 |
 |
עוד בקטגוריה זו:
ביבר הנייר
סיפורים / קן ליו
28/06/14
תגובות: 11
וויסקי בקנקן (חלק שלישי)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 1
וויסקי בקנקן (חלק שני)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 0
וויסקי בקנקן (חלק ראשון)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 0
הינדיק
סיפורים / הדס משגב
13/06/14
תגובות: 1
שמים שבורים
סיפורים / יואב וקרן לנדסמן
13/06/14
תגובות: 1
מתנת יום הולדת בחלקים
סיפורים / קרן לנדסמן
01/03/14
תגובות: 0
דמשק
סיפורים / דריל גרגורי
31/08/13
תגובות: 8
מיכאל
סיפורים / זיו קיטרו
03/05/13
תגובות: 0
עד בלי ירח
סיפורים / נגה פרנקל
03/05/13
תגובות: 3
הפוך, לקחת
סיפורים / רותם ברוכין
03/05/13
תגובות: 5
הפוך, לקחת
סיפורים / רותם ברוכין
03/05/13
תגובות: 1
יאגה
סיפורים / קרן לנדסמן
03/05/13
תגובות: 1
היום הגרוע ביותר בשנה
סיפורים / קרן לנדסמן
15/02/13
תגובות: 8
פיזור
סיפורים / חגי אברבוך
13/01/13
תגובות: 14
|
 |
ילדה של אף אחד
סיפורים / יעל סיון
יום רביעי, 03/12/2003, שעה 18:38
סיפור מתוך גליון מספר 8 של 'חלומות באספמיה' – כתב עת למד''ב ולפנטסיה
|
|
יעל, לטענתה, לא יודעת ללמוד מהטעויות שלה. היא צודקת. הנה,
היא פרסמה כבר כמה סיפורים בכתב העת שלנו, וכפי שאתם רואים,
היא עדיין לא למדה את הלקח.
הם מצאו אותי לקראת סוף המסלול. ישבתי על השטיח ושרטתי את עצמי, ובכיתי, וצרחתי... שלא יגעו בי. שאני לא הולכת להמשיך. שאני רוצה שיוציאו אותי החוצה. ובעיקר שאני לא רוצה לחיות. לא שוב. הבכי חנק אותי, נזל ממני. מהאף ומהפה. הפנים שלי היו מעוותים לגמרי, צהובים כחולים ואדומים, כמו פניו של מוקיון שקפא בשלג. ידעתי, כי מדי פעם ראיתי את ההשתקפות שלהם באחד המסכים הכבויים.
בהתחלה הם רק עמדו מעליי. אני חושבת שהם לא ממש ידעו מה לעשות. החוקים היו ברורים: מרגע שנכנסים אל מסלול הבחירה אין דרך חזרה, ואין אפשרות לשנות את מה שכבר נבחר. ידעתי את החוקים. זאת לא היתה הפעם הראשונה שלי. אך הפעם הזאת היתה שונה כי כל כך רציתי להצליח לא לטעות. לא יכולתי יותר לטעות. אבל מה הם יכלו להבין? בכיתי שאני רוצה לאמא. הם התלחשו ביניהם, נבוכים, ואחר כך השתתקו.
לבסוף הם התחילו להדוף אותי, בעדינות אבל בתקיפות, לכיוון שער המעבר. רגליהם דחקו בי לאט, בתנועה כמעט בלתי נראית. ואני התחננתי שיתנו לי עוד סיכוי, כי אני לא יכולה לחיות שוב ככה. שרק יתנו לי עוד הזדמנות. אבל הם לא הפסיקו. התחלתי להשתולל שוב. הם התרחקו ממני, ופשוט עמדו והביטו בי מהצד. זמן רב הם חיכו לראות אם אולי בכל זאת אחליט להמשיך בעצמי. בסוף הם התייאשו והלכו. כנראה כדי לקרוא למנהלת. נשארתי לבדי.
ונזכרתי איך בקיץ שעבר שכבתי בשמש על יד הבריכה, ושתיתי קוקטייל של מיץ פטל, וודקה, והמון המון קוביות קרח. שמר, הסוכן של אמא, היה אמור להשגיח שלא אגע במשקאות מהבר, אבל לא היה לו אכפת. שכבנו בשמש בלי לדבר במשך אולי שעתיים. בסוף קמתי לעשות פיפי. שרף לי. בדרך חזרה עברתי בסלון ותפסתי את עצמי בראי. לבשתי ביקיני צבעוני וחלוק ורוד ונראיתי לעצמי כמו נסיכה קטנה מארץ האגדות. רק העיניים שלי היו חומות. הרכבתי משקפי שמש ויצאתי חזרה החוצה לדשא המטופח, מתנודדת קלות. שמר התרומם ונתן ''פליק'' קטן לדבורה שהתיישבה על כיסא הנוח שלו. היא התעופפה בסיחרור והזימזום שלה עבר לי ליד האוזן.
הרגשתי בחילה. נשענתי על עץ האפרסק. כמה פירות כבר היו בשלים. רציתי לקטוף אותם. חשבתי אולי להפתיע את אמא, לשים אותם בסלסלה מקושטת ליד המיטה שלה. אבל אמא ממילא לא היתה בבית כל השבוע. ולאבא העדפתי לא להפריע. והייתי לבד. לבד. לבד. לבד. לבד... לבד.
לאמא האחרונה שלי היו עיניים מהממות ושיער ארוך וגולש. אני חושבת שהתפתיתי לבחור בה בגלל השיער. היא פשוט נראתה כל כך יפה וזוהרת. ממש כמו מלאך. היא ניבטה אלי מתוך מסך ההזדמנות, לבושה בשמלה קיצית, וברקע ראיתי את השמש מרצדת על הכחול של הבריכה. ורציתי אותה. כל כך רציתי אותה.
בשיעורים של לפני למדנו שכדאי להתעלם ממסכי ההזדמנות. למדנו שהם מלבים אשליות ושבעצם הם שם רק כדי להקטין את העומס במסלולים עד שנעבור למערכת החדשה. אבל למרות האזהרות, בכל זאת אהבתי להביט בהם ולדמיין את מה שהיה יכול להיות שלי...
אחרי שעזבתי את המשפחה האחרונה, הייתי באה למרכז בחירת משפחות, מוצאת במבואה פמיליסקופ פנוי, דוחפת כמה מטבעות פנימה ומציצה. קצת התגעגעתי ובעיקר הייתי סקרנית לראות מה קורה אחרֵי, ואיך המשפחה מתפקדת. זה התחיל בהצצות אקראיות ונגמר בזה שהתמכרתי לפמיליסקופ כמו לאחת מאופרות הסבון שהיא נהגה לשחק בהן...
בפרקים הקודמים של ''משחק החיים'':
גופתה של הילדה טרם הספיקה להתקרר אך נראה שהחיים של משפחת מלייני כבר חוזרים למסלולם. עובדה זו מטרידה את אדי, מנהל מרכז הגולף הגר בסמוך, והוא מחליט לברר את האמת. כאשר הוא מגיע לביקור ניחומים הוא מוצא את איריס מתכוננת לצילומי הפרסומת בפריז. אריק, בעלה, מתייחס בזלזול לטענות של שמר בדבר אשמתו, והשניים מטיחים זה בזה מילים קשות. איריס דורשת משמר להתנצל בפני אריק. שמר עוזב את הבית בסערה. איריס מתייפחת על כתפו של אדי ונוטלת מינון כפול של כדורי הרגעה...
יום אחד, מנהלת בחירת משפחות תפסה אותי באחת מעמדות הפמיליסקופ השמורות ליועצים, כשאני שקועה בצפייה. פתאום ההצגה נגמרה וכל מה שראיתי מול העיניים שלי היה את עיני הינשוף החמורות שלה מביטות בי. היא רתחה מכעס כאשר גילתה שהתחזיתי לטכנאית פמיליסקופים במשך חודש תמים. זומנתי לשיחה אישית בלשכתה. פחדתי, אבל כאשר באתי לפגישה היא כבר לא כעסה. היא עיינה בתיק האישי שלי ואמרה שאני חייבת ללמוד איך לבחור יותר נכון, אך בעיקר ללמוד איך לחיות עם הבחירות שלי, אחרת אשאר לכודה לנצח באותן תבניות. היא אמרה גם שבמקום ללמוד אני כל פעם נשברת ובורחת וזה לא ממש עוזר לי לצבור עוד נקודות...
הרגשתי שהיא רוצה בטובתי, שהיא באמת דואגת לי. אך כאשר יצאתי מן הפגישה לחדר ההמתנה ראיתי כי הייתי רק אחת מני רבים.
בכל זאת החלטתי להירשם לקורס ''שיבוץ מונע''. לא הכרתי שם אף אחד. ישבתי בצד, ולא הצלחתי לעקוב אחרי כל החשבונות שהם עשו. אז ניסיתי לחשוב על הבחירות שעשיתי. רציתי לדעת מה היה הדבר שהייתי אמורה ללמוד במהלך החיים, אבל לא הצלחתי להבין מה הוא. חשבתי שאולי המנהלת תהיה מוכנה בכל זאת להגיד לי. ניסיתי לקבוע פגישה, אבל היא היתה עמוסה לגמרי עד סוף השנה... קיבלתי מהמזכירות טלפון של מישהי אחרת. אני עדיין זוכרת את המספר, למרות שמעולם לא התקשרתי.
עכשיו אני כאן. לא מוכנה להמשיך קדימה ולא יכולה לחזור לאחור. פעם נוספת תלויה באוויר. פחדתי שהם יחזרו ויכריחו אותי בכוח להמשיך. פחדתי גם מהמנהלת. רציתי לשכנע אותה, רק הפעם, לבטל את הטעות שעשיתי, אבל לא ידעתי איך להתחנן...
אני זוכרת שהיתה לי אמא אחת פעם. ופעם אחת היא שכחה לקחת אותי מהגן. הגננת לקחה אותי אליה הביתה ורק בערב אמא שלי באה. שבוע אחרי זה היא עזבה. פעם היתה לי אמא אחת... אני כבר לא זוכרת איזו אמא זו היתה.
כאשר קיבלתי את הזימון לבוא שוב למסלול שמחתי. האמנתי שהפעם אני הרבה יותר מוכנה. בתחילה התקדמתי במסלול בזריזות ויעילות. התעלמתי ממסכי ההזדמנות שהבהבו סביבי, והפניתי את תשומת לבי רק לשאלות שהופיעו בעמדות הבחירה. הקשתי את העדפותיי בהתאם לתוכנית המומלצת: השקעתי בתכונות כמו אחריות ותבונה, ופסלתי אחרות, כמו פזיזות ונטייה להתמכרויות. אך ככל שהתקדמתי הנקודות שלי הלכו ואזלו, והיה עליי להתפשר. התחלתי לסטות מהתוכנית, היא פשוט היתה יקרה מדי. מצאתי את עצמי מתלבטת ארוכות, ובסופו של דבר החלטתי בחופזה ומיהרתי הלאה. תחושת הזמן שלי החלה מתעוותת: לא ידעתי כמה זמן הייתי במסלול, לא ידעתי כמה זמן עוד נותר לי. נמלאתי חרדה.
ואז הבחנתי בה. היא נשקפה אליי מאחד ממסכי ההזדמנות. היא נראתה לגמרי רגילה, בכלל לא יפה או זוהרת. לבושה בחליפה מחוייטת, וילד כבן שש יושב על ברכיה. אולי זה היה בכלל הילד שלכד את תשומת לבי. הוא והאשה דיברו זה עם זה וחייכו. מדי פעם האשה התכופפה ונישקה את הילד על הלחי, ופרעה את שערותיו. דמעות הציפו את עיניי, וחשבתי שכל תכונות האישיות שבחרתי, וכל ההגבלות שהצבתי, כל אלה לא יוכלו לתת לי אהבה כזאת... המסך החל מהבהב, זה היה סימן שהאפשרות עומדת להיגנז.
וכבר בזמן שהקלדתי את הקוד האישי שלי כדי לבצע את הבחירה, נהייתה לי הרגשה משונה בבטן. מעין עקצוץ קל של חרטה. חזרתי להביט במסך כדי לשפר את ההרגשה.
היא קמה ונופפה בידיה באוויר. ואז התמונה התרחבה ופתאום ראיתי שהיא מוקפת בקהל ובצלמים. והילד לא היה איתה יותר. היא נכנסה אל תוך מכונית שחורה וארוכה, שדגלון כחול אדום מתנוסס בחזיתה, ואשה אחרת, שחיכתה לה בפנים, החלה מתקנת את האיפור שעל פניה...
המסך כבה.
זה היה כמו הרגע אחרי שנופלים ומקבלים מכה חזקה. לא יכולתי לנשום. לא יכולתי להשמיע צליל. פתאום הכל נהיה שקוף. שחיתי בים של טעויות, והתבניות שתמיד הפילו אותי דרסו אותי, כמו אוניות ענק. ולא יכולתי לשאת את השקיפות. לא יכולתי לשאת את הצלילות.
היה סתיו כאשר עזבתי את המשפחה האחרונה. אמא חזרה יום לפני כן משבועיים של צילומי פרסומת בקריביים. כל כך חיכיתי לה, אבל רק אחר הצהריים היא סיימה את פגישות העבודה. ואז היא עלתה לקומת הגג להשתזף, ואני אחריה. היתה לי חולצה חדשה עם הדפס שלה ושל ליאור, החבר שלה בסדרה, מתנשקים. היא ביקשה שאביא לה שתיה, ושאפסיק לעשות עליה צל. הבאתי לה, בכוס הפלסטיק עם החד קרן והכוכבים. בטעות נשפך לי קצת בדרך, וכשגמרתי לטפס במדרגות, הכוס היתה חצי ריקה. השמש זחלה בשמים. היינו רק היא ואני על הגג. הסתכלתי על הדשא, ועל האפרסקים שנפלו מן העץ ונרקבו לאטם על השיש הלבן. רוח קלה הרעידה את הטורקיז של הבריכה ועשתה למים עור ברווז. אבא ושמר יצאו החוצה. אבא עישן סיגר ואמר משהו לשמר. בגלל הגובה לא יכולתי לשמוע מה. אחר כך הוא הוריד את החולצה ונכנס למים. שוב היתה לי בחילה. אמא לא ידעה. אולי לא היה לה אכפת.
טיפסתי וישבתי על המעקה שהקיף את הגג. היו קצת עננים בשמים ורוח החלה מנשבת. היא דגדגה לי בכפות הרגליים ופרעה את צמרות העצים. הייתי גבוהה יותר מכולם. הייתי הכי לבד בעולם. שלכת התחילה.
למחרת בהלוויה היא בכתה ובכתה ולא יכלה להפסיק. הם תמיד נראו שבורים אחרי שהייתי עוזבת. אפילו האמהות הכי מזניחות והאבות שלא יכלו לשמור את הידיים שלהם לעצמם. היה לי הרבה נסיון, אך בכל זאת לבי נחמץ: לא הייתי יותר הילדה של אף אחד.
חלומות באספמיה
|
 |
|
| |
חזרה לעמוד הראשי
כתוב תגובה
|
| |
 |
 |
|
''חלומות באספיה'' (חדש)
שרי יום רביעי, 03/12/2003, שעה 19:54
האם משהו יכול לומר לי איפה אני יכולה לרכוש את כתב העת הזה וכמה הוא עולה?
כמישהי שאוהבת לקרוא מדע בדיוני ופנטזיה, אני אשמח מאוד לרכוש אותו.
|
|
|
|
|
בלינק שמתחת לסיפור (חדש)
the raven יום רביעי, 03/12/2003, שעה 21:07
בתשובה לשרי
תוכלי למצוא את כל הפרטים על כתב העת.כולל מחירים והנחות לרכישת מנוי.
|
|
|
|
|
תודה (חדש)
שרי יום חמישי, 04/12/2003, שעה 7:04
בתשובה לthe raven
|
|
|
|
|
אחלה סיפור!! (חדש)
עמית יום שישי, 05/12/2003, שעה 19:28
ממש נהנתי מהסיפור ,הוא גם כתוב בצורה ממש יפה
ומצאתי לעצמי בו רבדים אין ספור
כל הכבוד סיוון
|
|
|
|
|
יעל, יעל. (חדש)
Boojie שבת, 06/12/2003, שעה 2:30
בתשובה לעמית
כמו כותבים רבים בחלומות באספמיה, גם יעל סיון שייכת לאלה ששמם הפרטי יכול לשמש שם משפחה, ולהפך. רק מעטים מבינינו הקפידו, כמוני, שיהיה להם שם פרטי קל לאבחון משם המשפחה, וגם הם מוצאים את עצמם הופכים בהבל פיהם של כותבי הקדמות מסוימים לישות אחת לא מזוהה ביחד עם בן זוגם לכתיבה.
ובנוגע ליעל אני אציין כאן, כמו שציינתי כבר במקומות רבים, שהיא אחת מהכותבים החביבים עלי ביותר בימינו, ומאלה שאני מאמינה שיש בהם פוטנציאל להתפתח למשהו ממש גדול. תערובת של שכל ולב והרבה כשרון. והיא גם בחורה נורא נחמדה, אם כבר אנחנו בקטע של להשתדל לגרום לה להסמיק. :-)
|
|
|
|
|
נכון. יש אנשים שיש להם אחריות. (חדש)
שלמקו שבת, 06/12/2003, שעה 18:42
בתשובה לBoojie
אם כי, משום מה, כותב ההקדמות אף פעם לא טרח לאחד אותם עם אף אחד חוץ מעצמם, וגם זה לא תמיד.
|
|
|
|
|
סיפור נחמד (חדש)
שרי יום ראשון, 07/12/2003, שעה 17:18
הסיפור נחמד מאוד.
אך הוא הזכיר לי סיפור דומה מאוד שהיה לפני שנים רבות בטלוויזיה כאשר עוד שודרו הפרקים של איזור הדמדומים.
היה סיפור על ילדה שההורים שלה היו רעים אליה, אז היא בחרה לעצמה הורים חדשים.
|
|
|
|
|
אהבתי (חדש)
מיכה רפאלי יום שישי, 12/12/2003, שעה 17:34
אהבתי.
היו כמה קטעים מציקים קצת בהתחלה, אבל סה''כ באמת באמת סיפור מצויין
רעיון, למרות שלא הכי מקורי, נכתב יפה, לא מתפלסף, והפרטים הקטנים כמו הפמיליסקופ היו אלו שנתנו לו מקוריות.
|
|
|
|
|
סליחה שאני שואלת, (חדש)
Boojie יום שישי, 12/12/2003, שעה 20:30
בתשובה למיכה רפאלי
לאור העובדה שקראתי די הרבה מד''ב בחיי, ולאור העובדה שרעיון הסיפור הזה נראה לי, מהרגע הראשון שקראתי אותו, אחד המקוריים שהזדמן לי לראות, אני תוהה מה ''לא כל כך מקורי'' בו? אפשר הדגמות למקומות שבהם הרעיון הזה, על השלכותיו הפילוסופיות, הופיע כבר?
|
|
|
|
|
הרעיון של החלפת הורים הופיע (חדש)
אוג מלך הבשן שבת, 13/12/2003, שעה 18:02
בתשובה לBoojie
בלא מעט סדרות טלויזיה שהילד הולך לישון מעוצבן על ההורים שלו קם עם הורים אחרים ומגלה שרע לו ללא הוריו הרגלים והוא רוצה אותם בחזרה . אני לא יכול לתת לך שמות במדויק של סדרות. ישנו גם סרט שבו ילד מתגרש מההורים שלו ומסתובב בעולם בחיפוש אחר הורים חדשים ופה הוא בוחר אותם מתוך רשימה כך שהדמיון חזק יותר .
|
|
|
|
|
אוח, אלוהים, זה כל כך שטחי. (חדש)
Boojie שבת, 13/12/2003, שעה 23:40
בתשובה לאוג מלך הבשן
זה כמו להגיד שסיפור על אנשים שטסים בחללית מופיע המון פעמים במד''ב.
|
|
|
|
|
גם ברמה העמוקה יותר (חדש)
טייני הצב יום ראשון, 14/12/2003, שעה 0:21
בתשובה לBoojie
הרעיון כבר הופיע לא מעט פעמים.
אני מניח שאת מתייחסת לרמה התוכנית המובלעת, שבה מדובר בהתייחסות לחלק המוסתר מעיניינו של מחזור גלגול הנשמות, כאמצעי אלגורי לבחינת היכולת שלנו ללמוד מהטעויות שלנו ולשנות משהו אם נקבל ''הזדמנות נוספת''.
החצי השני, נושא ההתמודדות החוזרת עם אותה בעיה, והשאלה איך הידע שצברנו משנה את הבעיה והאם הוא עוזר לנו מופיע באינספור יצירות. (דוגמאות מוקצנות יש בסרטים ''12:05'' [אני מקווה של בלבלתי את השעה] ו-''לקום אתמול בבוקר'', אבל באמת שזה כבר נטחן לא מעט.)
החצי הראשון, כלומר התבוננות בחלק החסר שבמחזור גלגול הנשמות, גם הוא משהו שנתקלנו בו כבר בעבר (לדוגמא ב-''השמיים יכולים לחכות'' של וורן ביטי, למרות שיש דוגמאות מובהקות יותר.)
אלו שניהם נושאים שיש בהם התעניינות רבה, ונכתב עליהם כבר רבות, ולא רק במד''ב. הפילוסופיות המזרחיות מלאות בדיונים האלה. כל ''ספר המתים'' הטיבטי עוסק בנושא השני, ובקשר לנושא הראשון אני רק יכול לצטט את קונפוציוס: ''הניסיון הוא כמו פנס חזק התלוי על גבך ומאיר את הדרך שכבר עברת''.
השאלה אם שתי התמות האלו חוברו יחדיו כבר ביצירה כלשהי היא שאלה אחרת. הרעיון צלצל לי מאוד מוכר כשקראתי אותו, אבל אני חייב להודות שאני לא מצליח לחשוב על דוגמא קונקרטית.
כך או כך, אני בדעה שזה לא מאוד חשוב. סיפור לא חייב לחדש, הוא רק חייב להיות כתוב כך שיהיה מעניין לקרוא אותו. אני חשבתי שהוא סיפור נחמד, בסה''כ, אבל זה לא סיבה להניח שאין *שום* קריטריון שבו הוא חלש יותר.
בוג'י, העובדה שסמכת את ידייך על סיפור ופרסמת אותו בעיתון לא אומרת שעכשיו את צריכה להגן עליו כמו ציפור על גוזליה. סיפור טוב יודע לדאוג לעצמו.
|
|
|
|
|
עייפתי עד מאד (חדש)
Boojie יום ראשון, 14/12/2003, שעה 23:01
בתשובה לטייני הצב
מאנשים שאומרים ''סיפור לא מקורי'' על סיפור שיש בו נקודות דמיון שטחיות לסיפור אחר. אין לי צורך להגן על סיפור שבחרתי לפרסם, אבל בהחלט נשבר לי לראות את התפיסה השטחית של סיפורים, שחוזרת על עצמה קצת יותר מדי.
ראיתי המון סיפורים שבהם אנשים מחליפים הורים. מעולם לא ראיתי סיפור שניסה להתמודד בכלים מד''ביים עם קונספט מחזור הגלגולים הגדול כאמצעי להגיע ללמידה ול''תיקון'', על כל המשתמע מכך. מכיוון שהתיאור הראשון נראה לי תיאור שטחי, והתיאור השני נראה לי תיאור ענייני ומשמעותי יותר של הסיפור הזה, כן, אני מצפה מאנשים לראות את ההתייחסות העניינית, ולא את המבנה השטחי. אז זה שיש ילד שמחליף הורים, או אנשים שטסים בחללית, או מכשף שרוכב על דרקון, עוד לא הופך את הסיפור שאתה קורא ל''את זה כבר קראתי'', ואנא סלח לי אם זה שאנשים קוראים סיפורים באופן שטחי מפריע לי. כבר כמה שנים שאני עוסקת בנושא של כתיבת מד''ב, וכל מי שמכיר אותי יודע שזה הפריע לי מאז ומעולם.
|
|
|
|
|
את מעלה שאלות עמוקות מאוד (חדש)
טייני הצב יום שני, 15/12/2003, שעה 9:57
בתשובה לBoojie
מספרים על כמה מאנשי המקהלה שניסו לשיר את ה-''Freude!'' של בטהובן, שהם הגיעו אליו וביקשו ממנו לשנות כמה תווים כדי שהם יוכלו לשיר את זה בלי להרוג את עצמם. גם היום זה נחשב להיות קטע מזוויע לכל זמר אופרה.
התשובה של בטהובן היתה: ''לא כתבתי את זה בשבילכם. המלאכים יכולים לשיר את זה.''
אז זאת, באמת, השאלה: האם הכותב בוחר את קוראיו, או שעליו לכתוב את הסיפור כך שיתאים לקוראים הקיימים? כמובן שאף אחת מהקיצוניות היא לא אידיאל, אבל המתח בין שתי האפשרויות הוא, לדעתי, חלק ממה שהופך את הכתיבה לנושא מעניין ומאתגר. התשובה שלי, דרך אגב, היא שהכותב צריך לכתוב בצורה שתאפשר קריאה שטחית של הסיפור, אך שכוללת סדרה של רבדים עמוקים יותר, שנחשפים למי שמוכן להתעמק. זו שיטה שמתגמלת את הקורא שמוכן להתעמק, אבל לא מרחיקה את הקורא השטחי. אני אשאיר לך (ולכל קורא) את הזכות להחליט אם יש לי בנושא זה הצלחות כלשהן, אבל, בכל מקרה, כאידיאל אני נוטה להאמין שזה כיוון לא רע.
ודרך אגב, במקרה לגמרי הגיע לידי אתמול עותק של ''timequake'' של וונגוט, שמביא דוגמא קיצונית ליכולת שלנו לא ללמוד מטעויות העבר, ונדמה לי שבאחד מגיליונות ''חלומות באספמיה'' נתקלתי אפילו בביקורת ספרים על ספר העוסק ב''מחזור למידה'' כזה באורך של חיים שלמים, שזה בהחלט נוגע בשתי הסוגיות המרכזיות של הסיפור ובחיבור בינהן.
בדרך-כלל, אבל, נושא הגלגול מופיע בצמוד דווקא לנושא הגמול, ולא לנושא הלמידה, ואני חושב שגם בסיפור הזה אפשר למצוא לכך רמזים. ''שיטת הנקודות'', לדוגמא, יכולה להתפס כייצוג אירוני של תורת הגמול.
|
|
|
|
|
תקרא לי שחצנית, (חדש)
Boojie יום שני, 15/12/2003, שעה 13:01
בתשובה לטייני הצב
אבל אני לא אוהבת קוראים שטחיים ומעדיפה שהם לא יקראו את מה ש*אני* כותבת (היי, אם הרייטינג היה עומד לנגד עיניי הייתי הולכת לכתוב ספר עזרה עצמית וטיפוח האישיות או ספר מתח עתיר גופות וסקס, לא מד''ב). אני כמובן לא יכולה לדבר בשמה של יעל, אבל מצד שני ההעדפה הזאת שלי משפיעה גם על היחס שלי לקוראים של סיפורים שכתבו *אחרים*. קורא שטחי גורם לי לגנוח בצער, בתור מינימום. זה נהיה גרוע יותר כשמדובר בסיפור שאהבתי.
בדרך כלל אני חושבת שהכותב צריך להיות מסוגל להעביר את המסר שלו לקורא. הרבה פעמים תמצא אותי אומרת, אם הקורא לא הבין, הכותב לא כתב טוב. אבל גם לזה יש גבולות. יש מצבים שבהם פשוט הקורא לא קרא טוב, ואני לא אוהבת אותם, ולא חושבת שיקרה אי פעם שאני אוהב אותם. גם הקורא צריך לגלות מידה מסוימת של יכולת, אחרת אנחנו כבר יכולים לפרסם סיפורים בציורים כמו בפרנהייט 451.
|
|
|
|
|
רגע, רגע! (חדש)
טייני הצב יום שני, 15/12/2003, שעה 13:20
בתשובה לBoojie
אני לא אתן לך ככה להשמיץ סיפורים בציורים.
יש לך משהו נגד ''In the Night Kitchen'' של Maurice Sendak?
ואני יכול למנות עוד הרבה כאלה. יש יצירות יפהפיות מהז'אנר הזה.
|
|
|
|
|
הנה עוד אחד (חדש)
טייני הצב יום שני, 15/12/2003, שעה 13:27
בתשובה לטייני הצב
''Tuesday'' מאת David Wiesner
ספר מדהים. מאוד מומלץ. מעורר מחשבה בהרבה מאוד רמות.
ואלו דברים ש-*ממש* אין בהם מלים. אם את מוכנה לקבל ספרים שיש בהם כמה מלים פה ושם באופן ספוראדי, אז בכלל יש שפע של דברים נהדרים.
|
|
|
|
|
תשובה לשאלות עמוקות מאוד (חדש)
לודביג יום שני, 15/12/2003, שעה 18:27
בתשובה לטייני הצב
לצב שלומות,
כפי שכבר טענתי בעבר, אם כבר יש ''קורא מובלע'' כלשהו, הרי שקורא זה הוא אתה עצמך. מחבר שתופר את ספריו על-פי דרישת הקהל (ויש היום הרבה מידי כאלה) הוא אומן ולא אמן.
מה שנגזר מהטענה הראשונית שלי היא שרמת העמקות שמחבר רציני יכול להגיע אליה היא רמת עמקותו כקורא. קוראים שטחיים יהיו מחברים שטחיים (ולהיפך), וקוראים מורכבים (או אף מתוסבכים) יהו (במידה שהם רציניים בכתיבתם) כותבים מורכבים ומעמיקים (ולעיתים אף מתוסבכים).
ניתן להקשות כיצד רמת האינטליגנציה כקורא/כותב באה לידי ביטוי: קורא שמחפש תת-רבדים וחושב במהלך הקריאה ימצא כאלה אף אם אלה לא תוכננו להיות שם, ובמובן זה קורא מעמיק הוא אף יוצר. תמיד ייתכן כי יצירותיו גרועות ותת הרבדים שימצא מופרכים, ואותו כנ''ל גם לכותב, שיכול להיות כותב רע למרות התכוונותו ליצור סיפור רב-שכבתי. ברם, כל זאת אינו פוגע בטיעון המרכזי שלי, טיעון המבוסס על כוונות הקורא/כותב יותר מאשר על אופן הביצוע שלו בשטח.
כאשר הרבה קוראים לא מצליחים לצלול לעומק יצירה כלשהי ישנן 2 אפשרויות לדעתי:
1. היצירה לא כתובה היטב.
2. היצירה באמת מורכבת מידי (הטענה הידועה של אמנים כי ''לא מבינים אותם'' לא גוררת באופן ישיר שהם אמנים גרועים. לפעמים באמת קשה להבינם, ואני בעד הגישה של קודם לעשות מאמץ להיות charitable ורק לאחר מאמצים כנים וכושלים להבין את היצירה לבקר אותה ללא רחם - במידה שיש לך ספק או תחושה שאתה אישית החמצת אולי משהו ביצירה, להימנע מביקורת עד שהספק מתברר לכאן או לכאן).
דרך אגב, ממשהו שכתבתי לך בעבר, אתה יודע שאני מסכים עם גישתך המעדיפה קורא שטחי המתאכזב מסיפור על-שום אי-נכונותו להתאמץ, מאשר קורא מעמיק המתאכזב מסיפור על-שום רדידותו.
לדאבוני ולדאבון קוראיי הדמיוניים אני גם מאוד מסמפט את גישתו של בטהובן ולא עושה מאמץ גדול מידי למצוא חן אף בעיני קוראים שמוכנים לשאת במאמץ קריאתי מעמיק וכפי שאתה יודע אין לי בעיות עם לכתוב משהו קריפטי ובלתי מובן. אבל זה כבר נוגע לכך שמבלי לשבור מוסכמות כתיבה וז'אנרים קשה לי ליצור, שכן זה מהר מאוד משעמם אותי...
|
|
|
|
|
אנטי-תזה (חדש)
טייני הצב יום שני, 15/12/2003, שעה 20:29
בתשובה ללודביג
לודביג הירקן, (אלוזיה לכתבה ''הראשון בבידור'' לעיל)
מפתיע אותי, לאור מספר הפעמים בהם כבר התווכחנו את הויכוח הזה שאתה שב וחוזר אליו, ורוצה לנהל אותו הפעם קבל עם ועדה, מול עיניהם הצופיות ופיותיהם הפעורים של מיליונים -- נו, טוב, אולי הגזמתי קצת.
ואף על פי כן, אם זאת בקשתך, לא אכזיב אותך.
לדעתי לא הבנת נכון את המשפט ''הקורא המובלע הוא המחבר עצמו'', שאתה מביא כאן בפרפרזה. הרשה לי לנסות להבהיר לך אותה כאן באנקדוטה. לפני כמה חודשים יצא לי לראות ראיון עם במאי ''שודדי הקאריביים'', שבו הוא נשאל ''איך מוצאים מה הקהל יאהב?''
התשובה שלו היתה ''רבים ניסו למצוא נוסחא שתגרום לקהל לאהוב את הסרט שלהם, וכולם נכשלו. אני מביים את הסרטים שלי כך שאני הייתי נהנה לצפות בהם. כך מובטח לי שיש לפחות צופה אחד שיצא נשכר.''
אתה, משום מה, לא הבנת מה הכוונה ב-''קורא מובלע''. אצלך הקורא האמיתי האחד והיחיד הוא אתה. לצערי או לשמחתי, יצא לי לקרוא פחות או יותר כל יצירה שיצאה תחת ידיך, ואני מרגיש שאני מוסמך לדווח על כך שאלו יצירות שצריך להיות עם הידע שלך, ההנחות שלך, האסוציאציות שלך, תפיסת העולם שלך, ועוד אי-אילו דברים אחרים, על מנת להבין אותם -- לפעמים, על מנת להבין אותם אפילו ברמה שטחית.
כתוצאה מכך, קהל היעד של היצירות שלך הוא הרבה פעמים פשוט אתה, לא בצורה מובלעת ולא נעליים. (ואני לא אומר זאת רק על דעת עצמי, אלא יכול להביא עדויות של אחרים שאמרו עליך דברים דומים. אפילו באתר זה ממש, בכתבה על הסרט השלישי בטרילוגיית המטריקס יש תגובה של מישהו שטוען עליך טענה זהה בדיוק, ואפילו לא לסיפור שלך, אלא סתם לתגובה ששלחת, שטענת עליה ש-''ככה אתה מדבר לקהל לא מלומד'')
אני דוגל בגישה מעט שונה. תן לי כמה משפטים לנסות לתאר אותה. אני מאמין שסיפורת היא מקרה פרטי של קומוניקציה לינגוויסטית, תקשורת הנעשית באמצעות שפה. נכון, זהו שימוש מאוד שונה בשפה מאשר ''תן לי שני קילו תפוחים ומחצית הקילו'' (דוגמא מופרכת, כמובן), אבל עדיין שימוש בשפה לצורך תקשורת.
מכאן, שבסיפורת עלי לפתור את החידה הקשה מאוד של איך לומר את הדברים המורכבים אותם אני רוצה לומר, *כך שקוראים יבינו אותם*. מותר לי, כפי שאמרה בוג'י, לבעוט בגסות בכמה קוראים מטומטמים במיוחד ולומר להם: ''אידיוטים שכמוכם! אינכם ראויים לקרוא את יצירת המופת שלי!'', אבל אם אני מוצא את עצמי עושה את זה יותר מדי, אז לא הצלחתי במשימה העקרית שלי, היא לתקשר את אותם רעיונות הנמצאים במוחי ומשוועים לשומע בלתי מובלע שאיננו אני.
כל ספר הדרכה בנושא ''כיצד לפרסם את יצירותיך'' (אני יכול לתת מראי מקום) יאמר לך שהדבר הראשון לעשות, הוא להבין שעליך להתייחס לנושא פרסום יצירותיך באותה רמת רצינות שהתייחסת לכתיבתן. זה כולל, בין השאר, להבין מי קורא את מה שמפורסם ב-X, ואיך ניתן לתקשר עם קורא מובלע זה. אני לא טוען שאתה צריך לשנות סיפור שלך על מנת שיתאים לעיתון/ירחון/הוצאה-לאור מסויימים (למרות שאני אשקר אם אומר שלא חטאתי בכך פעם או פעמיים בעבר - אני לא בטהובן), אבל אני בהחלט טוען שאתה צריך לבחור את המקום שבו אתה מפרסם את יצירותיך כך שהקהל יתאים לסיפור.
אם לא מצאת מקום כזה, יתכן שהקהל אליו אתה מכוון לא מספיק גדול, וזה חוזר לשאלה הבסיסית: למה אתה צריך להשקיע כל כך הרבה מאמץ, אנרגיה, זמן, דיו, ויערות גשם, רק בשביל לשמוע את עצמך? דיבור בקול רם מול חדר ריק דיו היה יכול להשיג את אותה מטרה בדיוק באותה מידה של הצלחה...
|
|
|
|
|
אנטי-תזה (חדש)
לודביג יום שלישי, 16/12/2003, שעה 15:35
בתשובה לטייני הצב
צב מוכר-דגים (אלוזיה להמלט,)
אתחיל בפסקה המתחילה במשפט: ''כל ספר הדרכה בנושא ''כיצד לפרסם את יצירותיך''...'' וכולי.
אתה לגמרי צודק, שכן גם כל ספר הדרכה בנושא ''כיצד לדוג דגים'', או ''כיצד לרכוב על פוגוסטיק'' ידרוש ממך מידה גדולה של רצינות מהנושא בו הוא דן (בין אם במובלע או במפורש). מצד שני הדיון כאן (כלומר זה שאני העליתי) לא היה על ''כיצד לפרסם ספרים'', אלא על ''למי מכוונים את הספר''. הדיון גם לא עסק ברמת הרצינות הנדרשת או בהשוואה בין שתי רמות רצינות של היוצר, רצינותו ככותב ורצינותו כמפיץ.
במידה שבכך עסקינן, הרי שבהחלט היה טעם ''להבין מי קורא'', ואת הקורא, בדיוק כמו שלחשוב כמו דג יכול היה לסייע ללכוד אחד (אני לא בטוח לגבי פוגוסטיק).
אלא שכנראה מה שאתה למעשה מעלה זו בכלל השאלה ''מה הדרך הכי טובה להעביר רעיון מסוים'' . ואתה מזהה את ''הכי טובה'' עם כמות הקוראים שיבינו את הרעיון. דבר זה מרמז מיידית על גישתך לאמנות, לפיה יצירת אמנות נשפטת על-פי:
1. האיכות הרעיונית שלה, וכן,
2. הצלחתה להעביר רעיון זה לקהל.
אלא מאי, הגדרתי שלי לאמנות (או ''אמנות טובה'', שכן ייתכן כי סביב זה הדיון, ולא בטוח כי ניתן להגדיר סולם של ''אמנות טובה'' לפיו ציון אפס יהיה שווה ערך ל-''זו לא אמנות'') היא שונה לגמרי משלך.
אני מאלה שאינם מסכימים לתזה (או אנטי-תזה) המוצגת במאמר “The Affective Fallacy” (שלWimsatt ו- Beardsley אם אינני טועה), ודווקא כן מגדיר את אוסף יצירות האמנות כאלה הגורמות לסובייקט X חוויה אסתטית עמוקה/מורכבת. אדם הבקי ברזי האופרה (בניגוד אליי, הסולד ממנה, שלא כמו רעייתי) יוכל להגיע לחוויות ממין זה מאופרות, ואולי אף, רחמנא ליצלן, מהצגות קבוקי. לאדם כזה אוסף יצירות האמנות (שכאמור מוגדר סובייקטיבית) יהא יחסית גדול, אף כי ייתכן ומשום שאמנות פוסט-מודרנית לא ''תעשה לו כלום'', כל הז'אנר הזה מבחינתו לא ייכלל בינות יצירות האמנות.
עתה ניתן, אם מתעקשים, להגדיר את האוסף הכללי של יצירות האמנות כאיחוד האוספים הסובייקטיביים, על-אף שאיני בטוח כי יש לכך ערך כלשהו.
בטרם אעבור לחיבור שבין היוצר לבין הצרכן, כלומר, במקרה שלנו, בין הכותב לבין הקורא, אעלה בכל זאת בעיות רבות שהגדרתי המאוד לא פופולארית מעלה:
1. אם אמנות נקבעת סובייקטיבית, כיצד בכלל ניתן לדבר עליה, לא כל שכן לבקר אותה בפורומים. אם זה אכן כך, הרי שאולי כל הדיונים והביקורות המטה-אמנותיים הם לא יותר מאשר תיאורים סובייקטיביים של תחושות המשוועות להישמע – הרבה יותר קרובים ברוחם לאותה תקשורת שאתה מבקש לייחס לאמנות עצמה.
2. ברור כי לא כל דבר שגורם למישהו חוויה עמוקה יכול להיחשב לאמנות. מן הסתם לא היינו רוצים לומר שזריחת שמש, אורגאזמה, או אפילו סמי/מכונת “better than life” הם יצירות אמנות. אבל לסייג זאת בבירור זה כלל לא פשוט (וזה שלא שמעולם לא ניסיתי).
3. אם ''צעירים חסרי מנוח (או שזה ''היפים והאמיצים''?)'' גורמת לאימי תחושת אמפטיה עמוקה עזה ביותר, מעבר לכל תחושה שפסל ''האדם החושב'' גורם לאף אדם אחר (ולצורך העניין התיאורטי, אף לסכומם (בהנחת פונקצית הרכבה כלשהי)), האם נרצה לומר כי אופרת-סבון זו היא יצירת אמנות טובה יותר מאשר האחרת?
4. כיצד והאם ניתן להגדיר אותה ''תחושה אסתטית עמוקה'', הנראית מעין ברייה מיסטית. האם אני רשאי מצד אחד לטעון כי לא ניתן לדבר על אמנות אובייקטיבית בגלל התחושה הנ''ל, ומצד שני להשתמש בה בהגדרה? אני רק יכול לומר כי אני עצמי נתקלתי כמה וכמה פעמים ביצירות שגרמו לי למשהו שאני מוכן לזהות עם תחושה כזו, ובזאת טמון צידוקי לשימוש בברייה זו בהגדרתי.
5. מה קורה אם יצירה גורמת לתחושה אסתטית מורכבת רק בצפייה הראשונה בה, או אולי רק בזמן שהצופה במצב-רוח מתאים? האם זה גורר שאוסף היצירות המוגדרות כאמנות לכל אדם הוא אוסף דינאמי? עד כמה?
אין לי טיעון מנצח לשיטתי, אך אוכל רק לומר כי לאף תיאורית אמנות אחרת בה נתקלתי לא היה טיעון מנצח, וגם הן לא היו חפות מבעיות רבות.
ועתה לגבי איך כל זה קשור לוויכוחנו –
טענתי כי הקורא המובלע הוא היוצר עצמו, כלומר, היוצר מנסה ליצור את היצירה הטובה ביותר שתעביר את הרעיון שלו *לעצמו כצרכן*. אני אחזור על זה שוב, ובמילים אחרות (אחרי הכל, הדיון בינינו אינו מהווה אמנות, כך שאני יכול להרשות זאת לעצמי ועדיין לצאת עקבי), מטרת היוצר היא לא שכמה שיותר קוראים יבינו את הרעיון שלו, שכן לשם כך עליו להיות מסוגל להפוך את עורו וליצור את מה שהכי קרוב ליצירות הגורמות למספר הרב ביותר של קוראים לחוויה אסתטית עמוקה (או כאלה שסכום החוויה האסתטית שגורמות על-פני כל האנשים הוא הגדול ביותר), דבר שגם נראה בלתי אפשרי (אפילו מבלי להיכנס לבעיה העקרונית של איך יודעים מה הזולת באמת חש) וגם גורר מן הסתם התפשרות על הרעיון המקורי של היוצר. מטרת היוצר היא ליצור משהו, שאם הוא עצמו יהיה הצרכן שלו, תעבור אליו אותה תחושה אסתטית עמוקה.
הרבה יוצרים לא פרסמו או אף ניסו לפרסם את יצירותיהם במהלך חייהם. אחרים (כקפקא) ביקשו כי ישרפום לאחר מותם. האם בגלל זה היצירות היו פחות טובות? האם שיקוליך הנוגעים ל-''היכן לפרסם'', ''מי יקרא את היצירה'', ''האם הרעיון שלי מובן ל-X היפותטי'' הם הכרחיים לאמן?
לדעתך כן. לדעתי לא.
אתה יכול לטעון כי אני סנוב, לא-תקשורתי, א-סוציאלי בגישתי, ואולי אף מיזאנטרופ ולא תראה אותי מתווכח איתך על כך – אולי אתה צודק, ואולי לא לי לשפוט את אופיי. כל עוד איני מזיק לאף אחד ולא כופה את עצמי על אף אדם הרי שלא חטאתי.
אבל לטעון כי האמנות שלי רעה רק כי אתה לכאורה תופס בפילוסופיה אחרת משלי על אמנות; ובכן, על כך לא אוכל לשקוט. למעשה, בהפוך על הפוך, שמא בעצם היצירות שאני כותב לא מדברים אליך אישית, אל הצב, ומכאן, על-פי תפיסתי, אינם *לגביך'' יצירות אמנות? אחרי הכל עובדה כי שירים שכתבתי גרמו לתחושות עזות ביותר לכמה אנשים. לעיתים התחושה שעברה (על-פי עדותם) היתה אמנם של קור וניכור, אבל זה לא הופך את יצירתי לפחות טובה בשל כך.
לסיכום: לך על-פי טענותיך יש אידיאל לגבי ''תגמול קוראים'', שאחרת, ''למה אתה צריך להשקיע כל כך הרבה מאמץ, אנרגיה, זמן, דיו, ויערות גשם, רק בשביל לשמוע את עצמך?''. ואילו אני אדם פסימי (וכבד?!) מטבעי ומאמין כי בסופו של עניין מעבר למספר מועט של רגעים חד-פעמיים אין אנו עושים דבר מלבד ''לדבר אל עצמנו'', ואם זה כך, אז הבה נשתדל לפחות לומר לעצמנו את האמיתות הכי עמוקות אותן אנו מסוגלים. לגבי מדוע לדבר כלל, זו סוגיה ממנה אני מוטרד מאז ומתמיד וחורגת מדיוננו זה.
|
|
|
|
|
עכשיו אתה סתם מקשקש (חדש)
טייני הצב יום שלישי, 16/12/2003, שעה 20:02
בתשובה ללודביג
העובדה שכתבת תשובה באורך הגלות אמנם מחזקת את עמדתך שאתה פשוט אוהב לשמוע את עצמך מדבר, אבל בוודאי שלא מקנה שום נקודות זכות.
דרך אגב, אם אתה חושב שאתה בכל מקרה מדבר אל עצמך ולא ברור לך למה לדבר בכלל (למרות שאני חושב שאתה לא חושב כך, אלא פשוט מצטט את דרידה שטוען כך) אז למה אתה באמת מתעקש לדבר כל כך הרבה, ולמה אתה מתעקש להעתיק דיון שכבר עשינו הן בע''פ והן בדוא''ל אל אולם דיון שבו יש צופים אחרים? הרי אתה מדבר רק אל עצמך, והצופים האחרים לא אמורים לשנות לך כלל!
חמישים אחוזים תמימים מתוך תשובתך (הכל עד ל-''ועתה לגבי איך כל זה קשור לוויכוחנו'') אין להם שום קשר לוויכוחנו, על אף מיליות הקישור המרמזות על קיומו לכאורה של קשר כזה. למעשה, אתה עשית גזור-והדבק מתוך דיון אחר לגמרי בנושא ''מהי אומנות?'' שישמח לנהל איתך כל תלמיד תואר ראשון בפילוסופיה הלוקח את הקורס ''הפילוסופיה של האומנות''. לחלוטין לא מתקשר לשום נושא שדיברנו עליו.
גם הפסקה האחת-לפי-אחרונה, המתארת כיצד בחרו אמנים בעבר לפרסם או לא לפרסם את עצמם, וכיצד אתה בוחר או לא בוחר לעשות או לא לעשות זאת, ומוסיפה שלל טיעונים שמעולם לא טענתי כאילו היו שלי, אינה רלוונטית בשום צורה לדיון.
כל זה משאיר לנו שתי פסקאות קצרות, אחת מהן מעידה על עצמה (ושוב, בלא הצדקה) שהיא פסקת סיכום (היא למעשה פסקה שבה אתה עובר לשאלת יכולת התקשור, כלומר חוזר על טיעוני דרידה, שגם הם אינם קשורים בשום אופן לדיון הנוכחי), והאחרת היא המקום בו, ככל הנראה, קברת את הטיעון שלך. אז בוא ונבחן את הפסקה ההיא:
בתחילת הפסקה אתה פשוט חוזר על דברים שאמרת קודם לכן וכבר הגבתי עליהם, ועל כן לא אעשה זאת שוב. לאחר מכן אתה אומר שני משפטים:
הראשון: ''מטרת היוצר היא לא שכמה שיותר קוראים יבינו את הרעיון שלו, שכן לשם כך עליו להיות מסוגל להפוך את עורו וליצור את מה שהכי קרוב ליצירות הגורמות למספר הרב ביותר של קוראים לחוויה אסתטית עמוקה... דבר שגם נראה בלתי אפשרי.. וגם גורר מן הסתם התפשרות על הרעיון המקורי של היוצר.''
והשני: ''מטרת היוצר היא ליצור משהו, שאם הוא עצמו יהיה הצרכן שלו, תעבור אליו אותה תחושה אסתטית עמוקה.''
בגדול זה כל הטיעון שלך. שני משפטים. נבחן אותם לפי סידרם:
קודם כל, אתה מדבר על ''חוויה אסתטית'' ואני דיברתי על תקשורת. החוויה האסתטית היא מקרה פרטי של משהו שהסופר עשוי לרצות לתקשר לקורא. רב ''יצירות המופת'' שאני מצליח לחשוב עליהן כרגע, בתחום הסיפורת, היו עם אג'נדה הרבה יותר מורכבת לגבי מה הן רוצות לגרום לקורא, ולא הסתפקו ב-''חוויה אסתטית'', ובוודאי לא בחוויה אסתטית מזן בלתי נשלט, כפי שאתה רומז בהמשך תשובתך.
אחר כך, אתה אומר שמשהו לא יכול להיות משום שהוא ''גורר התפשרות''. יש לי חדשות אליך. אין תקשורת בלי התפשרות. השפה שאנחנו מדברים בה מוגבלת. אנחנו מוגבלים ע''י חוקי הפיסיקה. אנחנו תמיד מתפשרים. אין שום יכולת לאף אחד לקחת חוויה שהוא חווה בתוך ראשו, ולהמיר אותה לצורת מלים על נייר כך שאדם אחר כלשהו יוכל לקבל מהן חזרה את החוויה המקורית. ההתפשרות היא בלתי נמנעת.
עלינו לשאול את עצמינו, אם כן, לא את השאלה ''האם אנחנו מוכנים להתפשר'', אלא ''כמה אנחנו מוכנים להתפשר''.
התשובה, לדידי, היא בדיוק מה שאתה טוען שהתשובה לא יכולה להיות: הסופר חייב לעשות trade-off בין רמת ההתפשרות לבין מספר הקוראים שהיצירה תהיה נגישה אליהם, וכל סופר, בכוחות עצמו, עושה לעצמו את הבחירה הזאת. אם באתי לתקשר משהו, אפילו אם באתי לתקשר ''חוויה אסתטית'', זה יהיה כשלון חרוץ של היצירה שלי, אם אין אף קורא, זולת אני עצמי, המסוגל לחוות את אותה חוויה אסתטית.
הדבר האחרון שאתה טוען באותו משפט ארוך ארוך, הוא ש*הסיבה* בעטיה לא ניתן לעשות כזה trade-off היא שהוא בלתי אפשרי. אתה רומז שחוסר היכולת לעשות זאת נובעת מאיזשהם שיקולים עלומים הקשורים בכיוון עורו של המחבר.
אני מצטער, אבל לא הבנתי, ויתכן שהסיבה שלא הבנתי, היא משום שאת אותו דבר שאתה טוען שהוא בלתי אפשרי, אני - ועוד רבים וטובים ממני שאוכל למנות - עושים מדי יום. כן, זה לא קל. כן, זה דורש מאמץ ונכונות. אבל זאת הדרך היחידה שאני מכיר על מנת ליצור ''חוויה אסתטית'' אצל מישהו, או, באופן יותר כללי, על מנת לבצע תקשורת אפקטיבית מול קהל רחב ובמידה רבה unspecified.
כל זה מביא אותי למשפט השני והאחרון שבתשובתך, שבו אתה שוב חוזר על האמירה המרכזית שלך, והיא שמטרת הסיפורת היא להעביר את יוצרה ''חוויה אסתטית'', ולא משנה מה היא עושה אצל כל אדם אחר. זוהי אמירה, לא טיעון. אתה לא מביא שום טיעון שמחזק אותה. בתור אמירה: זכותך המלאה לחשוב כך. אני מקווה, לטובתך, שכל מילה שאתה כותב מציפה אותך אושר גם בזמן הכתיבה וגם בזמן הקריאה, אבל עשה לי ולשאר העולם טובה ותשאיר את כל מה שאתה כותב בתוך מגירות נעולות כדי שלא יהיה מישהו שבטעות יפתח את המגירה ויוצף לפתע (כהגדרתך) ''קור וניכור'' מבלי שהתכוון לכך.
אדם בדעתך, מה יש לו לחפש בפורום דיונים העוסק בסיפור שמי שכתבה אותו *כן* שאפה לפרסם אותו (ויהיו סיבותיה לכך אשר יהיו)?
|
|
|
|
|
אהה! התייחסות אלי שורבבה בסוף התגובה, (חדש)
ג'יי האמיתית יום שלישי, 16/12/2003, שעה 20:44
בתשובה לטייני הצב
וזה הזמן להכנס באלגנטיות :)
רציתי רק להגיד שאני אוהבת לכתוב בעיקר (ובעיקר רציני כזה) בגלל התקשורת שנוצרת עם מי שקורא את הסיפורים/טקסטים שלי. הייתי נורא רוצה שמי שקורא יחווה את מה שאני חווה מתוך הראש שלי ממש, אבל אני מבינה שזה לא אפשרי - קודם כל בגלל שזה אומר יכולת כתיבה של ''ענקים'' (שלמעטים יש) ושנית בגלל שבאמת אין אפשרות לשלוט בחוויה של הקורא. יש לו את הראש שלו.
הסיפור הזה, להבדיל מאחרים, נחווה על ידי קוראים רבים כלא ממש מובן, וזה דווקא צער אותי משום שאני יוצאת מתוך הנחה שמשהו לא מספיק ברור בו. אין בי את היהירות לחשוב שהסיפור שלי נפלא ושהקוראים טיפשים - בטוח לא עם הקוראים שמסתובבים כאן.
אני חושבת שכאשר אני כותבת אני יוצאת מתוך הנחה שאנשים דומים לי. זאת הנחת עבודה לא משתקת שמסוגלת לעזור לי ככותבת להאמין שהסיפור שלי יכול להיות מובן או לעורר במישהו משהו דומה למה שרציתי.
|
|
|
|
|
הקוראים טפשים! הקוראים טפשים! (חדש)
Boojie יום שלישי, 16/12/2003, שעה 21:13
בתשובה לג'יי האמיתית
אהמ. סליחה. לא יכולתי להתאפק.
אחד הדברים שבאמת משעשעים אותי זה כשאני שומעת אנשים שמגדירים את האינטרנט ''מדיום מנוכר''. לא חושבת שיש מדיום אחר בעולם שלנו שמאפשר לאדם כותב קשר כל כך מיידי עם הקוראים שלו. זה אחד הדברים הנפלאים באינטרנט, ומבחינתי בהחלט אחד הדברים ששיפרו את הכתיבה שלי - הפידבקים שקיבלתי מהקוראים שלי כמעט על כל סיפור. האמת היא שקשה להיגמל מזה - מאז שעברתי לפרסם סיפורים בחלומות באספמיה במקום באינטרנט, נורא חסרות לי התגובות...
|
|
|
|
|
עכשיו אתה סתם מקשקש (חדש)
לודביג יום רביעי, 17/12/2003, שעה 11:54
בתשובה לטייני הצב
אני באמת ובתמים מתלבט האם עליי להתייחס ברצינות לתשובתך, ואם כן האם עליי לעבור משפט משפט ולהפריכו או להראות את חוסר שייכותו לא רק לדיון הזה אלא לכל דיון באשר הוא. אלא שאז אני גם אתרגז מן הסתם, וגם אצא קנטרני כמו תשובתך שלך.
בהתחשב בכך שלא התייחסת ל-98% מן הדברים שעמלתי *לכתוב* (בלי מספריים, דבק, או דרידה), אכן יוצא כי סתם בזבזתי את זמני כדי לכתוב תשובה ארוכה וממצה שרק אני קורא. וזאת מבלי שאצור שום דבר אמנותי (שכן לא טענתי כי לכל כתיבה, לא כל שכן כתיבה פילוסופית, יש יומרות אמנותיות).
אולי פשוט לך ואצלך הכל ברור בחיים, האג'נדה נכתבה ונחתמה ודרכך פרושה לפניך בהירה ונהירה. לי (ואני מניח שאף לקומץ נוסף של אנשים) המשמעות של כל זה (ולכך כיוון המשפט האחרון שלי על כתיבה במידה שהחמצת זאת) אינה כה מובנת מאליה, לא כל שכן זיהוי משמעות עם תקשורת.
מדוע אנו ממשיכים לנהל את הדיון הזה? אולי מפני שאתה סיימת לנהל אותו בטרם התחלת. אני לא מלין על כך שאני לא מצליח לשכנע אותך בדבר – כפי שכבר ציינתי אני פסימי, ואף לא נאיבי כפי שהייתי. אבל אני בכנות מצר על כך שאתה מגיע עם *כל-כך* הרבה הנחות מוקדמות, גם לגבי הדיון וגם לגבי איש שיחך, עד כי אינך מוכן לבצע את הצעד המזערי שיאפשר לך להבין ואפילו חלקית את הטיעונים המועלים. לכן אני ממשיך, ובאופן הכי ברור שאני יכול, ותוך מאמץ להתחשבות מלאה בקורא (או איש שיחי), לנסות ולהבהיר את כוונותיי – על-מנת שבכלל יתחיל דיון ענייני כלשהו מעבר ל-''התשובה שלך ארוכה מידי'', ''עכשיו אתה סתם מקשקש'', ''אתה מצטט מדרידה'' וכיוצא בזה, ולא נגעתי אפילו במכות מתחת לחגורה המתייחסות למגירות נעולות. באמת רציתי לענות כאן תשובה שלווה, אבל ככל שאני מכביר כאן במילים נעכרת יותר שלוותי. אז אני אנסה לומר עכשיו את דבריי באופן ישיר, ללא פלפולים, וללא כפפות:
אתה כנראה (במודע או שלא) רואה את תפקידיך כסופר בלדגדג את הקורא או בלחנך אותו (הו דידאקטיות שנואה ודוגמאטית). זכותך. ואם אתה ועוד רבים וטובים ממך הופכים את חברבורותיכם מדי יום, שיבושם לכם (ואולי כדאי לשקול קריירה פוליטית במקום). אבל לא יזיק לך צב יקר אם תוציא לפעמים את הראש מהקופסא על מנת לראות ולהכיר בקיום גישות אמנות וכתיבה שונות משלך. כתיבה יכולה להיות מהנה, לא רק עבודה קשה; כתיבה יכולה להיות תרפויטית; היא גם יכולה להיות תוצאה של צורך עז לביטוי מועקה או תחושה עמוקה של ישותך, אולי כקריאה לעזרה, או כחיפוש תשובה או חיפוש עצמי. וזה רק קצה הקרחון של האפשרויות השונות. קשה לי להבין איך מישהו כמוך שמכיר ואוהב את רוב (אולי אף כל) מחזותיו של בקט יכול להיות כל-כך קונבנציונאלי וקונסרבטיבי בגישתו לאמנות ולאטום את עצמו לחלוטין בשריונו כנגד כל טיעון ''החותר'' תחת דעותיו הבטוחות. זהו, זו כל החריפות אליה אני מוכן לדרדר את הלא-דיון הזה.
שתי הערות אחרונות לתיקון רושם שעלול היה להתקבל מדבריך:
1. אני לא התחלתי כאן בפורום דיון זה שבמקרה הטוב משיק לסיפור המקורי ועוסק ב-''שאלות עמוקות''; רק המשכתי אותו, תוך ניסיון אמיתי, אך נואל, אכן להופכו למעמיק כפי שהצהרת. לא רק זאת, לולא קראתי דואר אלקטרוני מסוים ממך, עצמך ובשרך, המספר בגאווה על הדיון הנ''ל שאתה מנהל, יש סיכוי רב שאף לא הייתי מודע אליו.
2. לגבי שאלתך האחרונה. לאדם כמוני יש *הרבה* מה לחפש בפורום. אני יכול לצרוך יצירות אמנות (לא טענתי שמעולם לא נתקלתי בשום דבר שדיבר אליי), וכן אני יכול לנהל דיונים פילוסופיים כלליים על אמנות (בהנחה שהצד השני מסוגל וחפץ בכך). מעבר לכך, אם תעבור פתיל פתיל בכל הדיונים בהם השתתפתי (אפילו בביקורתי על 'מהפיכות המטריצה') תיווכח כי לא התיימרתי לטעון לגבי אף יצירה מה ''מעמדה האמנותי'', אלא דנתי בתכונות מסוימות מאוד *שלדעתי* (שהיא מבחינתי דבר סובייקטיבי לגמרי, ואל תתפוס אותי על רגרסיה אינסופית) מנעו מיצירה זו או אחרת להיכנס לאותו אוסף אליטיסטי המהווה אמנות *לגביי*.
|
|
|
|
|
תראו חברים, (חדש)
קורא טיפש יום רביעי, 17/12/2003, שעה 12:59
בתשובה ללודביג
זה מאוד יפה שאתם מכירים אחד את השני, שדיברתם פנים אל פנים, שהתכתבתם במייל, ושאחד מכם (אני כבר לא זוכר מי) מתגאה בעובדה שהוא קרא את כל(?) היצירות שהשני כתב.
הדיון שלכם גלש מזמן מרמת העניין של הקורא הממוצע. ההסתמכות על מאמרים בעלי שם מפוצץ, על תיאוריות פילוסופיות ועל שיטות ביקורת הוא לכל היותר התגאות חסרת טעם בעומק הידע שלכם. חסרת טעם, משום שאתם לא משכילים להשתמש בידע שלכם לעשות דבר מועיל, אם לשפוט עפ''י ההתנצחות דלעיל.
עשו לנו טובה. (ואני מרשה לעצמי לדבר בלשון רבים על אף שלא ערכתי סקר עמדות בקרב הקוראים ואף לא הצבעה). דברו לעניין. עסקינן בסיפור מד''בי קצר, לא בדיון חובק עולם על תקפותה הפילוסופית של תאוריית הביקורת המובלעת לעומת תקפותה של תיזת חווית האומנות של הקורא הסובייקטיבי.
|
|
|
|
|
הוא צודק. (חדש)
NY יום רביעי, 17/12/2003, שעה 13:48
בתשובה לקורא טיפש
אלמלא הייתי נטול מחשב אינטרנט בימים האחרונים, כבר הייתם זוכים להערה ממני. אבקשכם לצמצם את הדיון, להעביר את העניינים הפרטיים לערוצים פרטיים ובאופן כללי לנסות להשאר קרובים ככל האפשר לנושאיו המרכזיים של אתר זה.
בתודה,
ההנהלה.
|
|
|
|
|
לגמרי מוסכם עלי (חדש)
לודביג יום רביעי, 17/12/2003, שעה 15:10
בתשובה לNY
ולא היתה לי כל כוונה להפוך את הדיון הזה לוויכוח קנטרני אישי אקסהיביציוניסטי (ופזאנטון המקולל עדי שעשיתי מאמצים כבירים להותיר זאת ברמה הלא-אישית).
לגבי עצם נושא הדיון, כאן עלי לשאת באשמה. אני מודה ומתוודה שייתכן כי הרחבתי אותו במידה בלתי הגיונית בעליל. פוקוס מעולם לא היה הצד החזק שלי ואשמח אם יעירו לי אף בעתיד במידה שאחרוג מגבולות הסביר.
|
|
|
|
|
מה זה אקסהיביציוניסטי? (חדש)
יעל (פורמן) תמהה יום רביעי, 17/12/2003, שעה 15:40
בתשובה ללודביג
אוי, מלים קשות!
|
|
|
|
|
מה זה אקסהיביציוניסטי? (חדש)
לודביג יום רביעי, 17/12/2003, שעה 16:02
בתשובה ליעל (פורמן) תמהה
''חשפני'', במובן של מישהו שנהנה ללכת עם מעיל בלבד לגופו העירום ברחוב הסואן ולבצע את הפרסומת של קאסטרו. ובהשאלה, מישהו שאוהב לחשוף את עצמו (מעבר לגופו). אני מניח שזו תסמונת שהרבה סלבריטאים לוקים בה.
כדי להמשיך ולהשוויץ בידע שלי אוסיף כי ההיפך מאקסהיביציוניסם זה וואייריסם (לא לתפוס אותי על האיות העברי), כלומר, ''מציצנות'' (כמו למשל בסרט ''החלון האחורי'' או הסרט הזה עם שרון סטון ששמו ברח לי כרגע).
|
|
|
|
|
סליבר (חדש)
ויל בולדווין יום רביעי, 17/12/2003, שעה 16:19
בתשובה ללודביג
(ולא הייתי שם אותו באותו משפט עם ''החלון האחורי'')
|
|
|
|
|
סליבר (חדש)
לודביג יום רביעי, 17/12/2003, שעה 16:42
בתשובה לויל בולדווין
אבל דווקא שמת :)
בכל אופן, תודה על התזכורת.
|
|
|
|
|
אני דווקא בהגיון שלי הייתי אומר (חדש)
קורא טיפש יום רביעי, 17/12/2003, שעה 17:01
בתשובה ללודביג
שההפך מחשפנות הינו בתחום הביישנות, ושאין שום קשר הופכי בין מציצנות לחשפנות.
דהיינו יכול היות אדם חשפן ואף מציצן, יכול היות האדם מציצן ואף חשפן, יכול היות האדם חשפן ולא מציצן, יכול היות האדם מציצן ולא חשפן ויכול היות האדם לא חשפן ולא מציצן. וכל האמור לעיל נכון גם לגבי נשים, כמובן.
|
|
|
|
|
תודה לך, וכאן נסיים (חדש)
NY יום רביעי, 17/12/2003, שעה 17:09
בתשובה לקורא טיפש
את הדיון הספציפי הזה, בבקשה.
|
|
|
|
|
אני דווקא בהגיון שלי הייתי אומר (חדש)
לודביג יום רביעי, 17/12/2003, שעה 17:09
בתשובה לקורא טיפש
אולי, אך לא וודאי, אלא שכתוצאה מאחת מביקורתיך המוצדקות הקודמות הבטחתי לא להיסחף לדיונים ארוכים בנושאים בלתי רלוונטיים, כך שלא נותר לי אלא לענות ב-גלו-גלו-גלו.
לודביג: גלו-גלו-גלו.
|
|
|
|
|
שמע, אני ממש מעריכה אותך, (חדש)
Boojie עוד יותר טיפשה יום רביעי, 17/12/2003, שעה 17:20
בתשובה לקורא טיפש
אני אפילו לא קראתי את זה. יש רף מסוים לערך המצורף של אורך התגובה ומספר המילים הארוכות שמופיעות בה, שמעבר אליו אני פשוט משמיטה את התגובה משדה הראייה שלי. לא זלזול, פשוט יש דברים שאני לא מסוגלת להתמודד אתם.
|
|
|
|
|
אה, אני רק השתמשתי בתגובות האלו (חדש)
שלמקו יום רביעי, 17/12/2003, שעה 20:20
בתשובה לBoojie עוד יותר טיפשה
כדי לדוג מילות באאז לשימוש בעתיד אם אי פעם אני אשרוף פיוז ואתחיל להשתמש במילות באאז בשביל להשמע חכם.
|
|
|
|
|
התחלתי ולכן אסיים (חדש)
טייני הצב יום רביעי, 17/12/2003, שעה 19:09
בתשובה ללודביג
הרשה לי דווקא כן להתייחס משפט-משפט לדבריך, ולא להתעלם לחלוטין ממה שאני מגיב עליו, כפי שאתה עושה בתגובותייך. אני רוצה להתחיל מ''שתי ההערות'', ולבחון אותן מקרוב יותר:
1. ''אני לא התחלתי כאן בפורום דיון זה שבמקרה הטוב משיק לסיפור המקורי... רק המשכתי אותו תוך ניסיון... להופכו למעמיק.'' - בעברית: היו לפניך אנשים שדיברו על דבר מה, ואתה הרגשת שחייהם יהיו מלאים יותר אם יפסיקו, ויתחילו לדבר על דברים שמעניינים אותך. מצטער, אבל אני דווקא התעניינתי יותר בדיון המקורי, ומצטער שקטעת אותו.
2. לא שלחתי לך שום דואר אלקטרוני. אתה מתייחס לדואר אלקטרוני שנשלח לג'ירפה מסויימת, ולא מוען אליך כלל. חושי הבלש שלך בלבלו אותך הפעם.
3. לא סיפרתי בגאווה על שום דבר, בוודאי לא על כך שאני ''מנהל'' שום דבר. אני *משתתף* בדיון. יתרה על כן, לא התייחסתי כלל לדיון זה, אלא לדיון אחר, הקרוב יותר לתחומי עניינה של הג'ירפה, בו קיוויתי, ועודני מקווה, שתשתף איתנו מעט מהידע הרב שיש לה.
4. על מנת ''לצרוך יצירות אמנות'' אין צורך לכתוב תגובות אליהן.
5. ''אני יכול לנהל דיונים פילוסופיים כלליים על אמנות (בהנחה שהצד השני מסוגל וחפץ בכך)'' - הרבה מהאנשים כאן בהחלט מסוגלים לכך, אבל אני בטוח שאם הם חפצים בכך, הם יחפשו בנענע, ב-Ynet או במקומות אחרים פורומים המתמחים בדיונים פילוסופיים כלליים. כאן אנחנו באתר העוסק במד''ב ובפנטזיה, והוא משרת מטרות רבות, ש-''דיונים פילוסופיים כלליים על אמנות'' הוא במקרה הטוב נושא שאפשר להגיע אליו מהן ע''י הילוך שיכור ממושך לאורך משיק אקראי.
6. בתור איש שעבר ''פתיל פתיל'' בכל הדיונים בהם השתתפת, אני יודע היטב שלא התיימרת ''לטעון לגבי אף יצירה 'מה מעמדה האמנותי', אלא דנתי בתכונות מסויימות..'' וכו'. אני עדיין מחכה לשמוע אותך מדיין על היצירה הזאת הנמצאת מול עינייך בפתיל הזה. ההערות עד כה היו על אמנות באופן כללי לחלוטין, ולא היה להם שום קשר ליצירה המקורית, שכאן הוא המקום לדון בה.
עכשיו, לגבי תשובתך. תרשה לי לא להגיב לתחילת תשובתך, שהיא עמוד שלם של מלל לא קשור לעניין, ולהתחיל להתייחס רק מהמקום שבו בפועל אמרת דברים, כלומר החל מ-''ללא פלפולים וללא כפפות''.
אין לי שום דבר נגד כתיבה תרפויטית. אני רק לא עסקתי בה מעולם, ואני לא מכיר מישהו שהחליט לפרסם כתיבה תרפויטית שלו.
יתרה על כן, אין לי שום עניין בשאלה איך יצירה נתפסת ע''י היוצר שלה. היוצר הוא האיש הכי פחות מתאים להעיד על עיסתו. תאר לך אדם השומר פתק עליו כתוב ''25/4/93'' משום שבכל פעם שהוא קורא אותו, הוא עובר ''חוויה אסתטית'' עמוקה, הקשורה בזכרונות ממסע באמזונס אליו יצא בתאריך זה. יתכן בהחלט שפתק זה יקר לאותו איש כחייו, אבל הוא לא מעניין אותי.
אותי מעניין איך יצירה נתפסת בעיני החווה, בעיני הקורא. לא אכפת לי אם קפקא רצה להשמיד את יצירותיו או אם בקט השתמש בהן כאמצעי תראפי כדי להקל על סבלו.
אני בכלל לא מסתכל על בקט האיש. אני מסתכל על היצירות שהוא השאיר, ושואל את עצמי מה *הן* אומרות. התשובה היא שלפחות *לי* הן מספרות לא מעט על חוסר התוחלת שבקיום האנושי, על הסבל, ומעל לכל על גבולות התיאטרון. אם הן אומרות לאנשים אחרים דברים אחרים, שיבושם להם. (לגבי בקט באופן ספציפי, מעט ידע ביוגרפי יכול בהחלט להעמיד דברים מסויימים בפרספקטיבה או לתת להם רקע מסויים, כך שבהחלט נכון לומר שאנשים שונים עשויים לחוות אותו באופן שונה לגמרי.) יש נושאים לגביהם חשוב שיש קונצנזוס מסויים בקרב קבוצה כלשהי של אנשים, ויש נושאים אחרים שבהם החוויה האינדיווידואלית היא מה שקובע, אבל כך או כך, כתיבה תרפויטית לא הופכת לספרות רק מתוקף היותה כתיבה והיותה תרפויטית. היא הופכת לספרות רק בנוכחות קוראים.
היופי -- כמו שנאמר -- הוא בעיני המתבונן.
|
|
|
|
|
בחורי הטוב, (חדש)
NY יום רביעי, 17/12/2003, שעה 19:25
בתשובה לטייני הצב
אנא קרא את ההודעות למעלה, אלה העוסקות באורך המופרז ובחוסר הרלוונטיות של ההתנצחות הנוכחית של שניכם. בזאת אני מבקש מכם להעביר את ההתנצחות הנ''ל לפסים פרטיים ולדון כאן רק בנושאים רלוונטיים, וגם זאת לא באריכות יתר.
וביתר פשטות: כל תגובה חדשה של אחד משניכם בפתיל זה שתכיל ולו שמץ של התחשבנות פרטית, מטה-דיון אודות הדיון הנוכחי ושאר ירקות, או שתהיה ארוכה מ-150 מילה, תמחק לאלתר.
הייתי מנומס וסובלני עד עכשיו. אשמח אם תשכילו להשאירני במצב זה.
|
|
|
|
|
יחי העורך! (חדש)
טייני הצב יום רביעי, 17/12/2003, שעה 20:16
בתשובה לNY
תהיתי איפה היית עד עכשיו, אבל טוב שבאת. עכשיו אני סוף-סוף אמצא זמן גם לכתוב סיפורת ולא רק לכתוב עליה...
|
|
|
|
|
סיפור יפה, אבל לא במיוחד מקורי (חדש)
שרי שבת, 13/12/2003, שעה 19:25
בתשובה לBoojie
אני נתקלתי בסיפור מאוד דומה כילדה כאשר ראיתי את הסדרה איזור הדמדומים.
הסיפור של ילדה שמחליפה הורים הופיע שם בסגנון קצת שונה.
|
|
|
|
|
נו, באמת... (חדש)
יעל פורמן יום ראשון, 14/12/2003, שעה 12:32
בתשובה לשרי
השאלה היא לא אם הרעיון כבר הופיע בעבר. היום לאחר יותר ממאה שנות מד''ב זה קורה לעתים מאוד רחוקות שמישהו בא עם רעיון שלא נראה קודם בכלל בשום צורה.
השאלה היא האם הטיפול ברעיון נעשה בצורה מקורית, והתשובה לגבי הסיפור הספציפי הזה היא ''כן''.
|
|
|
|
|
נו, באמת... (חדש)
אוג מלך הבשן יום ראשון, 14/12/2003, שעה 14:10
בתשובה ליעל פורמן
נכון מאד לכן נאמר פה שהרעיון אינו מקורי מי יודע מה אבל הטיפול והתנהלות הסיפור היא שנתנה לו את היופי ואת המקוריות.
|
|
|
|
|
אני מסכימה (חדש)
שרי יום שני, 15/12/2003, שעה 17:21
בתשובה לאוג מלך הבשן
|
|
|
|
|
אבל לפי הקריטריונים שלכם כמעט אף סיפור אינו מקורי (חדש)
יעל פורמן יום שני, 15/12/2003, שעה 18:01
בתשובה לאוג מלך הבשן
הרעיון - כפי שהובא בסיפור זה - הינו מקורי.
להגיד שהרעיון על החלפת הורים הוא לא מקורי זה כמו להגיד שהמשחק של אנדר אינו מקורי כי בית ספר צבאי הופיע כבר אצל היינליין.
יש איזה גבול עד לאן יורדים כשמנסים לתמצת רעיון.
|
|
|
|
|
תודה (חדש)
אפרת יום חמישי, 01/01/2004, שעה 19:19
|
|
|
|
|
תודה (חדש)
אפרת יום חמישי, 01/01/2004, שעה 19:21
בתשובה לאפרת
ליעל סיון, ז''א
|
|
|
|
|
(חדש)
אורח לרגע יום שישי, 09/01/2004, שעה 21:32
סתם סיפור.
לא תה לא קפה. משעמם.
לטעמי מדובר במקדם מכירות (או אולי ''מייצג'') חלש למדי למדע הבדיוני העברי.
אני מוצא את הסיפור חובבני.
לפי הסיפור הזה לא היו מצליחים לשכנע אותי לעשות מנוי לחלומות באספמיה או אפילו לקנות חוברת.
האם שאר סיפורי המקור בחוברת הם חובבניים באותה המידה?
|
|
|
|
|
כן. (חדש)
Boojie יום שישי, 09/01/2004, שעה 22:15
בתשובה לאורח לרגע
אני מציעה לך לא לעשות מנוי. זה לא בשבילך.
|
|
|
|
|
אתה בדעת מיעוט ברורה (חדש)
יעל פורמן שבת, 10/01/2004, שעה 0:36
בתשובה לאורח לרגע
אבל על טעם ועל ריח אין להתווכח.
(למה לקרוא לסיפור חובבני? תגיד שהוא לא לטעמך. אבל חובבני? ממש לא...)
בכל מקרה, אם תכנס לאתר של אספמיה (שמקושר בסוף הסיפור) תוכל למצוא עוד סיפורי דוגמה שהתפרסמו בגליונות השונים ותוכל לגבש את דעתך לגבי מידת ''החובבנות'' שלהם.
|
|
|
|
|
למה לעשות דרמה מכל דבר? (חדש)
טייני הצב שבת, 10/01/2004, שעה 20:18
בתשובה ליעל פורמן
אני קורא את התגובות באתר זה מזה זמן רב, ורציתי להפנות את תשומת ליבך לתופעה שנתקלתי בה:
כאשר מישהו מביע דעה שעולה בקנה אחד עם דעתו של המגיב, הרי שהיא ''נכונה'', בעוד שדעה שאינה עולה בקנה אחד עם דעתו של המגיב היא ''דעה אישית, סובייקטיבית'' וקשורה ב-''טעמו האישי''.
אני לא חושב שגישה כזו היא מוצדקת.
אני, במקרה הזה, הולך עם בוג'י:
כן, אדוני. אל תעשה מנוי ל-''חלומות באספמיה''. זה לא בשבילך.
לא כל כך משנה לי אם זה לא בשבילך בגלל מי שאתה או בגלל מה ש-''חלומות באספמיה'', אבל אם ביקרת באתר וקראת שניים-שלושה סיפורים, ואתה עדיין בדעה שמדובר בסיפורים חובבניים, אל תעשה מנוי, ונלך איש-איש לדרכו בשלום. אני חושב שבוג'י עשתה עבודה טובה בבחירת הסיפורים המצויים ברשת, כך שהם מהווים מדגם מייצג בהחלט לסגנון ולטיב של מה שנמצא בין הכריכות של הגליונות השונים.
|
|
|
|
|
לי נראה שמדובר במישהו שסתם רצה להקניט (חדש)
יעל פורמן שבת, 10/01/2004, שעה 23:07
בתשובה לטייני הצב
אבל רק למקרה בו מדובר באדם שבאמת חושב את מה שהוא כתב, שלחתי אותו לאתר של אספמיה לבדוק את שאר הסיפורים.
כשמישהו אומר על סיפור שהוא: מעניין, משעמם, מרתק, מדהים, מקסים, נסחב, מסטיק, מאכזב... כל אלה הן דעות אישיות וסובייקטיביות ותלויות בטעם האישי של אדם.
מובן שאם הוא חושב כמוני אז מבחינתי הוא ''צודק'', אבל עדיין מדובר בטעם האישי שלו ושלי.
|
|
|
|
|
כל הכבוד! (חדש)
אנדרואיד יום רביעי, 12/05/2004, שעה 21:43
אני קראתי את הסיפור כבר בגיליון השמיני של ''חלומות באספמיה'' ומאוד נהניתי מקריאתו. פשוט הייתי מרותק. איך שאת מתארת את כל העולם הזה, למרות מוזרותו, מאוד ריתק אתוי. יפה מאוד! כל הכבוד! המשיכי כך!
|
|
|
|
|
מזכיר לי סרט שראיתי לא מזמן (חדש)
ענת קנבסקי יום שלישי, 27/07/2004, שעה 11:58
הסיפור מאוד מרגש ואני חייבת להגיד שאת מבטאת את עצמך בצורה ניפלאה אני לא יודעת אם זה סיפור אמיתי או לא כנראה שלא אבל את מספרת את זה כל כך טוב שיכולתי לדמיין כל פרט ופרט...תמשיכי במה שאת עושה זה תפור עלייך...אה הסוףףף,מפתיעה בצורה בלתי רגילה....
מבקרת הסיפורים החד-פעמית...
|
|
|
|
|
למה חד פעמית? תבואי שוב! האתר פתוח. (חדש)
יעל פ יום רביעי, 28/07/2004, שעה 1:27
בתשובה לענת קנבסקי
|
|
|
|
|
סן-מרטין רמת-גן (חדש)
יעל יום שישי, 25/11/2005, שעה 15:22
לדעתי הסיפור הזה יפה ומרגש וגם כייף ליקרוא את הסיפור
|
|
|
|
|
סן-מרטין רמת-גן (חדש)
אייל יאמין יום רביעי, 08/11/2006, שעה 19:37
בתשובה ליעל
את מוכשרת וגם ניב מוסר לך דש חם
|
|
|
|
|
ניפלא (חדש)
ישות נצחית יום רביעי, 24/01/2007, שעה 22:00
הי,
ממש אהבתי את הסיפור ואת הרגישות שעולה מתוכו, בכלל זה מאוד מקורי...
|
|
|
הדעות המובעות באתר הן של הכותבים בלבד, ולמעט הודעות רשמיות מטעם האגודה הן אינן מייצגות את דעת או אופי פעולת האגודה בכל דרך שהיא. כל הזכויות שמורות למחברים.
|
|
 |
 |
|
