 |
 |
עוד בקטגוריה זו:
משחק הנסיכים
פרקים לדוגמה / גארת' ניקס
02/06/13
תגובות: 3
ציידת הלילה
פרקים לדוגמה / המערכת
04/05/12
תגובות: 2
דם כחול
פרקים לדוגמה / ורד טוכטרמן
23/09/11
תגובות: 1
ימי תל-אביב האחרונים
פרקים לדוגמה / לביא תדהר וניר יניב
24/09/10
תגובות: 0
מגן הלהט
פרקים לדוגמה / אילן גוייכמן
19/12/08
תגובות: 0
בן אלמוות
פרקים לדוגמה / רוג'ר זילאזני
12/12/08
תגובות: 0
פנטסיה 2000 - דבר העורך
פרקים לדוגמה / המערכת
06/10/08
תגובות: 39
תחיית האגדות
פרקים לדוגמה / אילן גוייכמן
17/09/08
תגובות: 1
חוק הקוסמים השני - אבן הדמעות
פרקים לדוגמה / טרי גודקינד
13/09/08
תגובות: 11
סימנטוב
פרקים לדוגמה / אסף אשרי
18/04/08
תגובות: 6
המים שבין העולמות
פרקים לדוגמה / הגר ינאי
06/04/08
תגובות: 6
דרקון הוד מלכותו
פרקים לדוגמה / נעמי נוביק
24/09/07
תגובות: 16
המגשר
פרקים לדוגמה / רביב מיוחס
14/09/07
תגובות: 74
התחדשות
פרקים לדוגמה / קרול ברג
05/05/07
תגובות: 3
בנות הדרקון
פרקים לדוגמה / מרית בן-ישראל
02/04/07
תגובות: 25
|
 |
מעבר ליערעבות
פרקים לדוגמה / פול סטיוארט וכריס רידל
יום חמישי, 17/07/2003, שעה 17:50
ספר פנטסיה לילדים מאת פול סטיוארט וכריס רידל
|
|
מן הכריכה האחורית:
טוויג, שננטש עם לידתו ביערעבות הרוחש סכנות, גדל במשפחה של טרולי יער שאימצה אותו. לילה קר אחד טוויג עושה מה ששום טרול לא עשה לפניו – הוא יורד מהשביל.
וכך מתחילה הרפתקה עוצרת נשימה שבמהלכה יצלח טוויג עולם מופלא ומצמרר רצוף גובלינים וטרוגים, חיות צמאות דם ועצים טורפים, יצורים טובים ורוחשי רע.
רק תשוקה אחת מניעה את טוויג להמשיך – כיסופיו לגלות את זהותו ואת ייעודו.
פול סטיוארט הוא סופר ידוע מאוד ומוערך לילדים ולנוער, ספריו תורגמו לשפות רבות וזכו לתשבחות מטעם הארגון העולמי לספרות לילדים ולנוער.
כריס רידל הוא מאייר שזכה על איוריו הנפלאים במדליית גרינווי לאיור, בפרס ''סמרתיז'' לאיור ובפרס יונסקו היוקרתי.
הקדמה
סוף העולם, הלא הוא הקצה, נמצא הרחק-הרחק מכאן, ומעבר לו משתרעת הריקנות, והקצה מזדקר מעליה כמו איזו צלמית-קישוט, הניצבת על ספינת אבן כבירה. מעל לשפת הסלע, בנקודה שבה הוא מגיח החוצה זורם תמיד אשד מים רב-עוצמה.
כאשר הנהר מגיע לכאן הוא רחב ונפוח מאוד מרוב מים, והוא שואג בעת שהוא משליך את עצמו למטה לתוך אותה ריקנות שמתאבכת ומתערבלת מתחתיו. קשה להאמין כי הנהר - בדיוק כמו כל דבר גדול וקולני שמלא בחשיבות עצמית - יכול בכלל להיות שונה. ובכל זאת, מקורותיו של נהר נְהַרְקָצֵה שונים תכלית השינוי.
מקורו של הנהר נמצא הרחק בתוך היבשה, הוא מוליך את מימיו ממקום רם ונישא בתוך יערעבות האפל, האימתני. בראשיתו, אין זו אלא בריכה קטנה, מבעבעת, שעולה על גדותיה ונשפכת כמו זרזיף שיורד לו לאורך תלם של חלוקי חצץ קטנים, בתלם שרוחבו אינו גדול מעוביה של פיסת חבל. ואז אין הוא אלא נחל קטון שאפסותו מודגשת פי אלף-אלפים לנוכח מרחביו העצומים של יערעבות.
היערות המרכיבים את יערעבות הם אפלים ומסתוריים עד מאוד, מקום קשה ורוחש סכנות לכל מי שקבעו שם את ביתם. אך מספרם של אותם דיירים גדול לאין שיעור. יש בהם טרולי יער, וכן טבחנים, וגם גיילגובלינים, ואף טרוגי-טֶרמאגאנט, ועוד שבטים וחבורות מוזרות רבים מני ספור המוציאים את מחייתם בדי עמל בין כתמי השמש לזוהר הירח המבקיעים את חופת הענפים הנישאה.
חיים קשים נכונו להם, חיים רצופי סכנות - הצפויות מצדם של יצורים מפלצתיים, עצים טורפי בשר, חילות פולשים של בעלי-חיים אכזריים, גדולים וקטנים... ובכל זאת המקום מסביר-פנים, וזאת בזכות ערכם הרב של הפירות העסיסיים שצומחים שם, והעצים הקלים, הצפים בנקל, המתאימים לבניית סירות. פיראטי רקיע וחברי ליגת הסוחרים מתחרים אלה באלה על המסחר, והם מנהלים את הקרבות בגובה רב, מעל לאוקיינוס הירוק, האינסופי, של צמרות העצים.
במקום שבו יורדים העננים, שם משתרעות אדמותסוף, חבלי הגבול שבקצה העולם, שממה חשופה שכולה ערפילים מתאבכים, רוחות וביעותי לילה. לתועים באדמותסוף נכון גורל מר ונמהר: אלה ששפר עליהם מזלם יידרדרו באין שליטה אל קצה המצוק ויתרסקו למוות. מי שמזלם ביש ימצאו את עצמם ביערות הדמדומים.
יערות הדמדומים השטופים בזוהר ערביים זהוב שאינו מתכלה לעולם, הם שובי לב, אך מסוכנים לא פחות. האוויר כאן משכר, מתוק. מי שנושמים אותו במשך זמן רב מדי שוכחים מהי הסיבה שהובילה אותם אל יערות הדמדומים, בדיוק כפי שאירע לאבירים האבודים שיצאו למסעות שנשתכחו זה כבר, ואשר היו מפנים עורף לחיים - ובלבד שהחיים ייאותו לוותר עליהם.
הדממה הכבדה מופרת מעת לעת על-ידי סופות עזות המגיעות בסערה מעבר לקצה. הסופות נמשכות אל יערות הדמדומים כמו פיסות ברזל הנמשכות אל מגנט, כמו פרפרי לילה הנמשכים אל להבה, והן חגות בשמים הזוהרים - לעתים במשך ימים תמימים. אחדות מהסופות מיוחדות במינן. נורי הברקים שהן משגרות יוצרים פראקסופות, חומר שערכו רב במיוחד מה עוד שגם הוא פועל כמגנט, ומושך כמו להבה - למרות הסכנות הנוראות המסתופפות ביערות הדמדומים - את מי שרוצים להחזיק בו.
בקצותיהם מתוחמים היערות על-ידי הביצה הגדולה. זהו מקום מצחין ומזוהם, מלא עד גדותיו בפסולת של המפעלים ובתי-היציקה של עירתחתונה, שהעבירו והזרימו לשם את שפכיהם במשך זמן כה רב, עד כי האדמה שבקה חיים. ובכל זאת - ככל דבר אחר בקצה - יש שם חיים. לבעלי-החיים הללו עיניים ורודות והם חיוורים ממש כמו סביבתם, אלה הם פושטי הנבלות, התרים אחר מציאות. אחדים מהם משמשים כמורי-דרך, והם מובילים את מי שמפקידים עצמם בידיהם על פני שטחים שוממים וחשופים, זרועי בורות פתוחים המשלחים צחנה רעילה ובוץ מדמנה, קודם שהם שודדים מהם כל מה שעליהם וכל מה שבכליהם, ואז מפקירים אותם לגורלם.
אלה שמצליחים לצלוח את הביצה בכל זאת מוצאים את עצמם במקלעת דחוסה של צריפונים מטים ליפול ומשכנות עוני רעועים שיושבים לצדיו של נהרקצה הזורם לו לאטו. זוהי עירתחתונה.
אוכלוסייתה של העיר מורכבת מכל האנשים, היצורים והשבטים המוזרים של הקצה, שנדחקו לסימטאות צרות. זה מקום מלוכלך, צפוף, ולעתים קרובות אלים, ועם זאת, עירתחתונה היא גם מרכזה של כל פעילות כלכלית - הן זו המתנהלת ביושר ובהגינות, והן זו שנעשית ברמייה. העיר שוקקת, מזמזמת, פועמת מרוב אנרגיה. לכל מי שחי שם יש מקצוע מסוים משלו, והוא גם משתייך לליגה משלו, וחי באזור שתוחם והוגדר במיוחד למענו. הדבר מוביל לקנוניות, מזימות, התחרות מרה וסכסוכים בלתי פוסקים - אזור מתקוטט עם אזור, ליגה רבה עם ליגה, הסוחר נאבק בסוחרים אחרים. עניין אחד מאחד את כל החברים בליגת הסוחרים החופשים וזהו הפחד והשנאה המשותפים לכולם, אותם שנאה ופחד מפני פיראטי הרקיע השולטים בשמים שמעל הקצה בספינותיהם העצמאיות, ושודדים את הסוחרים האומללים החוצים את נתיביהם.
במרכזה של עירתחתונה נמצאת טבעת ברזל אדירה, ואליה מחוברת שלשלת ארוכה וכבדה - לעתים היא נמתחת, לפעמים היא מתרפה - והשלשלת הזאת משתלחת ומגיעה גבוה אל על, לתוך השמים. ובסופה, נמצא סלע עצום ומרחף.
בדומה לכל הסלעים המרחפים האחרים של הקצה, מקורו בגני האבן המבצבצים ועולים להם מתוך הקרקע, צומחים ומתפתחים, ונדחקים למעלה יותר ויותר על-ידי הסלעים החדשים הצומחים מתחתיהם, והולכים ונעשים עוד יותר גדולים. השלשלת חוברה כאשר הסלע נעשה גדול וקל די הצורך להיסחף באוויר למעלה, אל השמים. ועל הסלע הזה, נבנתה אותה עיר מופלאה, סַנקטָפראקס.
סנקטפראקס, על מגדליה הגבוהים והדקים, המחוברים באמות מים ובמשעולים עיליים, היא מרכז של ידע ומחקר. יושבים בה מלומדים, אלכימאים על מתלמדיהם, ולרשותם עומדות ספריות ומעבדות, והם פוקדים את אולמי ההרצאות, חדרי האוכל והטרקלינים המשותפים. הנושאים הנחקרים כאן הם מסתוריים לא פחות מכפי שהם חסויים - ומצניעים אותם בקפידה ובתוקף. למרות הרושם החיצוני של נדיבות שמרנית, למדנית, סנקטפראקס היא קלחת רותחת של יריבויות, קנוניות ומזימות שכנגד, ושל מאבק מר בין פלגים וסיעות.
יערעבות, אדמותסוף, יערות הדמדומים, הביצה הגדולה וגני האבן. עירתחתונה וסנקטפראקס. הנהר נהרקצה. שמות על גבי המפה.
אך מאחורי כל שם שכזה יש אלף מעשיות - מעשיות שהועלו על הכתב במגילות קלף קדומות, אגדות שהועברו מדור לדור כאשר האבות הגידו אותן לבניהם - אגדות שמסופרות גם בעצם הרגע הזה.
והסיפור שיסופר כעת, הוא אחת מאותן המעשיות.
פרק ראשון
בבקתה של משפחת סנאצ'ווּד
טוויג ישב על הרצפה בין ברכיה של אמו ושפשף את בהונותיו על פרוותו העבה של שטיח טילדר שנפרש על הרצפה. בתוך הבקתה היה קר, רוח פרצים נשבה בין קירותיה. טוויג רכן קדימה ופתח את דלת התנור.
''אני רוצה לספר לך את הסיפור על שמך, כיצד קיבלת את שמך,'' אמרה אמו.
''אבל אני מכיר את הסיפור הזה, אמא-אמי,'' אמר טוויג.
ספֶּלדָה נאנחה. טוויג חש בהבל אפה החמים על עורפו, הוא הריח את העשבים הכבושים שאכלה בארוחת הצהריים. הוא כרכם את אפו. טוויג נגעל מסוגי מזון רבים מבין אלה שטרולי היער התענגו עליהם, ובהם גם אותם עשבים - ובמיוחד כאשר היו כבושים. היה זה מאכל חלקלק שהדיף ריח של ביצים סרוחות.
''הפעם הסיפור יהיה שונה,'' שמע את אמו אומרת. ''הפעם אסיים את סיפור המעשה.''
טוויג קימט את מצחו. ''חשבתי שכבר שמעתי את הסוף,'' אמר.
ספלדה פרעה את שערו השחור העבות של בנה. הוא גדל כה מהר, אמרה בלבה, וניגבה דמעה מקצה האפון הקטון והגמיש שלה. ''יכולים להיות סופים רבים לסיפור,'' אמרה בעצב, והתבוננה בזוהר הסגלגל של האש שהתנוצץ על לחייו הגבוהות של טוויג ועל סנטרו המחודד. ''מהרגע שנולדת,'' פתחה ואמרה, כדרך שעשתה זאת תמיד, ''היית שונה...''
טוויג הנהן. כמה מכאיבה, כמה מכאיבה היתה אותה השונות במהלך ילדותו. אך הוא היה משועשע משחשב עתה איזו הפתעה היתה אז להוריו כאשר הוא הופיע: שיער כהה, עיניים ירוקות, עור חלק, וכבר אז היו לו רגליים ארוכות באופן יוצא מגדר הרגיל לגבי טרול יער. הוא נעץ את מבטו בתוך האש.
עץ הלוף בער היטב. להבות ארגמן השתלחו מסביב לקורות העבות בעת שאלה נתקלו זו בזו וצנחו סביב בתוך התנור.
טרולי היער יכלו לבחור מבין סוגים רבים ושונים של עצים, ולכל אחד מהם היו סגולות משלו. כך למשל, כאשר עֵצְניחוח בער, למשל, הדיף ניחוח ששילח את מי שנשמו אותו לתרדמה רצופה בחלומות, בעוד שענפיו הירקרקים-כסופים של עֵצעֶרשׂ, זימרו כשהלהבות ליחכו את קליפתם - שירים מוזרים ונוגים היו אלה, והם לא ערבו לאוזניהם של הכל. ובנוסף על כך היה אַלונדָם, אליו תמיד נלווה שותפו הטפילי, מטפס קוצני שנודע בכינוי שִיחַזָפוּת.
מי שרצה להשיג אלונידם היה חייב להסתכן. כל טרול יער שלא ידע את חוכמת היער על בוריה, היה עלול למצוא את עצמו בסופו של דבר כמי שמאפשר לעץ המשתוקק לבשר לבוא על סיפוקו, וזאת מפני שאַלונֵידם ושיחימזפותים הנצמדים אליהם היו שתיים מהנוראות בסכנות שרחשו ביערעבות האפל והאימתני.
ענפיו של אלונדם הפיקו חום רב, לא הפיצו שום צחנה ולא זימרו, אבל האופן שבו ייבב העץ וצרח בעת שבער הרתיע את הכל, זולת בודדים. אבל בקרב טרולי היער היה עצלוף העץ המקובל ביותר. הוא בער היטב, ונוגהו הסגלגל נראה להם כמרגיע.
טוויג פיהק בעוד שספלדה המשיכה בסיפורה. קולה היה גבוה ועם זאת גרוני; נדמה כי הוא גרגר בקצה גרונה.
''בגיל ארבעה חודשים, כבר הלכת זקוף,'' אמרה, וטוויג שמע את הגאווה בדבריה של אמו. מרבית ילדיהם של טרולי היער המשיכו לזחול על ברכיים וידיים עד שמלאו להם שמונה-עשר חודשים לפחות.
''אבל...'' לחש טוויג בשקט. הסיפור חזר וריתק אותו שוב למרות רצונו, והנה הוא ציפה כבר לחלק הבא. הגיעה שעתה של ה''אבל''. בכל פעם שאותה מילה הגיעה, היה טוויג מצטמרר ועוצר את נשימתו.
''אבל,'' אמרה, ''אף-על-פי שהקדמת את האחרים מבחינה גופנית, לא רצית לדבר. היית בן שלוש, ולא הוצאת אף לא מילה אחת!'' היא הסתובבה בכיסאה. ''ואני לא צריכה לספר לך עד כמה חמור זה יכול להיות!''
ושוב נאנחה אמו. ושוב העווה טוויג את פניו בסלידה. משהו שטאגהייר אמר לו פעם צץ בזיכרונו: ''האף שלך יודע לאן אתה שייך.'' טוויג סבר כי פירוש הדברים הוא שתמיד יזהה את הריח הייחודי של ביתו. אבל אולי הוא טעה בהבנת הנשמע? אולי כוונת דבריו של עלף האלונים הזקן היתה להביע - וכדרכו, סחור-סחור - שמכיוון שאפו לא אהב את מה שהריח, הרי שזהו אינו ביתו?
טוויג בלע את רוקו. זה משהו שייחל לו לעתים כה קרובות
כשהיה שוכב על יצועו לאחר יום נוסף של התנכלויות, היטפלויות והתגרויות.
מבעד לחלון נראתה השמש הצונחת נמוך יותר בשמים המנוקדים. צלליות הזיגזג של אורני יערעבות התנוצצו כמו חצי ברקים קפואים. טוויג ידע כי יירד שלג עוד בטרם יחזור אביו, עם רדת הלילה.
הוא חשב על טונטום שנמצא הרחק במעבה יערעבות, הרבה מעבר לעצי העיגון. אולי באותו רגע ממש הוא נועץ את גרזינו לתוך גזעו של אלונדם. טוויג הצטמרר. סיפוריו של אביו על העצים שחטב מילאו אותו אימה נוראה בלילות רבים שבהם ייבב במיטתו. אף-על-פי שטונטום סנאצ'ווד היה גלף אמן, הוא השתכר את עיקר הכנסתו מתיקון ספינותיהם של פיראטי הרקיע, מלאכה אסורה לפי חוק. פירוש הדבר שהוא נדרש להשתמש בעץ שניחן ביכולת ציפה - והעץ בעל כושר הציפה המובהק ביותר מבין כל העצים היה אלונדם.
טוויג לא היה בטוח לגמרי לגבי רגשותיו של אביו כלפיו. בכל פעם שטוויג חזר לבקתה כשאפו זב דם, כשעיניו חבולות או כשבגדיו מכוסים בבוץ, הוא רצה שאביו יכרוך סביבו את זרועותיו וירגיע אותו עד שהכאב ייעלם. אך תחת זאת, טונטום נהג לתת לו עצות, ולהשמיע דרישות.
''תכה אותם באפיהם עד זוב דם, נעץ אגרוף בעיניהם. ואתה
לא צריך להשליך לעברם בוץ אלא זבל! תראה להם ממה אתה
עשוי.''
לאחר מכן, כשאמו טיפלה בפצעיו ומשחה עליהם משחת גרגרי יער, נהגה להסביר לו כי טונטום דואג לו ומבקש רק להכין אותו לקראת האכזריות של העולם שמחוץ לביתם. אבל טוויג לא השתכנע. בעיניו של טונטום הוא לא ראה דאגה אלא בוז.
טוויג כרך בהיסח-הדעת סביב אצבעו אחד מתלתלי שערו הארוך, הכהה, ופיתל אותו שוב ושוב בעת שספלדה המשיכה בסיפורה.
''שמות,'' אמרה, ''וכי מה היינו אנו, טרולי היער, עושים בלעדיהם? הם מאלפים את היצורים הפראיים של יערעבות, ומקנים לנו את זהותנו שלנו. כמו שאומרים אצלנו, לעולם אל תלגום ממרק שאין לו שם. אוי, טוויג, כמה הייתי מודאגת כשגם כשמלאו לך שלוש, עדיין לא היה לך שם.''
טוויג רעד. הוא ידע שכל טרול יער שמת בלא שנקרא בשם, נידון להישאר לנצח ברקיע הפתוח. ואולם לא ניתן לערוך את טקס הקריאה בשם, קודם שהשמיע התינוק את המילה הראשונה שלו.
''האם הייתי שתקן שכזה, אמא-אמי?'' שאל טוויג.
ספלדה הסבה את עיניה. ''אף לא מילה אחת לא בקעה מבין שפתיך. חשבתי שאולי אתה כמו אבי-סבך ויזיל. גם הוא כלל לא דיבר.'' היא נאנחה. ''לכן, ביום הולדתך השלישי, החלטתי לקיים את הטקס בכל זאת. אני...''
''האם אבי-סבי ויזיל נראה כמוני?'' שיסע אותה טוויג.
''לא, טוויג,'' אמרה ספלדה. ''מעולם לא היה שום בן למשפחת סנאצ'ווד - אף לא שום טרול יער אחר - שנראה כמוך.''
טוויג משך את קווצת השיער. ''האם אני מכוער?'' שאל.
ספלדה הצטחקה. וכאשר הצטחקה, התנפחו לחייה הרופסות, ועיניה הקטנות, האפורות כפחם נעלמו בקפלי עורה הקמוט. ''אני לא חושבת כך,'' אמרה. היא רכנה קדימה וכרכה את זרועותיה הארוכות סביב חזהו של טוויג.''תמיד תהיה הילד היפה שלי.'' היא נעצרה. ''ובכן, איפה הייתי?''
''בטקס הקריאה בשם,'' הזכיר לה טוויג.
הוא שמע את הסיפור פעמים כה רבות, שכבר לא היה בטוח מה זכר בעצמו, ומה סיפרו לו. כשהשמש עלתה, יצאה ספלדה בשביל הכבוש היטב שהוביל אל עץ העוגן. בהגיעה לשם קשרה את עצמה היטב בחבל אל גזעו העבות ויצאה לתוך היער האפל. זה היה מסוכן, לא רק בגלל הסכנות הבלתי נראות שרחשו ביערעבות, אלא מכיוון שתמיד היה סיכוי שהחבל ייתקל במשהו וייקרע. הפחד העמוק ביותר שקינן בנפשם של טרולי יער היה שמא יתעו ביער.
מי שסטו מהשביל ותעו בדרכם היו עלולים למשוך אליהם את הגלואמגלוזר - האיום מכל היצורים הפראיים שביערעבות. כל טרול יער חי בחרדה נוראה מהאפשרות שמא ייתקל באותו יצור מפחיד. ספלדה עצמה נהגה לעתים קרובות להפחיד את ילדיה הבוגרים יותר במעשיות על מדוח היער: ''אם לא תפסיקו להיות טרולי יער שובבים כל-כך,'' היתה אומרת להם, ''הגלואמגלוזר יתפוס אתכם!''
ספלדה הרחיקה למעבה היער. מסביבה הדהד היער בזעקות וצריחות של בעלי-החיים הנסתרים. היא מיששה את הקמיעות והסגולות שלה מסביב לצווארה והתפללה כי תחזור במהירות ובשלום.
לבסוף, כשהגיעה לקצה החבל אליו היתה קשורה, שלפה ספלדה סכין - סכין קריאה-בשם - מחגורתה. הסכין היה פריט חשוב מאוד. הוא יוצר במיוחד למען בנה, כיוון שהעניקו סכינים לכל ילדיהם של טרולי היער. הם היו חלק בלתי נפרד מהטקס שבו נקבע שמו של כל ילד, וכאשר הגיע זה לבגרות, קיבל כל אחד - וכל אחת - מהם את הסכין האישי כמזכרת.
ספלדה החזיקה את הניצב בלפיתה עזה, התכופפה קדימה וכפי שהנוהל דרש, קצצה פיסת ענף מהעץ הקרוב ביותר. אותה פיסה קטנה של יערעבות היא זו שהיתה עתידה לגלות את שמו של ילדהּ.
ספלדה פעלה במהירות. היא ידעה היטב כי קול העץ הנחטב ימשוך תשומת-לב, יעורר סקרנות - שעלולה אף להיות קטלנית. כאשר סיימה את המלאכה, החזיקה את הענף מתחת לזרועה, חצתה במהירות את היער, שחררה את החבל מעץ העוגן, וחזרה אל הבקתה. ושם, נשקה פעמיים לפיסת העץ, והשליכה אותה לתוך האש.
''שמותיהם של אחיך ואחיותיך הופיעו מיד,'' הסבירה ספלדה. ''סנודפיל. הנצ'וויד. פוסניף. הם היו ברורים מאוד מאוד. אבל במה שנוגע אליך, העץ לא עשה דבר אלא רחש והתפצפץ. יערעבות סירב לקרוא לך בשם.''
''ובכל זאת, יש לי שם,'' אמר טוויג.
''אכן, יש לך,'' הסכימה ספלדה. ''הודות לטאגהייר.''
טוויג הנהן. הוא זכר זאת היטב. טאגהייר חזר לכפר אחרי שהות ממושכת מחוצה לו. טוויג נזכר כמה שמחו טרולי היער משנוכחו כי עלף האלונים נמצא שוב ביניהם. וזאת משום שטאגהייר, שכה היטיב להכיר את חוכמת היער על דקויותיה, היה היועץ שלהם, המנחה שלהם, הנביא שלהם. כשטרולי היער התחבטו בבעיה - הם פנו אליו.
''מתחת לעצערש העתיק שלו התכנסו כבר רבים וטובים כאשר הגענו לשם,'' אמרה ספלדה. ''טאגהייר ישב בתוך קליפת הביצה המרוקנת של ציפורסעד וסיפר בהרחבה היכן היה ומה ראה במסעותיו. אבל ברגע שראה אותי, עיניו נפערו והתעגלו, ואילו אוזניו הסתחררו. ''מה קורה?'' הוא שאל.
ואני סיפרתי לו. סיפרתי לו הכל. ''או, למען השם, קחי את עצמך בידיים,'' הוא אמר. ואז הוא הצביע לעברך. ''תגידי לי,'' אמר, ''מה תלוי שם סביב צווארו של הקטן?''
''זו פיסת הבד המרגיעה שלו,'' אמרתי. ''הוא לא מרשה לאיש לגעת בה. והוא לא מוכן להיפרד ממנה אפילו לרגע. אביו ניסה להפריד ביניהם - הוא אמר שהילד כבר גדול מדי לדברים ילדותיים כאלה. אבל הוא רק התכרבל, התכדר לו ככדור ובכה בכי תמרורים, הוא לא חדל לבכות עד שהחזרנו לו אותה.''
טוויג ידע מה יסופר כעת. הרי הוא שמע את הדברים פעמים כה רבות.
''ואז אמר טאגהייר, 'תני לי אותו,' והוא הביט בעיניך בעיניו השחורות הגדולות - לכל עלפי האלונים יש עיניים כאלה. הם מסוגלים לראות אותם חלקים בעולם הנסתרים מזולתם.''
''ואני נתתי לו את הבד המרגיע שלי,'' לחש טוויג. גם עתה הוא לא רצה שאחרים יגעו בו, והחזיק אותו קשור היטב סביב צווארו.
''זה בדיוק מה שעשית,'' המשיכה ספלדה. ''ואני מתקשה להאמין בכך עד עצם היום הזה. אבל זה לא הכל, כלל וכלל לא.''
''כלל וכלל לא,'' חזר אחריה טוויג.
''הוא לקח את הבד שלך וליטף אותו, בתנועות עדינות כאלה, כאילו היה איזשהו יצור חי, ואחר-כך הוא התווה עליו דגם בקצה אצבעו, בקלילות שכזאת. 'עצערש', אמר לבסוף, ואני נוכחתי שהוא צודק. תמיד חשבתי שזו היתה רק מתכונת יפה - כל השרבוטים והקשקושים ההם, והתפרים הקטנים - אבל בעצם זה היה עצערש, ללא ספק, ברור כמו האף שבפניך.''
טוויג צחק.
''והדבר המוזר היה שבכלל לא התנגדת שטאגהייר הזקן ייגע בבד שלך. אתה פשוט ישבת לך שם, מולו, נורא רציני, ורק שתקת. ואז הוא נעץ בך את המבט המיוחד ההוא שלו ואמר בקול רך, ''אתה חלק מיערעבות, שתקן שכמותך. פולחן הקריאה בשם לא פעל כדרכו לגביך, אבל אתה חלק מיערעבות... חלק מיערעבות,'' חזר על דבריו ועיניו נזדגגו והתערפלו. ואז הוא הרים את ראשו ופרש את זרועותיו. ''ושמו יהיה מיום זה ואילך...''
''...טוויג!'' קרא טוויג בקול רם, כיוון שלא היה מסוגל להתאפק ולו רגע נוסף.
''בדיוק כך,'' אמרה ספלדה וצחקה. ''אתה הגית את זה, בלי שום הקדמה, פשוט כך, טוויג! המילה הראשונה שאמרת מימיך. ואז טאגהייר אמר, 'עליכם לטפל בו היטב, משום שהילד הזה מיוחד.'''
לא שונה אלא מיוחד! זו היתה העובדה האחת והיחידה שהמריצה וחיזקה אותו כשילדיהם האחרים של טרולי היער נטפלו אליו באכזריות רבה. לא חלף יום בלא תקרית כזאת או אחרת. אבל הגרוע ביותר היה כשהתנפלו עליו במהלך אותה תחרות טרוקבלאדר גורלית.
לפני כן, טוויג אהב את המשחק הזה. לא, הוא לא הצטיין בו בכלל, אבל הוא תמיד נהנה מההתרגשות הכרוכה במרדף, וטרוקבלאדר היה משחק שכרוך בהמון ריצות.
נהגו לשחק אותו על ריבוע אדמה גדול מאחורי הכפר, בחלק שבינו לבין היער. המגרש נראה כמארג שתי וערב של שבילים שנכבשו ברגליהם של טרולי יער צעירים לדורותיהם. בין הפסים המסומנים האלה צמח עשב גבוה, עבה.
חוקי המשחק היו פשוטים. שתי קבוצות מתמודדות זו בזו, ובכל צד מספר רב של טרולי יער ככל שרצו לשחק. המטרה היתה לתפוס את הטרוקבלאדר - שלפוחית של קרנף האמל אותה מילאו בעדשי טרוק יבשים - ואחר-כך לרוץ שנים-עשר צעדים, ולמנות אותם אחד לאחד בתוך כך. מי שהצליח לעשות זאת הורשה לנסות לקלוע לסל המרכזי, והקליעה היתה עשויה להכפיל את הניקוד שהשיג. ואולם כיוון שהקרקע היתה חלקלקה לעתים קרובות, והטרוקבלאדר תמיד היטלטל, וכל אנשי הקבוצה היריבה ניסו לתפוס את הכדור, זה לא היה כל-כך קל כפי שזה נשמע. במהלך שמונה השנים שבהן שיחק את המשחק, טוויג מעולם לא הצליח לתפוס את הטרוקבלאדר.
ובבוקר המסוים ההוא, איש מבין המשחקים לא הצליח במיוחד. גשם סוחף גרם לכך שכל המגרש היה ספוג במים, והמשחק נעצר וחודש שוב ושוב כאשר טרולי היער החליקו על השבילים הבוצניים בזה אחר זה.
רק ברבע השלישי צנח הטרוקבלאדר בקרבתו של טוויג, כך שהוא יכול לתפוס אותו ולהתחיל לרוץ. ''אחת, שתיים שלוש...'' הוא שאג בעוד הוא אוחז בטרוקבלאדר היטב מתחת למרפק זרועו השמאלית כשהוא רץ לאורך השבילים שהובילו אל מרכז המגרש. ככל שאתה נמצא קרוב יותר אל הסל כתום שנים-עשר הצעדים, כך קל לך יותר לקלוע.
''ארבע, חמש...'' לפניו צצו כחצי תריסר מחברי הקבוצה היריבה, שהתכנסו מולו כחומה. הוא פנה במהירות לשביל אחר משמאל. יריביו רדפו אחריו.
''שש, שבע...''
''אלי, טוויג, אלי!'' קראו בקול כמה מחברי הקבוצה שלו. ''תעביר אותו!''
אבל טוויג לא העביר אותו. הוא רצה לקלוע. הוא רצה לשמוע את תרועותיהם של חבריו לקבוצה, לחוש את ידיהם החובטות על שכמו. הוא רצה להיות הגיבור, פעם אחת.
''שמונה, תשע...''
חברי הקבוצה היריבה הקיפו אותו מכל עבר.
''תעביר אותו אלי!'' שמע לפתע. היה זה הודרגראף, שקרא לו מצדו השני של המגרש. טוויג ידע שאם יזרוק אליו את הכדור עכשיו, יהיה לידידו סיכוי טוב לכבוש את הסל למען הקבוצה. אבל זה לא נחשב בעיניו. אנשים זוכרים מיהו זה שקולע סל, ולא מי בישל אותו. טוויג רצה שהכל יידעו כי הוא זה שקלע.
הוא נעצר. מחצית מחברי הקבוצה היריבה כמעט הגיעו אליו. הוא לא יכול להתקדם. הוא לא יכול לחזור לאחור. הוא הסתכל מסביב, לעבר הסל. הסל היה כה קרוב ובכל זאת כה רחוק, והוא רצה את הסל. הוא רצה אותו יותר מכל דבר אחר.
בבת אחת נשמעו בראשו קולות קטנים שכמדומה אמרו לו, ''אבל מה הבעיה? הכללים לא מחייבים להישאר באותו שביל.'' טוויג הפנה את ראשו לאחור, לעבר הסל, ובלע את רוקו בעצבנות. בשנייה הבאה הוא עשה מה ששום טרול יער לא עשה מעולם: הוא ירד מהשביל. העשב הארוך נגע ברגליו החשופות כשהוא אץ לעבר הסל.
''עשר, אחת-עשרה... שתים-עשרה!'' - צרח והשחיל את הכדור מבעד לסל. ''טרוקבלאדר!'' קרא והסתכל מסביבו בשמחה. ''יש לי עשרים וארבע נקודות. הגעתי לטרוק...'' הוא נעצר בבת אחת. טרולי היער בשתי הקבוצות נעצו בו מבטים נזעמים. איש לא הריע. איש לא טפח על שכמו.
''אתה ירדת מהשביל!'' צעק אחד מהם.
''אף אחד לא יורד מהשביל,'' צעק אחר.
''אבל... אבל...'' - גמגם טוויג. ''בכללים אין שום דבר שאומר...''
אבל טרולי היער האחרים לא הקשיבו לו. הם ידעו, כמובן, שהכללים לא הזכירו בכלל שצריך להישאר בשבילים - אבל האם יש צורך בכך? במשחק הטרוקבלאדר, כמו גם האופן שבו הם חיו את חייהם, טרולי היער מעולם לא סטו מהשביל. זה היה נתון. לא צריך לדבר על המובן מאליו. הרי זה כאילו נדרש כלל שיאמר להם שאסור להם להפסיק לנשום!
בבת אחת, וכאילו ניתן להם איזשהו סימן שנקבע מראש, התנפלו טרולי היער על טוויג. ''חריג רזה אחד,'' זעקו בעוד הם בועטים וחובטים בו באגרופיהם. ''חריג ארוך ומכוער אחד.''
כאב לוהט ופתאומי פילח את זרועו של טוויג. הוא חש כאילו נכווה. הוא נשא עיניו וראה כיצד אצבעות קשות ועבות מפתלות את עורו באכזריות גדולה.
''הודרגראף,'' לחש טוויג.
משפחת סנאצ'ווד ומשפחת גרופנוט חיו בשכנות. טוויג והודרגראף נולדו בהפרש של שבוע, וגדלו ביחד. טוויג חשב שהם חברים. הודרגראף המשיך ללעוג ופיתל את העור סביב עוד יותר. טוויג נשך את שפתו התחתונה ונאבק לעצור את דמעותיו. לא בגלל הכאב בזרועו - לא, את הכאב היה מסוגל לשאת - אלא מפני שגם הודרגראף נעשה לאויבו.
כשטוויג התנהל בצליעה לביתו, חבול, מוכה ומדמם, הכאב הגדול ביותר שחש היה על כך שאבד לו ידידו היחיד. וכעת, מכיוון שהוא שונה, הוא גם לבד.
''מיוחד!'' אמר טוויג ומשך באפו.
''כן,'' אמרה ספלדה. ''אפילו פיראטי הרקיע הכירו בעובדה הזאת כשראו אותך,'' הוסיפה בשקט. ''ומשום כך אביך...'' קולה נשבר. ''משום כך אנחנו... ומשום כך אתה חייב לעזוב את הבית.''
טוויג קפא. לעזוב את הבית? למה בדיוק היא מתכוונת? הוא הסתובב לאחור ונעץ מבטו באמו. היא בכתה בדמעות.
''אני לא מבין,'' אמר. ''את רוצה שאלך?''
''מובן שלא, מובן שאני לא רוצה, טוויג,'' התייפחה. ''אבל בתוך פחות משבוע ימלאו לך שלוש-עשרה. תהיה בוגר. מה תעשה אז? אינך יכול לחטוב עצים כמו אביך. אתה... אין לך הנתונים הגופניים הדרושים לכך. ואיפה תחיה? הבקתה הזאת כבר קטנה מדי בשבילך. וכעת, פיראטי הרקיע יודעים עליך...''
טוויג פיתל את קווצת השערות שוב ושוב סביב אצבעו. שלושה שבועות לפני כן הוא יצא עם אביו לתוך יערעבות, המקום שבו חטבו טרולי היער את העצים שמכרו לפיראטי הרקיע.
אף שאביו יכול לצעוד זקוף מתחת לענפים הנמוכים ביותר, טוויג נאלץ להתכופף. הוא נחבט בראשו שוב ושוב, עד שקרקפתו נעשתה עיסה של שריטות אדומות טריות. בסופו של דבר נוכח טוויג כי אין לו ברירה אלא לזחול על כפות ידיו וברכיו עד לקרחת היער.
''המתלמד החדש שלנו, הוא ילמד לחטוב עצים,'' אמר טונטום לפיראט הרקיע שהיה מופקד על קבלת המשלוח בבוקר ההוא.
הפיראט נשא עיניו מעל ללוח החשבונות שלו ובחן את טוויג מלמעלה למטה. ''נראה גבוה מדי,'' אמר וחזר לעסוק בחישוביו.
טוויג נעץ מבטו בפיראט הרקיע. הוא היה גבוה וזקוף ונראה נפלא עם הכובע המשולש שלו ולוח החזה העשוי מעור, הכעין-כנפיים שלו ושפמות הצד שלו, העשויים למשעי. במעילו היו טלאים פה ושם, אך הודות לצווארונו המסולסל, גדיליו, כפתוריו הזהובים והסרט הקלוע שלו, נראה מרהיב עד מאוד. כל אחד מהעצמים הרבים שתלו מעל קרסים מיוחדים כמו הביע בקול רם את היותו שותף להרפתקה.
טוויג נוכח כי הוא תוהה במי לחם אותו פיראט רקיע בחרבו המיוחדת, המעוקלת, שהיה לה ניצב מקושט להפליא, משובץ באבני חן - ומה גרם לאותו סדק בלהב הארוך והמעוקל. הוא שאל את עצמו אילו פלאים ראה פיראט הרקיע דרך הטלסקופ שלו, על איזה חומות טיפס בעזרת קרסי הלפיתה האלה, לאילו מקומות מרוחקים הוליך אותו המצפן שלו.
לפתע נשא פיראט הרקיע את עיניו שוב. הוא נוכח כי טוויג לוטש בו מבטו, וזקר גבתו בתמיהה. טוויג נעץ מבטו ברגליו. ''תשמע משהו,'' אמר פיראט הרקיע לטונטום. ''איש צעיר וגבה קומה תמיד ימצא מקום על ספינת רקיע.''
''לא,'' אמר טונטום בפסקנות. ''אני מודה לך מאוד על ההצעה,'' הוסיף בנימוס, ''אבל לא.''
טונטום ידע כי בנו לא יחזיק מעמד אפילו עשר דקות על סיפונה של הספינה. פיראטי הרקיע היו נוכלים בטלנים, חסרי כל בושה. הם מסוגלים לשסע את גרונך ברגע שהם רואים אותך. לטרולי היער היה איזשהו שיג ושיח איתם רק מפני שהם שילמו מחיר כה נאה תמורת הקורות של עצצִיפה אותן הם חטבו ביערעבות.
פיראט הרקיע משך בכתפיו. ''זה היה רק רעיון,'' אמר והסתובב בחזרה. ''חבל, בכל זאת,'' הפטיר.
כשטוויג זחל בחזרה דרך יערעבות מאחורי אביו, הוא חשב על הספינות בהן צפה, אלה שחלפו מעל לראשו, מפרשיהן תפוחים, והן נוסקות להן לדרכן, מתרוממות ועולות למעלה. ''רכיבתרקיע,'' לחש, ולבו פעם בעוז. אין ספק, אמר בלבו אז, זה דבר בכלל לא רע.
מששב אל הבקתה של טרולי היער, נוכח טוויג כי דעתה של ספלדה אינה כדעתו. ''או, פיראטי הרקיע האלה!'' אמרה בזעף. ''טונטום כלל לא היה צריך לקחת אותך לפגוש אותם. כעת הם יחזרו כדי לקחת אותך, וזה בטוח - בטוח כפי ששמי ספלדה סנאצ'ווד.''
''אבל לפיראט הרקיע שראיתי בכלל לא היה אכפת אם אצטרף לצוות אם לא,'' אמר טוויג.
''הם רק מעמידים פנים שלא אכפת להם,'' אמרה ספלדה. ''אבל ראה מה קרה להובלבארק ולהוגוורט. הוציאו אותם בכוח ממיטותיהם, ומאז איש לא ראה אותם עוד. או, טוויג, אם זה יקרה לך, לא אהיה מסוגלת לסבול את זה. זה ישבור את לבי.''
בחוץ ייללה הרוח דרך יערעבות הגדול. משירדה החשכה, התמלא האוויר בקולותיהם של יצורי הלילה המתעוררים. פרומפים השתעלו וירקו, קוורמים צווחו, ואילו דוב בַּנְדֶר הכביר חבט על חזהו השעיר ושר יודלים מסולסלים לבת-זוגו. טוויג, שנמצא הרחק משם הצליח להבחין בחבטות הקצביות המוכרות של הטבחנים שהמשיכו לעבוד בקצב.
''אם כך, מה עלי לעשות?'' שאל טוויג בשקט.
ספלדה משכה באפה. ''מה שעליך לעשות כעת הוא ללכת מכאן ולשהות אצל הדודן סֶנְטֶרְבַּארְק,'' אמרה. ''כבר שלחנו הודעה, והוא מצפה לך. רק עד שהעניינים יירגעו,'' הוסיפה. ''אם ירצה הרקיע, תהיה מוגן שם מכל סכנה.''
''ואחר-כך?'' שאל טוויג. ''אוכל לחזור הביתה אז, נכון?''
''כן,'' אמרה ספלדה לאטה. טוויג ידע שתשובתה עדיין לא נשלמה.
''אבל?'' אמר.
ספלדה רעדה וחיבקה את ראשו של ילדה אל חזה. ''אוי, טוויג, ילדי היפה,'' התייפחה. ''אני חייבת לספר לך עוד משהו.''
טוויג התרחק ממנה ונשא עיניו לפניה המודאגים. דמעות זלגו עתה גם במורד לחייו שלו. ''מהו הדבר, אמא-אמי?'' שאל בחרדה.
''אוי, בשם הגלואמגלוזר,'' גידפה ספלדה. ''זה לא קל, לא קל.'' היא הביטה בנער בעיניים דומעות. ''אף-על-פי שאהבתי אותך כילדי שלי מהיום שבו הגעת אלינו, אינך בני, טוויג. וטונטום אינו אביך.''
טוויג נעץ בה מבט בתדהמה דמומה. ''אם כך, מי אני?'' שאל.
ספלדה משכה בכתפיה. ''אנחנו מצאנו אותך,'' אמרה. ''היית צרור קטן, עטוף ברדיד, שנח לו למרגלות העץ שלנו.''
''אתם מצאתם אותי?'' לחש טוויג.
ספלדה הנהנה, נשענה לאחור ונגעה בבד הקשור מסביב לצווארו של טוויג. טוויג נרתע מיד.
''הבד המרגיע שלי?'' אמר. ''זה הרדיד?''
ספלדה נאנחה. ''הוא ולא אחר,'' אמרה. ''הרדיד שבו היית עטוף כשמצאנו אותך. הרדיד שלא היית מוכן להיפרד ממנו, שגם עכשיו אינך מוכן להסיר מעליך.''
טוויג ליטף את הבד באצבעות רוטטות. הוא שמע כיצד ספלדה מושכת באפה.
''אוי, טוויג,'' אמרה. ''אף-על-פי שאיננו הוריך, טונטום ואני אהבנו אותך כאילו היית בננו שלנו. טונטום ביקש ממני... להיפרד ממך בשמו. הוא אמר...'' היא נעצרה, כולה תוגה וצער. ''הוא ביקש שאגיד לך כי... כי יקרה מה שיקרה, עליך לזכור תמיד... שהוא אוהב אותך.''
כיוון שהדברים נאמרו, ספלדה הוכרעה לגמרי על-ידי אבלה. היא ייבבה ביגון, ובכיה שפרץ וגבר טלטל את כל גופה.
טוויג כרע לעברה וכרך את זרועותיו סביב גבה של אמו. ''אם כך עלי לעזוב את הבית מיד,'' אמר.
''מוטב שתעשה כך,'' אמרה ספלדה, ''אבל אתה תחזור, טוויג. נכון?'' הוסיפה כמי שאינה בטוחה בדבר. ''האמן לי, ילדי היפה, כלל לא רציתי להידרש ולספר לך את סופו של הסיפור, אבל...''
''אל תבכי,'' אמר טוויג. ''זה אינו סוף הסיפור.''
ספלדה נשאה עיניה ומשכה באפה. ''אתה צודק,'' אמרה וחייכה באומץ. ''למעשה, זו התחלה יותר מאשר סוף, הלא כן? כן, זהו זה, טוויג. התחלה חדשה.''
מעבר ליערעבות - קורות קצעולם
(במקור: Beyond the Deepwoods - The EDGE Chronicles)
מאת פול סטיוארט וכריס רידל (מאייר)
(במקור: Paul Stewart & Chris Riddell)
תרגום: דורית לנדס
219 עמודים
הוצאת עם עובד, 2003
מעבר ליערעבות במיתוס
|
 |
|
| |
חזרה לעמוד הראשי
כתוב תגובה
|
| |
 |
 |
|
יפה
יערה יום חמישי, 17/07/2003, שעה 18:55
(2 תגובות בפתיל)
|
|
|
 |
|
|
|
|
איזה כיף!
דדאלוס יום חמישי, 17/07/2003, שעה 21:57
|
|
|
|
|
|
|
|
קראתי ונהנתי
אורית בורה לוי יום ראשון, 27/06/2004, שעה 18:14
|
|
|
|
|
|
|
|
ספר מדהים.
לא משנה יום רביעי, 07/07/2004, שעה 15:55
(3 תגובות בפתיל)
|
|
|
|
|
|
|
|
קראתי
רונצ' יום ראשון, 26/06/2005, שעה 17:21
|
|
|
|
|
|
|
|
אחלה
silver dragon יום שלישי, 20/09/2005, שעה 13:12
|
|
|
|
|
|
|
|
(ללא כותרת)
מעריץ שרוף יום שישי, 09/12/2005, שעה 22:14
(2 תגובות בפתיל)
|
|
|
|
|
|
|
|
ספר טוב
עומר יום שישי, 26/12/2008, שעה 13:27
(2 תגובות בפתיל)
|
|
|
|
|
|
|
|
החמישי
נדב וקסלר יום חמישי, 26/02/2009, שעה 15:39
|
|
|
|
|
|
הדעות המובעות באתר הן של הכותבים בלבד, ולמעט הודעות רשמיות מטעם האגודה הן אינן מייצגות את דעת או אופי פעולת האגודה בכל דרך שהיא. כל הזכויות שמורות למחברים.
|
|
 |
 |
|
