 |
 |
עוד בקטגוריה זו:
ביבר הנייר
סיפורים / קן ליו
28/06/14
תגובות: 11
וויסקי בקנקן (חלק שלישי)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 1
וויסקי בקנקן (חלק שני)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 0
וויסקי בקנקן (חלק ראשון)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 0
הינדיק
סיפורים / הדס משגב
13/06/14
תגובות: 1
שמים שבורים
סיפורים / יואב וקרן לנדסמן
13/06/14
תגובות: 1
מתנת יום הולדת בחלקים
סיפורים / קרן לנדסמן
01/03/14
תגובות: 0
דמשק
סיפורים / דריל גרגורי
31/08/13
תגובות: 8
מיכאל
סיפורים / זיו קיטרו
03/05/13
תגובות: 0
עד בלי ירח
סיפורים / נגה פרנקל
03/05/13
תגובות: 3
הפוך, לקחת
סיפורים / רותם ברוכין
03/05/13
תגובות: 5
הפוך, לקחת
סיפורים / רותם ברוכין
03/05/13
תגובות: 1
יאגה
סיפורים / קרן לנדסמן
03/05/13
תגובות: 1
היום הגרוע ביותר בשנה
סיפורים / קרן לנדסמן
15/02/13
תגובות: 8
פיזור
סיפורים / חגי אברבוך
13/01/13
תגובות: 14
|
 |
זמן מהפכה
סיפורים / לביא תדהר
יום ראשון, 26/09/2004, שעה 13:01
סיפור לדוגמה מתוך גליון 12 של 'חלומות באספמיה' – כתב עת למד''ב ולפנטסיה
|
|
תרגום: ורד טוכטרמן
היה זה לילה כשיצאנו לתפוס את מכונת הזמן.
אבל זה נגמר באור יום, ומתחיל... זה מתחיל מתישהו באמצע היום, כשהשמש קופחת על עורך ופתאום אתה מבין עד כמה המדבר קרוב אל הופ.
ניצבתי מחוץ לבניין הכרונו, מנסה להיראות כמו תייר.
וזה לא היה קשה במיוחד. בניין הכרונו הוא הבניין השביעי במספר המבקרים בו בארצות הברית – כך כתוב באותיות דפוס גדולות בחוץ – והסיבה העיקרית שבגללה מגיעים בכלל תיירים לעיר שלי – הופ שבנוואדה. הם ניצבו מכל צדדי על המשטח הרחב שמול המכון שמעבר לכביש, עוטים הבעה אחידה של התעניינות מרוחקת, מכוונים מצלמות אל הבניין. צילמתי כמה תמונות, יותר כדי להתמזג ברקע מאשר למטרה ממשית. הכרתי את הבניין – שער הברזל המחושל, הקיסוס ושני השומרים היו חזית יקרה למראה, לא אמיתית יותר מרוב שקריה של הממשלה.
ואולם, יש ללמוד את כל פניה של משימה לפני שניגשים לביצועה. אני מצטט כאן את מי שגייס אותי לתנועה, מר גדעון נהרו. זה היה אחד העקרונות החביבים עליו. כך שביצעתי את תפקידי, צילמתי את הבניין, את הרחובות שסביבו, כניסות אפשריות, חילופי שומרים... עבודת רגליים פשוטה, וגם מיותרת, מאחר שכולם יודעים שגופו האמיתי של המכון נמצא במרחק כמה קילומטרים, במקום בו נגמרת העיר ומתחיל המדבר. כמו אזור 51 בזמנו, זה סוד שאינו שמור היטב.
כבר ביליתי יותר משבוע כשאני שקוע בצד השולי הזה של המבצע. לא היה זה רק הבניין, כמובן. ציינתי את החוקרים והפוליטיקאים שעברו בבניין, מכין תיק צילומים מפורט של כל אחד מהם. דפקתי על דלתות בתואנות מתואנות שונות כדי לנסות לקבוע עמדות תצפית ונתיבי מילוט אפשריים, ולקלוט שמועות ורכילות שעשויות להיות שימושיות.
מששוכנעתי שמיציתי את עבודתי ואני יכול לסיים את המשמרת שלי, התקדמתי עם התיירים האחרים אל תחנת הרכבת התחתית ותפסתי את הרכבת אל מקום המפגש של התא.
היו ארבעה חברים בתא שלי. ג'ו, תאילנדי גבוה ורזה שכסטודנט באוניברסיטה המקומית, הושאל מהאיגודים בבנגקוק. מונטי, מתנועת הקיבוץ החיצון, נמוך, כהה שיער ועז.
אני.
ומורגן... עורה לבן כפי שרק עורה של נערה אנגלייה יכול להיות, שיער ועיניים שהיו חשכה טהורה. היא היתה גבירה עליונה של קבוצת וויקה פלגנית עם נטייה סוציאליסטית/אנרכיסטית מעבר לאוקיינוס האטלנטי.
הייתי המקומי היחיד, אבל ג'ו היה זה שעמד להכניס אותנו פנימה. התואר שלו היה בפיזיקה ובתיאוריה של הזמן, וקירבת האוניברסיטה לקצה העיר הציבה אותה בסמוך לבסיס המחקר התת קרקעי של מכון הכרונו. יום אחד, ג'ו הלך לאיבוד במרתפי האוניברסיטה – למה בדיוק, מעולם לא גילינו – ונתקל במקרה במסדרון שאינו בשימוש. הוא היה חשוך, כך אמר, וצעדיו הותירו עקבות על שכבת האבק הדקה שנחה על הרצפה. הוא עמד לפנות על עקבותיו כשחשב ששמע קולות בוקעים מהמשך המסדרון. הם נבלעו זה בזה, כמלמול מרוחק. הוא החליט לחקור.
בקצה המסדרון היה פתח אוורור. לא עבר דרכו אוויר, והלהבים חדלו מלהסתובב מזה זמן רב. ג'ו הציץ ביניהם, קולט את מראם של צללים נעים והדי צעדים.
''אני לא מבין למה אתה חושב שזה מוביל בהכרח למעבדות הכרונו'', אמר מונטי, משחק את פרקליטו של השטן. היה זה חודש קודם, במקום הרגיל: הטרוצקי, פאב עלוב, לח וחשוך בחלק הרוס של העיר שבו, כך גרסה השמועה, האיש עצמו ביקר פעם, בעברו האפלולי אך הססגוני.
''לאן עוד זה יכול להוביל, בנאדם?'' מורגן הדליקה ג'וינט והביטה בו מעבר לשולחן. העשן מסגר את פניה כצורת לב. ''לא הייתי נמצאת כאן – '' היא נופפה לעברו אצבע, ''ואתה לא היית נמצא כאן, אלמלא זה היה משהו ששני הארגונים שלכם חשבו שראוי לבדוק''.
חייכתי, מעריץ את כוחה ואת האנרגיה שלה. מונטי הזעיף את פניו. ''סלק את הבעת הכלבלב המאוהב הזה מהפרצוף שלך. זה מביך. ואת'', הוא אמר, פונה אל מורגן, ''היית צריכה לדעת שלא לטפח תקוות. אחרי הכל, כפי שאומרים, הם תמיד מחזירים רק את שייקספיר''.
מורגן הנהנה, ממשיכה לנעוץ מבט. ''ועדיין, מספיק כדי להוריד אותך מהחגורה אל איזשהו חור נידח במרכז ארצות הברית''.
''היי'', אמרתי. הם התעלמו ממני.
''נכון'', הסכים מונטי לבסוף, פורש את ידיו על השולחן. ''הייתי מעדיף להיות למעלה בקיבוץ, מתמודד עם הבניזונות מתאגידי הכרייה. וסביר להניח שזה באמת כלום. אבל אם זה יוכל לפעול...'' פניו איבדו לרגע את עוצמתם. ''אם נוכל להחזיר אותו, יהיה לנו סיכוי אמיתי למהפכה''.
''למה הם תמיד מחזירים את שייקספיר?'' שאלתי את סבי פעם אחת, ביום שבו העיתונים היו מלאים בעוד אחד מביקוריו הקצרים של הפייטן במאה העשרים ואחת.
סבא הניד בראשו. ''הוא מפורסם'', אמר. ''בצורה שלא פוגעת באף אחד. בטח, המחזאים מחו בהתחלה, והיו דאגות לגבי סטודנטים שינסו לעשות לו כל מיני דברים איומים – '' לא ידעתי אם הוא מתבדח או לא כשאמר זאת – ''אבל כולם אוהבים את שייקספיר, גם אם הם לא יודעים להסביר למה''. הוא הניד שוב בראשו, ועיניו, כשהביט בי, היו עדיין כעיניו של ילד, כחולות, צלולות ורחבות. ''אילו רק יכולנו להחזיר מישהו שישנה משהו'', אמר. ''מישהו שיוכל לעזור''.
''כן!'' אמרתי כשג'ו סיפר לי לראשונה על תגליתו. הייתי איש הקשר שלו למחתרת הסוציאליסטית של הופ עצמה, וגם אם חשדתי שבנגקוק קיבלה את המידע הרבה לפנינו, התרגשותי נותרה בעינה. ג'ו הנהן בהתלהבות. ''אתה חייב להעביר את זה הלאה לוועדה שלכם'', הוא אמר. ''ואני אעשה אותו דבר עם האנשים שלי''.
לא העזתי לרמוז שהוא כבר דיווח להם. יצרתי קשר עם אשת הקשר שלי, בלי לציין את אופיו המדויק של מה שרציתי לספר לוועדה. היא בתורה – ולאחר שחקרה אותי כמה דקות ללא תוצאות – יצרה קשר עם שלה, ושעה בלבד מאוחר יותר הוזמנתי לכתובת שלא נמסרה לי בעבר, כדי להיפגש אישית עם הוועדה.
להפתעתי, ג'ו כבר היה שם כשנכנסתי.
היה זה בניין חסר ייחוד בפרבר חסר ייחוד. שלושת הגברים ושלוש הנשים שבחנו אותנו בדממה היו בעצמם חסרי ייחוד באופן כללי. ואולם, אי אפשר היה להחמיץ את הילת הסמכות שלהם.
הם הודו לי על שבאתי, הציעו לי ספל תה, ואז, מתעלמים מגינוני נימוס, החלו לשאול אותנו שאלות. טוב, בעיקר את ג'ו.
לאחר שעתיים התבקשנו לחכות במטבח הבית, מקום בו איש בעל תפיחת אקדח דיסקרטית אירח לנו לחברה בשקט, מכין לנו קפה ללא מילים.
כשנקראנו לחזור, הוועדה החליטה. התא החדש שלנו הוקם בו במקום: מורגן ומונטי הופיעו למחרת, בשעות הבוקר המוקדמות.
עד הצהריים, התחלנו להתכונן לפשיטה.
היה זה לילה כשיצאנו לתפוס את מכונת הזמן.
לא הייתי אמור ללכת בכלל. האירוע עצמו, הפשיטה (אם כי חשבתי עליו כעל מעין שוד) היה אמור להתבצע בידי מקצוענים, והתנועה לא ראתה בי חומר קרבי ראוי.
אבל הצלחתי להצטרף לחבורה. טיעון של הרגע האחרון, שנשלף משום מקום: הצורך בוועדת קבלה. מונטי, מתוח כתיל ונושא שני רובים ענקיים שגרמו לו להיראות כלפריקון קטלני, לא היה משוכנע בתחילה, אבל חוש לגינונים וכבוד לאיש שעמדנו להביא קדימה ניצחו לבסוף, והותר לי להיגרר למבצע במאסף.
התנועה שחררה את כל המעצורים. לא רק הברית הסוציאליסטית, שתרמה את הגופים למבצע, אלא גם תנועת הקיבוץ, ששיגרה לוויינים חמקניים מבסיסם באסטרואידים, כדי שיישבו במסלול נייח מעל הופ, נוואדה, ארה''ב וישגרו לכוחות הקרקעיים שלנו מידע בזמן אמת. קבוצת הוויקה של מורגן הביאה עמה את כלי הנשק, מאגר מסווג באיכות צבאית שאיש לא העז לשאול מאין השיגו אותו.
אני הייתי אמור להיגרר אחרי מורגן, דבר שלא התנגדתי אליו כלל.
יצאנו לדרך עם חשכה, נעים בדממה, כלי רכב שחורים בנתיבים שונים בתוך העיר, שהתכנסו לקו אחד כשנטשנו את הפרברים ויצאנו אל המדבר.
העבודה האמיתית, כמובן, נועדה להיעשות מתחת לאדמה, דרך הפתח שגילה ג'ו. המשימה שלנו היתה לכסות את העניינים מעל פני הקרקע, ולעשות את דרכנו פנימה כשהמקום יאובטח. נהגנו על פני המדבר, ואני ישבתי שם והקשבתי לחברים חסונים דנים במיקומי לוויינים, בדרכי מילוט ובדרכי גישה. לבסוף עצרנו, מעל שטח מדברי שנראה לי ככל שטח אחר שעל פניו חלפנו קודם.
הנהגת אמרה משהו במכשיר הקשר. אז, כגירסת תשליל של משה החוצה את הים, הקרקע החלה להיפער מתחתינו, כך ששקענו בהדרגה בחול ובאבני חצץ.
ואז לא היינו עוד על פני השטח אלא מתחתם, בהאנגר של מתכת בוהקת ונוצצת.
יצאנו בדממה מכלי הרכב, נושאים רובים – רק לקישוט במקרה שלי – אבל נרגענו כשפניו המוכרים של ג'ו הופיעו בין כלי הרכב.
''גמור'', אמר, כמעט משפשף את ידיו בעליצות. מבטאו התחזק ככל שהתלהב יותר. הוא החווה באופן תיאטרלי אל מורגן ואלי.
''נמשיך?''
המכונה היתה קטנה במידה מאכזבת. חדר קטן בעל תקרה גבוהה, מיטה – הנחתי שהיא היתה שם למקרה שמשהו ישתבש – ואזור קטן בו סומנו סמלים בצבע אדום. 'קטן' היתה המילה שנקשרה באופן מיידי עם החדר הזה.
אני לא יכול לומר שהבנתי את המדע העומד בבסיס התהליך. האדם המוחזר, ניסה ג'ו להסביר לי פעם, הומר לאנרגיה טהורה שהועתקה בתורה אל הזמן שלנו, פולטת כדור אנרגיה דומה אל תוך יקום משוער אחר.
''למה אתה מתכוון, 'משוער'?'' שאלתי.
ג'ו משך בכתפיו. ''זו רק תיאוריה'', הוא אמר. ''כל מה שאני יודע זה שכשאתה מביא מישהו קדימה, משהו כאן חייב להינתן בתמורה''.
ברגע זה, לא רציתי לחשוב על כך.
המתנתי, חש בכפות ידי מגרדות כשהתחלתי להזיע, ממתין לרגע. מורגן הטילה את שיערה לעברי, חיוך נדיר על פניה, כשהשתלטה על הבקרות מאחורי הזכוכית המשוריינת שגוננה על חדר הבקרה הצר.
הייתי היחיד שעמד בחדר. ניסיתי לחייך אל מורגן, כשראיתי שהיא כבר שכחה אותי והיתה עסוקה בבקרות. שני חברים חמושים ניצבו לצדדיה, עיניהם משוטטות לאורך החדר.
''הנה זה בא...'' קולה של מורגן, בוקע מרמקול נסתר.
היתה... הסטה. היה זה כאילו משהו בלתי נראה הסתלסל פתאום, ותנועתו לקחה אותי ואת החדר אתו. זה נמשך רק שבריר שנייה (0.0001 שנייה, עדכן אותי ג'ו מאוחר יותר. בדיוק). וכשזה נגמר, כמעט לפני שזה החל, הוא היה שם אתי.
''אה, שלום?'' הוא אמר בקול תמה, מציץ בי.
אני לא יודע למה ציפיתי. אולי להלם, או לכעס, או לפחד, על כך שהועתק בתוך רגע אל עולם מוזר ולא מוכר.
''קארל מרקס?'' שאלתי, פי יבש. ידי הימנית הזדחלה לפנים ללחיצה.
''כן?'' עדיין נימת התמיהה כשלחץ את ידי. אז מבטו הוסט, וכשהסתובבתי ראיתי את מורגן מחווה לנו באגודלים זקורים ומסמנת לחברים בו זמנית, קורנת למראה.
מרקס חייך אליה, והבנתי אז שהמרקס שהבאנו לא היה המדינאי הקשיש שעליו חשבתי, כי אם גבר כשיר ובריא למראה בשנות השלושים המאוחרות שלו, גבר שנשא את עצמו היטב ויכול למשוך תשומת לב בעצם נוכחותו.
ראיתי אותו מחייך אל מורגן וחשתי חשד לא צפוי כלפי האיש, גל לא הגיוני של קנאה שהיה עתיד, אילו רק ידעתי זאת, להישאר בעינו.
''קדימה!'' קולה של מורגן פילח את הרהורי. שני גברים חמושים אחזו במרקס ואני הצטרפתי במהירות מאחור כשיצאנו בריצה מחדר מכונת הזמן.
''פרץ הכוח ודאי הזהיר כל אדם בטווח של חמישים קילומטר'', אמר ג'ו, רץ לצדי. אנחנו חייבים להסתלק מכאן מהר.
המכוניות שמורגן ואני הגענו בהן היו מכוניות המילוט שלנו. לא ניתן היה להימלט דרך המנהרות לאחר הישמע האזעקה, אבל בעזרת המכוניות, והציוד שנשאנו (שלא להזכיר את הבקרה האלקטרונית שמעל ראשינו) עמדנו לצאת מזה בשלום.
מרקס היה בידינו.
וכפי שמונטי אמר קודם לכן, סוף סוף היה לנו סיכוי למהפכה.
גשם החל לרדת כשנסענו לאורכו של מדבר נוואדה, הצמיגים מתיזים בוץ כהה כשהתרחקנו במהירות מהמתחם התת-קרקעי של מכון הכרונו. ישבתי מול מרקס במסחרית, כשמורגן דחוקה בקרבה לא נוחה אל צלעותיו.
האוויר היה מלא בדיונים ממולמלים כאשר הנהגת ושאר כוח השחרור יצרו קשר עם הוועדה, בוחנים את הקרקע ומשגיחים מפני מתקפה של הממשלה. לא ידענו איזה כוחות ישוסו בנו בעקבות פשיטה מוצלחת על מכונת הזמן, אבל לא היה לנו ספק שהם יהיו איומים ונוראיים.
סופסוף סיימתי לעדכן את מרקס, בניסיון להסביר את פלאי הטכנולוגיה שלנו במקביל לפוליטיקה המורכבת שלנו ולסיבה להחזרתו, למעשה, מן העבר.
לא נראה שמרקס התרשם במיוחד מאף אחד מהשניים. למעשה, הוא נראה נטול סקרנות באופן מסקרן, מקבל את מצבו בשלווה מוחלטת למראית עין. רק כעת, כשהמכונית האיצה קול להבי מסוקים נשמע מתקרב, משגר לעברנו סופת חול בעוצמה של הוריקן, מרקס הפגין רגש נראה לעין כלשהו.
הוא נראה נלהב.
הוא היה כמעט כילד באותו רגע, פניו לחוצים אל החלונות המואפלים, עיניו גדולות ועגולות מאחורי הזגוגיות.
הוא החל לדבר בהתלהבות עם מורגן, מתעלם ממני רוב הזמן. הוא התענג לגלות שהיא מדברת גרמנית שוטפת, ובמהרה פטפט איתה, נוגע בכתפה מדי פעם, מתחכך ברגלה, כשניסה להבהיר נקודה מסוימת.
ניסיתי להשתלט על פרץ הכעס שגאה בי. אחרי הכל, למורגן ולי לא היה שום סידורים, שום קשרים שכבלו אותנו זה לזה. היא אמרה שהיא זקוקה לחברה שבוע לאחר תחילת המבצע, והרשתה לי להתחיל אִתה, וכך עשיתי, דבר שהוביל למה שחשדתי שהיה סטוץ חד פעמי. היא היתה מרוצה, ולאחר האירוע נותרה מרוחקת, מאבדת עניין בדיוק כשההתעניינות שלי כבשה את כולי.
המסוק שהתקרב היה משלנו, כלי שחור בסגנון ממשלתי ללא סימנים מזהים. מרקס, מורגן ואנוכי עלינו עליו, מגלים שמונטי מטיס אותו, גיחוך שטני על פניו, וג'ו העצבני למראה לצדו.
האצנו מעלה אל האוויר, נורים כקליע שחור על פני הנוף השומם, חוטפים את מרקס ומרחיקים אותו ממכונת הזמן, הרחק מחילות האויב. כבר כעת, בכך שלקחנו על עצמנו את הפעולה הזאת, בכך שהתמודדנו מול הממשלה וניצחנו, ראינו בהם את האויב. המלחמה כבר החלה, וכבר כעת, אם כי לא ידענו את זה, התוצאה עוצבה.
כבר היינו במלחמה, והמהפכה החלה.
השבועות הבאים היו סערת פעילות. החלפנו כלי רכב שוב ושוב באותו לילה, עוברים ממקום מסתור אחד לאחר כשכוחות הממשלה רודפים אותנו על פני היבשת. כשהוחלט שזה בטוח, בבסיס נידח גבוה בגבעות השחורות, התחלנו לשדר את המסר לאנשי אמריקה.
מרקס היה נקודת הכינוס. מרקס היה פני המהפכה. נתנו לו לשאת נאומים שנכתבו עבורו שבועות שלמים מראש; שלחנו תמונות שלו עם חברי הוועדה על פני רשתות תקשורת, תמונות של מרקס נואם, של מרקס מרצה, של מרקס נותן פקודות, מקדם את המהפכה. הוא הופיע על דגלים בכל רחבי הארץ, דמותו על רקעי מחשב באלפי בתים, קולו ברדיו, חוסם את התחנות המסחריות, הרטוריקה שלו בטלוויזיה בכבלים ובלוויין.
הוא קיבל את זה טוב למדי. ודאי חש שתפקידו כאן הוא של דמות סמלית, לא של מנהיג, אבל עלי לומר שהפעילות ריגשה אותו. הוא לא היה חי לראות מהפכה בזמנו הוא, זאת ידע כעת. והיכולת להשתתף, להילחם למען המטרה, להוביל במובן חשוב את המהפכה, זה היה חשוב לו.
לאחר כמה ימים במחנה ההררי, יצאתי מבקתתי (אותה חלקתי עם שלושה חברים אחרים) בשעת בוקר מוקדמת, וראיתי את מורגן יוצאת ממגוריו של מרקס, בקתה מפוארת שניצבה בלב המחנה.
כשראתה אותי נופפה בידה, אבל לפני שעלה בידי להגיב היא נעלמה בערפל, מותירה אותי לעמוד שם, מייחל ללא היגיון לכך שג'ו לא היה מוצא מעולם את הכניסה אל מעבדות מכון הכרונו, לא היה מוביל אותנו מעולם אל אותו חדר קטן ואל מכונת הזמן שבתוכו שלקחה ממני את אהובתי.
אבל המהפכה התקדמה היטב. ריכזנו כוחות, חמקניים במסלול, דוממים ואפלים, וקבוצות אנשים קטנות על הקרקע, מתכנסות יחדיו בצבא עצום, גם אם לא מאורגן.
כשההתקפה החלה היינו כולנו שם יחדיו, הפמליה של מרקס, נוסעים אתו לאזורים שזה עתה נכבשו, למחנות צבאיים, לחזית, שם התעקש מרקס להיות רוב הזמן, נלהב כילד בארגז החול.
המלחמה התקדמה, עד שהגענו לוושינגטון.
היה זה על מדרגות הבית הלבן שפגעו הטילים הראשונים, ואני קפצתי על מרקס, מכסה את גופו בשלי כשגשם של אבנים ניתך מהשמיים. הוא דחף אותי מעליו וקם, מתעלם מהרעש, וניקה מעליו את האבק.
''השתגעת?'' צעקתי, קולי נמוג ונעלם בסופת אבק ועשן. תפסתי אותו ונשאתי אותו למחסה באולם הכניסה של הבית הלבן. לא היה איש בסביבה. הנשיא, כך שמענו, נטש את וושינגטון שבועות קודם לכן. לפני שעזבנו יכולתי לראות את זה בעיני רוחי: הקרב על הבית הלבן. הקרב האחרון ורב התהילה של המהפכה.
כעת, מנקודת התצפית שלי בבניין עצמו, חלומי הקודם לא נראה כה משכנע.
מרקס פנה אלי. ''עליך לעזוב כל עוד אתה יכול'', אמר חרש. היה עלי להתאמץ כדי לשמוע אותו. ''כל הבניין הזה ממולכד''.
''איך אתה יודע?'' צעקתי.
הוא חייך – וזה לא עזב אותי מאז, טבעו הכמעט קומי של מעשה זה באמצע שממון זה – והקיש על אפו.
טיל נוסף פגע בסמוך, מטיח אותנו שוב לקרקע. ''לעזאזל עם זה''. תפסתי אותו, מטיל אותו על גבי ללא גינוני טקס, ורצתי למבוך המסדרונות של הבית הלבן.
''אני צריך להתפנות''. קולו של מרקס נשמע חנוק מתנוחתו המהופכת.
''למה אתה מתכוון שאתה צריך להתפנות?'' צעקתי מעל צווחות הפגזים. לא יכולתי להאמין לזה, מתחרפן מהאפשרות שמרקס, מרקס מכל האנשים, ישתין לי על הכתף.
''תוריד אותי, אידיוט!'' הוא החל להיאבק ונאלצתי להוריד אותו.
הוא נעץ בי מבט מזרה אימה, מתעלם מהפצצות.
''בערך עכשיו''.
''מה?'' הסתובבתי בכיוון מבטו וראיתי את מונטי ואת מורגן מתקרבים אלינו בריצה.
''איך?'' לא זכיתי לסיים את השאלה. טיל נוסף פגע עשרים מטרים בהמשך המסדרון, מטיח את כולנו פרט למרקס אל הקרקע.
הוא הסתובב ופנה אלינו, פניו מהורהרים. ''מצטער, חברים'', אמר. הוא גירד את זקנו. ''מה שניסיתם לעשות הוא אצילי וראוי, והלוואי שהוא היה מצליח''. הוא עצר שוב. ''הוא לא יצליח. כוחות הממשלה מוכנים להשתמש בפצצות גרעין. בעוד יומיים, וושינגטון הבירה – ועקב כך חצי ארצות הברית – תושמד בפצצות אטומיות. הלוואי שזה לא היה ככה. העצה שלי אליכם היא לברוח עכשיו. פנו אל החוף. תמצאו מקום לשמור על פרופיל נמוך, להתחיל מחדש. אם תישארו כאן תמותו''. כמו כדי לאשר את דבריו התפוצצות נוספת הרעידה את הקרקע. ''לגבייך, במיוחד'', הוא אמר, משפיל את מבטו אל מורגן ומחייך חיוך עגום, ''אני מקווה שתבחרי לברוח''.
מורגן נעצה בו מבט זועם, סומק של כעס מופיע על פניה.
''אבל יש חדשות טובות!'' קרא מרקס, אווירת ההרהור העצוב מוסרת ממנו.
הבטתי בו באמצע אותו טבח ותהיתי אם יצא מדעתו.
''תהיה מהפכה נוספת במאה ה-28'', אמר, המילים האחרונות ששמענו ממנו אי פעם. ''והפעם, חברים, אנחנו נצליח!''
הוא הצדיע לנו אז, נראה פראי וצוהל כאחד, ואז היתה... הסטה. היה זה כאילו משהו בלתי נראה הסתלסל פתאום, ותנועתו לקחה את ארבעתנו ואת הריסות הבית הלבן, אתו. זה נמשך רק שבריר שנייה, וכשזה נגמר, כמעט לפני שזה החל, מרקס נעלם.
הם קראו לזה קיץ האהבה, בשנים שבאו לאחר מכן. כאילו ענני הפטריה מעל וושינגטון וניו יורק, ומעל חצי המערב התיכון, היו איכשהו בצורת לב; הם אמרו שיש אהבה באוויר כשהרוח שינתה כיוון והנשורת נשבה, אהבה בוערת, מכלה-כל, מסוכנת. היא כבשה את הבירה בקלות.
מונטי מת במקום כלשהו מעל קנזס, יומיים אחרי שמרקס נעלם. רכב השיגור שלו, בניסיון לצאת מהשכבות החיצוניות של האטמוספרה למסלול בטוח, התפוצץ פתאום. היה חשד, שמעולם לא הוכח, שהיתה חבלה ברכב השיגור: בין אם בידי סוכני הממשלה או חמת הוועדה, איש לא רצה לשער.
ג'ו נותר מאחור, נוטל על עצמו תפקיד ארגוני מאחורי הקלעים. הוא שרד את הפצצות ואת הנשורת ואת הטיהורים, ולאחר מכן נטל את המנהיגות בתנועה המוכה והחבולה. אני יודע שהוא זוכר את מילותיו של מרקס, ומאמין בהן. אם מישהו יכול להכין אותנו למהפכה מוצלחת בתוך שמונה מאות שנה, זה הוא.
ולגבי, אני החלטתי ברגע שמילותיו של מרקס חדרו, שאני מסתלק. הזדנבתי עם כוחותינו עד שיכולתי להתחמק ולעשות את דרכי, מהר ככל שיכולתי, אל החוף.
מורגן, במידת מה להפתעתי, החליטה להצטרף אלי.
אנחנו מסודרים כעת, בשלום עם עצמנו. בגידתו הגלויה של מרקס זעזעה את מורגן: בימים אלה, היא אנליסטית פוליטית במכון מקומי, לומדת יחסים בינלאומיים, ולמרות שהיא צינית היא נותרת, עמוק בתוכה, מלאת להט. אני נרשמתי שוב למכללה ולומד ביולוגיה ימית. שפע חיי המים המוזחים שצצים כעת מרתקים לא פחות משהם מטרידים.
לעתים אנחנו מדברים על כך שנקבור כמוסת זמן קטנה בקרקע, עם מסר אחרון למרקס, מכתב או מסר וידאו קצר.
בכל פעם אנחנו צוחקים ביחד, ולוגמים מהיין שלנו, ומשאירים את העתיד שיסתדר לבד.
אחרי הכל, אנחנו יודעים מה צפון בו.
תהיה מהפכה.
והיא תצליח.
ניתן לרכוש את גליון 12 של חלומות באספמיה בפסטיבל איקון 2004 שיערך בחול המועד סוכות.
חלומות באספמיה
|
 |
|
| |
חזרה לעמוד הראשי
כתוב תגובה
|
| |
 |
 |
|
קיוויתי שיגיבו לפני, אבל בינתיים זה לא קרה (חדש)
יעל יום ראשון, 26/09/2004, שעה 23:25
אז אני אכתוב את דעתי.
לא אהבתי. לא יודעת למה. הסיפור כתוב מצוין - כרגיל אצל תדהר. אבל אני לא יודעת למה לא אהבתי אותו.
לא הזדהיתי עם הדמויות, והסוף היה סתמי בעיני.
אבל לא היתה שום סיבה שאני לא אזדהה עם הדמויות, ובגלל זה אני לא יודעת למה סיימתי את הסיפור בהרגשה שאני לא אוהבת אותו.
מהצד השני גם את המשחק של אנדר לא אהבתי ואני חושבת שהוא מצוין, אז תדהר בחברה טובה מאוד מבחינה זו ;-)
|
|
|
|
|
לא אהבת ואת חושבת שהוא מצוין?! (חדש)
דפנה יום חמישי, 28/10/2004, שעה 12:15
בתשובה ליעל
מה דעתך לעשות בדיקות לסכיזופרניה?
|
|
|
|
|
מה דעתך ללמוד על הבדלים במינוח? (חדש)
שלמקו יום חמישי, 28/10/2004, שעה 16:44
בתשובה לדפנה
לא אהבה את הסיפור. זה עניין סובייקטיבי. הסיפור מצויין. זה עניין אובייקטיבי ברובו.
|
|
|
|
|
אני דווקא חושבת שהיא צריכה לקחת (חדש)
Boojie יום חמישי, 28/10/2004, שעה 17:30
בתשובה לשלמקו
כמה שיעורים בנימוס. ואולי את הכמה מכות בישבן שאמא שלה הייתה צריכה לתת לה כשהיא הייתה קטנה ולא נתנה, ככל הנראה.
אה, כן, וגם ללמוד את ההבדל בין סכיזופרניה לריבוי אישיויות, אחת ולתמיד. אבל זו כנראה כבר מלחמה אבודה.
_____________________
דיסקליימר: כותבת הודעה זו אינה מעוניינת להביע בזאת תמיכה בהכאת ילדים כאמצעי חינוכי בשום פנים ואופן. מצד שני, יש מבוגרים (האמנם?) שבהחלט היו ראויים להכאה רטרואקטיבית.
|
|
|
|
|
תודה, אבל אני לא שומעת קולות שמדברים אלי (חדש)
יעל יום חמישי, 28/10/2004, שעה 17:40
בתשובה לדפנה
כך שנראה לי שהבדיקה תהיה מיותרת.
אבל באמת תודה על ההתעניינות. זה מאוד מרגש אותי לדעת שדואגים לי.
|
|
|
|
|
יעל, יעעעעעעעל... (חדש)
שלמקו יום חמישי, 28/10/2004, שעה 17:52
בתשובה ליעל
הובילי את הצרפתים לנצחון על האנגלים! הרגי את משפחתך בגרזן! ותביאי לבוג'י סלט!
|
|
|
|
|
אוי, לא!!!!!!!!!!!!!!!!!! (חדש)
יעל יום חמישי, 28/10/2004, שעה 20:00
בתשובה לשלמקו
איך קוראים למחלה שבה אנשים רואים מסרים כתובים על המסך?
|
|
|
|
|
אוי, לא!!!!!!!!!!!!!!!!!! (חדש)
יעל יום חמישי, 28/10/2004, שעה 20:00
בתשובה לשלמקו
איך קוראים למחלה שבה אנשים רואים מסרים כתובים על המסך?
|
|
|
|
|
וזה גם יוצא להם פעמיים??? (חדש)
יעל יום חמישי, 28/10/2004, שעה 20:04
בתשובה ליעל
|
|
|
|
|
וזה גם יוצא להם פעמיים??? (חדש)
יעל יום חמישי, 28/10/2004, שעה 20:05
בתשובה ליעל
|
|
|
|
|
חובבות? (חדש)
לילי יום שישי, 29/10/2004, שעה 12:43
בתשובה ליעל
או שאולי פרנויה. אני חושבת שזה תלוי במה הם אומרים לך.
|
|
|
|
|
תמיד הייתי בדילמה כשזה הגיע לסיפורי-זמן (חדש)
לילי יום שלישי, 28/09/2004, שעה 1:19
מצד אחד הם מקסימים אותי, ומצד שני הם כל כך פראדוקסליים ומלאי חורים...בסוף או שאני אוהבת אותם מאוד או שממש לא, ואיכשהו אני אף פעם לא מסוגלת להצדיק את התחושה לחלוטין. את הסיפור המסויים הזה דווקא אהבתי, בעיקר בגלל השורה ''תמיד הם מחזירים את שייקספיר''. היא מקורית באופן מחריד וקנתה אותי לגמרי.
|
|
|
|
|
אספמיה קם לתחייה! (חדש)
IפלסטיקI יום שלישי, 28/09/2004, שעה 15:15
מחיאות כפיים! תרועת חצוצרות! זיקוקים!
לו היה לי כשרון לכתיבה הייתי כותב כאן
פראפרזה על חבורת הטבעת שאיבדה את גאנדלף במוריה והנה הוא שב.
לגבי הסיפור עצמו - ישנן כמה נקודות
שמפריעות לי. נקודות שהופכות את הסיפור ללא שלם בעייני.
למה הגיבורים מבקשים להפיל את השלטון הקיים?
מה לדעתם פסול בו? לא מצאתי תשובה בסיפור.
איך המספר הצליח להתמודד עם הבשורה של
מרקס לקראת סוף הסיפור?
איך בנאדם שהיה קרוב כל כך להגשמת חלומו אמור להתמודד עם ההצהרה ''חכה עוד שמונה מאות שנה''?
העובדה שהגיבורים ויתרו על ניסיון למהפכה נוספת ומצאו מטרה חדשה לחייהם מעלה שוב
את השאלה מדוע הם היו מעונינים בהפיכה מלכתילה.
ואלמנט המסע בזמן בסיפור - הגילוי על המהפכה בעתיד - הוא לא מוסבר. איך מרקס ידע? למה הוא לא סיפר לגיבורים? איך המהפכה הראשונה קשורה לשניה?
בכל מקרה, אני שמח שהמול חזר
ומערכת אספמיה שוב פועלת.
ברוכים השבים.
|
|
|
|
|
אספמיה קם לתחייה! (חדש)
קפטן ברני שבת, 02/10/2004, שעה 13:14
בתשובה לIפלסטיקI
''ואלמנט המסע בזמן בסיפור - הגילוי על המהפכה בעתיד - הוא לא מוסבר. איך מרקס ידע? למה הוא לא סיפר לגיבורים?''
לי זה נראה די ברור - מרקס כבר היה שם. מבחינת הסדר הכרונולוגי שלו, הוא שוגר למאה ה-28, חזר לתקופתו, שוגר שוב לסיפור, ושוב חזר לתקופתו. בגלל זה הוא לא היה מופתע כשהוא שוגר, ולא כשהוא שמע על הטכנולוגיה והפוליטיקה של התקופה.
הוא לא רצה לשבש את העתיד ואת המהפכה המוצלחת בהמשכו, ולכן הוא היה מוכן להמשיך את המהפכה עד סופה (המר).
|
|
|
|
|
מה באמת עם ''חלומות''? (חדש)
אנדרואיד יום רביעי, 24/11/2004, שעה 17:44
לאן נעלמתם מאז כנס אייקון? מאז אין גיליון חדש, שלא לדבר על האחרון שיצא... (חבל, דווקא לו חיכיתי...)
|
|
|
|
|
שים לב, לחלומות באספמיה יש פורום חדש (חדש)
יעל שבת, 27/11/2004, שעה 22:15
בתשובה לאנדרואיד
תמצא קישור אליו באתר של חלומות באספמיה בתפריט מצד ימין.
|
|
|
הדעות המובעות באתר הן של הכותבים בלבד, ולמעט הודעות רשמיות מטעם האגודה הן אינן מייצגות את דעת או אופי פעולת האגודה בכל דרך שהיא. כל הזכויות שמורות למחברים.
|
|
 |
 |
|
