עוד בקטגוריה זו:
משחק הנסיכים
פרקים לדוגמה / גארת' ניקס
02/06/13
תגובות: 3
ציידת הלילה
פרקים לדוגמה / המערכת
04/05/12
תגובות: 2
דם כחול
פרקים לדוגמה / ורד טוכטרמן
23/09/11
תגובות: 1
ימי תל-אביב האחרונים
פרקים לדוגמה / לביא תדהר וניר יניב
24/09/10
תגובות: 0
מגן הלהט
פרקים לדוגמה / אילן גוייכמן
19/12/08
תגובות: 0
בן אלמוות
פרקים לדוגמה / רוג'ר זילאזני
12/12/08
תגובות: 0
פנטסיה 2000 - דבר העורך
פרקים לדוגמה / המערכת
06/10/08
תגובות: 39
תחיית האגדות
פרקים לדוגמה / אילן גוייכמן
17/09/08
תגובות: 1
חוק הקוסמים השני - אבן הדמעות
פרקים לדוגמה / טרי גודקינד
13/09/08
תגובות: 11
סימנטוב
פרקים לדוגמה / אסף אשרי
18/04/08
תגובות: 6
המים שבין העולמות
פרקים לדוגמה / הגר ינאי
06/04/08
תגובות: 6
דרקון הוד מלכותו
פרקים לדוגמה / נעמי נוביק
24/09/07
תגובות: 16
המגשר
פרקים לדוגמה / רביב מיוחס
14/09/07
תגובות: 74
התחדשות
פרקים לדוגמה / קרול ברג
05/05/07
תגובות: 3
בנות הדרקון
פרקים לדוגמה / מרית בן-ישראל
02/04/07
תגובות: 25
|
 |
העור הקר
פרקים לדוגמה / אלברט סנצ'ס פיניול
יום חמישי, 09/02/2006, שעה 12:53
ספר פנטסיה של הסופר הספרדי אלברט סנצ'ס פיניול
|
|
מן הכריכה האחורית:
פעיל מחתרת שפרש משורות הצבא האירי הרפובליקני, מגיע לאי זעיר באוקיינוס, המנותק מכל ציוויליזציה ובו רק מגדלור יחיד. משהטיל עוגן וירד לחוף בסירה, הוא תוהה מדוע התושב היחיד באי לא יוצא להקביל את פניו.
עד מהרה ייווכח לדעת שיצורים אמפיביים מאיימים, דמויי אדם, מגיחים עם שקיעת השמש מן הים ותוקפים את האי. הוא מאחד כוחות עם שומר המגדלור גס-הרוח, באטיס קאפו, ובעודו נתון כולו למתח הנכפה עליו בתקיפות הליליות, הוא מתחיל לשקול מחדש את יחסו כלפי המפלצות הימיות ומנסה לעמוד על מניעיהן. הרומן כתוב כסיפור כובש וסוחף עד לסופו המפתיע.
סנצ'ס פיניול דן בפרוזה בהירה, ממכרת, ועתירת דימויים בתפישה האנושית כלפי השונה, ביחס שיש לנקוט כלפי האחר ומצדד ללא סייג בדיאלוג בין שונים. האופן בו אנו נוהגים לראות באויבינו חיות טרף עולה ברומן ייחודי זה, יחד עם הבעייתיות שבתפישת השונה ובהשלכותיה. כבר בשורותיה הראשונות של יצירה זו, נסחף הקורא לעולם מפתיע אשר בו, כמו הגיבור עצמו, ייאלץ להתמודד מול יריב מוזר השש אלי-קרב.
1
לעולם לא נרגיש רחוקים דיינו מאלה השנואים עלינו ביותר ולפיכך גם לא נוכל לחוש קרבה של ממש אל אהובינו. עיקרון אכזרי זה כבר היה ידוע לי כשעליתי לספינה. ואולם, יש אמיתות הראויות לתשומת-לב, ואילו עם האחרות, יש להימנע מלהתפלמס.
צללית האי נגלתה לנו עם שחר. זה שלושים ושלושה יום שוויתרו הדולפינים על חרטום ספינתנו ותשעה-עשר יום שהעלה הצוות ענני אד מהביל. המלחים הסקוטיים הגנו על עצמם בכפפות שהגיעו עד למרפקיהם. הם עטו עורות עבים שהזכירו את גופם של סוסֿי-ים. עבור המלחים הסנגליים, קווי הרוחב הקוטביים היו עינוי של ממש, והקברניט התיר להם למרוח שומן תפוחי-אדמה על לחייהם ועל מצחם כהגנה מפני הקור. החומר הידלדל וזלג אל עיניהם שהגירו דמעות, אולם הם לא התלוננו.
''הבט, שם בקצה האופק! הנה האי שלך.'' פנה אליי הקברניט.
לא יכולתי לראות אותו. ראיתי רק את הים הקר כתמיד מוקף עננים רחוקים. אף-על-פי שהדרמנו, לא זירזו תבניות הקרחונים האנטרקטיים והסכנות הטמונות בהן את ההפלגה. סבלנו מחסרונות הקוטב הדרומי, אולם מאידך, נחסכה מאתנו חגיגיותו המופרזת. עם זאת, ניצב גורלי בפתחו של גבול קפוא שלעולם לא אחצה.
''וכעת? אתה רואה אותו?'' שאל אותי הקברניט והושיט לי את המשקפת. כן, עתה ראיתי אותו. פיסת אדמה דחוקה בין מימיו האפורים של האוקיינוס לבין השמים, מוקפת שטיח קצף מלבין. זה הכול. היה עליי להמתין עוד כשעה. ככל שהתקרבנו, התבהרו קווי המתאר עד שנראו גם בעין בלתי-מזוינת.
הנה כי כן, זה יהיה ביתי בעתיד: שום דבר זולת חוטר הדומה לאות נו''ן וכל אורכו לא יותר מקילומטר ומחצה. גבולו הצפוני היה רמת שחם שעליה ניצב מגדלור בולט בכל גובה צריחו. הוא לא הרשים בגודלו, אולם ממדיו הקטנים של האי העצימו את הניגוד - איתנות ענקמונית בדרום. בעקבה של צורת האות נו''ן, בתוך בליטה קטנה, נבנה, כך התחוור לי, ביתו של המטאורולוג, כלומר, ביתי שלי. את שני המבנים חצה עמק צר שבו שפעה צמחייה לחה. העצים צימחו כעדר בהמות דוחקות אלה באלה, כמו מבקשות מחסה בחום גופם של האחרים. אזוב עטף את צמחי המים, צפוף אף יותר מסבך שיחי האטד שהגיעו עד גובה הברכיים. זו הייתה תופעה מעניינת; האזוב הכתים את הגזעים כצרעת בשלושה גוונים, כחול, סגול ושחור.
האי היה מוקף שוניות אלמוגים קטנות שהיו פזורות פה ושם. הדבר מנע כל אפשרות לעגון אלא במרחק של לפחות שלוש-מאות מטרים מן החוף היחיד שנמתח למרגלות הבית. לכן לא נותרה ברירה אלא להעמיס את חפציי ואותי על גבי אסדה, ובמחווה נדירה, ניאות הקברניט ללוות אותי אל היבשה. הוא לא היה חייב לי דבר, אולם בזמן המסע פיתחנו הבנה הנרקמת לעתים בין גברים ששנות דור מפרידות ביניהם. הוא בא מרובעי הנמל של המבורג ואחר-כך השתקע בדנמרק. מבט עיניו היה הדבר שייחד אותו מכל אדם אחר. בעת שהיה מביט בעיניו של איש-שיחו, נדמה היה שדבר זולתו לא היה קיים באותה עת בעולם. הוא התייחס לאנשים כמו שחוקר חרקים מתעמק ברמש המונח תחת המיקרוסקופ, ולמצבים - כמומחה. אחרים פירשו זאת כקפדנות. לדעתי זו הייתה דרכו ליישם את הסובלנות שקיפל בנבכי נשמתו. את אהבתו לזולת לא ביטא מעולם במילים, אלא במעשים. תמיד התייחס אליי כאל שליח מסייע. לוּ היה יכול לעשות דבר למעני, היה עושה זאת. אחרי ככלות הכול, מי הייתי? גבר שהיה קרוב יותר אל הנעורים מאשר אל הבגרות, מיועד לשמש באי זעיר, סחוף-רוחות, בקוטב הדרומי. שנים-עשר חודשים יהיה עליי לחיות שם בבדידות של פליט, מרוחק מכל ציוויליזציה ועיסוקי - עבודה חד-גונית, חסרת משמעות: רישום עוצמת הרוחות, כיוונן והתדירות שלהן על-פי אמנות השיט הבינלאומיות. השכר היה מכובד, אך איש אינו נוטל על עצמו גורל כזה בעבור בצע כסף בלבד.
הגענו לחוף, הקברניט, אני, שמונה מלחים וארבע סירות קלות. הגברים השתהו זמן-מה בפריקת האספקה שהבאתי עמי, ארגזים וחפצים אישיים שישמשו אותי שנה תמימה. ספרים רבים הבאתי באמתחתי. היה לי ברור שיהיה בידי זמן רב, לכן התכוונתי לקרוא את כל הספרים שלא הצלחתי לקרוא בשנים האחרונות. ''ובכן,'' אמר הקברניט כשהבין שהמבצע יהיה אטי, ''קדימה.'' התקדמנו הוא ואני במשעול החול שהעפיל תלולות אל הבית. הדייר הקודם טרח להציב מעקות - בולי עץ שנידחו ומורקו במי-הים ומוסמרו קלות למקומם. ניכר היה שמחשבה עמוקה עמדה מאחורי המעשה ואף שנדמה הדבר מוזר בתכלית, דווקא פרט זניח זה גרם לי להרהר לראשונה באדם שאת מקומו אני עומד למלא. כעת, כשאני מבחין בפעולות שביצע בעולם, אקראיות ככל שתהיינה, אין ספק שהיה זה יצור של ממש. הירהרתי בו, ואמרתי בקול רם:
''האין זה מפתיע שהמטאורולוג עצמו לא יצא להקביל את פנינו? הוא בוודאי מאושר על שבאנו לחלצו.''
שנייה לאחר שפציתי את פי, נשכתי את לשוני. כרגיל, הקדימו מחשבותיו של הקברניט את שלי. היה עליי לצפות זאת, שכן הורגלתי להתנהלות עניינים כזו בחברתו זה זמן. הבית ניצב מולנו. הוא היה מבנה נעדר כל חן ותואם: גג בצורת חרוט, רעפי צפחה וקירות מלבֵנים אדומות. בהרי האלפים, מבנה כזה היה יכול לשמש מפלט למטפסי-הרים, משכן לנזירים מבודדים בלב היער, או ביתן לשוטרי מכס.
דומם ניצב הקברניט רגע ארוך כיצור הצופה סכנה. נתתי לו את החירות ליזום את הפנייה אלינו. רוח בוקר מוקדמת הנידה את ענפיהם של ארבעת האילנות אשר ניטעו בפינות הבית, היו אלה, כמדומני, עצי אלון קנדיים. האוויר לא היה קפוא אך היה בו משהו מכביד. אף-על-פי שהיה כאן רמז לחורבן, הוא לא ניכר. לא היה זה דבר של ממש אלא דווקא משהו שאי-אפשר לראות.
''איפה הקצין?'' האם היה עסוק במטלה הקשורה לתפקידו או שסתם שוטט לו ברחבי האי. אט-אט החלו מתחוורים לי סימנים מבשרי רע. החלונות היו קטנים, מלבניים ושמשותיהם עבות מאוד. תריסי העץ היו פתוחים, נעים ברוח. סביבת הבית לא מצאה חן בעיניי. ליד הקירות, עדיין היה אפשר לזהות גינה שחרבה. גבולותיה סומנו באבנים משוקעות עד חציין. ואולם, רוב הצמחים לא נראו עוד, דומה שנרמסו ברגלי עדר פילים.
הקברניט הדף את הדלת במחווה אופיינית לו: סנטרו זקוף, כמי שנחנק בצווארון מעילו. אחר הדף את הדלת שנפתחה בחריקה של קבר פרעוני מחולל, כאומרת: ''תיכנסו אם זה רצונכם, אבל לי אין שום אחריות עליכם.''
נכנסנו.
המחזה שנגלה לעינינו הזכיר דו''ח של חוקר אפריקני. כאילו תקף טור נמלים טרופיות את האזור, טורף את החיים וממעיט בערכם של החפצים. הרהיטים הבסיסיים נותרו ללא פגע. יותר מאשר חורבן, שררה עזובה בכול. החדר היה חלל אחד. המיטה ניצבה במקומה, כך גם הקמין וערימת העצים. השולחן קרס. ברומטר הכספית נותר על כנו. כלי המטבח נעלמו – איני יודע מדוע נראה לי פרט זה כתעלומה. לא נראו חפציו האישיים של קודמי בתפקיד, אף לא מכשירי המדידה שלו. אבל ההזנחה נראתה לי יותר כתוצר של טירוף מאשר תוצאה של אסונות טבע. למרות נימת העצב ששידר, העביר החלל תחושה של מקום הראוי למגורים. המיית הגלים הגיעה לאוזנינו בבירור.
''היכן להניח את חפציו של אדוני המטאורולוג?'' שאל הטירון הסנגלי, סואו. המלחים הצליחו לשאת את הציוד מן החוף אל הבית.
''כאן, כאן, פה בפנים, ככה בדיוק,'' אמרתי בהתלהבות, משתדל להסוות את הבהלה שעורר בי הקול הלא-צפוי. הקברניט הפנה אל הצוות את מפח הנפש שעורר בו המצב:
''בבקשה, סואו, שהחבר'ה יסדרו לי כאן את הבלגן הזה.''
בעוד הבחורים עמלים להציב את הארגזים ולסדר הכול, הציע הקברניט לגשת למגדלור.
''אולי נצליח למצוא שם את קודמך בתפקיד,'' אמר לי כשלא הגיעו אלינו עוד קולותיהם של המלחים.
היה ברור לו שהמגדלור מיושב. הוא לא זכר בדיוק אם על-ידי ההולנדים, הצרפתים או מישהו אחר. הממונה על המגדלור היה שכנו של המטאורולוג, וזה היה הגיוני ומובן שיירקמו ביניהם יחסי ידידות שמקורם בנסיבות. זוהי, ללא ספק, אמירה יותר מהבעת תקווה. מצבו של הבית דיבר בשפה מיוחדת לו. איך שלא יהיה, רצוי שניגש לשם.
אני זוכר את הדאגה שכירסמה בי כשהלכתי בדרך הקצרה. יש לשער שנבעה בעיקר ממצב-רוח רגעי. נכון שהיער לא היה יער רגיל. שביל של הולכי רגל הוביל אותנו ישירות אל המגדלור וסטה רק במקום שאזוב הסווה גושי בוץ ומי-אפסיים שחורים. אחרי העצים, השתרע ים שגליו לוטפים הכול כבמקצב רפה. אך הגרועה מכול הייתה ללא ספק הדממה, או נכון יותר, היעדר כל רחש המתקשר לטבע העבות – לא נשמעו ציוצי ציפורים וזמזומי חרקים צווחניים לא עלו משום מקום. בגלל עוצמת הרוחות, צמחו במעוקם גזעים רבים וגדולים למדי שבמבט מן הספינה נדמו לי כסבך אינסופי. לעתים, המרחק מוליך שולל את מראה הצפיפות של אנשים או של צמחים, אך לא כאן. הגזעים היו כה סמוכים אלה לאלה שלעתים היה קשה להבחין אם אלה הם שני עצים הנובעים מאותו שורש או שני עצים נפרדים. השביל שבו צעדנו נחסם במקום התחברותם של פלגים אחדים חסרי משמעות. למעשה נראו כזרמי מי-שלגים שלא נבעו ממעיין של ממש, אלא זלגו מן ההרים. די היה בצעד גדול כדי לעוברם.
לפתע צצה כיפת המגדלור מבעד לצמרות העצים. השביל נקטע בקצה היער. גוש השחם החלק שמעליו התנשא המבנה נראה היטב. האוקיינוס הקיף אותו משלושה צדדים. בימים של מזג-אוויר סוער הוא בוודאי חובט בעוצמה בגוש הסלע. אבל מכל מקום, האדריכל עשה עבודה מעמיקה: המשטח המעוגל והמהודק סייע לעמוד בפני צליפות הגלים. חמישה אשנבים ביניימים נקבעו במרווחים נאותים, מרפסת צרה בעלת מעקה חלוד וכיפה מחודדת. מה שנראה לא-מובן היה תוספת המבנים למרפסת. מקלות ומוטות מוצלבים, לרוב מחודדי קצוות. האם ייתכן שהיה זה פיגום לביצוע עבודות שיפוץ? לנו לא היה זמן ולא חשק להתעמק בכך.
''הלו! הלו! הלו!'' צעק הקברניט, הולם בדלת הברזל בכף-ידו. לא זכינו לתשובה, אבל נדרשה רק דחיפה קלה כדי לגלות שהדלת אינה נעולה. גוש הברזל המוצק שעוביו כטפח, חוזק בעשרות מסמרי עופרת. הדלת הייתה כה כבדה עד שנאלצנו להדוף אותה בכוחות משותפים כדי לפתוח אותה. בפנים שררה תאורה מוזרה: האור שהסתנן מבחוץ שיווה למקום מראה כשל קתדרלה. על הקירות עוד נותרה שכבת סיד שהפיצה לובן על הקירות הקעורים וגרם המדרגות לולייניות טיפס ונצמד לאבן. ראינו שהחלק התחתון של המבנה שימש כמחסן כללי. הייתה בו כמות נכבדה של כלים ועתודות מזון.
הקברניט מילמל דברים שלא הבנתי. הוא טיפס בנחישות. תשעים ושש המדרגות הסתיימו תחת משטח עץ, שהיה הרצפה של הקומה העליונה. דחיפה של מכסה העץ הרבוע הביאה אותנו פנימה.
חדר המגורים שלמעלה היה מסודר להפליא וחם. תנור שארובתו מעוקלת כברך, ניצב במרכז החלל המעוגל. קיר ובו דלת חתך את צורתו המעגלית של המקום. מאחוריו שכן אולי המטבח. גרם מדרגות אחר הוביל לקומה נוספת, חדר המכונות של המגדלור. עד כאן הכול היה מתקבל על הדעת. חוסר ההתאמה היה בסגנון, בארגונו של הבית.
החפצים שנמצאים בדרך כלל על שולחנות ועל מדפים הונחו בזהירות על הרצפה לאורך הקירות ועל גבי הארגזים. משקולות הונחו על כל אחד ואחד מן הדברים, בין אם היו בעלי מכסה, בין אם לאו. תיבה של סדינים, למשל: על הסדינים – הונח מגהץ פחמים. על חבית נפט גלילית שגובהה חצי מטר והיא מלאה בכבסים מלוכלכים – הונח בול עץ. הן המגהץ, הן בול העץ כיסו חלקית ולא הצליחו להפחית את הצחנה. אם אכן זו הייתה הכוונה, ניתן לשער שבעל-הבית חשש שתכולת הארגזים תפרח כציפורים קטנות מתוך כלוב ולכן הבטיח את אוצרותיו הקטנים במשקולות כבדות.
לבסוף, המיטה. הייתה זו פיסת ברזל מיושנת שמוטות דקים למראשותיה ושלוש שמיכות עבות מיועדות לכיסוי השוכב בה.
לא הערנו אותו, בכך אין ספק, שכן בכניסתנו כבר היו עיניו פקוחות, אף ששכב ללא תגובה. הוא שכב והביט בנו בעיני חולד זעירות, בלי לעפעף. השמיכות כיסו אותו עד אפו כאילו היו עור המכסה את העצם. בניגוד לשוכן בו, נראה החדר נקי למדי, מראה שנע בין חוסר הגנה, הזנחה ואכזריות. מתחת למזרן היה סיר לילה מלא עד שפתו בשתן קר.
''בוקר טוב, טכנאי אותות-ים. באנו להחליף את המטאורולוג, השכן שלך,'' אמר הקברניט בלי להכביר מילים, מצביע ביד אחת אל הבית. ''אתה יודע איפה הוא?''
מילותיו של הקברניט הזכירו לי שאנו נמצאים במרחק של כקילומטר ומחצה מן החוף שבו הטלנו עוגן. המרחק נראה בעיניי גדול מן הדרך שבין אירופה לאי. חשבתי על כך שהקברניט עומד לצאת לדרך בעוד זמן קצר.
מתוך המיטה פתחה יד שעירה בתנועה רפה, אולם ויתרה במחצית הדרך. חוסר התנועה של האיש הרגיזה את הקברניט:
''אתה מבין אותי? אתה מבין מה שמדברים אליך? אתה מדבר צרפתית? הולנדית?''
אך האיש הוסיף להביט בו בריכוז ולא טרח להזיז את השמיכות מעל פניו.
''למען השם!'' געה הקברניט באגרוף קמוץ. ''עליי לצאת להפלגה מסחרית חשובה ואני במעבר! על-פי בקשת חברת הספנות, סטיתי ממסלולי כדי להביא לכאן את האיש הזה ולקחת מכאן את קודמו בתפקיד. אתה מבין את זה? אבל המטאורולוג הנוכחי לא נמצא. איננו. אתה יכול לומר לי היכן הוא?'' איש המגדלור רק הביט בו ובי חליפות.
מסונוור ובפנים סמוקות, התעקש הקברניט:
''אני קברניט ויש לי את מלוא הסמכות לתבוע אותך לדין אם תסרב למסור לי מידע הנחוץ לשמירת ביטחונם של טובין ובני-אדם! אני חוזר בפעם האחרונה: איפה המטאורולוג שמשרת בתפקידו על האי הזה?''
''למרבה הצער, אינני יכול להשיב על שאלתך.''
נפלה דממה. כבר כמעט ויתרנו על ההידברות עם אותו יצור שהפתיע אותנו פתאום במבטא של תותחן אוסטרי.
הקברניט שינה את נימת דיבורו, ואמר בקול רגוע יותר:
''טוב, זה יותר טוב. למה אינך יכול להשיב לשאלתי? יש לך קשר עם המטאורולוג? מתי ראית אותו לאחרונה?''
אך האיש שב והתכנס בשתיקתו.
''קום!'' פקד פתאום הקברניט.
הוא ציית באטיות, הוא הסיר מעליו את השמיכות ושלף את רגליו. מבנה גופו לא היה מכוער כלל. בתנועתו נראה כעץ שנעקר משורשיו וזה עתה לומד ללכת. הוא התיישב על המיטה, מביט ברצפה, מעורטל כולו, כמו לא איכפת לו כלל לחשוף את מערומיו. הקברניט קבע את מבטו בגוף, מושפע מן הצחנה שאיש המגדלור לא שם לב אליה כלל. חזהו היה מרופד שטיח שיער, שגלש מכתפיו כצמחי פרא. מעל טבורו הייתה צפיפות הפלומה מתנחשלת כג'ונגל. אברו היה רפוי אבל עצום-ממדים. העובדה שאף הוא מכוסה שיער, כמעט עד העורלה, הבהילה אותי. מה אתה מסתכל לשם? שאלתי את עצמי והעתקתי את מבטי אל פרצופו של איש-שיחנו. זקנו היה פרוע ומוזנח כשל נזיר מתבודד. שערו היה סמיך והחל לצמוח סנטימטרים אחדים מעל לגבותיו שהיו עבות במיוחד. הוא ישב על המזרן, משעין את כפות-ידיו על ברכיו וזרועותיו שלובות. העיניים והאף מונחים באמצע הפנים, משאירים מקום גדול ללחיים שעצמותיהן כשל מונגולים. אדישותו לשאלות שהופנו אליו ניכרה על פניו. לא ידעתי אם נהג כך מתוך משמעת או כי היה מטושטש. אבל הוספתי ללטוש עיניים בו עד שעווית אחת הסגירה את עצבנותו הפנימית: הוא פתח וסגר את שפתיו לסירוגין כמו עטלף, מה שחשף את הרווחים הגדולים בין שיניו. הקברניט התכופף, פניו הגיעו עד כדי סנטימטרים אחדים מאוזנו של האחר:
''השתגעת? אתה מבין את האחריות שמוטלת עליך? אתה מחבל בשליחות המצייתת להסכמים בינלאומיים! איך קוראים לך?''
''למי?'' נעץ האיש את מבטו בקברניט.
''לך! אני מדבר אליך! מה שמך החוקי?''
''באטיס. באטיס קאפו.''
הקברניט מפריד בין ההברות:
''בפעם האחרונה, טכנאי אותות-ים קאפו, אני מזהיר אותך: היכן נמצא המטאורולוג!''
''אני לא יכול לענות לך על השאלה הזאת.'' אמר האיש בהיסוס קל, בלי להישיר מבט אל הקברניט.
''אתה משוגע, בחיי שאתה משוגע,'' נכנע הקברניט וצעד אנה ואנה כאריה בכלוב. הוא התעלם מן האיש וטיפל בדברים כמו המשטרה. כאשר נכנס לסלון הקטן, הצמוד לחדר השינה, הבחנתי בספר שמונח על הרצפה, קרוב למראשות המיטה, ואף הוא היה מוחזק באבן להכבדה. עילעלתי בו ברפרוף, וכדי לפתוח בשיחה שוטפת יותר אמרתי:
''אני מכיר את יצירתו של דוקטור פרייזר, אף כי אין לי דעה מגובשת עליה. לא ברור לי אם זמורת הזהב היא בבחינת הברקה מחשבתית שנונה או, אולי, שטחיות מרשימה.''
''זה לא ספר שלי, לא קראתי אותו.''
איזה היגיון צרוף. הוא אמר זאת כאילו אמור להיות קשר בין שתי העובדות. לא הצלחתי לעודד אותו להמשיך לדבר. הוא הביט בי בפנים חתומות, חסרות מבע, ולא טרח להסיר את ידיו מהברכיים שלו.
''עזוב! בבקשה!'' קטע אותי הקברניט שלא מצא באיש כל עניין. ''האיש הזה לא קרא אפילו את תקנון המקצוע שלו. הוא עולה לי על העצבים.
לא יכולנו לעשות דבר. צעדנו לביתו של המטאורולוג. באמצע הדרך, בתוך היער, עצר אותי הקברניט ואחז בשרוולי:
''האי בּוּבֶה, שהנורווגים תובעים עליו בעלות, הוא היבשה הקרובה ביותר לפה. הוא נמצא שש-מאות מייל ימי דרומית-מערבית לכאן.'' ולאחר זמן מה אמר: ''אתה בטוח שאתה רוצה להישאר? כל העסק לא מוצא-חן בעיניי. זה נראה כמו מבחן אבוד באוקיאנוס הכי-פחות מבוקר על-פני כדור הארץ. זה באותו קו-רוחב של מדבריות פאטגוניה. אני יכול למצוא הצדקה בפני כל ועדה מנהלתית שאין במקום תנאים מינימליים. איש לא יאשים אותך בנטישה ללא סיבה, אני מבטיח לך.''
האם היה עליי לחזור? כל העובדות הצביעו על כך שהתשובה אמורה להיות ''כן'', אך במקרים כאלה, קורה שאנחנו מרשים לעצמנו להיסחף בתובנות נסתרות. נראה שהפעם הרגשתי מגוחך: ''הרי לא חציתי חצי עולם כדי לוותר על גורלי, ממש כשהגעתי אליו.''
''ביתו של המטאורולוג נשמר במצב טוב, יש לי אספקה לכל השנה ודבר לא ימנע ממני להשלים את מטלותיי היומיומיות. מה שנוגע לשאר, לקודמי בתפקיד אירעה כנראה תאונה טיפשית וקטלנית. אולי התאבדות, מי יודע. אבל אינני חושב שהאיש שמולנו הוא האחראי לכך. לדעתי הוא מסכן את עצמו בלבד. הבדידות הטריפה עליו את דעתו ונראה שהוא פוחד שנאשים אותו בהיעלמותו של קודמי בתפקיד. רק כך אפשר להסביר את התנהגותו.''
אמרתי זאת והופתעתי מן הסיכום המרשים שעשיתי למצב. למרבה הצער, התעלמתי משני היבטים: רגשותיי ותחושותיי המוקדמות. הקברניט הביט בי בעיני קוברה. הוא העביר קלות את משקל גופו מרגל לרגל וכפות-ידיו היו שלובות מאחורי מעילו. ''אל תדאג לי,'' התעקשתי. ''האיש כאן כדי להביאך להתפכחות מאשליה, אני בטוח,'' קבע. ''מי יודע,'' אמרתי לאחר היסוס. ''כן, זה ברור, הוא בא בכוונת זדון.''. הוא פרש זרועותיו לצדדים במחווה של שחקן המוותר על השתתפותו במשחק, כאומר ''איני יכול לעשות דבר''.
הגענו לחוף. שמונת המלחים ציפו לשמוע את פקודת החזרה לספינה. הם נראו חסרי מנוח והתנועעו בעצבנות בלי כל סיבה נראית לעין. הסנגלי סואו, טפח לי טפיחת עידוד על השכם. שחור, קרח לגמרי ובעל זקן לבן קרץ לי ואמר:
''אל תשים לב לחבר'ה. הם טירונים מהרי סקוטלנד. שיח קקטוס מיוקטן מכיר את מסתרי הים ואגדותיו טוב מהם. הם אדומי-עור, אפילו לא לבנים. וכמו שכולם יודעים הגזע הזה חי ונשלט באמונות תפלות: אכול היטב, עבוד הרבה, הבט בדמותך בראי כדי להיזכר מי אתה, דבר בקול רם כדי שלא לאבד את כושר הדיבור, והעסק את מוחך במטלות פשוטות. זה הכול. במחשבה שנייה, מהי שנה בחיינו מול הנצח?''
אחר-כך עלו על הסירות ולקחו את המשוטים. המלחים הביטו בי ברחמים ובתדהמה כמו ילדים הרואים בת-יענה בפעם הראשונה או כמו תושבים רודפי-שלום מול שיירה של פצועים השבים מן המלחמה. הספינה התרחקה באטיות כמו כרכרה. לא הסרתי את עיניי ממנה עד שהייתה לא יותר מנקודה קטנה באופק. אך בנקודה ההיא, ההולכת ונעלמת, הייתה תחושת אובדן בלתי-הפיכה. חישוק ברזל לחץ והכאיב את גולגלתי. לא ידעתי אם היו אלה געגועים לחיי הקודמים, חרדת הכלא הצפוי לי, או פשוט פחד.
רגע נותרתי עומד על החוף. למפרץ הייתה צורת חצי-סהר תחומה היטב. מימין ומשמאל חסמו אותו סלעים וולקניים; אבנים חדות שופעות רסיסים, מנוקבות כגבינה וקלות-משקל הרבה מכפי שנראו. מראה החול היה כמראה אפר דחוס. מחילות קטנות חשפו את מקומות המסתור של הסרטנים. השוניות החלישו את עוצמת הגלים שליטפו במגעם את החוף; רצועת קצף דקה סימנה את גבול הים והיבשה. זרמי המעמקים נעצו בחוף עשרות בולי עץ נקיים ומלוטשים. אחדים מהם היו שורשי עצים עתיקים שנעקרו מאדמתם, והגאות והשפל עיבדו אותם כמעשה אומן, ונראו כפסלים בעלי יופי נפתל ומורכב. השמים נצבעו לפעמים בצבע עמום כעין הכסף או השריון החלוד. השמש לא הייתה אלא תפוז התלוי במחצית הגובה, קטנה ומכוסה עננים שסיננו את האור ביגון. שמש שבשל מיקומינו, לא תגיע לעולם לרום השמים. מובן שתיאורי אינו אמין. זה כל מה שהצלחתי לראות, אך הנופים שאנו רואים בחוץ, משקפים לרוב את צפונות לבנו.
העור הקר
מאת אלברט סנצ'ס פיניול
תרגום: איתי רון
הוצאת רימונים בשיתוף עם הוצאת לדורי, 2006
189 עמודים
הוצאת רימונים
|
 |
|
