עוד בקטגוריה זו:
ביבר הנייר
סיפורים / קן ליו
28/06/14
תגובות: 11
וויסקי בקנקן (חלק שלישי)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 1
וויסקי בקנקן (חלק שני)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 0
וויסקי בקנקן (חלק ראשון)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 0
הינדיק
סיפורים / הדס משגב
13/06/14
תגובות: 1
שמים שבורים
סיפורים / יואב וקרן לנדסמן
13/06/14
תגובות: 1
מתנת יום הולדת בחלקים
סיפורים / קרן לנדסמן
01/03/14
תגובות: 0
דמשק
סיפורים / דריל גרגורי
31/08/13
תגובות: 8
מיכאל
סיפורים / זיו קיטרו
03/05/13
תגובות: 0
עד בלי ירח
סיפורים / נגה פרנקל
03/05/13
תגובות: 3
הפוך, לקחת
סיפורים / רותם ברוכין
03/05/13
תגובות: 5
הפוך, לקחת
סיפורים / רותם ברוכין
03/05/13
תגובות: 1
יאגה
סיפורים / קרן לנדסמן
03/05/13
תגובות: 1
היום הגרוע ביותר בשנה
סיפורים / קרן לנדסמן
15/02/13
תגובות: 8
פיזור
סיפורים / חגי אברבוך
13/01/13
תגובות: 14
|
 |
רומיכאל
סיפורים / לילי דאי
יום ראשון, 01/05/2011, שעה 22:42
סיפור מתוך ''היֹה יהיה 2010''
|
|
לפעמים היא מרגישה ריקה. כשהיא מנסה לחשוב על זה, קשה לה להתמקד – כדי לחשוב לעומק באמת על התחושה הזו צריך לפרק אותה לחלקיה, והיא תמיד נתקעת בניסיון להבין את החלק של ״היא״. עוד אף פעם לא הגיעה ל״ריקה״. פעם אחת ניסתה להתחיל מהסוף דווקא, אבל לא הצליחה לפענח רִיק בלי מכל שיכיל אותו, וכך חזרה לאותה ״היא״ – אני, בעצם, מנקודת מבטה – שפעם אחר פעם הלכה בה לאיבוד. הדבר האחד שכן הבינה הוא ה״לפעמים״ – אם לפעמים היא מרגישה ריקה, אז יש זמנים בהם היא לא. היא אף פעם לא שמה לב כשהם באים, ורק בחולפם היא הופכת פתאום לריקנות שהותירו מאחוריהם.
״מיכאל, לך לקרוא לאחותך.״
״לא רוצה.״
״היא צריכה לאכול.״
״היא לא אוכלת!״ הוא מתריס, גופו כולו נרתם למחאה הילדותית, ״היא רק ישנה כל הזמן!״
״עכשיו, מיכאל.״
הוא משרך את צעדיו עד לפתח הדלת, ומשם הוא נמשך פנימה, פחד חסר היגיון ממלא אותו מול גופה הישן של אחותו, היא תמיד ישנה, איך לא נמאס לה... הוא מושיט את ידו להסיט את שערה הסתור מעיניה, להביט מקרוב בפניה הדומים כל כך לפניו, נמשך עמוק יותר ויותר פנימה, מבעד לעורה הנוגע בשלו.
״רומי,״ היא ממלמלת, ״אמא קוראת... לי. אמא קוראת לי.״ עיניה נפקחות בדיוק בזמן לראות את אחיה קורס על מיטתו, שכנראה נרדמה עליה בטעות. היא מתגלגלת הצדה, מתחמקת מגופו הנשמט אל המזרן.
״בואי לאכול, חמודה.״ אמה עומדת בדלת, מחייכת חיוך קפוץ שפתיים. רומי ניגשת אליה, והחיוך מתרחב כשהיא מעבירה את אצבעותיה בשערה. ״הכל מוכן על השולחן. אני כבר אצטרף אלייך.״
אחרי שרומי יוצאת, היא ניגשת למיטה ומסדרת עליה את גופו הרדום של מיכאל, מכסה אותו בעדינות. הוא מגיב למגעה, תגובות בסיסיות בלבד. היא חוזרת לבתה הערה.
״תשאירי משהו לאבא.״
״מתי הוא בא?״
״המשמרת שלו מתחילה בשמונה. הוא בטח יגיע קצת לפני.״
רומי מהנהנת ברצינות תהומית שרק בני שש מסוגלים לה. שש... כבר שש? לא יכול להיות. לא עברו שש שנים. עבור רומי לא עברו יותר משלוש... לא, זה לא נכון. גם אנשים רגילים ישנים. פשוט פחות. בת כמה הבת שלה? ארבע? חמש? לרגע, לא לדעת את התשובה לכך זה הדבר הנורא ביותר שהיא יכולה לדמיין. ואז היא זוכרת את מיכאל מחוסר ההכרה.
״אמא, למה אנחנו אף פעם לא עושים שום דבר כולם ביחד? מיכאל תמיד ישן, ואת ואבא כמעט אף פעם לא בבית ביחד.״
היא מוכנה לשאלות האלה. היא מצפה להן כבר זמן רב. יש לה תשובות לכולן – אמיתיות או לא, לפי מה שרומי מוכנה לו... למה היא מוכנה?
״מיכאל חולה, חמודה. אבא ואני עובדים קשה כדי שנוכל לטפל בו.״
רומי מהנהנת לתוך קערית הקורנפלקס שלה, משחקת בכפית בחלב, מהורהרת. לפעמים היא מרגישה... כשהיא ליד מיכאל היא... מוחה בן השש נאבק בתשובה, אך לבסוף מקבל אותה. מיכאל חולה. אבא ואמא עובדים קשה. כשדלת הכניסה נפתחת, היא רצה לקבל את פניו של אביה, כל הבלבול כמו נמחה ממחשבותיה. ״רומי!״ הוא מכריז בדרך הזו שלו, שתמיד נשמעת מופתעת לראות אותה. הוא נכנס לסלון נושא אותה בזרועותיו. מעיף מבט בלוח התורנויות על הקיר.
״אני הרוגה.״ מודיעה לו אשתו. ״אני חייבת לישון. אתייצב מוקדם מחר, יש לנו תור לרופא.״
הוא יושב לראות טלוויזיה עם רומי, מקריא לה סיפור, מלמד אותה קצת חשבון ומספר לה על הגורילות באפריקה ועל הכוכבים בשמים. כשהיא הופכת מנומנמת, היא מתכרבלת בחיקו ושואלת, ״אבא, למה מיכאל חולה?״
״אני לא יודע, מותק.״ הוא עונה וליבו נכמר בקרבו.
הוא נושא את בתו הרדומה לחדר השני, מניח אותה במיטה לצד אחיה, ובתחושה המרה של רוצח, שלעולם לא עוברת, מניח את ידה של רומי בידו של מיכאל ומביט בחיים אוזלים מעיניה בעוד ההכרה זולגת ממנה אליו. ״אבא!״ זועק מיכאל בעודו מתנפל עליו, והוא מועד אחורה – הם הופכים גדולים כל כך. ושוב טלוויזיה, ושוב סיפור, ושוב חשבון – למיכאל כבר קל יותר, שאריות ממה שלמדה רומי, אולי? הוא חייב לזכור לציין את זה אצל הרופא מחר – וקרנפים באפריקה הפעם, גם לאבא מגיע גיוון, וכמה שעות של משחקים, ושוב החלפה, ורומי פוקחת עיניים מלאות אמון ושואלת, ״מה, אבא, כבר בוקר?״ והוא אומר שכן, אם כי איזו משמעות יש לבוקר במרתף הזה על היממה שלו המחולקת למשמרות בנות ארבע שעות בדיוק כל אחת?
בסופו של דבר הדלת נפתחת, והוא נושא בזרועותיו את רומי בעוד אשתו מנסה לארגן ולהוביל החוצה את מיכאל המתרוצץ בהתלהבות. לא יוצא להם לצאת לעתים קרובות. חבל שרומי מפספסת את זה. היא סקרנית כל כך, מוקסמת כל כך מהעולם הגדול שבחוץ, ריקה כל כך בזרועותיו... הוא צריך לזכור לכתוב הערה בלו״ז, פעם הבאה שיוצאים זה תורה של רומי.
״הם כבר בגיל בית ספר – אנחנו לא יכולים להמשיך ככה.״ ידה אוחזת בזו של מיכאל הישן בעוד הרופא בודק אותו ביסודיות. צוות בית החולים האוניברסיטאי מתנהל ביעילות מסביב, בלתי מורגש כמעט. רומי ובעלה משחקים בחדר ההמתנה. ״ואנחנו – אנחנו מותשים, דוקטור. עשרים וארבע שעות ביממה. שש שנים.״
״אני יודע. אני יודע. מיכאל? מיכאל, אתה שומע אותי? אם אתה שומע אותי, תפקח עיניים.״
הם בוהים במיכאל, אך הוא לא מגיב.
״אבל עם רומי זה עבד!״ מוחה האם, מנסה בכל כוחה לשכוח את המבט הריק, הבוהה שמצאו בעיניים הפקוחות.
״כן, רומי היא מה שנקרא ׳מודעת מינימלית׳. היא מגיבה קצת יותר ממיכאל. אני לא יודע למה, בדיוק...״
״אולי יש מישהו... מומחה...״
״כן, כן, היבטים של המקרה מסתובבים כבר שש שנים בקהילה המדעית והרפואית. אני לא שומר אותם לעצמי. הרי היית שם בבדיקות, פגשת את הרופאים האחרים...״
״ואף אחד לא...״
״הכי מתוחכם שהגיעו זה עדיין מונח מדעי מסובך שמיתרגם פחות או יותר ל׳תאומים סיאמיים שחולקים הכרה׳. הם לא, כמובן – המין השונה, בתור התחלה, שולל את האפשרות.״
״אז למה הם לא ערים ביחד? שש שנים, בלי אף רגע עירנות משותף! שש שנים אתם כבר מחפשים תשובה, אין לכם אפילו רעיון?״
״בזמן האחרון היו הרבה תומכים לתאוריה שהם מפרישים חומר שמדכא את ההכרה של האחר בזמן עירות. אבל להפריד ביניהם לא עוזר, ועכשיו בעלך אומר כשכמלמדים את רומי זה עוזר למיכאל ללמוד... נצטרך לבדוק את זה אמפירית, כמובן.״
״עוד ניסויים?״
״אם אנחנו רוצים שיהיה לנו סיכוי לעזור להם.״
״אני לא יודעת. הם לא אוהבים את הניסויים. אנחנו נצטרך...״
״לחשוב על זה, אני יודע. כשנרכיב מערך ניסוי מפורט נעביר לכם אותו לאישור.״
״ובית הספר?״
״נראה לי שבמקרה שלהם, ללמוד בבית זו האפשרות היחידה.״ היא מהנהנת בהסכמה. היא ידעה את זה, בעצם. לא באמת קיוותה לפתרון פתאומי. ״צוות של מורים יוכל לעזור – אני לא יודע איך את ובעלך עומדים בעומס. כבר מזמן אמרתי לכם שאתם צריכים עזרה.״
״יש לנו עזרה. אחותי עושה משמרת ביום, וגם חברים שלנו עוזרים... אני לא רוצה שהם יהיו פרויקט מחקרי. לא יותר ממה שחייבים.״
״אני יודע. אבל כמה מהמוחות המבריקים בעולם ימכרו את אמא שלהם כדי לבלות קצת זמן עם התאומים שלך וללמד אותם. לפחות תחשבי על זה.״
היא מהנהנת שוב. בעלה, מבחוץ, מסמן לה להתחלף, אחרי שהאזין לשיחה באוזניות. היא יוצאת אל רומי.
״מיכאל יהיה בסדר, אמא?״ עולה מחדר ההמתנה שאלתה של הילדה, שבדיוק הגיעה לגיל שבו מגלים שהעולם מורכב משאלות, ואז הדלת נסגרת.
״אנחנו נרצה לראיין באופן אישי את המועמדים לתפקיד.״ מודיע האב לרופא.
״אז תעשו את זה?״
״אם נמצא מישהו מתאים, כן. אני אשכנע אותה.״
לפעמים היא מרגישה ריקה. עולם שלם מתרחש מחוץ לה, אבל שום רמז לו לא משתקף בתוכה. היא לא לגמרי יודעת את זה, הזמנים האלה נבנים לה מתוך היעדרם, תחושות רפאים עמומות בלי מוקד שיאסוף אותן ויצרף אותן זו לזו. קול מוכר או מגע מחלחלים פנימה מפעם לפעם, מהדהדים בחלל הריק שהיא, אולי אפילו פוגעים במקום הנכון ומעוררים תגובה. במקום כלשהו מעל אינסטינקט ומתחת למחשבה היא מתקיימת, נדמה לה.
״אתה זוכר את הבחור ההוא? אחד מאלה שקוראים בהילות, או משהו...״
בעלה מהנהן בעצב. היו רבים מאלה. אף אחד מהם לא הצליח לעזור, או אפילו לשכנע אותם שאמנותו מכילה גרעין של אמת, אבל אבחנותיהם ואיומיהם המוסווים בקושי לגבי ההשלכות של התעלמות מהן עוד רדפו אותם לעיתים.
״מה זה היה שהוא אמר? ׳בסופו של דבר, הם כמו אצל סיאמיים שחולקים איבר חיוני – אחד הוא שלם יותר, חזק יותר, והוא ישתלט או ששניהם יקרסו׳.״
״הוא היה אדיוט. זו רק תאוריה של איזה שרלטן שלא מבין שום דבר.״ הוא מלטף בעדינות את ידה של האישה הזו שכמעט זרה לו, שרוב נוכחותה בחייו היא בעקבות שהיא מותירה בילדיהם במהלך המשמרות שלה ובשעות האלה שהם גונבים לעצמם בעזרתו של חבר או קרוב, פעם-פעמיים בשבוע. פעם חשב שלא ניתן להפריד ביניהם, שהם ישות אחת, נפש שחולקה בין שני גופים. דברים כאלה נראו לו טיפשיים עד שפגש בה. ועכשיו... עכשיו שהמונח הזה, נפש תאומה, התגשם לו בצורה אכזרית כל כך... המרחק בין שניהם הוא בל-יתואר.
״הוא מפחד ממנה. מיכאל. הוא מפחד מרומי, ובצדק. ההחלפות בכיוון שלה כל כך מהירות... כאילו היא יונקת ממנו את החיים. היא זזה יותר כשהיא חסרת הכרה, ומיכאל, הוא... חסר מנוח. היא משתלטת.״
״את מדמיינת.״
״בשלב מסוים, לא נוכל להכריח אותם יותר ללכת לישון, לתת ידיים. והוא ידעך, מיכאל, הוא ייבלע בתוכה. היא יותר חיה. תסתכל עליהם. תסתכל עליהם בעצמך. היא יותר חיה.״
״יש לה אופי אחר.״
אשתו מטלטלת את ראשה כמעט בפראות, שערה נופל על עיניה ומסתיר אותה מהעולם, הוא מכיר את התנועה הזו, של ייאוש מושלם, טוב מדי. הוא מניח את הספל שלו על השולחן, אוחז בידיו את שתי ידיה ומבטיח לה שהכול יהיה בסדר למרות שהוא לא מאמין בזה, אולי לא האמין בזה מעולם. בשעתיים שנותרו להם לעצמם הם עושים את דרכם הביתה, לאט, מתעכבים על כל צעד, זרועו כרוכה סביבה וכל גופה נשען לתוכו באופן שבקושי מאפשר להם לנוע ביציבות, מתקשים למצוא את הכוח להיכנס שוב פנימה. הם מתגנבים לחדר השינה, מתכרבלים זה בזו מתחת לשמיכה וישנים, מותשים, שעה שלמה שאולי מתבזבזת ואולי ממוצה עד היסוד. כשהיא קמה למשמרת שלה, הוא מביט בה בישנוניות ואומר את מה שחיכתה שיאמר כבר יומיים: ״אנחנו חייבים עזרה. כבר מזמן היינו צריכים להסכים.״
״תישן.״ היא לוחשת, מלטפת את שערו בקצות אצבעותיה והוא מחליק בחזרה לתוך התשישות והשינה. היא מביטה בו עוד רגע, וחוזרת לילדים.
״אנחנו רוצים לצלם אותם – כדי שנוכל להשוות את ההתנהגות. ושכל אחד מהם יבלה לפחות משמרת אחת בפעילויות שאנחנו נגדיר, עם אנשי מקצוע.״
״אני לא מוכנה שיצלמו אותם כל הזמן. אלה לא חיים. חצי מהזמן – שלוש משמרות ביממה. לא יותר.״
״בסדר.״
״ולזמן מוגבל. חודש. אתם יכולים לעשות את זה חודש.״
״ובעוד חודש, נדבר על זה ונראה מה הלאה. לפי התוצאות.״ מתערב האב בשיחה, מביט ברופא במבט מזהיר. שניהם ממתינים רגע בדממה מתוחה, אך היא מסכימה לבסוף.
״חודש ואז נראה.״
״אז במהלך הלילה, שמונה שעות – שתי משמרות בדיוק, בחצי מהימים מיכאל ואז רומי ובחציים להיפך – אנחנו נעבוד אִתם, ואתם תוכלו לישון. מי יודע, אולי אפילו לא תרצו שהחודש ייגמר. וחוץ מזה, נצלם עוד משמרת אחת לפני או אחרי. סך הכל שתים עשרה שעות מצולמות. בסדר?״
ההורים העייפים מהנהנים.
״הצוות יגיע מחר בערב לפגוש את הילדים. אולי כדאי שתכינו אותם מראש. תספרו להם שיהיו להם מורים חדשים.״
״אנחנו נרצה להיות שם בימים הראשונים, לוודא שהם מבינים איך לטפל בהחלפות.״
״כמובן.״
הם קמים, עוזבים את המשרד, ממהרים הביתה למשמרת. הוא לא יכול שלא להבחין שכל זמן שהיו במשרד שלו ידיהם אחזו זו בזו כבעווית, מסרבות להרפות, או בדאגה השקטה שמילאה את מבטיהם. למרות ההיכרות ארוכת השנים עם המשפחה, למרות שהוא אוהב, באמת אוהב את הילדים, למרות שגם הוא לא יכול שלא להיות מודאג מגורלם, הוא גם לא יכול שלא לחוש התרגשות. מה שאפשר ללמוד מהתאומים האלה...
התיק הרפואי מתאר היריון רגיל לחלוטין בשבעת החודשים הראשונים, עד שהתחילו ה...סיבוכים. טוב, לא סיבוכים בדיוק. אנומליות, מוזרויות שנדמו, בזמנו, לא מזיקות.
דניאלה מדפדפת קדימה כמו מריצה סרט שהיא יודעת כבר בעל פה, לעצור רק בסצנות האקשן. באמצע החודש השביעי נעלמה פעימת לב אחת – או לפחות זה מה שחשבו בהתחלה, עד שגילו ששני הלבבות פועמים בתיאום מושלם, בלי הד או אפילו פער קל שבקלים. לא הרבה אחרי זה האמא החלה לדווח על מתח נפשי וסיוטי לילה, ככל הנראה תוצאה של הבהלה. איש לא הקדיש לעניין תשומת לב בזמנו, אבל סריקה של צילומי האולטראסאונד מהתקופה מראה את העוברים בתנוחה זהה תמיד, תנועותיהם מתואמות. הילדה... רומי נולדה ראשונה ונזקקה להנשמה מלאכותית עד שאחיה נולד אף הוא, אז החלה לנשום בכוחות עצמה. דניאלה מעיפה מבט במסכים, עליהם נראים הילדים בבירור – רומי הישנה ומיכאל הער, מתעלל כהרגלו בפרופסור מוריץ המסכן, מתרוצץ סביבו במעגלים ומסרב לעצור לרגע וללמוד לקרוא. מדי פעם הם ניסו לשכנע את הפרופסור לוותר, לתת למישהו אחר לבלות את הזמן הזה עם הילדים, אך הוא דבק בפנאטיות בזכויות שמעניק לו מעמדו בעולם האקדמי – שעה בכל משמרת במהלך השבוע הראשון. איזה בזבוז.
במשך השנים נערכו כל כך הרבה בדיקות וניסויים על הצמד, שקשה לחשוב על ניסויים חדשים ורעיונות שלא נבדקו. הקהילה המדעית, רעבה למצות עד תום את החודש הבודד שניתן לה, עצרה לרגע לשאול את עצמה מה כבר נעשה בתחום. זה היה הפרויקט של דניאלה, ועוד כמה עוזרי מחקר ודוקטורנטים – ללמוד את הידע הקיים ולסכם אותו בצורה מסודרת עבור מי שאין להם זמן לכך כרגע, שעסוקים מדי במריבות על זמן איכות עם התאומים. היא מדפדפת בעצלות בתיקים עבי הכרס – כמה בדיקות הם עברו, הילדים המסכנים! הניסיונות להפריד ביניהם נכשלו באופן מסחרר, כשלאחר כמה שעות התאום הער החל לגלות סימני עצבנות, עייפות, אפילו נמנום קל, עם דפוסי שלבים מוקדמים של שינה בגלי המוח, אך לא מצליח להירדם, בעוד זה הישן מראה פעילות מוטורית הולכת וגוברת אך נותר מחוסר הכרה. מגע פיזי ישיר בין השניים הכרחי אחת לשש שעות לכל היותר. איזו דרך איומה לחיות, כבול ככה לגופו ולמחזור השינה של אדם אחר... דניאלה מתנערת מהתוגה שמלווה תמידית את המעקב אחר התאומים, מנסה נואשות להכריח את עצמה לקרוא את ההערות, הסיכומים, המאמרים והתוצאות, מוצאת את עצמה קוראת שוב ושוב את אותה פסקה חסרת משמעות, עיניה נמשכות לרומי המתהפכת בשנתה, בעוד מיכאל בחדר השני מפהק ארוכות, שולח מבטים מסוקרנים ומפוחדים בדלת חדר השינה.
ממש כאילו הוא מרגיש בה, בנוכחותה של אחותו שהולכת ומתעוררת... אבל אלה שטויות, כמובן. חוץ מזה, יש עוד שלוש שעות שלמות לפני ש... דניאלה מוצאת את עצמה מפהקת בתגובה לפיהוקיו המידבקים של מיכאל. זו כנראה פשוט ההשפעה של הפרופסור – דניאלה זוכרת במעומעם חלקים מקורס שהעביר לה בתואר השני, שנצבעים באפרוריות של שעמום ועייפות. היא לא יכולה באמת להאשים את הילד.
בלִיל של קולות, צבעים, מעיין אורות עמומים ממלא את ראשה, חום זורם באיבריה ועוד לפני שעיניה נפקחות היא הופכת מודעת לגופה ולעולם דרך עורה, לפתע הוא רק מחיצה בינה לבינו, מכל שהולך ומתמלא, והיא פוקחת עיניים.
״בוקר טוב, רומי.״ מחייך אליה הזקן המשונה שהחל להסתובב בבית לאחרונה. אמא ואבא אמרו שהוא נחמד, ולעשות מה שהוא אומר כשהוא שומר עליה. היא עושה כמיטב יכולתה, באמת, אבל היא הופכת כל כך חסרת סבלנות כשהוא בסביבה... היא אפילו לא יודעת למה. היא קמה מהמיטה, מביטה כמעט בקנאה במיכאל הישן תמיד – היא לא אוהבת להיות חולה, אבל זה לא פייר שאותה מעבידים והוא רק ישן כל הזמן.
״מוכנה ללמוד לקרוא?״ עולץ הזקן, ורומי מושכת בכתפיה. אם היא חייבת... היא מתיקה בקושי את עיניה מפניו של אחיה, שקטים וריקים כל כך, חזהו נע מעלה ומטה בנשימות העמוקות, ואהבה כלפיו ממלאת אותה, מעבר לפחד ולטינה ולקנאה ומוחה בן השש שמתקשה להבין מה יש בו, בילד הישן-תמיד הזה, שקושר אותו אליה בעבותות כאלה. היא מניחה את ידה הקטנה בידו היבשה והמקומטת של הפרופסור ומניחה לו להוביל אותה החוצה כחולמת. דניאלה מביטה בכל זה מבעד למסך, ומבינה לפתע מה בשנתם של הילדים משונה כל כך. מזה ארבעה לילות שהיא מתבוננת בהם, ושנתם שקטה תמיד – אפילו פעם אחת לא ראתה אותם מגיעים לשנת REM. האם הם לא חולמים? בכלל? היא רצה למצוא את המנחה שלה, בדרך החוצה מתעכבת בקושי לבקש מאחד מעוזרי המחקר להשגיח על המוניטורים. אולי אפילו יצליחו לשכנע את ההורים למדידות EEG ארוכות טווח מספיק לבדוק את זה... האם יכול להיות שמעולם לא בדקו את זה בעבר?
״ברור שבדקו את דפוסי השינה שלהם.״
״לא ראיתי שום רישום בתיקים.״
״אז החמצת משהו.״ פוסק המנחה שלה, אך היא מזהה מבעד לטון הנחרץ זיק של התלהבות. כי מה אם... אולי... בכל זאת... דברים מתפספסים לפעמים. דברים ברורים כל כך שכל אחד מצפה מהאחרים לבדוק. ״עזבי את התיק. תעברי לחיפוש מקיף בספרות.״
דניאלה מהנהנת.
״ותעדכני אותי!״ הוא פולט את המובן מאליו, ודניאלה יודעת – לא רק אותה שבה הרעיון.
שעות אחר כך, מול מסך המחשב במעבדה, היא עדיין סורקת את מאגרי המידע. פה ושם צץ מאמר שמזכיר במשהו את שנתם של התאומים, והיא נאלצת לאתר אותו ולקרוא אותו ביסודיות. הם מזכירים אותה אבל לא מתמקדים בה, לא אומרים שום דבר מעניין במיוחד על שנת חלום. דניאלה עוצמת עיניים עייפות, קהות מהבהייה הממושכת במסך המרצד. בשנותיה באקדמיה הפכו המילים לחלק מהותי כל כך מחייה – אם אין לזה רשימת ציטוטים מסודרת וארוכה, כותרת מפוצצת ושם חשוב שכתב את זה, זה לא קיים בעצם, כל עולמה הוא נייר ודיו ופיקסלים וניתוחים מנופחים ומפוקפקים ופילוסופיים שכבר יוצאים לה מהאוזניים. לפעמים נדמה לה שהדיו והאותיות כבר זורמים בדמה, שלאט לאט גופה מוחלף על ידי מקבילה אקדמית שאיננה חיה לגמרי. מפעם לפעם, כשהיא נאלצת לדקור את קצה אצבעה במחט – כמו איזו יפהפייה נרדמת פקאצה, היא חושבת לעצמה – נדמה לה שזו טיפת דיו אדום שמתנוצצת על עורה, מהסוג בו היא כותבת הערות וציונים על המבחנים בקורס אותו היא מתרגלת. ואז הדיו הזה מוזן למכל פלסטיק קטן ולבן, בו הוא מתורגם למילים ומספרים, עד שלבסוף מהבהב המסך הקטן. 160. לעזאזל. שוב הסוכר שלה גבוה. אלה השעות הארוכות במרתפים, בחוסר תזוזה, עם התאורה המלאכותית שלא נותנת לה שום סימן לזמן שעובר, הרעב המתמיד והג׳אנק פוד הזמין תמיד. היא חייבת לסגל לעצמה סגנון חיים בריא יותר. אבל זה פשוט לא מסתדר לה עם העבודה. והיא אוהבת את העבודה... לפעמים... לעזאזל! ואין שום דבר במאגרי המידע הארורים, פשוט כלום! נמאס לה מכל זה. היא רעבה. אבל הפעם האחרונה שאכלה הקפיצה את הסוכר שלה... היא צריכה פעילות, לא אוכל. תזוזה. זה אמור לעזור... היא מתעלמת מהידיעה שהפעילות הגופנית שהיא צריכה היא קבועה ומסודרת וקמה, רצה מחוץ למעבדה, שועטת במעלה המדרגות ופורצת מהבניין החוצה, לאור, לאוויר. חושך מקיף אותה. שוב התגנב לו הלילה כשלא שמה לב. אבל האוויר צלול וחד, קריר, טיפה נושך בריאות, כמו שהיא אוהבת. היא נושמת עמוק, מנסה להירגע. היא מרגישה אבודה כל כך... ממתי היא אבודה כל כך? זה היה ככה עוד לפני רומי ומיכאל? היא בקושי זוכרת את חייה אז, רק לפני כמה ימים. כאילו כל חייה היא אורבת במרתפים ומרגלת אחרי הילדים המסכנים מבעד למצלמות. אולי משום שכל כך הרבה מחייה הקודמים רצתה לשכוח, הבדיקות, הטיפולים, הפחד המשתק מהעתיד ומה שעדיין עלול לארוב לה בו... היא יודעת שיש לזה השפעה עליה, לזיכרונות שמעירים בה כל הניסויים והבדיקות שהילדים עוברים. אבל לא, זה יותר מזה. משהו בילדים האלה מפרק את נפשה לגורמים והיא לא מצליחה להחזיק אותה, למנוע ממנה להתפורר. היא נוסעת הביתה, מדליקה כמה שפחות אורות בתקווה לא להבחין במצב הדירה, מעיפה מזוית העין מבט בערמות העבודה שמכסות את מרבית המשטחים בסלון הצפוף ומפנה להן את גבה בהפגנתיות. ניגשת לכוננית, מתכופפת אל המדף האהוב עליה, זה שעמוס בערמות של ספרים שלא קראה עדיין. אף פעם אין לה זמן לקרוא יותר. אף פעם היא לא מרשה לעצמה את התענוג הזה. וזה לא יכול להימשך ככה, היא לא עומדת בזה. היא שולפת ספר מומלץ במיוחד, עוצרת רק לחלוץ נעליים ומתכרבלת איתו מתחת לפוך בחיבוק לוהט. רק אחרי שהיא קוראת את פסקת הפתיחה בפעם החמישית מבלי לזכור מילה מתוכה היא מבינה שהיא קוראת בסגנון אקדמי, כאילו זה מאמר, מטלה, עבודה, המוח שלה מסרב לקלוט. היא לא מצליחה להיסחף, לאבד את עצמה בין הדפים. היא מרגישה...
...ריקה כל כך. לא מוגדרת. אבודה. לו הייתה מסוגלת לזכור, ברגעים האלה, היה עולה בה אולי הלילה ההוא, בחושך של הפסקת החשמל עם קולות הסופה שבחוץ – קיומו של העולם נרמז בבירור, אך הוא נדמה זר כל כך, סוחף וגועש ורועש, רחוק ובלתי נגיש אך ממלא את חושיה. מישהו חיבק אותה. אבא. היא בכתה. הזיכרון זורם לתוכה, הולך ומתבהר, מתגבש, ובעקבותיו מציפים אותה רגשות ותחושות וידע וזיכרונות, והיא פוקחת עיניים מעורפלות מהכרה, הכרה זורמת, גועשת ומתערבלת שממלאת אותה לפתע.
היא ערה.
ערה, אבל עייפה כאילו לא ישנה לרגע. הניסויים, המטלות והתצפיות נותנים בילדים את אותותיהם – הם כבר לא מקבלים... משהו, איזה סוג של מנוחה שבעבר אפשר להם לתפקד. מיכאל תזזיתי וחסר מנוחה מהרגיל, רומי מסוגרת ונרתעת מכל מגע מלבד זה של אמה, אפילו מגעו של אביה, ושניהם מתעייפים בקלות רבה מבעבר, מסיימים בקושי את ארבע שעות הערות הרגילות שלהם. ההורים כבר מדברים על להפסיק... באקלים הנוכחי, רעיון מיפוי דפוסי השינה מתפשט כאש בשדה קוצים. לפתע פתאום דניאלה מוצאת את עצמה מקודמת לראש שרשרת המזון, עם זכות ראשונים לילדים היקרים כל כך האלה. זכות ראשונים שהיא לא לגמרי בטוחה מה לעשות בה – כל הפרטים הקטנים, סוג ומספר אלקטרודות, עם או בלי מניפולציה התנהגותית על התאום הער, תדר הרישום, שאלות לשאלוני החלומות... כולם תלויים באוויר, מאולתרים יש מאין.
״כמה זמן החולה הזה בתרדמת?״ השאלה מרחפת בחלל החדר לרגע, אך החוקרים עסוקים מדי בהחלפת מבטים רבי משמעות מכדי ללכוד אותה, והיא נושרת והופכת לדממה מעיקה. מומחה ה-EEG, אובייקטיבי, לא מכיר את תנאי הניסוי, מכחכח בגרונו. ״יש איזו בעיה?״
״תרדמת?״
הוא מהנהן. זו ההתייעצות המוזרה ביותר שערך בשנים ארוכות של התמחות ברישומי פעילות מוחית – עם הסירוב להעביר לו את התיק הרפואי וההתעקשות של חמישה חוקרים לעמוד סביבו ולהתבונן מעבר לכתפו בעודו מפענח את הרישום.
״לא... אולי... שינה עמוקה?״
הוא מגחך. מביט במבטים הלהוטים שנעוצים בו. מרצין. ״זה אפילו לא דומה. פרק זמן של כל כך הרבה שעות ללא רמז לתנועות עיניים מהירות... פרצי פעילות קצרצרים באמפליטודות גבוהות שביניהם פעילות מזערית... אני בספק שיש כאן משהו שלא מגיע מגזע המוח.״
״כן. זה מה שחשבנו.״
״אני באמת לא מבין מה המטרה בייעוץ הזה. זה רישום די ברור.״
״או, הרישום ברור. בהחלט. זו החולה ש... לא מתאימה לו.״
״מה הכוונה, לא מתאימה?״
״אתה מכיר את המקרה של R ו-M?״
הרופא מהנהן בחוסר סבלנות. אין אדם בתחום שלא קרא על הצמד. אחד הבוסים נד בראשו לכיוון דניאלה, שממהרת לפתוח קובץ נוסף. הפעילות השטוחה, המינימלית, עם פרצי ההפרעות הרגעיים, מופיעה גם בו בהתחלה, ואז מתחלפת בפעילות פרועה ובלתי מוסברת.
״תכיר – R. וככה זה נראה כל לילה, וכל בוקר כשהיא מתעוררת.״
״האלקטרודות...״
״תקינות לחלוטין. ו-M מראה דפוס דומה, גם אם טיפה מתון יותר בהתעוררות, בסט אלקטרודות נפרד, עם מחשבים נפרדים.״
״זה... לא...״ קולו נסדק, והוא מכחכח בגרונו. ״כל בוקר?״ הוא שואל בחוסר אמון.
חמישה ראשים מהנהנים בהסכמה. גם הם חשבו כך. בדיוק בגלל זה הם כאן.
״הוא לא בחר קלף כתום. אפילו לא פעם אחת.״ דניאלה מתקשה להאמין בעצמה באפקט עליו היא מדווחת.
״אולי הוא לא אוהב כתום?״
״בערב לפני הוא בחר קלפים כתומים ב-18% מהצעדים.״
״ואז רומי למדה את סט הכללים החדשים, ומיכאל התחיל להימנע מהקלפים הכתומים?״
״בדיוק.״
״והקלפים הכתומים מפסידים תמיד?״
״כן.״
״ושאלו אותו למה הוא אף פעם לא בחר קלף כתום?״
״ברור. הוא לא שם לב אפילו. וכשהוא חשב על זה עוד קצת, הוא אמר שהם נראו לו לא נחמדים.״
״וואו.״
״וזה עובד גם בכיוון ההפוך, בערך... לא בצורה כל כך גורפת... האפקטים קצת פחות מובהקים... אבל גם רומי מתנהגת בהתאם לכללים שמיכאל לומד.״
שקט משתרר מסביב לשולחן. עשרים פרופסורים, דוקטורים ודוקטורנטים מתבוננים אלה באלה.
״למישהו יש מושג מה הולך כאן?״ שואל לבסוף פרופסור מזדקן. כולם נועצים מבט בשולחן, חלק מהאנשים טורחים להניד בראשם במבוכה. ״דניאלה,״ הוא פונה אליה, והיא מופתעת לגלות שהוא יודע את שמה, ״את אחראית על סידור ואיחוד המידע מכל הניסויים, לא? יש עוד משהו חוץ ממה שהוצג כאן היום?״
״עוד כמה ניסויים רצים, עוד בלי תוצאות ברורות...״
״איזה שהן מגמות חדשות שעולות מהם?״
״לא משהו מאוד שונה מהניסויים האחרים.״
״ונשאר שבוע?״
״תשעה ימים.״
״למישהו יש רעיון פורץ דרך שיפתור את התעלומה בשבוע ויומיים?״
המבטים, שהורמו לכמה רגעים, שבים ומחליקים בקלות למקומותיהם הקבועים בפני השולחן.
״אז בעצם אנחנו לא יודעים הרבה יותר עכשיו מאשר כשהתחלנו.״
״זה לא מדויק.״ מוחים כמה קולות סביב השולחן, ו״למדנו המון על מהות התודעה,״ ו״המאמר של הקבוצה שלנו הולך להתפרסם בסיינס, לדעתי,״ אבל בסך הכול יש בדברים מעט מאוד שכנוע עצמי. רוב החוקרים נראים אומללים, ודניאלה חושבת שהיא יכולה לזהות מי מביניהם אומללים כי אין דבר שיוכלו לעשות למען הילדים המסכנים, ומי אומללים כי החידה לא פתורה, ואלה הם מיעוט. זה קצת מעודד אותה, למען האמת.
״יש מתאם. קשה למצוא אותו בכל הרעש, אבל הוא שם.״ הוא מתבונן בדניאלה, שהגיעה לבדה הפעם, מפחדת לחלוק את תחושותיה אפילו עם המנחה שלה לפני שתוכל להביא להן ביסוס כלשהו.
״אתה בטוח?״
״תראי, הנתונים היבשים...״
״אתה לא בטוח.״
דניאלה שונאת לחרוג מהתחום שלה, לדבר עם מומחים לתחומים אחרים. כל כך הרבה יותר קשה להבין מתי הם מעגלים פינות או קופצים למסקנות. הסקירה והסיכום שלהם היא אחראית מאלצים אותה להתפזר לשלל כיוונים מחקריים זרים, והיא מרגישה תלושה, חסרת ביטחון.
״רישומי המוח שלהם מתואמים. לא ברעש, אבל בדברים החשובים – הם תואמים. המוח הישן עושה מתוך שינה את מה שעושה המוח הער, רק חלש יותר.״
״זה...״
״ועוד משהו,״ קוטע אותה המומחה לרישום פעילות מוחית בחוסר סבלנות. ״לפי מה שאת אומרת, האמא צודקת. הפערים שונים בין שניהם. קטנים יותר כשרומי זו שישנה. הפעילות המוחית שלה, בכלליות, חזקה יותר.״
״לא נראה לי שההורים שלהם ישמחו לשמוע את זה.״
הוא מושך בכתפיו. זו כבר לא הבעיה שלו.
״מה את חושבת על מיכאל?״
״הוא תמיד ישן.״ רומי מזערית מושכת בכתפיה מעל מסך הטלוויזיה.
״אבל את חושבת עליו לפעמים?״
רומי בוהה בחוסר הבנה בשואל הבלתי נראה, אי-שם מימין למצלמה. מאחורי דניאלה נאנח מישהו אנחה תאטרלית. בעיני רוב החוקרים, כל דקה שקיבלו הפסיכואנליטיקאים עם התאומים היא דקה מבוזבזת. היא לעולם לא תודה בכך, אבל בעיני דניאלה דווקא הגיוני לדבר עם התאומים ולשמוע מה יש להם להגיד.
״אבל את אוהבת את מיכאל?״ ממשיך הקול. רומי מהנהנת נמרצות. ״למרות שאף פעם לא שיחקתם יחד?״
רומי חושבת, המבט המהורהר והרציני שנסוך על פניה מעורר חיוך בחוקרים המתבוננים.
״בטח שיחקנו ברחם.״
״ברחם?״
״כשגדלנו ביחד ברחם של אמא. אבא הסביר לי. התחלנו שני גרגרים פצפונים...״ היא מצמידה אצבע לאגודל בטקסיות מאומנת, ״...וגדלנו וגדלנו עד שנהיינו תינוקות, והיינו מוכנים לצאת החוצה. אולי מזה אני אוהבת אותו.״
דניאלה קמה, נזהרת לא להסתיר את המסך, ויוצאת מהחדר. היא הופכת את הררי הניירת שבחוץ עד שהיא מוצאת את הקלסר הרלוונטי.
הריון נורמלי לחלוטין עד שבחודש השביעי נעלמה פעימת לב אחת. ומאותו רגע רצון אחד הניע את שני הגופים הקטנטנים, תנוחותיהם ולבבותיהם זהים תמיד. ואז, כשנולדה, רומי חיכתה בנשימה עצורה לחצייה השני, ורק כשנולד אף הוא התחילה לנשום. נשמה עבור שניהם? בחודש השביעי נעלמה פעימת לב אחת. מחשבותיה של דניאלה מסתחררות זו סביב זו במעגל הקטן של חודשי ההריון האחרונים והלידה – אולי זה היה הרצון של מיכאל, שיכול לנשום עבור אחותו רק מרגע שנולד? מי מהשניים מת בעודם ברחם, ומי חי באמת, חיים כפולים? חי עבור שניים, אבל הולך ומתעייף... הולכת ומתעייפת... עם הזמן מתקשה יותר ויותר להחזיק באחר בחיים... מיכאל ההולך ונחלש, הולך ונעלם, מתעייף מלהנשים את אחותו או שנולד מת, מונשם מלאכותית במשך שנים, במסירות, על ידי אחותו האוהבת? אין טעם שהיא תנסה להגיד להם. אף אחד לא יקשיב, זו תאוריה נוראית, הם יגידו – לא מבוססת, לא פרסימונית, בלתי אפשרית פיזית. אבל דניאלה יודעת שהיא צודקת. מבין שניהם, רק אחד ניתן להציל. השני היה אבוד מהרגע הראשון. עוד לפני שנולד. צריך לוותר עליו. התאום הנותר, ליתר דיוק, צריך לוותר עליו. רק שלא נראה שהוא בכלל יודע שהוא מחזיק במישהו...
הימים עוברים לאטם. דניאלה עוקבת בדריכות אחרי התאומים. שניהם עייפים רוב הזמן, ולדניאלה נראה שמיכאל הולך ונחלש, הולך ומתכווץ, כמעט, באופן מורגש בקושי... דבר אחד שכולם מבחינים בו הוא ששעות הערות שלו הולכות ומתקצרות – בכמה דקות פה ושם, אמנם, אך שוב ושוב הוא מגיע לאפיסת כוחות לפני תום המשמרת. גם המעברים של השניים בין ערות ושינה מואטים, לוקחים עוד כמה שניות... אולי לא צריך לעשות דבר, היא חושבת. רק לתת לטבע לעשות את שלו. ואז היא רואה את מבטיהם המרוטים, העייפים-עד-אין-קץ של התאומים, ותוהה עד כמה ילד ייתן לעצמו לשקוע לפני שישחרר את חציו השני, אם בכלל. הם עלולים לאבד את שניהם. אבל היא לא יודעת מה לעשות. אם הייתה יודעת משהו על הדרך בה הם עושים את זה – אם זה הקשר שלהם ספציפית או איזו יכולת משונה שמיושמת עליו בגלל הנסיבות, למשל... ובעצם, גם אם הייתה יודעת עוד, עדיין לא היה לה מושג מה לעשות. ובכל זאת, אולי יש שם עוד רמזים, במקום כלשהו, שיתנו לה לפחות כיוון?
זה לא מסובך לארגן לעצמה פגישה עם ההורים. שיחה מקרית לכאורה עם האנשים הנכונים, ניווט עדין של השיחה בכיוון של קיטורים ועומס, הצעה נדיבה, נונשלנטית, לקחת על עצמה אחת מחובותיהם הנחמדות פחות – העדכונים למשפחה, נגיד... ודניאלה יושבת מול ההורים המיואשים למראה בבית קפה קטן, צדדי, ולא יודעת מה לומר להם או למה בעצם היה לה חשוב כל כך לפגוש אותם.
היא מנווטת בזהירות בין המידע הרשמי לבין אמונותיה האישיות, לבל תטעה מישהו, תגרום לתאוריות הפרועות שלה להיראות כעמדה רשמית של האקדמיה – כן, רואים שמיכאל נחלש, ההסכמה על כך גורפת. כן, מוצאים השפעה של אימון האחד על התאום האחר, ממש כמו שהם חשבו, אבל עוד אין הסבר מספק. היא סוקרת את הניסויים והממצאים הראשוניים, ומודה בזהירות שעוד אין פתרון באופק, מבלי לשכוח להבהיר שרק חקירה נמרצת של המצב תוכל להוביל למציאתו של פתרון בעתיד. ואז היא מחכה בסבלנות, מחפשת את הפער בשיחה, רגע שבו הרשמיות תתפורר והיא תוכל לומר משהו משל עצמה מבלי לפגוע בתפקידה הרשמי כנציגת החוקרים. מתבוננת בהורים העייפים, ומבינה לפתע שלמרות הכול, הם בסך הכול הורים. ויודעת מה לומר.
״והם חמודים נורא.״ היא מציינת, ושני מבטים מופתעים מתרוממים אליה. ״כולם מסכימים שכיף לעבוד איתם. כל החוקרים. באמת.״
האב מחייך רק לרגע, אך עיניה של האם מוארות בהכרת תודה, והיא מושיטה את ידה ומניחה אותה בעדינות על ידה של דניאלה. עורה של דניאלה סומר. בגופה מבזיקה לפתע תמונת זיכרון חושי, כל מוקדי הכאב והמחלה הישנים כמו מהבהבים פתאום, הבזק בודד, זרחני, שכמו רושם את קיומם על עורה וממלא אותה בטעמו החמצמץ של הפחד הישן, והאם מבחינה כנראה במשהו כי היא מושכת את ידה כנשוכת נחש, מערסלת אותה בזרועה האחרת כאילו דבק בה משהו מכאבה של דניאלה, הנסתר, שלעולם לא עוזב אותה באמת. דניאלה כבר לא זוכרת מה בעצם רצתה לומר. היא מאלתרת סיום מגושם לשיחה, ונדמה לה שגם בת שיחהּ משתדלת להאיץ בה, בשיחה, שתגיע אל סופה, תאפשר מרחק ביניהן. כשהם קמים כולם, לבסוף, האב לוחץ את ידה, זרועו האחרת כרוכה סביב אשתו שמחבקת את עצמה ונמנעת מכל קשר עין עם דניאלה. דניאלה חוזרת לביתה מבולבלת ומתוסכלת, ולא באמת יודעת ממה.
רומי עוד צעירה מכדי להגדיר לעצמה את התחושה, ובכל זאת היא יודעת – ידיעה מעורפלת, ראשונית – שזה אחד הימים האלה. חסרת מנוחה, חסרת סבלנות, גופה מנותק ממחשבותיה, פועל באופן אוטומטי כמעט, בשליטתה אך לא בשליטתה. נוכחותם של האנשים סביבה מחניקה, היא יכולה לחוש בה כאילו התפשטה אל מעבר לגופם ולתוך זה שלה, דורשת ממנה אנרגיה, הכרה, איזה משהו שהיא יודעת – ואינה יודעת איך – שאין בכוחה לתת. היא נרתעת, נמלטת אל המטבח, אל התירוץ שבמזון, אוכלת באופן כפייתי ממש, מכניסה עוד ביס ועוד ביס לפיה למרות המועקה שמתחילה להכביד על בטנה, אומרת לעצמה לעצור, שכדאי לעצור, שכבר כדאי היה לעצור מזמן, אך למרות שהיא יודעת שהיא מסוגלת לעצור, היא ממשיכה. כל פעולותיה מסתדרות בדפוסים חוזרים על עצמם והיא מרגישה כמו קול בראשה שלה, זרה בתוך גופה, לפרקים נדמה לה שעורה לא יושב במדויק על בשרה, שחוסר התאמה שלא ניתן לגישור חוצץ בין איבריה הפנימיים והחיצוניים. נדמה לה שהימים האלה הולכים ומתרבים – ובכל פעם הם נעשים מובחנים יותר, מוגדרים יותר, מוחה הצעיר נאבק להבין, לארגן את העולם כך שיוכל להתמודד אתו. היא נשכבת לצד מיכאל בתחושת הקלה, עוצמת את עיניה ומצטרפת לאחיה הישן, מתמסרת בנכונות למגע המשתק, המרוקן, מתקשה מעט להירדם אך נסחפת לבסוף בקול נשימותיו הקצובות, אל האין, אל הריקנות, מקום שם אין פנים שלא יתיישב עם החוץ ואין קול ואין עונה בראשה פנימה, דבר מלבד הרגיעה המוחלטת של הקליפה הריקה.
מיכאל מתעורר בסערת רגשות. קופץ על רגליו, מקיף את החדר בריצה חסרת מטרה או כיוון, פורץ לסלון, פקעת אנרגיה שהסתבכה ונקשרה לקשרים. החוקרים הממתינים נאנחים בייאוש – הם כבר ראו את מיכאל כשהוא ככה. שום דבר לא יֵצא מהניסויים של המשמרת הזו. הם מנסים בכל זאת להרגיע אותו, לדבר אתו מעט, אך הוא לא מגיב. לאחר התייעצות קצרה הם מחליטים שהתאומים זקוקים להפסקה של כמה ימים – ללא הלחץ שבהתבוננות המתמדת, ללא פעילויות, מבחנים, בדיקות ואנשים זרים. ההורים מסכימים, ובתוך מחצית השעה הדירה מפונה לחלוטין, נדמית ריקה לפתע להורים העייפים, שריחפו ברקע כל הזמן הזה, משגיחים מרחוק, מתקשים לנצל את ההזדמנות שנפלה בחיקם לנוח ולהירגע. כמה קל לחזור למיומנות הקלילה למראה בה הדברים מתואמים ומבוצעים, כל אחד יודע את תפקידו, מכונה משומנת. הוא ניגש למטבח, לארגן להם משהו לאכול, בעוד היא עוטפת את מיכאל בזרועותיה, בכל גופה בעצם, מרסנת אותו, מרגיעה, מלטפת, מהמהמת לו בצלילים גרוניים עמוקים, ראשוניים, עד שהתזזית שבו דועכת. כמו שרק היא יודעת, היא מלטפת את ראשו בעדינות, קוראת בשמו שוב ושוב, מושכת אותו בחזרה אל העולם בחוץ עד שהבינה מפציעה במבטו והוא מגיב אליה.
״אבא מכין חביתה.״ היא אומרת, ומקולה לא ניתן היה לנחש שהיא חשה דבר-מה מלבד עליזות קלילה. ״שנלך לעזור לו לסדר את השולחן?״
מיכאל מהנהן ורץ אל המטבח. היא עוקבת אחריו פנימה, מבטים מודאגים של מבוגרים מוחלפים מעל ראשו בן השש בעוד הוא מתרוצץ הלוך ושוב ומניח על השולחן את כלי הפלסטיק המוצקים שמגיש לו אביו בזה אחר זה.
תמיד היה משהו במגעה שיכול להחיות, לעורר, למלא. כאבים התפוגגו תחת אצבעותיה המלטפות. כשרק נפגשו, הוא היה קורא לה ״גברתי המכשפה״. אחר כך ״המכשפה שלי״. ועם הזמן, כשהתרגל, הפסיק לשים לב לכך, שכח שאי-פעם הרגיש אחרת, שלא תמיד היה חי ומלא כל כך. העייפות שהביאו אתם התאומים העלימה את הזיכרון כמעט לחלוטין. רק לפעמים, כשהייתה מחליקה את אצבעותיה דרך שערו בעקצוץ חשמלי, או כשהייתה מחבקת את רומי או מיכאל והם היו נמסים תחת ליטופיה, היה נזכר במי שהייתה פעם... ומתגעגע כל כך שנשמתו כאבה.
כשמגיע תורה של רומי, זה קשה יותר. מצבי הרוח שלה אחרים, התהומות מהם צריך לשלוף אותה עמוקים יותר לעומת מיכאל, שנמצא תמיד קרוב לפני השטח. היא שוכבת בזרועותיה של אמה כמעט שעה לפני שהיא מתחילה להגיב לסביבה, הן מכורבלות על הספה מול הטלוויזיה, התמונות מרצדות מול עיניה כאילו הייתה עיוורת. מכל הדברים, אלה הריחות המוכרים שעולים מהמטבח שמעוררים אותה לבסוף, הרעב מכריע את העייפות. הם מתבוננים בה אוכלת, מבטיהם רציניים כל כך שהיא מתקשה מעט לבלוע, תוהה אם עשתה משהו לא בסדר. השגרה משחרת לפתחם.
דניאלה לא בטוחה איך מצאה את עצמה כאן, מה עשתה כל הערב, מהן הפעולות המדויקות שהובילו אותה אל הרחוב הזה בשעה מאוחרת כל כך, אורו הבוהק להפתיע של הירח השוקע במערב גודש את עיניה ומסווה במשהו את מבטה החלול. העוגן נעלם מחייה. ימי החופש שכמהה להם עד להתפקע מרוקנים ממשמעות. מחשבותיה עודן עם התאומים, והעובדה שאין ביכולתה לנטר את מצבם בכל רגע ורגע מקשה עליה במקום להקל. לאחרונה מתחילות לעלות ביקורות מרומזות לגבי איכות עבודתה. מחשבותיה מתרוצצות ללא מנוח בלולאה נטולת פתרון, ללא כל התקדמות אמיתית. היא חייבת להציל את מיכאל. איך ניתן לפתור את המצב שלו? מה בדיוק היא יודעת על מצבה של רומי? כלום. אבל היא חייבת להציל אותה. היא מודעת לחלוטין לכך ששום דבר מכל זה לא הגיוני, אך הקול בראשה שנותר שָקוּל לא מסוגל לעצור את שטף המחשבות האובססיביות. ההומור השחור של צוות התצפית והמעבדה מתחיל לצרום לה – פתאום היא לוקחת את זה אישית. הם לא אנשים רעים, היא יודעת, סתם מגששים אחר דרך לריחוק הרגשי שדורש התפקיד. אם הם יכולים לצחוק על זה, הרי שהם יכולים לנתח את זה, לשקול את זה, לבחון את זה, לכתוב על זה. אם זה מצחיק, זה לא נורא, זה לא מותח את גבולות יכולת ההתמודדות. וכשזה כבר לא מצחיק... היום, כשפתחה מגירה וגילתה בה עוד אחת ממודעות ״2 במחיר 1״ שצצות בכל פינה במעבדה, המשחק החדש סוחף קודם את הוותיקים, שמרשים לעצמם, ומתפשט אל הצעירים, תחרות אנונימית שהולכת ומסלימה... כמעט פרצה בבכי. היא ישבה בשירותים, מנסה להשקיט את גלי הגועל והדיכאון, למצוא את דרכה בחזרה לאווירה האקדמית של שעשוע מתוח, של קשרים שבריריים באווירה הקלילה לכאורה של תחרותיות סמויה, של הומור סמיך שממלא את השעות הארוכות של עבודה מונוטונית. אבל ככל שניסתה לא הצליחה לרצות להיות שם, להרגיש שייכת. היא יצאה מהמעבדה, הסתובבה שעות, אלוהים יודע איפה... ואיכשהו מצאה את עצמה לבסוף כאן, בפתח דירה אליה היא לא מורשה להיכנס, לא יודעת איך אי-פעם תצליח לחזור למעבדה. דקות ארוכות היא עומדת ומתבוננת בדלת, עד שהיא מתעשתת והולכת הביתה. היא פשוט צריכה לישון, זה הכול. בבוקר הכול ייראה הגיוני יותר. היא כמעט מצליחה להאמין בכך.
רומי מלטפת בעדינות את הכריכה הקשה, הצבעונית, מהססת לרגע לפני שהיא פותחת את הספר. תמיד אהבה סיפורים, והתנפלה על למידת קרוא וכתוב ברעב שלא יודע שובע, קולטת את הסמלים ומשמעותם במהירות מסחררת. אך ככל שהשתפרה בקריאה, יחסה לספרים התקרר באופן בלתי מוסבר, הפך למעין ריקוד של אהבה-שנאה, היא נמשכת אליהם ונרתעת מהם, מתרוצצת סביבם בהתקף פעלתנות מתוח ושבה אליהם כנועה לגלות את סופי הסיפורים. כשהיא קוראת... העולם נמס סביבה, כל חושיה כאילו מתעמעמים, קשריה למציאות הולכים ונמתחים כמו גומיה על סף שבירה, רגע לפני שהם ניתקים בהצלפה היא נרתעת ושבה אל הקיום המוכר, ממששת ללא מילים את החוטים הקושרים אותה לכאן לוודא את שלמותם. רצה לחבק את אמה, שואבת מהמגע המרגיע כל אנרגיה אפשרית, מבחינה רק בקושי, הבחנה ילדותית מהוססת, בעייפות המודאגת של האישה המבוגרת, שהזדקנה מהר כל כך בשש שנותיה הקצרות. מהר מדי. רומי, בעודה מגישה לה את הספר שתקריא באוזניה ותתווך את הסיפור המסוכן בקולה הבטוח, יודעת זאת אפילו בלי אף מקור להשוואה.
השבוע חולף באיטיות משוועת, דניאלה מוצאת עצמה כמעט כל ערב באותו הרחוב, מתבוננת בשער הנעול בפניה, מחכה לרגע בו תוכל לשוב פנימה, לרגע בו תוכל... מה? לחזות מקרוב באומללות ההורים? לשבת מול מסך ולצפות מרחוק בזוג תאומים משונים מבלי שיהיה לה שמץ של מושג איך לעזור להם? מה בעצם כל כך מפתה בזה?
למרות התסכול, נראה שבכל זאת בכוחו של המרחק להוות מרגוע למכאוביה. לכל הפחות, התפקוד שלה הולך ומשתפר, ועד שהמחקר מתחדש כבר שוככים הקולות שתהו, מיתממים, נמנעים בזהירות מנושאים רגישים שנמתחים מעברה כמוקשים ושאריות, אם לא כדאי אולי להחליף אותה, האם מדובר בפרויקט רגיש מכדי להרשות לעצמו משתתפים ש... אינם בשיאם.
התאומים מקבלים עליהם את הדין באדישות בוהה, מתנהגים למופת אך תגובותיהם אטיות, מרוחות ומטושטשות בקצוות, לפרופסורים שפוגשים במבטם נדמה שהיו זוכים לאותה תשומת לב בדיוק לו היו דינוזאורים או פרחים או סתם בניין נוטה לנפול בשדרה מוכרת עד עייפה, העולם חולף מול המבט הזה דהוי ואפור ובעיקר מעייף עד ללא שאת. רק עם הוריהם ניתן להבחין בניצוץ החיים שעודנו שם, מבצבץ מבעד לתשישות. ישיבה אחר ישיבה מושכים החוקרים בכתפיהם בחוסר אונים ומדווחים את דיווחיהם הזהים להפליא. איש אינו מאמין עוד שבכוחו של המדע לסייע, או אפילו להבין. בכל זאת, באינסטינקט, הם מנסים ללמוד. אוספים מידע, רושמים, מקליטים, מקטלגים. העבודה הופכת יותר ויותר מונוטונית, יותר ויותר שחורה, מועברת מיד ליד מהפרופסורים אל הדוקטורים ולבסוף אל הדוקטורנטים ועוזרי המחקר. אל דניאלה.
דניאלה, שעומדת בדלת, מביטה בחדר בו בהתה מבעד למסך שעות ארוכות כל כך, מנסה להתאים את התמונות המוכרות למציאות התלת-ממדית המוחשית שלפניה. ואז רומי רצה פנימה ודניאלה נעה לעברה כבאינסטינקט, רק צעד אחד, וקופאת על עומדה, מבטיהן מתלכדים.
כשעיניהן נפגשות, הייאוש שבמבטה של דניאלה נדמה לרומי מוכר לרגע – אותו הייאוש שמאז ומתמיד מילא את עיני כולם כשהביטו בה. כשהיא מבינה שמשהו שונה הפעם, כבר מאוחר מדי – היא לא מסוגלת להסב את מבטה, נמשכת עמוק יותר ויותר לתוך הריקנות הפוצעת, נפשה יוצאת אל האישה העצובה הזו שנדמית לה, גם אם היא לא מסוגלת להבין זאת בגילה, כהשתקפות של עצמה, היא ובכל זאת לא היא, כאילו מוחזרת אליה ממראה שבמרכזה נפער סדק שממלא אותה אימה. היא מושיטה את ידה, מניחה אותה ביד הגדולה ממידותיה, ולדניאלה נדמה שנשימתה קלה פתאום, לכמה שברירי שנייה המגע הזה הוא חיים, בריאות אפילו, זרם חשמלי משכר שניתק רק כשרומי הרועדת קורסת לרגליה ומקיאה בעוויתות אלימות.
דניאלה רוצה לצרוח, אך לא מצליחה למצוא את קולה שנדמה לה מחוץ לעצמה, באמצע הדרך בינה לבין רומי, והיא קפואה על עומדה למה שנדמה לה כנצח עד שמישהו מזיז אותה הצדה, רוכן לצד רומי, מזעיק עזרה.
הרופאים מקיפים את התאומים בחוסר אונים. נשימתו של מיכאל שטחית, סימני החיים שלו חלשים, גופו ממשיך באופן אוטומטי, מכוח ההרגל, בפעולות חסרות תוחלת. רומי, לעומתו, קודחת מחום. שלושה ימים נאבקת נשמתה לפלס בחזרה את דרכה לגוף התאום, לעזור לו להתעורר, אך היא חלשה מכדי ליצור שוב את הקשר שניתק ברגע אחד של היסח הדעת. גופה מרגיש זר כל כך בבדידותו, כל חושיה צורמים וצורבים, נדמה שהעולם כולו בוער וקפוא בעת ובעונה אחת. ביום הרביעי שוכך המאבק – רומי פוקחת עיניים מותשות, מתבוננת סביבה, מתרוממת בקושי ממיטת בית החולים ומגששת דרכה למיטה הסמוכה, אל הגוף הישן המוכר כל כך. היא מתכרבלת לצד אחיה התאום בחיבוק לופת, זרועותיה מקיפות את כתפיו הצנומות מתמיד, חום גופה מתפשט אל גבו בעודה מחליקה באטיות לתוך שינה עמוקה. עיניו של מיכאל נפקחות במבט בוהה, אם יש בהן הכרה היא מעורפלת בלבד, העיגולים השחורים שמקיפים אותן רק מדגישים את הריקנות הצורמת של הגוף הצעיר, החי עדיין.
היא מרגישה... מלאה כל כך. הכול בה זורם ורוחש, אבל אין לדברים לאן לזלוג, המעברים הישנים סכורים ומהותה הטהורה מתנפצת בגל גועש כנגד המחסום ומתערבלת בחזרה פנימה, לתוכה. מתחת לעפעפיה העצומים עיניה מתחילות להתרוצץ בעוד שברי תמונות עולים ומרצדים בה. רומי חולמת, בפעם הראשונה.
|
 |
|
