה שלי לא יודעת לרקוד!''
''זה לא מה שצריך להדאיג אותך, וויל.''
''איך את יודעת איך קוראים לי?''
''עוד קסם.''
''זה יהיה כה נפלא להיות בגוף של פיה... כל-כך יפה...''
''כן. טוב. אתה רוצה שאני אקסום את הקסם?''
''כן. בטח.''
''רק אל תשכח, בזמן ליל הקייץ, בעוד שבועיים בדיוק, אתה חייב לחזור לכאן. לגשר. אחרת שנינו נמות, גוף ונשמה.''
''לא אשכח.'' אמר וויל בטון בוטח ובפעם הראשונה נשמע לה ולעצמו כמו גבר.
אחרי כן ערפל נעים מילא את כל חושיו והוא שקע בתרדמה קסומה ועמוקה.
כשקרני השמש הראשונות נשקו את לחייו המקסימות פקח וויל את עיניו, וחשב שהוא חולם. רק אחרי כמה משקי כנפיים לא רצוניים, הוא נזכר באירועי הלילה שעבר, ורץ במעלה הגבעה בשמחה. הוא פייה. הוא חופשי. הוא עכשיו נמצא בין יצורי הפלא. וויל לא האמין למזלו הטוב.
אפונה ידעה בדיוק מה היא צריכה לעשות. גופה היה רדום מן הקסם. נשמתה הייתה עייפה מן הלחש, אבל הגוף החדש שלה היה בעל און של פר צעיר, והיא שאבה ממנו כוחות שתזדקק להם בשבועיים הקרובים.
היה לה סוד אחד שגם מרווה לא ידעה. פעם, לפני לפחות עשרים שנה, כשעוד הייתה באמת רכה וילדותית, היא שוחחה עם הינשוף הזקן, שלימד אותה את הקסם הנורא מכולם. כתיבה. היא התאמנה שעות, וקראה שוב ושוב מן הספר הקטן שהיה בביתו של הינשוף. הופכת את העמודים אנה ואנה.
הינשוף עצמו היה גרוע מאוד באיות, כפי שראתה מן הספר. בספר כל מילה הייתה כתובה רק בצורה אחת. אצל הינשוף, המלים פשטו ולבשו צורה, מחליפות נוצות כמו ציפורים באביב. עכשיו, היא יכלה להגשים את החלום הישן ביותר שלה. היא רצה אל הכיתה הקטנה, בעוד הירח הזורח שוקע, והחלה לקרוא לאור העששית, כמה שאפשר היה לפני עלות השחר.
שאר הנערים, שמצאו את וויל ישן בכיתה, משכו בכתפיהם והעירו אותו לפני שהמורה נכנס. אמנם וויל אף פעם לא עשה משהו עד כדי כך מוזר, כמו להפסיד את הנשף השנתי כדי לקרוא סיפרים על היסטוריה רומית, ומיתולוגיה יוונית עד עלות השחר, אבל הוא עשה מספיק דברים מוזרים בעבר, כדי שהם לא התפלאו, בעצם על שום דבר. שום דבר אחר שהוא יבחר לעשות. אין מה לעשות, הם יישרו את קמטי חולצתו, והכינו אותו לשיעור כדי שהמורה לא יזעם על חריצות היתר שלו, וויל הוא נער מוזר וחולמני, ולפעמים פשוט יש כאלה. הם לא ידעו מה יעשה כשיגדל, אבל זה גם לא הטריד אותם יותר מידי.
לכן הנערים גם לא התפלאו על השינוי המסויים שחל בוויל. המורה לעומת זאת, או סמיתי הזקן, כפי שקראו לו כל שאר בני העיירה שם לב היטב לשינוי. וויל הישן היה טיפוס דוחה ומגעיל, חסר כבוד לאנשים הבוגרים ממנו. הא חשב שאם הוא כבר קרא כמה ספרים יותר ממנו, ''ואז מה אם הוא קרא יותר ממני,'' נהג סמיתי לנהום בפאב, בחברתו של סקוטי הנפח. ''אז מה אם הוא יודע את טוקידידס והרודוטוס בעל-פה? מה הוא חושב לעצמו? שרק משום כך הוא יכול להעיר לי הערות פוגעניות נוכח כל הכיתה?''
סקוטי היה מהנהן בכובד ראש. הוא לא חיבב את אביו של וויל, שהיה שופט, ומידי פעם התערב בקביעת המחירים של סקוטי, וטען שהם גבוהים מידי. ''אתה צודק,'' היה מהמהם סקוטי, וחוכך את ידיו אדירות הכוח זו בזו, ''אין לו כבוד למסורת. אין לו כבוד לזקנים ממנו, וקשה למצוא מגרעת חמורה מכך בנער צעיר.''
אבל סמיתי לא הצליח להבין את השוני הזה. ווויל היה יושב בכיתה מן הבוקר, ועד החשיכה ממש, וכותב לעצמו. המתרחש בכיתה כמעט לא עניין אותו, ומבטו החולמני היה יוצא לפעמים את החדר, כאילו יצא לטיול ממש על כנפי דמיונו, אך עד מהרה היה חוזר, וממשיך לכתוב במרץ.
''אני לא מבין מה קרה לו,'' אמר סמיתי לסקוטי אחרי כמה ימים.
''כן, שמעתי אותך, אם לא הייתי מכיר אותך, הייתי חושב שהתאהבת בנער, למה אתה חושב עליו כל-כך הרבה? בעצם, עכשיו אני נזכר איך אשתך נראית.''
סמיתי הסמיק, מעטים האנשים שהעזו לאמר דבר מה על צליעתה של אשתו, או על מזגה הרע. הוא החליט שלא לדבר עוד עם סקוטי על וויל לעולם.
ואולם אפונה, ששכנה בגופו של וויל, וניצלה את כוח זרועותי המתבגרות לכתיבה מאומצת כל-כך, לא הייתה מודעת לשיחה הזאת, או לחוסר ההתעניינות בשינוי שחל בוויל אצל כל שאר בני העיירה, כולל הוריו של וויל, ששמחו על השקט הפתאומי. היא הכירה רק את החריקה הקלה של הציפורן על הדף, של עוד ועוד מלים נכתבות. ואת השלווה נפלאה, והשקטה יותר, של עוד ועוד מלים נקראות.
היא חששה מן המפגש המתקרב עם וויל, שישים קץ לחירות החדשה שלה, אך היא הכירה את מגבלות הקסם, ויש דברים שפשוט אסור לשחק איתם יותר מידי. יש גבולות שאסור לעבור.
''סליחה,'' אמר וויל בליל הקיץ, ליל ירח מלא שצבע את פניו הנעריים בזיו חדש של בגרות, אחרי שהחליפו גופות, אחרי שנחו מעט.
''למה אתה מבקש ממני סליחה?'' שאלה אפונה, וגילתה שדבר מה השתנה גם בקולה שלה.
''כי הבנתי.''
''מה?''
''איך זה להיות פיה. זה לא כל-כך נפלא כמו שחשבתי.''
''תודה.''
''על מה?''
''תראה מה יש לך בידיים.''
''אה, אמר וויל במבוכה, ואז שם לב שבידיו מונחים כמה ניירות. לאור הירח הוא התחיל לקרוא את הדפים שפתיו נעות: ''וכעת...''
אפונה הביטה בו בעודו קורא, ממתינה במתח למוצא פיו.
''זה הדבר היפה ביותר שקראתי מעולם.'' הוא אמר אחרי כמה דקות של קריאה עצורת נשימה, ''אני לא ידעתי שאפשר במילים...''
אפונה הסמיקה מאוד, ואת זה וויל ראה גם לאור הירח.
''אני רוצה להציל אותך.''
''מה?'' היא אמרה ומבוכה חדשה נוספה על מבוכתה הקודמת.
''אני רוצה, באמת. תכננתי לעבור לעיר הגדולה, את מסכימה לבוא אתי, בואי אתי, בבקשה...''
''אם אתה מבקש כל-כך יפה...''
''כן. תראי אני עוד קצת צעיר, אבל עוד שש שנים, בשחר שאחרי ליל הקיץ, אני אחכה לך פה, על הגשר. מסכימה?''
''כן.''
''אז עוד שש שנים, לא תשכחי, עד אז אני אחסוך לנו קצת כסף. אי אפשר לחיות בעיר הגדולה בלי כסף...''
''בסדר.''
''רגע, אז לא תשכחי.''
אפונה חייכה.
''למה את צוחקת, מה, מה אמרתי.''
''לא כלום, סתם נזכרתי בבדיחה. אל תדאג אהיה פה בשחר הראשון בשבילך, אם רק תיקח אותי מכאן.''
''אז קבענו.'' אמר וויל, והלך בהליכתו השקולה והמרחפת בחזרה אל העיירה.
אפונה ריחפה בצעדי מחול במעלה הגבעה, מטופפת ברגליה כפי שלא רקדה מעולם. היא הציעה את משכבה על הדשא הרך שתחת עץ האלון, מוכנה לתנומה קלה, כמה דקות לא יותר. אם היא רוצה ששש שנים יעברו בלילה אחד, היא צריכה לרקוד כמו פייה, תחת אור הירח כל הלילה, פעם אחת ודי.
בשעת שחר, כשאור קסום שפוך על הדשאים, פיהקה אפונה ריחנית, התמתחה, ונישקה את טיפות הטל שעל הפרחים בפעם האחרונה. השמש זרחה עליה כשירדה אל הגשר.
|
|
|
|
|
איותי לילה (חדש)
פז יום שני, 16/07/2007, שעה 16:13
היא הניחה את המלחם, נזהרת לכבות אותו, להניח אותו רחוק מהעץ, רחוק ממנה, ולא ליד שום דבר שעלול לגרום שריפה בסדר גודל כזה או אחר. היא הרגישה דביקה מזיעה, נזקקה נואשות למקלחת, אבל ידעה שאם תרשה לעצמה לעצור עכשיו תבלה עוד לילה על הרצפה. היא התבוננה בקרשים המונחים לרגליה ובדפים המפוזרים בחדר. חלומותיך טובעים בים של לאה גולדברג? לא, היא די בטוחה שכבר שרפה אותו לתוך מסגרת העץ – כן, ממש למראשותיה, בכתב יד רועד, כנראה שכתבה אותו ממש בהתחלה, כשעוד ניסתה להתרגל למלחם. עוד משהו של דאגלאס אדאמס, אולי? ובעצם כבר עכשיו היא מתגרה בגורלה, עם כל פיסות היקומים המסויטים שיצר שחרוטות על מיטתה. היא מתבוננת בקרש, מעבירה את אצבעותיה על הפצעים השרופים שממלאים אותו, מעשה ידיה להתפאר. היא די בטוחה שכשתרכיב את המיטה בחזרה, הוא יהיה אחד הקרשים הגבוהים, החשופים למגע ידיה המגששות בלילה, בחושך. ולפתע היא יודעת מה היה חסר לה כל הזמן הזה, מה הציטוט לו היא זקוקה על מיטתה, במקום מרכזי ובולט – חלום ליל קיץ, כמובן. פאק, אולי, או משהו של הלנה. תמיד אהבה את הלנה... היא עוברת בעיני רוחה על המחזה, שלמדה בעל פה עוד בהיותה ילדה – סתם, במקרה, כל המילים נתפסו בזוויות מוחה ונותרו בו, מילים שרק עם השנים למדה לפענח ולהבין.
כשהמיטה מחוברת שוב, העץ הבהיר רווי בציטוטים האהובים עליה מהספרים האהובים עליה וממש במרכז, מעל ראשה בדיוק, מתנוסס לו הציטוט הנבחר.
If we shadows have offended
Think but this (and all is mended)
That you have but slumber’d here,
While these visions did appear.
כן, היא חושבת לעצמה. זה מצוין ללילות הסיוטים. מסר מרגיע בקצות האצבעות כשתתעורר מתנשמת, לופתת בעווית את העץ המת ממנו מורכב כן העינויים שלה.
באותו הלילה, רחוצה ונקייה, עוטה פיג'מה חדשה מבד רך במיוחד, מותשת לבסוף, היא מניחה לעצמה ליפול אל תוך מיטה שונה – כך, מוקפת יופי וחכמה, פיסות של יצירות מופת, וודאי תוכל לישון, סוף סוף. לישון, אולי לחלום... לא, לא לחלום, היא מעוררת את עצמה, מסרבת להיסחף עם הציטוט. הוא לא ברשימה הבטוחה שלה. אין לו מקום כאן, עכשיו. היא מכבה את האור ומגששת אחר עולם לברוח אליו הלילה. בחיוך עייף, היא שולחת את מחשבותיה לרעות בבטחה לצד אדמונד דאנטס, אהוב נעוריה, ומניחה לעצמה להירדם.
כשהכרתה נשמטת אל האינסוף, מילותיו של שייקספיר מתעוררות לחיים למראשותיה. הן לא זוהרות, לא מפיצות חום, או קור, או אור אפל, אך הן חיות, פועמות בקיומן הבשרני, בכתב היד המעוגל, העקום. אחת אחת האותיות נושרות על ריסיה. גופה הישן מפסיק להסתובב ולהתהפך, רוגע ננסך באבריה והיא נמה במתיקות שלא ידעה מאז אותם לילות, מזמן, עוד לפני שידעה לקרוא, כשהדף נגד חלומות רעים מספר הלילה טוב היה מונח מתחת לכרית שלה, ואביה היה מספר לה, תחילה על נפתלי מהספר, ואז על ילדותו שלו בארץ רחוקה, ולפעמים על עולמות אחרים, עד שהיתה נרדמת. עם בוקר, האותיות נענות ללטיפת השמש וזוחלות בחזרה למקומן. היא מתעוררת משינה נטולת סיוטים בפעם הראשונה זה עשר שנים.
''כן, זה עבד מצוין.'' היא מדווחת בהפתעת מה לתוך הטלפון ומתארת חלום קליל, מרפרף, על הרוזן ממונטה כריסטו, לפני הכלא, כשהכל עוד היה טוב ואדמונד היה מאושר באמת. וזהו, זה כל מה שחלמה הלילה? כן, למה, מה עוד היתה אמורה לחלום?
את הלילה הבא היא מבלה בין דפיו של הרוח בערבי הנחל. בזה שאחריו היא טובעת במילותיה של לאה גולדברג, דפיקות ליבה מתאימות עצמן למקצבי השירים. בזה אחר זה היא מבקרת בספרים שעל ספרייתה, ואז בספרים שתמיד רצתה להשיג. היא מסתובבת לה ברקע, מתבוננת בדמויות והנופים ששלהבו את דמיונה, מוחה משלים את הפרטים אותם לא הזכירו הסופרים בלהיטותם לטוות את העלילה – הצבע הסדוק של בית אחד, הוילון המתנופף בחלונו של אחר, גינת חבצלות קטנה בשולי רחוב צדדי. החלומות שקטים תמיד – ללא פחד, ללא קול. מסודרים והגיוניים כמו סיפור. כשמדי פעם היא מתגעגעת לחלומותיה הכאוטיים, הצבעוניים, הרועשים ונטולי העלילה, היא פורשת את שמיכת הפוך שלה על הרצפה, מתעטפת בה וישנה מחוץ לטווח המילים המגוננות בהן הקיפה את עצמה. באחד הלילות האלה כמעט התעוררה לגלות את האותיות שנשרו על המזרון, רק במזל הן הספיקו לשוב למקומן בזמן, ואם סטו מעט מהנקודה המדויקת בה חרטה אותן, היא לא שמה לב. לילה אחד בחברת סיוטיה הישנים מספיק לה בדרך כלל. היא שבה ונמלטת אל חופי הספרות המוגנים.
את בסדר, שואל אותה מישהו. כן, תודה, היא עונה אוטומטית, נתמכת עדיין בגדר לתוכה מעדה. גדר פשוטה, לבנה, לא מובחנת בשום צורה מהעולם סביבה, מאינספור גדרות שזהות לה בדיוק, דהויה, כמו היום הזה שאור השמש בו נדמה אפל, כמו השמים שהתכלת הבוהק שלהם הוא על גבול האפור. שוב חלמה בהקיץ, מוחה נמלט משממת המציאות המתמוססת סביבה. אצבעותיה נעות מעצמן, מחפשות את הכיתוב על הגדר אך לא מוצאות אותו. היא מחפשת את האנרגיה להתרומם, להתיישר, להמשיך ללכת, אבל מרגישה מרוקנת. מוזר לה שלמרות שהיא ישנה יותר מתמיד, וטוב מאי פעם, היא עייפה כל הזמן. נדמה לה לפעמים שהשגרה מאכלת אותה אט אט, כל יום שזוחל ועובר מוחלף ביום נוסף שזהה לו בדיוק. איפה כאן הפואנטה, היא תוהה. מה המטרה של כל זה. מתי תתחיל העלילה של חייה, או אולי היא כבר היתה ונגמרה והיא אפילו לא שמה לב?
שוכבת על הדשא בשמש לצידה של אן שרלי, אן פונה אליה לפתע, וצוחקת. הצחוק מבעבע משפתיה באיטיות מהוססת, כאילו אין התאמה מושלמת בין הקול והתמונה. האפקט שנוצר מסיח את דעתה כל כך שהיא לא מבחינה בכך שאן מודעת אליה, או בהופעה של צלילים בחלומותיה, גם לא כשהיא מתעוררת. בארוחת בוקר מאוחרת בבית הקפה השכונתי, אלה נועצת בה מבט מוזר כשהיא מזמינה שוקו. היא מושכת בכתפיה.
''מה? אני לא שותה קפה.''
''ממתי?''
''זה... מפריע לי לישון.'' היא ממלמלת, מודעת לפתע לעיגולים הכהים מסביב לעיניה, לפיהוקים שהיא מנסה להחניק ללא הצלחה.
''את לא ישנה? לא סיפרת לי את זה.''
''לא, אני ישנה. אני ישנה מצוין! באמת.''
''אולי כדאי שאני אבדוק את המיטה שלך. ליתר ביטחון.'' מציעה אלה.
''לא. לא, זה בסדר. אני ישנה בסדר. אל תדאגי.'' פתאום עולה בה דחף לשאול על החלומות, על הקולות שנוספו להם לפתע. על הדמויות שמבחינות בה. על העלילות שמתפתלות לאפיקים חדשים, מרחיבות את העולמות שנגלו לה בספרים לא רק לאירועים שנזכרו בהם כבדרך אגב אך מעולם לא פורטו, אלא גם לאירועים שלא נרמזו אפילו בספרים כפי שקראה אותם.
''את בטוחה? אולי היא צריכה כמה תיקונים. זו לא בעיה.''
וכמו שעלו, השאלות מתות בתוכה, הפחד לאבד את השינה המושלמת שמצאה סוף סוף, אחרי כל השנים האלה, הפחד לחזור שוב למעגל הסיוטים, האימה ונדודי השינה, חזק יותר מכל סקרנות שהיא.
הבנות במשרד העירו לה כמה פעמים שהיא נראית עייפה, מתעלמות מהנטייה הגוברת שלה לאיחורים. היא ישנה כל יום קצת יותר, הולכת לישון קצת יותר מוקדם, האותיות מבלות עוד כמה שניות, עוד כמה דקות דבוקות לעפעפיה וריסיה, יונקות את הסיוטים האלימים ממנה והלאה, עולמותיה הספרותיים הופכים מוגדרים יותר, מפורטים יותר, בטוחים יותר, צבעוניים וחיים כל כך שהיא מתקשה להינתק מהם עם בוקר.
כבר חודשים שלא הרשתה לעצמה לחלום באמת, מחוץ למיטתה, שהיא כמובן לא מניחה לאיש לחלוק עימה. טעמם של חלומות טבעיים, שמקורם במוחה היא, כמעט ונשכח ממנה. ההתפוגגות שלהם עם שחר, ברגע שבין שינה וערות, מרקמם המקוטע והעל-זמני, האופן בו שיקפו פיסות מחייה בצורה אקראית, מעוותת, ביזארית ומופלאה – כל אלה נמוגו ממנה, והזיכרון היחיד שלה מהזמנים שקדמו למיטה הוא האימה הטהורה של הסיוטים. היא לא עונה לטלפונים של אלה המודאגת, שמשאירה לה הודעות דחופות יותר ויותר. ''את בטוחה שאת נזהרת? שהכל בסדר? אולי תבואי לישון אצלי עוד לילה, נראה מה מצבך, נמצא לך פיתרון אחר?'' היא מאזינה להודעות בשעת לילה מאוחרת, מחייכת בעייפות, שוכבת לישון, שוכחת בבוקר שהתכוונה לעשות משהו. אומרת לעצמה שהלילה ההוא, ליל אמצע הקיץ במיטתה של אלה, כשהתהפכה והתהפכה בניסיון להירדם בעוד אלה יושבת לצידה ומתבוננת בה, מאבחנת אותה, המעבר מערות לשינה שהיה לא מורגש, ההתעוררות הפתאומית למצוא את שרידי החלומות שלה נמוגים מהעיניים של אדם אחר... הלילה ההוא, תוצר של עייפות כרונית ומוח רדוף, לא באמת היה יוצא דופן בשום צורה. הפיתרון שהזתה לה אלה עבד כי היא רצתה להאמין בו, אין בזה שום דבר משונה, תרופות אליל ודמה עובדות כל הזמן, הדבר האחרון שהיא צריכה לעשות זה לפקפק במשהו שעובד, הרי כל כך הרבה זמן לא רדפו אותה אותם ביעותי לילה משונים ואם זה עובד למה לשאול שאלות?
''את מתחמקת ממני.'' אלה ניצבת בפתח דלתה בג'ינס מרופט ששוליו בלויים, יחפה, זוג סנדלים ביד, ותרמיל שמבצבצות ממנו עטיפות ריקות של שוקולדים. גם עכשיו, אחרי שסיפרה לה על שורשיה כבת לשושלת צועניות מסתורית, או מה שזה לא היה עליו ניסתה להתוודות אז, אחרי שמצאה אותה בוכה על סף ביתה בעקבות סיוט רע במיוחד, היא פשוט לא מסוגלת לראות את זה. מבלי שהשתנתה אפילו קצת מאז התיכון, היא נראית עדיין בגיל העשרה, יותר קיבוצניקית שברחה לעיר הגדולה מאשר מכשפה מהאגדות, מה בעצם יש לה להציע?
''אני לא מתחמקת ממך, אני פשוט נורא עסוקה. העומס בעבודה...''
לפתע, ידיה של אלה מונחות על פניה, האגודלים על העיניים שנעצמו באינסטינקט. היא מרגישה לחץ קל, הולך ומתגבר, על עפעפיה.
''תפסיקי,'' היא מתחננת, אך לא מסוגלת להתנגד.
''פעם היית מספרת לי הכל.''
''אני לא מסתירה ממך שום דבר.''
''את החלומות שלך.''
''אני כבר לא חולמת. את אמורה לדעת את זה.'' היא נסוגה, ואלה מניחה לידיה ליפול לצידי גופה. ''תראי, אני בדיוק בדרך החוצה, אני אדבר איתך פעם אחרת, טוב?'' היא יוצאת, נועלת את הדלת ועולה במדרגות אל הרחוב. צעדיה קלילים כל כך שכמעט ונדמה שהיא מרחפת. אלה מתבוננת בה בהרהור.
ואז ערב אחד, בשובה הביתה, אלה יושבת על מיטתה, מגרדת בציפורנה את האותיות מתוך העץ – האותיות החרוטות בעץ, שהיא שרפה לתוכו בעצמה, שהיא יודעת שלא יכולות, פשוט לא יכולות להתקלף ממנו בצורה כזו.
''מה את עושה?''
אלה מתבוננת בה. אלה, שמכל העולם המהוה לבדה נותרה מוגדרת, מאופיינת, חיונית, יושבת על המיטה ברגליים משוכלות, ממוללת אותיות תועות בין אצבעותיה ומנגבת אותן בהיסח דעת על הסדין, מותירה בו מריחות לחות של שאריות דמיון.
''אני? רק קפצתי להחזיר לך את החלומות שלך.'' היא מחייכת. ''אף פעם לא כדאי להשתמש בשייקספיר בלחשים. אלה מילים מאוד טעונות, אחרי כל הזמן הזה. את לא יכולה לדעת לאן הן ייקחו אותך.'' היא מרימה מסור שמונח לצידה על המיטה, מגישה אותו קדימה בשתי ידיה, כמינחה. ''אה, והרשיתי לעצמי להזמין לך מיטה חדשה. עץ מלא, דובדבן, יפהפייה. נתחשבן כבר בהזדמנות.''
|
|
|
|
|
החלום השלישי (חדש)
סופת חול יום שלישי, 17/07/2007, שעה 6:08
החלום השלישי
-------
החלום הופיע בעיקר בלילות קיץ חמים, או כשנרדמתי בקרבת מכונות זמן- כלומר, מאז ההתחממות הגדולה של 37' ומאז שעברתי למגורי-אנשי הקבע באחד מבסיסי משמר הזמן, הוא הופיע כמעט כל לילה.
מקירות המסדרון החשוך בלטו זרועות מתכת דקות- כנראה גלאי-חום חדשניים במיוחד- שהסתובבו אחרי כשהתקדמתי לכיוון החדר בקצה.
היתה לי בחילה נוראית, והכל נראה מטושטש ומעורפל- לא בגלל שזה היה חלום, אלא כאילו היתה זו הולוגרמה ולא חפצים אמיתיים.
הסדקים בקיר נסגרו ונפתחו שוב, רגל של כיסא נעלמה, ואז חזרה והופיעה, הרצפה עצמה לא היתה יציבה.
לרגע היה נדמה לי שראיתי הבזק אור אדום מאחורי- ואז לפניו- לשמאלי-לימיני- ראיתי שמיקום הזרועות לאורך הקירות משתנה גם כן כל כמה שניות.
הדבר הקבוע היחיד במסדרון היה ריחו המר-מלוח של האוויר הדחוס, ריח של ים ודגים רקובים.
כיום, אחרי ששירתתי ביחידה כבר עשר שנים, אני יודע שמה שראיתי הוא בעצם תיאור די מדויק של-
לא. זה רק חלום.
מווסת-הזמן המאולתר שלי נתקע, והמכונה שבניתי, בלתי-חוקית כמובן, שלחה אותי לזמן לא-מזוהה, ולא בטוח שתוכל להחזיר אותי.
שמעתי קולות גבריים מחדר סמוך. המבנה כולו היה מוגן ע''י אמצעים טכנולוגיים מתקדמים- אולי זהו בסיס צבאי, והם יוכלו לעזור לי.
''אני-'' התחיל גבר אפור- שיער שכיוון כלי שחור מוארך, דמוי-חלילית, לעבר ערמת ארגזים צדו השני של המחסן.
''תתרחק מהילד, ואז נדבר'' צעק אדם נוסף, שאת פניו לא יכולתי לראות, שהסתתר מאחורי הארגזים, ליד דלת פלדה קטנה בקצה המחסן.
''הילד כבר כאן?'' האיש הסתובב לעברי, על פניו הבעה הדומה יותר להקלה מאשר להפתעה, והנמיך את הכלי דמוי-החלילית.
''אני לא מתכוון לפגו-'' הבזק של אור אדום מכיוון הארגזים, ולפני שהגבר אפור השיער הספיק להנמיך את כלי הנשק, הוא התמוטט ונפל על הרצפה לידי.
''ילד? אתה בסדר? אתה-'' הגבר השני יצא מבין הארגזים, רץ לעברי ונעצר ליד הגופה.
''לא. זה לא קורה.'' פיו נפער באימה. הוא הביט בי, ואז בגבר שכנראה גסס, ושוב בי, ושוב בגבר, שניסה למלמל משהו לפני שעיניו נעצמו וראשו נשמט הצידה.
''אתה יכול לעזור לי? אני קפצתי...במכונה ביתית...אני לא יודע איפה אני, או איך לחזור לזמן שלי'' משכתי בשרוולו כדי להוציא אותו מההלם אליו נראה שנכנס.
''תלבש את זה ילד, יש לנו עוד עשר שניו-'' הוא הספיק לתת לי מווסת-זמן משוכלל יותר מכל מווסת שראיתי אי-פעם, ואז נעלם.
לפני שהספקתי להסתכל על הגופה כראוי, הכל סביבי היטשטש והשחיר, והתעוררתי.
השעון המעורר בישר בשמחה, ובעזרת ספרות אדומות תלת-מימדיות, שהשעה חמש אפס-אפס.
בוקר בא, לעבודה.
מה שצריך לקרות, קרה. משל''ק, בקיצור.
המתמטיקאים באוניברסיטאות יגידו לכם את אותו הדבר, רק בעזרת נוסחאות מסובכות שרק מי שלמד הנדסת-זמן לתואר שני יבין.
זה, על רגל אחת, החוק בנוגע למסעות בזמן- או לפחות מסעות לעבר.
לגבי העתיד המדענים חלוקים בדיעותיהם בינתיים- האם ברגע שביקרת בעתיד ושינית משהו, הוא הופך לחלק מהעבר? אולי לא?
אבל לגבי העבר אני רק יכול לומר שחבל על כל המאמץ שהשקיעו בספרי המדע הבדיוני של פעם בפתירת פרדוקס-הסבתא. לא תוכל להרוג אותה בילדותה, לא משנה כמה אתה כועס עליה על שלא הזכירה אותך בצוואה.
משל''ק. קל כמו להאמין באלוהים.
כמה חוקרים קצבו קפיצה של עשרים דקות למאה השבע-עשרה, כדי לראות את ניוטון בפעולה- כלומר יושב וחושב. הם הפעילו שבבי-היעלמות והסתתרו בין ענפי העץ שתחתיו ניוטון ישב כדי לא להפריע לאדם הדגול והנעלה הזה לחשוב מחשבות דגולות ונעלות עוד יותר.
אחד מהם התעטש.
ענף רעד.
תפוח נפל.
ההמשך ידוע.
זה לא אומר שלכל אדם היה אישור לערוך קפיצות בזמן. הקפיצות היו מסוכנות פיזית ונפשית, וזה עוד בלי לקחת בחשבון את הקפיצות הבודדות שנערכו לעתיד, שעד השנים האחרונות הסתיימו לרוב במוות.
המסע-בזמן הותר לפי חוק רק לצורכי תצפיות-מחקר (החייזרים לא הביאו את אדם וחווה לכדור הארץ, בדוק) וכאמצעי הרתעה צבאי.
נכנסתי לאולם המכונות הראשי של היחידה לאיתור והצלה, וכמה אנשי צוות מיהרו לעברי.
''בדיוק התכוונו לקרוא לך בשבב הקשר. הגלאים הרגע איתרו קפיצה בת-עשר שנים שהחלה לפני דקה ועשרים, ועדיין לא הגיע ליעדה.''
''כל-כך ארוכה? לעבר הרחוק?''
''לעתיד הקרוב''
הזמן די דומה למערכת תת-קרקעית של מנהרות או מבוכים מפותלים .
עד המאה שעברה, התקדמנו רק בכיוון אחד – אך עכשיו גילינו שאין סיבה שלא נחזור אחורה מדי פעם, או אפילו נקדח בקירות המנהרה כדי לפעור פתחים- ''קיצורי דרך''- למנהרות אחרות.
עכשיו מישהו כנראה קפץ לעתיד ו''עבר'' דרך המנהרה שלנו לפני שהתתקדם לעתיד..
''סעיד גם יוצא?''
''לא, אתה יוצא לבד. סעיד רק הרגע חזר ממשימה בעתיד, מעולף, ואנחנו חייבים לשלוח אותו למרפאה, ואז לתחקיר ולמחיקת-זיכרון. אתה יודע שאתה היחיד חוץ ממנו שיכול לשרוד קפיצות לעתיד. קדימה. תתארגן.''
''אתם יודעים מי זה?''
''לפי המאסה, הגובה, ומהירות-הקפיצה, כנראה איזה ילד חכמולוג. אם כי הוא יכול להיות חבר צעיר במיוחד בארגון טרור. אם לא נחזיר אותו לכאן וניתן לו טיפול רפואי הוא יחזור לזמן שלו מת.''
אף אדם שלא קיבל אישור ממשלתי לא ינסה לעבור על החוק ולבנות מטען-נפץ ביתי או מכונת זמן-ביתית, אלא אם כן הוא חבר בארגון טרור, פושע, או נמצא מתחת לגיל שמונה-עשרה.
תתפלאו כמה דברים לא-חוקיים אפשר למצוא באתרי ''עשה זאת בעצמך''- איך לגדל מריחואנה בעציצים על אדן החלון, איך להרכיב פצצות, ו- איך לבנות מכונות זמן ביתיות.
זה באמת היה כמו סמים. היה קל להשיג אחת ולהשתמש בה- אבל הכיף היה עלול להיגמר בנזק מוחי וגופני בלתי-הפיך.
''רק ילד אחד?''
''רק אחד. קח איתך עוד מווסת-זמן, תדחף 'תו לילד בכעזרת כוח השכנוע או כוח הזרוע, ותחזרו לכאן. נטפל בו, נמחק לו ת'זיכרון ונחזיר אותו לזמן שלו. זה לא אמור להיות קשה. אנחנו קוצבים לשלושים וחמש דקות''
''עוד עשר שניות לקפיצה, עשר, תשע, שמונה....'' בישר קול נשי מתכתי.
המכונה עצמה לא היתה גדולה יותר מקופסת נעליים ואת מירב האולם תפסו מספר רב של מכשירי-כיוון ושיפור, צגים שהריצו נוסחאות ומשפטים שהיו ברורים רק למי שלמד הנדסת-זמן לתואר שני, ואנשי צוות שתמיד התרוצצו לאנשהו.
צוות עזרה ראשונה עמד ליד מתחנות הקפיצה טיפל בסעיד. היה לו את הוותק הגדול ביותר בקפיצות לעתיד, לא שהוא זכר מהן משהו- מחקו לנו את הזיכרון אחרי קפיצות כאלה, כדי שלא נשתמש במידע לרעה וניעזר בו כדי להשקיע במניות בבורסה, או נמכור אותו למדינות זרות, או-הגרוע מכל- לעיתונאים.
''שתיים, אחת...'' האצה פתאומית בקצב פעימות הלב, כמו לפני נפילה חדה ברכבת הרים, ואז חושך. שום אורות מהבהבים, או מנהרת-זמן סגולה כמו שהראו בסרטים של פעם. כמה שניות או דקות של מעבר, דופק מהיר, והוקפצתי אל תחתיתה של גבעה מיוערת שהשקיפה על מבנה בטון מוקף גדר תייל שאליה הוצמדו ברווחים קבועים של שלושה מטרים חיישני תנועה ומקריני לייזר.
הפרטים היו מטושטשים- העצים השירו וגידלו עלים בו-זמנית, בורות הופיעו ונעלמו בקרקע- אופייני לעתיד, בו הפרטים עדיין לא קבועים ומקובעים.
הם יכלו להקפיץ אותי לזמן של עשר שניות לפני שהילד אמור להופיע, אז למה הם לא יכלו לגרום לי להופיע מעבר לגדר הזאת?
''ילד, אל תתקרב לשם, תחזור הנה!''
הילד הופיע מעברה השני של הגדר, שהייתה- לפי השלט שנגלה לעיני כשרצתי לעברה- חשמלית.
הוא כנראה לא שמע אותי, והתקדם לעבר הבית- מציץ לעבר שעון-יד מוזר כל כמה שניות.
''תחזור-'' לא היה טעם, הילד כנראה הגיע מהעבר שלי ולכן אני הייתי חלק מטושטש מהעתיד עבורו, בדיוק כמו שהעלים הנעלמים והבורות המשתנים בקרקע היו בשבילי.
הוא לא יכל לשמוע אותי ממרחק כה גדול, ועוד כשהייתי בתנועה.
לא היססתי לירות כמה מטחי לייזר במתקן זיהוי-קרנית שהיה קבוע בשער אחורי, למרות שידעתי שזה יפעיל את האזעקה ואולי גם את מקריני הלייזר. לא היה לי זמן לבזבז.
מיהרתי פנימה, מתחמק ממטחי האור האדום שנורו לעברי מהמקרנים שעל הגדרות.
היה פער של כמה שניות מהרגע בו מקריני הלייזר כיוונו אלי את זרועותיהם ועד הרגע בו העיניות ירו.
חלקם נעלמו במהלך הפער הזה, וכאשר שבו והופיעו במרחק כמה סנטים ממיקומם הקודם, הם היו צריכים להתכוונן למיקומי החדש, וחוזר חלילה, מה שסייע לי להתחמק מהם.
המבנה שלפי גודלו יועד למגורים, היה שמור כמו בסיס צבאי- חיישני-חום על הקירות, מקריני לייזר, קירות עבים, חסינים כמעט לכל דבר- ונראה מוכר משום מה.
יריתי בכל מנעול וגלאי שהצלחתי לזהות, ושוב חוסר-היציבות של הפרטים הצילה אותי.
רק לדמות ציבורית חשובה או לחבר בארגון טרור או פשע כלשהו יש סיבה לבצר את ביתםבאמצעים כאלה.
אנשים כאלה לא יהיו סלחניים אפילו כלפי ילד שהגיע לשם ב''טעות''.
כשעליתי במדרגות- יותר נכון, לחצתי על מתג והן עלו מעצמן כמו במרכז קניות-שמעתי רעש מכיוון חדר השינה וכשנכנסתי הספקתי לראות אדם ממהר לרדת במדרגות-סתרים שהופיעו מאחורי ארון ספרים שכבר החל לחזור למקומו בקיר.
צגי-אבטחה היו קבועים בקיר ליד מיטתו, ושידרו לו כל דבר שנעשה ברחבי הבית. כלומר, הוא ידע שאני קשור לצבא, ושהילד הגיע- ובכל זאת לא ניתק את מערך האבטחה.
''חכה, אני מיחידת משמר ה-'' הוצאתי את התג מכיסי כדי להראות לו, אולי המדים שונים בזמנו- אבל הוא שלח בו מבט חטוף ומיהר למטה.
מיהרתי אחריו, נדחק מבעד לדלת רגע לפני שחזרה למקומה.
המדרגות ירדו לעבר דלת ברזל שנפתחה אל מחסן מלא ערמות-ארגזים. התכופפתי ליד הדלת, מאחורי אחת הערמות, וראיתי שהגבר נעצר והסתובב לעברי. הדלת שמאחוריו נפתחה לעבר מסדרון אפלולי שממנו הגיעו קולות-פיצוץ ויריות.
''אני יודע שהגיע לכאן ילד מזמן אחר, ואני רוצה להחזיר אותו הביתה.
הוא מהעבר ואם הוא לא יקבל טיפול רפואי לפני שיחזור לזמן שלו, הוא ימות.''
''אני לא קשור לילד. אני בסך הכל איש זקן שנבהל מאוד כשראה שפרצו לבית שלו.''
נורת פלורסנט עמומה הטילה אור על שיערו האפור ועל ידו שהחזיקה חפץ מוארך
שהיה כנראה סוג של כלי-נשק חדשני.
''אנשים זקנים לא גרים במבצר. והם לא מכוונים כלי נשק לעבר אנשי צבא''
''אני-'' הוא כיוון את כלי-הנשק לעברי , ונראה שהוא מהסס לירות.
הילד הופיע במסדרון מעבר לגבו של האיש, וקרס על הרצפה, ליד אחד הקירות המשתנים. נראה שהוא כבר סובל מהשלכות המסע לעתיד.
לרגע הביט לעברי- יצרו קשר עם עיניי - ונזכרתי.
''תתרחק מהילד, ואז נדבר'' כלי הנשק עדיין מכוון קדימה- לא יכולתי להסתכן- יריתי בו כמה מטחי לייזר קצרים. הוא קרס על רצפת הבטון שליד הדלת.
''הילד כבר כאן?'' האיש הסתובב לעברו עם כלי הנשק עדיין מכוון לגובה החזה.
''אני לא מתכוון לפגו-'' לא יכולתי להסתכן- למרות שידעתי שאם אני כאן זה אומר שהילד יהיה בסדר, הרי הפרדוקס לא אפשרי- ויריתי כמה מטחי לייזר קצרים בעורפו.
הגבר אפור השיער התמוטט ונפל על הרצפה ליד הילד.
''ילד? אתה בסדר? אתה-'' יצאתי ממחבואי ומיהרתי לעברם, בעודי מעביר את מבטי על הילד ואז על הגבר ששכב מוטל על הרצפה ותאורת הפלורסנט העמומה-למחצית האירה כעת את פניו.
''אל תעשה את...'' הוא ניסה למלמל כמה משפטים לפני שעיניו נעצמו וראשו נשמט.
זה לא הגיוני. לא יכול להיות. כנראה השהייה בעתיד השפיעה עלי קשה משחשבתי.
לא הצלחתי להתרכז במה שהילד אומר, ונזכרתי לתת לו את מווסת הזמן השני עשר שניות לפני שהיה מאוחר מידי.
''אל תמחקו את...אל...'' רופא ושתי אחיות רכנו מעלי ומעל הילד. ואחות נוספת כבר החלה לגרור אותה הצידה.
''מה? מה הוא אומר?''
''נראה לי שהוא לא רוצה שימחקו לו את הזיכרון מהקפיצה''
''אולי הוא ראה שם את המספרים המנצחים בלוטו.''
''הילד...אל...''
''בואו, בנות, נפנה אותו מכאן''
''שמת לב לילד? זה ממש-''
''לא משנה מה זה. שניהם לא ייזכרו שום דבר.''
''שניהם? הרי זה בעצם-''
''מחלקת תחקירים יחליטו מה זה.
תעזרו לי להביא אותו למרפאה.'' דקירה קטנה בזרוע.
לא התעלפתי, ולכן הם עזרו לי לאבד את הכרתי.
הם תחקרו אותי במשך שלושה ימים. השוואת ד.נ.א פשוטה אימתה חלק מהסיפור שלי, אבל לא היתה שום דרך לבדוק את החלק השני.
''יש לך הסבר למה שקרה?''
''איך אני אזכור את זה, אם מחקתם לי את הזיכרון לפני שהחזרתם אותי?''
''אבל אתה טוען שמההתחלה המקום נראה לך מוכר. זה אומר שכן זכרת משהו.''
''כשהייתי צעיר יותר התעסקתי עם דברים כאלה- אני יודע שזה לא חוקי-אבל כל מה שנשאר לי זה רק...חלום שמופיע מידי פעם, בעיקר בתקופה הזאת של השנה.''
''אז אתה מודה שביצעת קפיצות בלתי-חוקיות בעברך?'' טיפש. עדיף שלא הייתי אומר אף מילה.
הרי להודות בפני חוקרי יחידת-הזמן שביצעת קפיצות לא-חוקיות זה בערך כמו להודות שסחרת בסמים לא-חוקיים או רצחת מישהו.
''אתה מודה ששיקרת בתחקיר הראשוני שנערך לך עם גיוסך?''
''אתה מודה שייתכן שהרגת מישהו, ועוד מהעתיד, רק בגלל הסיכוי הקטן שנשקפת סכנה לילד?''
ברור שהילד היה נשאר בחיים בכל מקרה- הגבר לא איים על חייו- הרגתי אדם חף מפשע בגלל הבהלה הראשונית שלי.
לא הצטערתי רק על זה שהרגתי אותו.
זה היה הרבה, הרבה יותר מזה.
יותר משנזהרנו לשנות את העבר, נזהרנו מלשנות את העתיד. העבר כבר היה קבוע, ומשל''ק.
העתיד, לעומת זאת, היה אוסף של סיכויים ואפשרויות, ולקבוע עובדות בשטח שלושים שנה מראש- זו היתה הקפיצה שלי, שלושים שנה קדימה לשלושים דקות- לא יכולתי לשער אפילו מה השפעה של מה שקרה.
הם לא הסכימו לעזור לי, כמובן.
לשנות עתיד שכבר שונה פעם אחת? אני לא חושב שאפילו בצבא התעסקו עם דברים כאלה.
----
זהו. בזה מסתכמים הזכרונות שלי מעשר שנות שירות ביחידת משמר-זמן שאת מיקומה ושמה לא זכרתי כרגע.
הדבר היחיד שהם לא הצליחו למחוק- כנראה המוח לא הסכים להרפות, והם לא רצו להרוג אותי עם גלי-מחיקה-זה כמה דקות פה ושם מאותו יום גורלי, הקפיצה והתחקירים שאחריו.
ניסיתי להיזכר מה כל-כך הבהיל אותי במה שראיתי באותה קפיצה...אבל חוץ מהחלום, שחזר על עצמו כל לילה עכשיו, זכרתי מעט מאוד.
עכשיו חלמתי גרסא שונה של החלום- אני הייתי, טוב, אני, והילד והזקן היו שתי הדמויות האחרות.
השקעתי בבורסה את כספי הפיצויים והרווחתי לא רע- ביושר, בלי שימוש בשום זכרונות מהצבא, בניגוד למה שכמה מידידי לעסקים שידעו על עברי הצבאי טענו. חלקם לא האמינו לי שאני לא זוכר כמעט דבר מהשירות, חוץ מהעובדה ששירתתי.
במרוצת השנים, עם השתכללות מכונות-הזמן ושיטות-ההסוואה, המסע בזמן הפך לפופולרי גם בקרב הציבור הרחב- ונעשה חוקי-למחצה במדינות כמו הולנד וסקנדינביה. אצלינו מפלגת ''הירוקים הדור הבא'' עדין ניסתה להעביר חוקים שיתירו שימוש בסמים קלים. תיירות-זמן הייתה משהו שעשית בח''ול, אחרי הטיול ברובע החלונות האדומים ולפני גשר-הזכוכית של מייקרוסופט.
זה קרה בדיוק כמו שציפיתי, ועכשיו, כשכל נקודות המבט היו בידי, ידעתי גם בדיוק איך כל דבר קרה.
היססתי האם לירות לעברו או לא, חושש מהפרדוקס למרות הכל.
''אל תירה, אני-'' אולי בכל זאת. בסך הכל ניסיתי לברוח לעבר המטוסנוע שלי, לא התכוונתי לפגוע באף אחד.
''תעזוב את הילד, ואז נדבר'' ידעתי שהוא עומד מאחורי, אך בכל זאת חיכיתי כמה שניות לפני שהסתובבתי והבטתי בפניו הצעירות.
אז ככה זה באמת מסתיים? למרות כל הכסף שהשקעתי במיגון , בגדרות חשמליים , באמצעי זיהוי שלא היו ידועים כשהייתי בן שש-עשרה או בן עשרים ושמונה, בכלי הנשק המשוכללים ביותר.
למרות שבידדתי את עצמי מהסביבה, שיניתי את שמי ואת מקום מגורי- גרתי בנקודה מבודדת ליד אחת הגבעות שביערות הכרמל, רחוק מכל יישוב- למרות שבעצם נעלמתי מעל פני האדמה.
הדבר היחיד שזכרתי מהמקום בפעמים הקודמות היה הרי המלוח-מר שעמד באוויר, ולכן נזהרתי שלא לבנות את מבצרי בכל נקודה הקרובה לים.
אך באותו לילה ירד גשם חומצי, שהביא איתו את ריח מר של ים וריקבון גם למעבה היער.
קרן הלייזר פגעה בעורפי, ורגע לפני שהכל נגמר ראיתי את פניו של הגבר רכונות מעליי, אותה הבעה של אימה עליהן כמו זו שהיתה על פני כמה שניות כקודם לכן.
הבנתי שטעיתי כל השנים האלה. הייתי צריך לחיות אותן, לא להשקיע את כל כספי וזמני בניסיון להסתתר- מה זה משנה איך בן אדם מת, העיקר הוא איך הוא חי.
''אל תעשה את אותה הטעות שאני עשיתי...'' הבנתי שעדיין לא חלמתי את החלום מנקודת המבט של הזקן. שלי. המעגל נסגר, הבריחה תמה.
עיני נעצמו, וידעתי שעכשיו יתחיל החלום האינסופי.
|
|
|
|
|
''921'' (חדש)
אקסל בלאקמאייר יום שלישי, 17/07/2007, שעה 21:00
''בוקר טוב קולומבוס'', במילים אלו נהגה אמי להזכיר לי שכבר גילו את אמריקה ושהזיות הן עיסוק הרחוק מאמיתות החיים.
מבעד כורי השינה פילסתי את דרכי אל עבר תחנת האוטובוס הקטנה שניצבה לא רחוק מביתי. בכל 24 שעות אני מובל בתוך קרונית מתכת ארוכה אל עוד יום עבודה שלא יסתיים לפני שהשמש תשקע. העולם מסתובב בקצב משלו, השמש מכריזה רשמית על הבוקר שהגיע והרחובות עדיין ריקים. מיהרתי לעלות על קו 921 שהיה עמוס בנוסעים מנומנמים, והתישבתי בסמוך לאשה מבוגרת שקילפה תפוח עץ ירוק בעזרת סכין מטבח חדה. היא נזהרה שלא לחתוך את עצמה ואני ניסיתי להתעלם ממאמציה ולנמנם מעט. האוטובוס התנדנד מצד אל צד וכל מהמורה קטנה העירה והקפיצה אותי.
''רוצה קצת ?'' פנתה אלי הקשישה שלידי בחיוך גדול שחשף מערכת שיניים צהבהבה ולא סדירה. ''זה חומר טוב, זה יעורר לך את המחשבה'', היא הגישה לי חתיכת תפוח שהונחה על סכין המטבח שהחזיקה בידה. מהמורה נוספת בכביש, האוטובוס מיטלטל, התפוח נופל והסכין כמעט וננעצת בחזה שלי.
''החופש הגדול הגיע !'' זעקה כותרת שחורה על שער אחד מעיתוני הבוקר אותו קימט קשיש רזה עם מבט עצוב.
עד לפני ארבע שנים ידיעה שכזו הייתה משמחת אותי, אך כבר סיימתי תיכון, מלאתי את כל חובותיי לחברה ולמדינה וכרגע אני אדם חופשי מבלי שיכריזו על כך בשום עיתון, אך גם חופש הוא דבר יחסי. בחודשים האחרונים, מאז שהתחלתי לעבוד, כמעט ולא הייתה לי דקה של פנאי לעצמי. כלוא במשך שעות בתוך תא קטן וצר המכיל שולחן אפור, עליו ניצב מחשב גדול, עציץ קטן ועתיד בינוני, הדבר האחרון שאני חש זה חופשי. בצד השמאלי של המשרד בו אני עובד יושבת הילה, המזכירה היפיפיה של הבוס שלי שיושב במשרד גדול ומעוצב משל-עצמו, וכרגע שניהם הם כל עולמי.
האוטובוס המשיך בנסיעתו, עבר ליד גן משחקים שהכביש הסמוך אליו היה עמוס בפסי האטה. פס אחד שכזה טלטל אותו בצורה חזקה כל כך עד שאחד הנוסעים שבחר לעמוד, כמעט ונפל. הוא הביט לעברי במבט מתנצל. הנהנתי בראשי בהבנה והפנתי את מבטי אל העולם שמחוץ לחלון.
ילדה קטנה שעברה ברחוב הביטה בעצב בבלון אדום שחמק מידה. היא הביטה אל השמיים בתקווה ואני הסתכלתי עליה וחשבתי לעצמי שתמימות היא דבר נפלא. דקות ספורות לאחר מכן צלצלתי בפעמון לנהג האוטובוס המזוקן כדי שיעצור לי בתחנה הבאה. התרוממתי ממקומי ונפרדתי במבטי מהקשישה שישבה לידי במהלך הנסיעה הקצרה. רק אז הבחנתי בצלקת גדולה וארוכה על לחיה הימנית.
''זה קרה לפני הרבה זמן'' השיבה מבלי ששאלתי דבר.
נעמדתי ליד הדלת האחורית והמתנתי. התחנה שבה הייתי צריך לרדת הלכה והתקרבה, התקרבה והלכה והתרחקה כשנהג האוטובוס חלף על פניה והמשיך בנסיעה.
נופפתי וצעקתי לו שיעצור, אך הוא לא השיב, הגיב או הסתובב ורק המשיך כרגיל בנסיעה. התקדמתי לעברו במהירות במסדרון הצר שבין הכיסאות הרבים. הנחתי את ידי על כתפו ונענעתי אותה קלות.
''שכחת לעצור לי בתחנה'' קראתי נרגש.
הנהג לא השיב ולא זז.
נענעתי את כתפו פעם נוספת בחוזקה רבה יותר, אך היא נשמטה וגופו החליק הצידה בתנועה מהירה. נרתעתי בבהלה לאחור. הנהג שכב עכשיו כשגבו מוטה לכיוון החלון, ראשו שמוט הצידה בחדות, נשען בעקמומיות על כתפו השמאלית, לשונו מידלדלת מפיו ושתי דמעות ארוכות של דם זולגות מעייניו שהיו עצומות.
לפני שהספקתי להיבהל, לפני שהספקתי להבין מה קרה, סטה האוטובוס הצידה בחדות ממסלולו והתנגש בעוצמה אדירה בקיר בטון ענק שהפריד בין נתיבי התנועה השונים. התמונות האחרונות שחלפו בראשי (לפני שנחבט) היו של בלון אדום וצלקת גדולה. האוטובוס התהפך, הסתובב, נאנק באימה והתרסק אל תוך האדמה תוך כדי שהוא קובר תחתיו אותי ואת שאר הנוסעים. אור גדול הציף אותי בתוך החושך הגדול.
''רוצה קצת? זה חומר טוב, זה יעורר לך את המחשבה '' פנתה אלי הקשישה שלידי בחיוך צהוב, ובין רגע הבנתי שלא הגעתי אל גן-העדן המובטח.
''מ.. מה? מה קרה?'' מלמלתי.
''נרדמת, התעוררת, התעוררת, נרדמת. קשה לישון כשהאוטובוס כל הזמן קופץ'' השיבה הקשישה.
''וואו, איזה חלום היה לי'' לחשתי תוך כדי שאני משפשף את עיניי.
האוטובוס קפץ פעם נוספת והסכין עליה הייתה מונחת פיסת התפוח כמעט וננעצה בי.
''סליחה'' התנצלה הקשישה בזמן שהפיסה עשתה את דרכה אל רצפת האוטובוס.
הבטתי הצידה אל כותרת העיתון. החופש הגדול כבר הגיע...
גן המשחקים הלך והתקרב ופסי ההאטה כמעט והפילו את הנוסע היחיד שבחר לעמוד. כשהבטתי לפנים יכולתי לראות דרך השמשה הקדמית בלון אדום בורח מידה של ילדה קטנה.
''אלוהים אדירים... זה לא יכול להיות''.
קמתי בחופזה ממקומי ונגשתי אל הנהג.
''הכל בסדר ?'' שאל כשבחנתי אותו בדאגה.
''רציתי לשאול אותך בדיוק את אותה השאלה''.
הנהג לא הבין מה אני רוצה ממנו.
''היה לי חלום מוזר, ראיתי שקורה לך משהו איום ונורא'' ניסיתי להסביר את עצמי.
אחרי דקות ספרות של הסברים הוא כבר איבד את סבלנותו והורה לי לשוב למקומי.
''אתה מפחיד את הנוסעים ומפריע לי בנסיעה'' הסביר בתוקפנות.
''אתה לא מבין'' מלמלתי נואשות.
''אתה לא מבין ! שב !''
חזרתי בבושת פנים אל מקומי. יכול להיות שבאמת הכל מקרי, יכול להיות שזה היה סתם חלום מוזר, אך גם יכול להיות שלא. החלטתי לקחת את הסיכון ולהישאר לשבת במקומי. תחנה עברה, תחנה חלפה ולקראת התחנה שלי פניתי לצלצל בפעמון. הנורית הצהובה בשלט ה''עצור'' נדלקה, אך גם הפעם הנהג לא עצר בתחנה והמשיך לדהור אל עבר אי התנועה. כל כך רציתי לגשת אליו ולהגיד לו – ''אמרתי לך'', אך לא נראה לי שזה היה עוזר במשהו למישהו בשניות האחרונות לפני שהאוטובוס התרסק לחלוטין.
''רוצה קצת? זה חומר טוב, זה מחדד את המחשבה''. פקחתי פעם נוספת את עיניי אל חיוכה הצהוב של הקשישה. הבטתי על פיסת התפוח שהוגשה לי על סכין חדה. הדה ז'ה וו היכה בי שוב כברק וידעתי שרק פעולה דראסטית תשנה את המצב.
''את יודעת מה, בסדר. אולי זה יעזור לי להבין מה הולך כאן'' לקחתי את הפיסה שהונחה על הסכין ונגסתי בתאבון בתפוח. ניסיתי לחשוב בהגיון על האפשרויות העומדות בפני – מצד אחד, אני יכול פשוט לקום ולברוח, מצד שני חייהם של עשרות נוסעים תלויים בי, מצד שלישי, יכול להיות שמדובר רק בחלום, בהזיה, ושום דבר נורא אינו עתיד להתרחש. ידעתי שאם אני אספר לנוסעים על ההזיות שהיו לי הם יחשבו שאני מוזר או משוגע, והפתרון היחיד שנראה לי איכשהו הגיוני היה לגשת, להתיישב במושב שליד הנהג וקצת לפני שהוא מגיע אל התחנה שבה אני אמור לרדת, לבדוק האם הכל בסדר איתו ולהחליף אותו במידת הצורך – כך אכן עשיתי.
כצפוי, שניות ספורות לפני הרגע הגורלי שמתי לב שראשו הולך ונשמט הצידה, מיהרתי לקום ממקומי, למשוך אותו במהירות מכיסאו ולעצור את האוטובוס בשולי הדרך. אפוף תחושת ניצחון הסתובבתי לאחור בחיוך מטופש, מצפה למבטם המעריץ של שאר הנוסעים, למחיאות כפיים, לתהילת עולם... אך לפני שהספקתי להגיד ''ג'ון דו'' חשתי בסחרחורת חזקה. חום גופי עלה במהירות, גרוני צרב ושרף כביכול סיימתי בזה הרגע לאכול מאות פלפלים אדומים. קפצתי בבהלה ואחזתי בו בתנועת חניקה. לא הצלחתי לנשום. ניסיתי לצעוק לעזרה אך כל מה שיצא מפי היה צליל אטום ולא מוגדר. הבטתי בבהלה לימני ולשמאלי, מנסה לתפוס את מבטם של הנוסעים, בתקווה שישימו לב למצוקתי הקשה ויושיטו לי יד לעזרה, אך האנשים שעד לפני רגעים מעטים ישבו מאחורי, מלפני ומצדדי ונראו נורמאליים לחלוטין, הפכו בין-רגע למפלצות גדולות ומטילות אימה.
''אמרתי לך שזה חומר טוב שיעורר לך את המחשבה'' פנה אלי יצור אימתני שכזה עם צלקת גדולה על לחיו הימנית. שיניו היו חדות וצהובות, צבע עורו ירוק ועיניו אדומות וגדולות עד להתפקע. הוא הזכיר לי את אחד היצורים שפעם ראיתי בסרט ''הגרמלינס'' רק שהוא היה מפחיד הרבה יותר.
''מ... מה... מה קורה כאן ?'' נאנקתי בפחד.
''אתם התחלתם את הכל, אתם צריכים לדעת''.
היצור המצולק החל להתקדם לעברי ואליו הצטרפו ה''נוסעים'' הנוספים שהחלו לקום ממקומם.
מלמלתי צלילים לא ברורים תוך כדי שאני כורע על הקרקע, מחזיק בגרוני השורף ומזיע את רוב הנוזלים שנאגרו בתוך גופי.
''אנחנו ננצח'' לחשו היצורים. ריח צחנה חזק עלה מגופם וסחרר אותי עוד יותר. נשכבתי על רצפת האוטובוס, והדבר האחרון שהספקתי לראות לפני שאיבדתי את הכרתי הייתה כותרת בראשו של עמוד עיתון שנפל על הרצפה – ''החופש הגדול הגיע''. באותם רגעים אחרונים התפללתי להיות קצת יותר חופשי.
''לא ! אני לא רוצה חתיכה מהתפוח !'' צעקתי בחוזקה לעבר הקשישה המבוהלת, תוך כדי שהנוסעים האחרים מפנים מבט מזועזע לעברי.
''מה הבעיה ?'' שאלה בתדהמה.
''אני ממש, אבל ממש, לא רעב'' מצאתי תרוץ מגומגם להתפרצותי המשונה.
מהמורה בכביש הפילה את פיסת התפוח ותשומת לב הנוסעים עברה אל החתיכה הלבנה-ירוקה שהחליקה במורד המשטח השחור. ניסיתי לצבוט את עצמי כדי להיות בטוח שאני לא נמצא פעם נוספת בתוך חלום אימה. ביקשתי גם מהקשישה שלידי שתצבוט אותי אך היא סרבה. ''אתה כזה ילד חמוד, אני לא רוצה להכאיב לך'' נימקה.
הפעם החלטתי לא לקחת סיכון מיותר, וירדתי כבר בתחנה הקרובה, שלוש תחנות לפני זו שהייתי אמור לרדת בה במקור. למרבה הפלא, הנהג עצר במקום ובזמן, פתח את הדלת ואפשר לי לברוח. הבטתי על האוטובוס שהמשיך בנסיעתו ונעלם אל תוך אופק ועתיד לא ברורים. בדרך למשרד עוד הספקתי להבחין בילדה עם הבלון האדום. היא בכתה, ואמה ניסתה להרגיע אותה בהבטחה שתקנה לה בלון חדש.
שמונה ארבעים וחמש בבוקר. אני מגיע אל המשרד באיחור של כמעט שעה. הבוס שלי עדיין לא הגיע והמזכירה שלו מסמנת לי נו,נו,נו עם האצבע. נקבר בתוך משרד שצר מלהכיל את שאיפותיי, מפעיל את המחשב שיצרוב את עיניי בשעות הקרובות ומתחיל לעבור על רשימת המטלות. שעה מאוחר יותר, כשהייתי כבר שקוע עמוק בתוך העבודה, הגיע הבוס שלי אל המשרד.
''אל תשאלו מה הולך בחוץ'' אמר תוך כדי שהוא מנגב ממצחו אגלי זיעה שוררים. ''הייתי תקוע כמעט שעתיים בפקק. היה איזה אוטובוס שהתהפך באחד המחלפים לא רחוק מפה, וחסמו את כל הכבישים כדי שהאמבולנסים יוכלו להגיע כמה שיותר מהר למקום. אבל זה עוד כלום''...
עוד לפני שהספיק לסיים את המשפט האחרון חשתי כיצד הדם בגופי חדל מלזרום, רגליי נעשות כבדות ופניי משנים את צבעם לגוון בהיר הרבה יותר.
''א.. אתה יודע אולי באיזה מספר קו מדובר ?'' השתנקתי.
''921 הקו שאתה נוסע בו בכל בוקר. האמת היא שנורא דאגתי לך, חשבתי שאולי קרה לך משהו''.
''אז למה לא התקשרת לברר אם הכל בסדר איתו ?'' שאלה הילה.
''ניסיתי, אבל כל מערכות הטלפונים הסלולאריים בארץ קרסו. בכלל, יש בלאגן אדיר בחוץ, אנשים רצים ברחובות וצועקים, כולם בהיסטריה טוטאלית, אפילו אני עוד לא ממש מבין מה קרה''.
נשארתי נטוע במקומי בהלם. הבוס שלי המשיך לנגב את זיעתו בשולי חולצתו.
''איזה חום פה, ממש גיהינום. הילה, את יכולה בבקשה לפתוח את המזגן לפני שאני מתעלף''.
''המזגן פועל בעוצמה מלאה'' התנצלה המזכירה ובין רגע הבנתי שמשהו נורא עומד להתרש.
''לא יצא לך במקרה לראות יצורים ירוקים בסביבה?'' שאלתי בחשש.
''יצורים ירוקים? השתגעת ?'' צחק. אך לפני שסיים להשלים את המילה האחרונה, קול פיצוץ אדיר עלה מבחוץ וניפץ את חלונות המשרד.
''מה הולך בארץ הזו? כל הזמן פיגועים''...
''לא נראה לי שזה פיגוע'' קמתי בחופזה ממקומי ויצאתי בריצה מהמשרד. במסדרון האפור ובחדר המדרגות המעוקל נשמעו צעקות מחרידות, קולות נפץ ואימה. כשפתחתי את דלת היציאה מהבניין חשכו עיניי. אלפי יצורים נוראיים שצבעם ירוק הציפו את הרחובות וזרעו הרס וחורבן בכל פינה. אנשים נסו בבהלה,ניסו להימלט מגורל אכזר שערב להם כל פינה.
מפלצת אדירת מימדים הפליאה באגרופיה במבנים הסמוכים, הרסה אותם עד היסוד ושלפה מתוכם אנשים פצועים ומבוהלים אל מותם. מפלצת אחרת, קטנה יותר, השליכה רכבים לכל כיוון ופגעה בכל דבר אפשרי. היצורים הקטנים יותר רדפו אחרי הנמלטים, החזיקו בהם בחוזקה ובאופן מחריד שלפו מתוך גופם יצורים חדשים. מעטפת הגוף האנושית הושלכה הצידה וכל מה שנותר נראה כבגד מקומט שאין בו יותר שימוש.
הרחוב הפך לשדה קרב שבו שולטת רק אנרכיה אחת גדולה. עמדתי עדיין בכניסה לבניין המשרדים שבו אני עובד בדרך כלל ולא זזתי. אין לי מושג למה, אך חשתי שחלק מהמראה המחריד הזה קשור אלי בדרך כלשהי, שהנסיעה באוטובוס והדה ז'ה וו לא היו מקריים, שמישהו או משהו ניסה להעביר לי מסר כלשהו ושהפתרון נמצא בידיי. מתוך הנחה זו התחלתי לצעוד בביטחון אל עבר היצור המחריד והנורא מכולם שהיה עסוק כרגע בעיקר בעקירת עצים, ספסלים וגדרות ממקומם. למרות שהיה ''עסוק'' במיוחד חשתי שהוא יהיה מוכן לפנות מעט מזמנו היקר למעני.
כנמלה העומדת מול האיש הגבוה בתבל, נעמדתי תחתיו, שילבתי את ידיי והמתנתי. היצור עצר לרגע את פעילותו הענפה והביט לעברי כהיבט תרנגול בבני-אדם.
''אני אחכה לך עוד הרבה זמן?'' שאלתי בטון תקיף כגננת הנוזפת בתלמידיה.
''המממ ?!?!'' השיב היצור והפנה אלי את מבטו המטומטם.
''אתה לא חושב שהגיע הזמן ?'' המשכתי לדבר באותו טון בזמן שרכבים עופפו מעלי, אנשים מתו תחתיי והנוף המוכר שינה צורתו למשהו לא מוגדר.
''המממ ?!?'' המשיך היצור במבט מטומטם אף יותר.
''תסביר לי מיד מה אתה והחברים שלך עושים כאן !'' צרחתי באימה בכל כוחי.
היצור הביט עלי לכמה שניות, מצמץ בעצב בעיניו ושלף מאחורי גבו בלון פצפון בצבע אדום.
''אתם התחלתם הכל, אתם צריכים לדעת'' השיב בטון ילדותי משהו...
''זה הכל ?!?'' נחרדתי ''הכל בגלל הבלון המחורבן הזה? בגלל זה הרסתם כוכב לכת שלם? בגלל בלון ?!'' כמעט והשתנקתי מרוב תדהמה.
''אדום זה מלחמה. אתם רציתם מלחמה. אנחנו רק עברנו במקרה ליד הכוכב שלכם''.
האמת היא שאני לא יכול להאשים אותו. אנחנו, בני-האדם, פוצחים לפעמים במלחמות עקובות מדם מסיבות פעוטות ומטופשות אף יותר. ככל הנראה הבלון הזה נכנס בדיוק לטווח המכ''ם שלהם בזמן שהשקיפו על הכוכב שלנו וחוסר ההבנה הובילה למלחמה.
ידעתי שיש רק דרך אחת למנוע את האסון הנורא.
''היי, קוף מגודל'' קראתי לעבר המפלצת האימתנית. ''מה איתי? אותי אתה לא רוצה לחסל''?
היצור אפילו לא הרהר לשניה, פשוט הרים את כף רגלו השמאלית ומחץ אותי תחתיה בתנועה מהירה. שוב האור הלבן הפציע, אחריו החושך השחור ולבסוף השיניים הצהובות והסכין עליה הייתה מונחת חתיכת התפוח הירוקה.
''רוצה קצת? זה''...
...'' חומר טוב, זה מחדד את המחשבה'' השלמתי את המשפט. ''לא, תודה''. משכתי בכוח את סכין המטבח מתוך ידה, קמתי בחופזה ממקומי ורצתי לעבר הנהג.
''תלחץ מהר על דוושת הגז או שאני משסף את גרונך'' צעקתי. הנהג ההמום ניסה להביט לעברי ולהבין מה קרה. ''אין לי זמן להסברים מיותרים. מהר, סע !'' אמרתי תוך כדי שאני מצמיד את הסכין בחוזקה אל צווארו. האוטובוס דהר במהירות קדימה וכל מהמורה בכביש הקפיצה אותי ואת שאר הנוסעים לגבהים שתרם הכרנו בעבר. ניסיתי להרחיק את הסכין מגרונו בכל פעם כשהאוטובוס קפץ, אך בפעם אחת לא זהירה היא כמעט וננעצה בו בטעות...
היינו כבר ממש קרובים אל גן המשחקים, הילדה הקטנה, אמה והבלון האדום כבר נראו באופק.
''מהר, עצור לי לידם'' הצבעתי על השלושה. הנהג ביצע את פקודתי, אך ברגע שעמד לפתוח את דלת האוטובוס חשתי חבטה חזקה על ראשי.
''תתביש לך'' צעקה עלי הקשישה שעד לפני רגע ישבה לידי, והלמה בי בעזרת תיק האוכל הקטן שלה שהיה מלא בתפוחים.
''אני מתנצל'' הגשתי לה את הסכין ומיהרתי לרדת מהאוטובוס ולרוץ בכל כוחי לעבר הילדה. כשהייתי כבר ממש קרוב ניתק הבלון האדום מידה. שניה לפני נקודת האל-חזור הספקתי לקפוץ בבהלה לעברו ולתפוס תוך כדי ניסיונות נואשים את החבל הדק. העולם ניצל מאסון נורא.
''תודה רבה'' פנתה אלי הילדה והושיטה את ידה לקבל בחזרה את הבלון.
''עזבי אותך מבלונים אדומים'' אמרתי תוך כדי שאני מפוצץ אותו אל מול פניה ההמומות. ''רק צרות הם מביאים''. זרקתי את שאריותיו האדומות על המדרכה.
הילדה פרצה בבכי ואמה הפנתה אלי מבט כועס במיוחד. הרמתי את כתפיי בחוסר אכפתיות ונופפתי להן לשלום. פניתי אל דרכי למקום עבודתי. נהג האוטובוס כבר הספיק להתקשר למשטרה שמיהרה לעצור אותי לחקירה. המעצר וכתב האישום שהוגש נגדי על נסיון רצח, חטיפת אוטובוס וגרימת טראומה לילדה קטנה היה החלק הקל בכל הסיפור הזה. שבוע לאחר מכן תקפו את כדור הארץ מיליוני חייזרים מכוכב הלכת ''למלקוני'' והשתלטו עליו בתוך יום אחד. רק אחרי חודש הם סיפרו שראו מהחלל שלט פרסום ענק שעליו הופיע דוגמן אנושי (עד כמה שדוגמנים יכולים להיות אנושיים) וחשבו בטעות שמדובר ביצור אימתני שעומד לתקוף אותם. הם התנצלו על אי ההבנה והבטיחו לעזור לנו, בני-האדם, בשיקום הכוכב. שוחררתי מהמעצר באותו שבוע שהם עזבו, אחרי משפט קצר. שבתי אל ביתי ואל חיי השגרה המשמימים. מאז ועד היום לא היה לי אף דה ז'ה וו ולא יצא לי להציל שום כוכב...
''בוקר טוב קולומבוס'' העירה אותי אמי בלחש והזכירה לי שכבר גילו את אמריקה ושהזיות הן עיסוק הרחוק מאמיתות החיים.
מבעד כורי השינה אני מפלס את דרכי אל עבר תחנת האוטובוס הקטנה שניצבה לא רחוק מביתי. בכל 24 שעות אני מובל בתוך קרונית מתכת אל עוד יום עבודה שלא יסתיים לפני שהשמש תשקע...
|
|
|
|
|
סיוטיו של יתוש (חדש)
אוקס יום רביעי, 18/07/2007, שעה 16:02
אני וסימון הלכנו יחדיו לאורך הנמל. מצד הדרך היו סירות דוממות, שנראה שלא עשו בהן שימוש זמן רב. סימון הציע סיגריה, אך הנעתי את ראשי מצד לצד.
''סימון, אתה יודע שאני לא מעשן. למה אתה מציע לי כל פעם מחדש?'' שאלתי.
''משום שאתה נראה כאילו אתה צריך סיגריה או איזה משהו מרגיע. אתה נראה כאילו לא ישנת חודש שלם.'' השיב סימון.
לא הגבתי לכך, אבל האמת שסימון צדק, לא ישנתי חודש שלם. נוסף על כך, חלמתי חלומות מוזרים. אלה היו חלומות שנבעו מהחום. ולא חום של קיץ תל- אביבי, אלא חום שורף ודוקרני, במיוחד בשעות הלילה המאוחרות. חום שאם הייתי מנענע את ידי, הייתי מרגיש כאילו אלפי מחתים לוהטות ומשוננות דוקרות את כף ידי. החלומות המוזרים האלו הופיעו בראשי שוב ושוב. לכן, לא ניתן להגדיר את השינה מלוות החלומות הללו כשינה סדירה.
''איזה חום עוקצני!'' רטנתי בקול.
''מה הפלא? עכשיו קיץ. וחוץ מזה, הפנסים האלה מושכים אותם.'' טען סימון.
אבל אני הייתי בטוח שלא מדובר ביתושים, וידעתי שמדובר במחשבה שסימון הסודי לא יחשוף אותה.
הגענו למחוז חפצינו, אל פטהמורגנה, אחת מהמסבאות המצויות בנמל. נכנסנו, והתיישבנו על שניים מהכיסאות הגבוהים הפונים אל דלפק הבר. הברמן שאל אותנו מה נרצה לשתות. קשה היה לא לשים לב לקול הצפצפני שלו.
''כרגיל, בירה בשבילי.'' אמר סימון. ''היי הוז, נראה לי שגם אתה זקוק לאיזו בירה.''
התמהמהתי. ''מממ... מי ים בשבילי.''
סימון השתעל וצחק בצורה מוזרה.
''לעזאזל, מה קורה לי. הוז תתאפס!'' נזפתי בעצמי בלב.
הבטתי בברמן וחיכיתי לתגובה. היא באה מהר.
''בוודאי, מתוקים או מלוחים?''
''מלוחים, ללא קמצוץ של התפלה.'' מצאתי את עצמי עונה.
הברמן קרץ, וניגש לאחד מהמדפים. שמתי לב שהוא לובש מכנסי קאובוי וחולצה צמודה. על החלק האחורי של חולצתו הייתה קריקטורה של יתוש. לאחר כמה דקות הברמן הגיש את המים. סיימנו לשתות, והלכנו.
''היי הוז, מה היה הסיפור עם המים?'' שאל סימון.
''לא יודע.'' עניתי.
חזרתי הביתה, ישבתי ליד הטלוויזיה, וצפיתי בתוכנית טבע על יתושים. בשלב כלשהו הקריין דיבר על יתושי אדס, וראו אותם בתצלומי תקריב. התחלחלתי. הם היו אלפים, אבל שמתי לב ליתוש גדול שהתבלט בממדי גופו. שיערתי שהוא כנראה מנהיג כלשהו בקרב עדת היתושים. באיזה שהוא שלב הוא נשכב על הגב ונרדם. ושבריר שנייה לאחר מכן באו נקבות היתושים והחלו לדקור אותו בפראות בבטנו. סגרתי את הטלוויזיה, עליתי למיטה, וכעבור דקות ספורות החלומות המוזרים הופיעו. חלומות מבעיתים על יתושים.
למחרת חזרתי הביתה מהעבודה מותש. השעה הייתה שמונה, והטלפון צלצל. הרמתי את השפופרת.
''היי הוז, מה עניינים?'' קולו של סימון נשמע מהשפופרת.
''בסדר, אני מניח.'' עניתי.
''הולכים לנמל, תפגוש אותי בתשע ליד המזח.'' קבע סימון עובדה.
לא התווכחתי והנחתי את השפופרת במקומה.
''היי! מה אתה עושה חתיכת משוגע שכמוך?!'' קראתי אל סימון שרחץ במי הים סמוך למזח. ''המים פה מזוהמים כמו מי ביוב!'' הוספתי.
''אני בסך הכל משכשך כאן,'' אמר סימון. ''ולגבי המים, הם נהדרים!''
לא האמנתי שבנאדם שקול כמו סימון יעשה דבר כזה. המים היו מלאים בפסולת שלא רציתי להתעמק בה לפרטים, וכשהחל לטפס על סולם שהיה מחובר למזח, היו כל מיני דברים שחורים ומבחילים על רגליו.
''אני מרגיש כאילו נולדתי מחדש.'' אמר כאשר נעמד על המזח.
הלכנו לאורך הנמל לכיוון של פטהמורגנה. החום היבש והדוקרני ליווה אותנו בדרכינו. שמתי לב, שיתושים נדבקים לגופו העליון של סימון שהיה חשוף ורטוב.
''לכל הרוחות, סימון, יש לך עשרות יתושים על הגב אם לא שמת לב!'' הערתי בקול רם.
''יתושים הם בני בריתי.'' אמר סימון בחזות רצינית.
''חיי התמלאו לאחרונה בדברים מוזרים. רוטינת החלומות, ועכשיו התנהגותו החריגה של סימון. אמנם הוא סודי וכל זה, אבל מעולם הוא לא היה מוזר כל כך.'' הרהרתי ביני לבין עצמי, נסער.
את פנינו בדלפק הבר קיבל אותו הברמן של אתמול. מסיבה לא ברורה, החלטתי לשאול אותו לגבי החום הבלתי טבעי שפקד אותנו בדרך. הוא ענה בקולו הצפצפני: ''החום הוא מכה, אך בניגוד אליך, היתושים למשל, נהנים ממנו.''
החלטתי לא להשאיר את דברי ההבל של הברמן ללא תגובה. ''לא אכפת לי מהיתושים. אני רק רוצה לדעת אם אתה יודע משהו על החום השורף והעוקצני הזה. אתה עובד פה. אני בטוח שאתה או אחד העובדים הרגיש אותו.'' טענתי.
הברמן התמהמה מעט, והשיב: ''הרגשנו את החום הזה ועוד איך, אבל אני רגיל אליו. הוא היה פה מאז ומתמיד.''
סימון הציע לי שנשתה משהו. נזכרתי בתקרית המשונה עם מי הים מאתמול. גם נזכרתי שבתוכנית הטבע הקריין אמר שיתושי אדס מטילים את ביציהם במי הים.
סימון שתה כהרגלו בירה, ואילו אני שתיתי מים מינרלים.
''אדס, יתושים, ים.'' מלמלתי לעצמי בהפסקות הקצרות בין הלגימות.
''יתושי אדס אמרת?'' שאל סימון. ''הם כמעט ולא קיימים בארץ. וחוץ מזה הם עוקצים לרוב בשעות היום.''
''מה זה משנה באיזה חלק של היממה הם עוקצים?'' שאלתי.
''זה משנה. כדאי לך להיזהר מהם. מהממזרים העוקצניים. ומהנקבות שלהם במיוחד.''
''אדס? למה אני צריך להיזהר דווקא מהם?''
''הוז, כמו שלך יש בוס. גם ליתושים יש בוס, או יותר נכון לומר בוסים. הבוסים שלהם הם זן האדס.''
שתקתי. החלטתי ללכת הביתה.
''אני הולך עכשיו. נמאס לי מבלבולי השכל האלה.''
''הוז, לאן אתה ממהר? תישאר קצת, שתה בירה או משהו. תירגע.''
''היה לי די והותר ללילה אחד.''
''טוב, כרצונך.''
נפרדתי ממנו לשלום שוב, והתקדמתי לכיוון היציאה. בזווית העין הבחנתי שהברמן הגיש לסימון מים.
הלכתי לאורך הנמל. החום הדוקרני ליווה אותי. עברתי ליד המזח, והחלטתי לעלות עליו ולצפות מעט במים. התבוננתי במים. הייתה בהם מעט פסולת באותה שעה, אך הם היו עכורים. הרגשתי דחף עז לקפוץ מהמזח, ולהרגיש את המים. פתאום התחלתי להרגיש כאב חד באזור עצם הזנב. ניסיתי להפנות את ראשי לאזור הגב התחתון, וראיתי בליטה שעירה מתחילה לצמוח ממנו. אחרי מספר שניות הבליטה הפכה לבטן יתושית. על בטני האנושית הזדקרו מאות שערות עבות בצבע שחור. הרגשתי מעוות, והתעלפתי.
באחד מהחלומות המוזרים חלמתי שאני עף. תעופה שלא הייתה מביישת אף טייס קרב. אך אני ראיתי שעצמים נשארו בגודלם המקורי, ואף נהיו גדולים מהרגיל, ככל הנראה מפאת הגודל של גופי. אז הבנתי שאני יצור קטן ומעופף, סביר להניח חרק כלשהו, והחלטתי לשתף פעולה עם דמיוני המוזר שפורץ בחלומות. עפתי לאורך הנמל, אבל לא הרגשתי חום מסוג כלשהו. נהנה מהאור של הפנסים, הבחנתי בהמון יתושים שמתגודדים סביב אחד הפנסים וכאילו מנסים לשבור אותו כדי לבוא במגע עם מקור האור. הרגשתי כאילו אני באחד מסרטי מלחמת הכוכבים. הצלחתי לשלוט בעצמי, ועפתי לכיוון המזח. התענגתי על משבי הרוח בפני והרגשתי תחושת התעלות כאשר צללתי למטה. לפתע הבחנתי במראה שגרם לי להתחלחל ולצעוק, אלפי יתושי אדס ישבו על גופי האנושי. הם דיברו בשפה בלתי ברורה וצורמנית. עפתי לכיוון גופי האנושי על המזח כדי לסלקם, אך יתושי האדס עפו מגופי וצללו למים.
קמתי ומצאתי את עצמי באורח פלא על מיטתי. ידעתי שזה לא היה חלום כי בטני כאבה מאוד, והחלטתי שאו שטירוף אחז בי או שאני סוג של מוטציה או משהו. הטלפון צלצל.
''הלו.'' עניתי לטלפון, שיערתי שזה סימון.
''היי הוז, מדבר סימון, היום בשמונה במזח.''
''אני לא בא היום, עבר עלי לילה מוזר. אני חייב לשאול, אתה סוג של יתוש?''
''גם אתה הוז.''
''לעזאזל, איך זה לכל הרוחות קורה?!'' תבעתי לדעת.
''זה קורה בגלל החום שדיברת עליו. הוא גורם לעיתים להזיות.''
''מה לעזאזל הקשר בין זה לבין החום?''
''זהו חום אולטימטיבי עבור יתושים, הם עפים לכל מקום שיש בו את החום הזה.''
''מה אתה אומר בעצם?! אתה אומר שהחום גורם לשינוי?!''
''עוד לא קלטת?! אתה חולם! כן, גם עכשיו אתה חולם. למעשה, אתה נמצא ממש עכשיו בקרבת עדת יתושי אדס בנמל.''
החלטתי להצטייד בקיי - ארבע מאות, וניגשתי לחדר האמבטיה. הסתכלתי על עצמי במראה מחפש סימנים יתושיים כלשהם בגופי. לא היה על גופי שמץ מהם. כמובן שדבריו של סימון נשמעו מטופשים ומוזרים בעיני, והעדפתי לשכוח את העובדה שהעליתי את האפשרות שאני מוטציה יתושית. לא האמנתי להם. אבל בכל זאת בפגישתנו בנמל מספר ימים לאחר מכן, שאלתי את סימון האם הברמן גם קשור גם לעניין.
''הוא אדס.'' ענה סימון.
סימון ואני התחלנו ללכת בכיוון של פטהמורגנה. לא חשתי בחום היבש והדוקרני, אלא סתם בחום של קיץ תל-אביבי סטנדרטי. נכנסנו למסבאה, וישבנו על שניים מהכיסאות הגבוהים ליד דלפק הבר.
הברמן הופיע ושאל אם אנחנו רוצים לשתות משהו.
שתינו ובו - זמנית עקבנו אחרי הברמן, הוא הביט בנו בהבנה. הוא התקרב.
''אם זה מה שאתם רוצים לשמוע,'' פנה אלינו בקולו הצפצפני. ''אתמול, אצלנו, פה בנמל הייתה אסיפה. אסיפה של יתושי אדס. אני הייתי בניהם. מקום האסיפה היה על גוף אנושי. הגוף שלך אדוני.'' הוא הסתכל עלי. ''אנחנו זיהינו אצלך סממנים יתושיים של אדס, והחלטנו לבדוק את הסוגיה.''
באותו לילה החלומות המוזרים חזרו. בחלומותיי הופעתי שוב בדמות החרק. תיארתי לעצמי שאני סוג של יתוש, אולי מזן האדס כמו שהברמן וסימון אמרו. עפתי לאורך הנמל, והעצמים נראו גדולים כמו בחלומות הקודמים. החום באוויר מילא אותי באנרגיה ובמרץ ועפתי לכיוון בו האוויר היה מלא באותו חום. מצאתי את עצמי עף מול פנס שנראה עבורי כמקור אור עצום בגודלו. הפנס משך אותי אליו עד שממש הייתי יכול לנגוע בו. אולם, לפני שהספקתי לנגוע בו חשתי תשישות עזה וקהות חושים. התעלפתי וצנחתי לקרקע מחוסר הכרה.
קמתי בערך בשמונה בבוקר, שמח שהחלומות הסתיימו, והחלטתי להקדיש את היום לכל מה שישכיח ממני את סדרת האירועים המוזרים והמדאיגים שהתרחשה בימים האחרונים. ניצלתי את היום לבילויים עם חברים (ללא סימון), והיה נהדר. ממש נהניתי מהיותי בן אדם לכל דבר ועניין, ומניהולם של חיים נורמאלים. לא היה יכול להיות יותר טוב מזה, חשבתי. לא חשבתי אפילו על הסוף של הבילויים באותו יום. הרגשתי שאני יכול לעשות מה שבא לי כמו בחלומות. הבילויים גרמו לי לשכוח לחלוטין את מה שקרה. הייתי גם בטוח שהם ימגרו את החלומות המוזרים בלילה, וכך באמת היה. חזרתי הביתה כולי מרוצה ומסופק, עליתי על המיטה וישנתי שינה ערבה ושקטה נטולת חלומות, אחרי חודש ומספר ימים של שינה טרופה מלאה בחלומות ששנאתי.
פיהקתי. ''אח... איזו שינה סבבה זו הייתה.'' חשבתי. שכבתי על הגב. הבחנתי באיברים היתושיים שהרכיבו את גופי. מצדדי באו נקבות יתושיות והחלו לדקור אותי בבטן בפראות.
|
|
|
|
|
חלום ליל קיץ (חדש)
פוק יום חמישי, 19/07/2007, שעה 0:50
אשמורת ראשונה: העיר
אני נושמת חשיכה.
ערב קיץ צונח על הגגות, וירח פגום משוטט בו. קריר בי הרגע הזה, ורוח חרישית מתגנבת ברחובות. בשקט הגדול שבות המנגינות: מקצתן גוועו לפני שנים, רובן לא נוגנו עדיין. תופים כבדים מבקיעים את אוויר הקיץ, וכנורות מלווים אותם חרש. אני רגועה כהבטחה: כל זמן שאחרונת אבניי תוותר על מקומה, הם לא יפסיקו לנגן.
אני נושמת חשיכה, ועוד מעט-קט יעטוף הלילה את הסמטאות. קבצן אחד מת בי היום, מקיא ורועד בתעלות; גם אותו אני נושמת, את זיעתו החמוצה וצחנת סחבותיו. הוא שוקע בי, כמו שאר הדברים – צווחת הבהמות כשמונף הסכין, מחולות האלים הזרים לי, רחש השדים הזוחלים ברחובות.
מנגד גולשים מורדות ההרים, וגם אליהם מחייך הירח, בוגדני שכמותו. עדרים אחרונים נאספים בשעה זו – ממקומי אני יכולה לראות את הכפרים, והם שקטים בשלוות בוסתנים מבשילה. הנער ישן עכשיו, ובשנתו הוא בן חיל – בהיר עיניים ואמיץ, ורגליו מגמאות את ההרים. הוא מבקש את הרוחות הפראיות, שלא יעצרו בחומה ולא יחבטו במגדלים; הוא צעיר עדיין, ודמו לוהט בו. יום אחד יהיו בו די תבונה, די עצבות לנוח בתוכי, להתרפק על האבן ולדעת את חכמתה. שנתו תהיה שלי אז, שנת עמל נינוחה, יגעה, שנתו של מי שאינו חולם דבר.
אני שומרת עליו, כי אין לו מגן מלבדי. אני משקיטה עבורו את הקולות, מגביהה את חומותיי כדי להעלים מעיניו את הכפרים המופקרים לשמים, מצעידה את השומרים על החומות. הם יצודו עבורו את סיוטיו מהסמטאות. יום יבוא, אני יודעת, והוא יודה להם.
הוא קטן עדיין, ילדי שלי; איננו יודע כמה כבדה יכולה האהבה להיות. אין בו תודה אלי, המבקשת לרתק אותו למקומו. עדיין הוא כמה אל העצים השותקים, אל העשב הרך שאך זה העז להבקיע; הוא חוזר אל הכפר בלילות, עצום עיניים, גיבור כדרך הילדים.
אני נושמת חשיכה, והנער מתהפך בי בשנתו. יום אחד, אומרים לי חלומותיו – יום אחד ואברח ממך.
אשמורת שניה: הנערה
הטל נח על גגות הבתים, וחרמש הירח נובר בו. המולת בין ערביים גוועה ואיננה, ורק השומרים סובבים על החומות שלי, מגפיהם דורסים נתיבים מוכרים זה כבר. אי מזה פוסעת הנערה, רגליה היחפות מלטפות את המרצפות. צעיף דק מגן עליה מצינת הלילה, והיא כהה ומחפשת. ''לא יכולתי לישון,'' היא מצדיקה את עצמה. ''לא יכולתי.''
הנגינה כמעט ישנה עכשיו, הדיה צפים בי. כינור בודד מנסר באוויר, קולו חלוד ופרוע. הזקן מרכין ראשו כשהיא מניחה מולו מטבעות, כמבקש אותה לפנות ממנו. ידיו הצבות צובטות במיתרים, ופיו מדיף הבל בירה ואנחה מקוטעת. היא מהססת לרגע, ואחר מתיישבת – קצת מולו, קצת מהצד, רגליה משוכלות וידיה מונחות בחיקה.
''למה לא ישנה, מיידעלע?''
''לא יכולתי,'' היא ממלמלת, והזקן מהנהן. ברגעים הבאים כינורו צווח עבורה, צווחה המחרישה את הלילה השקט וטורדת את מנוחת הרחוב. הנערה עוצמת עיניה ומאזינה לאוויר הנסדק, מחבקת את עצמה בזרועות כחושות. היא מדמה לשמוע בנגינתו שמחת משתאות ושריקות עדרים. ומילות אהבה, נטושות ורחוקות כמו עלי שלכת; אבל קיץ עכשיו, פסולת הרחובות השחורה נדבקת לבגדיה, והיא לבדה.
''כבר הולכת, מיידעלע?''
היא אפילו לא הבחינה שקמה, והנהנה פעם אחת. אין לה דבר לתת לו; את כאביה היא שומרת לעצמה, ומלבדם לא נותר עוד הרבה. היא מחטטת בכיסיה, אצבעותיה מסתבכות בחוטי הפרומים. לבסוף היא שולפת סיגריה ומושיטה לו, במשיכת כתפיים מתנצלת; הוא טומן אותה בקפידה בין בגדיו, ושב לנסר במיתרים. היא מביטה עוד זמן מה, כאילו שכחה מה רצתה לעשות; מבטה אבוד וצעיר מאד. אחר כך היא לוקחת עוד אחת, לעצמה.
הזקן מביט אחריה בזמן שהיא מתרחקת, ומעט מעט מפסיק לנגן. את הכינור הוא עוטף בזהירות במעיל ישן, ובעצמו שוכב וישן על עיתונים לחים.
ובשנתו הוא נער, כמו כל הזקנים.
בנותיי נקהלות אליה, ואין כל תימה: היא זקופה מאד וכהה מאד, צעדיה ארוכים ופסיעותיה רכות. הן מתגודדות סביבה, צוחקות ומקניטות, קולותיהן כקול התנשמת והלילית. היא מספרת להן, כמובן; אין לה מישהו אחר לספר לו, והן להוטות לכאבה, גומעות את דמעותיה המעטות, אותן סוררות שמעזות להתגנב ממנה החוצה.
''אני מחפשת...'' היא לוחשת, והן מנידות לה ראש, בוכות לסיפורה וצוחקות לה.
''אם נראה נגיד לך,'' הן מבטיחות, ואולי היתה מודה להן בדמעות אבל גאוותה גדולה מדי. בנותיי אינן גאות כל כך, והן מרפרפות בי אנה ואנה, בדידותן נשמטת אלי, לא מובחנת. הנערה איננה בתי; מעולם לא היתה. זרה היא בתוכי, וחלומותיה כמהים אלי, נוגעים לא נוגעים.
''זה היה באמת?'' היא לוחשת לאפלה, כיוון שהרגע עובר והיא שוב לבדה לגמרי. אילו היתה בתי, הייתי מנחמת אותה, מעניקה לה שלווה וקדושה כלכל נערות ירושלים. ''זה היה מה שקיווית,'' הייתי אומרת לה, זקנה וחכמה. ''אבל אין בזה רוע. מותר גם להיות בודדים לפעמים.'' אולי אף הייתי מספרת לה – ''הנער ישן עכשיו, ובשנתו הוא בנות העיר.''
אבל היא זרה, ואני שותקת.
הלילה עמוק בשעות האלו, וקולותיו שקטים. לו היתה מאזינה אולי היתה שומעת את השדים רוקדים ברחובות, את רחש הגחלים הגוססות ואת רקיעות רגלי המשמר המתחלף; אבל היא פוסעת בי בראש מורכן, צעדיה מהירים ונשימתה רדודה. היא מחפשת בשווקים וברחובות, ועיניה עוורות מפנסי מכונית חולפת.
''לאן את כל כך ממהרת?''
היא עוצרת באחת, פעורת עיניים. הם גבוהים, נינוחים ואולי גם שתויים במקצת מבילוי מאוחר. מדיהם המהוהים כהים יותר בבתי השחי, וחרבותיהם נוצצות באור הפנסים. צלליהם מזדחלים אליה, ונשימתה מואצת כשהם סוגרים עליה מכל העברים – ''ולמה שלא תשארי אתנו?''
''אני צריכה ללכת,'' היא משתנקת לבסוף, קולה נפלט ממנה כמבקש מחסה.
כל כך מהר?'' אחד מחייך לעומתה, והם מתקרבים עוד ועוד. עכשיו היא יכולה להריח אותם – חריפים מאבק וברזל, והיא נרתעת.
''אני מחפשת...'' קולה גווע. ''ראיתם אותו, אולי?''
''הקטנה בודדה,'' הם צוחקים, והיא משפילה מבט כי האמת מדברת מהם.
''אני צריכה ללכת,'' היא לוחשת. כל כך נינוחים הם, מזומנים למשחק, עד שכשהיא פונה לאחור ונמלטת נותר בידם רק הצעיף.
אשמורת שלישית: הנער
הנער ישן עכשיו, ובשנתו הוא ילד. תחת המיטה זוחלים יצורים ורגליהם – רגלי תרנגולת; בעומק הלילה בוכים השדים, זנוחים וקרים כאבני הרחוב. הוא מתהפך בשנתו ובועט מעליו את השמיכות. הצללים זוחלים מהקירות, הוא יודע, וברגע שיפקח את עיניו יתנפלו עליו וישתו את דמו.
הוא חולם...
העיר שקטה עכשיו. היא כועסת עליו, הוא נזכר, מקנאת בנחל השובב ובשדות שהוא מבקש לרדת אליהם. הוא חולם אותה מדברת, לפעמים, מלמול נמוך של טיח מתפורר וחתולים מתחככים בקירות. נבל וכינור מחרישים את מילותיה, והוא לא מצליח להקשיב.
הוא חולם.
בחלומו הוא ניצב מול הדלת, ודבר אין בלתה. והיא גבוהה ממנו וזקנה ממנו, ''ובבית גרה בעלת האוב.'' זה קול זר שלא שייך לו, קולה של אחת השפחות ששרו לו לפני שנים; אבל ככה זה בחלומות.
''לא,'' הוא מתעקש. ''בבית גרה הנערה.'' הוא ראה אותה, הרי, עקב אחרי ניחוחה החמקני אל תוך העיר המתנכרת, הנוצרת את גאוותה אבן על אבן. היא לקחה אותו מהעדרים והמעיינות, עיניה ושפתיה ושערה מבלבלים בו ומשטחים את נשימותיו. הוא דופק בדלת.
הוא דופק בדלת, והד דפיקותיו חלול ועמוק. הוא רוצה לצעוק ''פתחי!'' אבל קולו נחנק בו והטל מרטיב את שערו. אגרופו קטן כעת, נשרט בשבבים שנועצת בו הדלת הגדולה, וקול נקישותיו לא נשמע. פתאום הוא יודע: אין כאן איש. מעולם לא היה. והוא קטן מאד ולבד מאד, והוא יעמוד ויטיח עצמו בדלת ויצעק ויצעק, והיא לא תפתח.
הוא סב על עקביו ובורח – בורח אל האין, שהרי גם העיר איננה והשוק נעלם, ורק הצללים נדמים כקירות. הוא רץ את הלילה, ורגליו קצרות. מאחור הוא שומע צווחות – תנים או כינורות, הוא לא יודע, הוא לעולם לא ידע כי הנה עוד רגע הוא ייפול וייפול אל החושך - - -
הנער מתעורר, והשחר נרמז על הקירות. החדר חשוך עדיין, וסדיניו חמוצים מזיעה; הוא מביט סביבו, זקוף מאד. יבוא מי שיבוא, הוא יילחם.. אבל החדר שותק והוא שוקע חזרה אל כריו. לאט לאט יירגע ליבו, ושוב יעצום את עיניו ויישן.
הוא מתכרבל שנית, מנומנם, מטתו סתורה. ששים גיבורים עומדים סביב לה, חרבותיהם שלופות.
ופחד בלילות.
***
שחר: אשמדאי
בוקר עולה על הרחובות הריקים, ואני בודד ושנוא. שווא ניסיתי לפתות את הנערים לפתחי, שווא קסמתי להם לחשים ומראות. שווא ביקשתי שיאהבוני, שווא התחננתי - ''נלכה השדה, נלינה בכפרים...'' הם יפקחו עיניהם בבוקר, אמיצים ופיקחים, ויפטרו את דמותי כסיוט ותו לא. אין בהם את האומץ לגלוש אלי – לכאן, לירוק השלו, שדממתו התוססת כה שונה מדומיית האבנים. העיר נוצרת אותם, זקנה וטפשית, מתרפקת על הדי כינורותיה ועל צווחת קרבנות הבוקר. בנקוף השעות אשלח בה צללים, ורגליהם משולשות.
הטל קריר בשערי וכנפיי נוקשות מקור טרם שחר. עתים אני מהלך בחלומות האנשים; הלילה ליהגו בי הנערות, קולותיהן מבטיחים ודוחים באחת. אין בי חפץ בנערות – ירוצו להם בני אנוש למשחקיהם... פסיעותיי שורפות את העשב, מגע ידי משתיק את הרימונים המנצים. לו יכולתי, הייתי מותיר אותם לגדול בירוק; אבל הפיתוי לנסות שוב תמיד גדול מדי.
את הילדים אבקש עם רדת הלילה, והם קטנים ושקופים ותמהים. לו שאלת ממני, הנער, הייתי מעניק לך כל מה שלבך חפץ – אין דבר הנבצר מן החלום. צפיתי בך מתהפך בשנתך, מיוזע ומסוייט; התדע? מותר גם לא לברוח.
יום אחד אעניק לך זאת – אעלה על כסאך הקר, עמוק בארמון הכלא שלך. שריך יבואו לפני למשפט, עמך היגע יכרע מולי, ומלכות תבל יבואו לדרוש בעצתי. נצחון מר יהא זה לשנינו, דע לך. צעיר אתה; טרם טעמת את החיפוש חסר התוחלת, טרם נגעת בכפות המנעול נוטפות המור. מעולם לא פתחת את הדלת, גם לא בחלומותיך. בחלומותי שלי אין מאחוריה דבר.
הם יתפסוני, במוקדם או במאוחר; אמך האוהבת תפזר חול על רצפת חדרי-חדרך, וכל שריך יקומו כנגדי לגרשני. העיר תבעט אותי מתוכה בהשתוקקות, תקיא אותי חזרה אל הבוסתן והשדות. היא תקבל אותך ושעריה פעורים אליך לרווחה, שוב תכבול אותך אליה בשלשלאות נצח.
ואיש לא ישאל אותנו כלל...
השמש עולה מבין ההרים, מזהיבה את החומות הכבדות. העיר רובצת במדרונות, שבעת רצון ולועגת. אני יושב מולה, אסוף וצמא, וקולי טובע בפעיית העדר המתעורר.
פתחי לי, אחותי.
|
|
|
|
|
מלאכים (חדש)
O.K יום חמישי, 19/07/2007, שעה 20:04
הרוח שיחקה בשערות המעטות שנותרו על ראשו של דויד, כשהוא הביט למטה.
נחש של אורות צהובים זרם לאיטו לאורך הכביש הראשי, בפקקים של סוף היום. השמש כבר ירדה אל מעבר לאופק, ובמזרח החלו השמיים להחשיך.
הרוח הייתה קרה, ואת גופו הזקן והרזה כיסה רק חלוק לבן של בית החולים, אך זה לא הפריע לו.
מעניין אם מרגישים כאב, חשב. מעניין אם מספיקים להרגיש בכלל את הפגיעה באדמה.
כשגיל פתח את הווילון, הוא ראה כי מיטתו של אביו ריקה. על השידה שליד המיטה לא היה הרבה – בקבוק מים קטן, עיתון, ותמונה מצהיבה של נערה צעירה.
אשתו, טלי, נכנסה מייד אחריו. ''הוא לא פה'', ציינה את המובן מאליו.
''בטח יצא לטייל על הגג. הוא מטייל הרבה על הגג'', אמרה האחות מאחוריהם.
טלי ניגשה אל השידה והרימה את התמונה בידיה, ''מי זאת? אמא שלך? היא הייתה יפיפייה...''
''לא, זאת לא אמא שלי'', אמר גיל. ''בואי, נלך לגג ונגמור עם הסיפור הזה. יש לי עוד הרבה עבודה להשלים היום''. הוא משך את טלי החוצה.
לאחר מכן הם לא דיברו במשך העלייה עד לקומה העליונה ביותר של בית החולים. טלי כבר למדה להכיר את העצבנות שהייתה תוקפת את בעלה בכל ביקור אצל אביו החולה. אנשים לא אוהבים לקבל תזכורות לכך שהם לא יחיו לנצח, ובתי חולים סיפקו שפע של תזכורות כאלו.
דויד הסתובב אליהם מהמעקה, מופתע.
''לא חשבתי שתבוא'', אמר כשבנו התקרב אליו.
''אבא, דיברתי עם האחות. היא אמרה שאתה בסדר גמור, ולא הולך לשום מקום''.
דויד צחק בבוז, ''תעזוב אותך מרופאים, גיל. הם לא מבינים כלום. בן אדם יודע מתי מגיע זמנו לעזוב, והזמן שלי הגיע''.
''טוב, אני לא אתווכח איתך'', אמר גיל בעצבנות, מסתכל על השעון שלו.
''טוב מאוד, אני יותר מחבב אותך כשאתה לא מתווכח איתי''.
''די, תפסיקו שניכם'', אמרה טלי, ושלחה מרפק מהיר אל צלעותיו של בעלה. ''איך אתה מרגיש, דויד?''
''מרגיש? אני מרגיש מצויין, חמודה. בטח שיותר טוב מכמה מהמתים – החיים השוכבים שם למטה במסדרונות, מחוברים בכל מני חוטים. אין כמו בית חולים, כדי להבהיר לך כמה כל שנייה נוספת שבה אתה יכול לעמוד על הרגליים שווה זהב''.
''אני באמת שמחה שאתה מרגיש ככה. זו הדרך הכי מהירה להבריא''.
''להבריא? לא, ילדונת, זה לא חלק מהתוכניות שלי בזמן הקרוב'', הוא צחק.
''אמרת שהזמנת אותנו בשביל משהו חשוב'', ציין גיל.
''כן, גיל'', אמר אביו, ופניו הרצינו.
דויד הסתובב בחזרה אל עבר המעקה, והביט על המגדלים ובנייני המשרדים שהקיפו את בית החולים.
''תגיד לי, אתה זוכר את הסיפורים שהייתי מספר לך כשהיית קטן?''
לראשונה מאז שהגיעו לבית החולים ראתה טלי את בעלה מחייך.
''כן אבא, קשה לשכוח... אתה היית מספר סיפורים מעולה''
דויד פנה אליו בחיוך, ''אני עדיין מספר סיפורים מעולה. אתה זוכר איזה סיפור הכי אהבת, מבין כל הסיפורים שהמצאתי עבורך?''
''הסיפור עם הפיה והמטוסים'', ענה גיל מייד.
''זה הסיפור האהוב גם על הילדים שלנו'', אמרה טלי, שהכירה את הסיפור בעל פה.
''כן... נכון, זה אחד הטובים ביותר. אני...'', הוא הסתובב לעברם, נשען בגבו על המעקה, ''אני רציתי לספר לכם את הסיפור הזה שוב. בפעם האחרונה''.
טלי וגיל החליפו מבטים. ''טוב...'', אמרה טלי במבוכה, ''חבל, אולי הייתי מביאה גם את הנכדים שלך לשמוע...''
''לא, לא טלי'', אמר דויד. ''הגירסה הזו אינה לילדים קטנים. זו הגירסה האמיתית של הסיפור''.
''מה זאת אומרת הגירסה האמיתית?'', שאל גיל.
דויד חייך, אך לא אמר דבר בתגובה. הוא התיישב על הרצפה, מולם.
''בואו, גיל, טלי, תשבו גם אתם. יש רוח נעימה הערב, ובינתיים יש לנו מספיק זמן לסיפורים''.
גיל הביט בשעונו פעם נוספת, אבל טלי כבר התיישבה על מכסה של פתח אוורור, ומשכה אותו כדי שישב לידה. ''יש לנו מספיק זמן'', אמרה.
למעשה, כל הסיפור התרחש בדיוק היום, לפני שישים וארבע שנים.
יש משהו מוזר בלהסתכל אחורה על ימים כאלה, שמשנים אותך לחלוטין. בן אדם קם בבוקר, ואין לו שמץ של מושג שהיום הוא הולך בפעם הראשונה בחייו לראות את האישה שאיתה יתחתן, או להגיע לראיון במקום העבודה שבו יישאר עד הפנסיה, או לעבור תאונת דרכים שתשאיר אותו נכה לכל שארית חייו... הימים האלה תמיד איכשהו נוחתים עלייך, ורק אחרי שנים אתה בעצם מבין עד כמה הם היו גורליים.
זה היה בקיץ 1943, כאשר פלשו כוחות הברית לאיטליה. אני הטסתי מטוס ספיטפייר, במסגרת חיל האוויר האמריקני – זו הייתה חוויה מדהימה לטוס מעל הנופים שהכרתי מילדותי, כשמשפחתי חיה באיטליה, לפני שעברנו לארצות הברית. היינו ממריאים מבסיס באי סיצילה, על מנת ללוות את המפציצים של חיילות בעלות הברית, שעזרו לכוחות הקרקע - התפקיד שלנו היה למנוע מהטייסים הגרמניים לפגוע במפציצים, ולנסות לפגוע במפציצים גרמניים אם נזהה כאלו במהלך הטיסה.
כשהמראתי לאוויר באותו היום, היה עדיין אור בחוץ, כמעט ללא עננים בשמיים, ושמש צהובה של אחר צהריים צבעה את הבסיס בגווני זהב.
אהבתי מאוד לטוס. ההרגשה המדהימה של האנדרנלין, המהירות והתאוצה שבה זינק המטוס לאוויר, הנופים המדהימים של הים והשמש והעננים... לא היה בחיי רגע יותר מפחיד ומרתק ומרגש מאשר רגע ההמראה, גם אחרי שביצעתי אלפי גיחות במלחמה. למעשה, אני לא אגזים אם אומר הטיסות היו הדבר היחיד שהחזיק אותי חי בשלב ההוא.
בתחילה, כשהתגייסתי, היו לי אידיאלים. רציתי להילחם בנאצים, למען הדמוקרטיה... אבל לאידיאלים יש נטייה להישחק מהר כשהם מתנגשים במציאות. אחרי שאתה צופה בטובי חברייך מתפוצצים באוויר, מתרסקים על האדמה, או צונחים מעבר לקווי האויב ולא חוזרים, אתה משתנה. אתה כבר לא הילד שהיית לפני המלחמה, אתה כבר לא מתלהב משום דבר. אתה הופך להיות מכונה, מכונת הרג אוטומטית. אתה מבלה את הימים בלהרוג, ואת הלילות בלשתות ולהתפרע ולהדחיק את הימים. אתה צוחק כשאתה שותה, אבל אתה לא באמת חי. זה הכל הצגה. וכשאתה מפיל עוד מטוס אויב, אתה לא מרגיש כמו גיבור – אתה לא מרגיש כלום, כי אתה לא מסוגל להרגיש כלום.
ואז אתה מפסיק לפחד. אתה כבר לא חושש לצלול במהירות מטורפת ולנסוק בגובה של עשרים מטרים מעל הקרקע כדי להפיל מטוס אויב, אתה לא חושש לעוט לבדך על ארבעה גרמנים ללא עזרה, אתה לא חושש למות - כי אתה לא באמת חי, אתם מבינים?
והרגעים המעטים האלה, בהם הייתי ממריא לאוויר, אלו היו הרגעים היחידים שבהם הייתי חי.
אני זוכר איך טסתי במשך זמן רב מעל המפציצים, בדממת אלחוט מתוחה, מביט על השמש הצוללת לאיטה לעבר האופק. את הנופים שחלפו מתחתי הכרתי בעל פה – את מראה הים התיכון, השרוע כמראת ענק, את קו החוף של איטליה, את הכפרים הקטנים המפוזרים כקוביות לגו, וביניהם מכתשי פגזים. רוב הבתים היו הרוסים במידה זו האחרת, ותושביהם ברחו מזמן.
הגענו לחופי איטליה באזור גנואה, לא רחוק מהרי האלפים, שפסגותיהם הלבנות זהרו בגווני וורוד וכתום במרחקים. זאת לא הייתה אמורה להיות משימה ארוכה, בינתיים לא נראו שום מטוסי אויב באוויר. בהתחלה, כשרק הגעתי לטייסת, כל מה שרציתי היה להיתקל בגרמנים בכל טיסה. ככה הרגישו כל הטייסים החדשים שהגיעו לטייסת. עם הזמן, החודשים עוברים, אתה צובר ניסיון רב בקרבות אוויר, ואתה מתחיל להעריך דווקא את הטיסות השקטות – להיכנס, להפציץ, ולחזור בלי בעיות. קיוויתי שגם זאת תהיה משימה כזו.
לצערי, לא עבר זמן רב לפני שהתברר לי שטעיתי.
מוביל הטייסת שלנו היה הראשון שזיהה את הגרמנים, מגיעים מהכיוון ההפוך לכיוונה של השמש. הנוהל היה ברור לכולם – המפציצים ממשיכים קדימה לעבר המטרה שלהם, אזורי התעשייה הצבאיים שליד מילאנו, ואנחנו פונים ימינה על מנת להעסיק את מטוסי היירוט הגרמניים ולתת למפציצים סיכוי טוב להשלים את משימתם.
מאוד מהר הגענו אל הגרמנים, התותחים והמקלעים נכנסו לפעולה, והשמיים הפכו לזירת קרב ענקית של מטוסים הרודפים ובורחים אחד מהשני, יורים ופונים בחדות על מנת להתחמק מאחרים שיורים עליהם, נוסקים אל תוך העננים כדי להתחבא, מתגלגלים, או צוללים במהירות מפחידה אל עבר הקרקע. כשאתה באמצע כל זה, אתה לא רואה את תמונת הקרב הכוללת – בדרך כלל אתה מוצא לך גרמני כלשהו להתמקד בו, מנסה לרדוף אחריו, ותוך כדי שומר על הזנב שלך מכל מי שמנסה לרדוף אחריך, כמו משחק תופסת ענקי. הזמן עובר במהירות ואתה לא שם לב, האנדרנלין המטורף וסכנת המוות ממקדים אותך במטרה כמו שלא הייתה ממוקד בשום דבר מעולם, כאילו שאתה עובד על אוטומט. זה לא משנה שלא ישנת יותר מארבע שעות בלילה בחודש האחרון, זה גם לא משנה אם אתה נפצע – היו חברה שחטפו כדורים שחדרו לתא הטייס, ולא שמו לב לכך עד אחרי שהפילו את המטוס שרדפו אחריו.
אז אני מצאתי לעצמי גרמני אחד, שהטיס פוקה - וולף בצבע כסוף. הוא היה די פחדן, למען האמת. ישר ראיתי שהוא טירון. ברגע שישבתי לו על הזנב, הוא נבהל, הגביר מהירות והחל לברוח מאזור הקרב – בכלל לא ניסה לתקוף מטוסים אחרים שלנו.
בהתחלה היו מטוסי אויב אחרים שניסו לרדוף אחרי בזמן שרדפתי אחרי הגרמני ההוא, אבל החברים שלי העסיקו אותם והם נאלצו לוותר. אני החלטתי שאני הולך לתפוס את הפחדן הזה ולהוריד אותו – לא היה דבר קל יותר מלהוריד את הטירונים החדשים. הגרמניים היו זקוקים באותה תקופה לטייסים חדשים בכמות עצומה, והם קיצרו את ההכשרה והאימונים בחודשים רבים... חברים סיפרו לי שהם רדפו אחרי גרמנים שהתרסקו לקרקע בצלילות מטורפות, או ניסו לעשות פעלולים שגרמו להם לאבד את ההכרה ולהתעלף בתא הטייס. בתחילת המלחמה היו להם חברה ממש מעולים, אבל בחודשים האחרונים כולנו הרגשנו את הירידה ברמת הטייסים הגרמניים.
הגרמני שלי אפילו לא ניסה להסתובב. הוא כנראה קיווה שאם הוא יתרחק מספיק מהאזור, אני אעזוב אותו לנפשו ואחזור חזרה, אבל עכשיו כבר הייתי ממש עצבני עליו, אז המשכתי לרדוף. האמת שזה היה מאוד מטופש, כי השמש כבר כמעט שקעה, ולא בטוח בכלל שהיה לי מספיק דלק כדי לחזור חזרה לבסיס.
כעבור מספר דקות כבר היינו מעל מורדות האלפים. צרור היריות הראשון שיריתי לעברו חורר את הזנב האחורי שלו, וכנראה הבהיל אותו עוד יותר, מכיוון שמאותו רגע הוא התחיל לבצע פניות מטורפות מצד לצד, טס בצמוד להרים הגבוהים, נוסק וצולל כמו ג'וק משוגע שריססו אותו בספריי. הייתי בטוח שתוך רבע שעה הוא ירסק את עצמו לתוך אחד ההרים, מבלי שאצטרך כלל להפיל אותו בעצמי.
ראיתי שהוא מתקרב למצוק גבוה, ואז מנסה לפנות שמאלה סביבו, והחלטתי לחתוך אותו מהכיוון השני. נסקתי, עברתי מעל ההר, ואז צללתי מצידו השני – ואז ראיתי אותה בפעם הראשונה...
בהתחלה בכלל לא הבנתי מה לעזאזל יש לו על הכנף. הייתי ממש מעליו, במרחק של לא יותר מחמישים מטרים, ולדעתי הוא בכלל לא ראה אותי, מכיוון שהוא התרכז בה.
אני זוכר איך שפשפתי את העיניים שלי, כדי לוודא שאני רואה נכון...
זאת הייתה נערה, לדעתי בת 17 או 18, והיא פשוט ישבה שם, על כנף המטוס שלו.
בדקתי את רמות החמצן בתא הטייס, והן היו נורמאליות. אני לא הוזה.
מהמרחק שבו הייתי יכולתי לראות שגם הוא מסתכל עליה, אולי אפילו צועק לה משהו. ואז הנערה קמה לעמידה, והחלה ללכת לאורך הכנף שלו, עד שהגיעה לתא הטייס ורכנה לידו.
אני הייתי המום... אי אפשר לתאר את זה בכלל. יכולתי בקלות רבה לצלול קצת למטה ולרסק את תא הטייס שלו בצרור יריות, אבל לא הייתי מסוגל להזיז את ידי. אפילו לא הסתכלתי קדימה, לאן אני טס – הייתי מרוכז בה לחלוטין...
היה לה שער ג'ינג'י מאוד ארוך, אני זוכר איך הוא התנופף ברוח החזקה, לאור קרניה האחרונות של השמש הנעלמת. היא לבשה מכנסיים בלויות, ארוכות, אך לא היו לה נעליים, ובמקום חולצה היא לבשה רק קרעים של בד שכיסו את חזה, והיו קשורים מאחורי גבה. כבר אז ראיתי משהו מצויר על גבה החשוף, אבל הייתי רחוק מדי מכדי להבחין בבירור מה זה היה. לא הבנתי איך לעזאזל היא לא נופלת למטה, ולא קופאת בקור העז ששרר בפסגות הרי האלפים.
ואז קלטתי משהו בזווית עיני, הפניתי את מבטי בחזרה קדימה, ומייד הטיתי את הגאי המטוס בכל כוחי ימינה, רגע לפני שהמטוס שלי הגיע לפסגה גבוהה, פונה בחדות כשהגחון שלי נמצא במרחק של כמטר בלבד מהסלע החד. הגרמני היטה את מטוסו באותו הזמן שמאלה, ושנינו הצלחנו בקושי רב לעקוף את ההר משני צדדיו מבלי להתרסק עליו. זה היה ממש קרוב להיות הסוף של הסיפור הזה, ושל כל הסיפורים שלי בכלל...
אחרי ההר חתכתי בחזרה שמאלה, על מנת לחפש אותו, והפעם הוא היה מעלי, מסתובב בסיבוב חד לכיוון שלי. כיוונתי את המטוס קצת יותר למעלה, ולחצתי על כפתור הירי. צרור פגזים טרטר בעוצמה את המטוס, וראיתי אותם פוגעים בכנף הימנית שלו, מחוררים אותה בקצוות. הוא צלל למטה בחדות לעברי, ולרגע פחדתי שהוא מנסה להתנגש בי, משכתי את ההגאים שמאלה – ואז, כשעברנו ממש אחד ליד השני, ראיתי אותה שוב!
זה היה כל כך מהר, שעד היום אין לי מושג איך הספקתי להבחין בה... כאילו שבאותם רגעים הכל קרה בהילוך איטי. היא עדיין ישבה על הכנף שלו, וכשעברתי מעליה היא הביטה ישירות אלי, מחייכת... והיא הייתה נראית לי מוכרת.
''היא הייתה נראית לך מוכרת?'', שאל גיל.
''כן'', חייך דויד, ''אמרתי לך שזו תהיה גרסה קצת שונה''.
''אל תפריע...'', היסתה אותו טלי.
''אפשר להמשיך?'', שאל דויד.
''כן, כן, תמשיך...'', אמרה טלי, מרותקת.
טוב, אז כעבור רגע הוא היה מאחורי, ואני הבחנתי שהמטוס לא מגיב טוב להגאים כפי שהגיב לפני כן. הבטתי שמאלה, וראיתי חורים בכנף. איך לעזאזל הוא הספיק לירות לעברי?! אפילו לא שמתי לב שהוא ירה, כנראה שמרוב בהלה הוא לחץ על כפתור הירי ופגע בי. מזל של מתחילים.
עכשיו באמת כעסתי עליו, והחלטתי שאני מוריד אותו ואת הילדה שיושבת לו על הכנף, ולא אכפת לי מי היא ומה היא בכלל. ניסיתי להיזכר אם אכלתי משהו מקולקל אתמול, אולי זה יכול להסביר את ההזיות...
פניתי בחדות, וראיתי אותו במרחק, צולל בין ההרים, קצת מקרטע בגלל הכנף הפגועה שלו. הפגיעה שלי לא הייתה מספיקה על מנת להפיל אותו, אבל הוא יהיה הרבה יותר איטי עכשיו. בטח בכלל אין לו ניסיון בטיסה במטוס פגוע... זה יהיה קל.
ואז שמעתי דפיקות על תא הטייס מימיני.
כשהסתובבתי, היא עמדה שם מחייכת אלי, ומנופפת לשלום.
העיניים שלה היו הדבר שמשך את מבטי יותר מכל. היו לה עיניים ירוקות, בהירות, חתוליות... מעולם לא ראיתי עיניים כאלו מדהימות. היה בהן משהו חי, וכשהבטתי בה הרגשתי משהו שונה... משהו ישן, שלא הרגשתי הרבה זמן לפני כן.
היא הפסיקה לחייך, כשראתה את מבטי. גם היא הרגישה משהו ישן, משהו ששכחה מזמן - ואולי היא אפילו לא ידעה שהיא שכחה אותו...
ואז היא הפנתה את עיניה ממני, מביטה קדימה. גם אני הבטתי קדימה. הגרמני האידיוט הצליח איכשהו להסתובב בזמן שהיא הסיחה את דעתי, ועכשיו הוא טס ממש לעברי. לא היה לי סיכוי להתחמק ממנו - לחצתי על כפתור הירי ומשכתי את ההגאים בכל כוחי, וגם הוא לחץ על כפתור הירי, אבל זה בכלל לא היה משנה – כעבור חלקיק שנייה, שני המטוסים שלנו התנגשו בכנפיהם בכל פיצוץ אדיר, וכל העולם מסביבי הסתחרר והסתובב בפראות, בתוך ענן של עשן מחניק ואש וחום נוראי, ואין לי מושג איך עשיתי את זה, אבל פתאום מצאתי את עצמי באוויר, מביט על המטוס שלי צולל מתחתי ומתהפך באוויר בתוך כדור אש.
משכתי ברצועה של המצנח, והרגשתי אותו נפרס מאחורי, ואז הוא נפתח והנפילה המהירה שלי נעצרה. לא האמנתי שאני עדיין בחיים - היה לי כאב ראש איום והרגשתי חתך עמוק ברגלי, אבל הייתי בחיים...
הרוח המקפיאה אוששה אותי במהירות, והבטתי סביבי על ההרים.
השמש כבר שקעה מעבר לאופק, והשמיים שמעלי הלכו והחשיכו במהירות. הבטתי לכיוון השני, וקיללתי בזעם – מצנח נוסף גלש לאיטו למטה, במרחק של לא יותר ממאה מטרים ממני. מתחתיו היה תלוי הגרמני, לבוש במדים שלו, מביט למטה אל עבר הקרקע.
קיוויתי שהוא יתרסק יחד עם המטוס שלו אחרי ההתנגשות, אבל הוא התעקש להישאר בחיים. המטומטם הזה הולך לשלם על המטוס שלי, חשבתי. שלפתי מהחגורה אקדח קולט שנתנו לכל הטייסים, וטענתי במהירות את הכדורים. בשנותי בצבא הספקתי לצבור ניסיון רב בציד עכברים בחדרים שלנו בבסיס, והבחור הזה היה הרבה יותר גדול מעכבר. כיוונתי, ויריתי.
החטאתי. הוא הביט לעברי, מופתע, כנראה הבחין במצנח שלי רק עכשיו. מיד שלח יד לעבר החגורה שלו, מנסה לשלוף את האקדח. כיוונתי עוד פעם, ויריתי, אבל משב רוח קל טלטל אותי ושוב החטאתי אותו. בירייה הבאה ניסיתי לפגוע במצנח שלו – מטרה יותר גדולה ונוחה – אבל למרבה הכעס החטאתי שוב. הוא ירה לעברי, וכמעט הרגשתי איך הכדור חולף מספר סנטימטרים משמאל לראשי. קיוויתי שזה היה רק מזל, ושהוא לא באמת יודע לכוון כל כך טוב.
כיוונתי לעברו בפעם הרביעית, ואז פתאום היא הופיעה שוב.
והפעם היו לה כנפיים.
הן צמחו ממש מתוך הגב שלה, שתי כנפיים לבנות וארוכות, שנראו לי דומות לכנפיים של ציפורים ימיות – אולי שחף או משהו בסגנון.
הורדתי את האקדח שלי, המום. היא טסה בינינו, ואז עשתה סיבוב סביבי, וסיבוב נוסף סביב המצנח שלו, בצורת הספרה 8. ראיתי שגם הוא מביט בה בהלם, והוא צעק לה משהו בגרמנית אבל היא לא ענתה.
הרמתי את האקדח בחזרה על מנת לירות בו ולסיים את כל העניין הזה, ואז היא פנתה בחדות לעברי, כנפיה נמשכו לאחור והיא צללה במהירות אדירה, וכעבור רגע היא חלפה בסמוך אלי וחטפה את האקדח מידי.
הרגשתי חסר אונים לחלוטין, תלוי על מצנח שאיני יכול לכוונו לשום מקום, כשהיא מעופפת לה בינינו, טופחת בכנפיה הענקיות. עוד ירייה של הגרמני חלפה קצת מתחתי, וראיתי אותה טסה לעברו, וחוטפת מידו את האקדח באותה קלילות לוליינית שבה עשתה זאת לי, נדמה לי שאפילו שמעתי אותה צוחקת.
הוא צעק לה שוב משהו בגרמנית, ואז הקרקע כבר התקרבה אלינו, ואני התכוננתי לנחיתה.
התגלגלתי על השלג הרך, צורח מהכאבים שגרם לי החתך העמוק ברגלי השמאלית. כשקמתי ראיתי שהשארתי שובל אדום של דם על השלג, אבל לא היה לי זמן לטפל בפציעה עכשיו. כל טייס היה נושא איתו לכל משימה ערכת הישרדות, שכללה סכין, פצירה, מפות של אזור הטיסה ותחבושות. שיננתי בראשי את סדר המשימות, בזמן ששלפתי את הסכין מחגורתי וחתכתי את החבלים של המצנח.
הגרמני נחת במעלה ההר, כמאה מטרים ממני. קודם כל אני אהרוג אותו, לפני שיברח. אחרי זה, אני אטפל בפציעה ואחבוש אותה. אחרי זה נראה אם האזור הזה מופיע במפות שהיו לי, ונמצא את הדרך חזרה אל מעבר לקווים.
התחלתי לעלות למעלה, מתעלם מהכאבים ומהדם. הייתי תקוע באמצע הרי האלפים, באזור נטוש לחלוטין, בלי שום יישוב בסביבה, ועם פציעה חמורה ברגלי. ידעתי שאין לי סיכויים טובים לסיים את כל המשימות שחשבתי עליהן, או בכלל לשרוד את הלילה הזה, אבל הגרמני ימות לפני.
כשהגעתי אליו ראיתי שגם הוא פצוע, וכתם דם גדול כיסה את כתפו הימנית. זה יקל על המלאכה.
הוא בדיוק סיים להשתחרר מכבלי המצנח שלו, כשרצתי לעברו, מניף את הסכין באוויר.
לפחות הוא היה עקבי בתגובותיו – ברגע שראה אותי הוא הסתובב והחל לברוח, בדיוק כפי שעשה כשהיינו שנינו במטוסים שלנו באוויר. פחדן עלוב.
הוא נכנס אל תוך יער של עצי מחט, כשאני רודף אחריו, שנינו פצועים וצולעים, אבל לא הרגשתי בכלל את הכאב. כל מה שראיתי מולי היה הגרמני, כל מה שרציתי היה לנעוץ את הסכין בגופו ולגמור עם זה.
ואז הוא נתקל בסלע, ונפל. הגעתי אליו, והוא הסתובב לעברי, שכוב על הרצפה. ראיתי את הפחד בעיניו, הוא היה צעיר ממני אולי ב 3 שנים. בלונדיני, עיניים כחולות – גרמני טיפוסי.
''ראית אותה?'', הוא שאל אותי באנגלית, במבטא גרמני קל.
השאלה הפתיעה אותי. ''אתה הולך למות!'', צעקתי וזינקתי עליו, אבל הוא הספיק להתגלגל הצידה. הוא ניסה לקום, אבל רצתי לעברו ובעטתי בבטנו, והוא נפל, זועק בכאב, ''אל תהרוג אותי... אני לא רציתי...''
''לא אכפת לי!'', אמרתי, מתנשף, כשאני רוכן מעליו.
ואז שמענו שנינו את משק הכנפיים, והיא נחתה שם, ממש לידינו.
הוא ניצל את חוסר תשומת הלב הרגעית שלי כדי לזחול קדימה ולהתרחק ממני, ושנינו הבטנו בה.
הכנפיים שעל הגב שלה התקפלו מאחוריה, ואז היה מן רחש קל, והן פשוט נעלמו, כאילו התמזגו עם הגב שלה.
''מי את?'', שאלתי, מנסה להיזכר.
''אתם הולכים למות'', אמרה באנגלית, בפנים חסרות הבעה.
''אני לא רוצה למות...'', אמר הגרמני, דמעות בעיניו.
היא התקרבה אליו, הולכת באיטיות מהפנטת, רכנה לעברו, ונישקה את מצחו ברכות. ''די... אין צורך לפחד מהמוות''. היא פנתה אלי, ''אם אתה רוצה לגלות מי אני, אתה תצטרך קודם כל לתפוס אותי''. היא חייכה חיוך מושלם, ''אתה חושב שתצליח לתפוס אותי, דיוויד?''
''מאיפה את יודעת את השם שלי?''
היא הסתובבה, והחלה ללכת בין העצים שבמורד ההר.
אז גם הבחנתי לראשונה בציור שהיה על גבה – זה היה נראה כמו קעקוע של צורת כנפיים, אבל כשנשבה רוח קלה בין העצים הנוצות שבקעקוע זזו מעט, כאילו לא היו ציור שטוח...
''חכי! תחזרי לכאן!'', צעק הגרמני. הוא אימץ את כל כוחותיו כדי לקום, והתחיל ללכת אחריה במהירות. לא הייתי מוכן לתת לו לברוח, אז הלכתי אחריו.
הנערה הביטה לאחור לעברנו, שערה גולש על כתפיה בשובבות, ואז היא צחקה, הסתובבה חזרה והחלה לרוץ.
רצנו אחריה, בין העצים, בירידה תלולה. זה היה מאוד קשה, וכל הזמן נפלנו, התגלגלנו, ונחבלנו מעצים וסלעים. היא רצה הרבה יותר מהר, מזנקת בקלילות, מדי פעם עוצרת ומחכה לנו – ואז מזנקת חזרה לריצה שנייה לפני שהגרמני הגיע אליה. אני הייתי מספר מטרים מאחוריו במהלך כל הריצה, הסכין עדיין בידי, מנסה להתרכז בסלעים ובעצים על מנת לא ליפול.
אני לא זוכר כמה זמן רצנו אחריה ככה. הלילה ירד מעל הצמרות הגבוהות, ורק בזכות הירח המלא היינו מסוגלים להמשיך ולרוץ מבלי להיתקל ביותר מדי מכשולים.
בשלב מסויים ראיתי את הגרמני לפני נופל אל ירידה תלולה, וזינקתי אחריו, נופל ומתגלגל למטה על השלג. לפתע העצים שסביבנו נעלמו, והספקתי לראותו אותו בולם את נפילתו בשארית כוחותיו ומביט בבעתה לעברי, רגע לפני שפגעתי בו ושנינו עפנו ביחד ממצוק עצום, אל עבר חלל האוויר שלמטה, בגובה של מאות מטרים.
נפלנו אל תוך הרוח הקרה, ותוך כדי הנפילה אני נזכרתי בסכין שבידי – הגרמני היה קרוב אלי, והחלטתי שהוא עדיין הולך למות לפני. הרמתי את ידי על מנת לנעוץ בו את הסכין, כשפתאום הרגשתי משהו תופס בחגורה שלי מאחור.
לפני שהספקתי להבין מה קורה, הפסקתי ליפול, ובמקום זאת ריחפתי באוויר, תלוי. הסכין נפלה מידי, כשניסיתי להתפתל לאחור על מנת להבין על מה אני תלוי.
''אל תזוז, חייל'', נשמע קולו של נער מאחורי.
הרמתי את ראשי, וראיתי ילד כבן 16, שמגבו צומחות שתי כנפיי נשרים ענקיות. בידו החזיק הילד חנית ארוכה, שחגורת מכנסי הייתה תלויה עליה, וכך הייתי תלוי באוויר, בצלילה מהירה כלפי מטה.
כשהפניתי את מבטי קדימה הבחנתי, לאור הירח, במבנה המוזר ביותר שראיתי מימי.
זו הייתה טירה עתיקה, שניצבה על מדף סלע, מעל מצוק חד, באופן שבו היה לחלוטין בלתי אפשרי לבנות אותה. לא היה מילימטר אחד של אדמה ישרה מסביב לטירה – כאילו חומותיה היו חלק מההר, ללא שום שביל המגיע אליה, וללא שער בחומות. מגדלים גבוהים בצבצו באי סדר מאחורי החומות, פונים בזוויות לא הגיוניות, ראשיהם מכוסים בגגות מחודדים ומאיימים, כמן יער של פטריות ענק מוזרות.
עוד נער מעופף נגלה מולי, טס קצת לפנינו, על חניתו תלוי הטייס הגרמני באותו אופן שבו אני הייתי תלוי. הרגשתי מאוד מגוחך וחסר אונים באותו רגע, אך זה לא נמשך זמן רב.
הנערים המעופפים עברו מעל חומות הטירה במהירות, היטו את החניתות שלהם קדימה, ואני והגרמני נפלנו ביחד אל עבר מרפסת רחבה שהייתה בנויה על אחד המגדלים. זו הייתה נפילה כואבת, וכל גופי נחבל מאבני הריצוף הקשות, השחורות.
בקושי רב קמתי, והגרמני קם בסמוך אלי. לראשונה לא חשבתי על להרוג אותו.
שנינו הסתובבנו מהמגדל אל עבר קצה המרפסת שעליה היינו – לא היה שום מעקה בטיחות לאורך המרפסת, ולעינינו נגלה נוף מרהיב של הרים ומצוקים, שטופים באורו הלבן של הירח - ביניהם היו היצורים האלה – עשרות מהם! - מכים בכנפיהם הענקיות באוויר הקריר, נוסקים וצוללים במהירות, צחוקם מהדהד בין ההרים ומגדלי הטירה...
דלת כבדה נפתחה מאחורינו, והסתובבנו לעברה.
חמישה מהם היו שם, לפנינו.
הייתה הנערה הג'ינג'ית שאחריה רדפנו ביער, שלושה נערים שנראו בערך בגילה והחזיקו חניתות מתכת כסופות בידיהם, ובאמצע ילדה נוספת, קטנה יותר, אולי בת 10. לילדה הקטנה היה שער שחור חלק וארוך, ועיניים כחולות בהירות, וכשהיא הביטה בי לא יכולתי לזוז או לעשות שום דבר, כאילו הייתי מהופנט... ברגע שהיא הסירה את מבטה ממני רגלי התמוטטו תחתי ונפלתי על רצפת המרפסת.
הילדה הקטנה הסתובבה, ודיברה עם אחד הנערים. על גבה היה מצויר קעקוע ענק של כנפי עטלף.
ניסיתי לקום, וראיתי שגם הגרמני נפל כמוני.
''בבקשה, אל תפגעו בנו...'', הוא בכה, פונה אל הנערה הג'ינג'ית.
הבטתי על פניה שוב, ואז לרגע קל עיניה סטו לעברי והיא הביטה בי. הרגע הקצר הזה הספיק כדי שאזכר.
''אנה...'', לחשתי.
''אנה?'', קם גיל לעמידה, מופתע.
''מי זאת אנה?'', שאלה טלי, שנבהלה מתגובתו של בעלה.
''אבא, אם הזמנת אותי עד לפה רק כדי לספר לי את השטויות האלה, אני –''
''גיל, אלו לא שטויות'', קטע אותו דויד.
''אלו סיפורים, אבא! בסך הכל סיפורים שהמצאת לנו כשהיינו קטנים!''
''מי זאת אנה?'', שאלה שוב טלי.
בעלה פנה אליה, ''זאת הנערה שראית בתמונה למטה. היא הייתה אחותו של אבי''.
''הייתה?''
''היא התאבדה, כשהייתה בת 16. קפצה ממגדל הכנסייה'', אמר דויד.
טלי הביטה עליו, המומה.
הילדה עם השער השחור הסתובבה לעברי ברגע שלחשתי את השם. היא הביטה בי, ואז הביטה באנה.
''הכל בסדר?'', שאלה.
''כן'', הנהנה אנה, עיניה נעוצות ברצפה.
''יפה. את תקריבי אותם מחר בבוקר, עם זריחת השמש'', אמרה לה.
אנה הנהנה בראשה בהכנעה, נמנעת מלהביט ישירות בעיניה של הילדה בעלת השער השחור.
''תזרקו אותם לתאים במגדל הפעמון'', אמרה לאחר מכן הילדה לשלושת הנערים בעלי החניתות.
''כן נסיכה'', הם ענו לה, ופנו לעברנו, מכוונים את החניתות קדימה.
קמתי לעמידה. לעזאזל, הם ילדים, אני יכול להתגבר עליהם! אף בן נוער מחוצ'קן לא יאיים עלי עם חנית.
''אל תנסה שום דבר מטופש'', אמר אחד מהם, מביט בעיני.
התקדמתי לעברו, אבל לפני שהספקתי לעשות משהו מטופש זינק נער אחר לעברי במהירות שהדהימה אותי, מכה בעוצמה ברגלי הפצועה, ונפלתי שוב על הרצפה, צורח בכאב ומקלל.
''אנחנו נבוא, אנחנו נבוא בשקט...'', אמר הגרמני.
|
|
|
|
|
מלאכים (חדש)
O.K יום חמישי, 19/07/2007, שעה 20:06
בתשובה לO.K
הגענו אל חדר הכלא שלנו אחרי הליכה ארוכה מעל גשרים התלויים בין המגדלים השונים, וטיפוס של מאות - אולי אפילו אלפי - מדרגות לולייניות. כל הטירה הייתה מן מבוך עצום מימדים של מגדלי אבן המחוברים בגשרים וגרמי מדרגות אין סופיים, ביניהם עפים עשרות ילדים מכונפים, ללא שום חצר פתוחה למטה. בכל הילדים האלה היה משהו מאוד לא אנושי, משהו שהפחיד אותי.
לא יכולתי לחשוב על דבר מלבד עיניה הכחולות של הנסיכה, כפי שהם קראו לה, ומלבד שערה הבוער של אנה. שוב ושוב שמעתי את קולה מהדהד בראשי, ''אתם הולכים למות...'' היא אמרה. בטון שבו אמרה את זה לא היה שום רגש, כאילו היא ציינה עובדה שהייתה ידועה כבר מראש ולא ניתן לשנותה, משהו ניטרלי ומנותק לחלוטין...
נשענתי על קירות האבן הקשים של הצינוק, מביט על החתך העמוק שברגלי, חושב אם יש לי כוח בכלל לנסות לטפל בו.
''אני יוהאן'', אמר הגרמני, שישב לא רחוק ממני.
הוא רכן לעברי ושלח את ידו ללחיצה.
הבטתי בו, אך לא הזזתי את ידי, והוא החזיר את ידו במבוכה. העברתי את מבטי לעבר הרגל הפצועה.
''אתה צריך לחבוש את זה'', אמר יוהאן, מסתכל על רגלי.
''מה הטעם?'', אמרתי.
''יהיה לך זיהום, ונמק. יצטרכו לכרות לך את הרגל בסוף''.
הבטתי בו, ''גם ככה שנינו נמות מחר''.
הוא השתתק, פנה הצידה ונעץ את עיניו בקיר שמולו.
שקלתי לרגע לנסות לחנוק את האידיוט, ואז הגעתי למסקנה שאין לי כוח לזה.
שתקנו במשך זמן מה. לא היו שום חלונות בקירות חדר שבו היינו – רק פתח קטן בתקרה שמעלינו, חסום בסורגים עבים, דרכו יכולנו לראות את שמי הלילה.
''לא רציתי להיות טייס'', אמר יוהאן לבסוף.
''אתה חרא של טייס'', אמרתי לו.
הוא פנה אלי בחיוך מתנצל, ''אני יודע. האמת היא שאני לא רואה כל כך טוב, ואף פעם לא הסתדרתי עם דברים טכניים. רציתי להיות פקיד בצבא, לא להילחם. אבל אבא שלי היה גיבור גדול במלחמה הקודמת, הוא טס ביחד עם הברון האדום... שמעת על הברון האדום?''
הנהנתי בראשי.
''בכל אופן'', הוא הרכין את מבטו אל הרצפה, ''אבי לא הסכים שאני אלך לשום מקום אחר מלבד לחייל האוויר''.
''הייתי צריך לחסל אותך אז, באוויר. לולא אנה...''
''כן, אנה... היא כל כך יפה... הנערה היפה ביותר שראיתי בחיי'', הוא אמר מחייך במבט חולמני. ''איך ידעת את שמה, כשהיינו על המרפסת?''
''היא בכלל לא נערה, וגם לא ילדה'', אמרתי. ''היא ייצור. ייצור לא אנושי עם כנפיים''.
ייצור שמתחזה לאחותי המתה, חשבתי...
''אתה יכול לקרוא לה איך שאתה רוצה, מצידי. היא עדיין הדבר המושלם ביותר שראיתי בחיי''.
''אהובתך הצעירה הולכת להרוג את שנינו מחר בבוקר, למקרה שפספסת את חילופי הדברים ששמענו על המרפסת''
''כן, לא פספסתי. גם הילדה השנייה יפיפייה...'', הוא הביט בעיני, ''ראית איזה עיניים כחולות מדהימות היו לה?''
''תגיד, אתה מפגר? לא שמעת מה אמרתי לך? היצורים האלה הולכים לחסל אותנו!''
''אז מה? גם ככה אנחנו מתים. כל מי שאני מכיר מת במלחמה הזאת. אין לי שום בעיה למות. נמאס לי להילחם כל הזמן...''
''טוב, אז לי לא נמאס, ואני לא רוצה למות מחר'', אמרתי, מפתיע את עצמי.
הוא הביט בי, חושב.
''אתה יודע מה? יש גם דרך אחרת...''
''איזו דרך?''
הוא סימן לי להתקרב אליו, ושלח את ידו לכיסו, משם שלף ערכת הישרדות קטנה, ובה פצירה.
''הילדים האלה לא חכמים כל כך. לא בדקו בכיסים שלנו בכלל. אפשר לנסות להוציא את הברגים של הסורגים האלה'', הוא הצביע לעבר החלון שבתקרה, ''למען האמת הם נראים לי די חלודים''.
הבטתי למעלה, ולעזאזל – הוא צדק. לא היה לי מושג מה נעשה אחרי שנפרק את הסורגים, או איך נוכל בכלל לברוח מהטירה המקוללת הזו, אבל פתאום התעורר בי יצר עז לברוח. לא רציתי למות מחר בבוקר... רציתי לחיות.
אז מבלי לבזבז זמן ניגשנו לעבודה.
כל אחד מאיתנו עמד בתורו וניסה לשבור את הברגים בעזרת הפצירות שהיו לנו, עד שנגמר לו הכוח להחזיק את הידיים באוויר, ואז התחלפנו. אני לא זוכר כמה זמן עבדנו באופן כזה, אבל אז זה היה נראה כמו נצח. השעות עברו, ושרירי ידי כאבו - אבל אנחנו המשכנו לנסות, והיה נראה כאילו שום דבר לא זז.
כאשר סוף סוף נשברו הברגים והיה ניתן להסיר את הסורגים ממקומם, הירח כבר עמד באמצע שמי הלילה הכהים.
עזרתי ליוהאן לצאת החוצה אל הגג, ויצאתי אחריו.
המראה היה מפחיד מאוד – היינו על ראשו השטוח של אחד המגדלים הגבוהים ביותר בטירה, מתחתינו קצוות מחודדים של מגדלים אחרים, ומסביבנו תהום בכל כיוון. נאלצנו להיצמד לרצפה, מפחד שהרוח החזקה תעיף אותנו למטה, כשאנו זוחלים לעבר הקצה של הגג. מתחת לאחת הצלעות שלו היה גשר שחיבר אותו עם מגדל סמוך, והצלחנו לרדת לעברו.
כשעמדנו על הגשר הסתובב יוהאן לעברי, פניו מודאגות.
''אם נצא מכאן... אתה לא תהרוג אותי, נכון?''
''אני לא יודע'', אמרתי.
''תבטיח לי שלא תהרוג אותי...''
הבטתי בו, ועכשיו לא ראיתי מולי גרמני, גם לא טייס קרב. ראיתי ילד, ילד שגוייס רק לפני חודשים ספורים למלחמה הזו, ילד פחדן ורך שבכל עידן אחר בהיסטוריה אף אחד לא היה חושב לעשות ממנו חייל.
''אני מבטיח לך'', אמרתי לו.
הוא חייך, ושלחתי לעברו את ידי, ''דייוויד'' אמרתי לו. הוא לחץ אותה.
התחלנו ללכת לאורך הגשר, שהיה אמנם ללא מעקה מצדדיו, אבל עשוי מלבנים רחבות ויציבות.
בקצה השני היה מגדל, ונכנסנו אליו בשקט. לא ידענו איך אפשר לברוח מהטירה הזו, אבל דבר אחד היה ברור – הכיוון שלנו הוא למטה, אל הקומות התחתונות. התחלנו לרדת בגרם מדרגות לולייני, עוברים כשלצידנו דלתות עץ עבות, דרכן שמענו לעיתים את קולותיהם של הילדים.
ירדנו כבר שתיים או שלוש קומות, כשנאלצנו לזנק בזריזות אל תוך אחת הדלתות הללו - מספר ילדות עלו במדרגות למעלה לעברנו, מדברות בקול בשפה שלא הכרתי. למזלנו הן לא הספיקו לעבור את עיקול המדרגות ולראות אותנו לפני שסגרנו את הדלת מאחורינו בשקט.
הבטתי בהן דרך חריץ המנעול הרחב. שלושה נערות, לבושות כמו כל שאר הילדים בבגדים מרופטים וקרועים, אחת מהן החזיקה חרב בידה. כשעברו את הדלת יכולתי לראות את הקעקועים על גבן – לכל אחת היה קעקוע אחר של כנפיים.
''אני לא מאמין...'', שמעתי את הגרמני ממלמל מאחורי.
הסתובבתי לעברו. החדר שבו היינו היה קטן וחשוך, וכלל מיטה פשוטה, שולחן עץ, שני כיסאות, ופתח גדול בקיר שהוביל לגשר. נראה היה כי הילדים האלו חיו בתנאים צנועים למדי. הגרמני רכן מעל השולחן, וכשהתקרבתי אליו נדהמתי לראות את שני האקדחים שלנו שוכבים שם.
הוא הרים את האקדח שלו, בוחן אותו. הרמתי את האקדח שלי, הכדורים היו עדיין בפנים.
''זה יום המזל שלנו'', הוא חייך לעברי.
ברגע זה בדיוק נגמר המזל שלנו, הדלת נפתחה מאחורינו, ואנה נכנסה אל החדר, כשלצידה נער נוסף. היא צעקה בבהלה כשראתה אותנו, הנער זינק לעברנו, וירייה פילחה את האוויר.
הבטתי לעברו של יוהאן, שאחז באקדח בידיים יציבות. הילד שכב כנגד הקיר, חור הכניסה של הכדור במרכז מצחו, ומבט המום על פניו. כתם דם כהה נזל לאורך הקיר שמאחוריו.
יוהאן כיוון את האקדח לעברה של אנה, שעמדה בדלת, קפואה לחלוטין. שמענו צעקות מהמגדל מאחוריה, וצעדי ריצה, כשקול הירייה מהדהד בין מגדלי הטירה והמצוקים הגבוהים.
''הייתי חייב...'', אמר לה יוהאן.
''אני יודעת'', היא אמרה בשקט, והעבירה את מבטה אלי.
''את זוכרת?'', שאלתי אותה.
''אני זוכרת'', היא אמרה, בהבעה קפואה.
זה לא היה יצור. זו הייתה אנה, אחותי.
''תבואי איתי'', אמרתי.
''לא'', היא נדה בראשה לשלילה.
צעדי הריצה מהמסדרון התקרבו, ויוהאן משך אותי אל עבר הפתח שבקיר. פרצנו אל עבר הגשר, כששתי דמויות מכונפות נחתו עליו לפנינו – נער ונערה שהחזיקו בידיהם חניתות. כיוונתי ויריתי מבלי לחשוב, פוגע בבטנה של הנערה שנפלה מהגשר בצעקה. יוהאן ירה מייד אחרי, אך הנער הסיט את החנית שלו למטה בזריזות מדהימה, והכדור ניתז ממנה בניצוץ בהיר. יריתי ירייה נוספת לעבר הילד, והוא קפץ למטה על מנת להתחמק מהכדור. המשכנו לרוץ לעבר המגדל הסמוך, כשמאחורינו יצאו נערים ונערות נוספים, כלי נשק שונים בידיהם. ילדה בעלת שיער בלונדיני ומגל ארוך צללה לעברנו בטיסה מצד ימין, והיינו צריכים להשתטח על הגשר על מנת להתחמק ממנה. ירינו כל הזמן לעבר הילדים המעופפים, ופגענו בחלקם, למרות המהירות שבה הם נעו.
נכנסנו אל המגדל שבסופו של הגשר, והתחלנו לרוץ למטה במדרגות הלולייניות. כשראינו ילדים רצים אלינו מלמטה, שחררנו לעברם מספר יריות, פוצעים את הראשונים מביניהם, ואז הסתובבנו, עלינו בחזרה, וזינקנו אל תוך החדר הראשון שנקרה בדרכנו. לא היה פתח של גשר מהחדר הזה, רק חלון גדול, וכאשר התכופפנו ראינו גשר למטה, קומה אחת מתחתינו. הדלת שמאחורינו נפתחה, והנערה הראשונה שנכנס חטפה מיוהאן כדור ברגל ונפלה על הרצפה, זועקת בכאבים.
''חייבים לקפוץ!'', צעקתי ליוהאן. עליתי על אדן החלון, וזינקתי למטה.
נחתתי על הגשר, צורח מכאב, נזכר בפציעה של רגלי השמאלית. שמעתי את יוהאן נוחת מאחורי, אבל כשהסתובבתי לעברו הוא היה שרוע על הרצפה, שני חצי מתכת נעוצים בחזהו. כתם דם התפשט על הרצפה.
רכנתי לעברו - הוא רעד ופניו התעוותו בכאב, אך הוא לא צעק ולא בכה.
לא ידעתי מה לומר לו. מה כבר אפשר לומר למישהו שהולך למות? שהכל יהיה בסדר?
''תגיד לאבא שלי שהייתי גיבור...'', הוא אמר, חורק את שיניו.
''אני אגיד לו. אני אגיד לו שהיית הטייס הכי טוב שאי פעם נלחמתי נגדו'', אמרתי.
נדמה היה לי שהוא מנסה לחייך, אבל הכאב הקשה עליו.
''גם אתה תמות בקרוב'', שמעתי את קולה של אנה משמאלי. היא עמדה על הגשר, מטרים ספורים ממני. בידה החזיקה קשת, וחץ מתוח, מכוון אלי.
כיוונתי את האקדח אליה, ''אנה, את לא רוצה לעשות את זה''
''אני חייבת''
''את לא. אני הכרתי אותך, את לא היית כזאת... לפני כן...''
''לא הייתי כלום לפני כן. הייתי מתה לפני כן''
''לא היית מתה. לא תמיד. את יודעת את זה''
''אתה משקר כי אתה מפחד מהמוות'', אמרה באותו הטון חסר הרגש.
''לא, את משקרת כי את מפחדת מהחיים'', אמרתי, וזינקתי מהגשר. למזלי הספקתי ליפול רק מטרים ספורים לפני שפגעתי בגשר נוסף. קמתי, מנסה להתגבר על הכאבים העזים, ומייד יריתי לעבר שני נערים עם חרבות שרצו לעברי. הראשון נפגע ונפל למטה, השני קפץ מהגשר אחריו. מכל הכיוונים שלי צללו נערים ונערות נוספים, ושלושה חצים חצו את האוויר בטיסה מהירה מעלי. לא הייתה ברירה, מלבד להמשיך לרוץ קדימה.
נכנסתי אל מגדל בקצה הגשר, שם ירדתי בגרם מדרגות נוסף, יצאתי החוצה, ומצאתי את עצמי על החומה החיצונית העבה של הטירה. זו הייתה דרך ללא מוצא. למעשה כל הטירה הזו הייתה ללא מוצא, ולא היה לנו שום סיכוי לברוח מלכתחילה.
רצתי לאורך החומה, אבל הילדים המכונפים נחתו משני הצדדים שלי. יריתי לעברם את שני הכדורים האחרונים שנותרו לי, ואז זרקתי את האקדח בעוצמה לעבר ילדה שנחתה ממש בסמוך אלי.
היא תפסה אותו בידה בקלילות, כאילו היה כדור משחק. זו הייתה הנסיכה, שערה השחור גולש לאורך כתפיה, עיניה הכחולות הבהירות נעוצות בעיני. מגבה צמחו כנפי עטלף שחורות ענקיות.
היא זרקה את האקדח אל התהום שלצד החומה.
''אנה, זה הזמן'', אמרה הנסיכה.
אנה הופיעה מבין הנערים שמאחורי הנסיכה, ועקפה אותה.
היא הלכה לעברי, הקשת והחצים בידה, מביטה בעיני.
נרתעתי לאחור, עומד על קצה החומה, מאחוריי התהום.
''אנו ילדי החושך'', אמרה הנסיכה.
''אנו ילדי החושך...'', חזרו אחריה השאר.
אנה התקרבה אלי, עיניה ירוקות ויפות, גופה חלק ומושלם.
''נפרדנו מעולמם של בני האדם'', אמרה הנסיכה.
''נפרדנו מעולמם של בני האדם...'', אמרו השאר כהד.
השיער של אנה גלש עם הרוח הקלה, מזכיר לי לילות קסומים של קיץ בשדות הקרובים לבית הורי. היינו ילדים כל כך מאושרים, אז, לפני הלילה ההוא... הלילה שבו אנה נאלצה להתבגר מהר מדי, מוקדם מדי. עכשיו הבנתי שהלילה ההוא היה הלילה שבו היא מתה, למרות שהיא קפצה ממגדל הפעמון רק מספר חודשים לאחר מכן.
''בחרנו במוות, כי החיים מאסו בנו''
''בחרנו במוות, כי החיים מאסו בנו...''
אנה מתחה את מיתר הקשת, מכוונת את ראש החץ לעברי.
''בואי איתי'', אמרתי לה.
''אני לא יכולה'', היא לחשה. ראיתי עצבות בעיניה.
''אל תפחדי... את זוכרת איך היית לפני כן?''
''אני זוכרת... עכשיו אני זוכרת''
''בחרנו בחשיכה, כי האור אינו אמיתי'', אמרה הנסיכה מאחוריה.
''בחרנו בחשיכה, כי האור אינו אמיתי...''
''התגעגעתי אלייך'', אמרתי.
''גם אני התגעגעתי'', היא אמרה.
''בחרנו בחופש האמיתי''
''בחרנו בחופש האמיתי...'', אמרו הילדים בקול אחד.
''אם את לא תבואי איתי'', אמרתי, ''אני אבוא איתך''.
לקחתי צעד נוסף אחורה, אל עבר התהום.
הכל קרה מאוד מהר – רגע לפני שנפלתי הספקתי לראות את הנסיכה מזנקת קדימה לעברי, את אנה מסתובבת לעברה עם הקשת ומשחררת את החץ, שננעץ בבטנה של הילדה. את הצעקה האדירה, הלא אנושית, שמעתי כבר מלמטה, צופה בחומות המתרחקות מעלי במהירות הולכת וגוברת.
ואז ראיתי אותה, מזנקת מהחומה, כנפיה הלבנות נפרשות מאחורי גבה, ואחריה עשרות ילדים נוספים מזנקים ופורשים כנפיים, כצבא מלאכים אפל...
נפלתי אל תוך החושך, ועצמתי את עיני.
גיל וטלי הביטו בדויד, מרותקים, למרות ששמעו את הסוף כבר פעמים רבות בעבר.
''נו, ואז מה קרה?'', שאלה טלי.
''מה זאת אומרת מה קרה?'', הוא חייך לעברה.
''מה קרה אחרי שנפלת?''
''טוב, אני יושב כאן לפניכם היום, לא? זה אומר שבסופו של דבר הצלחתי איכשהו להחטיא את הקרקע...''
''אנה הצילה אותך?'', שאל גיל.
''איני יודע... התעוררתי כשעלתה השמש, בבקתה קטנה של מדריך מטפסי הרים שחי שם באזור. הוא אמר שהוא מצא אותי מול דלת ביתו. אחרי שטיפל ברגלי הוא שלח אותי לבית חולים סמוך, שם ביליתי שלושה שבועות לפני שמוסוליני הופל והגרמנים נסוגו, והיה אפשר לשלוח אותי בחזרה לבסיס''.
דויד טפח על רגלו השמאלית, ''עד היום היא לא השתקמה לחלוטין, אבל אני יכול ללכת בכוחות עצמי, וזה מה שחשוב. רבים אחרים יצאו מהמלחמה במצב יותר גרוע...''
''ומה עם אנה?'', שאלה טלי, ''ראית אותה שוב מאז?''.
''לא'', הוא חייך, ''לא אותה, ולא את שאר הילדים עם הכנפיים. אני מניח שהאחרים די כעסו אחרי שהיא הרגה את הנסיכה''.
גיל הביט בעיניו של אביו. ''אבא... אנה מתה כשהייתה בת 16. אתה סיפרת לי שהיית בהלוויה שלה''.
''גיל, אני אולי זקן, אבל אני עוד לא הוזה. אנה התאבדה בגיל 16, חודשיים אחרי שהבן זונה ההוא אנס אותה. שבועיים לאחר מכן, מצאו אותו מת. הוא היה משופד לקיר האסם, חנית כסופה נעוצה בבטנו''.
''ואתה ראית אותה, כמעט עשר שנים לאחר מכן?''
''כן, והיא לא נראתה יום אחד מעל גיל 16''.
לרגע קצר גיל ודויד הביטו אחד בשני, מבלי לומר מילה.
''טוב, אנחנו באמת צריכים כבר לזוז'', אמרה טלי, מנסה לשבור את המתח. ''הילדים...'', הוסיפה בהתנצלות כשדויד פנה אליה. היא לא רצתה להיכנס לוויכוח הזה, הוא לא ייגמר טוב.
''כן, כן, אסור להשאיר אותם לבד יותר מדי זמן'', אמר דויד, קם לעמידה. ''גם ככה גזלתי מזמנכם הפנוי יותר מדי זמן עם הסיפורים שלי... תלכו, אנחנו נוכל להיפגש עוד בשבוע הבא''.
''אתה תהיה בסדר, אבא?'', שאל גיל.
''כן, גיל, אל תדאג לי'', חייך דויד. ''אני אהיה בסדר. אני רק אשאר לי כאן עוד כמה דקות, אני אוהב להסתכל על המכוניות שלמטה''.
''לא קר לך?'', שאלה טלי.
''לא, אני אוהב את הרוח החזקה'', הוא אמר.
לאחר שנפרד מבנו וכלתו, הרים דויד את ראשו, והביט בשמי הלילה שמעליו, בכוכבים המעטים שאורם חדר מבעד לאובך שכיסה את העיר. מעבר לאופק עלה ירח מלא.
''הכוכבים יפים הלילה'', אמר קול מוכר לצידו.
הוא ידע שהיא תבוא. היא תמיד הייתה באה ביום הזה בשנה.
''כן, ויש ירח מלא. כמו אז...''
''כמו אז...'', אמרה אנה.
כשהביט על פניה הצעירות, שלא השתנו כלל, היה נדמה לו שראה צל קלוש של חיוך.
היא הפנתה את עיניה הירוקות לעברו.
''אתה נראה חלש יותר'', אמרה.
''ככה זה כשמזדקנים. ביום ההולדת הקודם שלי, כשבאת לבקר, אשתי עוד הייתה בחיים. עכשיו היא כבר איננה, ובקרוב גם אני אסיים את תפקידי בעולם''.
''אני אתגעגע אליך'', היא אמרה, אך פניה כמעט ולא הביעו רגש.
''אני יודע, אנה. גם אני אתגעגע אלייך. תמיד''
שניהם החזירו את מבטם לעבר השמיים, שותקים במשך דקות ארוכות.
''הייתי רוצה... פעם אחת אחרונה...'', הוא לחש.
היא הנהנה בראשה, מחייכת, הפעם חיוך מלא ואמיתי.
''פעם אחת אחרונה'', היא אמרה.
מאחוריה נפרשו כנפיים לבנות ענקיות, והיא הסתובבה כשגבה מופנה אליו, ''אל תשכח להחזיק חזק''.
''אני לא אשכח'', אמר דויד.
וכשהם המריאו מגג בית החולים, עפים למעלה ומתרחקים ממגדלי המשרדים, מהכבישים, מהמכוניות ומהבתים, משאירים את הארץ מאחוריהם, דויד הרגיש חי, כפי שמעולם לא הרגיש על הקרקע. זאת הייתה הפעם האחרונה שבה ראה אותה, שבה הרגיש את חום גופה החלק, כשהשניים ריחפו בין עננים שטופים באור ירח, הרוח הקרה מפזרת את שערה הזהוב של אנה, ואוויר הלילה החופשי משכר את כל חושיו... דויד אהב לטוס.
|
|
|
|
|
(חדש)
Rasputin יום חמישי, 19/07/2007, שעה 21:15
תעלת הכביסה של היקום
מוקדש לזכרם של רוברט אנטון וילסון ול. רון האברד. מי יתן והפרוזה שלכם תשמש השראה לעוד רבים טובים.
הסיפור הבא הוא סיפור אמיתי, למרות שברגעים מסויימים הוא עלול להשמע מוזר, או אפילו תלוש מהמציאות כפי שאתם מכירים אותה. בתור המספר, מחובתי להוריד לכם, קוראים יקרים, את הציפיות לגביו וגם להדביק חורים בעלילה שסביר להניח יצוצו בהמשך. מטרה נוספת היא להסביר כיצד מספר שכמוני, יודע לתאר מצבים בהם הוא לא נכח. הסיבה לכך פשוטה מאוד:
אני אלוהים.
אני נמצא מעבר למרחב החלל-זמן. למיטב ידיעתי זוהי הפעם הראשונה שבני אנוש זוכים לשמוע סיפור מ-ה-אלוהים. בהזדמנות זו ברצוני להכריז על כך שהתנ''ך הוא בהחלט הספר הראשון והאחרון שבו אתן חסות על שמי, ובאופן כללי הוא מוכיח שגם אלוהים הוא מניאק תאב בצע שאוהב לדבר על עצמו בגוף שלישי. אבל רק לפעמים. הסיפור לא תיאולוגי כלל בטבעו, וזהות המספר חשובה בעיקר כדי להגיד לכם, קוראים נכבדים, שאין לכם ממש למי להתלונן בסוף הקריאה, אבל אם אהבתם- ספרו לחבריכם!
...היה זה יום קיץ חם. בעצם לא. זה היה יכול להיחשב כיום קיץ חם עם הטמפרטורה הייתה נמוכה בכ17 מעלות צלזיוס ממה שהיא כרגע בצל. אבל ככה זה באילת, העיר שיכולה בקלות לקבל את תואר ''נישת הגהנום פטורת המס על פני האדמה''.
הרבה אנשים לא מודעים לחדרנים בבתי המלון. החדרנים הם כמו המוזיקאים הנסתרים לבושי השחורים בהצגה של תיאטרון קאבוקי יפני, מעין עקרונות מטאפיזיים שתכלית חייהם המקצועיים מסתכמת בללקק כל כתם שלא שייך למוזאיקה המוזרה של מה ששטיח בית מלון אמור להציג בדרך כלל.
היא ניגבה את טיפות הזעה והלכלוך מצג השעון שלה. למרות כל הניהליזם והציניות הבריאה (בנתיים) שהתארגו לאט לאט בנפשה, לשעון היה ערך סנטימנטאלי. זה היה שעון דיגיטלי שנראה כמו דגם בגודל סמי-מקורי של חללית מסדרת מדע בדיוני סוג ז'. באופן אירוני, המוצג שאמור היה להורות על ההווה, ובצורה מסויימת על העתיד, היה חפץ שחיבר אותה לעבר. הוא לא היה יותר טוב מהעתיד, אבל יותר בטוח. עוד שעתיים נוספות, ויום העבודה נגמר. לא סתם יום עבודה- יום ראשון. יום ראשון הוא היום הכי מסריח בשביל חדרן במלון אילתי טיפוסי. למילה 'מסריח' במשפט הזה יש כל כך הרבה אפשרויות מזוויעות. כל חדר חדש שהתפנה ומחכה לקרצוף הוא כמו התחלת סיפור של סופר האימה לאבקראפט- האימה לא ניתנת לתיאור, וכל מה שאפשר לומר זה גיבוב של מילות תואר נרדפות ל''זוועה'' שאפילו אבשלום קור לא מכיר. חמישה לארבע אחה''צ. שעתיים שיחלפו כמו שנתיים במקרה הטוב. היא נאנחה עמוקות כאילו גילה היה פי שלוש מגילה האמיתי. שחרור האוויר הזה בתוספת כמות נכבדת של רחמים עצמיים הם אלה שהניעו אותה להמשיך ולדחוף את עגלת הניקיון המצחינה בהמשך המסדרון. העגלה הכילה את המטען הרגיל שעגלות כביסה במלון מכילות: מצעים ומגבות שעליהם התנוססו תמונות, שאילולא נמצאו בעגלה היו נמצאות על קיר מוזיאון אומנות מודרני, ציורים אבסטרקטיים למדי שצוירו על ידי צבעים, היישר מתוך קרביו של האומן, במובן המילולי ביותר. העגלה, כאילו הייתה האבן של סיזיפוס, שנסחבה במעלה השיפוע של המסדרון נאנקה ונאנחה, כאילו היה לה רצון משלה- רצון לנוח. אבל לא היה זמן לזה. צריך לפרוק את כל המטען בחדר הכביסה, ואז להמשיך לסוויטה המלכותית כדי להתבשל בשמש האילתית היוקדת, לקולם הערב של עופות המתכת הדורסים מהקן ליד שרעשם בהמראה לא גרוע מרעשם בנחיתה. שעה שהיא מנקה את השמשות הענקיות.
היא פתחה בקושי רב את דלת השירות בקומה שלה. החדר היה מלא במלאי של כל מיני כלי מטבח, שקיות ניילון חדשות, סבון כלים נוזלי. כל הדברים שתמיד לא שמים לב אליהם בבית, אבל ביום הראשון במלון- כל האורחים נכנסים לאטרף כדי להשיג. וזה לא שאין להם את זה בחדר. הם פשוט במצב טירוף של להשיג עוד. מצב צבירה רביעי- הישראלי. אם רק היא ידעה שהיא הולכת לעזוב את כל זה בעוד פחות מ23 שניות.
היא החלה להעמיס את המצעים לתוך צינור הכביסה. במובן מסויים אפשר היה להחשיב את זה כדבר הכי מסוכן בעבודה שלה, סוג של גיליולטינה מודרנית. אלא אם כן עבדת בקומה האחרונה כדאי היה לעצור לרגע ולשמוע האם מתרחשת פעילות ''פריקה'' בקומות מעל. המגע של מיני מצעים משומשים לא נעים, קל וחומר כשהוא בא אלייך בהפתעה. ואכן, כך נהגו. לעצור. ולשמוע. מדי פעם, בשעות העבודה האחרונות כשכבר הגוף מנסה לשמור על מאגרי האנרגיה המתדלדלים ולנצל פחות חמצן, ניתן אפילו לשמוע דברים מוזרים ביותר. תפילה. תפילה יהודית בשילוב עבודות. כאילו קידוח, או בנייה, או חישול, או כולן בבת אחת. העובדים העייפים לא יחסו חשיבות מיוחדת לתופעות האלו. בעודה היא מכניסה את המצעים לצינור הכביסה, היא הרגישה את שעונה נע בחופשיות יתרה וביזארית סביב המפרק שלה ולפני שהיא הספיקה להבין הוא השתחרר. היא הפילה את ערימת הכביסה לרצפה במטרה... בעצם היא לא ממש ידעה מה לעשות. להסתכל למטה, לצעוק, לקפוץ. היא החליטה לעשות את הכל על פי הסדר הכתוב. היא משכה את גופה מבעד לפתח העגול וראתה את השעון מתנודד לו על שערה (במובן המילולי ביותר) על וו בדופן תעלת הכביסה. היא הושיטה את ידה עד שכמעט היא פרקה את הכתף, עוד מאמץ והיא...
בדיוק בשבריר השנייה הזה, קרו כמה דברים שונים שנקלטו בחושיה של גיבורתנו החביבה וסביר להניח היו יכולים לשמש כחוטים סבוכים מאוד בתסביך טראומתי. אם היא הייתה שורדת בסוף הסיפור, כמובן. אבל הבה לא נרתום את המרכבה לפני הסוסים.
השנייה הזו נפתחה ברעש מצוייץ. אלה היו נעלי הניו באלאנס הזולות שלה שהתחככו באדן פתח התעלה והשאירו אותה, רק לשבריר שנייה לא נחשב, במצב מאוזן- תלויה על קצות אצבעות רגליה. בנוסף לכך היא לא יכלה שלא לשים לב לריח הגופרית החזק, שהריח לה קצת לא במקום והוריד למוחה תמונות שהיו יכולות להתחרות בזוועות הגהנום שצייר הרונימוס בוש. וכל זה נמשך שנייה אחת, פחות או יותר.
ואז היא נפלה.
היא עצמה את עיניה בחוזקה כמצפה למכה שתבוא. זרם המחשבות הסוריאליסטי שעבר כחוט השני בתודעתה לא ניתן לתיאור.
והיא המשיכה ליפול.
והיא נפלה.
ונפלה.
ונפלה.
בהתחשב בזה שהיא נפלה מהקומה השנייה, היא בהחלט שמה לב שהנפילה היא... ארוכה. ארוכה מספיק כדי לכתוב משפטים שמסתיימים בשלוש נקודות... לא היה לה את השעון שלה לבדוק כמה זמן עבר בדיוק, אבל היא העריכה שמדובר במשהו כמו רבע שעה.
האמת היא שעברו שלושה שבועות.
היא שמה לב, בסביבה החשוכה והצרה שריח הגופרית התחזק, והיו באוויר אדים נוספים שהקשו על נשימתה. היא חשבה לעצום את העיניים ואז הבינה שהן כבר עצומות, כי היא עדיין התכוננה לפגיעה. היא פשוט כבר לא הרגישה את השרירים המקיפים אותם מרוב הכיווץ שלהם בשלוש השבועות האחרונים. פתאום מערכת העצבים שלה פסקה מעבודתה המונוטונית שכללה בקליטה של שום דבר והחלה לשדר לה הרגשה מוזרה. לקח לה מספר שניות להבין שבעצם היא חוזה בפעולתו של החוק השלישי של ניוטון- לכל פעולה יש תגובה, וזו כנראה התגובה לכוח המשיכה שפעל עליה במשך השבועות האלו. כל הצד השמאלי שלה שרף מכאבים ורק לאחר שזה נרגע מעט, היא פתחה את העיניים. הדבר הראשון שהיא מהרה לאחוז בו היה השעון שלה ששכב בערמה ענקית של מצעים ומגבות. על אחד המגבות היא הבחינה, נכתב ''מלון שייקספיר'' בתרגום חופשי מיפנית. ראוי לציין כאן שגיבורתנו היקרה לא ידעה לקרוא ביפנית, וזה היה הסימן הראשון שאמר לה שהיא בעצם עדיין נמצאת בטריפ הרע של יום שישי. ''תודה לך טימותי לירי. קחו סמים, הם יהפכו אותכם מאושרים, אמרת''. למרבה הפלא (כאילו שכל החרא שהיא עברה עד עכשיו לא הספיק) היא ידעה את מקור המחשבה שבמוחה וידעה שזה ציטוט מתחילתו של הספר VALIS של הפילוסוף הפוסט מודרניסטי פיליפ ק. דיק, וזה הווה סימן שני לקח שהפירסומות של האגודה למלחמה בסמים די עשו חסד עם כל העסק של סמי הזייה. היא הסתכלה בשעון ובאותו רגע כאילו התעוררה משינה ארוכה. כל גופה ונפשה זעקו לה בכאב. היא הבינה שעברו שלוש שבועות מאז הנפילה, והיא הרגישה את הרעב שהיה כמו חור שחור בבטנה. מה שהעיר אותה סופית מהאדישות העצבית שלה הייתה אמירה שהיא שמעה נורא קרוב תפילה. תפילה יהודית שנשא השליח הציבור. טון כל כך מוכר לה מילדותה הרכה והתמימה. (היא לא שכחה להסתכל בסביבתה ולראות מחזה ארכיטקטוריוני מרהיב ב... מוזרותו: בקירות המעורה אליה היא נחתה [מעורה בעלת כיפה ענקית] שובצו מטבעות של כסף קטן, מכל התקופות ומכל הארצות. לאט לאט היא התחילה להבין שבעצם היא נמצאת באגהרתה, מרכז היקום (שאגב התגלה כחלול). המקום שתואר בתור מקום משכנם של האלים האריים התגלה דוקא כמקום משכנם של אויביהם המושבעים היהודים!!!111
והם שולתים בעולם!!!111
לאחר ביורוקרטיה שדי הזכירה את הליך הגירושין ברבנות, גיבורתנו היקרה זכתה להפגש עם המנהיג. הוא היה, כן כן- ניחשתם נכון קוראים נבונים, המהר''ל מפראג. כל הסיפור של הגולם ושיט.
והם דיברו. ודיברו.
והוא הראה לה איך היהדות שולטת בבנקים עוד מאז ימי האבירים הטמפלרים.
ומה הם הטקסים היהודים האמיתיים שמוסתרים בצופן התנ''כי.
ומהי האמת מאחורי התודעה.
ומאחורי עץ החיים.
ומאחורי ישו הנוצרי (מסתבר שהבחור די הקדים את התרמילאים הישראלים שלנו בכל הקשור ל... רוחניות ''אתנוגנית'').
ואפילו היא סוף סוף הבינה לאן הולך הכסף הקטן של מכונות הכביסה במכבסות בעולם, ואפילו לאן הולכים גרביים בודדים (כאן זה מתקשר לשיחה מעניינת על אמצעי מניעה ביהדות שעלי לחסוך מן הקורא היקר למען הצניעות).
אך דבר אחד לא אוכל שלא להזכיר, גם אם על חשבון 1500 המילים אליהם נשבעתי (באלוהים) להצמד. השיחה בנוגע למשמעות החיים.
''משמעות החיים היא...'' אמר המהר''ל... ואז,
אז...
היא התעוררה.
כעת אני בטוח שהקורא הנמהר ימהר לסגור את הספר בשצף קצף ובאכזבה מרה (היי, מזכיר לי את הפעם ההיא שהבחור המזוקן על הצלב חשב שאני אבא שלו). אולם יש PS לכל הסיפור. ההתעוררות שלה לא הייתה ההתעוררות המיוזעת והכמעט מינית שמתוארת בד''כ באנטי-קלימאקס מהסוג. גיבורתנו היקרה מצאה את שעונה על פרק כף ידה, אולם היא עצמה לא הייתה במיטתה. היא הייתה... בתעלת הכביסה של היקום!!!
כיוון שזה לא סיפור פנטזיה פר-סה אלא משהו יותר בסגנון של ריאליזם מאגי, ראוי לציין שגיבורתנו, כמובטח מתה כמה שעות לאחר ההתעוררות (הרעב והכל. או שזה היה חוסר החמצן שהוביל למה שידוע בתור Near Death Experience רק בלי הקטע של ניר? ניר לא היה שם, בהחלט).
ועדיין, אם תבואו לחדר השירות, בכל בית מלון או למכבסה ממוצעת, ופשוט ת-ק-ש-י-ב-ו, תוכלו לשמוע את עצמותיה הרקובות מנגנות מוזיקה שטנית שעה שהן נדפקות ומתחבטות בדופנותיה של תעלת הכביסה של היקום. ז''א של כדור הארץ. היקום פשוט נשמע הרבה יותר דרמטי פה.
נ.ב (עדיין אלוהים פה)
האם ציינתי ששם הגיבורה הוא טיטניה ושלמרות שניתן להשוות את מנת המשכל שלה לזו של ילד בן 5 ממיססיפי היא אהבה בכל ליבה מחזה אחד בלבד שנקרא ''חלום ליל קיץ'' של איזה שייקספאר או משהו? כי זה די חשוב למסגרת של הסיפור והכל.
|
|
|
|
|
רק גנבים מסתובבים בלילה (חדש)
שודדת קברים יום חמישי, 19/07/2007, שעה 21:22
''שתוק כבר, ישמעו אותנו!'', אני מנסה ללחוש לשמריה שלצידי תוך כדי ריצה שפופה אל השיחים שבצד הדרך. רוח הלילה נושאת אלינו את קול דהרות הסוסים, וכפי שברור לי לגמרי, היא נושאת גם את קולו של שמריה אל רוכביהם. ''לא הספקתי לקחת את השם'', יללותיו ממשיכות, ועכשיו אני צריך גם לעמוד בינו לבין שפן, שהספיק לשלוף פגיון. הוא לא ייתן לשמריה להסגיר אותו. וכך, בריצה בין שפן הזועם לשמריה המיילל, אני קורס מאחורי שיח. הסוסים קרובים. רוכביהם דוממים, כך שאי אפשר לדעת אם הם באמת רודפים אחרינו, או סתם עוברי אורח תמימים. אני יודע מה שפן חושב. בעיר הזאת, ירושלים, רק גנבים מסתובבים בלילה, אם הם לא רודפים אחרינו, כנראה שהם באמת טיפוסים מפוקפקים. יפחותיו של שמריה לא פוסקות גם כשאני דורך בכח על פיו, על ראשו על ידו השמאלית. הוא לא הספיק לקחת את השם, וזה חוסר מזל נוראי. אין לי כח להזכיר לו שחוסר המזל החל הרבה קודם, כשאיבדנו את הראי מהבית, ונתקענו כאן.
**
לפני כמה זמן היה זה, כשהכהן הזקן סר לביתי שבהרים, ושלח אותי לשליחות מלכותית המכבדת את בעליה- השגת אוצרות מתקופות אחרות? חלפנו על פני מאות שנים, אך נראה לי שלא התבגרתי ביותר מעשר שנים.
''מה שדרוש לנו, זה אדם בעל דמיון'', לחשש הכהן הזקן (אחרי שביקש כוס קפה, ולפני שהציג את עצמו). ציפורה פרצה בצחוק גדול, לא היה אדם שהכיר את דמיוני טוב כמוה. הכהן התעלם מהצחוק, והחל להסביר במה מדובר. התכנית אליה נחשפתי נשמעה בלתי סבירה לחלוטין, אך סופר צעיר ועני לא יכול להתווכח עם אוסף פיסיקאים וארכיאולוגים וכימאים (בעלי מימון מלכותי), שטוענים שכך ממש פועלת המציאות.
''הכל החל כשנמצאה המראה העתיקה בחפירות אבלה'', סיפר הכהן. ''כל מי שהביט בה ראה סתם לוח מתכת עתיק, שכבר בקושי משקף את פניו. לא כך ארכיאולוג נמרץ אחד, שהביט בה, ויכול היה לראות בבהירות את האנשים שהביטו בה לפניו! בכח דמיונו הצליח להבקיע דרך אל קרני האור הקדומות, שרושמן עוד נמצא באוויר. ידוע לך כמובן כי על פי מחקרו האחרון של גליפקוס, לקרני האור יש מעין ''טביעה'' או חותם על חלקיקי האוויר בהן הן עברו? כי דבר לא הולך לאיבוד?'', הוא לא המתין לתשובתי (לא, אין לי מושג על מה אתה מדבר. נואשתי מלהבין פיסיקה בכיתה ד' בערך. ציפורה הלכה להכין קפה, ואני ידעתי שהיא פשוט צריכה להתרחק כדי לפרוץ שוב בצחוקה הרועם) ''הוא ראה בבהירות את העלמה הצעירה שהביטה במראה ביום כלולותיה לאדם שלא הכירה'', המשיך הכהן בשלו. ''את בתה שהביטה באותה המראה שנים לאחר מכן, ועוד ועוד''. היבשושיות בה דיבר עמדה בניגוד מרשים לסופרלטיבים בהם השתמש- נפלא, מדהים, חדשני... תהיתי אם למד את נאומו בעל פה, או שלקח רק חצי קורס ברטוריקה- ולא שמע עדיין על שפת גוף. ''מכאן, קצרה היתה הדרך להבין כי במראה כמו במראה, אם אתה רואה מישהו, מן ההכרח שגם הוא יראה אותך, אם רק יסתכל. הפיסיקאים של המכון המלכותי למדע עמלו על כך שנים, עד שהביאו את הראי למצב בו אם מי שמסתכל בו מצליח לראות את אנשי העבר, גם הם יראו אותו- ומה שטוב יותר, הוא יישאב למציאות שלהם!'' הכהן שתה לגימה עמוקה מכוס התה שציפורה הניחה לפניו (זה כשר, זה כשר, היא הבטיחה, מחייכת בשמחה על כך שהגישה תה ולא קפה לאורח הלא מנומס). ''התוכל לשער כמה נפלא יהיה הדבר? בעזרת ראי פשוט שנמצא בחפירה, תוכל לעבור לימים עברו, לקחת עמך זהב וכסף, וספרים עתיקים ושנהבים, ומי יודע מה עוד! ואז, בעזרת מראה מביתך, שתיקח בכיסך למסע, תוכל לחזור הביתה!''
היתה זו תכנית מטופשת, וחסרת אחריות. היה לי ברור שבגלל זה בחרו בנו, חבורת לא- יוצלחים בעלי דמיון, שאם יאבדו לנצח בתוך איזו תקופה אחרת, לאיש לא יהיה אכפת. מלבד ציפורה. כמה דמעות שפכה כשניסתה להניא אותי מלצאת. אבל התינוק היה בדרך, ואנחנו היינו זקוקים לכסף באופן נואש. ציפורה בכתה. וכל הכוכבים בכו איתה.
**
הערב הזה דווקא התחיל טוב. התקדמנו לאורך ערוץ הקדרון בדממה, ומצאנו את הקבר שחיפשנו. שפן ואני החלפנו מבטים, והתחלנו לפענח את הכתובת. רק בקושי החנקנו צחוק רועם. זה היה נפלא. ''זאת קברת כך וכך אשר על הבית'', פתחה הכתובת בנוסח שגרתי. אך ההמשך היה מוצלח כל כך: ''אין כאן כסף וזהב כי אם עצמותיו ועצמות אמתו עמו. ארור האדם אשר יפתח את זאת''. עכשיו ידענו כי הגענו למקום הנכון. מי הוא האדם שחוקק על קברו ''אין כאן כסף וזהב?''. שמריה, שלא הכיר את הכתב העברי הקדום פספס את הבדיחה, ורק רצה שנראה לו איפה נמצא השם בתוך הכתובת. האמונה הזו, שאם שודד הקברים יעקור את שם הנקבר הקללה לא תדבק בו, תמיד עצבנה את שפן. המפסלת של שמריה הרעישה, וכל העניין גזל זמן מיותר. אבל היה בזה משהו מעבר. שפן תמיד העדיף שוד קברים על פני כל דבר אחר. הספריות, בתי המידות, אוצרות המקדשים, כל אלו הטילו עליו שעמום. הוא אהב את הלילות החמים מחוץ לעיר, בנקרופוליס. אך יותר מכך, אהב לקורא תיגר על האלים, והקללות, וכל האמונות הטפשיות של בני האדם. בכך שנתן לשמריה לטפל בשמות, הוא נופל לידן של אותן אמונות מהן ניסה לברוח. שמריה התחיל לעבוד מיד על שם הנקבר, בעוד שפן ואני נכנסים בדממה לחדר הקבורה, מנסים להרגיל את עיננו לאפלה. ''אין פה כסף וזהב'', מלמל שפן בעליצות, דורך על עצם יבשה שהתפצחה בקול רם. התכופפתי להרים קנקן מעוטר שנפל על צידו, מדמיין שרשראות זהב וירקן, כשקריאתו המבוהלת של שמריה ''השומרים באים''! גרמה לי להזדקף, לרוץ אל הפתח, לתפוס את שמריה- שנאחז בכח בדופן המערה, עליה עדיין נותרו חקוקות האותית י- ה- ו שבסוף השם, ''תברחו, אני אגמור ואבוא''- ולברוח משם.
העיר הזו לא היתה סבלנית כלפי שודדי קברים. בתוך כל המהומות והמרידות והמלחמות באימפריות חזקות מהם, הצליחו תמיד המלכים כאן להקצות כח של שומרים שיטפל בשודדים.
''אין להם דברים חשובים יותר לעסוק בהם?'' התמרמר ערב אחד שפן באזני. ''איזו נקבה לחצוב, או מזון לאגור, או אפילו סתם אימונים לחיל המצב?'', ''אנחנו האימון לחיל המצב'', גיחך שמריה מפינתו. החדר הדל ששכרנו היה בנוי לבני בוץ, והגשם שירד בעז איים להפכן בחזרה לסתם בוץ. הכל היה רטוב ושחור ומאוס, ובעלת הבית הזקנה התעקשה שוב להוסיף שום גם למי השתיה (''המים מקוללים. אם לא תוסיפו שום תמותו, ואז מי ישלם את החוב?''). ''הלילה תהיה הפעם האחרונה'', הכרזתי. כבר יש בידינו שלל נאה מיהודה. ומי בכלל האדיוט ששלח אותנו לממלכה הענייה הזו? כשנחזור נדרוש שישלחו אותנו לבבל, או למרכז אמריקה''. ''אם לא נביא משהו מרשים ממש, לא ישלחו אותנו לשום מקום חשוב''- שמריה נטה להיות ריאליסט רק כשזה הרגיז אותנו. וכשאמתחתינו היתה מלאה בצמידים, בצעי כסף, כלי מתכת עדינים, חרוזים מאבנים יקרות, ואפילו מעט פסילי זהב- אך ריקה מכל אותן שכיות חמדה מרהיבות עין הנפוצות בארצות אחרות, זה היה מרגיז. ''אם תפסיק להתעקש שלא נחלל את אוצרות המקדש- יהיו לנו דברים מרשימים להביא'', סנטתי בו. שמריה שתק. ואז התיישב בכבדות על הכרים. ''אני לא מסוגל'', הוא לחש, ''לא זה''. ''אז אפשר לוותר גם על הלילה, מה זה כבר משנה'', אמרתי. מתוסכל זרקתי הצידה את תיק המסע שלי, מעשה שהתחרטתי עליו כעבור רגע- כשעלה ממנו קול הזכוכית הנשברת. חיוור הרמתי מבט אל שותפי. זה היה הראי היחיד שלנו. פגיונו של שפן נשלף במהירות מפתיעה, ובמהירות מפתיעה עוד יותר התייצב שמריה ביני ובינו. ''מה זה יעזור אם תהרוג אותו?'' צעק. ''לא כל דבר עושים כי תצמח מזה תועלת!'' צווח שפן, ''צריך גם להנות מהחיים''. הוא השתתק לרגע, ושנינו פרצנו בצחוק (שסיבתו נעלמה מעיני שמריה). ''בני נעוות המרדות'', הגיעו לאזנינו רטינותיה של בעלת הבית.
מדוכאים ואיטיים שבנו שפן ואני לשדוד קברים (''הרי צריך להתפרנס ממשהו'', הוא הסביר לשמריה, ''וזה הדבר היחיד שאנחנו יודעים לעשות''). שמריה סירב להצטרף בהתחלה. הוא ראה את כל העניין כהזדמנות לחזור למוטב. הוא החל ללכת לשוק ולנסות להרוויח כסף בדרכים שונות, כדי להביא קרבן למקדש, הסביר. עד מהרה גילה כי לבן המאה ה-22 קשה להצליח בעבות הכפיים הקשות אליהן אנשים התרגלו משחר ימיהם במאה ה-8 לפני הספירה. וכששפן סירב לתת לו לאכול מפיתנו, כיון שלא עבד עבורה (''ואתה בודאי לא רוצה לאכול את פת החטאים הזו, צדיק שלי''), הוא שב והצטרף אלינו, בלב כבד. החורף עבר, בעלת הבית התאכזבה כששמעה שאנחנו נשארים, ובתור נקמה על חברתינו הפוחזת הלא רצויה, היתה מכניסה כמויות אדירות של שום גם אל תוך נעלינו שהושארו על המפתן (כך בריא יותר- טענה). השמש העליזה לא הצליחה לחלץ אותנו מהדכאון, אך ההרפתקאות הסיחו ממנו את דעתנו לימים ארוכים. בלילות בהן לא יצאנו לקדרון, הייתי נשאר ער, וחושב על צפורה, על התינוק שגדל בלי אב. בן כמה הוא עכשיו? ואולי זו בכלל בת?
**
ספרנו שלושים סוסים. הרבה יותר מהרגיל. הם חלפו על פנינו בדהרה מהירה. ''ניצלנו למען עשות את כל התועבות האלה'', צווח שמריה ציטוט אקראי מספר ירמיהו, כשהוא מחבק בחדווה את העץ הקרוב. ''טיפש''. הפטיר שפן. לא יכולתי להתווכח עם הקביעה הזו, לאור העובדה כי רוכב אחד היה עדיין קרוב אלינו למדי. רוכב בודד בלם את סוסו השחור ופנה לכיוונינו. ''אופס'', שמריה החוויר. ''ידעתי שיהיה לנו מזל רע אם לא אקח את השם''.
למזלו הרב של שמריה, לשפן כבר לא היה זמן להתנפל עליו במכות, הרוכב השחור חייך אלינו מטווח אפס. ''ערב טוב, ציפורי לילה'', הוא סינן לעברינו, ואז קרא בשפה זרה לחבריו. שלושים סוסים, הרבה יותר מדי, הקיפו אותנו בדהרה. ''ברוכים הבאים למחנה אשור, יקירי. אני רבשקה. לטובתכם- אל תנסו לברוח, אולי תהיו לנו לעזר כאן. לא שאנחנו זקוקים לעזרה''. שישה אשוריים גברתנים העמיסו אותנו בקלות על סוס אחד, קשורים עד אבדן חושים. ''אתה חושב שאם נעליב אותם הם יתנו לנו ללכת?'' שאל אותי שפן. כמה שאנשים יכולים להיות מוזרים במצבים לא מוכרים. ''נראה לי שרק השחור מדבר עברית'', עניתי. ושמריה, לימיני יילל שלוקחים אותנו לגלות.
הגלות היתה מחנה צבאי גדול, לא הצלחתי למנות את מספר האהלים. שבויים נוספים רבים היו בו- כשהורידו אותנו מהסוס, ניגש אלי איש צעיר עם קנקן מים. ''הם לא מתייחסים אלינו רע כאן, אבל לוקח זמן להתרגל לזה'', אמר לי. ''גם אני הייתי אדם חופשי פעם, בלכיש. ומילא אני, אבל נמצאים כאן גם אנשים חשובים ש''- הרוכב השחור, רבשקה, קרב אלינו, והשבוי הסתלק מהמקום בדממה.
''אין לי עניין במצור ממושך'', הוא דיבר לאוויר שלידינו. ''נצחוננו עליכם כבר ברור, כל עריכם כבר שרופות''. שמחנו על המידע, אם כי לא הבנו מדוע זכינו לכבוד לשמוע זאת מפי שר צבא אשורי. ''אני רוצה שתיכנסו לעיר בשליחותי ותשיגו כניעה''. צר היה לי על הרוכב השחור, שהשקיע כך בלכידת האנשים הלא נכונים. איכשהו, קשה לי להאמין שחזקיהו יתרשם מדברינו, אם בכלל ישמע אותם לפני שיזרוק אותנו לבור. ''ומה נקבל אנחנו בתמורה?''. שפן אף פעם לא מפסיק להפתיע. איך שהבחור הזה מתעקש להכנס ללוע הארי. ''אני לא מאמין שאתה רואה בזו אפשרות'', הזדעק שמריה, כהרגלו לא מבין ששפן מנסה להרוויח זמן, ואולי אפילו חירות. ''אנחנו לא נהיה אחראים לתבוסתה של ירושלים!''. כמה פאתוס היה בדבריו, כמעט הצטערתי שאין שם איזו משואה להדליק, וכמה מצלמות. רבשקה משך בכתפיו ''האחד חושב שהוא נמצא בעמדה שמאפשרת לו ויכוח, השני אידיאליסט חסר תקנה. נו טוב, אני איאלץ לעשות שוב הכל לבדי. ואשר לכם- חבורה מחוצפת- אחרי שאכבוש את העיר, אדאג לכם לאיזו מיתה משונה בסעודת הניצחון''. ושוב נדחפנו על ידי אשורים גברתנים. הפעם היישר אל בור טחוב ומלא בוץ. משהו דביק טיפס עלי, רציתי לצעוק באימה, אבל שמריה הקדים אותי ''אההההה! יש פה עוד מישהו, שפן- הסכין!'' ''תירגע, טיפש, אף אחד לא הבטיח לך בור כלא פרטי'', דבריו של שפן נענו בפרץ צחוק. צחוק שלא שמעתי כבר כל כך הרבה זמן...
**
''גם את כאן'', אמרתי. לפחות נמות יחדיו, גם זו רומנטיקה. הייתי יכול לכתוב על זה ספר.
''צאו מהדיכאון, בחורים'', רעמה ציפורה. ''ידעתי שלא תסתדרו לבד. נראה לי שגם הכהנים והמדענים ידעו זאת, כי לא לקח לי הרבה זמן לשכנע אותם שיתנו לי לבוא. אז מה השלל שלכם, חברים?'' שאלה ציפורה בעודה מציגה לראווה שיבוץ שנהב אשורי נהדר, ושני אריות מרוקעים זהב. היא ציפתה לתגובה. ''אה..'', גמגמתי, ''מאז שהראי נשבר, כשהבנו שאין תקווה, מכרנו הכל כדי לאכול. אההם''. שמריה שלף את פיסת השם שנותרה בכיסו. ''הצבא צועד על קיבתו'', היא ענתה ושלפה מגלימתה ראי, שנראה בהחלט בן המאה ה-22. ''צריך אור'', שפן היה עוין כלפי מי שהשפיל אותו. ''וצריך גם מישהו מהצד השני שיביט בנו חזרה, זו היית אמורה להיות את'', נידב שמריה עוד פיסת מידע מעודדת. ציפורה החליטה להתעלם. היא הדליקה גפרור. ''תביט'', אמרה לי. מהראי נשקפה אלי דמות, מוכרת אך לא מוכרת. זו היתה ילדה בערך בת שבע, היא התבוננה בראי בריכוז, בעיניים שדמו כל כך ל...
וכעבור רגע יכולתי לחבק את בתי, יהא חוק גליפקוס אשר יהא, היא הייתה לגמרי אמיתית.
**
''כשאהיה גדולה גם אני אהיה שודדת קברים'', לחיה היה תמיד מבט רציני מדי. ציפורה צחקה, וכל הכוכבים צחקו איתה, וזה היה הלילה היפה ביותר בחיי.
אפילוג:
''מספיק עם השטויות'', פרופסור לנסבוך דחה מעליו את השנהבים והאריות של ציפורה. ''שמו של 'אשר על הבית' הוא חידה ארכיאולוגית מזה מאתיים שנה! זוהי הזדמנות הסטורית לגלות מי הוא היה.''
שמריה הוציא את האבן מתיקו. ''אמרתי לכם שזה יביא מזל''.
|
|
|
|
|
עילי (חדש)
סיאראלאף יום חמישי, 19/07/2007, שעה 21:41
אי שם, בקצה הצפון מערבי של הגלקסיה, כך אומרים יודעי דבר, קיים כביש עלום שם בעל שלושה נתיבים. אם תעבור במסלול השמאלי בשעה המדויקת ובמהירות המדויקת, תמצא את עצמך באמצע חלום ליל קיץ של שייקספיר, כולל הפיות והכל. הבטיחו לי כי המנוסים בכך ישבעו שהחוויה טובה יותר מכל טריפ שהיה להם לפני כן או מאז. המנוסים בכך אמורים להיות אותם אנשים שקופצים מצוקים בשדה כבידה מלא רק בשביל החוויה.
אני לא אחד מהם. לא בחור הרפתקני רוב הזמן, אבל שערי סמר בפעם הראשונה ששמעתי את הסיפור. בכל פעם שהוא הוזכר מאז היתה לי הרגשה של עניין לא גמור. ההבטחה של הטריפ האולטימטיבי הספיקה כדי להוציא אותי מהמרתף של ההורים... בקושי.
השלב הראשון היה למצוא מישהו שיודע משהו ממשי יותר משמועה. לאף אחד מהסטלנים הכבדים של האיזור לא האמנתי שהוא באמת יצא מהבית למספיק זמן. אף אחד מההרפתקנים האיזוריים לא באמת היה הטיפוס. זה הותיר רק דבר אחד הגיוני שיכולתי לעשות - לנסוע צפון מערבה עד שאראה מישהו עם מבט מטורף מספיק בעיניים.
בשביל כסף לנסיעה מכרתי את רוב העשבייה שלי בחזרה למקור. את המעופפת של אמא פשוט לקחתי. היא ממילא לא התייחסה לגרוטאה הזו בכבוד הראוי לה. החנתה אותה באלכסונים לא סבירים ונתקעה איתה בעמודי תאורה מלמעלה ברוורס. למעופפת כמו זו, קצת טרנטה, אבל עדיין נוסעת, הגיע יותר. הגיע לה משהו כמו חיפוש אחר הרפתקה אמיתית.
שלושה ימים של נסיעה לקחו אותי אל מעבר לציר הגלקטי. הם גם חיסלו את מעט הדלק שהיה במיכל. עצירה בתחנת דלק נראה כמו מקום נדוש אך מוצלח להתחיל לשאול שאלות. הרי, מאתיים שנות אור שמאלה, מישהו היה חייב לדעת משהו.
במשך יום שלם, ישבתי בשולחן פינתי, שותה מאותה כוס קפה שהתמלאה שוב ושוב, וסוקר בעיניים נעצמות מאליהן את האנשים הנכנסים, הקונים בקבוק מים או שישיית מסטיק תזונתי לדרך. אנשי עסקים מכובדים ומרוששים נלוזים. אף אחד מהם לא נראה הרפתקן מספיק.
בערב (זמן-אני, לא היה לי מושג מה השעה שם וגם לא היה נראה כי למישהו אכפת) התייאשתי ויצאתי החוצה לישון במעופפת. בבוקר--זאת אומרת, כשהתעוררתי--היתה לי תחושת בטן. תדלקתי והמשכתי הלאה. העסק חזר על עצמו בעוד ארבע תחנות דלק וחניון דרכים אחד. תדלוק, צפייה בעוברים ולא שבים, והמשך הנדידה. בסופו של דבר כבר הייתי קרוב לאיזור שבשבילו באתי. לפחות, נדמה היה לי שאני קרוב. לא היתה דרך לדעת בוודאות.
בעצירה השישית ראיתי אותם נכנסים. זה קרה בשלב בו כבר הקצבתי לעצמי שעה עד שאפרוש החוצה לישון. הם היו חמישה, והם התיישבו מסביב לשולחן מלבני קרוב לדלת. במבט ראשון נרתעתי מהם. במבט שני החלטתי שזה הם. איך לפנות אליהם? שקלתי בזהירות במשך מה שנראה כמו נצח. מלצר הניח בפניהם גביעי מתכת מלאים בנוזל אדום. אחד מהם הסיר מראשו את כובע הפרווה שחבש, ומחה ממצחו אגלי זעה. כולם חבשו כובעים דומים ומעילי פרווה חומים, כאילו לתאום את הקלישאה כי קר שם בחלל. דמיינתי אותם כלהק של נוסעי קפסולות אישיות.
אנשים כאלה וודאי מעריכים אסרטיביות, בטחון עצמי. זה היה הסיכוי היחיד שלי. פניה מנומסת או מהוססת היתה זוכה וודאי להתעלמות מובהקת, אם לא לרמיזה פיזית עדינה להתרחק משם. קמתי ממקומי עם גביע השתייה שלי, וגררתי כסא אל שולחנם. התיישבתי והנחתי את הגביע על השולחן. חמישה מבטים המומים הופנו לכיווני. קיוויתי שאני לא מזיע בצורה בולטת מדי.
''אתם נראים לי כמו הרפתקנים,'' אמרתי. אף אחד לא זז. אף אחד אפילו לא מצמץ. ''אומרים שההיי הכי גדול שיש זה קפיצה חופשית לתוך שדה כבידה. כזו עם מאט נפילה שפועל רק בסוף.''
שוב שתיקה.
''מישהו ניסה?''
מבטים הוחלפו בשולחן מולי, הבעות פנים לא ברורות. זה שהוריד מראשו את הכובע ועכשיו סובב אותו סביב אצבעו בטפיחות קלות שאל, ''אתה מוכר משהו?''
נענעתי בראשי לשלילה, מתפלל בשקט לכל דבר שעשוי לשמוע תפילה ברגע שכזה. כבר דמיינתי את עצמי שוכב מדמם מחוץ לדלת, גוסס לאיטי בחלק של הגלקסיה בו אין לי למי לפנות לעזרה.
לבסוף, אחד מהם, שחור שיער ועוטה זיפים בני יומיים-שלושה לפחות, היה הראשון לפצות את פיו.
''אני מעדיף רכבות מהירות.'' הוא המתין לתגובה ממני, אך לא חיכה זמן רב מדי. ''כאלה שזורקות אותך לכל כיוון ולא מראות לך את הדרך.''
זה שישב מולו, עם צלקת לאורך הצוואר, עיקם את פיו. ''זה בדיוק כמו לשבת בקפסולה כשירין נוהג.'' הוא הוסיף לכך הפניית אצבע מלגלגת לכיוון ראש השולחן. ''מה מרגש בזה?''
''כשזה רכבת,'' מיהר הראשון להסביר, ''זה ריגוש ולא פחד מוות.''
לא ייתכן כי השתיקה נמשכה יותר משניות בודדות, אך חששתי כי היא תוחלף בשאלות לגבי מעשי הלא-מנומסים-להפליא עד כה. מיהרתי, אם כך, להמשיך ולכוון את השיחה שהתקדמה בינתיים בצורה שהתאימה לי.
''חייב להיות משהו מעבר,'' אמרתי. ''משהו יותר... יותר.''
ושקט.
בעל הצלקת הארוכה, בחור אדמוני וזעוף, הסיר את כובע הקוזאקים שלו והניחו על השולחן מולו. הוא הביט בי במבט שהפך בין רגע לשלו ומלא משמעות. ''אומרים שיש מקומות,'' הוא החל וכבר נשמעו סביב השולחן אנחות תסכול. הוא התעלם מהן. ''אומרים שיש מקומות שנוגדים את המקום והזמן. ושהדבר היחיד שיותר מרגש מלהצליח להגיע אליהם הוא להיות בהם.''
''אתה יודע איפה הם נמצאים?'' שאלתי. הוא שתק. מסביב לשולחן עלה יותר מגיחוך אחד. ''אני בעד,'' אמרתי. ''בוא נמצא אותם.''
הוא הסתכל ימינה ושמאלה על חבריו לשולחן, ואז הושיט אלי את ידו. ''אני עילי.'' הרגשתי כאילו הוגש לי טון של זהב. לחצתי את ידו בהתלהבות יתרה, והוא התחיל לגולל בפניי את סיפורה של המפה המובילה אל הכביש שלי, ואל מקומות אחרים כמוהו, למורת רוחם של יושבי השולחן האחרים. בעוד הוא דיבר, החלה לחלחל לתודעתי העובדה שאני עומד לצאת למסע עם להק קפסולות טיפוסי, או לפחות עם אחד מחבריו.
עילי, כך התברר לי במהרה, לא היה טיפוסי בשום קנה מידה. הוא ניסה במשך כמעט יום לשכנע את ירין, שותפו לכמוסה, לבוא איתנו. לא משנה שהדבר יצריך רכישת קפסולה נוספת, ולא משנה שלירין לא היה שום עניין במציאת הריגוש הגדול הבא. העיקר היה הסנטימנט. בתור המשקיף מהצד, היתה לדבר תחושה לא נעימה, כמו לראות את הגיבור הקשוח בסרטי הפעולה הולך הביתה לבכות על מר גורלו. התנהגות לא אופיינית, תחושה שלא הכל נח על מקומו בשלום.
ירין, כמובן, סירב. מעטים היו מופרעים מספיק לרדוף אחר חלום שכזה, ואני רק יכול לשער שאף פחות היו מופרעים מספיק כדי לרדוף אחריו פיסית.
במעט הכסף שנותר לי, קניתי מירין את חציו בקפסולה, ובמה שנותר עילי קנה לי מעיל פרווה וכובע עגול בתחנה הראשונה שעצרנו בה. מחוסרי כל אך, לטענת עילי, לבושים כהלכה, יצאנו לדרך לאותו מיקום מסתורי שעילי שלף ביום בו נפגשנו. הכיוון נראה נכון, והתחושה שלי כי כמה שנתקרב יותר, כך נמצא מישהו שיכוון אותנו, כמעט והצליחה להרגיע את ים החששות שהציף אותי רק מעצם המחשבה על כך שאני כבר לא בבית ההורים, מעשן להנאתי במרתף.
בלילה, במלון שעילי התעקש עליו, בעודו ישן שנת ישרים לפני עוד יום של נהיגה, שכבתי על השטיח. הייתי מסטול עד אבדן הדעת, מנסה למשש את הדוגמה המצוירת על השטיח המכוער של המלון. בליטה אחר בליטה, ניסיתי לנחש איפה מתחיל החום ונגמר הצהוב, איפה הפרח נושק לעלה. לא נשאר לי הרבה חומר, וכסף לא היה לי כלל, מה שאומר שכל יום נוסף בחיפוש המטורף הזה קירב אותי ביום לגמילה חדה. המחשבה היחידה הגרועה מכך היתה שברגע שבו תבוא הגמילה, אני אהיה אלפי שנות אור מכל מי ומה שאני מכיר.
לעילי לא היו חששות כאלה. הוא היה צרכן של ריגושים, לא חומרים. דבר ממכר לא פחות, אך זמין להשגה באופן משמעותי ביקומנו.
בבוקר יצאנו לדרכנו. עילי התעקש להתעלם בבוטות מליל נדודי השינה שלי וטלטל את הקפסולה לכל כיוון אפשרי בדרך לנתיב המהיר. לא היה מספיק מקום לשכב באחורי תא הנוסעים של הקפסולה, והכסא היה קעור מדי כדי לשבת ישיבה זקופה, או להשתרע בצורה נוחה. עילי התעקש שאשאר שם ולא אפריע לו לנהוג, ושלא אעשן כי זה מבזבז אספקת חמצן. אם מישהו ישאל אי פעם מהו הגיהינום, תמיד אוכל לענות כי חמש עשרה שעות כאלה ביום במשך שישה ימים רצופים הן הדבר הכי קרוב שאני ידעתי.
הנ''צ המסתורי על המפה התגלה כפלנטה קטנטנה וכמעט בלתי מיושבת. עילי סרק בעיניו את ספר הטלפונים שהמענה האוטומטי במעגן הנחיתה החזיר לנו בתור התשובה היחידה. קצת מעל אלף שמות.
''אתה חושב שתמצא שם משהו?'' שאלתי.
עילי חייך חצי חיוך. ''כבר מצאתי.'' הוא הצביע על שם ברשימה. ירבוז לרנר. ''ירין דיבר עליו, הוא היה מהגדולים מכולם, עד שנמאס לו והוא פרש לחיים שקטים יותר.''
בעודו מדבר, המסך לפניו כבר הראה את ביצוע השיחה מתחיל. איש לבן-שיער וערום למראה ענה בחוסר חשק. ''מי אתם?'' הוא זעף.
''אני עילי, רכבתי עם ירין הרועם.'' הבעתו של האיש לא השתנתה פרט למצמוץ מהיר וחסר הרף. ''אתה מכיר אותו?''
''מכיר אותו?'' אמר האיש בבוז, ''אני כיניתי אותו.'' הוא נאנח. ''תנחתו. הייתי מוכן ללכת לישון, אבל זה יחכה.'' הוא ניתק. בדיקה מהירה בהכנה לנחיתה הראתה שעוד לא ירד הערב במקום ממנו דיבר, ומעגן הנחיתה לא היה קרוב לשם בשום קנה מידה. אבל לפלנטה לא היו שום הגנות נגד כניסה, ולא נראה היה שהאיזור מיושב מספיק כדי שמישהו יתלונן. זה לפחות היה הטיעון שלי. הטיעון של עילי היה שהוא מעדיף לנחות על חול ובוץ מאשר אספלט. כך יהיה סיכוי פחות שהוא ישבור משהו בחלקה החיצוני של הקפסולה אם הנחיתה תשתבש.
הנחיתה, שהיתה מזעזעת בכל קנה מידה האפשרי, גרמה לי לחשוב על הדרך חזרה למעלה, שתהיה כנראה גרועה באותה המידה. קפסולות לא היו נוחות כמו מעופפות רגילות בכל הנוגע ליציאה מאטמוספרה. הן היו מעוצבות להיות מוזנקות בתאוצת שיא כדי לצבור מהירות שתספיק לעבור את האטמוספרה בפחות זמן משיקח לגוף הקפסולה להתחיל לבעור ולכלות את נוסעיו. הייתי שמח יותר לא לדעת דברים כאלה, ולא הייתי יודע את זה אם עילי לא היה מספר לי.
האיש שבירך אותנו עם פתיחת הדלת היה לא יותר מגמד שמן, לא יותר משני שליש גובהי שלי, ולפחות רחב פי שתיים. הוא נד לשלום, כנראה מחוסר היכולת לקידה מלאה. עילי קד בפניו ועל פניו הבעת הערכה עמוקה. טוב שלא ירד על ברכיו והשתחווה.
למרות הציפיות שלי לארוחה חמה במקום השימורים שהיו בקפסולה ומיטה נוחה יותר מהספה בחלקו האחורי של תא הנוסעים, לקח אותנו הגמד לכיוון בית שנראה מוזנח כל כך, שלא האמנתי שיהיה בו מקום נוח לשבת שאינו מזוהם או מתפרק. האיזור היה איזור חקלאי ושקט, והערב ירד סביבנו בשלווה רומנטית מאין כמוה. תפאורה מתאימה לגמד שכזה, אך לא לסיפורים על הרפתקאות העבר שלו.
נדמה היה שעילי זיהה פנים מוכרות לאורך הדרך, או לפחות אנשים עליהם שמע. הבעת הפליאה העמוקה שלו לא פגה גם כשנכנסנו דרך שער העץ החורק בקדמת הבית. על השער התנוססו אותיות צרובות בשריפה לתוך העץ, ''ירבוז המאיץ''. בעוד שהגמד שיחק בדלת הכניסה, שלא נכנעה לניסיונותיו לפתוח אותה, עילי לחש לי בהתלהבות, ''זה באמת הוא! וסוזאן השחורה עברה אותנו בדרך! לא חשבתי שהאנשים האלה באמת קיימים!''
הגמד - זאת אומרת ירבוז המאיץ - לא ראה צורך לסטות לעניינים לא רלוונטיים של אירוח. הוא אפילו לא הציע לנו מקום לשבת לפני שאמר, ''אז אתם רוצים להגיע לכביש 721.'' עילי הסתכל עלי ונד בראשו. ''אתם חייבים להיות משוגעים בשביל לנסות,'' הוא קבע עובדה. ''אני לא יודע על אף אחד שהצליח לפחות עשר שנים, לא בטוח שהעסק עדיין עובד. והמשטרה שם בצורה קבועה למדי.''
עילי הסתכל עלי שוב, בודק את תגובתי.
''מתוך כל אלה שניסו,'' שאלתי בהיסוס, ''כמה באו להתייעץ איתכם?''
ירבוז שקל את הדברים רגעים מספר. ''אף אחד,'' הוא אמר. ''ויש לנו מה לתת לכם.''
הוא נעלם דרך דלת רעועה. עילי הביט בי בפליאה. ירבוז חזר ביד מאוגרפת והושיט אותה אל עילי. זיהיתי את מה שהועבר מיד ליד כמחשב ישן, מלפני עשר שנים, אולי יותר, מהתקופה בה שיערו כי יש שימוש פרקטי למחשב קטן יותר מכף יד. כל זה החזיק כגימיק מוצלח עד שתביעות הביטוח על אבדן בלתי נמנע מוטטו כמה מהיצרניות הקטנות יותר של המחשבים.
''לקחו המוני ניסויים עד שמצאנו את כל המודיפיקציות שיש על המחשב הזה. תחברו אותו למחשב הניווט שלכם וזה יעבוד.''
עילי הביט הלוך וחזור בין שנינו, המום מהרגע ומופתע מתגובותינו. ירבוז היה נלהב עד כמה שאדם בגודלו וגילו יכול להיות לפני שאזעקת הדופק שלו תפעל. אני קיוויתי שאני נראיתי פחות מאוכזב משהרגשתי. לא אמרתי כלום, אלא הרשתי לעילי לדבר.
''הטכנולוגיה קצת התקדמה בחמש עשרה שנים,'' אמר עילי לבסוף. ''מחשב ניווט של קפסולה היום מסוגל ליותר משהמחשב הזה יכול לעשות.''
''הבלים!'' נבח ירבוז. ''הדבר הזה עוד לא הוכרז כקדמת הטכנולוגיה כשהשגנו אותו. וזה לא היה כל כך מזמן.'' ניסיתי שלא לגחך. באופן משונה, הוא נשמע בדיוק כמו אימי כשהיא מדברת על מכשירי המטבח המיושנים שלה. יכולתי כמעט לדמיין את הגמד משתפך באופן רגשני לגבי בלנדר בעל עשרים תכניות ועשרה להבים מלפני עשר שנים. לפני שהצלחתי לראות זאת בבירור בדמיוני, הוא הוסיף, ''אתם גם צריכים מחולל כבידה חזק יותר. אני משער שכאלה יש גם כן בקפסולות של ימינו?'' עילי נענע בראשו, לא מבחין בציניות העגומה בקולו של ירבוז. ''יופי. נתקין לכם אותו מחר, דבר ראשון על הבוקר.''
ללא גינונים נוספים, הוא הוליך אותנו לחדר עם שתי מיטות שחרקו למגע ולחשו מרעש הטרמיטים בתוכן. שם עשינו את הלילה.
בבוקר, שני קשישים גבוהים ושריריים (מה שגרם לי לחשוב שבשיאם הם היו זקופים ושריריים יותר) הובילו אותנו לכיוון הקפסולה כשהם נושאים ארגז עץ, שהרווחים בין קורותיו היו מלאים בחומר לבן שקיוויתי שהוא רק קורי עכביש. הם הניחו את הארגז בזהירות מירבית ליד אחורי הרכב וביקשו מעילי את המפתחות. הוא מסר אותם ללא היסוס.
''מה אתם רוצים שנעשה עכשיו?'' עילי שאל. הבריונים-קשישא משכו בכתפיהם. עילי משך בשלו כתגובה והוביל אותי הרחק משם והרחק מביתו של ירבוז.
''לא מעניין אותך לראות מה הם עושים?'' שאלתי.
עילי עיווה את פרצופו כתגובה של חוסר אכפתיות, והוסיף, ''זה יהיה שם כשנחזור.''
האמת היתה שציפיתי לראות את הקפסולה מפורקת לחלוטין וחלקיה משמשים כשער כניסה, תנור הסקה ושאר התאמות ברחבי העיירה. למרות זאת, כשחזרנו, היא עמדה על כנה והבריונים לצידה. ''את המחשב ניווט יש לכם?'' הם שאלו. עילי נד בראשו. ''אז שיהיה לכם בהצלחה.''
''רגע,'' עצרתי אותם בעוד פנו ללכת. ''מה עם השיגור?''
אחד הבריונים גיחך. ''ירבוז אמר שקפסולות התקדמו טכנולוגית בכמות מפליאה. עדיין צריך להזניק אותן?'' קברתי את פני בידי ונענעתי את ראשי. ''אז צריך להביא אתכם לכן שיגור. אין לנו אחד פה. אלא אם היא לפחות מזיזה את עצמה לבד נצטרך לחכות למשאית.''
''אז נחכה,'' אמר עילי.
חיכינו במשך יומיים של חוסר מעש מוחלט. בתחילתם ירבוז התעקש להראות לנו את רזי השימוש במחשב המשוכלל שלו. במשך שאר הזמן תהיתי למה, מעבר לסנטימנטים הכבדים של עילי, המשכנו עם הקפסולה שלו ולא עם המעופפת שלי. היא אמנם היתה איטית יותר ופחות יעילה בצריכת האנרגיה שלה, אבל את המעט של להמריא לבדה היא היתה מסוגלת לעשות. לא ידעתי על כך כשעזבנו את המעופפת מאחורינו כי תחנות הדלק, תחנות חלל שכמותן, היו מאובזרות בחגורת שיגור שהזניקה את הקפסולה במהירות לה היא נזקקה. במקרה של תחנת חלל וחוסר חיכוך, היתה זו המהירות בה רצו שתסתלק ותפנה מקום לבא אחריך.
בלילה השלישי שלנו על הכוכב שאת שמו לא ידעתי, שאלתי את אחד מעובדי האדמה בחצרו של ירבוז איך מתמסטלים כאן. הוא ענה לי שמי שהגיע לכאן סיים להתמסטל. סירבתי להאמין כי חברה שלמה יכולה להתקיים כך.
''אנחנו לא מגדלים כלום,'' הוא הסביר. ''ומביאים מבחוץ כל כך מעט מכל דבר גם ככה. בכמות לאלף אנשים אין הפתעות.'' הוא הביט בי, אומד את חוסר האמון בדבריו. ''כולם כאן כבר עשו הכל. מי שעוד לא, עוד לא הגיע לפה. מתעייפים מזה, מתבגרים. גם לך זה יעבור.'' מילים ששמעתי עשרות פעמים. גם הפעם הן לא שכנעו ולא סיפקו נחמה. הוא חזר לעדור את האדמה לאור שני ירחים ואני חזרתי לרצון העז לצרוח.
לא צרחתי באותו הלילה, אבל יומיים למחרת, חגור אל כסא טייס המשנה של הקפסולה, בעוד הזנקת השיגור הדביקה אותנו לגב המושב עד אובדן ראיה, נפלטה לי זעקה קטנה. עילי קרא לה יותר צווחה של בחורה. כשהקפסולה הגיע לגובה שיוט מחוץ לכח המשיכה של הפלנטה, הוא יצא את תא הטייס אל השירותים של הקפסולה והקיא.
היה לנו כיוון שיוט מוגדר, מהירות נסיעה וזמן הגעה. בסרט סנטימנטאלי כמו אלה שעילי וודאי אוהב, היו עתה שני גיבורינו מדברים על כוס קפה או בירה על חייהם, סבלם וחלומותיהם, מהללים ומבכים עתיד ועבר גם יחד. עילי ואני שתקנו. אני מתוך ידיעה שזה המצב שעילי כנראה היה רוצה להגיע אליו וחוסר סבלנות לזבל רגשני שכזה. עילי מתוך מה שהיה חייב להיות מבוכה. שתקנו במשך שבע שעות.
בתומן של שבע שעות, שלוש דקות ועשרים ושמונה שניות, הזמן המדויק שהבטיח מחשב הניווט של הקפסולה, נגלה לעינינו כביש 721. שלושה נתיבים בהקו בשילוב אורן של שמשות קרובות ותאורה חזקה שהציפה את הגליל הממושך.
כבישים בין מערכות שמש היו בגדר פלא לרוב האנשים. צינור ארוך המחבר שתי נקודות כמעט אקראיות הקרובות לשתי שמשות חשובות מספיק כדי להצדיק את ההשקעה הכספית העצומה. הכניסה אליו בקצו האחד סיפקה כמות ניכרת של תנופה. הנהג היה, כמובן, חופשי להאיץ או להאט כאוות נפשו לאחר מכן, אבל ברוב הכבישים הקיימים, אלה שהיו נטולי סיבובים חדים ומחסומים, עצם הכניסה אליהם אפשרה נסיעת כל הדרך בלי האצה, מה שאמר חיסכון ניכר בדלק.
במקרה שלנו, היתה לנו כוונה להאיץ. למעשה, להאיץ עד מעבר לגבול המסוכן בתוך הגליל הסגור של כביש. ירבוז הזהיר אותנו שבחלקו העליון של הגליל היה סביר למצוא מעופפות משטרה. ''אל תיבהלו מסירנות,'' הוא אמר. ''דיוק הוא הכל כאן.''
''תדליק את המחולל,'' עילי הורה לי. פתחתי את הדלת אל תא המטען של הקפסולה. את רוב החלל שפעם הכיל שימורי מזון וחביות חמצן ממוחזר תפסה כעת תפיחה חומה ומשופעת, צורתה כקצהו של מוצץ תינוקות או גוש פלסטלינה שדחפו דרכו אצבע. בקצה הרחוק של החדר היה לה מתג הפעלה. איש לא אמר לי אם מותר לגעת בחפץ העצום בחלק חוץ מלוח הכפתורים שלו, מה שגרם לי להזדחל כשגבי לערימת שימורי מרק. פחית אחת נפלה, נחבטת בכתפי. תפסתי אותה מרחק סנטימטרים בודדים מדופן המחולל.
כשהגעתי למתג לקחתי נשימה עמוקה. מכאן, הדרך חזרה תהיה קשה פי שתיים. פי שתיים נקודה שמונה, ליתר דיוק. ניסיתי הפעם את צידו השני של החלל, זה שאליו הוצמדו חביות החמצן וארגזי הציוד המכאני. לארגזים היו ידיות שאפשר היה לאחוז בהן, ותחת הכבידה החדשה בקפסולה קיוויתי שהם שקלו מספיק כדי לא להינתק וליפול עלי. באי היציבות הראשון נזכרתי כי גם אני שוקל יותר.
''מה לקח לך כל כך הרבה זמן לחזור?'' עילי שאל. ''לא היתה לי כל כוונה לבוא ולסחוב אותך בכבידה כזו.''
''תודה באמת,'' עניתי.
השלב הבא היה להזין את מחשב הניווט של הקפסולה בנתונים המדויקים לגבי הכביש. הנקודה המיועדת, המהירות הנדרשת, השעה המדויקת. ירבוז סיפק ארבע שעות אפשריות ביום. בשעות הלילה הסטנדרטי של הצד הנוכחי של הכביש התנועה היתה פחותה באופן משמעותי. הדבר הבטיח יכולת טובה יותר להאיץ, ואת היעדרה הסטטיסטי של המשטרה. עכשיו היה זמן שכזה. חלון הזמן הבא היה אמנם לפני שעת השיא של פקקי הבוקר, אבל העולם בצד זה של הכביש היה כבר ער, מה שהבטיח ניידת סיור כדי למנוע את אותם הרפתקנים שינסו להאיץ למהירות המסכנת את שאר נוסעי הכביש. אם להיות נאמנים לעובדות, הכבישים היו מסוגלים לספוג התרסקות של כמעט כל כלי הרכב על דופנותיהם כמעט ללא נזק, והריקושטים, עד כמה שנראו מסוכנים, בדרך כלל לא פגעו באיש. ובכל זאת, היסטוריה של מאות שנים של הגבלות מהירות בכל אמצעי תחבורה לא עמדה להשתנות ביום.
עתה החלה הציפייה לרגע בו הקפסולה, לחלוטין בכוחות עצמה, תצא לדרך. בהינו במכוניות הנכנסות ויוצאות לקצה הגליל. שישה נתיבים בסך הכל, שלושה לכל כיוון, המופרדים באמצע על ידי מחיצה הפורסת את הגליל לשניים. מעופפות פרטיות מעטות נכנסו ויצאו, מלוות ברכבי מסע מאורכים, מותאמים במיוחד למסע דרך כביש שכזה כדי לחסוך עלויות תובלה. הכבדות החלה להשפיע עלי. הרגשתי את הדגדוג של זיעה ניגרת על מצחי, וידי היו כבדות מדי כדי למחות אותה. השעון על לוח המחוגים העצום של הקפסולה התקדם כאם גם אותו האט שדה הכבידה המוגבר.
|
|
|
|
|
עילי (חדש)
סיאראלאף יום חמישי, 19/07/2007, שעה 21:41
בתשובה לסיאראלאף
ואז, כאחת, זינקה הקפסולה קדימה. כבידת התאוצה סיפקה הקלה פתאומית מזו של המחולל, אם כי רק בשינוי הכיוון. הקפסולה האיצה לכיוון הכניסה לגליל, עוקפת בפראות את מעט המכוניות שהיו בדרכה. עילי ואני ישבנו, חסרי אונים, צופים מתוכה ומקווים. מה שלא יקרה, סיכמנו, אין להפריע למחשב הניווט. הכל מחושב עד שבריר השנייה האחרון. עילי היה שלו מדי, כמעט מאושר, בעודו נזרק מצד לצד. לבסוף הגענו לפי הגליל, ונשאבנו פנימה. התאוצה מרחה את לחיי אחורה וראייתי כבתה לרגע, אם כי ייתכן שרק כי עיני נעצמו בכח.
התמרון בין המכוניות היה מלחיץ. כל פעם שהקפסולה יצאה מהנתיב השמאלי לעקיפה, התפללתי. לא יתכן, חשבתי, כי אגיע עד כאן, ואפספס הכל על עקיפה. המחשב, ברוגע המאפיין רק הקלטות מוכנות מראש, הודיע על ''עשרים שניות ליעד.'' רעדתי מהתרגשות. הקפסולה שבה לנתיב השמאלי והחלה להאיץ בפראות. הנתיב לפנינו היה כמעט וריק, ומעופפת אחת אומללה הבינה את הרמז בזמן וברחה ימינה.
''עשר שניות ליעד.''
אולי אחרי דבר כזה יהיה לי את הצורך להפסיק הכל.
''תשע.''
אולי אני אתבגר.
''שמונה.''
או שהחוויה הזו תהיה יותר ממכרת מכל דבר עד היום.
''שבע.''
אולי לא אתאושש ממנה לעולם.
''שש.''
אולי אבלה את כל חיי בלרדוף אחרי תופעות כאלה.
''חמש.''
הרי עילי אמר שיש עוד.
''ארבע.''
הן עשויות להיות טובות יותר.
''שלוש.''
מה אם אני לא ארגיש כלום?
''שתיים.''
לבלות את שארית חיי בידיעה שעשיתי את הדבר הכי מרגש ולא הרגשתי כלום.
''אחת.''
אוי, אלוהים.
המחשב צפצף בעדינות והקפסולה המשיכה לנסוע. הסתכלתי לצדדים. שום דבר סביבי לא השתנה. עילי בעט בלוח השעונים בזעם. הוא נענע בראשו באכזבה. לקח לי כמה דקות להתאושש. עוד לא הייתי מוכן לוותר. לא על דבר כזה.
''אם נגיע לצד השני ונסתובב, נספיק לחזור לפני השעה הבאה.''
עילי עיקם את אפו בחוסר חשק. ''וגם אם כן, מה זה יתן? זו שעה שהמשטרה כבר תהיה בה.''
''יש לי תחושה,'' אמרתי בשיא הכנות, ''שאם נעצור עכשיו, נוותר.''
''וגם אם כן, אז מה? ניסינו. זה לא עובד.''
''אתה לא יודע את זה בוודאות,'' אמרתי. ''הזמנים נכונים. והחישובים. הם באים ממקור מוכח.''
''אז מה השתבש? אם ניסינו לפי הזמנים והחישובים הנכונים, סימן שזה לא עובד.''
חשבתי, חיפשתי במוחי מה יכול היה להיות שגוי בנסיעה. חשבתי על מנועים, על חמצן ואפילו על הסיכוי כי שברתי את מחולל הכבידה. לבסוף זה הכה בי.''מה עם המחשב של ירבוז?'' שאלתי.
''גרוטאה קטנה,'' הוא אמר.
''מה אם הוא מצליח לבצע את הניווט בצורה יותר מדויקת?'' שאלתי. ''או יותר מזה, מה אם צריך אי דיוק מסויים, בדיוק את האי-דיוק שהמחשב הזה נותן? אולי בגלל זה אף אחד אחר לא הצליח.''
עילי לא הגיב. בעיניו ניכר ניצוץ של התלהבות שהוא התאמץ שלא להראות, אולי אפילו לעצמו.
''מה אתה אומר?'' שאלתי. הוא לא הגיב. לקחתי זאת ככן.
את הדרך חזרה עשינו עם מחולל הכבידה דולק. לאף אחד מאיתנו לא היה הכוח לקום ולכבות אותו. משילוב הכבידה עם האדרנלין של הנסיעה הלוך, היינו שנינו שטופי זיעה, והריח החל להשיג את קצב תחלופת האוויר בתא הנוסעים. נזרקנו חזרה לנקודת ההתחלה עם עשר דקות מיותרות, אותן בילה עילי בלחבר את המחשב של ירבוז למחשב הראשי של הקפסולה, ולבטל לחלוטין את מחשב הניווט הפנימי. ארבע וחצי שעות אחרי הפעם הראשונה, יצאנו שוב לדרך.
הבטתי במקטעי הגליל והמכוניות האחרות בכביש עוברים בקצב מסחרר. עם מחשב הניווט החדש, הקפסולה לא יצאה לעקיפות, רק אותתה לכל רכב שהיה לפניה לפנות את הדרך. אפילו העלנו משאית אחת לנתיב המשטרה שמעלינו.
''עשרים שניות ליעד,'' הכריז קול מוקלט שונה.
נשכתי את השפה העליונה, מנסה לנשום נשימות עמוקות יותר. ספרתי בלב מתשע-עשרה.
סירנה קטעה את הספירה שלי. מעלינו, מעופפת משטרה התאמצה להדביק את המהירות המטורפת שנסענו בה. הבהלה לבדה הפריעה לי לתהות איך שומעים את הסירנה דרך הריק שבינינו לבינם.
''עשר שניות ליעד.''
''עילי,'' מלמלתי, בקושי נושם. הכבידה, ההתרגשות, ועכשיו גם הלחץ.
''תשע.''
''לא נבהל,'' הוא אמר, והרים את כפות ידיו, להראות כי הן רחוקות מכל כפתור שיעצור את השעיטה אל המטרה.
''שמונה.''
המעופפת התקרבה אלינו.
''שבע.''
לא הבנתי את הסירנה, שנשארה במקום, לא משנה כמה המשטרה התקרבה.
''שש.''
''עילי...'' רעדתי ממש. המעופפת היתה ממש מעלינו עכשיו.
''חמש.''
''הכל עניין של תזמון,'' הוא אמר.
''ארבע.''
''העיקר שחיפשתי ריגושים,'' אמרתי.
''שלוש.''
עילי צחק.
''שתיים.''
צחקתי גם אני.
''אחת.''
לקחתי נשימה עמוקה.
פקחתי עיניים לתוך יער ירוק ופורח בשלל צבעים. מימיני, עמד גבר לבוש עלים ופרחים, שהרכיבו עליו חליפה מלאה. מאחוריו ישבו בשקט שלוש ילדות בלונדיניות ולבושות לבן, ולכל אחת זוג כנפיים שקופות ועדינות. הגבר לא ראה אותי למרות שעמדתי לידו, והוא חייך חיוך ממזרי אל החלל.
בדיוק אז, הגיע בריצה ילד ערום בחציו העליון. חציו התחתון היה לבוש ספק במכנסי עור, ספק בעור פרוותי ורך. רגליו היו בוודאות ניכרת רגלי תיש. הוא הושיט לגבר לבוש הפרחים פרח בצבע צהוב כה בוהק שהוא סנוור אותי כמעט כמו להביט ישירות בשמש. הגבר חייך אל הילד וסימן לו לעקוב אחריו. עקבתי גם אני. שלוש הילדות נשארו במקומן.
הגבר ספק הוליך, ספק התעופף, עד שהגיע לקרחת יער חשוכה למדי. שם, על ענף נמוך של עץ עבות ישנה בשלווה מוחלטת האישה היפה ביותר שאי פעם ראיתי. שיער אדום שגלש מן הענף, עור צחור שבהק בתאורה המועטה. כנפיים לבנות עיטרו את גבה. הגבר התקרב אליה במבט ממזרי אף יותר, והרים אל פניה את הפרח. הוא טבל אצבע אל תוך הגביע, והעלה אותה נוטפת בנוזל שבהק לפחות כמו הפרח. בעדינות רבה הוא טפטף אותו על עפעפיה של האישה הישנה.
התקרבתי כדי לראות, מתחיל להבין שאף אחד לא רואה אותי. התקרבתי מספיק כדי לשמוע אותו מתחיל לומר, ''את שתראי כשתתעוררי--''
הסירנה צווחה באוזני דרך צליל הדופק ההולם בראשי. הסתכלתי לכל סביבי, לרגע לא מבין איפה אני עד שזיהיתי לבסוף את עילי, עדיין יושב לצידי. ''ראית?'' שאלתי, בדיוק כשהוא החל לשאול, ''גם אתה?''
הסירנה לא פסקה.
מחוץ לגליל הכביש, קפסולה יותר מהירה ממעופפת, אפילו מעופפת משטרה. אבל היו לנו לפחות כמה דקות של נסיעה לפני שנצליח לצאת מהגליל. עילי הזיז את עצמו לקדמת הכסא, מחלץ את שרירי ידיו לעבוד תחת העומס של כבידה נוספת ולחץ. עם עליית טון הסירנה, היתה לי הברקה. ''הסירנה פנימית אלינו?'' שאלתי את עילי. הוא הנהן. חיפשתי את כפתור הכיבוי שלה ללא הצלחה. עילי בינתיים הספיק לסטות ימינה ושמאלה בין הנתיבים, מקפיד שלא להשאר בנתיב הימני, בו למעופפת המשטרה היה את הסיכוי להיות ישר מעלינו.
קמתי מהכסא, מדדה לכיוון הקיר האחורי של תא הנוסעים. מצאתי את הרמקול ממנו בקעה הסירנה מוסתר מעל הספה הלא נוחה. הרמתי את מטף כיבוי האש הקטן בקושי רב. הוא היה כבד מספיק גם בכבידה רגילה. ובכל זאת, הודיתי על מחולל הכבידה הדולק כשהרמקול התנפץ לרסיסים עם הנפה אחת של המטף הקטן.
שאר הנסיעה היתה כמו משחק, או כמו חלום. שקט מופתי בתא הנוסעים. נשמעו רק נשיפותיו של עילי, כשפספס במטרים בודדים משאית, או התחיל להתקרב למעופפת המשטרה. התאוצה שליוותה את היריקה החוצה מן הגליל הפילה אותי על הגב. יכולתי רק לצחוק.
כמעט ולא דיברנו בדרך חזרה. אני הייתי שקוע במחשבותיי שלי, ועילי וודאי בשלו. רציתי לנסות לחזור, לעשות את זה שוב. למצוא עוד מישהו משוגע מספיק לבוא איתי. עילי מצידו רצה להוריד אותי כמה שיותר מהר ולהמשיך בדרכו. כמובן שהוא ניצח בסופו של דבר. הוא הלווה לי קצת כסף, לקנות את דרכי חזרה הביתה. הצלחתי להגיע עד לתחנת הדלק בה פגשתי את עילי כמעט בחינם. המעופפת שלי כבר לא היתה שם. העדויות היו סותרות בין גרירה לגניבה. לא היה לי אכפת.
בכסף שנשאר לי קניתי כרטיס נסיעה מסודר הביתה. עד הבית ממש. ובעודף, קצת חומר, כי לא הרבה נשאר. היתה לי הרגשה שעוד מעט אני אצטרך את זה. לא טעיתי.
איך אפשר לתאר גמילה מהסם המושלם? לילות ללא שינה וימים של בכי היו רק ההתחלה. ההורים שלי לא ידעו מה לעשות איתי, ומתוך חוסר אונים לא עשו כלום. אחרי חודשים של אומללות הצלחתי למצוא שלווה כלשהי בשגרת יומי הישנה של בריחה לחומר טוב. אנשים באו והלכו נשבעים שלא יבקרו אותי שוב. אחד מהם, אחרי אולי שנה, סיפר לי שעילי נהרג בתאונת קפיצה חופשית. אפילו לא בכבידה מלאה.
מעולם לא הצלחתי לנחש מה היה ההמשך למה החל לומר הגבר לבוש הפרחים. אולי הייתי יודע אם הייתי יכול לחזור. אבל עילי לא היה עוד, ואיתו נעלם כל הציוד, ועם הציוד כל תקווה. לנחש מה הוא התחיל לומר מעולם לא הצלחתי, אבל ידעתי שהיה זה מכוון אלי. בתוך תוכי, ידעתי שהוא ניסה לומר לי משהו.
*את שתראה כשתתעורר
לא תוכל עוד לשחזר
אדם אחר בתוכך
לא תדע עוד מנוחה*
נשארתי אומלל, חסר כל מקור אפשרי לשמחה. וגרוע מכך, נשארתי בודד. עילי השאיר אותי לבד.
ולבד נשארתי, מנסה נואשות להיות מסטול עד אובדן הדעת, ממשש את הדוגמה של השטיח. חולם חלומות כחולים על אישה אדמונית שיער ולבנת עור כנפיים.
|
|
|
|
|
השיקוי, או: איך נוצחו בני החושך (חדש)
כתופין אפוני יום חמישי, 19/07/2007, שעה 21:58
פרולוג
שתי חברות הייטק, רווחיות ומונפקות,
בפתח-תקווה הנאה, שם סיפורנו מתרחש,
על סף איחוד בתום תקופת איבה בוערת
שהותירה חותמה גם על עובדים ומשׂרתם.
ובעולם קרוב-רחוק שלא שזפתהו עין-אנוש,
איבה מרה אחרת קרובה לקץ, אחר אף הוא,
ואוצר יקר שולחת בדרכים עקלקלות
אל סוף בלתי נמנע, חלקו עצוב, רובו שמח
אותו נפרוש כאן, ברשותכם, בכמה מילים פשוטות.
1.
אור כתום נדלק פתאום בחשכת הלילה והחל מסתחרר סביב צירו. רחובות אזור התעשיה היו שוממים ומנומנמים בשעה זו, ורק ריח לחם טרי שעלה מאחת המאפיות העיד על פעילות כלשהי, אי-שם במרחק. אף על פי כן המשיך האור הכתום בסיבוביו, נמרץ ונחוש, ובמהרה התעורר גם מוט הברזל שמתחתיו והזדקף בתנופה, כרומחו של שומר המכבד את המלך בבואו. מתוך החשיכה הגיח רכב מנהלים כסוף, חרישי, וחלף במהירות על פני המחסום המורם לעבר החניון התת-קרקעי. האור הכתום הספיק עוד להאיר את אחורי הרכב ואת הלוגו המוכר, שבן-דמותו הענקי התנוסס גם על ראש הבניין, וכבר נבלע הלה בעומק החניון ונעלם מן העין. עוד רגע עבר ומהכביש הגיעה מכונית נוספת, מהודרת לא פחות, ונסעה בעקבות הקודמת. גם עליה צויר לוגו, אך הוא היה מכוסה במעטה מדבקות מאולתר. לאחר שחלפה גם המכונית השניה על פני המחסום חזר מוט הברזל בהיסוס למקומו, והאור הכתום כבה באותה פתאומיות בה הופיע. מצד זה של הבניין, דבר לא יפר עוד את שלוות הרחובות עד אור הבוקר.
2.
בסמוך לשער השירות שבחלקו האחורי של הבניין, לעומת זאת, בין מכולת אשפה גדולה לערמה של שקיות ניילון מלאות נייר גרוס, השתופפו שתי דמויות בתחפושת.
''לא אמרת לי שיהיו פה מצלמות!'' מחתה אחת מהן בלחש.
''אל תהיה חמור'', נזפה בה השנייה. ''המצלמה הזאת מכוונת ליציאת החירום, לא לחדר האשפה. אני כמעט בטוחה שיש שם דלת פנימית בלי השגחה''.
''ומה אם אין? אולי פשוט נחזור?''
''אולי פשוט תסתום? איזה פחדן, בחיי!''.
''אני לא מפחד, פשוט... זאת אומרת, אני עדיין לא מבין בשביל מה את עושה את זה. אז מה אם הם לא קיבלו אותך? הרי יש אלף חברות אחרות שיעשו הכול בשביל מתכנתת כמוך''.
''זה הפרינציפ. שום פוסטמה מכוח אדם לא תקבע בשבילי איפה אני אעבוד. תחליט מהר: אתה בא או לא?''
''בסדר'', ענתה הדמות הראשונה בעגמומיות, מיטיבה את המסכה שעל פניה. ''מעניין לאן תסחבי אותי בדייט השני''.
''קודם תוכיח שאתה ראוי לו. יאללה, בוא!''
הדמות הדוברת פרצה מן המחבוא בריצה שפופה לעבר שער השירות. הדמות שנותרה מאחור הסתכלה עליה בחשש, נושכת את קצות אצבעותיה, ואז החלה לרוץ גם כן.
''חכי לי, משוגעת!''
3.
שומר הלילה בעמדת הקבלה שבכניסה לבניין הביט בריכוז עילאי במסך המחשב, עפעפיו רועדים מרוב מאמץ לא למצמץ. שומר נוסף, שחזר ממכונת המשקאות עם כוס נייר מלאה קפה, התבונן בו זמן-מה מאחור בבוז, ולבסוף לא הצליח להתגבר על הפיתוי וסטר לעורפו.
''אחח, יא זבל!'' קרא השומר המוכה והסתובב. ''מה הבעיה שלך?''
השומר עם הקפה לא הצליח להסתיר חיוך מדושן עונג. ''מעצבן אותי שאתה מסתכל ככה על השעון כל פעם'', הסביר.
השומר הראשון פנה במהירות בחזרה אל המסך, אך איחר את המועד: תצוגת השעון כבר הראתה ארבעה אפסים.
''שתיחנק, אמן'', אמר.
''מה זה משנה אם תראה את השעה מתחלפת או לא?''
''לי זה משנה! חוץ מזה, היום העשרים ואחד ביוני''.
''אז מה?''
''זה היום הכי ארוך בשנה''.
''תאמין לי, כל משמרת איתך היא המשמרת הכי ארוכה בעולם''. הוא לגם מהקפה ופנה ללכת, מלא גאווה על החידוד שהמציא. השומר שליד המחשב פתח את פיו לומר משהו, אלא שבאותו רגע משכה את תשומת ליבו תנועה באחת מתצוגות המעקב.
''גיל, גיל!'' קרא ולחץ על כמה כפתורים, להגדיל את התמונה.
גיל, שהתרחק בינתיים כמה צעדים, לא מיהר לחזור. ''מה קרה?'' שאל לחלל האוויר.
השומר בהה במסך. הוא יכול היה להישבע שראה שתי דמויות חולפות בריצה מול המצלמה, אחת מהן אישה יפה ותמירה בעלת כנפי-פרפר גדולות על גבה, והשנייה יצור גוץ, שעיר כקוף ומכוער להפליא. הוא בלע את רוקו, שוקל את מילותיו.
''אני חושב שראיתי משהו זז בקומה שלישית''.
גיל תפס בחגורתו ומשך את מכנסיו למעלה, כאקדוחן במערבון. ''קדימה, בוא נראה מה קורה שם'', אמר.
השניים עזבו את העמדה וצעדו בנחישות אל המעליות, מחמיצים את שתי הדמויות הנוספות שהופיעו כעת על המסך, מתגנבות חרישית לבניין דרך חדר האשפה.
4.
שני יצורי הפלא הגיחו ממסתורם הזמני בחדר השרתים, נכשלים בכבלים שנחו בערבוביה על הרצפה, והמשיכו לרוץ. בקצה המסדרון פנו ימינה והגיעו עד למטבח החשוך, שם התיישבו בגבם לקיר, מתנשמים בכבדות. השדון השעיר הציץ בזהירות אל הכיוון ממנו באו, זוקף את אוזניו המעוגלות.
''דומה כי שככו הדי הקרב, גם פעמי רודפינו היו כלא-היו'', אמר.
''לו יהי כדבריך, אורבון'', אמרה הפיה, ''אך תנשכני חפרפרת אם זהו יער הצללים''.
אורבון נאנח. ''אכן, איטי שכלן של הפיות ומעופרת יכבד. מה הסוד לך הסגיר? קורת הגג, או הכתלים?''
''שדון מאוס! גם אם תהיה לשונך צוננת כפליים, לא תוכל להרחיק בה את הבריות דיין שלא יחזו בכיעורך''.
''כך!'' חייך השדון. ''עוד מעט ושכחתי למה נלחמים אנו גב-אל-גב ולא פנים-אל-פנים. השיקוי, טינטין, אייהו? כלום הוא בטוח?''
טינטין משכה בשרשרת הזהב הדקה שעל צווארה והציגה תליון בדמות בקבוק זעיר, ובו נוזל אדום שזרח באור יקרות.
''בטוח'', אמרה. ''ואנו?''
השדון התבונן סביבו וגירד את אוזנו. ''ברי שבחפזוננו תעינו בין המחילות'', אמר. ''תמהני...''
''חכה'', אמרה טינטין, כנפיה נפרשות פתאום. ''שומעת אני דבר-מה''.
השדון הביט בהערצה על קרומי הכנף העדינים. ''מי יתנני אוזניים גדולות וחדות ככנפי הפיות'', אמר, ''ואהיה המאושר בשדונים''.
''הס, אורבון. ארבע רגליים מתקרבות, והן כבדות ונמרצות גם יחד. שני בני-חושך הם, ודאי, או קנטאור במגפיים''.
אורבון זינק על רגליו. ''אויה, ומכאן אין מוצא!'' אמר. ''הנסתתר, אם ננסה כוחנו בבריחה חזרה? מהרי, מה אומר הגורל?''
טינטין נקשה על אחת החוליות בצמיד שענדה. החוליה נפתחה כמאליה, ומתוכה זינק קופיף זערורי כאפונה, צחור-פרווה, שדילג לאורך כף ידה ארוכת-האצבעות והתיישב על קצה האצבע המורה, זנבו מתפתל סביבה. על כתפו היה תלוי שקיק, קטן כגרגר החרדל.
''אמור-נא, גורל, בכנות התנבא: הנברח כבר עכשיו, או אולי נתחבא?'' שאלה הפיה.
הקופיף פתח את השק ושלף ממנו גולגולת זעירה. הוא אחז בה ביד אחת והתבונן בה לרגע, מהורהר, ואז השיב אותה לשק ומחא כפיו פעמיים. לאחר מכן מיהר במורד כף-היד העדינה בחזרה אל הצמיד וסגר את החוליה מעליו.
''נתחבא, אם כך'', אמר השדון, ''ובכל זאת חושש אני לשיקוי. כלום יש כאן מקווה מים קטן...''
עיניו נחו על כד המים המינרליים שבמתקן לצד המקרר, וחיוך ערמומי התפשט על פניו.
5.
''תגיד, איתי, אין כאן מאבטחים בבניין בלילה?''
המנכ''ל הצעיר התיישב בקלילות בכסא המנהלים ופנה לעבר אורחו. ''יש שניים למטה'', אמר, ''אבל יש לי דרכים להיכנס בלי שישימו לב. אגב, מה זה הסטיקרים האלה שראיתי על האוטו שלך? 'תנו לפיות לחיות'?''
''אה, זה?'' המנכ''ל המבוגר הסיט את עיניו במבוכה קלה. ''לא נתת לי התרעה מראש, אז אלתרתי עם מה שמצאתי בחדר של הבת שלי''.
''מה שלום דלית, באמת? בת כמה היא עכשיו, חמש-עשרה?''
''תשע, וקוראים לה אריאל. דלית זו גרושתי, יחרב ביתה''.
חיוכו של איתי דעך מעט, אך התאושש במהירות. ''משונה, נכון?'' אמר. ''זו הפעם הראשונה שאנחנו נפגשים רק שנינו ככה, בלי עורכי דין''.
המנכ''ל המבוגר עיקם את פיו, מוטרד. ''קדימה'', אמר. ''יש לי יום עבודה מחר. מה אתה יכול לספר לי על התוכנה הזאת שלך?''
איתי רכן לפנים. ''פריצת דרך, לא פחות. משהו שישאיר את כל המתחרים שנות-אור מאחורינו. זה פרויקט כל כך סודי, שאפילו אצלנו לא כולם שמעו עליו. אנחנו קוראים לו מק-''
''כמו מקינטוש?''
''לא... סתם מק. למעשה, זו גרסה שנייה, אז המתכנתים קוראים לו מק-ב'. עם התוכנה הזאת, ומאגרי הנתונים שלך, נוכל...''
''כן, כן. אז מה הסיפור עם מק-ב' הזה?''
איתי הסתכל לצדדים כצופן סוד, משתהה לרגע למען האפקט הדרמטי. ''בינה מלאכותית'', אמר. ''הוא מסוגל לנהל צ'אט שוטף באינטרנט, כמעט בדיוק כמו בן אדם, ולדלות מידע ממי שמדבר איתו. רק תחשוב על האפשרויות-''
''זה בדיוק מה שמדאיג אותי. עד כמה שידוע לי, תוכנה כזאת היא בלתי אפשרית בטכנולוגיה הקיימת''.
''אתה מעליב את המתכנתים שלי'', אמר איתי. ''למה שלא תנסה בעצמך?''
''מה, עכשיו?''
''למה לא?'' איתי העיר את המחשב מתרדמתו והקיש על המקלדת כמה פעמים. דבר לא קרה.
''יש איזה בעיה,'' אמר כעבור רגע. ''בטח שוב התנתק אחד הכבלים בחדר השרתים. כבר הזהרתי את מנהל הרשת. הוא עוד יחטוף על זה. טוב, חכה לי כאן, זה ייקח בדיוק שתי דקות. כשתראה חלון צ'אט נפתח, תכניס את השם שלך ותתחיל לדבר''.
''ואיך אני אדע שזה לא אתה שמדבר איתי?''
''אני אחזור לפה מייד''.
''מותר לי לבחון אותו?''
''תעשה מה שאתה רוצה. מה בא לך שהוא ידמה, גבר או אישה?''
6.
''טוב די, יעל, נמאס לי. אני הולך''.
המתכנתת המשיכה לתקתק בזריזות על המקלדת והפסיקה רק כעבור מספר שניות, כאילו הגיעו אליה המילים באיחור. היא הסתובבה לעברו, זועמת.
''בפרופיל שלך כתבת שאתה מחפש מישהי חזקה, יוזמת וחסרת עכבות, נכון?''
הגבר האדים מתחת לכובע הגרב שלו. ''כן, אבל...''
''אז מה עוד אתה רוצה? בעיטה בביצ-''
''לא! את עשר, בחיי. אני פשוט לא בטוח שאני מוכן למחויבות בשלב הזה, כי-''
חלון נפתח על המסך ומשך את תשומת ליבה של יעל.
''שלום...'' אמרה, ''מה יש לנו פה?''
''זה לא את, זה אני'', המשיך הגבר לגמגם.
''שתוק'', ציוותה. ''יש לנו מזל. מישהו מפעיל תוכנה בשרת. אם אני אצליח להתחבר לממשק שלה, אולי אוכל לחדור ישירות למסד הנתונים''.
''ואף אחד לא ישים לב?''
''מה פתאום? זה- אוי, חרא, מחקתי את הקובץ הלא נכון. תראה מה עשית!''
''מה אני קשור לזה?!'' יילל הגבר.
יעל הכתה באגרוף על השולחן. ''פאק, חרא. מה אני עושה עכשיו? מה זה החלון הזה פתאום? מה זה פה, צ'אט?''
7.
גיל פתח בתנופה את דלת המטבח הסגורה-למחצה והאיר פנימה בפנסו. ''יש כאן מישהו?'' קרא.
הפיה והשדון המסתתרים לא ענו. גיל כיבה את הפנס ולחץ על מתג האור. השומר השני נכנס פנימה, מראה פניו עגום.
''אני נשבע לך שראיתי משהו'', אמר.
''מה שזה לא יהיה'', השיב גיל, מפויס שלא כהרגלו, ''הוא כבר לא בקומה הזאת. בוא, לפחות נאכל משהו''.
הוא פתח את המקרר. בליל ריחות פסטרמה, חומוס ולחם שפג תוקפם הציף את המטבח. השומר השני הרים צנצנת עוגיות ונענע אותה מצד לצד, מעריך כמה עוגיות יוכל לסחוב בלי שהעובדים ירגישו בכך למחרת.
''מה, לא בא לך איזה סנדביץ'?'' שאל גיל.
''לא, מתחשק לי משהו מתוק''.
גיל הוציא לחמנייה לחה מהמקרר, פרס אותה על השיש והחל מערים פרוסות נקניק.
''רוזן, יא שמן!'' קרא, ''תפסיק לבלוס! חה, 'רוזן השמן'. יצא לי חרוז.''
''אשכרה משורר אתה'', השיב רוזן, פירורי עוגיות ניתזים מפיו.
גיל הרים את הכריך בזהירות, בשתי ידיים, כדי שלא יתפרק. ''אם כבר עלינו'', אמר, ''בוא נסייר בקומות האחרות''.
''שנייה'', ענה רוזן. הוא נטל בקבוק ריק של מים מינרליים, שהושאר על מתקן הייבוש, והחל למלא אותו מבר המים.
''אה?'' שאל גיל.
''אמרתי שנייה, אני ממלא לנו מים''.
''לא, אחרי זה. זה נשמע כאילו נבהלת ממשהו''.
''בטח דמיינת'', אמר רוזן וסגר את הפקק. ''יאללה, בוא''.
טינטין ליטפה את סנטרה באצבע, מהורהרת. ''תמהה אני על טיבם של אלו. מלכתחילה סבורה הייתי כי בני חושך המה, אלא שטיפשים הם כבול-עץ''.
''אכן'', רטן אורבון, כועס על עצמו בגלל אותה קריאה נזעמת שפלט. ''והפתעה גדולה מצפה להם כשיפעל השיקוי את פעולתו. למזלם ולמזלנו, מדולל היה, והם לא לקחו הרבה''.
''ומה נעשה עכשיו?''
''לחלץ את שארית השיקוי מן המים – מוקדם מדי'', חשב השדון בקול. ''סכנות חדשות אורבות לנו בכל פינה. זכרי את הצו: *מוטב יאבד משיפול בידי זדים*. ראשית, הבה ונחקור עוד מעט את המקום הזה.''
8.
>שלום לך
>>אה... היי
>לקח לך הרבה זמן להגיב
>>ככה זה
>איך קוראים לך?
>>יעל, ולך?
>שמי רם, אבל את יכולה לקרוא לי רמי. מה שלומך, יעל?
>>טוב, אני מתארת לעצמי
>למה את ערה בשעות כאלה?
>>ענייני עבודה
>כמה זה 4382 כפול 59423?
>>מה אני נראית לך, מחשבון? תחשב לבד
>יפה מאד :-)
>>מה יפה?
>אני מאד מתרשם מהיכולות שלך
>>מה אתה יודע על היכולות שלי?
>בינתיים אני יודע רק מה שסיפרו לי, אבל אני אשמח להתנסות איתך קצת בעצמי
>>תגיד, WTF
>סליחה?
>>אני חושבת שהגעת ליעל הלא נכונה
>חתיכת אישיות הכניסו לך
>>תיכף אני אכניס אותך לכלא, יא מגעיל
>הבנתי. מצוין, כל הכבוד. תגידי יעל, שמעת פעם על מבחן טיורינג?
>>...מה, אתה צוחק עליי?
>ממש לא. את נשמעת לי בחורה מאד אינטליגנטית והייתי רוצה לדעת מה המחשבות שלך בנושא. לדעתך אפשר לתכנת מחשב ככה שאי אפשר יהיה להבדיל בצ'אט בינו לבין בן-אדם?
>>תלוי כמה אתה מוכן לשלם לי ;-)
>מה, את בקטע של מחשבים?
>>אוהו
>מעניין. אני מנכ''ל של חברת הייטק, ואני דווקא מחפש מתכנתים עכשיו
>>מעולה, אני בדיוק מחפשת עבודה חדשה
>מה קרה בקודמת?
>>קיצוצים, אתה יודע
>כן, לצערי. גם אצלי היו לא מזמן, אבל אנחנו מתאוששים
>>יופי... אז איך אני יוצרת איתך קשר?
>בחיים האמיתיים?
>>אלא איפה?
>מעולה. כל הכבוד. תודה רבה יעל, נהניתי לשוחח איתך
>ביי
[רם עזב/ה את הצ'אט]
>>רגע, אבל מה עם
>>מפגר!!1
[יעל עזב/ה את הצ'אט]
9.
רם מחא כף בסיפוק. ''תשמע'', אמר, ''השתכנעתי. אני בעסק. איפה לחתום?''
איתי המשיך לבהות במסך, עיניו בולטות מחוריהן. ''המסמכים בחדר הישיבות'', מלמל, ''ויש שמפניה במטבח''.
''אז קדימה, למה אנחנו מחכים?'' רם התרומם מכיסאו ויצא מהמשרד. איתי שלח את ידו כמי שכפאו שד וכיבה את המסך בתנועה עוויתית, כאילו נגע בגוויית נחש.
10.
''אתה יודע מה באמת מתסכל במסכים הדקים האלה?'' שאלה יעל.
''...לא'', צייץ הגבר שישב מכווץ בפינת החדר, ידיו מסוככות על ראשו.
''אי אפשר לנפץ אותם כמו שצריך'', הסבירה והניחה את המקלדת הסדוקה בחזרה על השולחן. ''קדימה, הגיע הזמן לתוכנית הגיבוי''.
''מה, לא הצלחת לחדור למחשב שלהם?''
''בטח שהצלחתי, אבל הנתונים של המועמדים בכלל לא נמצאים עליו. אני לא אתפלא אם הפוסטמה הזאת שומרת הכול רק על האקסל במשרד שלה. אנחנו צריכים ללכת לשם ולבדוק''.
''ואיך נדע איפה זה?''
''זה כוח אדם, עוד לא הבנת? צריך רק למצוא את המשרד הכי קיטשי, זה שנראה כאילו עיצבה אותו ועדת קישוט של כיתה ג'. קדימה, אין לנו הרבה זמן''.
11.
''ובכן, אדוני המנכ''ל, מהם הנושאים העומדים על סדר היום, במטותא?''
''נאה דרשת, ידידי הסמנכ''ל'', השיב גיל בקול עבה. ''ברשותך, אבדוק במגירות שולחן המנכ''ל שלי ואתן לך מענה בהקדם האפשרי''.
פניו של רוזן התקדרו לאיטם בעוד גיל מחטט במגירות ושולה מהן טפסים שונים ומשונים. ''תגיד'', אמר, ''איך זה שאתה המנכ''ל ואני רק הסמנכ''ל?''
גיל נשען לאחור בכיסא העור המרווח, מלטף את שולחן העץ המעוצב. ''אתה קראת לי מנכ''ל ראשון, אז איך רצית שאני אקרא לך? הרי לא יכולים להיות שני מנכ''לים''.
''למה לא?''
''איזה שאלה מטומטמת. תסתכל על הדלת, מה כתוב שם? 'מנכ''ל', נכון? לא 'שני מנכ''לים'''.
''אבל אתה לא באמת מנכ''ל, אז מה זה משנה?''
''שמע, מתחיל להימאס לי מהמילה הזאת. תהיה מה שאתה רוצה. אתה יודע איך אומרים, כל העולם במה''.
''וואלה''.
''וואלה. הנה, קח תחתום על כמה טפסים''.
רוזן הרים את הטפסים בזה אחר זה ועיין בכותרותיהם. ''תראה מה זה'', אמר. ''טופס להזמנת ציוד משרדי. טופס מכרז לקבלני משנה. טופס לביטוח. טופס לגיוס עובדים. טופס לשכפול טפסים. יש להם טופס לכל דבר, אלה''.
''רגע, ציוד משרדי אמרת? תביא, אולי נצליח לארגן לנו איזה מחשב''.
''מה אתה, דפוק? מחשב זה לא ציוד משרדי!''
''אה באמת, אדוני הסמנכ''ל? אז מה כבודו חושב שזה?''
''אדוני המנכ''ל, לידיעתך-''
''אהמ'', כחכחה יעל בגרונה. המאבטחים זינקו מכיסאותיהם ובהו בה.
''עברתי פה במקרה'', אמרה, מחייכת את חיוך-ראיון-העבודה שלה, ''ושמעתי אתכם מדברים. אני מבינה שאתה המנכ''ל?'' פנתה אל גיל.
''אה... כן? כן, בטח!''
''אז למה אתה לבוש כמו מאבטח?''
גיל החליף מבטים עם רוזן, שמשך בכתפיו.
''אנחנו אוהבים להעמיד פנים לפעמים'', השיב. ''זה... משפר את תהליכי קבלת ההחלטות. ואיך בדיוק נכנסת לפה?''
''מה זה חשוב, העיקר שאני כאן, לא?'' היא צעדה קדימה, משליכה מאחורי גבה את כובע הגרב שהסירה מבעוד מועד.
''מה אני יכול לעשות בשבילך?''
''אני רוצה לעבוד כאן''.
''אוקיי. רוזן, תחתים אותה בבקשה''.
''מה?'' שאלו יעל ורוזן בו-זמנית.
''תחתים אותה, מה הבעיה? טופס לגיוס עובדים, זוכר?''
''כן, ברור''. רוזן עלעל בזריזות בדפים ומצא את הטופס האמור. ''הנה. שם?''
''יעל-''
''את יודעת מה, אולי פשוט תמלאי את זה בעצמך?''
יעל הסתובבה לאחור, לעבר המסדרון בו התחבא עדיין הדייט שלה.
''אתה רואה? קצת אסרטיביות והכול מסתדר בחיים.''
''עם מי את מדברת שם?''
''זה בסדר, הוא איתי'', אמרה יעל, ''הוא... תגיד, איך קוראים לך, באמת?''
הגבר חסר-השם הופיע בפתח, עדיין בכובע גרב, מושפל לחלוטין. ''מה זה יעזור?'' שאל, ''במילא תשכחי שוב בעוד דקה''.
גיל פנה אל רוזן. ''אלה השניים שראית קודם?''
''אני חושב''.
''סיימת שם עם הטופס?''
''מה פתאום? ראית כמה שאלות יש כאן? אני עובדת מהר, אבל לא כל-כך מהר''.
גיל הציץ בשעונו. ''זה בסדר'', אמר. ''רק תמלאי את הפרטים האישיים, אנחנו נחזור אלייך תוך כמה ימים''.
''אה, אוקיי'', אמרה, מאוכזבת מעט, והגישה לו את הטופס. ''אז נתראה בעוד-''
''כמובן. תודה רבה לך. יום טוב''. גיל קם והתקדם לעברה בידיים פרושות מעט, מאלץ אותה לסגת ולצאת מן החדר.
''לא משם, בבקשה'', אמר כשפנו יעל ובן-לווייתה לכיוון ממנו באו. ''לכו לקצה המסדרון הזה, ותעלו שם במדרגות קומה או שתיים. יש שם מעלית שתיקח אתכם ישר לכניסה''.
השניים הודו לו והלכו לדרכם, והוא פלט אנחה וחזר אל המשרד בצעד איטי.
''לאן שלחת אותם?'' שאל רוזן. ''אין שם שום מעלית. הם עוד יגיעו לגג''.
''אני יודע. אני צריך זמן לחשוב. מה נעשה מחר כשיגלו ששני אנשים פלשו לפה והסתובבו בכל הבניין, בזמן שאנחנו שיחקנו בנדמה-לי בחדר של המנכ''ל?''
רוזן נד בראשו כלא-מאמין ולגם מבקבוק המים.
''באמת הסתבכנו הפעם'', אמר, ואז עיקם את אפו ורחרח את המים. ''מה זה?'' שאל.
גיל התקרב אליו, גורר את רגליו. ''מה קרה?''
''יש למים ריח מוזר''.
גיל נטל את הבקבוק, הריח אותו ושתה בלגימה ארוכה.
''אתה צודק'', אמר.
רוזן התעורר משרעפיו וזינק על רגליו. ''בוא, חייבים לעצור אותם!'' קרא. ''מקסימום נגיד שעשינו להם תרגיל כדי לתפוס אותם. זו מילה שלהם נגד שלנו''.
גיל רחרח שוב את פתח הבקבוק הריק, מעקם את אפו. ''בחיי, צודק'', אמר ומשך שוב בחגורתו.
12.
''...וגם פה''. איתי הצביע על הקו הריק בדף האחרון, לצד חתימתו-שלו, ורם מתח את אצבעותיו הדואבות, הרים שוב את העט וחתם בצייתנות.
''נפלא'', צהל איתי ולחץ את ידו. ''עכשיו, עם הנתונים של כל הלקוחות שלך ועם המוח של הקומפיוטר שלי, אנחנו נכבוש את שוק ההיכרויות המקוונות בסערה. אנחנו לא נראה אף אחד ממטר. אנחנו...''
''ברור''. רם חייך בעייפות ונשען לאחור בעוד איתי ממשיך לנופף בידיו מרוב התלהבות. ''אתם הצעירים... אילו רק היה לי המרץ שלכם''.
''אז בוא נרים כוסית'', אמר איתי. ''אחריי, למטבח!''
13.
טינטין רפרפה קלות בכנפיה, מדלגת על השטיח האפור כמו פרפר המרחף מעל שיח פרחוני.
''מטבע זהב לאיש שיאמר לי ייעודו של מקום זה'', אמרה.
אורבון נהם בהסכמה. ''על פי גודלו – בית מלכים, על פי מראהו – בית קברות''.
''לא כולו'', אמרה טינטין. ''חדר אחד ראיתי בחולפנו, צבעוני ומעוטר, משובב-לב ממש, ובו פיות-תינוקות רבות מספור. אלא שכמפוחלצות היו, חנוטות בחומר קשה כאבן''.
''כישוף הוא, אין ספק, ורב כוח עד-מאד. משונים האנשים הללו, ומשונה עולמם''.
טינטין פנתה אליו, פיה פעור מעוצמת המחשבה שהגתה. ''כלום נוכל לגייסם להילחם לצדנו? אולי יוכלו הם להביס את בני החושך?''
''אם דומים כולם לשניים שראינו, לא יוכלו להביס גם קיקלופ שתום-עין. וממילא, לא תהיה כאן אלא דחיקת הקץ. הלא תזכרי את הנבואה העתיקה: לא ינוצחו בני החושך לעולם, עד יפער הדומם את פיו וידבר בלשון''.
''הן'', השיבה טינטין, ''ובזאת הרי כשלו גם הרמים שבמכשפי קדם''.
''הרי לך, עוד חדר משונה'', ציין השדון. ''שולחן גדול וכסאות סביב לו, כאולם למשתה, אך לא מטבח לו ולא משרתים, ולא דלתות הדורות או כלים למאכל''.
טינטין נכנסה לחדר האמור והרימה את ערמת הדפים שנחה בקצה השולחן. ''ומה תאמר על זה?'' שאלה. ''כתיבה תמה כזאת לא יפיקו גם טובי הסופרים, ואילו התוכן? רק חוקים ומגבלות. יבשים כל-כך, נטולי נשמה. מוטב שאעשה דבר-מה''.
טינטין אחזה בעט שנח על השולחן והחלה מוחקת ומוסיפה מילים ומשפטים שלמים, בעוד אורבון מעביר את משקלו מרגל אל רגל ומסתכל בעצבנות לכל הכיוונים.
''מהרי, פיה, מהרי. בעצמותיי אני חש את רודפינו קרבים''.
...
|
|
|
|
|
השיקוי, או: איך נוצחו בני החושך (חדש)
כתופין אפוני יום חמישי, 19/07/2007, שעה 22:01
בתשובה לכתופין אפוני
14.
''אני אומר לך, היה משהו במים האלה. הראש מתפוצץ לי''.
גיל שקל אם לספר לרוזן על הקרניים שהחלו לבצבץ ממצחו, אך החליט שחשוב יותר להסוות את הזנב המסולסל שהוא-עצמו החל לגדל.
''יש לי כדור מצוין'', אמר. ''הרוקח אמר שהוא ממש משנה לאנשים את החיים''.
''תביא, יאללה'', נאנח רוזן ולחץ על רקותיו בכפות ידיו השעירות. גיל פשפש בפאוץ' שחגר, מתקשה לתפוס את הקופסה הקטנה באצבעותיו שהלכו והתקשו. לבסוף הצליח, ורוזן בלע את הכדור מייד, ללא מים.
''אלוהים!'' קרא. ''הרוקח שלך לא שיקר! אני מרגיש כאילו שתיתי רעל... העיניים...'' הוא החל לייבב. ''אני רואה את העולם בפעם האחרונה... והידיים...''
''כבר אין לך ידיים'', העיר גיל בעדינות. ''אלה רגליים קדמיות, עכשיו''.
''מה עשיתי שזה מגיע לי?'' פעה רוזן בבכי.
גיל נפנף באוזניו השמוטות. ''יהיה בסדר, אל תדאג'', חרחר. ''אנחנו צריכים קצת אוויר צח, זה הכול. בוא, נמשיך כבר לגג''.
15.
איתי הרים את כוסית הקריסטל המוארכת ובחן אותה לאור הניאון של המטבח.
''טינופת'', פסק. הוא מזג לתוכה מעט מים מהבר וטלטל אותה בתנועה סיבובית, כטועם יין מומחה. לאחר מכן שפך את המים לכיור וחזר על הפעולה עם הכוסית השנייה, ולבסוף מזג את המשקה המבעבע.
''לחיים!''
''לחיים'', חזר רם, והשניים שתו בלגימה ארוכה.
''איזה מין שמפניה זאת?'' שאל רם כעבור רגע, מרחרח את הכוסית בחשדנות.
איתי ניסה למקד את מבטו, אך עיניו נדדו שוב ושוב לכיוון אפו בפזילה חיננית. ''שמ-פמ-יה...'' מלמל.
רם פרץ בצחוק מתגלגל. ''ימ-פנ-שיה...'' ניסה, ''פמ... בוא נחזור למשרמ-פמ, למשרד...''
השניים התנודדו כשיכורים ויצאו מהמטבח, נעזרים בקירות כדי להימנע מנפילה.
''היי, חברים!'' קרא איתי לעבר שני יצורי הפלא שנמלטו מפניהם. ''לאן אתם ממהרים? בואו, נעלה לגג ביחד בש'יל לראות ת'שקיעה!''
''ת'זריחה'', תיקן רם.
''גם זה!'' הסכים איתי. ''בואו, ושמפניה לכולם!''
אורבון וטינטין הביטו זה בזו.
''ומדוע לא, בעצם?'' אמרה טינטין.
רם הניף את ידו בתנועה רחבה, כמפקד בשדה הקרב. ''אחרי!'' קרא.
הם צעדו לאורך המסדרונות, רם ואיתי בראש, מצחקקים מדי פעם ללא שליטה, ואחריהם הפיה והשדון, סקרנים לקראת הבאות. ליד משרד המנכ''ל עצר איתי והסתכל פנימה.
''מי השאיר לי דפים על השולחן?'' שאל. הוא כשל פנימה ונטל את הטפסים, מקרב ומרחיק אותם אל פניו.
''מתכנתת?'' תמה, פזילתו נודדת לעבר טינטין. ''את יעל?''
''אה...''
''התקבלת! רכב, כלכלה, חופשות, כל מה שתרצי!''
טינטין פנתה אל השדון, מוחאת כפיה בעליצות. ''הו אורבון, האין זה נפלא?''
''קסם של ממש'', רטן אורבון. ''הן כך תמה כל אגדה: הפיה הנאה מוצאת את מקומה, והשדון השעיר – לעזאזל''.
''אל תהיה שלילי'', אמר איתי. ''בטח נוכל למצוא מקום גם למכוער כמוך, במחסן או משהו''.
''במחסן, חי זקנה של עז'', רטן אורבון, אך שני המנכ''לים וטינטין כבר התרחקו ופנו אל חדר הישיבות, והשדון מיהר אחריהם.
16.
קומות ספורות מתחתיהם נפל פתאום צל על המסדרונות, והקירות רעדו קצרות. הדממה השגרתית הפכה לשקט מעיק, כזה שנשמע בבתי-עלמין, וכעבור רגע נשמע קול דקיק ומרושע לוחש מיני לחשים בשפה לא מוכרת, מצווה וחסרת רחמים. אז, כמו ברק ואחריו רעם מתגלגל, מילא באחת ערפל שחור, סמיך וכבד את אחד החדרים ופרץ החוצה, מתקדם במהירות כקיר של חשכה.
''קרובים הם, קרובים!'' לחש הקול הדק. ''מריחה אני את אבק הפיות, יימח שמן!''
''כן, מלכתי,'' השיב קול אחר, מזוויע כמעט באותה מידה. ''נמצא אותם, נכתוש אותם, ולנו יהיה השיקוי - והניצחון!''
הערפל המשיך להתקדם בלי מעצור וחלף על פני חדר השרתים, ואז האט.
''שורי, מלכתי!'' אמר הקול השני.
הערפל נסוג מעט לאחור ופרץ אל חדר השרתים, שם אפף את המסוף ואת המסך הדק, שסמן קטן הבהב על פניו. מלכת בני החושך, בבינתה העילאית, בחנה את המקלדת והבינה מייד את שימושה.
''מצווה אני עליך לגלות'', תקתקה...
17.
החזיר שהיה גיל המאבטח צווח בכל כוחו, מתפתל תחת אחיזתה הכואבת של יעל.
''תעזבי אותי, תעזבי!'' נאק.
''תגלה לי מה קורה פה!'' צעקה עליו.
הדייט של יעל עמד בצד, מבולבל, אוחז בכל כוחו בקרניו של רוזן-התיש שניסה לחמוק ולעזור לחברו הנתון בצרה.
''אני הפכתי בלי אזהרה לחזיר, ואת שואלת אותי מה קורה?!'' בכה גיל.
דלת המעבר לגג נפתחה בפתאומיות ומאחוריה התגלו המנכ''לים ושני יצורי הפלא, מוסתרים למחצה בחשכה.
''מה קורה כאן, מי אתם?!'' תבע איתי, מצביע בתנועת-שיכורים מעגלית על כל דבר פרט לעומדים מולו. יעל הורידה את החזיר בעדינות לרצפה, וזה ניגש אל המנכ''ל המופתע.
''גיל שטרן, אדוני, אני המאבטח של משמרת הלילה, והתיש שם הוא המאבטח השני, רוזן כץ''.
''רוזן כץ וגיל שטרן, אה?'' שאל איתי, שלא הצליח לחשוב על משהו חכם יותר לומר לחזיר מדבר.
החזיר בטש ברגלו בבטון. ''כן, אדוני''.
איתי פנה אל יעל והגבר שבא איתה. ''ומי אתם, קרמיט ומיס פיגי?''
''אני יעל'', השיבה, ''וזה האליבי שלי-'' באותו רגע זיהתה את המנכ''ל השני והשתתקה.
''יעל'', אמר.
''רם'', השיבה.
''זו היית את במחשב. ידעתי! זה היה טוב מכדי להיות אמיתי. אני שמח שפיטרתי אותך, בזמנו''.
''אין לי שום קשר לזה, בחיי'', אמר איתי.
''בוודאי שלא, הכול רק צירוף מקרים אחד גדול, נכון?''
''זה הדייט הכי מחורבן שהיה לי אי-פעם'', מלמל הגבר שבא עם יעל. ''אני בחיים לא נכנס יותר לאתר של גלוב-דייט!''
''ולבניין שלהם לא הייתה לך בעיה להתגנב, אה?'' התפרץ איתי.
''אדרבא, התעלמו-נא מהשדון המכוער'', רטן אורבון.
צחוקו המתגלגל של רם שם קץ לחילופי הדברים. כולם פנו אליו, מופתעים. הוא עיין בחוזה של איחוד החברות, שתוקן ושופר על ידי טינטין, וחיוך של אושר היה שפוך על פניו.
''נפלא, נפלא!'' התמוגג. ''חשבתי לקרוע את זה לגזרים, אבל לא זכרתי את כל התיקונים האלה... זה פשוט נפלא''.
טינטין זקפה את גבה והניפה את סנטרה אל-על, שולחת מבט מתגרה אל אורבון.
''והסעיף עם הפרחים, פשוט גאוני'', המשיך רם. ''איתי, נראה לי שלמרות הכול, יש לנו על מה לדבר''.
לאיתי נדרשו מספר שניות עד שהתאושש וחייך.
''כמובן'', אמר. ''חשבת לרגע אחרת?''
''איפה השמפניה ההיא? אנחנו צריכים לחגוג שוב! חזרזיר, גש למטבח, תביא קצת תועלת''.
גיל נחר בהתרסה, אך פנה והלך, ורוזן עמו. הגבר שבא עם יעל התיישב לצד אורבון וחפן את ראשו בידיו.
''אז מה הסיפור שלך?'' שאל.
''כמוני כמוך'', השיב אורבון, ''פיתיון להסחת הדעת, בשעת הצורך''.
''אני מבין'', אמר הגבר. ''תגיד, יש לך במקרה אחות?''
18.
השמש עלתה לאיטה על פתח-תקווה המנומנמת והאירה את גג הבניין של גלוב-דייט, עליו חגגו ורקדו ארבעה בני אדם, פיה, שדון, חזיר ותיש, שיכורים משמפניה ומשיקויי-פיות קסומים. אפילו אורבון החשדן השתחרר וצחק בפה מלא, כי לראשונה מזה שנים ארוכות ניבא לו ליבו שהכול יסתיים על הצד הטוב ביותר. וכך היה.
אפילוג
>היי מותק, אני מקווה שלא אכפת לך שאני קורא לך מותק, נכון?
>>מי אתה, בן-מוות, יצור נתעב?!
>הכרטיס שלך משך לי את העין. לא יודע להסביר מה בדיוק, את פשוט נראית לי מאד מיוחדת.
>>מלכת בני החושך אני, ושמי לבדו מפיל יראה על-
>רק שתדעי שאני לא כזה בדרך כלל. חשוב לי מאד להכיר את האישה לעומק לפני שממשיכים הלאה.
>סקס רק בדייט השני.. חה חה, אני צוחק.
>>בכל תולדות הבריאה, לא נמצא מי שהעיז להחציף פניו כך אליי!
>יש לך אולי תמונה מעודכנת, ככה לשטוף את העיניים?
>>שוטה, צלי בלבד די בו להפכך לפסל אבן.
>מרתק. אני ממש מתחבר למה שאת אומרת. זה מאד נדיר אצלי.
>>אינני מבינה זאת, לראשונה בחיי פחד אחזני. הלא גם העזים שבבני-החיל-
>את יודעת מה אני לא אוהב? אנשים שמדברים בקלישאות. גם את?
>שתקנית, אה? לא מפריע לי בכלל. אני מאד מכבד את זה אצל נשים.
>...אז תגידי, יש מצב לקבל את הטלפון שלך?
>>מטילה אני עליך את הנוראה שבקללות, שבכוחה להשמיד כל יצור שנשמת חיים באפו! חדל, חדל מהיות!
>יא אללה, יש לי פרפרים בבטן ממך.
>איזה נשמה את, כפרה.
>שתקנית, אה?
>מותק, את שם?
[מק-ב' עזב/ה את הצ'אט]
|
|
|
|
|
ליל אמצע הקיץ (חדש)
בן יעקב יום חמישי, 19/07/2007, שעה 22:48
''ברכותינו'', אמר קול נשי נעים לאוזן, כמו זה שאפשר לשמוע בתחנות רכבת מודיע על הרכבת הנעצרת כרגע ליד הרציף. פקחתי את עיני ומצאתי את עצמי שוכבת על העשב בתוך גינה קטנה. פרחים בשלל צבעים פרחו מכל עבר. משלושת צדדי היו קירות מכוסים במטפסים ירוקים. לפנים ראיתי שני עמודי אבן עבים. בין המטפסים רחבי העלים שעליהם ראיתי שדוני אבן קטנים פעורי פה. התיישבתי. הייתי לבד.
''נבחרת להיות בין עשרת הנבחנים לקראת חג אמצע הקיץ'', המשיך הקול הנשי לומר באוזני, בוקע מהאוויר הפתוח, או שמא מאיזה רמקול נסתר.
מה הדבר האחרון שאני זוכרת, שאלתי את עצמי. התאמצתי לחשוב. זכרתי שהלכתי ברחוב בחזרה הביתה מהעבודה. ואז נעצרה לידי ניידת משטרה. שוטרת ושוטר יצאו ממנה. שאלתי אותם מה הם רוצים והם ביקשו שאבוא איתם.
''נפל בחלקך הכבוד הגדול ביותר עלי אדמות'', אמרה האשה האלמונית.
שאלתי את השוטרים מדוע הם עוצרים אותי. הם אמרו שוב שעלי לבוא איתם. צעדתי לאחור. השוטרת הוציאה מכיסה מסמך ועליו שמי והוראה להביא אותי בדחיפות רבה למקדש המרכזי. היא שאלה אם לא קיבלתי את הזימון בדואר. אמרתי לה שלא, אמרתי לה שאילו הייתי מקבלת את הזימון בדואר, הייתי נמלטת כל עוד רוחי בי, ואז הסתובבתי וניסיתי לברוח. אבל הם תפסו אותי תוך חצי דקה, כבלו את ידי באזיקים וגררו אותי לניידת. התחננתי בפניהם שיתנו לי לברוח, אבל הם אמרו שהתחרות עומדת להתחיל ואין זמן לבזבז. הם הכניסו אותי למושב האחורי, והשוטרת התיישבה לידי. השוטר הודיע בקשר שאותרתי ואפשר להפסיק את החיפושים. התחלתי לבכות. השוטרת אמרה לי שזה הכבוד הגדול ביותר שיכול אזרח לקבל, להיבחר למבחן. שאלתי אותה אם היא רוצה להתחלף איתי.
''את נמצאת במקום שלו ורגוע, מקום שבו תוכלי לבחון את מחשבותייך'', אמרה האשה באוזני.
הניידת זגזגה בין המכוניות בסירנה צרחנית. כל כך קיוויתי שתקרה תאונה. אבל השוטר היה נהג מיומן, התחמק מכל המכשולים ונעצר מול דלתו האחורית של המקדש המרכזי. הדלת הסמוכה אלי נפתחה על ידי איש כהונה, לבוש בגלימתו השחורה עם הפס הלבן מסביב לכתפיים. השוטרת הסירה את האזיקים מידי.
''ממש ברגע האחרון'', אמר איש הכהונה, ושלף אותי מתוך המכונית. רציתי לברוח, אבל יותר מדי ידיים אחזו בי. הייתי מוקפת בכוהנים, הם גררו אותי לתוך המקדש. צעקתי שאני לא רוצה להשתתף במבחן, אבל הם לא הקשיבו. הם לקחו אותי לחדר ארוך ובו עשר מיטות. תשע מהן כבר היו מאוכלסות בגופים עירומים, ישנים.
''מהר, נותרו עשר דקות'', אמר אחד הכוהנים.
הם קרעו את בגדי מעלי. אמבט מים הובא לתוך החדר. הם קרצפו אותי בכוח בנוזל טיהור. החומר צרב את עורי. הם טבלו אותי במים הקרים ושלפו אותי מהם. הם שפשפו אותי במגבת כשאני רועדת מקור, תנועותיהם חזקות ומכאיבות מרוב מהירות.
האשה המסתורית המשיכה לדבר אלי, ''כדי לנצח במבחן עליך להיות רגועה. עצמי את עיניך ותהני מהשקט ומהאוויר הצח''.
אחד הכוהנים בא עם ספל בידו.
''שתי את זה'', אמר.
''לעולם לא'', אמרתי.
הוא חייך אלי ואמר, ''את חייבת לשתות לפחות את הכמות הזו. אין לנו זמן לשכנע אותך. אם לא תשתי עכשיו, נשקה אותך בכוח. אם טיפה אחת תשפך, נאלץ להשקות אותך במנה נוספת. בסוף את תספגי כמות גדולה מהאחרים והסיכויים שלך להיבחר יעלו פלאים''.
לקחתי את הספל ושתיתי הכל. המשקה היה מתוק כמו לימונדה.
''את ישנה עכשיו וחולמת חלום קדוש'', אמרה האשה. ''האחרון להתעורר מכל המועמדים יהיה המנצח במבחן, ויזכה לכבוד האלים בחג אמצע הקיץ''.
אני חייבת להתעורר, חשבתי. קמתי על רגלי. הייתי בעמדת נחיתות מול האחרים. נרדמתי אחרונה. צבטתי את עצמי בכוח רב. לא הרגשתי דבר. הסתכלתי סביבי. משלושה עברים יכולתי לראות רק קירות מכוסי מטפסים. למעלה ראיתי שמי תכלת נטולי עננים ושמש. תהיתי אם המראות סביבי הם יציר דמיוני או שמא השפיעו עלי לראות את כל זה בהיפנוזה. אולי יש להם דרך להשפיע ישירות על המוח, אולי הם משחקים עם מרכז החלומות שלי. בכיוון היחיד בו לא היו קירות, בין שני העמודים ראיתי מרחב ירוק. האם אני אמורה ללכת לשם? האם החלום שלי פרטי, או ששם אוכל לפגוש את המשתתפים האחרים?
''אמצי את החלום'', אמרה האשה, ''נסי לחלום בתוך החלום''.
רציתי לצעוק לה שתסתום, אבל לא הצלחתי להוציא הגה מפי. הם לקחו לי את חוש המימוש, לקחו לי את הדיבור. הקשתי באצבעותי ולא שמעתי דבר. הם לקחו את היכולת שלי להפיק צלילים. הרכנתי את ראשי ורצתי הישר לתוך אחד הקירות. המכה העיפה אותי לאחור על הישבן, אך לא הרגשתי דבר. זו לא היתה הדרך להתעורר. לא היתה לי ברירה. קמתי והתחלתי ללכת לכיוון המרחב הירוק. דקות ארוכות הלכתי לעבר שני העמודים. הם לא נראו כל כך רחוקים, אבל נראה שתחושת המרחב במקום הזה מעוותת.
''מומלץ לך לשכב ולהירגע'', אמרה האשה העלומה.
אחרי זמן שנדמה לי כנצח הגעתי אל שני העמודים. הם נראו גדולים ופיהם הפעור של השדונים המגולפים עליהם היה מלא שיניים חדות. עיניהם היו גדולות ובולטות והמטפסים היו עבים ונעו ללא רוח. מה אם השדונים יקפצו עלי כשאעבור, והמטפסים יכרכו סביב צווארי? הם הוצבו שם בוודאי כדי לגרום לנבחן לפנות לאחור ולחזור לפינת העשב הפורחת שבה החל את החלום. אם אעבור, האם זה יגדיל את סיכויי להתעורר או יקטין אותם? המשתתפים האחרים קיבלו את הזימון בדואר. שמעתי שיש אנשים מיוחדים שהכשירו תמורת תשלום את מוכה הגורל לפני מועד הבחינה, כדי שידע איך להתעורר במהירות, או – אם זה רצונו – כיצד להמשיך ולישון. היו כמה אדוקים שבאמת חשבו שזה כבוד.
נשמתי נשימה עמוקה ועברתי בריצה בין שני העמודים. דבר לא קרה. עצרתי והבטתי לאחור. בין שני העמודים ראיתי קיר לבנים חשוף. אין דרך חזרה. החזרתי את מבטי לפנים. המרחב הירוק שלפני כבר לא היה ירוק. הוא היה חום. חום יבש ומת.
''ברכותינו'', אמרה שוב האשה. היא היתה גם כאן.
''אחד מהמתחרים האחרים התעורר'', המשיכה האשה לומר, ''התחרות עכשיו קטנה יותר, וסיכוייך לנצח גדלו''.
הפסקתי לנשום לרגע. היינו עשרה, עכשיו אנחנו תשעה. איך ההוא התעורר כל כך מהר? למה אני לא? התחלתי ללכת מהעמודים והלאה. אולי אם אלך מספיק אמצא משהו שיעזור לי להתעורר.
לא ידעתי מה הם עושים למי שנכשל במבחן. אף פעם לא פגשתי מישהו שנכשל במבחן. האם הם משחררים את הכושלים? אולי הורגים אותם? אולי לוקחים אותם לעבודות כפיה באחד המקדשים? מה שלא יהיה, זה עדיף על מה שקרה לזה שניצח.
לפני שלוש שנים הכריחו אותי ללכת לחגיגות אמצע הקיץ. ואז ראיתי מה קורה למנצח במבחן. בעשרים ביוני בלילה סמוך לחצות כולם מתכנסים בכיכרות הערים לתפילה משותפת. המונותיאיסטים הבודדים שנותרו בארץ סגורים בשמורה שלהם ואסורה עליהם היציאה. אבי קיבל כרטיסי כניסה לכיכר הגדולה לכל המשפחה, ונאלצתי ללכת. הכיכר היתה גדושה המון אדם שקט. איש כמעט לא דיבר. על הבמה הוצב עמוד רחב ועליו היה כלוב ובתוכו המנצח במבחן. בשנה ההיא הוא היה גבר, כנראה אחד מהאדוקים שחשבו שזה כבוד גדול להבחר כקורבן לאלים. הוא ישב במרכז הכלוב בישיבה מזרחית ונראה כשקוע במדיטציה. בדיוק בחצות בפתחו של היום הארוך ביותר שטף ערפל שחור כהה מהלילה את האויר והתרכז בתוך הכלוב, עוטף את הקורבן. לא ראיתי מה קרה לו, אבל שמעתי את הצרחות. הוא היה שרוי בכאבים, כאילו נאכל מבפנים. כשהצרחות פסקו השקט שנותר הציף את הכיכר והחניק את גרוני. הערפל התפזר וראיתי את הקורבן עומד זקוף במרכז הכלוב. עיניו זרחו בצהוב בוהק. הוא שאג, לפת את מוטות הכלוב והחל לנענע אותם בפראות. לא יכולתי להפסיק להביט לתוך עיניו הצהובות הזורחות, כאילו הן מסתכלות הישר לתוך נשמתי. מנוף הוריד את הכלוב מראש העמוד. הכוהנים פתחו את דלתו. הקורבן ניסה לרוץ החוצה, אך נלכד בידיהם ונכפת. הוא המשיך לשאוג גם כשהוכנס למכונית ונלקח משם אל המקדש המרכזי. איני יודעת מה נעשה בו לאחר מכן. הקהל החל להתפלל כאיש אחד, ואני עמדתי קפואה במקומי. דבר אחד ידעתי. אני לא רוצה לשבת בתוך הכלוב הזה. אני חייבת להתעורר.
ההליכה שלי לא הובילה לשום מקום. הכל מסביב היה מת ומדכא. התחלתי לרוץ. לא הרגשתי רוח, לא מאמץ. אבל הנוף סביבי נע לאחור מהר יותר כך.
''ברכותינו'', אמרה האשה, ''נשארתם שמונה בתחרות. בהצלחה''.
אוי ואבוי. האם התשיעי התעורר? או שמה מת? האם הוא חצה כמוני את העמודים ושילם מחיר? פס האופק לפני השתנה מחום מת לאפור כהה. דקות ריצה ספורות הביאו אותי אל בין סלעים וצוקים. התחלתי ללכת בינות לאבנים, מנסה לחבוט בכל מה שמסביבי, מנסה להרגיש.
''את נמצאת במקום מתאים להתבודדות'', אמרה האשה, ''אנא שבי על אחד הסלעים והרהרי במשמעות הקיום''.
ניסיתי לקלל אותה אבל אף הגה לא יצא מגרוני. הרמתי אבן קטנה והטחתי אותה בצוק הסמוך. לא שמעתי דבר. עצמתי את עיני ושכנעתי את עצמי שכשאפקח אותן אמצא את עצמי במקדש, שוכבת במיטה. נשמתי עמוקות והתרכזתי היטב. פקחתי את עיני. מסביבי סלעים אפורים. המשכתי ללכת.
''התחרות מונה עכשיו שבעה משתתפים'', אמרה האשה, ''המטרה קרובה מתמיד''.
ידעתי שאני עומדת לנצח. הפחד האדיר שבי לא אפשר לי להתעורר. האחרים רגועים יותר ומוחם מחליק אל ההכרה בקלות. החלטתי לנסות לשמוע בקולה של האשה. התיישבתי על אחת האבנים, הלטתי את פני בידי, וניסיתי לרוקן את מוחי.
''יפה'', אמרה האשה, ''זו הדרך. הניחי לאלים לשפוט בתחרות ולבחור את הראוי מכולם''.
הם בטח חיברו את הראש שלנו לאיזה מכשיר ששולט בחלום הזה. לא יתכן שאני חולמת את האישה הזו בכוחות עצמי.
''הנה, נותרו רק ששה משתתפים. כל הכבוד'', אמרה האשה.
פקחתי את עיני, קמתי והתחלתי לרוץ שוב בין הסלעים. אולי יש בנמצא מקום מעורר יותר מהמקום הזה. אני ועוד חמישה. אחד מאיתנו יושם בכלוב בעוד שבועיים. לא רציתי להבחר. העדפתי למות. השביל שרצתי בו התפצל. ענף אחד המשיך במישור, אחר טיפס במעלה מדרגות לראש הצוק שלימיני. החלטתי לראות מה יש למעלה, והתחלתי לטפס. לא הרגשתי את המאמץ, אבל כמעט החלקתי כמה פעמים. כשהגעתי למעלה ראיתי מישור ירוק. סוף סוף ירוק. מאחורי השתרעו הסלעים האפורים עד אין קץ. התחלתי ללכת על העשב. כשפניתי שוב לאחור, לא ראיתי את הסלעים, רק מישור ירוק.
''נבחן נוסף נשר מהמרוץ'', אמרה האשה בקולה נטול הרגש, ''התחרות קלה יותר עכשיו''.
הרגשתי משהו. חולשה בכל גופי. קרסתי תחתי על האדמה. קור עטף אותי. האם זה אומר שאני עומדת להתעורר? ניסיתי לצעוק ולא שמעתי דבר. התחלתי לחפור באדמה, עוקרת את העשב. ידי התלכלכו, אך לא הצלחתי לחדור לעומק רב. החולשה תקפה אותי שוב, ולא הצלחתי להניע את אצבעותי. הכל התערפל סביבי. אני עומדת להתעורר.
''ארבעה מתחרים נאבקים כעת ביניהם'', אמרה האשה.
ראייתי חזרה לתקנה וראיתי שאני עדיין במישור העשב. עדיין ישנה. ידי היו נקיות, והגומה שיצרתי קודם נעלמה. קמתי והתחלתי שוב לרוץ. נזכרתי בדרשה האחרונה ששודרה בטלוויזיה. הכהן אמר שמי שבחרוהו האלים לא יוכל להתחמק מגורלו. האלים חזקים מהגורל. רציתי לבכות, אבל הדמעות לא באו. נעצרתי כשראיתי מה מתקדם מולי. שדה מלא פרחים, ובסופו עמודי האבן. זה יחזיר אותי בחזרה למקום שהתחלתי ממנו. לעולם לא אוכל להתעורר שם.
''בואי הביתה'', אמרה האשה, ''הניחי לאלים לחבק אותך אליהם''.
לא. לא הייתי מוכנה לזה. הסתובבתי והתחלתי לרוץ בחזרה. לא אחזור אל העמודים. אחזור אל הסלעים.
''רק שלושה מתחרים עודם ישנים'', אמרה האשה.
הצוקים. אני חייבת לחזור אל הצוקים. למה לא חשבתי על זה קודם? אם לא אוכל להתעורר, לפחות אוכל למות. האם אפשר למות בחלום? האם יחזרו הצוקים שנעלמו אם ארוץ מספיק? כן, הרחק באופק הופיע פס אפור. הגברתי את מהירות ריצתי, חשה שמץ של רוח על עורי.
''עוד מתחרה נכשל'', הודיעה לי האשה, ''המאבק כה צמוד''.
הפס האפור התקדם אלי כאילו אני עומדת במקום והנוף הוא הנוסע. רצתי לכיוון ראש הצוק. הרגשתי שרגלי כבר לא מכות בקרקע אלא בסלע קשה. לפני חלל. רצתי לתוכו. נפלתי לתוך האוויר הריק, ראשי לפנים, הסלעים מתקדמים אלי. שמעתי את קולה של האשה מתחיל לומר עוד משהו.
ואז התעוררתי.
|
|
|
|
|
חלום ליל קיץ (חדש)
אלמוני יום שישי, 20/07/2007, שעה 0:18
בתשובה לבן יעקב
הוא לבש פיג'מה ונכנס למיטה הוא הרגיש שהלילה יהיה לילה מיוחד הוא הרגיש שהלילה הוא סוף כל סוף יידע איך נראים חייהם של בני אדם או לפחות של מישהו מהם. בעולם שלהם לא היו בני אדם והם שמעו עליהם רק באגדות וכבר חודשים הוא מנסה לגרם לכך שיהיה לו איזה חיזיון על בני אדם. הוא התפלל למלאכים כל לילה לפני השינה שיתנו לו חיזיון שיראו לו אפילו טיפה מהם בני האדם והוא הרגיש שהלילה זה יקרה.
הוא צדק באותו לילה זה קרה.
הוא חלם חלום, ובחלום הוא ראה בן אדם. בן אדם אמיתי!
האדם ישב על הספה ופתח את הטלוויזיה בערוץ 3. בערוץ שודרה טלנובלה שהוא לא הכיר. הוא החליט שהגיע הזמן שהוא יכיר אותה ובהה במסך.
על המסך התמזמזו גבר ואישה, מוכנים בכל רגע להמשיך הלאה. אבל לפני שהם הספיקו להפשיט אחת את השני נכנס לחדר גבר אחר, כנראה החבר או הבעל של האישה.
הוא הביט בהם בפרצוף מופתע.
האישה והגבר הפסיקו להתנשק וגם את פניהם כיסה מבט של הפתעה.
המצלמה התמקדה בהבעת פניהם, המילים ''בפרק הזה'' כיסו את תחתית המסך והסדרה המשיכה.
''זה לא מה שאתה חושב'', אמרה האישה.
''לא?'' שאל הגבר, ''אם הייתי בא שתי דקות מאוחר יותר לא הייתי רואה אתכם ------'' נשמע צפצוף קצר שמנע מהצופים לשמוע את מילותיו האחרונות.
''מה פתאום!'' קבעה האישה וכשראתה את הבעת אי האמון בפניו הוסיפה: ''אל תשכח שגם ילדים מתחת לגיל 18 צופים בסדרה הזאת, ותסריטאי הסדרה לא רוצים שחבורה של הורים מודאגים יחליטו שהסדרה לא חינוכית ולא ירשו לילדים שלהם לצפות בסדרה. יש לך מושג כמה רייטינג נאבד?''
הגבר הביט בה במבט כועס ועזב את החדר בסערה.
''אני מצטער... לא הייתי צריך לבוא לכאן... עכשיו כשהוא יודע עלינו הוא בטח יחזור ליוכבד הרעה שרוצה אותו רק בגלל הכסף... איזה מסכן... אני יודע שלא רצית שזה יקרה... אני ממש מצטער... זה לא מגיע לו...'' גמגם הגבר שהתנשק אם האישה כמה שניות קודם.
''לא נורא'', אמרה האישה, ''אני לא הרעה בסדרה ואני לא רוצה את הכסף שלו ובגלל שאני והוא הגיבורים הראשיים בסדרה בסוף אנחנו בטוח נהיה ביחד. כנראה שאני יבין שהרומן הזה היה רק סטייה מדרך הישר ושבעצם אני אוהבת אותו והוא יסלח לי ויבין שגם הוא אוהב אותי או משהו כזה אז ואנחנו נחיה באושר ועושר עד העונה הבאה.''
''את לא אוהבת אותי?'' שאל הגבר.
''ברור שאני אוהבת אותך'', אמרה האישה וניסתה לנשק את הגבר אבל הוא דחה אותה.
''אני לא מאמין לך'', הוא אמר ויצא מהחדר משאיר את האישה לבדה.
''אוף, עכשיו לא יהיה לי אם מי להתנשק ב-50 הפרקים הבאים והוא דווקא היה חתיך'', אמרה האישה לעצמה.
התמונה השתנתה.
עכשיו ראו על המסך שתי נשים יושבות במסעדה ומדברות.
''אני לא יודעת אם כדאי לי לספר לו. מה יקרה אם...''
נמאס לו מהטלנובלה והא העביר לערוץ 2.
השעה הייתה 5 ובערוץ 2 שודרה מהדורת חדשות.
עוד פוליטיקאי נחקר במשטרה, עוד מחקר קבע שמצבה של ישראל גרוע, ושהנוער הישראלי אלים, טיפש וחסר נימוסים. עוד פעם יש דליפה של מי ביוב לים, עוד פעם נמנע פיגוע המוני רב נפגעים, עוד פעם נחשפה פרשה בה החזקים רימו וניצלו את החלשים מהם, ועוד מקרה של אונס וניצול מיני יצא לאור.
עוד מהדורת חדשות רגילה ללא שום דבר מעניין.
הוא העביר לערוץ אחד, גם שם שודרה מהדורת חדשות, וכך גם בערוץ 10.
זה היה כמו לראות סדרה בהמשכים כשבכל פעם השחקנים הראשיים (מגישי המהדורה) מתחלפים.
הוא העביר ל-MTV, שם שודר קליפ של בריטני ספירס. הוא אהב את אותה. הפעם היא בחרה להחליף בין כל מיני זוגות של תחתונים וחזיות על רקע של בית. הוא התאכזב, בדרך כלל היא לובשת פחות. השיר עצמו דיבר על משהו שקשור באהבה, הוא לא ממש הקשיב. אחר כך שודרו עוד קליפים של זמרות פופ. הקליפים של זמרות הפופ היו הקליפים האהובים עליו. מה יותר יפה מלראות חבורה של נשים ערומות רוקדות על המסך או מתמזמזות עם גברים ונשים?
לקראת הערב הוא הרגיש את הרעב מכרסם בקרבו.
הוא סגר את הטלוויזיה והלך למטבח.
מה הוא יאכל היום?
בזמן האחרון הוא מנסה לשמור על תזונה נכונה.
הוא רוצה להוריד את הקילוגרמים המיותרים שנוספו לגופו. הוא פתח את המקרר ואת המזווה.
''מה יהיה הכי בריא לאכול עכשיו?'' שאל את עצמו תוך כדי העברת מבט על המאכלים שניצבו מולו ואז הוא ראה את זה.
קופסת הדגנים שהוא קנה אתמול.
זה סוג חדש - דגנים פריכים מצופים שוקולד וממולאים בקרם וניל בתוספת חתיכות של מקופלת, פסק זמן ופצפוצי שוקולד.
הוא אכל מהדגנים האלו אתמול וזה היה מאוד טעים וגם בריא!
על האריזה כתוב שהדגנים מעושרים בסידן ומכילים 10 ויטמינים ומינרלים חיוניים לגוף באחוזים גבוהים מהקצובה המומלצת (ב-100 גרם מוצר יש 105% מהקצובה התזונתית המומלצת של ויטמין B2 ו-130% מהקצובה התזונתית המומלצת של ויטמין B6 וכו').
הוא לקח קערה ומילא אותה בדגנים ואחר כך, בשביל להפוך את הארוחה לבריאה יותר, הוא הוציא מהמקרר קרטון חלב עשיר בסופר סידן שמסייע לספיגת סידן יעילה יותר בגוף, לתהליכי ירידה במשקל, להפיכת שומנים לאנרגיה ולתפקוד תקין של מערכת העצבים, תורם לחיזוק העצם ולשמירה על צפיפותה, מועשר בויטמינים A ו-B ודל נתרן.
הוא שפך חלב על הדגנים עד שהקערה התמלאה.
לאחר שהוא גמר לאכול, הוא גילה שאחד מהמגנטים שהיו ממוגנטים למקרר שלו נפל.
כשהוא הרים את המגנט בחזרה למקומו הוא הרים את ידו קצת יותר מדי וכל הריח שנאגר בבית השחי שלו התפשט בחלל האוויר.
הסירחון היה איום ונורא והוא הבין שהוא צריך להתקלח.
בדרך למקלחת הוא עבר ליד המראה והציץ בה לשנייה. הוא לא אהב את מה שראו עיניו. מאז שהוא התחיל לשמור על תזונה נכונה הוא רק משמין!
זה לא הגיוני.
כנראה סתם נדמה לו.
בטוח שסתם נדמה לו!
לאחר שהוא גמר להתקלח הוא גלש באינטרנט וגם שם הוא קרא דברים דומים למה ששמע בחדשות.
''איזה עולם מרושע, איך שהמצב הידרדר, מי היה מאמין, בכל יום הוא שומע סיפורים מזעזעים יותר ויותר, סחר בנשים, פוליטיקאים מושחתים, אונס, ניצול, פיגועים, הפער בין המעמדות הולך וגדל, מספרם של העניים גדל גם הוא, עד לאן נגיע? בכל יום שעובר המצב מידרדר. איפה אלוהים בכל הסיפור הזה? למה עכשיו הוא לא שולח נביאים שיושיעו את העם? דווקא עכשיו כשכל כך זקוקים להם. טוב, אין מה לעשות, ואני מתחיל להיות עייף'', חשב והלך לישון.
בבוקר כשהוא התעורר הוא היה מאוכזב הוא חשבב שבני אדם הם יצורים טהורים טובים, זה לפחות מה שסיפרו לו אבל הוא גילה שהם יצורים חסרי רגישות שעושים מעשים רעים. הוא גילה שהם יצורים אדישים שלא מגלים עניין כנה בסובב אותם ורק יודעים להתלונן מידי פעם ולהאשים את אלוהים ואת כל עולם מלבד את עצמם. הוא כבר לא אהב אותם והתחרט על כך שהתעקש לראות את החלום הזה. הוא אהבב אותם בסיפורים שם הם היו יצורים טובים ואכפתיים שחיים בהרמוניה ואהבה אחד אם השני.
מאז אותו יום בני אדם היו בשבילו רק יצורים מסיפורי פנטסיה שקרה פעם ולא יותר מזה.
|
|
|
|
|
בליל ירח מלא (חדש)
ברוש ננסי יום חמישי, 19/07/2007, שעה 23:29
זה התחיל בליל ירח מלא. דמות מעוותת נזרקה החוצה, הושלכה לאדמה. הדמות צלעה על רגליים שנראו כרגלי שד. החזה שלה עלה וירד, משמיע קול שורק של מפוח מקולקל. היא התכווצה בכאב. האוויר שנשאף לתוכה היה קר, קפוא כמעט. אויר שלא הכירה מעולם. הריאות שלה מכווצות וכואבות. זה כמעט האבר היחיד שכואב, את כל השאר היא כמעט לא מרגישה. הראש כפוף למטה, עמוד השדרה כואב כמו גבעול נבול. העיניים, האוזניים, האף, הכול סגור, לא מגיב. רק הפה פעור לרווחה, הלשון יבשה והלחיים מתנפחות ומתכווצות על פי פקודה נעלמת. ליבה משתולל בפנים, דופק לכל הכיוונים ונתקע בצלעות. היא יודעת שללא הקסם לא תחזיק מעמד עוד הרבה זמן. רק במקום אחד אין כאב, מקום שממנו לא נלקח הקסם. קצה קרנה הימנית. הדמות כורעת על ברכיה תחת הירח המלא, ובשארית נשמתה הקפואה, כמעט חסרת הקסם, היא צוחקת בקול מוזיקלי נפלא.
עוד יום שגרתי. יורם מוריד את הראש והולך במהירות כדי שאף אחד לא יראה את הדמעות בעיניים שלו. הקול של יחזקאל, הבוס שלו, עוד מהדהד באוזניו. ''למה שאני אעשה את זה? אתה כזה חדל אישים, כדאי שאני לא אראה את הפרצוף שלך יותר. את שומעת עירית בובה? אל תעבירי את האפס הזה אלי יותר.'' איזה מטומטם הוא, למה בכלל ביקש העלאה בשכר? אשתו והרעיונות שלה. הוא נתקע במיכה, העובד הגברתן ביותר ומצטיין החודש, זה שכולם יודעים שהוא קרוב משפחה של הבוס. הוא מנסה להתנצל, כשקול הבס החזק מהדהד באוזניו. '''צמע, אתה, איך שקוראים'ך, תגיד, 'תה יכול לעשות לי טובה?'' הוא נזהר לא להרים את העיניים. אחרת, הוא יודע שהוא יהפוך להיות צחוק המחלקה במשך חודשים. הוא מושך באפו בשקט ומכחכח בגרונו.
''כן, בטח.'' הוא לוחש.
'''תה בא מוקדם בבוקר, אה?'' הינהון, עוד משיכת אף.
'''תה מנסה לגנוב לי ת'עובד המצטיין או משהו?'' יורם קופא ומקפיד לא להרים את העיניים.
מכה עזה על גבו מעיפה אותו כמה צעדים הלאה. '''צמע, מה יש'ך אתה עם הראש ככה? עקמת? תגיד, 'תה לא מבין בדיחה, אה?'' יורם מהנהן בזהירות ומיכה מושיט יד ובחיבה טופח לו עוד טפיחה הגונה.
'''צמע, אם אתה מגיע מוקדם אתה יכול להעביר לי כרטיס, נכון?'' יורם מתחיל להתפתל.
''אי אפשר,'' הוא לוחש באומללות.
''אה?'' קול הבס צועק באוזניו, ''דבר חזק, מה 'תה צריך, מיקרופון?''
יורם מנסה לכחכח בגרונו שוב ולנשום נשימה עמוקה. הוא מרגיש איך הדמעות בורחות לו.
''אסור,'' הוא גונח בקול צרוד מבכי.
''מה יש'ך? מה, ת'בוכה? השתגעת?'' קול צחוק חנוק רועם בתוך אוזניו.
''צ'מע, נראה לי, משהו לא בסדר איתך, אה? תקשיב, איך קוראים'ך, תעביר לי מחר את הכרטיס, איך אומרים, תעשה לי ג'סטה, ואני אעשה לך, אה? תגרד לי את הגב וכל זה.'' מיכה מרים את סנטרו בשתי אצבעות, מסתכל בפניו ולא טורח להעלים את החיוך.
''צ'מע, אני אעשה לך את הטובה עכשיו, כן?, אני מכיר מישהו שמטפל באנשים כמוך, כן? הוא עושה מהם אה, איך קוראים לזה, מצליחנים, אה? ת'רוצה להיות מצליחן בכלל? כן?''
יורם מהנהן בראש מושפל.
''נו, אז זה מה שאני אומר לך, כן? ככה ההוא עושה. קח ת'טלפון שלו, תתקשר אליו, שמעתי זה בלי כסף, אה?'' פיסת נייר נדחפת לידיו של יורם יחד עם כרטיס העובד המצטיין, ומיכה מרעים את דרכו משם.
הספרות האדומות מולו מטשטשות ומתבהרות. כשטיפה גדולה של מים נוחתת עליהן יורם מקפל את הפתק, מכניס אותו לכיס המכנסיים וממהר משם.
בהפסקת הצהריים הוא מוצא את עצמו מול הטלפון הציבורי, מכניס את הטלכרט, מחייג את המספר. הוא מקשיב לצליל החיוג וסופר את הספרות, שוב ושוב. כשהוא עומד לנתק הוא שומע את הקול.
''יורם?'' קול מוסיקלי נפלא.
''כן?'' כל הגוף שלו רועד.
''אתה רוצה להיות מצליחן?''
הרעידות מתחזקות, יורם כמעט בוכה ''כן.''
''בוא אלי היום אחרי העבודה.'' הקול נותן לו את הכתובת ומנתק.
יורם סופר שוב את הספרות, הוא לא טעה. יש רק שש ספרות במספר הטלפון. הוא ילך היום.
משרד, דלת צבועה בכחול שמים. מלאך יפהפה, אותיות בזהב. ''מיואש מהחיים? מקומך אצלנו. משרד ההצלחות.''
יורם דופק בדלת ונכנס בזהירות.
''יורם, זה אתה?'' הוא מהנהן אל הדמות שיושבת מולו.
''שב בבקשה.'' הדמות, לא ברור אם הקול שייך לגבר או לאישה, מצביעה ויורם מתיישב.
''הנה החוזה, קרא אותו בבקשה.'' יורם מוצא שהוא בוהה בבגד המוזר שמכסה את פני הדמות ומוריד את העיניים מייד.
''עשינו עסק?''
יורם מהסס, מבולבל, שנייה גורלית.
''מה הקאצ'?'' הוא עובר שוב בעיניו על החוזה, מחפש משהו שעלול להכשיל אותו, פריט או פירור מידע שהוא פספס ועלול להיות לרעתו. הוא יודע שמשהו לא בסדר, שמשהו כאן לא הגיוני.
''קאצ'?'' הדמות מולו נשמעת מבולבלת.
הוא מרגיש קצת נבוך על הבעת חוסר האמון אבל מתעקש. הוא יכול לשמוע את הקול של אימו דוקר אותו כשהיא מיבבת על הילד הטמבל שהוציאה מגופה, איך יצא לה ילד כזה טמבל, איך?
''איפה הקאצ'? למה שתציע לי דבר כזה?''
הדמות מושכת למולו בכתפיים מכוסות בגלימה.
''הייתי רוצה לחלוק עם אחרים מעט מהמזל שיש לי.'' יורם מדמיין לעצמו הבזק חיוך לגלגני ומבהיק. הוא מתכופף לחתום אבל זרוע שרירית עוצרת אותו לרגע.
''יורם, תהיה מוכן לעשות טובה למישהו?'' הקול נשמע רציני ומרוכז. נדמה ליורם שהיד שמחזיקה בו רוטטת.
יורם ממצמץ בעיניו. ''כן, כמובן.''
''אפילו אם הטובה היא על חשבון עצמך?''
יורם נשאר עם פה פעור, תוהה אם זה חלק מהחוזה. ''כן, נראה לי.''
''אם ככה, תחתום.''
יורם לוקח את העט ביד רועדת וחותם. קולה של אימו מצטרף לקול הילדים הצועקים מסביבו במעגל.
''פתי מאמין לכל דבר,'' הוא לוחש לעצמו. הדיו אדומה כדם. למען האמת, זה ממש נראה כמו דם. הוא מקרב את העיניים לדף ונרתע כשהחוזה נמשך במהירות מבין אצבעותיו.
''עכשיו,'' נשמע שהדמות מולו מחייכת.
''אם תסלח לי, יש לי הרבה עבודה.'' הוא מוצא את עצמו מתנצל, נחבט בפח הזבל, מתנצל שוב וממהר החוצה.
''תותי סמרטוטי,'' אשתו מושכת בשערותיו בחיבה.
''איך עבר עליך היום?'' היא רואה את המבט הכבוי בעיניו ומתחילה לחייך.
''נו, ספר לי מה קרה היום? מי צעק עליך היום? איזה שטויות עשית במפעל?'' הדמות הרזה שמולה מתקפלת עוד יותר. ''שום שטות,'' יורם ממלמל ובוהה בשטיח. ''אני הולך עכשיו לשטוף את הכלים, טוב?''
היא מביטה בו בהפתעה ולא אומרת כלום. נשענת על הספה, מרימה את הרגליים על השולחן, עוצמת את עיניה ונאנחת.
בערב הוא לא מצליח להירגע. הוא חושב על הצבע האדום של הדיו שאיתה חתם ומשפשף את ידיו בסבון שוב ושוב. המילים והקול המוסיקלי של היצור הזה מהדהדות לו בראש. '' יש לך משהו שאני רוצה ולי יש משהו שאתה רוצה''. הוא ממשיך לשפשף את הידיים ומנסה לגלות איפה הפסיד, איך היצור הצליח לעבוד עליו, אבל ככל שהוא ממשיך למתוח ולשטוף את ידיו מתחת למים, עולה בו תחושה שאולי הפעם הוא הצליח, אולי היצור לא עבד עליו, אולי הפעם אין קאצ' ואין עוקץ והכול יהיה בסדר. אולי-
''אולי תפסיק כבר להתעסק עם עצמך במקלחת ותבוא לכאן לכבות את האור?''. הוא מנגב את הידיים, מכבה את האור במקלחת וניגש לחדר. זמן רב אחרי שאשתו נרדמה הוא עדיין ער, הופך והופך בהסכם שחתם.
יורם קם כהרגלו, דקה אחת לפני שהשעון המעורר מצלצל ומכבה אותו. הוא היה רוצה לשאול מישהו, להתייעץ עם מישהו, אבל אין לו עם מי. החוזה גם אוסר עליו לספר. מכין לעצמו כריך, אורז את מה שנשאר מהארוחה של אתמול, ויוצא. מגיע לעבודה, כרגיל, ראשון. מעביר קודם כל את הכרטיס של העובד המצטיין ורק אחר כך את הכרטיס שלו. הוא שונא לעשות את זה, אבל אין לו הרבה ברירה, הבטחות צריך לקיים.
שלט תופס את עיניו, ''לכל עובדי המפעל, התגלתה בעיה טכנית באחת ממכונות הייצור. עובד שיצליח לפתור אותה, יתוגמל. ההנהלה.'' יורם חושב על החוזה שחתם אתמול ומהסס לשנייה, אבל מייד מתחרט וניגש לעבודה. הוא מדליק את האורות באולם הגדול, ומתחיל להפעיל את המכונות הגדולות, הכבדות, כדי שיתחממו. למען האמת, גם כי הוא אוהב את הרעש המכה והמפמפם שלהן. ברעש כזה אי אפשר לשמוע שום דבר, גם לא קולות אנושיים. וכשאין קולות אנושיים מסביב, רק אז יורם מצליח להירגע. הוא ניגש למטבחון, אוסף כוסות חד פעמיות משומשות וזורק לפח. אחר כך, כשהוא יודע שהעובדים עומדים להגיע, מרתיח את המים.
ואז הוא מתחיל. ניגש אל המכונה שלו, ומעביר לרגע או שניים את האצבעות שלו על הברזל הכבד, האדיר. הרעש המטרטר משתנה לרעש קצבי כשיורם שופך לתוכה את כל החלקיקים הקטנים. הוא אוהב להסתכל כשהיא לוכדת אותם ומסדרת אותם במקום, כל אחד במקומו המתאים. מדי פעם בפעם הוא שופך עוד ועוד חלקים, כדי להאכיל אותה.
מחשבותיו נודדות אל החוזה. הדמות הבטיחה לו שיצליח בכל דבר שינסה. ''אתה לא תדע יותר ייאוש. אתה לא תרגיש יותר חוסר הצלחה. התנאי היחיד שלי, הוא שתבוא לראיון איתי פעם בחודש, כל ליל ירח מלא, בין אחת עשרה לשתים עשרה בלילה. אם לא, אז לא, החוזה בינינו יבוטל. אתה לא תהיה חייב לי דבר.''.
עשרים אנשים מזיעים עומדים צפופים, בראשים מורכנים. יחזקאל, הבוס, זועם. הוא צועק ומגמגם ומניף את ידיו. ומבטו עובר בין כל אנשי מחלקת התעשייה, כשהוא מקלל אותם על חוסר יכולתם לפתור ''תקלה קטנה, קטנטנה, בלתי מזיקה.''. קבוצת מילים מתהווה על לשונו של יורם, וכשהוא פוער את פיו, מופתע מהדגדוג המוזר, הן פורצות החוצה. יורם מניח יד על פיו ומנסה להעמיד פנים שלא הוא דיבר. הוא אפילו לא יודע מה אמר, אבל כולם מתבוננים בו. גם יחזקאל, גם מיכה.
''מה אמרת?'' למשמע הקול המאיים יורם מתחיל להתנשם כאילו מישהו הניח כר על אפו. סחרחורת מסובבת אותו בחוזקה, כסופת טורנדו, וברגע מסוים בועטת בו באכזריות מחוץ לאחיזתה והוא נופל, המום.
ריח בושם חמקמק מחזיר אותו חזרה. המזכירה, עירית, רוכנת מעליו בדאגה. ''יופי מותק, סוף סוף התעוררת. אתה בסדר?'' הוא מנסה להתרומם ומחייך אליה חיוך לחוץ. ''יופי, נהדר חמוד, אני רואה שהתאוששת. אתה רוצה משהו מתוק, כוס תה?''
''לא, בבקשה אל תטרחי בגללי.'' הוא מתיישב, עדיין לא יציב ומעביר מבט בחדר הריק.
''יופי חומד, אז אם ככה, הבוס רוצה לדבר איתך.''
יורם פוסע בצעד מתנדנד, נוקש בדלת וצונח לכיסא מול יחזקאל.
פני המסכה הקרחים, הקמוטים של יחזקאל מתעוותים. קצוות הפה מתרוממות לשנייה ואז כמתעייפות מהמשקל הכבד, חוזרות למקומן.
ואז יחזקאל מתרומם באנחה ממקומו, הכיסא חורק במאמץ כשהיד הכבדה, הקמוטה, לוחצת את ידו השדופה של יורם, וחוזרת למקומה. יחזקאל מתחיל לגמגם כהרגלו.
''אז מה? אה? כל הכבוד, מה? נהדר, אה?''
יורם ממצמץ בעיניו, יחזקאל נדמה לו כשני אנשים הנפרשים ומתכווצים כמניפה.
''יש בקשות מיוחדות, אה? נהדר, אה? יופי, מה?''
פיו של יורם נפתח והמילים ''העלאה במשכורת.'' חומקות החוצה. הוא סוגר את פיו בחוזקה, אבל מצליח רק להכאיב לעצמו.
''כן, נו. בוודאי, מה. יהיה, אין ספק.''
חיוכו העקמומי, המעורפל של יורם הופך לפתע זחוח. הוא נשען על השולחן, עינו נסגרת בקריצה ופיו אומר ''אנחנו מדברים על זה עכשיו ומחליטים ביחד, נכון יחזקאל?'' ידו זזה ממקומה וטופחת בחוזקה על כתפו של יחזקאל. יחזקאל קופא ובוהה בפיו הפעור של יורם ובעיניו מלאות האימה. רק לאחר שיורם קולט ששריקת המפוח שהוא שומע, זה צחוקו של יחזקאל, הוא חוזר לנשום. שריקות המפוח ממלאות את החדר ויורם נאלץ לטפוח בזהירות ובעדינות על גבו של הבוס, כדי להצילו מחנק ודאי.
''אתה הבחור שלי,'' מחרחר יחזקאל בין צחוק לצחוק. ''אין ספק, אה? רק אתה, מה?''
''עירית בובה, שתי כוסות קפה, אה? לי ולבחור שלי.''
אי שם, בבנין משרדים, המנקה מרימה את ראשה כשהיא שומעת קול צחוק מוזר. הצחוק נשמע קצת כצהלה של סוס והיא ממלמלת לעצמה מילים לא מובנות בטון מלגלג. אם הייתה רואה את הדמות שמשמיעה את קול הצחוק הזה, את מה שיש לדמות במקום רגליים, היא הייתה עושה הרבה יותר מלמלמל, היא הייתה צורחת.
יורם מהנהן בראשו למלאך המצויר, ופותח את הדלת בזהירות.
''שלום,'' הוא מנסה.
''יש כאן מישהו, שלום?''
הוא לא יכול שלא להבחין בחוסר הסדר. ספרים, ניירות וכלי כתיבה זרוקים בערבוביה. על השידה יש ארבע כוסיות, מוכתמות באודם. בקבוקי יין אדום, ויסקי, ושמפניה פתוחים וריקים למחצה. הוא מוריד את הראש וסחרחורת קלה תוקפת אותו, הוא איחר, הוא ללא ספק איחר לפגישה, כל זה נגמר. כל ההצלחה, זה היה טוב מכדי להיות אמיתי. ואשתו, אשתו סוף סוף התייחסה אליו כאל מישהו, אתמול היא אפילו הציעה לו לשתות. אבל כל זה כבר נגמר. הוא מסתחרר, מדדה לאט אל הכיסא. נשען בכבדות על המשענת, מרים ספר ותופס את מקומו. הכותרת של הספר מבזיקה אליו, ''^חלום ליל קיץ^''. הוא מוריד את פניו, מכסה אותם בידיו, ויושב כך במשך זמן שנראה כנצח.
קולות צחוק מעירים אותו ממחשבותיו והוא מרים את עיניו ובוהה בתדהמה. הדמות, עטופה בשלוש נשים יפהפיות, נעצרת במקומה.
''אה, יורם,'' הקול המוסיקלי מתנגן.
''קבענו פגישה להיום, נכון?'' יורם מהנהן באיטיות. פיו פעור והוא בוהה בנשים שמתרפקות על הדמות, ובמה שהן לא לובשות.
''אני מצטער על האיחור, הייתי קצת עסוק.'' אחת הנשים מתחילה לצחקק והדמות מלטפת את שערה בחיבה. ''אכפת לך? אני צריך להתארגן. אני אחזור עוד כמה דקות. תקרא בינתיים את הספר הזה, הוא טוב.'' יורם פותח אוטומטית את הספר, אבל המבט שלו נשאר נעוץ באותה נקודה גם לאחר שאין שם מה לראות. בשלב מסוים הוא מתעשת ומתחיל לדפדף בספר. אין לו סבלנות לקרוא, אבל התמונות יפהפיות, נראות ממש אמיתיות. יורם סוגר את הספר ומחפש את שם המאייר, אבל לא מצליח למצוא אותו.
הדמות חוזרת. עכשיו, כשיורם יודע שמדובר בגבר, הוא מרגיש קצת יותר בנוח. הוא שם לב שהדמות הרבה יותר נמוכה ממה שהיה נראה לו, גם הרבה יותר שעירה, לפי הידיים שמציצות מדי פעם מהשרוולים הארוכים.
''קראת את הספר?''
''חלום ליל קיץ? זה ספר מוכר.''
''הגרסה הזאת פחות מוכרת, קח את הספר, תקרא, אתה תהנה. ועכשיו, די עם השטויות.'' הדמות מניחה את המרפקים על השולחן ורוכנת לעבר יורם. ''אז איך עבר עליך השבוע?'' היא מביטה בחיוך הרחב, האדיוטי שנמרח מייד על פניו של יורם ומהנהנת. ''כן, כך חשבתי.''
יורם מתעורר בצלצול של השעון המעורר. הוא מושך מעליו את השמיכה, מפהק, ומסתובב לצד השני. אחרי מספר דקות אשתו מנערת אותו בזהירות. ''יורמי, יורמי, השעון המעורר כבר צלצל.''
''עוד מעט אני אקום.'' הוא מתכרבל עמוק יותר בצד שלו של השמיכה.
''אתה תאחר לעבודה, השעון צלצל לפני עשר דקות.'' הוא רוטן וקם. שוטף את הפנים, לוקח את התיק שאשתו הכינה לו ויוצא. לעבודה הוא מגיע ראשון, מעביר את הכרטיס שלו ואז את של מיכה. מפהק ושותה נס קפה. אין לו סבלנות להתחיל את הרעש של המכונות, ולדקה הוא תוהה מה לעשות, עד שהספר עולה בדעתו והוא פותח אותו.
''^חלום ליל קיץ^'' כתוב שם, ובאותיות קטנות יותר ''^סיפורו של פוק השדון הקטן והמסכן.^''
הוא הופך לפרק הראשון ומתחיל. ^אוברון מלך הפיות האכזר והמרושע פתח בצעקות על פוק, השדון התמים והמסכן. ''אתה מנודה, מנודה. אתה שומע אותי? צא מהיער שלי ושלא תעז לחזור אליו לעולם.^''
נראה שזה ספר דמיוני כלשהו, מהסוג שהוא לא אוהב. הוא סוגר אותו בטריקה. למשמע קולות של עובדים שנכנסים בדלת המפעל הוא קם בכבדות ממקומו ומפעיל את המכונה שלו.
''נו, אז קראת את הספר שנתתי לך?'' יורם מזיז את כל ערימת הדברים שעל הספה אל שולחן סמוך ונשכב על הספה באנחה. ''לא, לא קראתי, אני לא אוהב סיפורת בדיונית.''
''בדיונית?'' הדמות נשמעת מבולבלת.
''אתה יודע, מכשפות ושדים, דברים שלא קיימים במציאות. עזוב את זה, בוא נדבר על דברים מעניינים יותר. אמרתי לך שקודמתי להיות הסגן של יחזקאל? אנחנו כל היום יושבים במשרד שלו, שותים קפה, אוכלים עוגיות ומרכלים.''
''אז אתה לא מתכוון לקרוא את הספר?''
''לא, אתה רוצה שאני אחזיר לך אותו? יש לי אותו כאן.'' הדמות זזה במקומה בחוסר נוחות, הסתובבה והביטה בלוח השנה מאחוריה. ''אולי בכל זאת תנסה לקרוא אותו? יש לך חודש בשביל זה, תוכל לקרוא לאט לאט. כשתבוא בפגישה הבאה שלנו, יהיה לנו על מה לדבר.''
''נראה לי שהספר הזה מאוד חשוב לך.'' יורם הרים את ראשו מהספה.
''לא, הוא לא חשוב בכלל, אני רק חושב שהוא יעניין אותך, זה הכול. נתראה בחודש הבא.''
''זהו? אתה לא רוצה לשמוע? יש לי הרבה מה לספר לך.''
הדמות התחילה לצחוק. היא צחקה כל כך הרבה עד שיורם יכל לראות צללית של זקן מציצה מכיסוי הפנים. לפתע, הדמות הפסיקה לצחוק. היא ניגשה אליו, אל הספה, ורכנה אל אוזנו.
''יורם,'' לחש הקול המוסיקלי. ''אני כבר יודע.''
|
|
|
|
|
בליל ירח מלא (חדש)
ברוש ננסי יום חמישי, 19/07/2007, שעה 23:31
יורם התעורר בבוקר שעה לאחר שהשעון המעורר צלצל. הוא הציץ בשעון מנומנם והתהפך לצד השני. ''הלוואי שלא הייתי צריך ללכת היום לעבודה.'' הוא התהפך שוב ומשך את השמיכה עד מצחו.
הטלפון צלצל. יורם הושיט יד ארוכה.
''יורם חומד, זאת עירית, מה שלומך מתוק?'' יורם חייך לעצמו.
''מה קרה?''
''לא קרה כלום חומד, אל תיבהל. רק רציתי להגיד לך שאתה לא צריך לבוא היום לעבודה. גם יחזקאל לא יבוא, אז אין טעם שתשב פה במשרד לבד, נכון?''
''עירית, את בובה, את יודעת?'' צחקוק.
''כן מותק, בטח שאני יודעת.''
יורם דידה על רגליים רזות אל המטבח. פתח את קופסת הנס קפה, בהה בגרגרים המועטים שנשארו, החיוך שלו התרחב.
''אין שום סיכוי בעולם שזה יספיק לי,'' הוא דחף כפית אל הקופסה והוציא אותה גדושה. המים בקומקום החשמלי היו חמים מאוד, בדיוק כמו שהוא אוהב, למרות שאשתו יצאה מהבית לפני חצי שעה.
הוא השתרע בספה, לא מקפיד שכוס הקפה תהיה ישרה, הוא ידע שהיא לא תשפך עליו. מה יעשה היום? ילך לקנות בגדים וימצא אותם במבצע? ילך לחוף הים וימצא אותו ריק? או מלא בבחורות יפות? ילך לספריה ויגלה שהיום הם מרשים להשאיל כמה ספרים שרוצים?
''אוי, לעזאזל.'' השבוע יש לו את הפגישה עם היצור המוזר הזה, וההוא ביקש שהוא יקרא את הספר הטיפשי שלו. נו, טוב. הוא יעשה את זה עכשיו. כמה משעמם זה יכול להיות?
יורם פתח את הספר בפרק הראשון והתחיל לקרוא.
^אוברון מלך הפיות האכזר והמרושע פתח בצעקות על פוק, השדון התמים והמסכן. ''אתה מנודה, מנודה. אתה שומע אותי? צא מהיער שלי ושלא תעז לחזור אליו לעולם.''
''אבל-''
''בלי שום אבל, שדון חצוף. כמה פעמים הזהרתי אותך להתרחק מהפיות שלי?''
''אדוני המלך-''
''צא מכאן מייד. אם תשמיע עוד מילה אחת, אסיר את שתי קרניך. ועכשיו קפץ לך מפה, תיש מעוות שכמותך.''
פוק החף מפשע התבונן באוברון במבט נכאב, אבל מיהר לקוד ולהתרחק בשעטה. למרות הכול, פוק החכם והנבון ידע כי יש עוד דרך אחת להסיר את נידויו של אוברון מעליו. לפני שפוק היפהפה והגאה נפגש עם בחירת ליבו, הוא צחצח את קרניו הגדולות והמפוארות, סרק באצבעותיו את שערו העבה, המבהיק, וטפח על בטנו הקשוחה, מלאת השרירים. כששמע את קול אהובתו מתוך ביתן העץ פרש את זרועותיו לרווחה.
''טיטניה יקירתי, אהובתי היחידה.'' נשימתו נעתקה והוא צנח על ברכיו.
שיער הזהב העבות נע לכל הכיוונים כשאהובתו צחקה. ''באיזה צרה הסתבכת הפעם פוק?''
פוק הגאה, אך חכם כרע על שש וזחל לעברה, ''באמת יפתי, אני נשבע, מעולם לא היית יפה כמו עכשיו. יופייך הבוהק עולה על זוהר השמש. גנבת את נשימתי, אם לא תשיבי לי אהבה, אמות פה במקום.''
אהובתו הפסיקה לצחוק והביטה בו במבט סקרני, ''זה עד כדי כך גרוע? מה קרה?''
''זה רק דבר פעוט, לא הייתי מטריח אותך, רק ש, למען האמת, אני לא רואה כל דרך אחרת.'' עיניה הענקיות הכחולות של טיטניה נפערו אף יותר כשפוק האביר, הנהדר ביופיו, הצמיד את ראשו לרצפה.
''בעלך, מלכי, אוברון, גירש אותי מהיער. לא תתני לו לגרש את פוק האהוב שלך סתם כך, נכון?'' למרבה תדהמתו ושבר לבבו אהובתו החלה לצחוק. פוק המושפל, הכואב, תפס בשמלתה הזהובה, השקופה ונעץ בה מבט מתחנן שגרם לה להגביר את צחוקה.
''מלכתי, אין לי כמעט כוחות מחוץ לממלכת הפיות, גם לא שום מקום להיות בו.'' פוק העצוב, הכואב, נאלץ לחכות עד שגופה הלבן המושלם של המלכה הפסיק לרעוד ויכולת הדיבור שלה חזרה אליו. היא הושיטה אליו את ידה והקימה אותו למולה.
''אבל פוק יקירי,'' אמרה והעבירה ברוך את ידה על פניו, זקנו וקרניו המרהיבים. ''לנדות אותך היה הרעיון שלי ושלי בלבד.'' ידה רפרפה בעדינות על אוזנו המחודדת, המושלמת, והחליקה מטה.
''אתה זוכר את אותה פעם משעשעת שבה גרמת לי להתאהב בחמור?'' עכשיו ידה ליטפה את גבו השרירי, הגברי, ופניה התקרבו אל פניו.
''מאז כבר רציתי לנדות אותך, פשוט לקח זמן לשכנע את אוברון.'' פניה נצמדו אליו ונישקו אותו ברוך על מצחו הנשגב.
''אז לך לך, יקירי, אתה מנודה. נראה אם תצליח לעשות תעלולים גם מחוץ לממלכה.^''
יורם סגר את הספר בטריקה, ''אני שונא מדע בדיוני ודמיונות שווא.'' לפתע הוא שם לב שכוס הקפה שלו הפוכה לגמרי, אבל אף טיפה לא נשפכה. הוא הפך אותה בחזרה ולגם בהנאה מהקפה החם. יורם החליט שיקנה ליצור המטופש משהו יפה, אולי נעליים. ואז היצור ישכח בכלל מהספר הבדיוני, הלא הגיוני הזה. ידו של יורם הצליחה להגיע לשלט הטלוויזיה, שהיה מונח כמה מטרים משם. ''הלוואי שיהיה סרט עם קלינט איסטווד.'' אמר ובהה במרקע מולו, בשחקן האהוב עליו רוכב על סוסו, חמוש באקדח.
''אז קראת את הספר?''
''קניתי לך משהו קטן, היית רוצה לראות?'' יורם הגיש לדמות חבילה עטופה היטב.
''יורם, אני לא משתמש בנעליים. קראת את הספר?''
''כן, קצת. התחלתי, אבל היה לי נורא משעמם, אז הפסקתי. ידעת שמינו אותי להיות המנכ''ל של החברה שלנו?'' יורם נשכב על הספה כהרגלו ומתח מעליה את כל גופו. משערו שהיה כעת עבה ומבריק, עד למוקסוני העור המעוצבים שלו.
הדמות תופפה ברגלה על הרצפה ויורם לא יכול היה שלא לתהות מה גורם לרעש הזה, אם הדמות אכן לא משתמשת בנעליים. ''יורם, אתה זוכר את הפגישה הראשונה שלנו?''
''הרבה זמן עבר.''
''אתה זוכר מה שאלתי אותך?''
''לא, למען האמת, לא ממש.'' יורם הטה את ראשו לאחור והזיז את רגליו לקצב מוסיקת מערבונים דמיונית.
''שאלתי אותך האם אתה אדם שעושה טובות לאחרים.'' הרגליים של יורם המשיכו לתופף ועיניו היו עצומות.
''אמרת לי אז –כן כמובן- והתכוונת לזה. אתה זוכר?'' יורם דמיין את עצמו דוהר על סוס מגודל איברים במהירות שיא וחייך.
''זו הייתה אחת הסיבות שבחרתי בך, הסיבה העיקרית שבחרתי בך. למען האמת, אם אתה לא מתכוון לעשות את זה, אני אתן למישהו אחר להצליח במקומך.'' יורם הפסיק בבת אחת להניע את רגליו והתיישב באיטיות.
''אתה מתכוון לקחת ממני את ההצלחות שלי? אסור לך, חתמנו על חוזה.''
''אל תהיה תמים. כל מה שאני צריך לעשות זה לא להגיע למפגש הבא שלנו. כך סיכמנו, אם אין מפגש אין הצלחות, נכון?'' יורם עיכל באיטיות את הדברים וחייך חיוך של אדם שמאיימים עליו באקדח. חיוך גדול מדי.
''מה אתה רוצה שאני אעשה?''
''זה די פשוט. אני רק רוצה שתקרא את הספר. זה יותר מדי לבקש יורם?''
כתפיו של יורם צנחו למטה מעוצמת ההקלה. ''בוודאי שלא, אני אקרא אותו, בטח שאני אקרא אותו. אני הולך עכשיו לקרוא אותו.'' הוא קם וגרר את רגליו ההלומות אל דלת הכניסה.
''ו...יורם, אם אתה לא קורא אותו, אל תטרח לחזור.''
יורם נכנס אל הלימוזינה השחורה שלו, בין שתי הבחורות היפהפיות. הן כמעט היו שוות את העזיבה של אשתו, כמעט. הוא סימן לנהג בידו. כשהגיעו, הנהג הרים את תיק העבודה שלו ודפק למענו בדלת. הדלת נפתחה על ידי אישה חייכנית לבושה בסינר שנחפזה להרים את תיק העור היקר.
''עוד משהו אדוני?''
''כן, אני הולך לעבוד עכשיו, תדאגי שלא יפריעו לי.'' הוא נכנס לחדר העבודה שלו, נעל את הדלת והוציא את הספר. מבט בעטיפת הספר הזכיר לו למה הוא לא רוצה לקרוא אותו. אולי הוא לא באמת חייב.
''הלוואי שידעתי על מה הספר מספר,'' אמר ועצם את עיניו. שום דבר לא קרה.
''הלוואי ש-, הלוואי שקראתי כבר את הספר הזה.'' זה עדיין לא עבד, ויורם התחיל לתופף בעצבנות באצבעותיו.
''הלוואי שאדע מיהו השדון פוק.'' אמר בקול איטי וברור, למקרה שקודם הוא היה לא מובן.
''אוח, לעזאזל''. ידיו של יורם הכו בחוזקה בראשו. כעבור מספר דקות וכמה ניסיונות גם הספר הצטרף אליהן.
''סיימת לעבוד אדוני?'' האישה עטוית הסינר שאלה בזהירות את הדלת הנטרקת.
''לכי לעזאזל.''
ביום של הפגישה יורם היה כולו פקעת עצבים. הוא הציץ בשעון. חמישה לאחת עשרה, הנהג שלו מחכה לו בחוץ, אבל הוא לא מסוגל לקרוא את הספר הזה, פשוט לא. הוא ניסה כמה פעמים, אבל לא היה מסוגל יותר לשמוע על השדון פוק הקטן והמסכן ועל תלאותיו בעולם הגדול. חייבת להיות דרך לדעת מה כתוב בספר בלי לקרוא אותו, ואם הוא לא מצליח לגלות אותה, אולי מישהו אחר יוכל. הוא לחץ על כפתור בלוח המקשים שמולו.
''עירית, איך אפשר לדעת מה כתוב בספר בלי לקרוא אותו?''
''אין תקציר חומד?'' פיו של יורם נפער והוא הפך באיטיות את הספר.
''עכשיו יש. ועירית, את בובה את יודעת?'' קול צחקוק.
''כן, אני יודעת מתוק.''
יורם נצמד אל גב הספר וקרא בשקיקה. ''^''סיפורו של השדון פוק הקטן והמסכן'' מספר על מסכת חייו של השדון פוק הקטן והמסכן באלפי השנים האחרונות. השדון פוק הקטן והמסכן גורש מיער הפיות. זאת בעקבות השתעשעויות בלתי מזיקות עם חלק מהפיות האהובות על אוברון. אוברון הרשע מגרש את פוק הקטן והמסכן ולוקח ממנו את כוחות הקסם שלו. בצעד מבריק ומלא גאונות פוק החכם והמדהים מצליח לשמור על מזעיר מכוחותיו. את הכוח הזה הוא אוגר טיפה אחר טיפה במשך אלפי שנים. בנתיים הוא עובר תלאות קשות מפרכות ומעציבות. אך פוק הגיבור ומלא האון אינו מתיאש, ואינו מנצל את הכוחות שאגר כדי להגן על עצמו. פוק החכם והנבון אוגר אותם עד לליל ירח מלא, כשיעברו בדיוק חמישים אלף שנה. רק אז יוכל פוק הגאון, מלא האון להחזיר את עצמו ליער הפיות.^
''ואיך בדיוק הוא יעשה את זה?'' יורם מתקרב אל הספר אפילו יותר ומזהה עוד שורה שלא ראה קודם.
^''ואם אתם שואלים את עצמכם, איך פוק הנהדר יעשה זאת, דעו לכם, אל לכם לדאוג. יש לו תוכנית.''^
''איזה תוכנית?'' יורם מצמיד את אפו אל הספר ומנער אותו מעט. אבל אף שורה נוספת לא מתגלה.
אחד המקשים מהבהב ויורם לוחץ עליו.
''יורם מותק, הלימוזינה מחכה. הוא אומר שיש לך פגישה חשובה.''
''אני יורד, תודה עירית.''
יורם בוהה במלאך המחייך כמה דקות ומנסה להיזכר בפעם הראשונה שעבר דרכו. זה נראה כאילו עברו שנים. הוא מתיישב על הכיסא בעייפות ומהנהן לדמות שמולו.
''שלום פוק, הייתי רוצה לדעת מה אתה מתכנן לעשות הלילה.'' פוק מסיר באיטיות את הגלימה שלו מעל פניו ומעל גופו. הוא קם מעל הכיסא של ונעמד ליד יורם, נשען על השולחן.
יורם מתבונן ברגלי העז השעירות, בבטן השמנמנה, בקרניים הקטנות ומשפשף את עיניו בעייפות.
''אני מתכנן לבקש ממך טובה, יורם. אני מתכנן לבקש ממך להחזיר אותי בחזרה ליער הפיות.''
''אתה תשאיר לי את כוחי?'' יורם שואל שאלה רטורית ולא מתפלא למראה תנודת ראשו של פוק.
''אני לא יכול. ברגע שאני לא אהיה כאן, ברגע שמפגשי ליל הירח המלא שלנו יסתיימו, הכוח שלך יעלם.''
''למה שלא תעשה את זה אתה?'' פוק מרים את ידיו למעלה, כנכנע.
''אני מנודה יורם. אני לא יכו להחזיר את עצמי.''
''אז למה שאני אעשה את זה פוק? למה שאני אוותר על הכול בשבילך?''
''כי אתה אדם טוב.'' פוק בוהה קדימה. ''כי אתה אדם טוב, אין שום סיבה אחרת.''
''זו התוכנית שלך? זה התוכנית הגאונית של פוק הגאון ומלא האון? לסמוך על טוב הלב של פתי, אפס, כלומניק כמוני. אחד שמאמין לכל מה שאומרים לו, אחד שמוכן לעשות הכול למען כולם? למה שתעשה משהו כל כך מטומטם?'' פוק ממשיך לבהות קדימה.
''למען האמת יורם, כי אין לי ברירה. התחננתי בפני טיטניה להשאיר אותי. ירדתי על ברכי. אבל היא רק צחקה ממני. אני לא עומד להתחנן שוב. תחליט מה שתחליט.''. פוק מציץ דרך החלון, ''נשארו לך בדיוק עוד שתי דקות להחליט, עד שתים עשרה בלילה.''.
יורם משפשף בעייפות את עיניו. הוא חושב על כל מה שיש לו. הלימוזינה. הבית הגדול, העובדים, הנהג, הבחורות, החליפות היפות. הרגשת העיפות הבלתי נפסקת, הזהירות של האנשים שעובדים סביבו. פשוט נמאס לו מהכול. הוא תוהה איך הרגיש לפני שכל מה שרצה התגשם, לפני שהצליח בהכול. הוא באמת הרגיש יותר טוב? הוא כבר לא מסוגל לזכור. הוא מרים את המבט ורואה את אגלי הזיעה על מצחו של פוק. רק עוד שלושים שניות. הוא פותח את הספר ומביט בתמונות היפהפיות, ללא שם המאייר. שלוש שניות נותרו. יורם מהסס ואז מדבר.
''הלוואי,'' הוא אומר, ''הלוואי שאני ופוק יכולנו להיות ביער הפיות.''
במחצית השנייה האחרונה לפני שהם נעלמים, יורם מוסיף ''אני מקווה שהפיות באמת יפות כמו שהן נראות בספר. לא שינית משהו, נכון פוק?''
|
|
|
|
|
וגה, אני, אתה והשמים (חדש)
the sky יום חמישי, 19/07/2007, שעה 23:51
אני מביטה לשמים, והם לא נגמרים. אינסוף של כחול וצהוב וירוק ואדום, של אמת ושקר, כאב ותקווה, מנגינה שרק ממשיכה. ככה זה בשמים, הכל אותו הדבר, כמו בלב.
אני צועדת ברחובות העיר הישנה, כמו בעולם אחר, מנותק מהכל. כל הרגשות שלי, מתגמדות ליד הפחיות הריקות ששוכבות בצדי הדרך, ליד חתולי הרחוב המייללים לצלילי המכוניות החולפות. והזמן חולף. אני ממהרת, אבל לא יותר מדי, כי תמיד אפשר לחכות לאייקון הבא, או לזה שאחריו. תמיד יש לכנס הזה ולדומיו תכונה מוזרה לזמן יצורים מיוחדים מקצוות העולם, אפילו פעם פגשתי הוביט שצעד כל הדרך מהממלכה התיכונה. והיו גם יצורי יער קסומים, אין סוף של פיות תככניות וגמדים רכושנים. אבל אתה כבר שמעת את כל הסיפורים האלו. ואולי הם יסופרו במקום אחר, ביום אחר במצב אחר.
אתה יודע, כבר הכל היה מתוכנן, המקום, המפגש, הזמן. כבר אמרתי לך כל מה שרציתי להגיד אלפי פעם בראשי, ואלפי פעמים ענית. כל פעם משהו אחר. בצורה ובדרך אחרת. רק החיוך התמידי שלך נשאר כל הזמן, אותו חיוך שמלכתחילה גרם לי להביט בך מהופנטת. קשה לי להאמין שמתישהו אני אמצא חיוך מדהים כמו שלך. חיוך אמיתי כמו שלך.
אבל זהו. לא הייתי צריכה לשמוע אותך ולדבר איתך יותר. כי כבר דיברתי, לא במציאות אבל בתוכי. כי כבר תמיד ידעתי שמה שהיה בינינו לא היה צריך לקרות ולא היה לו סיכוי. תמיד אמרתי את זה. אבל זה לא עוזר, כי כשהלב מתחיל לדפוק המוח מפסיק לפעול. ככה נראה לי לפחות.
כשפגשתי את וגה בפעם הראשונה היא כבר נראתה לי מיוחדת. זה לא שהיו לה כנפיים ואבקות מנצנצים כמו בסרטים, היא הייתה יכלה להראות כאישה בת 30 רגילה למדי. היו לה פנים שמנמנות, שיער בהיר ועיניים אפורות במקצת. אבל היא פיה, כל אחד יוכל היה לראות זאת עליה, משהו במבט שלה חשף את זה. והיא לא הייתה סתם פיה, אלא אחת מטורפת למדי. אהבתי את זה בה, הטירוף שלה הזכיר לה אותי או יותר נכון, את מה שרציתי להיות. נפתחתי אליה ממש מהר. נכון, לכולם אני מספרת הכל מהרגע הראשון, אבל איתה זה היה משהו אחר. היא כבר ידעה עלי הכל, היא כבר בלעה את המחשבות שלי בשניה הראשונה. אז כל מה שנותן לי זה לדון איתה לעמוק על כל צעד ופעולה. הדיון נמשך כמעט 5 דקות. שיחה ארוכה בטירוף בשביל פיה נמהרת כמוה.
''אף פעם לא אהבתי אותו'' אמרתי לה. ''אבל כשהוא עזב כאב לי בלב''.
''את בטוחה שזה לא היה כאב בטן שהשפיע על החזה?'' היא ביררה.
לא ידעתי לענות לה. כי אף פעם לא כאב לי בלב לפני, לא ככה לפחות.
היא גלגלה את העיניים שלה ובהתה בי כמה שניות. ידעתי שהיא מתכננת משהו מטורף, ורציתי להיכנס לראש שלה ולראות את המחשבות שלה כמו סרט נע.
''בואי איתי'' היא לחשה וסחבה אותי ברגע לבקתה חשוכה שקראה לה בית. לזמן לא הייתה משמעות בבית הזה שלה, הוא היה הכל וכלום יחדיו, כמו השמים, כמו האינסוף.
''בואי נשחק'' היא לחשה, מצביעה בידה המחוספסת על מסך עלים רקובים שהיה תלוי על אחת הקירות. ''אל תפחדי, את תהני מזה'' היא הוסיפה. וחיוכה התרחב.
לא פחדתי, הרגשתי בטוחה שם באינסוף. האמנתי לה, אבל מהר מאוד לא ידעתי כבר מה לחשוב. המסך הפך לאקס הישן שלי, הוא הביט כאילו ראה אותי, אבל הוא לא. צעקתי אליו, חייכתי אליו והוא לא הגיב. והיא רק צחקה. ''מה עשית לו?!'' צעקתי לעברה.
''את תבחרי'' היא לחשה. ''זה זמן הנקמה. היום ועכשיו את תתעללי לו בלב. לו יכאב החזה והוא ילך לחפש את הנקמה שלו, אבל במקום אחר.''
הבטתי בה. יודעת מה היא הולכת להציע אך חוששת מהתגובה שלי. כל העניין משך אותי כל כך. רציתי לאכל לו רגלי צפרדע או לשון של קרפדה. שידרכו עליו, שידחו ממנו, שילדים ישחקו בו כדורגל.
''אני לא מכשפה, אבל אני יכולה לעשות משהו טוב יותר.'' היא המשיכה צוחקת. ''הקרפדה תהיה זו שתשבור לו את הלב. אם הוא לא ישבר כבר קודם.''
הצחוק שלי הצטרף לשלה, ואולי היינו יכולות להזכיר מקלה של צחוק מרושע בסדרת ילדים ישנה. ואז פתאום בבום אחד גדול הכל נעלם. וחזרתי להרצאה על פיות ויצורים אחרים.
חשבתי שהיה שם משעמם ונרדמתי, אז הלכתי הביתה. לאותה עיר קטנה ואבודה שאני מכירה, וכבר כמעט שכחתי הכל. רק יומיים אחרי הודיעו לי שאשפזו אותו, התחיל לדבר על נישואין לקרפדה שפגש ברחוב, ענד עליה שרשרת זהב יקרה שקיבל בירושה מדוד זקן שלו. הרופאים קבעו שזו הייתה התמוטטות עצבים, אבל אני ידעתי שזה לא וזה רק כאב בלב יותר. או שאולי בבטן מתחת לחזה.
לא הלכתי לשום כנס אחר באותו שנה. פחדתי לפגוש אותה שוב ולהביט שוב בעיניים באפורות והמטורפות שלה. אבל בשנה השנייה נשברתי. הקסם באייקון משך אותי ולא יכולתי לסרב להיכנס אליו שוב.
תוך כמה דקות היא כבר ניצבה לידי. צעירה ושמנה מתמיד.
''בסוף הגעת?! ידעתי שתגיעי. חיפשתי אותך כל כך הרבה זמן'' אמרה מחייכת.
רציתי לצעוק עליה, ככה מול כולם, שהם ידעו לשמור ממנה מרחק. אבל השפתיים שלי נשארו סגורות. אף פעם לא הייתי אישה אמיצה מדי. גם לפני שפגשתי אותך.
לקח לה כמה שניות לעבוד על כל המחשבות שלי והחיוך שלה התחיל להתפוגג.
''הכאבתי לך? אבל את רצית בזה! את נקמת בו?!'' שמעתי אותה חושבת.
'' במחשבה שלי, אבל לא ככה. לא באמת, הוא היה סתם אחד ועכשיו הוא סתם אחד שאני לא אשכח'' רעדתי כשאני נזכרת בביקור האחרון שלי אצלו. הוא נראה כל כך חלש, כל כך מסכן.
''אני בסטג' שלי'' היא לחשה מובכת. ''לפעמים אני עושה הרבה טעויות, אבל אני עושה את המיטב.''
ידעתי מה זה להיות חדש, אז לא יכולתי לכעוס עליה יותר. אתה מבין, פתאום היא נראתה לי כל כך צעירה יפה ושמנה. כזאת רגילה, כמוני. הלכנו לירות קצת בחץ וקשת, ואפילו קלעתי בכמה מטרות. הרגשתי כל כך מוצלחת ואז היא נעלמה.
ואז אתה הופעת. או יותר נכון, אני הופעתי ונתקלתי בך במדרגות, זה היה מצחיק וכואב בשבילך באותו הזמן, תודה שזה היה מצחיק לפחות קצת. ישר ידעתי שהיה משהו מוזר בכל העניין, ברצון הנואש שלי להמשיך את השיחה איתך, ובזה שאתה כל כך רצית להקשיב. לא הרבה אנשים רוצים בזה, וגם מאלו שרוצים, הרוב לא כושלים בדבר. אבל משהו בו, אולי בדרך חייכת אלי, או בדרך שהחזקת את היד שלי. בדיוק איך שרציתי, בדיוק מתי שרציתי לא נתן לי הרבה פנאי לחשוב על הדברים לעומקם. לקשר הכל. אבל היום אני כבר מבינה מה קרה, לי, לך ולפיה החובבנית שהכרתי.
לפעמים אני מצטערת שפגשתי אותך, מקווה לשכוח הכל, למחוק. אבל אני לא חושבת שאני יכולה לוותר על שניה אחת של זיכרון ממך. בחור אחד שבקושי הכרתי, אבל הצליח לגעת בי כל כך ולשנות אותי כל כך. קשה לי להאמין שפיה כישפה אותנו, הכל מרגיש אמיתי כל כך. לא כמו חלום או אשליה שעומדת לפוג בכל רגע, אלא כמו חוטים של רגשות שקשורים זה בזה.
אני חושבת שאני הרבה יותר זוהרת עכשיו. בטח אף אחד אחר לא רואה, אבל ככה אני מרגישה. ואתה לימדת אותי, בלי להגיד את זה, שזה הדבר שבאמת חשוב. אתה לימדת אותי לחייך, לשמוח סתם כי ככה בא לי. להאמין בחלומות מטופשים שבטוח לא יתגשמו. להסתכל על החיים שלי, כמה שהם לא מושלמים, כמו על סרט הולוודי ישן. לראות כמה אני מיוחדת, כמה אני שווה. לדעת לאהוב אותי.
הלכנו לטיולים בשבילי האגדות, חצינו אגמים ונלחמנו באבירים ובאורקים מגודלים, כל זאת בלי לעבור את הקילומטרז הקצר של ארץ ישראל. אני זוכרת שפגשתי אותה אחר כך איתך במפגש של ''בדיון'', היא נראתה כל כך מרוצה ומאושרת ואני כל כך רציתי שהיא תעלם. רציתי שזה יהיה אמיתי, שתאהב אותי בגללי ולא בגלל קסם מטופש.
''אני משתפרת'' היא לחשה לי. ''כבר סיימתי את שנת המאה של הסטז' שלי. עוד תראי שהכל ישתפר'' והיא פיזרה אבק אפור כשנעלמה באוויר. אני לא חושבת ששמת לב, אבל היא ליוותה אותנו כל המפגש. עם השמלה הצהובה המאירה שלה.
אני כל הזמן מנסה להבין את הטבע הבלתי נתפס של הקסם הזה, ולמה אצלי זה עוד נמשך כשאצלך זה כבר מזמן אבד. אולי פשוט הקסם שלה כשל לגביך, לא היה חזק מספיק, או שאולי אתה באמת אוהב אותי ומנסה להתרחק לטובת שנינו. אבל האפשרות הכי כואבת היא שפשוט לא היה לה יד בדבר לגביך, פשוט אהבת אותי וכמו כל אהבה, ובעצם כל דבר בעולם המחניק הזה, יום אחד זה נגמר.
כשאמרתי לאנשים שאני עפה, באמת התכוונתי לזה. כי איתך אני התעופפתי באוויר, אפילו לא באייקון ובדומיו. אפילו מתחנה המרכזית בתל אביב. רק איתך, כל דבר היה בשבילי הכל והכל היה כל דבר. כמו בבית ההוא, כמו שאני מביטה בשמים.
מה שכל כך מצחיק בזה זה שאתה בחיים לא תדע כמה טוב עשית לי. כמה שינית, כמה השפעת. אולי אתה תזכור אותי כסתם אחת נחמדה שפגשת פעם, אולי אתה תשכח. אבל בחיים לא תדע.
ורק אני בכל חיוך מטופש, בכל פעם שאני אסתובב את הטבעת שלי שכל כך אהבת כשפגשת אותי לראשונה, או אצא עם חברים, אשמע מוסיקה, אטייל ליד הים אני אזכור אותך. את הפעם הראשונה שפגשתי אותך, הפעם הראשונה שנשקת לי, הפעם הראשונה שהחזקת לי את היד כאילו היא היתה הכל, וגם את הפעם השניה והאחרונה. אני אזכור ולא אשכח.
אני חושבת על וגה, על כמה שהיא מנסה לעשות טוב ולא מצליחה. על איך האהבה חומקת לה מהידיים. את החיוך המרושע ומטופש שלה. על האקס הישן שלי ועל הטירוף שלו שבעצם נבע ממני. אולי ככה אני מטורפת עליך, זאת האהבה היחידה שיכולה להיווצר מכישוף או קסם של העולם האינסופי, אהבה שלא נגמרת. אהבה אמיתית.
וכשכואב לי הלב, אני יודעת שהוא כואב, כי הוא דופק חזק חזק ולא מפסיק. לא נראה לי שלעולם הוא יפסיק.
בפעם הבאה שאני אפגוש אותה, אני אספר לה הכל. גם את הדברים הטובים שיכולים להיות באהבה. אולי היא תבין אותי ואולי היא תסכים לעזור. לא כמו עד עכשיו, אני לא רוצה את האהבה שלה. גם אם היא תבטיח שתאהב אותי שוב, כמו פעם, שתביט בי ואני אהיה הכל בשבילך. שאני אעוף איתך כל יום לחלומות ועולמות רחוקים. כל מה שאני רוצה ממנה זו הזדמנות אחת נוספת לאהוב אותך באמת. להביט בך שוב בלעדיה, ולראות ולדעת אם מה שאני מרגישה זו אהבה או סתם אינסוף של שקרים. רק אז אני אוכל להביט שוב בשמים ולדעת שהם כולם שלי.
אני עוצמת את העיניים והשמיים עדין ממשיכים. אינסוף של כחול וצהוב וירוק ואדום, של אמת ושקר, כאב ותקווה, מנגינה שרק ממשיכה. ככה זה בשמים, הכל אותו הדבר, כמו בלב.
|
|
|
|
|
חלום אמצע הקיץ (חדש)
כתם שמש יום חמישי, 19/07/2007, שעה 23:56
היו אלה שעות אחר הצהריים המאוחרות, השעות האחרונות לפני השקיעה, כשהשמש מציפה את העולם בקרניה הזהובות, במעין מאבק נואש אחרון לפני שתוותר על אחיזתה בעולם, לפני שתשקע על העולם שמעבר.
קרני שמש אלו זרחו על שיערה של ליה וגרמו לו להיראות כאילו נטווה מחוטי זהב, הבחור שעמד לצידה ציין עובדה זו ברכות והיא חייכת אליו בהנאה. שניהם עמדו באמצעו של שביל הגישה ליער, מולם היער רחש חיים, הרוח הקלילה הניעה את עלוות העצים בזימרה חרישית, מוזיקת רקע לציוצי הציפורים הנרגשות, הקוראות לכל צאציהן לחזור הביתה לארוחת ערב ומקלחת.
היער נראה כמקום היפה והרומנטי ביותר עלי אדמות, וזו היתה בדיוק הכוונה של אדם, היער היה המקום המתאים ביותר בשבילו לממש את תוכניתו.
ליה ואדם היו ידידים כבר שנים רבות, אך לאחרונה הוא החל לשים לב לכך שכל תזוזה של גופה מניעה עצב בתוך ליבו, שניחוח שיערה הוא הריח המתוק ביותר בעולם צליל קולה הוא הערב ביותר.
הוא לא ידע מה היא מרגישה כלפיו, אך הבחין שהיא אינה מתחמקת מהמפגשים המשותפים הרבים אותם יזם, שאם ידו נוגעת בידה בטעות, היא אינה נרתעת, שעיניה בורקות בכל פעם שהיא מחייכת אליו, וקיווה שכל הדברים הללו אינם פרי דמיונו האוהב בלבד.
אדם תכנן לבלות איתה את הערב ביער וקיווה שתחושת הרוגע והאינטימיות תגרום לשניהם לזרום בכיוון הנכון.
הם פסעו, קרובים זה לזו, אל תוך היער, וכשנכנסו לא היה יכול לעצור בעצמו מלשאוף מנה גדושה של אוויר היער אל תוך ריאותיו, ואז הבחין שליה עשתה את אותו הדבר, וחייך.
ליה, שנכבשה בקסמו של היער ברגע שכף רגלה דרכה בתוכו, לא הבחינה שאדם עשה כמוה, אבל הבחינה בחיוכו, ונבוכה. בשביל להסיט את הנושא שאלה אותו ''אז תזכיר לי שוב למה אנחנו נמצאים פה''.
''אנחנו חוגגים את אמצע הקיץ'' הכריז ''ה 21 ביוני זה היום הארוך בשנה, חג האש השני. הפיות יצאו היום ממחבואן ויחגגו איתנו''.
ליה החניקה חיוך קטן. ''אנחנו הולכים לראות היום פיות?''.
''הי, בלי לזלזל'' הוא התרה בה בהומור ''החג הזה נחגג בכל העולם העתיק, הפגאני. בעיקר באירופה, אבל גם הסינים והאינדיאנים. כשהכנסייה השתלטה עליו הוא התעמעם עד שנעלם, אבל לא לחלוטין, עדיין יש אנשים שזוכרים, שחוגגים אותו, עשרות אלפים עולים לסטונהנג' ביום הזה''.
''אז התקמצנת על כרטיסי טיסה לאנגליה והתפשרת על היער במרחק שעת נסיעה מהבית'' קינטרה אותו.
''תפסת אותי'' הודה בחיוך.
*
כשעה לפני השקיעה, בזמן ששני הצעירים החלו להתארגן לפיקניק, שלוש זוגות רגליים צעדו אל תוך היער. הן צעדו בשורה, זו אחר זו, שלוש דמויות, כל אחת מהן לבושה בשכמיה שחורה, ארוכה, שכיסתה את כל גופה, מקודקוד הראש עד הרגליים.
הדמות הראשונה צעדה בגאון, צעדיה נחושים, הדמות האחרונה צעדה בהיסוס, היסוס שהלך וגבר עם כל צעד נוסף שעשתה בתוך היער.
לעומת הזוג הצעיר שנכנס שעה קלה לפניהן, אותן היער לא קיבל בברכה, כשהן פסעו, הרוח שקטה, קרני השמש התעמעמו, החיות התרחקו מהן במהירות, כמו מאש, אפילו הפרחים נראו פחות חיים, פחות שמחים, כשהן עברו לידם.
הדמות האחרונה בטור, הנמוכה מכולן, אזרה לבסוף אומץ והתקרבה אל הראשונה ''את בטוחה שזה רעיון כזה טוב?'' שאלה ''אחרי הכל, זה החג שלהן, היום המקודש, היום שבו השמש נמצאת בכל עוצמתה''.
לשמע הדברים הדמות הראשונה עצרה את הליכתה הנמרצת, הדמות השחורה שהיתה מאחוריה, שעד אז ניסתה לדביק את מהירות ההליכה של הראשונה, לא הצליחה לעצור בזמן ונתקלה בראשונה. הראשונה נהדפה מספר צעדים קדימה אך הצליחה לשמור על שיווי המשקל שלה, היא הפטירה קללה והביטה בזעף מאחוריה, אל הדמות הממלמלת התנצלויות.
אחר התיקה את מבטה אל השמש ''זה היום הארוך ביותר בשנה, היום שבו השמש, ואיתה כוחות הטוב שהיא מייצגת, נמצאים במלוא עוצמתם, אבל היום הזה עומד להיגמר עוד מעט, היא אומנם נמצאת עכשיו בשיא, אבל מהשיא הזה אפשר רק לרדת. הם חוגגים את ניצחון האור על החושך, אבל הם שוכחים, שמעכשיו החושך רק ילך ויגבר, הם רואים ביום הזה שמחה וניצחון, אני רואה ביום הזה את תחילת הסוף.''
היא החניקה חיוך דק והמשיכה ללכת, אחרי כמה רגעים, שתי הדמויות האחרות המשיכו אחריה.
לאחר כחצי שעת הליכה הן הגיעו לקרחת היער, שם התיישבו וחיכו לשקיעה.
*
''השמש שוקעת'' ציינה ליה, היא שכבה על השמיכה המשובצת שאדם פרס ועליה סידר את האוכל שהביא- פירות וגבינות, עוגת דבש ומיץ תפוזים- ממאכלי החג. שעשעה אותה העובדה שהוא טרח וחיפש באינטרנט מהם המנהגים של חג פגאני עתיק, אותו, כך היתה בטוחה, לא חגג מעולם לפני כן. אבל הטרחה הרבה שהשקיע בארגון נגע ללבה והחמיא לה.
אדם, שבדיוק התיישב חזרה על השמיכה אחרי שהשאיר על סלע סמוך חלב וממתקים- תקרובת לפיות, אמר בקול נמוך, מרוגש ''יופי, זהו השיא של החג''. הוא הוציא מהתיק יין וכוסות, אחר הוציא נר לבן, גדול, והעמיד אותו על סלע נמוך ושטוח לצד השמיכה, והדליק אותו. ''נהוג להגיד מול הנר תפילה אישית לאלים, ואז להשאיר אותו עד שהוא נכבה מעצמו''. ליה, שהיתה משועשעת מהצורה בה היום התנהל, התיישבה ברצינות אל מול הנר ועצמה את עיניה, ממלמלת בשקט תפילה. אדם בהה בה רגע או שניים ואז עשה כמותה. כשליה פקחה את עיניה, היא ראתה את שלהבת הנר מרצדת על פניו של אדם, ומראה זה חימם את ליבה.
*
אחרי שהיער טבע באור האדום של השקיעה וקרני השמש האחרונות פגעו בעלי היער, שלושת הדמויות בשחור קמו ממקומן, הגבוהה מביניהן שלפה מיכל ארוך והחלה לפזר מסביבן את האבקה האדומה לבנה שהיתה בתוכו, מציירת את הגבולות של כוכב מחומש מהופך ''היצורים הקטנים לא יצליחו להתקרב למרחק של לפחות מטר עם הדבר הזה'' גיחכה.
שתי הדמויות האחרות שלפו מהשק שהביאו איתן שני סטים של בגדים איבקו אותן באבקה האדומה לבנה והניחו אותן על האדמה, מסודרות יפה, זו לצד זו, בצד אחד הניחו נעלי אישה, אדומות ועדינות, מעליהן פרשו שמלת קטיפה ארוכה באותו הצבע, ומעליה זר פרחים עשוי מכסף עדין ובוהק. בצד השני הניחו זוג נעלי גברים שחורות ומעליהן מכנסי בד שחורים וחולצת משי לבנה ואוורירת, מעליה נזר דומה, עשוי מזהב. את הנעל הנשית והנעל הגברית הימנית חיברו יחדיו זוג שלשלאות עבה.
שלושת הדמויות התאספו במעגל מסביב לבגדים, ידיהן פשוטות לצידיהן, ראשן מורם ועיניהן עצומות. שפתותיהן נעו כבתפילה, ללא קול. לאט לאט החלה להישמע מנגינה זורמת מבין שפתותיהן, בתחילה היא כמעט ואינה נשמעת, מזכירה את רשרוש העלים בליל אביב שקט, עם השניות שחולפות המנגינה הולכת ומתגברת, ומילים מצטרפות אליה, מילים חדות, מזמנות, מצוות.
הבגדים המונחים לרגלי הדמויות המזמרות החלו לזוז, נראה היה כאילו רוח חזקה מניעה אותם, אך שום רוח לא הורגשה בסביבת הדמויות בשחור, השמלה החלה להתנפח ראשונה, ואחריה החרו המכנס והחולצה. השמלה החלה לקבל צורה של אישה בעלת גוף נאה וצעיר, קווי מתאר של תלתלים ארוכים החלו להופיע מעל השמלה, ממלאים את נזר הכסף, פניה וידיה של הנערה, עדיין רוח קלילה, פנו לכיוונו של הגבר המתחיל להתהוות בתוך המכנסיים והחולצה, פניה ההולכות ומתהוות של הנערה העלו הבעה של עצבות, ואחר של החלטה, היא שאפה אל תוך גרונה הערטילאי את מלוא אוויר הלילה, אזרה כוחות ובעזרת ידיה, שחציין בשר ודם, דחפה חזק ככל שיכלה את ערימת הבגדים המעופפים שלצידה אל מחוץ לגבול המסורטט באבקה. הבגדים התרסקו ברגע שנגעו באדמה, ריקים מתוכן.
הדמויות בשחור התפתלו באי נוחות, הן חשו שמשהו לא כשורה התרחש, אך לא העזו לפקוח את עיניהן ולשבור את הכישוף, לא כל עוד הוא לא נגמר.
כשהכישוף הסתיים, שלושת הדמויות פקחו את עיניהן והתבוננו בנערה הצעירה שעמדה מולן, מבוהלת כצבי שרגלו נתפסה במלכודת הצייד, וכמוהו, מבינה שאין דרך להימלט.
על פני שלושת הדמויות עלתה הבעה כועסת, הן הסתכלו על בגדי הגבר הריקים הזרוקים על האדמה, כמו כביסה שעפה מעל החבל בעת סופה. הדמות הקטנה מביניהן ניגשה והרימה את החולצה הלבנה, וחיפשה בה כאילו הגבר החסר מתחבא בתוכה, היא העבירה את מבטה חסר האונים אל שתי הדמויות האחרות ''אז לאן הוא הלך?''.
*
היין העניק לאדם אומץ, ולליה נתן אודם בלחיים, עיניה הנוצצות לאור הנר קראו בשמו, וגופו נמשך אליהן, נוטה לאט לכיוונה. פניה היו כה קרובים לשלו עד שהוא יכול היה להרגיש את האוויר שליטף את פניה נוגע גם בו. אפו השתפשף באפה, שפתיו ריפרפו על שפתיה.
ואז, במשב רוח חזק, הנר הלבן כבה.
אדם וליה קפצו כאילו התעוררו מחלום, משב הרוח החזק שהרעיד אותם חלף לו, ואת מקומו תפסה שוב הרוח הקלילה, אבל האוויר היה אחר, היה בו ניחוח מעופש משהו, ריחו של פשע מתועב שהתרחש לא רחוק, של עוול נוראי, של תזוזה בכיוון הלא נכון במלחמה ארוכת הימים בין הכוחות השונים השולטים על פני האדמה.
''מה קרה?'' שאלה ליה, לא מצליחה להחניק את הרעד שעבר בגופה. אדם הסתכל סביבו ואז החזיר את מבטו התוהה לליה והניד בראשו. הוא החל להתקרב אליה כשרעש עצום שנשמע מבין השיחים הקפיץ אותם בשנית.
*
''איפה הוא?'' שאגתה של הדמות בשחור הרעידה את כל סביבתה, הנערה המבולבלת בשמלת הקטיפה האדומה הנידה בראשה בפחד וניסתה לקחת כמה צעדים אחורה, שם נתקלה בדמות אחרת בשחור שחסמה את דרכה, היא היתה מוקפת. היא ניסתה לחשוב על משהו שתוכל לעשות, להגיד, משהו שיעזור לה להציל את עצמה, משהו שיעזור לה לברוח. אבל היא לא הצליחה להבריח את האימה שאחזה בליבה ואת הערפל ששלט במוחה.
היא לא הכירה את הדמויות שסבבו אותה, היא רק ידעה שכוונותיהן אינן טובות. היא ידעה שהן הביאו אותה אל היער, והיא ידעה שהיא חייבת לעשות הכל על מנת להימלט מהן. את הבגדים שהיו זרוקים על האדמה, לעומת זאת, היא הכירה, הם הזכירו לה זמנים טובים, תחושות של בטחון ואהבה, אך גם אם חייה היו תלויים בכך, היא לא היתה יכולה להיזכר בשמו של הגבר שלבש אותם או במראהו, ובהחלט לא היתה יכולה להגיד לאן הוא נעלם, למרות שנראה היה שזה היה הדבר שהדמויות בשחור רצו מכל.
היא היתה מפוחדת, מבולבלת ונואשת, אך כשהרימה את ראשה היא ראתה אורות קטנים מנצנצים במרחק, והם הרגיעו במעט את פחדה.
*
אדם התקרב את השיחים לאט ובזהירות, הוא לא רצה לעשות את זה.כל נים בגופו צרח לו לקחת את רגליו ולברוח רחוק ככל האפשר. היער השתנה לרעה והוא היה יכול להרגיש זאת על עורו. אבל ליה עמדה במרחק מועט לצידו, והוא לא היה בורח גם אם זה היה עולה לו בחייו.
בעזרת מקל ארוך שהרים מהאדמה מבעוד מועד הוא הסיט את השיחים, גופו דרוך, מוכן לזנק ברגע שיהיה בכך צורך, אך שריריו התרפו כשמבין השיחים לא הציץ אליו שד אלא גבר עירום ששכב מעולף על האדמה.
''מה יש שם?'' שאלה ליה והחלה להתקרב, היא הגיעה לאדם וראתה את הגבר השוכב בשיחים'' ''הוא חי?''.
''אני לא יודע'' השיב לה אדם, ואז הם ראו את חזהו של הגבר העירום מתרומם ויורד.
''אנחנו צריכים לעזור לו''.
גניחה נשמעה בין השיחים, הגבר החל להתנועע, עיניו עדיין עצומות, ידו נגעה בחבורה שעיטרה את כתבו, הוא נאנח מכאב ופקח את עיניו.
העולם אליו התעורר נראה לו לא מוכר ולא נוח, כאילו היה קטן עליו בשתי מידות, ראשו כאב וגופו עקצץ. בנוסף לכל הצרות, במרחק של חצי מטר ממנו עמדו שני אנשים והביטו בו בחשש.
''אפשר לעזור לכם במשהו?'' שאל, הוא לא זכר את אימו אך היה ברור לו שהיא חינכה אותו להיות מנומס בכל מצב.
''אהם. תהינו אם, אה.. הכל בסדר איתך?'' מלמלה הבחורה שעמדה מולו.
הוא חשב קצת על התשובה והחליט ''נראה לי שאני בסדר, אני מרגיש כאילו נפלתי מהנצח, אבל נראה לי שהכל נמצא במקום.'' הוא קם על רגליו על מנת להוכיח לה שהוא אכן בסדר, ואז נהיה מודע למערומיו. הוא הסמיק והתיישב בחזרה בצורה צנועה ככל שהיה יכול.
לבה של ליה יצא למצוקתו של הבחור, והיא חיפשה סביבה משהו שיוכל לשמש לו ככסות. לבסוף היא לקחה את שמיכת הפיקניק המשובצת והגישה לו אותה. הוא כרך את השמיכה בין רגליו כמכנס מאולתר.
''תודה.'' אמר, בעודו מנסה לתפוס את השמיכה שלא הפסיקה לנסות לגלוש ממותניו.
אדם, שהרגיש מיותר במקצת, אמר שבמכוניתו החונה בצד הדרך הוא שומר בגדים להחלפה, ליה הסכימה איתו שהם ישמשו ככסות מוצלחת יותר משמיכת פיקניק ושלחה אותו להביא אותם, בעוד היא והגבר הזר מחכים לשובו של אדם, כל אחד מהם יושב על סלע אחר.
*
שלושת הדמויות בשחור החלו להתווכח ביניהן, כל אחת חשבה על דרך פעולה אחרת. הגבוהה רצתה לבצע כישוף איתור על מנת למצוא את הגבר הנעלם, השנייה חשבה שכישוף נוסף לא יעזור ושהן צריכות לכתת את רגליהן ביער כדי למצוא אותו, ואילו השלישית, הנמוכה מכולן, חשבה שכדאי לוותר כבר על הכל וללכת הביתה.
הן היו כל כך עסוקות בוויכוח שלא שמו לב לדמות בשמלת הקטיפה האדומה שהחלה, לאט ובשקט, צעד אחר צעד, ללכת אחורה ורחוק מהן. כשהגיעה אל עצי היער הפנתה את גבה אל הדמויות המתווכחות והחלה לרוץ.
*
ליה ישבה ליד הגבר הזר וניסתה לדובב אותו. שאלות כמו ''מי אתה'' ו''מאיפה הגעת'' נענו בניד ראש מבולבל.
רחוק מעליהם נצנצו שני אורות מבהיקים, האורות ניסו להתעופף קרוב יותר בכיוון האדמה, אך בכל פעם שהתקרבו למרחק של מטר מהגבר העטוף בשמיכה המשובצת הם נתקלו בחומה בלתי נראית שמנעה מהם להתקרב, לנסות להציל אותו. הוא הצליח למצוא, גם בלי עזרתם, מישהו שיעזור לו, אך הם לא היו יכולים להיות בטוחים שהעזרה תחזיק מעמד ותישאר איתו לאורך כל הדרך, למרות כל הסכנות. לכן עשו את הדבר היחיד שהיו יכולים לעשות.
הם עופפו מעל ליה, קרוב ככל שיכלו בלי שאף אחד מהאנשים הישובים על הסלעים מתחתם ישים לב, ופיזרו עליה אבקה כסופה שקופה. כשהאבקה נחתה על ליה הדחף הראשון שלה היה להתעטש, אחר כך היא הסתכלה על הזר המסתורי שישב מולה, היא הביטה בו וכל עולמה נשטף בכחול, כצבע עיניו.
*
אדם חזר אל היער עם הבגדים החלופיים בידו. הוא חשב על התאריך של היום, על החג ועל משמעותו, ותהה האם לגבר שהם מצאו ביער יש קשר כלשהו לכך. הוא היה שקוע במחשבות מתלהבות על כך שיתברר שהגבר הוא ביו פיות, שיגמול לו ולליה על כך שעזרו לו. כשהגיע למקום הפיקניק הוא נעצר בתדהמה, הבגדים נשרו מידיו ונפלו אל האדמה. בפה פעור הוא צפה בליה ובזר מתנשקים. אדם ניסה להגיד משהו, לצעוק, לכעוס, אך כל מה שיצא מפיו היה חרחור רפה. הזר הבחין בנוכחותו של אדם, פקח את עיניו וניסה להתנתק מהנשיקה, אך ליה לא נתנה לו.
אדם כחכח בגרונו, זה הספיק כדי שליה תשמע. היא התנתקה מפניו של הזר בחוסר רצון והסתכלה על אדם בציפיה ''אתה רוצה משהו?'' אדם לא ענה, אך עיניו גדלו עוד יותר. ליה הבחינה בבגדים וקפצה ממקומה. היא אספה אותם מהאדמה, לא לפני שנזפה באדם ההמום על שהפיל אותם. היא ניערה מהם את הלכלוך והעלים והגישה אותם לזר בחיוך.
אדם ציפה ממנה שתפנה אליו, שתסביר לו מה קרה בהיעדרו, אך ליה לא הסתכלה עליו כלל, לכן ניגש אליה ותפס בידה, כשהסתובבה אליו שאלה אותה מה קרה והיא ענתה ''פגשתי את אהבת חיי''.
אדם כמעט נחנק ''אהבת חייך? אבל.. זה היה אמור להיות אני''.
היא עיוותה את פניה ונחרה בזלזול. אחר פנתה ממנו והלכה אל הגבר הזר, שיצא מן השיחים לבוש בבגדיו של אדם, שנראו עליו טוב יותר משאי פעם ייראו על אדם, שלשווא ניסה לתפוס את תשומת ליבה של ליה. אחרי מספר נסיונות כושלים פניו הלבנות מתדהמה הפכו לאדומות מזעם. הוא הפטיר קללה ועזב את המקום, בועט בשיח חף מפשע שאיתרע מזלו להיות בדרכו.
אדם התכוון ללכת לכיוון היציאה מהיער, אל מכוניתו. אך אורות מנצנצים במרחק הסבו את תשומת ליבו והציתו את סקרנותו, והוא הלך אחריהם, נכנס אל תוך מעבה היער.
לאחר כמה דקות של הליכה הוא התחיל לשמוע רעשים בין העצים. חושש, הוא עצר להקשיב כשלפתע משהו התנגש בו בחוזקה והוא נפל אל האדמה. הוא במהירות קפץ על רגליו, ליבו דוהר בתוך חזהו. רק עכשיו הבין שכל משך הזמן שהיה לבדו ביער הוא היה מתוח, חשש משדים ערטילאיים שעליהם שמע סיפורים בילדותו. אבל כשהביט בדבר שהתנגש בו, פחדו שכך. זו היתה נערה, דקיקה ויפה, לבושה בשמלת קטיפה אדומה וחובשת נזר כסוף לראשה.
''את בסדר?'' שאל ''לא התכוונתי לעמוד בדרכך''. ''ואני לא התכוונתי להתנגש בך'' אמרה, בוחנת אותו בחשש, הוא חייך והושיט לה את ידו, עזר לה לקום. כשהתרוממה שולי שמלתה נעו וחשפו את האזיק המונח על רגלה, ואדם נדרך.
''את ברחת ממישהו?'' שאל, חששותיו שנמוגו לפני דקה שבו ועלו, היא הינהנה.
''טרול? דוב קוטב? שדון שיכול לטוות זהב?''
''מכשפות, שלוש מהן, ומעוצבנות מאוד.''
''מכשפות??'' עד כמה שפחדיו ניסו להכין אותו לכך, מוחו לא הצליח לתפוש שהדברים מהם פחד אכן קיימים. הוא דימה לשמוע קולות שסוגרים עליו מכל הכיוונים, מצחקקים ברשעות בחשכה.
''אז אני באמת מצטער שהפרעתי לך.'' אמר והושיט את ידו. היא תפסה אותה והם החלו לרוץ ביחד.
אחרי זמן כלשהו של ריצה, זמן שלעומת דעתו של אדם, לא היה ארוך במיוחד, האוויר סביבם הפך לסמיך, הוא עטף אותם במגעו של צמר גפן, רך וחונק. ריצתם הואטה להליכה מהירה ואחר לאיטית. לבסוף הם רק דישדשו במקום, מתנשמים בכבדות. מבין עצי היער הבזיק אור כתום, מזרה אימה. אדם והבחורה שלצידו נצמדו זה אל זו, בוהים באימה בדמות בשחור שהתגלתה לעיניהם, מבין כל יד שלה זורם אור גצים כתום. ''אתה מחזיק משהו ששייך לי'' סיננה מבין שפתיה הקפוצות, בלי לחשוב, אדם שמט את ידה של הבחורה מידו. חיוך צר הפציע על פניה של הדמות, חיוך מנבא רעות, כל ישותו של אדם השתוקקה למחות את החיוך האכזרי מעל פרצופה. אך לרוץ הוא לא היה יכול, וברור היה לו שיפסיד נגדה בקרב פנים אל פנים. מיואש צנח אל האדמה, ואז קפץ על רגליו, מחזיק בידו אבן כבדה, בזריקה מהירה הוא יידה את האבן בדמות בשחור, ופגע בדיוק באמצע מצחה. הדמות התרסקה אל האדמה, והאוויר חזר להיות קליל כשהיה.
''תודה רבה, הצלת את חיי'' הנערה באדום העניקה לו חיבוק נדיב. הוא הרגיש את גופה הארוך שהיה צמוד לשלו, הוא שאף אל קרבו את הניחוח המתוק של שיערה וחשב על ליה.
לאט לאט אדם התנתק מחיבוקה ''מה היא רצתה ממך?'' החווה על הדמות השרועה על האדמה.
''אני לא יודעת, התעוררתי מהאפלה אל השבי, ניצלתי רגע שדעתן היתה מוסחת כדי לברוח''.
''מה שמך? מאיפה את?'' הנערה השפילה את ראשה ולא ענתה.
רעיון ניצת במוחו של אדם והוא חייך ''אני יודע לאן אנחנו צריכים ללכת'' אמר, לוקח את ידה.
*
במרחק מה מהם ישבו ליה והגבר הזר על האדמה, היא ניסתה לנשק אותו והוא ניסה להתחמק, הוא רצה להיכנס למעבה היער, למצוא תשובות לשאלות אותן לא הצליח לזכור. הוא לא ידע מי הוא ולמה הוא נמצא שם, וזה הטריד אותו. ליה לא רצתה דבר, דבר מלבד להיות איתו, לגעת בו. אז הם הסכימו שיצאו ביחד, יבדקו את היער, ואם לא ימצאו דבר, כך הבטיח לה, הם יחזרו ביחד אל ביתה.
הם לא הספיקו לצעוד יותר מכמה צעדים כשדמות בשחור צצה מבין העצים, היא התקרבה אליהם בצעד מאיים, חיוך צר פרוש על שפתיה.
''סוף סוף מצאתי אותך'' ליחששה ''עכשיו אתה שלי''.
זה הספיק כדי להלהיט את ליה ''סליחה??'' אמרה בזעם ''הוא שלי!''. ''לא,'' התעקשה הדמות ''הוא שלי''.
ליה נעמדה בין הדבר שלה לדמות ''הוא שלי, כלבה'' ושלחה אגרוף זועם אל חוטמה של הדמות, נשמע קול פצפוץ והדמות בשחור נפלה בחבטה אל האדמה.
''אתה שלי, אהובי'' פנתה ליה אל אהובה ואימצה אותו חזק אל ליבה.
*
במעבה היער, דמות נמוכה בשחור חשה את גורל אחיותיה, היא אספה את חפציה והחלה לברוח הרחק הרחק אל מחוץ ליער.
*
''הי ליה''. ליה הרפתה מהחיבוק העז שבו אחזה באהובה והסתכלה באדם ''לא הלכת?'' שאלה בזעף.
''אני צריך לדבר עם, אה, החבר שלך''. הגבר הסתובב אל אדם ''יש מישהי שאני חושב שכדאי שתכיר'' הוא קרא לבחורה באדום והיא התקרבה אליו, היא הסתכלה על הגבר, הגבר הסתכל בה, ושניהם הסתכלו על אדם, מנידים בראשם לשלילה.
''אולי תסתכלו מקרוב יותר'' הציע אדם. הבחור והבחורה היססו לשנייה ואז התקרבו זה לזו, על פני שניהם עדיין פרושה הבעה מהססת. כשהם היו קרובים הבחור הציע את ידו והיא לקחה אות.
ברגע שידיהם נגעו עבר רחש בכל היער, כאילו המוני קולות קטנים פרצו בצווחות גיל.
חיוך התפשט על פני הזוג והם התאחדו, גוף ונפש, לנשיקה ארוכה. ליה התנשפה בתדהמה, היא החלה ללכת לכיוונם, גועשת ושוצפת, בכוונה לעצור בעדם, אבל לפני שהגיעה אליהם הליכתה נבלמה בפתאומיות, היא התנשפה בכבדות ואז הסתכלה בחדש על אדם ''מה קורה כאן?''.
מאוחר יותר, כשהזוג המאוחד ישבו יחד עם ליה ואדם על שמיכת הפיקניק (חדשה, לא זאת שהשתמשו בה כמכנסיים מאולתרים) הם הסבירו הכל.
המכשפות, שניסו לפגוע בפיות, אויבותיהן משחר הימים, גנבו את בגדיהם של ריה וקרונו, מלכת ומלך הפיות, השתמשו בכישוף עתיק יומין וכך כבלו את נשמותיהם של הפיות אל הבגדים, המכשפות העלו את גופותיהם אל פני האדמה, אך ריה הצליחה להעיף את גופו המתגשם של קרונו, מה שגרם לכך שהוא הצליח להימלט. אך שבירת הקשר הפיזי ביניהם שבר גם את הקשר הנפשי שלהם, ומכיוון שהם לא היו שניים יותר, הם גם לא יכלו להיות אחד, ולכן כל אחד מהם נדד חסר זהות, עד שמצאו זה את זו, וחזרו להיות שלמים שוב.
''ומה עם הכישוף?'' שאלה ליה.
''הוא ישבר עם זריחת השמש'' ענתה לה ריה בחיוך.
ליה העלתה את מבטה אל השמים, שהחלו מתבהרים, עוד שעות מועטות תגיע שעת הזריחה. היא התכרבלה בחיבוקו של אדם.
כעבור מספר שעות, כשאדם וליה התעוררו מהשינה שאחזה בהם, הם מצאו שהם לבדם על השמיכה, מולם רק ערימת בגדים ריקים.
כשהם נכנסו אל תוך מעבה היער הם מצאו גם את בגדיו של קרונו, ושנה אחר כך, ב21 ביוני, ליה ואדם לבשו את בגדי הפיות ויצאו לרקוד ביער.
|
|
|
|
|
התחרות הסתיימה (חדש)
קרן לנדסמן יום שישי, 20/07/2007, שעה 1:36
תודה לכל הכותבים.
ההכרזה והענקת הפרסים לזוכים בשלושת המקומות הראשונים יהיו באירוע הפתיחה של כנס פנטסי.קון.
|
|
|
|
|
הזוכים בתחרות הסיפורים של פנטסי.קון (חדש)
קרן לנדסמן יום חמישי, 26/07/2007, שעה 0:53
ראשית - תודה לכל הכותבים שהשתתפו בתחרות ותרמו מדמיונם להעשרת העולם בסיפורים מרתקים.
אני רוצה להודות גם לשופטים - ורד טוכטרמן, אור ביאליק ותמיר בוכשטב על העבודה הקשה שהשקיעו.
הזוכים בתחרות הסיפורים:
מקום ראשון - ''פיה בצנצנת'' מאת דורית תמיר.
מקום שני ושלישי (שני הסיפורים קיבלו ניקוד זהה, והם חולקים את שני המקומות) -
''חלום ליל קיץ'' מאת הדס משגב
''השיקוי, או איך נוצחו בני החושך'' מאת עידו גנדל.
תודה שוב לכל המשתתפים.
קרן לנדסמן
|
|
|
|
|
ברכות לדורית ולהדס, (חדש)
עידו גנדל שבת, 28/07/2007, שעה 12:22
בתשובה לקרן לנדסמן
ותודה מקרב לב לשופטים ולהנהלת התחרות. האתגר של סיפור ארוך מהמקובל עד כה אכן פתח שלל אפשרויות חדשות לכותבים, וכל עוד השופטים עצמם מסוגלים לעמוד בו, מן הראוי שיתקיים גם בעתיד.
הערה טכנית אחת: כאשר שלחתי את הסיפור כתגובה, גיליתי את קיומו של מנגנון צנזורה אוטומטי באתר, אשר השמיט ושינה כמה מהדברים שכתבתי. למשל, מילה גסה כלשהי עברה ''תיקון סופרים'', ורצף של סימני קריאה הוחלף בסימן קריאה בודד. מנגנון זה רצוי ומבורך לסינון של תגובות רגילות באתר, אבל בתחרויות סיפורים הוא עלול ליצור בעיות מכל מיני סוגים. כדאי להביא את זה בחשבון בתחרויות עתידיות ולמצוא לזה פתרון.
כל טוב,
|
|
|
|
|
הבחנתי בזה כשקראתי את סיפורי התחרות (חדש)
Boojie יום חמישי, 02/08/2007, שעה 12:23
בתשובה לעידו גנדל
ואני מנסה כרגע לברר איך מבטלים את המנגנון הזה.
|
|
|
|
|
נימוקי השופטים - חלק א' (חדש)
קרן לנדסמן יום שלישי, 31/07/2007, שעה 1:12
להלן חלק ראשון המכיל את הערות השופטים לגבי הסיפורים שהשתתפו בתחרות:
1. הבועה / פנדה –שפה מוגבהת בכוח, המחבר כל הזמן אומר במקום להראות, ואין עלילה של ממש.
2. גשרים / violaheap – לא קוהרנטי וקשה למעקב ולהבנה. ההומור לא ממש עובד.
3. פיה בצנצנת / לילי – נהדר. הסוף לא לגמרי ברור אבל זה לא מפריע. פשוט מקסים.
4. חלום יום בהקיץ / אפונה ריחנית – כתוב מקסים, אבל לא אומר מספיק מעבר לגימיק.
5. איותי לילה / פז –כתוב נפלא, רעיון מצוין וייחודי, אבל הפואנטה לא מספיק חזקה ביחס לשאר.
6. החלום השלישי / סופת חול – עלילת מסע בזמן משומשת, נוסח ''אתם המתים החיים'' או ''בציצת ראשו''. לא כתוב מספיק טוב כדי להצדיק עלילה משומשת כל כך. ההצדקה לקישור לנושא התחרות קלושה.
7. ''921'' / אקסל בלאקמאייר – לא ממש מגיע לשום מקום.
8. סיוטיו של יתוש / אוקס – צפוי מאד ודי חלש, ומסתיים בסוף ''צנצנת סחוג'' קלאסי.
9. חלום ליל קיץ / פוק – מאד פיוטי, יופי של שימוש בארון הספרים היהודי, אבל מרוב פיוטיות וסוריאליזם קשה להבין מה הוא מנסה להגיד, אם בכלל.
10. מלאכים / O.K. – תיאור עולם מעניין שמתגבר על חשש לקלישאיות בזכות הסוף שלא נכנע למוסכמות התיכוניסטיות הצפויות, אבל יש בו משהו קצת שטוח – לבחירות שבוחרות הדמויות אין באמת רקע או יסוד בסיפור עצמו.
11. תעלת הכביסה של היקום / Rasputin – הומור קלוש.
12. רק גנבים מסתובבים בלילה / שודדת קברים – כתוב בחיפזון ומסתיים בדאוס אקס מאכינה לא ממש מעניין.
13. עילי / סיאראלאף – ההצדקה לקישור לנושא התחרות קלושה, וכך גם העלילה, שנותנת תחושה סתמית מאד.
14. השיקוי, או: איך נוצחו בני החושך / כתופין אפוני – חמוד להפליא, המון מחוות לשייקספיר, רק שלא באמת אומר שום דבר משל עצמו. מעבר לגימיק המחוות אין בו כלום.
15. ליל אמצע הקיץ / בן יעקב – סיפור כתוב היטב, עם סיטואציה מצוינת, שפשוט לא מספיק חזק כדי להחזיק פואנטה חלשה כזאת. שבירת הקלישאה פשוט לא מספיק אפקטיבית כדי לפצות על האכזבה בכך שהוא לא מסביר שום דבר ולא מגיע לשום מקום. הופך לסתם סיפור פואנטה.
16. חלום ליל קיץ / אלמוני – משומש ולא טוב. (הערת הנהלת התחרות – סיפור זה נפסל בשל הגשה מאוחרת, לא עמד במגבלת המילים לסיפור, ולא שלח עותק להנהלת התחרות כמצוין בכללים)
17. בליל ירח מלא / ברוש ננסי – רעיון טוב שיוצא מפוספס ובעיקר נותן תחושה מתוקצרת.
18. וגה, אני, אתה והשמים / the sky – חלש, וכל האזכורים האלה לכנסים נשמעים כמו התחנפות מיותרת.
19. חלום אמצע הקיץ / כתם שמש – כתוב לא טוב, וסצנת הבגדים לקוחה במדויק מביטלג'וס.
|
|
|
|
|
תודה על המחמאות. :-) (חדש)
MuchRejoicing יום שלישי, 31/07/2007, שעה 14:03
בתשובה לקרן לנדסמן
ואני רק רוצה לציין, לגבי ההערה למטה ולידע כללי: איותי לילה למעשה *הורחב* על מנת לעמוד במכסת המילים, ונוספו לו קטעים, אז זה קצת מוזר שהוא מרגיש כאילו חסרות סצנות... אבל נו, תמיד אהבתי יותר סיפורים קצרצרים.
|
|
|
|
|
חייבת לציין (חדש)
ברוש ננסי יום שלישי, 31/07/2007, שעה 17:20
בתשובה לMuchRejoicing
בלי לפגוע באף אחד כמובן, שאיותי לילה היה הסיפור החביב עלי. למרות שגם לדעתי הוא סבל קצת מקוצר יריעה. כנראה שגם אני אוהבת יותר סיפורים קצרים.
|
|
|
|
|
תודה! (חדש)
MuchRejoicing יום שלישי, 31/07/2007, שעה 18:35
בתשובה לברוש ננסי
זה נורא נחמד לדעת שיש מי שאוהב את הסיפורים שלי (חוץ ממני, כמובן. אני נאמנה להם לחלוטין), למרות רצף ההפסדים המהמם שלהם בתחרויות.
|
|
|
|
|
גמאני אהבתי את ''איותי לילה'' (חדש)
דורית יום שלישי, 31/07/2007, שעה 19:31
בתשובה לMuchRejoicing
והאמת היא שהימרתי עליו כעל אחד הזוכים. הוא כתוב יפה, ההתחלה נהדרת ומבטיחה המון והרעיון מעניין.
היתה חסרה לי הסיבה לסיוטי הלילה האיומים הללו. הצהרת על קיומם, אבל לא רמזת (או לפחות לא מספיק כדי שאני אבין) מה הגורם להם. זה היה מוסיף לסיפור את המימד החסר לו. היה מעניין גם ללמוד יותר על מערכת היחסים בין הגיבורה ובין אלה. האם זו חברות גרידא שמביאה את אלה להתערב כך בחיי הגיבורה, או שיש משהו מעבר לזה. מה הענין של אלה בחלומות, האם אפשר שהיא נבנת מהם באיזה שהוא אופן.
אבל זה, כמובן, טעמי האישי ביותר :-)
|
|
|
|
|
את כותבת יופי, (חדש)
Boojie יום חמישי, 02/08/2007, שעה 12:38
בתשובה לMuchRejoicing
ויש בדיוק דבר אחד שאת ממש צריכה לעשות כדי לכתוב טוב יותר: לכתוב יותר. נא ראי זאת כקריאת עידוד והמרצה.
לגבי התחושה הלא מלאה: גם הארכה עשויה לתת הרגשה מתוקצרת, אם היא לא נעשית תוך חיבור טוב באמת בין הסיפור לתוספות. יכול להיות שזה מה שקרה לך. אבל זה בהחלט סיפור שנותן תחושה לא ממוצה, וחבל.
|
|
|
|
|
אני? לא כותבת? (חדש)
MuchRejoicing יום חמישי, 02/08/2007, שעה 14:28
בתשובה לBoojie
הרי הסיפור הארוך ביותר שאי פעם כתבתי גר מזה חודשיים לערך בתיבת הדוא''ל שלך, תחת הכותרת ''הגשה לאתר האגודה''... לא שאני מתלוננת או משהו - בתור אדם עם סדר עדיפויות בריא, ברור לי שזמנך הושקע נכונה בלהעניק לעולם את הבאפירוקי.
|
|
|
|
|
חכי, חכי. (חדש)
Boojie יום שישי, 03/08/2007, שעה 22:46
בתשובה לMuchRejoicing
בקרוב אשלים סוף סוף, אם ירצה השם, את גיוסו של עורך חדש לאתר האגודה, ואז עוד תראי...
|
|
|
|
|
נימוקי השופטים - חלק ב' (חדש)
קרן לנדסמן יום שלישי, 31/07/2007, שעה 1:15
להלן חלק שני של הערות השופטים לגבי הסיפורים שהשתתפו בתחרות:
921 - קשה מאוד לחדש עם הרעיון של סיפור רקרוסיבי, בעיקר כשלא מפתחים אותו לשום דבר ורוב היריעה שלו כה קצר (אפילו קצר מדי, בהתחשב במגבלת המילים, היה אפשר לבנות את זה יותר לעומק). זה באמת בעייתי כי הרעיון לא מקורי והגלישה לסוריאליזם (שמרגיש קצת כמו ניסיון לחכות מישהו) לא מטיבה איתו. אבל הבעיה העיקרית היא שהסיפור סתמי ולא מוביל לשום נקודה.
איותי לילה - חביב. הגישה מעניינת והתמקדות מוצלחת מאוד בדמויות, אם כי יש מספר דברים שלא ברורים עד הסוף. אווירה טובה אבל מרגיש שיש קטעים חסרים ואפשר היה לבנות יותר לעומק ויותר ברור את המצוקה של הדמות הראשית, אבל מתפקד בכל זאת. התפקיד של החברה לא ברור עד הסוף. מרגיש קצת כמו גרסה מקוצרת של סיפור ארוך יותר ולכן - חסר.
בליל ירח מלא - מרגיש ממוחזר, הרעיון ממוצה משהו. הוא הולך לאן שהוא, אבל הולך לאיבוד בדרך ולא ממש את הסיפור, יש התפתחות מסויימת של הדמות, אבל לא יוצא מזה כלום. הקונפליקט נוצר ממש ברגע האחרון ולא באמת נפתר. ניתן בהחלט לקצץ את הפיתוח אל נקודת המשבר ולהכנס למה שקורה אחרי זה (שמרגיש יותר מעניין).
גשרים - בראש ובראשונה מה שהפריע לי בסיפור הזה היו הנסיונות לגרום לסיפור להיראות כמה שיותר אמריקאי/לא ישראלי, תוך שימוש בשמות ורקע שהכותב לא שולט בהם לחלוטין. הכתיבה קלוקלת, עלילה לא קיימת שנפתרת בדאוס-אקס-מכינה מטופש, נונסנס בנוי רע, גיבוב שטויות המנסה ליצור חיקוי אך נותר כלא יותר מאשר בליל מילים מעיק ולא נוח לקריאה.
הבועה - שימוש לא מוצלח בשפה, סירבול וכתיבה מיגעת הבונה סיפור (שמרגיש כמו ''סיפור חיי הדפוקים [ע''ע]) לא לחלוטין ברור. חסרה בדיקת עובדות. אירוטיקה בגרוש שחוק.
החלום השלישי - מועתק, ממוחזר ובאיכות נמוכה מהמקור.
השיקוי, או: איך נוצחו בני החושך - דרוש יותר תחקיר. יותר מדי מתחכם, יותר מדי מנסה להראות לקורא כמה הוא חכם. אוקי, אז? לא מגיע לשום נקודה, לא באמת מסתיים, לא ממצה את עצמו. אין באמת דמויות והעלילה לוקה.
וגה, אני, אתה והשמים - דבר ראשון - שגיאות כתיב (לא מגישים סיפור לתחרות לפני שמטפלים באלו!). הדמות יותר מדי מרוכזת בעצמה מכדי לספר את הסיפור.
חלום אמצע הקיץ - ראשית ישנה ההתעלמות הבוטה מהעיקרון הבסיסי של ''הראה, אל תספר''. יחד עם בעיות טכניות ומקטעים קטנים ולא הגיוניים. תחקיר בעייתי. הדמויות שטוחות (קרשים). והמשלב מסורבל וקופץ ללא סיבה. הסיפור מתמסמס בסוף ובאופן כללי סתמי להחריד.
חלום יום בהקיץ - כתוב רע, פיתוח קלוקל, התעלמות בוטה מעיקרון ''הראה אל תספר'', מגובב, העלילה מומחזרת באיכות נמוכה, זר מדי ולא מגובש מספיק.
חלום ליל קיץ - מאוד לירי, לא ברור. רעיון מעניין שתענוג מבחינת השפה, יותר שואף לשירה מאשר לסיפור, אבל הסיפור עצמו הולך לאיבוד בתוכה.
ליל אמצע הקיץ - שימוש מעניין ב''ואז התעוררתי'', אבל לא מנצל את זה עד הסוף. קליף הנגר יותר מדי חזק כדי להחזיק סוף של סיפור ומשאיר תחושה של החמצה.
מלאכים - איפה התחקיר? יש כל כך הרבה צרימות בדברים הקטנים שפשוט זורק אותך החוצה מהסיפור כל הזמן. מינוח לא מתאים צף שוב ושוב. טקסטים מודבקים, מועתקים כמעט אחד לאחד מסיפורים אחרים - ולא מתאימים לתקופה ולא מתאימים לאופי הטקסט. זה מרגיש מועתק, כאילו כבר קראתי את זה ועמוס בקלישאות. יש המון יתרות בטקסט - קטעים מיותרים שלא נחוצים לסיפור ובכלל זה סיפור המסגרת.
סיוטיו של יתוש - סתמי, יותר מדי ''ואז התעוררתי'', הולך במעגלים, נמרח ולא ממוקד.
עילי - מאוד חביב, הפיתוח של העולם הוא מעניין ובאופן כללי די כיפי, אבל הוא לא ממצה. הדמויות לא תופסות ובסופו של דבר לא קורה שום דבר. יש הרבה שיכול להתפתח מזה ויכול להיות מאוד מעניין לראות עוד סיפורים באותו עולם.
פיה בצנצנת - סיפור מקסם קלאסי, קאנוני כמעט. כולל במובן שהגיבורה חוזרת בדיוק לנקודה שממנה התחילה (אולי עם תבונות חדשות על עצמה). יש תחושה מלאכותית לסיפור, אבל בניה יחסית מוצלחת של הסיטואציה.
רק גנבים מסתובבים בלילה - מסלקות מידע איומות וארוכות יתר על המידה (שאפילו הכותב טוען שהן מייגעות) וגרוע מכך - מיותרות. יתרות סיפוריות והתפתחות לא נוחה. דאוס-אקס-מכינה לא הגיונית במיוחד (אולי היתה הגיונית אם היה יותר פיתוח של הדמויות שמאוד חסר). יש חלקים שלמים ורעיונות בתוך הסיפור שלא ברורים. באופן כללי הסיפור מרגיש תקצירי, נראה כאילו חסרים מקטעים שלמים של הסיפור.
תעלת הכביסה של היקום - הפתיחה פשוט מוציאה את החשק להמשיך לקרוא. הכתיבה מייגעת ולא נוחה לקריאה ואז יש את העלילה הקלושה והתלושה שכל קשר בינה לבין סיפור הוא מקרי בהחלט. אין דמויות, אין עולם, זה לא סיפור.
בעיות חוזרות:
1. העדר תחקיר, תחקיר חסר ובדיקה לא מלאה של העובדות. זה חוסר תשומת לב לפרטים הקטנים שיכול להרוס לחלוטין סיפור.
2. אורך: הגבול התחתון היה 1500 מילה, אם הוא היה 2000 היינו צריכים לפסול כמעט חצי מהסיפורים. אני מקווה שלפרס עינת אנשים ינצלו כראוי את מגבלת המילים הגבוהה.
3. לטובת תחרויות עתידיות: סיפורים בקובץ נא להגיש בפונט David גודל 12 (14 לשם הסיפור), ישור דו-צדדי, 6 נקודות רווח לפני ואחרי פסקה. או לפחות להחיל על כל המסמך סגנון Normal כדי שיהיה קל להתאים אותו לצורת הקריאה שנוחה לשופטים.
|
|
|
|
|
נימוקי השופטים - חלק ב' (חדש)
ברוש ננסי יום שלישי, 31/07/2007, שעה 8:26
בתשובה לקרן לנדסמן
תודה, תודה.
חשבתי לרדת על הברכיים כדי לקבל ביקורת, אבל אני רואה שאין צורך.
זו פעם ראשונה שאני רואה שהשופטים כותבים תגובה לכל סיפור. יישר כוח ושוב תודה.
|
|
|
|
|
רק דבר אחד טיפה צורם לי. (חדש)
MuchRejoicing יום שלישי, 31/07/2007, שעה 14:22
בתשובה לקרן לנדסמן
להעיר לכותבים על שגיאות כתיב (דבר שאני תומכת בו באופן כללי) כששתיים מהודעות השופטים כוללות את המילה ''חיקוי'' ב-כ'? אני לא יודעת מי כתב את וגה, אבל כשהדבר הראשון שיש לכתוב על הסיפור שלך זה שלא בסדר שהיו בו שגיאות כתיב, ובהודעות שאומרות את זה בעצמן יש כאלו, זה פשוט מרגיש לא בסדר.
|
|
|
|
|
לא, לא נכון. (חדש)
Boojie יום חמישי, 02/08/2007, שעה 12:30
בתשובה לMuchRejoicing
ממש כמו שבתגובות השופטים לא צריך עקביות עלילתית, או סאבטקסט, או דמויות עגולות.
הקריטריונים שבהם נשפט סיפור אינם קשורים לקריטריונים שבהם נשפטת ביקורת. הסיפורים פה נמצאים בתחרות ונבחנים על סמך איכותם, שבין השאר כוללת את השימוש שלהם בשפה. תגובות השופטים, מאידך, לא מועמדות כאן לבחינה, ונמצאות כאן רק כשירות לכותבים.
צר לי, הסיפורים ותגובות השופטים עליהם הם לא שווי סטטוס ולא אמורים לעמוד באותם קריטריונים.
|
|
|
|
|
נימוקי השופטים - חלק ב' (חדש)
יעל יום חמישי, 02/08/2007, שעה 13:57
בתשובה לקרן לנדסמן
תמיד רציתי לכתוב סיפור טוב שיגמר ב''ואז התעוררתי''. למרבה הצער, הסיפור שעבדתי עליו לקראת התחרות נתקע באמצע בסביבות ה 4000 מלים, וביום רביעי בערב (יום לפני הדדליין) הבנתי שהוא לעולם לא יסתיים בזמן.
ואז כמו שכמעט תמיד קורה לי בעיתות לחץ ומשבר, הבזיק לי הרעיון לסיפור ''ואז התעוררתי''. כמובן, לא היה לי הרבה זמן לביצוע. כתבתי כמה פסקאות בחמישי בבוקר. המשכתי עוד כמה שעות אחרי העבודה. שלחתי בסביבות עשר בערב, כי לא היה טעם להשתהות עם זה. לא ציפיתי באמת לזכות עם כל כך מעט עבודה, אבל שמחתי שהצלחתי בכל זאת להשתתף.
(וזה בהחלט היה מועיל לעצבים שלי לשבת באירוע הפתיחה של פנטסיקון ולא להכנס ללחץ בזמן הקראת הזוכים).
לכן גם הערות השופטים לא מפתיעות אותי בכלל. ציפיתי לזה, והאמת אולי הן אפילו חיוביות יותר ממה שקיוויתי.
ועכשיו אני תוהה מה כדאי לי לעשות עם הסיפור. האם לפתח את אותו סיפור עצמו, או להוסיף לו חלק שני, או להפוך אותו לחלק מאסופת סיפורים קצרים המדברת על אותו עולם?
|
|
|
|
|
נימוקי השופטים - חלק ג' (חדש)
קרן לנדסמן יום שלישי, 31/07/2007, שעה 9:49
מצורפות הערות כלליות לכל כותבי הסיפורים, באדיבות אחד השופטים.
אני רוצה לדבר קצת על הסיפורים שהוגשו. אני לא הולך להכנס סיפור וסיפור (זה בנפרד), אלא לדבר קצת על תופעות חוזרות.
לסיפורים שנשלחים לתחרויות יש נטיה להכיל מספר פגמים נפוצים, לרוב, לפחות שניים מהבאים:
1. קיצוצים (חסרות סצנות באופן מורגש, הסיפור נגמר בפיתאומיות או נעצר באמצע העלילה)
2. הצרה (עלילה יותר מדי דחוסה, האצה של תהליכים בתוך הסיפור מעבר לסביר)
3. דחיסות (מסלקות מידע שדוחפות המון מידע בצורה גסה, סירבול של תהליכים תוך לחיצה שלהם אחד לשני)
4. דמויות שטוחות ולא מאופיינות או מאופיינות בגסות
5. העדר עלילה
זה נוסף על הצרות הקבועות שנפוצות עד כאב בקרב כותבים מתחילים ובעיקר שימוש לא נכון בשפה, העדר כמעט מוחלט של תחקיר והתעקשות להשתמש בדמויות שזרות להם.
הרבה מהפגמים שהזכרתי של סיפורים בתחרויות נובעים ממגבלת המילים של התחרות. יש גבול כמה אתה יכול לפתח עלילה ב-1500 מילה. אבל במקרה של התחרות הזאת, כשמגבלת המילים המקסימלית היתה הגבול העליון של הסיפור הקצר (7500 מילה), זה כבר לא תירוץ. בעיקר כאשר כל הסיפורים, הוציא שניים, לא עברו את ה-4500 מילה. למעשה, מתוך 18 סיפורים שהוגשו כדין, 13 מתוכם יכול לעמוד במגבלות האורך שהיו עד כה (3500 מילה) ואם הגבול התחתון היה 500 מילה יותר - היינו צריכים לפסול כמעט חצי מהסיפורים.
אלמנט הזמן במקרה של התחרות הזאת אכן היה ממשי. הכרזנו עליה יותר מאוחר ממה שהיתה הכוונה הראשונית (להכריז כבר בפסח) מסיבות טכניות (שהיתה כוונה לעשות תחרות סיפורים לבדיון). אבל עדיין היה פרק זמן יחסית מכובד לכתוב לתחרות הזאת.
בהתחשב בנושא התחרות, אני חושב שמי שהרגיש שמסגרת הזמן צרה מדי יכל פשוט לוותר עליה ולהגיש לפרס עינת, וניכר שהיו כמה וכמה סיפורים שאולי היה עדיף להם ככה. כי עכשיו, אחרי שהוגשו לתחרות הזאת, אי אפשר להגיש אותם לפרס עינת. זה די חבל כי בהחלט יש מצב שהיה אפשר להוציא יותר מחלק מהסיפורים האלו עם עוד קצת עבודה.
העדר התחקירים של כותבים הוא נושא שממש מציק לי באופן אישי. בעיקר בדברים קטנים בסיפור שפשוט צורמים נורא וזורקים אותי החוצה מהסיפור. למעשה, חוסר הקפדה בדברים הגדולים הוא הרבה פחות מפריע מחוסר הקפדה בדברים הקטנים. הצורה שאנשים מסויימים אמורים לדבר, כל מני נתונים קטנים... אני נורא רגיש בנושאים האלו, בעיקר כי אני מסוגל לראות את הצרימות. הייתי מסוגל להתמודד עם טעות או שתים בסיפור, אבל לרוב הצרימות האלו מצטברות. הן יכולות להגיע לתדירות של אחת לשתי שורות, ונורא קשה להישאר בסיפור כשכל שתי שורות אתה נזרק החוצה.
החוסר הזה בתחקיר/מחקר/בדיקת עובדות לצרוך סיפורים הוא תופעה מאוד נפוצה אצל כותבים, מתחילים ולא. הוא בעייתי בעיקר כשבאים לכתוב על דברים שלא חיים אותם (ובתחום שלנו, יש הרבה כאלו) ולא מכירים מספיק טוב. זה פחות נורא כשכותבים על עולם דמיוני לחלוטין (לפחות כל עוד עיקביים עם זה) מכיוון שהקורא מכיר את אותו עולם במגבלות החשיפה של הסיפור. אבל כשבאים לדבר על העולם שלנו זה מתחיל להיות בולט, כשהקורא יודע על הנושא דבר או שתיים, זה כבר מתחיל לצעוק.
אני לא חושב שלא צריך לכתוב על משהו שלא מכירים (אם כי המלצה ''כתוב על מה שאתה מכיר'', היא מועילה מאוד), אלא שכשעושים את זה, להכנס לעומק. נושא שלא מכירים חייבים ללמוד, לפחות ברמה התיאורתית, קרי - לקרוא הרבה, גם על הנושא וגם מה שאנשים כתבו על הנושא. בעידן האינטרנט, כשכמות המידע שזמין בלתי נתפסת אפילו דור אחד אחורה. גם אם אין מידע חשוף, ניתן למצוא בקלות יחסית אנשים שאפשר לשאול. אין באמת תירוצים לחוסר מחקר, זה עצלנות וזה זלזול בקהל.
עדיין לא בטוח שזה יספיק, קשה לחכות את התחושה האמיתית אם לא חווים אותה, אבל זה ימכור את האשליה ויספק את האמצעים להתחמק מתחומים שהכותב יודע שהוא לא יכול לזייף.
הערה חשובה: טלוויזיה וקולנוע הם לא מקורות מספקים. לא משנה כמה אנימה ראית, זה לא יעזור לך לחשוב כמו יפני. לא משנה כמה פעמים ראית את ''גלדיאטור'' או את ''רומא'', זה לא מספיק כדי ליצור את האשליה של לשוטט במאה הראשונה למניין המקובל. יש לזה הרבה סיבות, אחת מהן היא שהרבה תסריטאים לא טורחים לעשות את המחקר שלהם כמו שצריך ואחרת היא מגבלות היריעה של המדיום המשודר.
עוד בעיה שהרגשתי במיוחד בתחרות הזאת (פחות ממה שחששתי, אבל בצורה שונה ממה שציפיתי), היתה סיפורים ממוחזרים.
שפה, דמויות, עלילה אלו באים עם הזמן (קריאה, תרגול והרבה תרגול, לווא דווקא בהתאמה). תמיד יש קצת שיפור מתחרות אחת לזאת שאחריה, אבל עדיין הייתי רוצה לראות סיפורים קצת יותר מושקעים. לרוב נושא התחרות ידוע עוד לפני שהיא מוכרזת, והן די קבועות לאורך השנה, לא צריך לחכות עד לרגע האחרון כדי להתחיל לעבוד על סיפור.
|
|
|
|
|
טוב לשמוע עיצות טובות (חדש)
קרן אמבר יום שלישי, 31/07/2007, שעה 15:54
בתשובה לקרן לנדסמן
לפעמים כל מה שצריך זו יד אחת מכוונת.
בתקווה שמבקרינו יקחו את העיצות הנחוצות אל ליבם :)
|
|
|
|
|
אהובי!? אני אוהבת אותך (חדש)
נטלי יום רביעי, 03/10/2007, שעה 20:10
טוב לא רואים ממש ממש טוב אבל אני מקווה שלפחות חצי מה זה תבינו...
טוב אני רוצה לספר סיפור מאוד מענין שקרה לפני שנה וחצי בערך.. הכול התחיל במסיבה ששם היא ראתה אותו הוא התחיל מאוד מוזר היא ראת אותו בפעם הראשונה והוא ראה אותה רוקדת כאילו אין מחר ילדה בלונדינית עם עיניים ירוקות לבושה בחולצה לבנה אבל היא לא היית הכי יפה בעולם ככה הוא חשב ובהתחלה הוא לא רצה אותה הוא רצה את חברה שלה יותר נכון עד השנייה שהוא רצה לנשק אותה ועוד לפני זה
זה כבר ניגמר!! ומפה הכול התחיל כמו טלנובלה כמו אגדת מתוקה!! יום למחרת הוא ניכנס עליה לאייסיקיו...
(נו זה כזה מקום שמתכתבים אחד אם השני)
והם התיכתבו איזה 5 שעות ביום אז היא היית תמימה וסגורה ולא רצת להיפגש איתו כי ידע בישביל מה הוא רוצה שהם היפגשו...אבל באיזה שהוא שלב היא הבינה שזה בכלל לא בישביל זה והוא הבין שממש אבל ממש לא מאלה
אבל למרות הכול היא כולכך חיבבה אותו עד שיום אחד הוא נסע אם חברים שלו לקמל זה חוף בחיפה ולמרות שהיא עדין לא ראת אותו ולא ממש היכרה אותו היא כולכך כולכך היתגעגעה אליו שהדבר היחיד שהיא רצת שהוא כבר היתחבר לאייסיקיו היאא מאוד עצובה וכשהוא סופסוף חזרר היא היית כולכך מאושרת עד הוא התקשר אליה .
לא בהתחלה הוא שאל אותה אם אפשאר והיא ברור אמרה שכן ושהוא התקשר והם דיברו הטלאפון בדיוק 5 שניות חחח
זה היו ה5 השניות הכי מאושרים בחיים שלה ותאמינו לי שזה לא ה5 השניות הכי מאושרות שיהיו לה עוד בהמשך הסיפור..
היא כולכך שמחה ואחרי הוא התקשר אליה עוד הפעם והם דיברו ודיברו אבל עדין לא ניפגשו!
עש שיום אחד הילדה התמימה תפסה קצת אומץ והיתקשרה אליו ואמרה לו שהיא כבר עכשיו בדרך אליו היא בא אליו עם חברה שלה
(החברה שהוא בהתחלה רצה) בהתלה לא היה לה נעים מחברה שלה שעכשיו היא בקשר איתו למה היא היית לפני זה אבל הם הסתדרו ובקיצור הם ניפגשו והיא היית באותו דווקא באותו יום מאוד מכוערת אבל למרות היופי שלה הפ צחקו והכירו אחד את השני ושהוא ליוואה אותה הביא לתחנה הם צחקו ושהיא חזרה הבית היא היית כולכך מאושרת שהיא פשוט לא הפסיקה לדבר אליו ואלה היו ה5 השעות הכי מאושרות בחיים שלה
יום למחרת היא כבר לא הדביישה להיפגש איתו והם ניפגשו והיה להם הכי כייף היחד וביום השלישי הוא נתן לה שרשרת רגילה פשוטה אבל בישבילה היא היית הכי יפה בעולם
והם אפילו התקשרו אחד לשני כול הזמן ודיברו איזה 3 שעות בטלאפון עד שיום אחד נפלט לה מהפה מילה מאוד חשובה שלא אומרים אוה סתם היא אמרה לו שהיא אוהבת אותו אואוא ומשם הכול ת'אמת הכול התחיל אחרי איזה 8 פגישות הם ניפגשו והתנשקו אוחח איזה נשיקה סוערת זאת היית כמה זמן היא חיכת לזה זה היה כולכך רומניטי היא היית כולכך מאושרת וזאת באמת היית האיזה 5 דקות הכי מאושרות בחיים שלה
ועד אחרי עוד כמה פגישות היא שאלה אותו שאלה מאוד חשובה שהיא לא ידע אותה..
היא שאלה אותו אם הוא אוהב אותה?!
הוא אמר לה שכן
ואז היא אמרה לו בטור מה חברה או סתם ידידה?
והוא אמר לה שבטור חברה שלו
היא כולכך שמחה עד שהיא עוד שאלה שאלה אותו שאלה מאוד מוזרה
רגע!? ממתי אנחנו חברים!?
מרוב שכולכך היה להם טוב ביחד הם לא שמו לב איך הם חברים ממתי הם חברים עד שם קצת חשבו וחשבו עד שהם הגיעו למסקנה של פחות או יותר שהם חברים מאז ה23.4.2006 זה היה התאריך הכי יפה העולם למה אחרי כמה ימים הם גילו שיש להם יום הולדת באותו יום בערך שיש לו יום הולדת ב20.1 ולה יש יום הולדת ב21.1 יום אחריו ואחרי עוד יומיים מגיע ה23.1 וזה התאריך שלהם ביום שהפ נהיו ביחד כאילו מישהו כתב מלמעלה את התאריכים האלה אחרי כמה זמן הוא הכיר לה סופסוף את החברים שלו והיא הכירה את חברות שלה ואחרי ממש קצת זמן הם נהיו חודש אוחח שהם שמחו היא חיפשה שבוע מה לקנות לו הדפיקות בלב האלה מה הוא הקנה לי מה יגיד לי איך הוא יביא לי את זה
זה היה כולכך כייף הם היו הזוג הכי יפה בעולם הם היו כולכך דומים שכול חשבו שהם אחים והם היום כול הזמן ביחד וכול העולם חשב שהם הכי מתאימים ואין יותר מתאימים מהם! ואז אחרי עוד קצת זמן הוא הכי לה את אמא שלו היא מאוד נחמדה ויפה והיה להם בית מדהים היא היית בו עוד לפני זה ממש בהתחלה שהם התחילו להיפגש הוא רצה להיתאבד והיא היית שם לצידו ובישבילו היא אפילו שרפה את כול המכתב שהוא כתב והביא לו את כול העפר טוב זה היה ממש ממזמן ממש בהתחלה
ואחרי זה היא עדין לא הכירה את אמא שלה היא תיכננה שהוא יבוא לארוחת ער אצלהם היא ידע שהוא מאודד אוהב ספגטי והיא רצת מאוד להכין לו ושהוא יכיר את האמא המקסימה שלה אבל זה לא היה ממש ככה למה!? תכף תדעו הכול
היא פשוט נהיית חולה חולה מאוד היה לה חום וכאבי בטן והיא כולכך היתגעגע אליו והוא לו ידע איפה היא גרה רק את הרחוב שלה הוא ידע אמא שלה שמה לב כמה שהיא מבואסת אז היא התקשרה אליו וצעקה אליו!! ואמרה לו:אתה לא מדבייש חברה שלך חולה ואתה בבית תבוא לפה מיד!!! ככה היא אמרה לו אוי מסכן שלי היא אמרה והוא באמת מסכן וניבהל ובא ישר במונית לא עבר אפילו חמש דקות וככה הוא הכיר את אמא שלה ואת הבית שלה אמא איזה חתיך הוא היה באותו רגע הדבר היחיד שהיא רצת זה לנשק אותו ולאכול אותו מרוב אהבה ובהמשך הם היו באמת מאושרים היום כמעט כול יום קונים מתנה אחד לשני הוא היה קונה לה שוקולדים בגדים והיא היית קונה לו והיא היית כותבת לו מכתבי אהבה והוא היה כותב לה וזה היה באמת כולכך הרבה אהבה והיו הרבה פעמים שהוא נסע לאילת אם חבר שלו או מהבצפר וזה היו הימים הכי גרועים בחיים שלה היא כולכך התגעגעה אליו היא כולכך הרגישה בודדה אבל הוא תמיד הסביר לה שהוא אוהב רק אותה ותמיד יהיה רק שלה ותמיד הוא היה קונה לה מתנות מאילת או לא חשוב לאן הוא היה נוסע הם היום תמיד מאושרים גם אם זה היה מרחוק
וכול האהבה היפה וההמקסימה הזאת והמלאת אושר המשיכה הרבה מאוד זמן הם היו ביחד בתל אביב הוא לקח אותה לכול מיני מקומות שהיא בחיים לא ידע שהיא תוכל להיום שם מתישהו וכמו שכולם יודעים
תל אביב זה די מקום מפורסם בישראל כמעט כול הסדרות והסרטים הישראליים מי תל אביב אז לפעמים היו מראים ת'מקומות שהם היו שם אז היא היית צועקת הנה הנה פה אנחנו הינו והלכנו יד ביד אחרי חצי שנה היא לא האמינה שהם יגיעו לכולכך הרבה זמן והיא לא האמינה שהאהבה הזאת עדין לא ניגמרה אלה היא רק היית יותר ויותר ויותר!!! חזקה ועוד הפעם הם קנו אחד לשני מתנות ועוד הפעם ההרגשה הזאת מה הוא קנה איך הוא יביא לי את זה מה הוא יגיד לי חחח ואחרי זה הגיע סופסוף התאריך 20.1 היום הולדת שלו ויום למחרת אמור להיות לה יום הולדת אז הם עשו ב 19.1 שזה יצא יום שישי הם עשו יום הולדת ביחד הוא הזמין חברים קרובים שלו היא הזמינה חברים קרובים שלה הם ישבו בבית של אבא שלו אכלנו שתינו צחקנו נהנו ויצאנו אחרי זה כולם למסיבה לאונו למקות שהיא והוא הכירו ובאותו בשעה סביבות 3 בלילה ככה הם חזרו לבית שלו היא ישנה אצלו ובדיוק בערך שהם היו 9 חודשים זה קרה מה קרה!? קרה!
אחרי זה אוו את היום הזה היא בחיים לא תשכח ואני מאמינה שאם כול אישה היית יכולה להיות במקות שהיא הייתה ובאותו יום ומה שהיא הרגישה באותו יום היא היית יכולה להיות האישה הכי מאושרת עכשיו בכול העולם ואני מאמינה שגם היא לא היית שוחכת את היום הזה בחיים אז בואו אני הספר לכם מה קרה באותו יום!
זה יהיה יום אהבה הוא ביקש ממנה שהיא לא תקנה לו כלום והיא אמרה לו בסדר אבל למרות הכול היא קנת לו סתם משהו פשוט בובה כזאת ומלא מלא שוקולדים זהו משהו פשוט הוא קצת כעס אליה בהתחלה שהיא קנת לו והוא לא.. אז אצלהם היה ככה הם כבר יוצאים יותר מחצי שנה איזה 10 חודשיםוזה אז כל יום שישי היא היית יושנת אצלו עד שיום שישי אחד יומיים אחרי יום אהבה חיכה לה בבית שלו הדבר הכי בעולם היא ירדה אליו ברגך באותו יום היא לא ידע דבר היא ממש לא ידע מה הולך לחכות לה ביום הזה הכול היה רגיל הם יצאו הם אם חברים עד שהיה הרגע שהם חזרו הבית היא ניכנס לבית והיא ראת את הדבר הכי יפה בעולם דבר ראשון כול החדר היה מלא מלא פרחים ומלא מלא נרום ואל הרצפה היה כתוב את השם שלה אם נרות והיו מלא רחיניים בטעם וויל והיה יין אדום למרות שאני לא שותה הוא היה והיו מלא שוקולדים האהובים אלי שראיתי את זה עמדתי ורעדתי כול התחלתי לבכות הוא אמר לי תירגעי כי זה עוד לא הסוף זאת רק ההתחלה ואותו רגע היא באמת פחדה היא התישבה והוא התיישב והוא הקדש לה שיר וזה השיר שלהם זה בערך השיר הראשון השם משעו מאז שהם התחילו לצאת זה היה תלם אוהבים(כמה אני אוהב אותך..) מכירים אם לא אז תורידו בקיצור הוא הקדיש לה את השיר זה וברקע כול הנרות ופרחים ועוד היא לא הספיקה לקלוט מה קורה הוא הוציא מכיס שלו טבעת טבעת אם יהלום יפיפה בחוץ טבעת כזאת לא רואים כול יום ואז מי לא היה בוכה באותו רגע היא כולכך התחילה לבכות ונירא לי שזה היה גם! היום הכיייי מאושררר בחיים שלה
וזהו ואחרי זה עבר עוד קצת זמן והם נהיו שנה אז היה יום עצמאות הם לא נסעו לכינרת הם נסעו לחגוג את השנה שלם במלון בטבריה במלון ''פרימה'' איזה יפיפה מה לא היה להם בחדר אבל היה להם הכי עצוב שזה היה רק יום אחד אבל הם הגיעו למלון ובערב יצאו לטיילת ובלילה נסעו לכינרת לחברים שלו ולחברות שלה הם אכלו שם נהנו וחזרו למלון עייפים ומאוהבים יותר מתמיד
ואחרי עוד כמה חודש חודשים הכול קצת השתבש... הם התחילו לריב לריב הרבה ולצעוק אחד אל השני והיו להם מלא מריבות והיא כול הזמן בכתה והכול פתאום היה כזה שחור כמו בועה מגעילה כזאת מרוב כול העיינים של כולם הם לא ידעו מה כבר לעשות אבל למרות הכול הם עדין לא ניפרדו כמה שהיה תקופה מאוד מאוד קשה אם כול המריבות אלה הם לא וויתרו אף פעם אבל אחרי כמה קצת זמן זה טיפה הפסיק אבל עדין עד עכשיו יש להם מלא מריבות והרבה קינא וויכוחים כולכך הרבה אבל עדין למרות כול הם מאושרים עד עצם היום הזה חיחיחי..
טוב וזה כבר כמעט הסוף חח
אמממ בכול הסיפור הזה זה לא סיפור דימיוני זה לא סיפור שיצא לי מהראש זה סיפור אמיתי זה סיפור אלי ואל אהבת חיי רציתי לספר שאני כותבת את הסיפור הזה בתאריך 3.10.2007
ושאני ואהבת חיי היום שנה ו5 חודשים ועוד מעט שבוע ורציתי לספר לכם שאנחנו לא מאבדים תקווה למרות הכול שהאהבה שלה יותר חזקה מכול מריבה טיפשה אז אם את כולכך אוהבים אחד את השני אל תיתנו למריבה אחת מאוד טיפשה לפריד בניכם למה כי זה רק מסבך הכול ואתם מתחילים לאבד את התקווה של האהבה ואתם סתם תגזלו יום שאתם יכולים להיות בוא הכי מאושרים בעולם כולו
אני ואהבת חיי טיילנו כמעט בכול ישראל איפה לא היינו..
היינו באילת,בתל-אביב,בחיפה אכלנו במסעדה אל חוף ים,בטבריה איזה 5 פעמים ,בשפיים,ובעיקר הכי הרבה בעפולה שבעיר הזאת ובתאריך 23.4 בחיים שלי השתנתו יותר נכון החיים שלנו
ואני בטוחה שיש איפשהו עוד אהבה כמו שלנו ואני מקווה שאתם לא תאבדו תקווה כי הסיפור הזה יותר ערוך ממה שאתם חושבים אני רק סיפרתי ת'דברים הכי קטנים בישביל לספר לכם את כול הסיפור אפילו מליארד או יותר לא יודעת כמה דפים לא יספיקו לי כי כול פעם אני השכח משהו ואחרי זה אני הזכר בו והרשום אותו ואז זה עוד דף ועוד דף למה כי קרו לי דברים כולכך יפה בשעה וחצי האלה שאני אפילו לא יודעת מאיפה להתחיל אפילו מההתחלה זה לא יצליח לי
והגעתי למסקנה שאני אוהבת את חבר שלי מכול דבר אחר בעולם והחלום שלי להתחתן איתו ולהביא 12 מיליון ילדים ממנו ומתי שהוא הוא הוא התגשם אני מבטיחה לכם!!!
הסוףףף
|
|
|
|
|
אמ... נראה לי שהתחרות נסגרה. (חדש)
MuchRejoicing יום רביעי, 03/10/2007, שעה 21:22
בתשובה לנטלי
|
|
|
|
|
אמ... נראה לי שהתחרות נסגרה. (חדש)
נטלי יום חמישי, 04/10/2007, שעה 0:48
בתשובה לMuchRejoicing
כן אני יודעת סתםםם כי היה באלי
|
|
|
|
|
אמ... נראה לי שהתחרות נסגרה. (חדש)
אור יום שישי, 07/03/2008, שעה 11:17
בתשובה לMuchRejoicing
נו אני רוצה סרט של ילדים
|
|
|
הדעות המובעות באתר הן של הכותבים בלבד, ולמעט הודעות רשמיות מטעם האגודה הן אינן מייצגות את דעת או אופי פעולת האגודה בכל דרך שהיא. כל הזכויות שמורות למחברים.
|
|
 |
 |
|
