 |
 |
עוד בקטגוריה זו:
ביבר הנייר
סיפורים / קן ליו
28/06/14
תגובות: 11
וויסקי בקנקן (חלק שלישי)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 1
וויסקי בקנקן (חלק שני)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 0
וויסקי בקנקן (חלק ראשון)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 0
הינדיק
סיפורים / הדס משגב
13/06/14
תגובות: 1
שמים שבורים
סיפורים / יואב וקרן לנדסמן
13/06/14
תגובות: 1
מתנת יום הולדת בחלקים
סיפורים / קרן לנדסמן
01/03/14
תגובות: 0
דמשק
סיפורים / דריל גרגורי
31/08/13
תגובות: 8
מיכאל
סיפורים / זיו קיטרו
03/05/13
תגובות: 0
עד בלי ירח
סיפורים / נגה פרנקל
03/05/13
תגובות: 3
הפוך, לקחת
סיפורים / רותם ברוכין
03/05/13
תגובות: 5
הפוך, לקחת
סיפורים / רותם ברוכין
03/05/13
תגובות: 1
יאגה
סיפורים / קרן לנדסמן
03/05/13
תגובות: 1
היום הגרוע ביותר בשנה
סיפורים / קרן לנדסמן
15/02/13
תגובות: 8
פיזור
סיפורים / חגי אברבוך
13/01/13
תגובות: 14
|
 |
שינוי קל לטובה
סיפורים / חגי אברבוך
יום שלישי, 07/10/2008, שעה 10:56
לפעמים מהפכות מתרחשות בדיוק כשלא מסתכלים.
לקראת אייקון 2008 - מהפכות.
|
|
''אתה חייב לסמוך עליי. אודי, אתה פשוט חייב לסמוך עליי. לא אכפת לי. תשים לי מצלמה בתוך הגוף עשרים וארבע שעות. עשרים וארבע שעות, שתדע איפה אני כל רגע, לא אכפת לי, לא אכפת לי מההשפלה, אני יכולה לספוג – ''
קול אישה, בסלולרי על רמקול. נהג המונית – אודי - מסוקס, ידיים שעירות על ההגה, ראש ביצה. מזגן פועל. אני מצביע על המונה, הוא מהנהן. כן, לפי מונה. אני חושב, כשעליתי, אמרתי לאן אני רוצה לנסוע, הם כבר היו באמצע השיחה. היא יודעת שמישהו שומע אותה, שהיא ברמקול. אולי לא. אני שותק.
'' – כאילו לראות את הילדים הוא בא. ואז הוא אומר לי, את רוצה לראות מסמכים? רוצה לראות שביקרתי בבית חולים? תבין, אודי, אני לא תמימה, לא כמו פעם, שהייתי אומרת מה מסמכים, לא רוצה לראות, לא צריך, די. אמרתי, למה לא, תראה לי, תראה לי שהיית – ''
הנהג אומר לה, ''חלש. חושב רק על עצמו. אמרתי לך. את לא מקשיבה לי.'' יש לו חיוך מומיה קפוץ. אני עייף. לאות מלוחה נפלה עלי מהבוקר. תל אביב, חום צהרי שישי, קניות, ואחר כך לא היה לי כוח להידחס באוטובוס בין נשימות של זרים
''אתה לא סומך עלי!'' הקול שלה נשמע כאילו היא מנסה לא לבכות. ''אולי באמת אין אמון בבני אדם. הוא משקר לי, אני משקרת לך. אז עזוב, אז תחזור לחיות ככה, כמו פעם. זה אני אשמה, אודי. לא מאשימה אותך. אז גם אני השפלתי אותך. אז למה לך לסבול. אתה מבין אותי? זה אני אשמה, ואתה סבלת מספיק עד עכשיו. אתה – ''
הוא מנתק את הסלולרי. הגענו אליי. אני משלם. הוא אומר, ''וואלה, לפעמים אין לי כוח.''
''אני מבין.''
''מה אתה מבין?''
''אני מבין, יש כאן איזה משולש.''
העיניים נוצצות לו בראש-ביצה. ''שיהיה לךָ אחלה שבת.''
הוא מחייג אליה כשאני יוצא מהמונית. הקול שלה, הסלולרי על רמקול, רועד. ''מה קרה?''
''התנתק,'' הוא אומר, ''לא יודע.''
''אתה מבין, אודי, אני לא כמו שהייתי, אני לא הולכת להיות איתו עוד הרבה, אני לא תמימה כמו פעם – ''
הוא מחייך אלי, מנופף, נותן עיקוף רחב סביב האי-תנועה ביציאה מהרחוב כדי לא להפריע לקנטאורים הקטנים לשחק, נוסע הלאה.
יש לי צב מדבר והוא מסביר לי את העולם. הצב שלי אומר בעיקר, ''חסה''. הוא אומר, ''מים''. לפעמים הוא אומר, ''היא בסך הכול רצתה שהוא יגיד לה שהוא אוהב אותה, אבל היא כנראה כבר לא זיון מספיק טוב בשבילו. ''
''אני לא מבין למה דברים כאלה צריכים ליפול עלי. תראה מה קניתי לך בשוק.''
הוא מציץ ברוקט בחשדנות. ''זה היתר מכירה?''
הצב שלי שומר שמיטה. הוא לא לגמרי מקפיד על קלה כבחמורה, אבל הוא יהודי כשר. נולד בצפת. שוטט הרבה בארץ. בשנת 1099 פגש את גוטפריד דה בויון מחוץ לחומות ירושלים וייעץ לו בעת המצור על העיר. אחרי מותו של גוטפריד שימש הצב שלי יועץ סודי לבולדווין הראשון, מלך ירושלים, אבל אחר כך התייאש ופרש מהפוליטיקה.
חברה שלי, ספיר, מאכילה אותו כשהיא באה. הוא מבין ביחסים, עזר לה להיפטר מהחבר הקודם שלה, אז שנינו אוהבים אותו. לפעמים הם מסתודדים. שיחה של בנות. הוא אומר לי שבגילו מותר.
נדמה לי שפעם הייתי מופתע ממנו, אבל זה זיכרון רחוק.
''אנחנו מהפכה שקטה,'' הוא אומר לי. ''אתה תראה.''
אני והצב שלי הולכים לבקר חבר שלו, חד-קרן צעיר שעלה ארצה מפינלנד לפני ארבעה חודשים. לחד קרן קוראים פאבו ויש לו אוזן לשפות. פאבו משרת ברבנות הצבאית ביפו. הוא רצה להיות קרבי, אבל לא באמת ידעו מה לעשות איתו. המציאו בשבילו תפקיד. עכשיו הוא מש''ק בתולין בכניסה.
''אבנר,'' פאבו צוהל לקראת הצב שלי, ''תראה, תראה מה למדתי. בוא,'' הוא אומר לי, ''תחליק.''
אני מעביר יד על הקרן המסולסלת שלו. היא נשארת לבנה אבל אני לא בתול.
פאבו מספר לנו בגאווה שהוא למד לשלוט באפקט. כולם יכולים לגעת בו במסדר בוקר והקרן שלו לא תשחיר. עכשיו החיילים והחיילות יכולים לעשות מה שהם רוצים, המפקדים חושבים שהכול בסדר, כולם מרוצים.
פאבו הולך לשרת רק שנה אבל הוא אוהב את הארץ. הוא מסביר, ''המון בחורים יפים, המון שעירים. אוהבים אצלכם שעירים.''
פאבו הומו. כל חדי הקרן הומואים. ''כשאנחנו בני עשר יש טקס מיוחד,'' הוא מספר לי, ''מסממים אותנו כדי שהנקבות ואנחנו נוכל להזדווג לפחות פעם אחת.'' הוא צונף בסלידה.
''אבל לא צריך שיהיו – ''
''תגיד, כמה מאיתנו ראית בחיים שלך?''
חדי-קרן הם זן נכחד כבר הרבה דורות.
''לא הגיוני,'' אני אומר לצב שלי,
אבל זה מה יש.
היום פאבו שמח. הוא מצא אהבה חדשה במקום הגולנצ'יק שזרק אותו. גבר בן ארבעים, עושה משהו בהיי-טק, לא כל כך הצלחתי להבין מה. ההייטקיסט מרוצה מפאבו. פאבו יודע לעשות עם הקרן שלו דברים שאני לא רוצה לדעת.
אנחנו יושבים ומתקשקשים איזה חצי שעה, אבל לא סתם באנו לבקר. פאבו קיבל שדר מירושלים בקשר לרב הבסיס שלו. יש לו מחויבות לבדוק את זה אבל הוא קצת חושש ללכת לבד, אז אנחנו מוכנים להצטרף. הוא מתכנן לארגן לעצמו גימלים מחר.
אני דוחה את זה למחרתיים. רק אז אני יכול לקחת חופש מהעבודה.
ערב אחרי זה ספיר מבקרת אצלי. נראית מבולבלת. היא לא מדברת יותר מדי עם הצב שלי, אבל הוא לא נראה פגוע. הוא מבין שהיא כנראה רוצה זמן לעצמה ולי. אז אנחנו מכינים ביחד ארוחת ערב. ספיר אומרת משהו על זה שהיא נורא עייפה בימים האחרונים, אבל בסוף היא לא נשארת לישון. כנראה שמשהו מעסיק אותה, אבל הצב שלי אומר לי לא לדאוג. אז אני לא דואג.
''ישראל זה גלות. מאה עשרים חברי מאפיה. שלא יבוא לארץ. שיישאר באמריקה. חיים שם, עובדים, עשרים וחמש ילדים יש לו. תסתמי את הפה שלך, את והסוכנות ביחד. שופכים דם, כמו הגבלס של הנאצים אתם.''
האיש שיושב מולנו ממשיך לצרוח בסלולרי. אני והצב שלי נפרדים לשלום מהגולם שנוהג באוטובוס, יורדים, נכנסים לתחנה המרכזית. אני הולך לקנות משהו לאכול. הבחור בדוכן הפינתי בקומה השישית עסוק. צועק למישהי. היא צוחקת.
''בואי,'' הוא אומר, ''בואי הנה. תגידי שלום. בואי! ישחטו אותך ואת אחותך, בואי. תני יד. תודה. תגידי מזל טוב. אני מתחתן. לא, סתם. הייתה לי יומולדת אתמול. תרגישי, רואה מה זה שרירים? אוהבת? דברי איתי, אה? יאללה, ביי. לכי. לכי, ישרוף אותך אלוהים. כן אח שלי, מה בשבילך?''
הצב שלי אומר, ''כשר פה?''
''נראה לך אני לא כשר?'' הבחור מנפנף בידיים, ''לחמניות הרב לנדא, פיצות הרב מחפוד, נקניקיות חת''ם-סופר.''
אני קונה נקניקיה, מבקש עם הרבה חסה, בשביל הצב.
הבחור אומר, ''איזה בובה. תביא להחזיק רגע.''
הצב שלי אומר, ''תשמור את הידיים שלך לעצמך.''
''זה צב-דם,'' אני אומר. ''היה ככה מאז שמצאתי אותו.''
''ספר לי על זה. יש לי בבית משהו מעורב, חצי פיטבול חצי-גרגוייל. נופל עליך כמו בלוק בטון, נושך, לא עוזב. הפחיד את חברה שלי, כמעט העפתי אותו מהבית, אבל אין לי לב. ככה זה, הם מאמצים אותך. בוקר אחד אני מתעורר, רואה אותו יושב על המדף מעל הראש שלי, התעופף פנימה בלילה דרך החלון. צרחה דפקתי. איך קוראים לצב שלך?''
''אבנר,'' אומר הצב שלי.
''וואלה, פיטגויל,'' ממלמל הצב שלי לעצמו כשאנחנו עולים על האוטובוס לירושלים. ''התקדמנו.''
''הוא רצה שאני אגלח! שאני אגלח! קוקיצה היפואלרגנית רצה לעשות ממני החתיכת אפס – ''
פאבו לא מפסיק לדבר על עצמו ועל החבר הטרי-טרי אהבת-אמת שהוא זרק ממש היום. ככה מאז שהוא פוגש אותנו בתחנה המרכזית בירושלים. דהר לשם באופן עצמאי, עקף את הפקקים. הוא עכשיו חד-קרן מזיע, כועס. הצב שלי מנסה להרגיע אותו. אנחנו חייבים להגיע ליער רגועים. האלפים לא יתנו לנו לגשת אליהם אחרת, אפילו שהם מכירים את הצב שלי טוב-טוב.
אני חושב שיש אלפים ביערות קק''ל כבר שנתיים. אין כמעט שריפות מאז שהם התחילו להגיע, בעיקר מתנדבים מהשווארצוואלד. מנקים, מסדרים, מיישרים שורות חצץ. ראיינו אותם פעם למעריב. אמרו: היערות שלכם קטנטנים, מלאים אור, נקיים משֵדים. בלי ערפל, בלי ביצות, בלי גובליני מים, בלי יותר מדי היסטוריה. יערות-כיס. אנחנו אוהבים.
היינריך, האלף האחראי ביער ירושלים, מחכה לנו עצבני. הוא לא רוצה צרות אבל הצרות הגיעו אליו. ''איך זאגע אויך, כבר חודז'יים ז'הוא מגיע לכאן,'' הוא אומר לנו כשאנחנו הולכים בשביל. אני מצביע על חוגלה קטנה שרצה מלפנינו. חוגלות זה מזל טוב, אני חושב. ''כל יום ז'ליז'י הוא מגיע. אִיך וייס ניכט ווארום. בהתחלה חשבתי הוא זתם מהברזלבים שלכם, מתבודד. אבל זה... אונהיימליך,'' הוא לוחש.
היינריך בן חמש מאות. הוא ראה מכשפות רוקדות בשבתות שחורות בהר ברוקן. הוא ראה אנשים אוכלים גוויות בערים במלחמת שלושים השנה. הוא נמלט עם השבט שלו מגרמניה במלחמת העולם השנייה ועד ה-29 בספטמבר, 1941, מצאו לעצמם מנוחה בגיא קטן ופסטורלי צפונית-מערבית לקייב בשם באבי יאר. היינריך ראה הרבה דברים אונהיימליך בחיים.
''יום שלישי פעמיים כי טוב,'' אומר הצב שלי לעצמו.
אנחנו מגיעים סמוך לרחבה. אין כל כך איפה להתחבא ביער ירושלים, אבל אנחנו מסתתרים מאחורי איזו אבן.
כעבור כמה דקות מופיע רב הבסיס של פאבו. הוא לבוש קיטל לבן. מציץ ימינה ושמאלה לראות שאין איש. הוא מתחיל לנפנף בידיים שלו, לאט, לוחש לעצמו, מסמל במקל באדמה.
''יידישע צאובר,'' לוחש היינריך. הוא נועץ בצב שלי מבט מאשים. ''אוּר-צאובר, אבנר.''
הצב שלי מנסה להשיב, מביט בי, נראה כאילו הוא מנסה להחליט אם אולי לשתוק. אני לא לגמרי מבין מה קורה אבל אז שנינו מבחינים שמשהו בפאבו השתנה. הרגזנות הקודמת נעלמת ממנו, או יותר נכון לומר, מתחלפת במשהו אחר. נדמה שהוא מבין מה מתרחש כאן, וזה גורם לו להשפיל את הראש.
אני מסמן לו – מה קרה?
''לא הייתי צריך לבוא,'' פאבו לוחש בעצב.
''אל תדאג כל כך,'' לוחש הצב שלי.
פאבו אומר, ''אבל הנוכחות שלי תעורר אותו.''
אני רוצה לשאול את מי אבל אז אני שומע קול פצפוץ זרדים מעורב בצווחת גיל מופתעת מצד הרב.
''ניין, ניין!'' היינריך שוב, הפעם בכעס, בקול רם. ''לא צריך לקרות דיזער דברים, אפילו לא לרגע!'' האלף ממש אדום. הוא נפנה אל הצב שלי, לא אכפת לו כבר שישמעו אותו. ''אתה והמהפכה שלך – ''
''אתה, יותר מכולם, צריך לדעת שהם כבר לא יכולים להיות אחראים,'' אומר הצב שלי. ''בסוף זה יהיה לטובה.''
''איך האבע זעהן כמה לטובה דברים כאלה!'' צורח היינריך. ''משלושים ותשע עד ארבעים וחמש ראיתי כמה לטובה כש – '' הוא מצביע עלי – ''דיזער בני-אדם מתחילים דברים לעשות כשהם אומרים יה, יה, אנחנו נחיה שוב את הלגנדן, צוּם טויפל!''
אני רוצה להגיד להיינריך שישתוק אבל אז רואה מה מתחיל לרטוט ברחבה, זוהֵר באור שהולך ודועך אחר כך. אני מבין עכשיו למה הרב אפילו לא מתייחס אלינו, למרות שהוא בטח כבר יודע שאנחנו שם.
''שלום, דודן רחוק,'' אומר פאבו.
זה שור אדום, עצום, שהופיע משום-מקום. הוא עומד ונועץ בנו וברב מבט תמה. הוא בקושי עומד על רגליו. הוא גדול מדי. יש לו קרן אדירה באמצע המצח וגם היא מכבידה עליו. רגליו לא לגמרי נוגעות בקרקע. הוא גועה בקול מעורר רחמים. הוא לא לגמרי מבין למה הוא כאן. מתחיל להיות לי כאב ראש.
פאבו פוסע אל הרחבה, נעמד ליד הרב. הרב אפילו לא נראה מופתע לראות את הפקוד חד-קרן שלו מהבסיס. הוא עסוק בעצמו ובשור עם הקרן האחת, ממלמל, ''ימות המשיח,'' שוב ושוב.
פאבו אומר לו, ''שום ימות משיח. קסם קורא לקסם. זה עבד לך רק בגלל שאני הייתי כאן.''
הרב מנופף בבוז. ''אתה, פייגאלע? אתה?!'' עיניו זורחות כשהוא שב ומביט בשור. ''אני! בסילודים העליתי אותו... בקודש... שור שהקריב אדם הראשון קרן אחת היתה לו במצחו... ואותה חיה גדולה שהראה הקדוש ברוך הוא למשה, ומשה עשה ממנה עורות למשכן, ונגנזה... אמר רבי הושעיה, קרן אחת הייתה לו במצחו... ובימים טרופים אלה אין משכן ואין גאולה ורק אנו נאבקים בישמעאלים והולכים וכלים מפניהם... אבל הנה! יש ויש ויש!''
''אמרתי לך,'' מקונן היינריך בפני הצב שלי.
פאבו אומר, ''מה אתה הולך לעשות לדודן שלי?''
הרב מתרחק ממנו שני צעדים. משהו מתנוצץ ונשלף מן הקיטל שלו.
סכין שחיטה.
''עורות למשכן!'' צורח הרב. הוא עט על השור.
מן העבר השני של הרחבה נשמע קול צניפה.
''בליץ אונד דונר!'' צורח היינריך ומנופף בידיו.
סוס מכונף ססגוני מגיח מבין העצים, חולף על פנינו בשעטה, בועט ארצה ברב המצווח, דורס אותו, רומס אותו למוות, גורר אותו הלאה אל העצים מן העבר השני וממשיך בשעטה כשגופת הרב עוד מפרכסת בין פרסותיו. שניהם נעלמים בסבך.
שתיקה.
אני אומר, ''מה?''
''אז מה, עוד קרוב שלך שהתעורר?'' שואל הצב שלי את פאבו.
''כ... כן,'' אומר פאבו.
אני אומר, ''מי?''
פאבו אומר, ''אל-בוראק, אני חושב.''
אני אומר, ''אה.'' אחר כך אני אומר, ''מי?''
''מוחמד רכב עליו בלילת אל אסראא – '' מתחיל הצב שלי. אחר כך מביט בי ונאנח. ''כלום אתה לא יודע, מה?''
פאבו אומר, ''היער הזה מהדהד.''
''תצאו מכאן,'' אומר היינריך, ''לפני שהחד-קרן ההומו הזה מביא לפה את כל המשפחה שלו.''
כאב הראש שלי מחמיר. אני מקבל שבוע חופשת מחלה מהעבודה. דווקא עושה לי טוב.
ספיר, חברה שלי,באה לבקר אותי בצהריים. היא עוד יותר מוזרה מהפעם הקודמת שנפגשנו, אבל היא מביאה בקבוק וודקה, שזה נחמד.
היא שואלת, ''איפה אבנר?''
אני אומר, ''יצא לטייל. איך את?''
היא אומרת לי, ''תשתה.''
אני אומר לה, ''עזבי.''
''אז אני אשתה,'' היא אומרת, עצבנית.
''מה קרה?''
''גיליתי שזה ממקד אותי.'' היא נועצת בי אצבע מאשימה. ''זה גורם לי לזכור. אתה לא זוכר כלום, אה?''
''מה יש לזכור?''
היא לוגמת ישר מהבקבוק. הידיים שלה רועדות.
אני אומר, ''בטוחה שאת לא רוצה תה בבונג?''
''תגיד, תמיד היו הרפיות בשדירות רוטשילד?''
''אה...''
''לאמא שלך, לאבא שלך, יש תמונות ישנות מטבריה עם שדונים מחליקים על הכינרת?''
אני אומר, ''נראה לי שכן. כבר אז הם הוסיפו לנוף.''
''שור בר קטן ולוויתן קטן שמתגוששים כל יום חמישי בערב בכיכר דיזנגוף?''
''הולך טוב עם המזרקה.''
''הגובלינים שאני רואה בכניסה למועדונים – ''
''סלקטורים לא רעים דווקא. אמרת שלום לקנטאורים בכניסה?''
ספיר צורחת, ''זאת לא הנקודה שלי!''
היא רוכנת אלי. ריח הוודקה קצת חריף. קצת...
לא מטשטש. להיפך.
מפתיע.
''ספיר,'' אני אומר. ''מה נהיה?''
''כל זה לא תמיד היה כאן,'' היא לוחשת בבהילות. ''תסמוך עלי, דיברתי עם עוד חברים באינטרנט. אני אומרת לך. הצב שלך... ועוד כמה... הם אחראים... יש כאן קונספירציה... רוצים לקחת לנו את העולם...לחלחל פנימה... להכניס שדים ש... שינהלו את הכל... אני נשבעת לך, תקשיב לי – ''
בא לי להגיד לה איזה שטויות את מדברת. מה נכנס בך.
אבל אני מתחיל לחשוב, רגע.
רגע...
''תשתה,'' היא אומרת לי. ''זה וודקה... מיוחדת. היא... חזקה יותר.''
אני בוהה בבקבוק.
אנחנו שומעים חריקה מהפתח.
''אלכוהול לא טוב לו עכשיו,'' אומר הצב שלי בעליזות. הוא עומד בכניסה, הודף את הדלת.
''מהר!'' ספיר דוחפת לי את הבקבוק. ''תשתה! תשתה! הוא – '' היא מצביעה על הצב שלי בזעם – ''גם הוא לא תמיד היה כאן! עכשיו אני יודעת את זה! ואני יודעת שבאיזה מקום עמוק אתה זוכר! ברור לי שאתה זוכר! בבקשה, אתה יכול לזכור את זה אם אתה – ''
''אתה עייף,'' אומר לי הצב שלי. ''מאוד מאוד עייף. נכון?''
אני מביט בעיניים הטובות שלו, של הצב שמסביר לי את העולם.
כן.
אני נרדם.
אני נוסע שוב במונית, והפעם הצב שלי אתי. אנחנו נוסעים אל הבחורה שפעם שמעתי מדברת בדיבורית עם נהג מונית אחר בשם אודי. היא גרה במושב רשפון. הצב שלי רוצה לדבר איתה. הוא אומר שזה עוד פרט קטן ב'תהליך'. הוא מדבר על איך שאנחנו חיים. איך שאנחנו מדברים. איך שאנחנו מתייחסים אחד לשני.
אני לא בטוח על מה הוא מדבר אבל הוא יודע, אז זה בסדר.
אנחנו מגיעים אליה, נכנסים, הצב שלי עושה משהו מוזר עם הראש שלי ופתאום יש קולות בחדר. השיחה ששמעתי עם נהג המונית ההוא מהדהדת, כולל ההערות שלו. הבחורה קצת מחווירה.
''היא תהיה בסדר,'' אומר הצב שלי כשאנחנו יוצאים.
מדי פעם אני שומע את הצב שלי מדבר בטלפון עם כל מיני. אלה שיחות ארוכות. אני לא זוכר מהן הרבה אחרי זה.
פאבו מצא לעצמו חבר חדש ונראה מאושר. צצו עוד כמה חדי-קרן בארץ, והוא קצת מתרועע איתם יותר מאשר עם אנשים, אבל זה בסדר.
בחדשות מדברים על הידרה שרצה לראשות הממשלה. אני חושב שהיא די מבוגרת. מדברים על הרקורד הצבאי שלה שנשמע די מרשים, שלא לדבר על המוניציפאלי. חבשה הרבה כובעים עד כה.
את ספיר לא ראיתי כבר חודש. הצב שלי אומר שהיא נסעה לשווייץ. לחופשת סקי. זה קצת מטריד, כי היא לא שולחת אימיילים, לא מתקשרת. ניסיתי להתקשר לאמא שלה אבל היא לא ענתה. הלכתי אליה, אבל אף אחד לא היה בבית. מוזר.
אני מתגעגע אליה מאוד. כאילו, היא פשוט נעלמה, החברה שלי.
אבל זה בסדר. הצב שלי אומר שאין מה לדאוג. אז אני לא דואג.
חוץ מזה, העבודה בסדר. הבוס החדש שלי נהדר. גם החברים החדשים לעבודה. נחמד לראות אותם בעמדות שירות הלקוחות, עם כנפי העור השחורות שלהם. הטופרים שלהם מתקתקים ממש מהר על המקלדת.
הכל דבש.
מהפכות ההוא נושאו של אייקון 2008 שיתקיים בין התאריכים 14 ו-18 באוקטובר, חול המועד סוכות, בסינמטק תל-אביב ומתחם אשכול פיס של עירוני א' הסמוך לו.
אייקון 2008
|
 |
|
| |
חזרה לעמוד הראשי
כתוב תגובה
|
| |
 |
 |
|
:-)
kenny יום שני, 13/10/2008, שעה 15:33
|
|
|
 |
|
|
הדעות המובעות באתר הן של הכותבים בלבד, ולמעט הודעות רשמיות מטעם האגודה הן אינן מייצגות את דעת או אופי פעולת האגודה בכל דרך שהיא. כל הזכויות שמורות למחברים.
|
|
 |
 |
|
