נואר


על האגודה \| פעילויות \| הצטרפות \| צרו קשר \| כתבו לאתר \| English Site \| בפייסבוק

עוד בקטגוריה זו:

משחק הנסיכים
פרקים לדוגמה / גארת' ניקס
02/06/13

תגובות: 3

ציידת הלילה
פרקים לדוגמה / המערכת
04/05/12

תגובות: 2

דם כחול
פרקים לדוגמה / ורד טוכטרמן
23/09/11

תגובות: 1

ימי תל-אביב האחרונים
פרקים לדוגמה / לביא תדהר וניר יניב
24/09/10

תגובות: 0

מגן הלהט
פרקים לדוגמה / אילן גוייכמן
19/12/08

תגובות: 0

בן אלמוות
פרקים לדוגמה / רוג'ר זילאזני
12/12/08

תגובות: 0

פנטסיה 2000 - דבר העורך
פרקים לדוגמה / המערכת
06/10/08

תגובות: 39

תחיית האגדות
פרקים לדוגמה / אילן גוייכמן
17/09/08

תגובות: 1

חוק הקוסמים השני - אבן הדמעות
פרקים לדוגמה / טרי גודקינד
13/09/08

תגובות: 11

סימנטוב
פרקים לדוגמה / אסף אשרי
18/04/08

תגובות: 6

המים שבין העולמות
פרקים לדוגמה / הגר ינאי
06/04/08

תגובות: 6

דרקון הוד מלכותו
פרקים לדוגמה / נעמי נוביק
24/09/07

תגובות: 16

המגשר
פרקים לדוגמה / רביב מיוחס
14/09/07

תגובות: 74

התחדשות
פרקים לדוגמה / קרול ברג
05/05/07

תגובות: 3

בנות הדרקון
פרקים לדוגמה / מרית בן-ישראל
02/04/07

תגובות: 25

נואר
פרקים לדוגמה / ק. ו. ג'טר
יום ראשון, 04/08/2002, שעה 16:18

קטע מתוך תרגום חדש בהוצאת אודיסיאה

''נואר'' הוא ספר מתח בלשי המתרחש בלוס אנג'לס של העתיד (הקרוב?), מעין ''פילם נואר'' ספרותי אלים, קודר, טכנולוגי להבעית. אמצעי חישה מלאכותיים שולטים בכיפה, התאגידים שולטים בכל, ורק ברי המזל שולטים במותם שלהם...

באותו רגע, כשניצוץ הסקס הכחול שרף נתיך בלשונו, המטירו השמים אש, ושאר הרגעים געשו בתוך ראשו. הוא פנה מהנשיקה שמילאה את פיו, מהטעם הנחושתי של בשר מקודד, ונפל כנגד הזכוכית; החלון נרעד בפחד ושיקף בחזרה אליו את פני הרפאים שלו...
בושה, או תחושה דומה לה, גרמה לו להסב את ראשו ממבטו של האחר שעמד מעליו. הוא לא יכול היה לשאת את המחשבה שרואים אותו, אפילו לא משהו ריק וחסר נשמה כמשאית שהגיעה מדי בוקר להחליף את צינורות האוויר. במיוחד לא יכול היה לשאת את המחשבה שייראה על ידי משהו ריקני כמו האחר שעמד מעליו...
אני אשתפר. הפעם הראשונה, בכל מעשה, היא הקשה ביותר. הוא הסתובב על צדו, מושך את ברכיו כנגד חזהו, סוגר את עיניו כדי שלא יאלץ לראות דבר פרט למה שהאחר הביא והפקיד בתוכו...
על לחיו הרטובה מדמעות הוא חש באש, בחום מבעד לזכוכית החלון. אחרון המל''טים נפל מהשמים והיכה את עשנו השחור ואת עדר הניצוצות שלו כנגד צלע הבניין.

''לא הייתם צריכים לקרוא לי.'' מקניהיל צעד מעל לחתיכות מתכת מושחרת. הצורות שגדשו את המדרכה היו בגודל של סתימות שיניים, בעלות אותם צירופים מוזרים של עיקולים ורכסים. הן היו עשויות ליפול משיניים מרקיבות של נרקומנים, אבל הוא ידע שלא כך היה. ''אני כבר לא עושה עבודות כאלה.''
המשרת של ד''ז נחפז לצדו. הוא צעד בתיאום עם מקניהיל ובאותה מהירות, אבל נראה כאילו הוא רץ במטרה לשמור על הקצב. אם הרסן שלו היה חגור במלתעותיו, המראה היה מושלם. ''איזה מין עבודות אתה מבצע?''
מקניהיל ידע שהשאלה לא נבעה מכל צורך שהוא ומכל תשוקה, פרט לצורך לשוחח, למלא אחר דרישות הכשרתו של התעתיק כמנהל זוטר. הוא נתקל בעבר בתעתיקים מסוגו.
''אני לא מנקה את הלכלוך של אחרים,'' אמר.
שברי מתכת של מטוסים מתים התרסקו תחת סוליות נעליו. הלכלוך היה, על פי הגדרה, אחד המרכיבים הבסיסיים של היקום בו חי מקניהיל, בדומה לאטומי מימן. עיתונים אפורים עם כותרות הרות משמעות – דיואי מביס את טרומן; פרל הרבור הופצץ – נרקבו בתעלות הניקוז, או נדחפו לאורך המדרכות הסדוקות בידי אותה רוח שחתכה מבעד למקטורנו של מקניהיל.
''זהירות,'' אמר המשרת, אבל כבר היה מאוחר מדי. שבר מהמציאות הקשה חורר את המציאות האופטית; ברכו של מקניהיל התנגשה בשבר מתכת מעוות וגדול יותר, שלא הספיק להסתנן אל תוך ראיית השחור-לבן שלו.
''תודה.'' מקניהיל חשק את שיניו, שעה שהכאב נסוג והתעבה לטיפה של דם שטפטפה מתחת לברכו. כעת יכול היה לראות מה גרם לפציעה, שבר חד קצוות של לוח כנף, סגסוגת מעוכה ומנצנצת כמראה רכה. הוא נתקע בנתיב של מקניהיל לאחר שחפר תעלה בשכבות הזבל, חורש את האספלט והבטון מתחתיו. החלק הגדול ביותר של שלד המתכת השרוף בקצותיו נח ברחוב כמו לוויתן מעושן. המנוע, מתקן סילוני מתקדם של בואינג, הציג את הקצוות המעוגלים של כונס האוויר שלו, מיזוג של עיצוב סיני וטכנולוגיה אמריקאית שהסתכמו במוצר מעודן כמזיפת הלוויתן.
בתוך פחות משניה נפרשה ראייתו של מקניהיל על פני שבר המטוס, ממירה אותו מהמציאות הקשה למה שבדרך כלל ראה. ברק צבע השתקף מהמתכת המבריקה; כעת הוא נמוג לשחור-לבן. כבר לא מנוע סילון אלא מנוע קרטיס פ-‏40, זרוע טלאים של ירוק כהה וחול מדברי לשם הסוואה. להבי המדחף נשברו היכן שחתכו באספלט הרחוב. עיניו הציגו את המראות המתאימים ביותר שיכלו; ככל הנראה העיצוב הסיני עורר את זיכרון הנמרים המעופפים.
מקניהיל המשיך ללכת, צולע מעט, וגמדים ארוכי אצבעות, עטופים בחליפות מגן מתוצרת בית – מרופדי עופרת נגד הקרינה – עיניהם מכוסות במסכות תכשיטנים כהות, זחלו מהחלל הצפוף של שבר המטוס וקיפצו אל עבר שוק המיחזור הקרוב, מותירים את עצמות המטוס מאחור לשרתים שמעולם לא באו. הדמויות מחוצות האיברים נעלמו מעבר לפינה עוד לפני שעיניו של מקניהיל יכלו לדמות אותם ללבושי בלויים מטושטשים.
''הגענו,'' הודיע המשרת. ''זה המקום.''
''מה אתה אומר.''
דברים מסויימים החליקו מעולם אחד לכל עולם אחר ללא כל צורך בשינוי. אפילו בלילה חסר ירח, בניין כמו זה מטיל צל, ערפל שחור לאורך המדרכה. למרות זאת צלו אינו מספיק כדי להסתיר את הרצועות המחוספסות של עור אדם שרפרפו כמו עמוד-אחד-במאי מהקירות החיצוניים, תפורות לנסים ארוכים. המגדל המשרדי נראה כנחש אנכי המשיל את עורו הלוחץ.
פעם, מקניהיל ידע זאת, חבקו חלקי העור, תרומת חובה של העובדים, את כל הבניין. מעשים מסוג זה היו האלהה בסגנון דרך הניהול שבספר דנקמן, בדרכיו דבקו מנהלי התאגידים. אבל פגעי מזג אוויר ועבודת פחלוץ גרועה גבו את מחירם.
נס דקיק עטף עצמו סביב שרוולו של מקניהיל. בין הקצוות המתעקלים הוא ראה קעקוע דהוי, לב פועם חצוי בסרט גלילה. הסרט הכיל, כפי שציפה, מימרה תאגידית שגורה: התלהבות היא מרכיב מספר...
הוא לא הצליח לקרוא את השאר, כיוון שהרוח העיפה את הרצועה הרחק ממנו.
מקניהיל לא הביט למעלה כדי לראות אם קצה הבניין המחודד גירד את הכוכבים. ''בוא,'' אמר, פותח את הדלת למבוא. בניינים מבשרי רע היו מרכיב שגרתי בעולם שראה. ''בוא נגמור עם זה.''
מקניהיל המשיך להרהר בזבל שברחוב כשנכנס למעלית. זה עזר לו להחצין את קרינת הגאמא הקטלנית שלו, הילה שחורה שגרמה לסחוסים של הטיפוסים הקטנים בתאגידים להחמיץ, משכנעת אותם שהוא לא מרוצה מכך שהוא נמצא כאן, שהיתה זו טעות לגרור אותו לתוך העניין.
''זה לא באמת מלוכלך.'' בתחושה לא נוחה, כולו עצבים ועיניים רטובות ממצמצות, לחץ המשרת על אחד הכפתורים הממוספרים. ''אני מתכוון, אין דם ודברים מהסוג הזה.'' המעלית, נתפסת כגרוטאה עתיקה בעיניו של מקניהיל, הרעישה ונאנחה. ''לא היינו קוראים לך אם זה לא היה חשוב.''
זו לא היתה הדרך הנכונה לפנות אליו. ''אם זה חשוב,'' אמר מקניהיל, ''זה מלוכלך.'' הוא ידע איך התנהלו עניינים מסוג זה.
חלפה דקה שלמה לפני שנפתחו דלתות המעלית. לא היתה לזה כל משמעות, כפי שמקניהיל ידע; הם יכלו עדיין להיות בקומת הקרקע. הם יכלו להיות במרתף, עם מראות ממעוף הציפור של העיר מודבקים לחלונות ברזולוציה גבוהה במידה משכנעת. הוא תיעב גם את המאפיין הזה בבניינים.
המעלית נפתחה למסדרון חסר ייחוד. ''מכאן,'' אמר המשרת כמו אידיוט, כאילו היו דרכים אחרות ללכת בהן. המסדרון היה רצוף דלתות שנפתחו לכל התירות בקומה זו. בעיניו של מקניהיל הן נראו כדלתות עם ידיות פליז וחלונות קטנים מחוספסים, נושאות שמות של סוכנויות ביטוח ורופאי שיניים על לוחיות מוזהבות סדוקות. מערכת הזיהוי האופטית הוחלפה במנעול; הוא קלט מראות של תאורה מאובקת, שטיחים מהוהים מלאי אבק במסדרון, יאוש סטואי ורצועות סרט הדבקה משרדי.
''בוא ניכנס.'' המשרת פתח את אחת הדלתות.
הם נכנסו לחדר מלא באנשים, או לפחות מלא במספיק אנשים ליצור תחושת צפיפות בחלל הקטן. מה שנראה כמשרד כלשהו מבחוץ – נצנוצי הזהב על הזכוכית ציינו שאלו הם דרידה@פוקו, רואי חשבון מוסמכים – היה מבפנים תיבת דירה יוקרתית, מרוהטת בנוחות על פי הסגנון התאגידי. מקניהיל תיעב מקומות מסוג זה; התירות שסופקו על ידי החברה, נדבך נוסף מספרו של דנקמן, היו אחת הסיבות בגללן עבד כעצמאי.
המשרת נעמד, מניח למקניהיל לצעוד לפניו. איש לא אמר דבר, למרות שחלק מאנשי החליפות זיהו והכירו אותו. החליפות בחדר ציפו ששפתיו יתעוותו ברגע שנכנס. הם רצו שאראה את זה, חשב מקניהיל. מאיפה הגיעו כל הדברים הרעים. יהיו מה שיהיו.
עיניהם הקרות הביטו בו שעה שמקניהיל צעד בחדר, ראשו מכונס בכתפיו ופניו מפגינות מזג רע. אחד מהם הושיט את ידו, אבל מקניהיל נמנע ממנה. כל המנהלים, בייחוד בדרגה זו, השתילו לעצמם משדרי לחיצת יד. גרוע מכך, הוא נשא מקלט בידו שלו, מזכרת מעבודתו הקודמת. קצהו האחד בקצות העצבים בעורו, עקף המקלט את המציאות שמקניהיל הלביש על עיניו – המשרת, כשהגיע לביתו, תפס אותו לא מוכן ולחץ את ידו לפני שמקניהיל הספיק לחלץ את זרועו. במשך חמש הדקות הבאות, הפלט החושי דגדג את מקניהיל בירכו השמאלית, קצות העצבים מלאים בסריקה מטריצית של כרטיס הביקור של המשרת. מקניהיל הניח לכרטיס להבזיק בעיניו, אולם הדבר היחיד שקרא בו היה את הסמל המעוצב של דינה-זאובר ואת המוטו של החברה, משפט כלשהו שדיבר על כך שכל בני האדם צרכנים. למה שיהיה אכפת לו מה שמו של המשרת ומהו תפקידו?
כשמבטם המשותף של המנהלים נעוץ בגבו, צעד מקניהיל לחלון התצפית הגבוה בקצה המנוגד של אזור המגורים של התירה.
הוא עמד כשאפו כמעט נוגע בחלון, הביט החוצה וראה את הגלוס נפרש הרחק מתחתיו. הוא לחלח את קצה האצבע המורה שלו בלשונו, אז הרטיב ושפשף נקודה על הזכוכית. לא נוצרה כל מריחה של פיקסלים; התירה ממוקמת גבוה כפי שנדמה היה.
''מרחת רוק על החלון.'' האריש, מנהל בכיר כסוף שער שנפגש עם מקניהיל בעבר, עמד מאחוריו. ''זה רכוש של דינה-זאובר. לא מושכר; שכיית החמדה הזו שייכת לנו.''
מקניהיל הציץ מעבר לכתפו. ''אני אוהב לדעת איפה אני נמצא, ובאיזה גובה.''
''מה זה משנה?''
''במקרה שאפול.'' הוא משך בכתפיו. ''אני רוצה לדעת כמה זמן יעבור עד שאפגע בקרקע.''
''אולי תגלה זאת.'' האריש השתווה לו במזגו הרע, למרות שפניו נפצעו בחיוך לרוחב שיניו הישרות. ''אתה אורח רע. אתה יודע את זה, נכון?''
''אני מנסה להיות אורח רע. זה חוסך לי זמן.''
למעשה, הוא קיווה שהעניינים ייעשו עכורים, מהר. לכל הפחות, משמעות הדבר היא שאף אחד מהמנהלים האחרים לא ינסה להציג את עצמו. כלומר, הוא לא יצטרך להתגונן מפני לחיצות ידיים לבביות נוספות. שמועה מבוססת טענה שאצל מנהלים מהסוג הזה מעגלי המידע נמצאו באיברי המין, מקום בו העצבים היו מרוכזים מספיק לאפשר קריאה כמעט מיידית. דברים כאלה העניקו משמעות חדשה לעיקרון היאפי הישן של ''חברים ברשת''; שמועות פחות מבוססות סיפרו על מפגשים חברתיים גדושים לעייפה בחליפות, כולם לוחצים ידיים ומחליפים כרטיסי ביקור אחד עם השני, עד שפניהם בהקו כמו רמזורים אחרי גשם וריח הזרע נתלה באוויר הדחוס. מקניהיל לא היה מעוניין להעניק לאנשים בחדר אפילו חלק קטן מההנאה הזו.
''ידעתי.'' האריש נראה אחוז בחילה, כאילו הרוק היה מסר אישי על טבעו של היקום, שרוסס על החלון. ''לא היינו צריכים לבקש ממך לבוא לכאן.''
''רואה? אמרתי לך.'' מקניהיל הסתובב כך שיוכל לעמוד פנים אל פנים עם המשרת שהתגשם ליד מרפקו. ''אין לי בעיה עם זה. אני הלכתי.'' הוא נדחף בין שני הגברים ופנה אל דלת היציאה מהתירה.
''אבל אם אתה כבר פה.'' האריש תפס את זרועו והפנה אותו אל קבוצת האנשים במרכז מרחב המגורים. הם עמדו מסביב למה שנראה כערימה של בגדים קרועים. ''אתה יכול להגיד לנו מה דעתך.''
אלה לא היו בגדים קרועים. לא אם שכבו במרכז שטיח אפור בינוני-עד-יקר מנוקד בטוב טעם בחלקים שחורים. כביסה, בין אם מלוכלכת ובין אם לא, תמיד הוגלתה לפינות החדרים. אף אחד מעולם לא עמד מעל לכביסה או לבגדים קרועים, צופה במבט אטום-עד-עוין וזהיר בפולש מן החוץ הצועד לכיוונו. שניים מהמנהלים בחליפות צעדו לאחור, גם כדי לאפשר לבוס שלהם לעבור, ובעיקר כדי לאפשר למקניהיל לראות מה שוכב על השטיח.
הוא ראה בדיוק את מה שציפה לראות. לכל הפחות, המבט בעיניו מכוסות הדוק לא שידר בוז כלפי כל דבר שעדיין נשם אוויר בריאותיו, שעדיין הצליח לחיות ללא הרווח שבאופציות ובמניות. הגופה בהתה בתקרה כמנהגם הסבלני של המתים באמת ובתמים, אלה שלא עמדו לחזור באמצעות הרכבת סוללות חשמליות. אדם בוגר, צעיר מכל אחד אחר בחדר, כולל מקניהיל, לא כולל תעתיק החברה הנלהב. ישו בעצמו היה צעיר יותר מהמנהלים החורקים שהביטו מזוויות עיניהם במקניהיל כורע ברך מעל לגופה שלא עמדה להזדקן.
''מה כל הדברים הללו?'' הוא הצביע על החולצה הפתוחה שעל הגופה. היא קופלה לאחור, חושפת את החזה הפתוח במדויק. חתך התחיל מתחת לגרון ונמשך עד מתחת לטבור, מסתיים היכנשהו מתחת לרצועה האלסטית של התחתונים הלבנים והלא מעוצבים. יכלו להיות כפתורים לאורך החתך; כפתורים שנפתחו כמעט ללא דם מהעצמות ומהרקמות המחוברות לעצם החזה של הגופה. צינורות ושפופרות בעבעו, ציוד מכני זעיר כמו עכברי כרום במחילותיהם, התכרבלו וקיננו באיברים השונים. עם ממברנות עבירות לגז מסביב ללב ולריאות החשופים; החלקים האנושיים נצנצו וזרחו כמו תכולת מכלי הפלסטיק על דלפקו של קצב. הדמיון הודגש על ידי ירידה בטמפרטורה – מקניהיל חש בה כשהחזיק את כף ידו במרחק סנטימטר מעל לבית החזה של הגופה – שנותבה בקפידה על ידי תכנות המכשירים.
מראות מסוג זה לא ניתן היה לעקוף; לא התקיימו כל אנלוגיות בעולמו השחור-לבן של מקניהיל. המכונות הקטנות המשיכו בפעולתן, נראות לעיניו כמו סיוט מהעתיד שהגיע זה מכבר.
מקניהיל הצביע על החתך הפעלתני. ''למה הכינו אותו להוצאת איברים להשתלה?''
''זה הליך סטנדרטי.'' המשרת היסס לרגע בטרם דיבר, למקרה שהאריש או אחד מהמנהלים האחרים ירצה להסביר. ''הליך סטנדרטי של החברה.''
''זה מה שאנחנו עושים,'' אמר אחד מהמנהלים האחרים. קולו היה כנהמת כלב בלועו של אדם. ''זו דרכו של הארגון.''
''חלק מתנאי ההעסקה.'' בכל פעם שאחד מהמנהלים דיבר, המשרת קפץ על קצות אצבעותיו לרגע, כאילו משכו ברצועה הבלתי נראית שלו. ''מעין שירות לקהילה. האיברים שלך הם רכוש החברה. ערכות אבחן-@-נתח™ מנטרות את סימני החיים של כל העובדים; אם אתה מת, הן נכנסות לפעולה.'' המשרת נרגע, אבל צחוקו המהיר של אחד מהמנהלים הקפיץ אותו שוב כמו מריונטה. ''איברים שמישים מושתלים ביתומים מיוחסים.''
''למה לבזבז אותם?'' נהם המנהל.
''אכן.'' מקניהיל הביט בעיניו האדומות. ''ואתם תמיד יכולים להגיש אותם עם אורז בחדר האוכל של המנהלים.''
אף צחקוק או חיוך. ''אם נרצה,'' הסכים המנהל בשקט.
האריש, המנהל הבכיר, נשאר מאחור, מניח למנהלים בדרגות הנמוכות לנסות את כוחם נגד הראש-אפעה שהזמינו. דירוגם היחסי בסולם של תאגיד ד''ז היה ברור למקניהיל מצפיפות הדואר האלקטרוני שנע בלהק סביב ראשיהם. אצל חלק מהמנהלים רק שתיים או שלוש מהתמונות ההולוגרפיות ריחפו מסביבם בדרישת תשומת לב; אצל הדרגות הנמוכות היו מספיק הודעות כדי להסתיר את פניהם כמעט לחלוטין. ניקויים לא הועיל; פעם בכמה זמן נאלץ אחד מהמנהלים הזוטרים להסתובב, להסתודד באחת הפינות ולענות על מספיק מההודעות, מכתיב תשובות מהירות לתוך מיקרופון לחש-בגרון™ שלו, ובכך לזכות בכמה שניות של שקט. להאריש לא היו כל הודעות; או שהתאגיד שילם עבור חסימה של ההודעות, או שהוא היה בדרגה גבוהה מספיק בשביל לקבל הודעות בכתב בלבד. לא נשקפה לו סכנה שיוצף, יכרע על הרצפה, קבור מתחת לכובד ההודעות, כמו בוקר מת תחת הנשרים בנוף מערבוני בנוסח ג'ון פורד.
מקניהיל הביט מטה בגופה ונעץ בה את קצה נעלו. ''מה שמו של המסכן?''
''טראוולט.'' המשרת קיפץ ביעילות לצדו. ''שמו טראוולט.''
''שם פרטי?''
בשקט וללא הד, השאלה התנפצה על קירות מרחב המגורים של התירה. המנהלים נראו נבוכים מעט, או בשל חוסר ידיעה, או בגלל שידעו ולא רצו להודות בכך.
בכיס המקטורן של הגופה נמצא ארנק; מקניהיל הוציא אותו. הוא נעמד, פותח את העור הרבוע. ''ויליאם,'' הודיע, קורא מכרטיס הזיהוי של החברה. ''במקרה שתהיתם.'' רשיון הנהיגה – בעיניו של מקניהיל – נראה כהעתק של רשיון מתקופת אייזנהאור. התמונה הקטנה הראתה את פני הגופה מעל לחולצת י.ב.מ. לבנה ועניבה מפוספסת בכחול. בחייו, טראוולט נראה כמו גרסה מוקדמת של המנהלים הנוקשים שעמדו מסביבו וצפו. בשלב זה, טראוולט נראה עדיין אנושי.
מקניהיל טפח על התמונה באצבע המורה שלו. הוא ידע שמעשה זה יפעיל את קוד הזיהוי שהוטבע בכרטיס, במציאות הקשה שמתחת לזו שראה.
''מרכיבים היום את המחר,'' אמר קול בס מהדהד. המלים נאמרו בביטחון רב כמו שהיו נשמעות אם הדובר עדיין היה בחיים. ''ערך מוסף והתפתחות –''
''מה שתגיד.'' הוא סגר את הארנק. תעודת הזיהוירישיון נהיגה המשיכה למלמל במשך שניה נוספת, וכבתה. הוא הגיש את הארנק למשרת, שהביט בו כמו היה הטחול המקורר של הגופה. ''נראה שהוא לא היה חבר קרוב שלכם.''
''זה לא חשוב,'' אמר האריש.
הוא לא ענה. לרגע, מקניהיל חש כאילו עוצמת הקירור של המכשירים גלשה החוצה ונאחזה בבני מעיו. משם, הלאה לאורך החלל המטופח של התירה, ודרך החלון הגבוה החוצה אל העולם הגדול. הוא הניח שהסיבה לתחושה זו לא היתה קשורה לדבר המת שלרגליו, אלא לאחרים שעמדו מסביבו, להם עדיין היתה יכולת תנועה ודיבור, מוגבלת ככל שתהיה. אם טמפרטורת הדם שלו צנחה בכמה מעלות, הסיבה לכך היתה נוכחותם בקרבתו.
עיני הגופה ברקו מספיק כדי לשמש כמראות קטנות כסופות ועקלקלות. מקניהיל הביט בהן כעת והבחין שהעיניים לא כוסו אך ורק בדוק המוות; קרום נוסף הונח עליהן, ממברנה צוננת בדומה לאלו שעטפו את לבו וכליותיו של המנוח. קרניות העיניים נשמרו ליתומים בני המזל. כעת הפכו העיניים למראות טובות עוד יותר, כמו לוטשו על ידי צורפים; הוא ראה את את פניו בכל אחת מהמראות. שתי המיניאטורות החזירו לו מבט ונראו זקנות ועייפות, התשישות גורמת למראה הזקן, ולא להפך. הוא השתוקק אפילו יותר לכך שלא היה מגיע לכאן, שלא היה מרשה לעצמו להיות מובל לכאן.
''מה דעתך?'' האריש הופיע לצדו. ''אתה חושב שתוכל לעזור לנו במקרה הזה?''
מקניהיל ראה שקצה חולצתו הפתוחה של המנוח, מוכתמת אך מעט בדם ובנוזלים אחרים, נחה על קצה נעלו המבריקה, עשויה בעבודת יד, של המנהל. מקניהיל הרים את מבטו והניד בראשו. ''כמו שאמרתי לילד ששלחתם כדי להביא אותי, אני לא עושה עבודות כאלה.''
''אבל יכולת, אם היית רוצה. אם היינו עושים את העבודה לכזו שתרצה לקחת. אתה עדיין מופיע כסוכן פעיל ברשימה של הסוכנות.''
מקניהיל הניד שוב בראשו. ''תתעורר ותריח את הגופות הבוערות של חלומותיך, חבר. אני לא יודע על איזה חיבור אתה חושב. העניין הזה לחלוטין מחוץ לתחום בשבילי. אני לא מטפל בחרא מהסוג הזה; מעולם לא טיפלתי בחרא מהסוג הזה. אפילו כשעבדתי בשביל סוכנות האיסוף – ואני כבר לא עובד שם –'' כאילו שהם לא ידעו את זה, ''אבל כשעבדתי שם, מעולם לא הגעתי אחרי שאנשים כבר מתו וסיימו לטפל בבעיות שלהם. ראשי-אפעה לא עובדים ככה. אפילו אם עדיין הייתי ראש-אפעה. ואני לא.'' מקניהיל פער את עיניו, לוודא שהמסר עבר בישירות הרבה ביותר למנהל. ''Natterkopf bin ich nicht*. מבין?''
האריש לא ויתר. ''יש לך יכולות מיוחדות. אתה חייב להודות ש –''
''אני לא חייב להודות בשום דבר, חוץ מזה שאני מוכן להגיד שלום וללכת.''
''או, באמת.'' חיוכו של האריש התרחב. עכשיו הוא נראה כתוצאה של ניסיון לחתוך דלעת של ליל כל הקדושים במכת מצ'טה אחת. ''אנחנו רק מתחילים להנות מנוכחותך. אני לוקח בחזרה את מה שאמרתי עליך קודם.''
במרכז עיניו של האריש היו מראות שחורות ולא כסופות, אולם הן הראו את אותו מראה שנשקף ממבטה האטום של הגופה. בשני הקימורים האפלים ראה מקניהיל השתקפויות קטנות של עצמו. אם אותן פנים נראו עייפות ומלאות גועל, לא נוטות להשתכנע לקחת עבודה מסוג זה, מקינהיל שיער שהיתה להן זכות להיראות כך. חיברו אותו מספיק פעמים במהלך חייו, בעולם בו נולד ובזה שראה בעיניו שפורקו-וחוברו-להן-יחדיו. אולי הבחור על הרצפה, או מה שנשאר ממנו, סבל ממזל דומה. אולי חיברו גם אותו. כך או אחרת, זה לא שינה שום דבר.
''יכולות מיוחדות,'' חזר האריש. ''לכן ביקשנו שתבוא לכאן.''
מראות קטנות ושחורות. כמו להביט היישר לתוך גולגלתו של המנהל ולא לראות בה דבר, או אפילו גרוע מכך, לראות בה את הריק הגדול. השואב, הנשמה השלילית, החומר המכלה שנמצא בעיני שאר המנהלים, שהלך ביניהם בתירה, מחליק בין גופותיהם כמו עשן מצחק, צועד דרך המסדרונות בשאר בנייני הרפאים בשרשרת הערים, מושך בכבלי המתכת של המעליות הרבות מספור כאילו צלצל בפעמוניה של קתדרלה שוממה.
''ביקשנו ממך להגיע מכיוון שהנחנו שתוכל לעזור לנו. אנחנו יודעים שאתה יכול.''
מקניהיל עקר את עצמו ממחשבותיו העגומות, ממקד את מבטו ואת תשומת לבו במנהל הבכיר שעמד לפניו. מרכז עיניו של האריש עדיין נראה כשני חורים שחורים.
''אני לא יודע על איזה סוג של 'יכולות מיוחדות' אתה מדבר.'' הוא לא התקשה להתנגד לעוצמת המשיכה שהמנהל הקרין בכיוונו. ''אחד מהמנהלים בדרגות הנמוכות שלכם חוסל. דברים מסוג זה מעולם לא עניינו אותי. אתה מבין?'' מקניהיל הזיז את ראשו והביט במנהל מזוית העין, כדי להעצים את הסרקזם. ''לפעמים אנשים מתבלבלים בכל הנוגע לאנשים אחרים ולעיסוקם המדויק. קשה לי להאמין שמישהו בעמדתך הרמה ייתקל בבעיות מסוג זה, אבל מסתבר שזה קורה. אם אתה חושב שהעובדה שנותרו גופות, או חלקי גופות, לאחר שסיימתי עבודה מסוימת, מצביעה על כך שיש לי קשר כללי לבשר מת... סימן שבאמת התבלבלת בחיווטים שלך. זה לא עובד ככה. גם בקרב ראשי-אפעה פעילים.'' הזזה נוספת של הראש, הפעם לכיוון הגופה שביניהם. ''למה שלא תקרא למשטרה שתטפל בזה? הם זולים.''
''למשטרה אין את...'' הלא-חיוך המזוויע הופיע על פניו של המנהל. ''הכישורים שיש לך.''
''שוב פעם כישורים.'' מקניהיל הניד בראשו. הוא הביט לעבר החלון הגבוה של התירה ועל השמים האפורים מעברה השני של הזכוכית. הנח לאש ליפול, אמר לעצמו. הוא היה מוכן שתרד על ראשו שלו, אם משמעות הדבר היתה שיוכל לצאת מהמקום הארור וחסר האוויר. ''אם תיעוב מחובר היה נחשב ליכולת'' – הוא הניח לקולו להיהפך לחספוס קהה שיניים – ''אני האדם שאתה מחפש.''
''או, אותך אנחנו צריכים.'' המעין-חיוך של האריש נמתח להבעת לעג בצד אחד של פניו. ''אתה פשוט עדיין לא יודע את זה.''
''אתה תדע.'' החל לומר המשרת הקטן. ''חכה בסבלנות.''
''אם לא אכפת לכם,'' אמר מקניהיל, ''אחכה בבית.'' הוא הסתובב ופנה לכיוון הדלת.
אבל לא מהר מספיק. האריש תפס בזרועו. ''אני חושב,'' אמר המנהל, ''שאם תקדיש את הזמן להפעיל חלק מאותם כישורים מיוחדים – מיוחדים אפילו בשביל ראש-אפעה – תקבל מושג טוב יותר בנוגע לסיבות בגללן רצינו שתבוא לכאן.''
שמץ של חשד דגדג באחורי גולגלתו של מקניהיל. המנהל הרים את קולו בזהירות, הוסיף מידה קלושה של טונים רמזניים, לא עד למידה בה יהיה קולו עשיר ברמיזות, אלא במידה מספקת כדי להוות מתאבן, פיתיון על חכה. מקניהיל הסיר את ידו של המנהל מזרועו. ''למה אתה מתכוון?''
''בחייך.'' האריש צעד לאחור והחווה כלפי הגופה. ''אפילו לא בדקת אותה. עצם העובדה שהוא מת לא מצביעה על כלום. אולי תבדוק אותה מקרוב, לפני שנקרא למשטרה לבוא ולסלק אותה.''
מקניהיל ידע שהוא צריך להסתובב ולהמשיך ללכת, והפעם להגיע עד הדלת. אף אחד לא יעצור אותו; אף אחד מהמנהלים האחרים לא יאמר ולו דבר נוסף. האריש והאחרים ימחקו אותו מהרשימה שלהם ויעברו לתוכנית הגיבוי, יהיה מי שיהיה האדם שהם חושבים שיוכלו לכבול לבעיות שלהם, יהיו אשר יהיו.
מקניהיל ידע שזה מה שעליו לעשות. אבל הוא לא עשה זאת.
''בסדר.'' כבר עכשיו הוא התחרט על הדחף, על החולשה הרגעית בדעתו. ''ניצחת. אני אבדוק את האידיוט המסכן.''
לא היה לו אכפת אם חיוך ניצחון קטן חלף בחדר, ממנהל זחוח דעת אחד למשנהו. אם החיוך אכן חלף, הוא לא הבחין בו; זה כל מה שהיה חשוב. מקניהיל כבר כרע על ברך אחת וקרב לגופה. עד פניה והמבט הריק והאפור-כסוף שלא התמקד בדבר. כפי שאני, אמרה הגופה במחשבותיו של מקניהיל, כך תהיה גם אתה. לזאת ענה מקניהיל, לא אני, חבר. אהרוג את עצמי קודם. באופן שלא ישאיר דבר פרט לאפר.
הוא הביא את פניו קרוב לגופה כמעט עד כדי נשיקה. מקניהיל ידע מה ימצא, הוא ידע שלא יהיו כל הפתעות. מעולם לא היו הפתעות. זאת היתה הסיבה בגללה רצה לעזוב, בגללה לא רצה כל קשר לזה. לא משנה כמה החברה מוכנה לשלם.
הוא הריח את זה. לא את הדרך בה האדם נהרג. מקניהיל לא התעניין בזה, אלא במה שטראוולט עשה כשהיה בחיים. בזה הוא התעניין.
נשימה איטית, באופן בו המתים נושמים; כל כך לאט שהאוויר לא זע אלא נתלה, מושהה, בפיותיהם. שפתיה הכחולות של הגופה היו פתוחות מעט, כמו רצתה ללחוש דבר מה נוסף לפנים שמעליה.
לא היה לה צורך לומר דבר. מקניהיל מצא את השיירים, את המולקולות הנותרות ששאף לתוך גרונו, מעבר לקולטני הטעם והריח ואל תוך זיכרונו. הוא זיהה את הריח. ניחוח הדומה למתכת רטובה, קורוזיה גופרתית על קצוות סוללה, הפליטה היונית של תאווה עזה ובלתי מסופקת. מקניהיל יכול היה להרגיש את טעם המתכת על לשונו, כאילו יכול היה לירוק כדור בוהק של כספית.
הוא דחף אצבע מאחורי שיני הגופה ופער את לסתותיה הנוקשות לרוחב מספיק כך שיוכל להעביר את קצות שתי אצבעותיו לרוחב הלשון. מבעד לשכבה נוקשה למחצה של רוק הוא הרגיש בצלקות קטנות, כאילו הבשר הרטוב נחתך פעם אחר פעם בתער. אבל אלה לא היו צלקות; הוא ידע מה הן. תחביביו של טראוולט בימי חייו עוררו יצירת נתיבים עצביים חדשים בבשרו שלו, במרכז ראשו, קרוב ככל האפשר למוחו האדום דמוי הג'לי. לא היה זה המקרה הגרוע ביותר שראה מקניהיל; הוא נתקל בגופות שלשונותיהן נראו כמו קורדרוי שנחתך ונתפר שוב, הערוצים העצביים רחבים כמו קצה הזרת שלו. האנשים האלה התענגו בתחביבם במשך זמן כה רב עד שכל מערכת העצבים שלהם התחברה מחדש והם נהפכו למעשה אריגה חדש ממנו נעקרה המילה אדם ובמקומה נתפרה מילה חדשה ובלתי קריאה.
החלל מסביבו נעלם מבלי משים; מקניהיל הרים את מבטו וראה את האריש ואת המנהלים האחרים, אפילו את התעתיק התאגידי הקטן, עומדים קרוב אליו. פניהם יצרו מעגל, כשמרכזו של חרוט הפוך ממוקם בין עיניו של מקניהיל.
''נו?'' האריש חייך בחוסר נעימות כמקודם. ''מה גילית?''
פיסת מתכת נצנצה בצוואר הגופה. זהובה ובעלת ארבע זרועות, סימטרית משני צידיה, היא נתלתה בשרשרת זעירה. מקניהיל העביר את ידו על העור הקר, מפנה את גבו כדי להסתיר את מעשיו. כשמשך את ידו בחזרה, פיסת המתכת נעלמה, והשרשרת השבורה החליקה מדש החולצה הלבן.
מקניהיל נעמד; החרוט התמוטט והפך למעגל, כשראשו במרכז והמנהלים המביטים עומדים בהיקפו. בעיני כל אחד מהם שכן אותו רעב אפל. מראות קטנות ושחורות: מקניהיל יכול היה להסתובב באיטיות ולראות השתקפויות קטנות של פניו, פעם אחר פעם...
אילו, חשב. אילו רק את פניו היה רואה. את פניהם הוא ראה, והן הטרידו אותו. הן הטרידו אותו, ומה שראה בהן הטריד אותו.
הוא ראה את הדבר שאת ריחו מצא בחוסר-נשימת הגופה. הטעם שחש באחורי לשונו כששאף אוויר. מתכת ורוק, כספית וניצוץ כחול מרקד. הוא ראה זאת בברק שפתותיהם, בחצאי החיוכים הידעניים, בביטחון זחוח הדעת שהציג את אחוות החושים שלהם.
הם כולם משתתפים בזה, חשב מקניהיל. לא רק טראוולט המנוח, הגופה שנמצאה במרכז הבאר שיצרו בחליפותיהם היקרות ובחולצות התאגיד הלבנות שלהם. זו הסיבה שהאריש והמנהלים האחרים רצו שיבדוק את הגופה, שיכרע וישתמש בכישוריו המיוחדים על הדבר המת שבקרבם. הם רצו את הריח בנחיריו, את הטעם הנשאף באחורי פיו, כשנעמד בחזרה והביט בהם.
''אתה רואה?'' דקר אותו קולו של האריש. ''זה סוג העבודה לה אתה מוכשר במיוחד. זו עבודה שנמצאת בתוך תחום ניסיונך. אם לא מבחינה מקצועית, אז מבחינה אישית. לכל הפחות, היא נמצאת בתחום בו המקצועיות והאישיות נפגשות.''
הוא שנא אותו מלכתחילה, ושנא אותו יותר עכשיו; מקניהיל שקל את ההשלכות אם פשוט ישען לאחור ויתקע את אגרופו, יפרוק אותו בפניו של המנהל. תחושת הסיפוק תהיה רבה, האֵבֶל שיבוא אחריה רב עוד יותר, והתשלום, בסופו של דבר, קרוב למרבי. אנשים מסוגו של האריש הילכו בלתי פגיעים, בטוחים במקומם בסולם. הם התחננו לאגרופים, הציבו את פניהם כמו מטרות חייכניות. ביודעם שאם תיתן את המכה אליה השתוקקה זרועך, הם יגרמו לך לשלם אלפי מונים. אם לא תכה, אם תותיר את אגרופך לבן המפרקים לצדך כמו סלע שנחפר מהליבה המיוזעת של כדור הארץ, הקשר במעיך יהיה הפרס שלהם. בכל מקרה, הם מנצחים.
כך הם פעלו. מקניהיל ידע זאת. הוא עבד בשביל האריש ובשביל אנשים מסוגו. הוא ידע שהפתרון היחיד הוא להסתובב ולעזוב, להידחף מעבר לחומת החליפות ולשאת את האגרוף, כבד כעופרת, מעבר לדלת ובמורד המעלית הלא ממוספרת, ללכת את כל הדרך למקום הקטן ששמו בית. שם אפשר להספיג את האגרוף באלכוהול ובמורפיום, המתפשטים מבפנים החוצה, מבעד למעיים ולוורידים. עד בוא שכחה, או לפחות עד בוא שכחה מספקת.
הם רצו שאגלה, חשב מקניהיל. מה הם עושים בשביל הכיף. הם לא התביישו; להפך. האריש ושאר המנהלים רצו שידע, הם רצו שמקניהיל ימצא עליהם את הריח שמצא על הגופה. רוק, כספית ודם. כל אלה ועוד, ואף לא דבר מכל אלה. הסימנים היחידים על גופם הן הצלקות הקטנות על לשונם, הערוצים העצביים, נקודות המגע, קצות הסוללה הרטובים כגשם של תענוגותיהם. המקום ממנו הניצוץ הכחול זינק מהמוען לנמען. הנשיקה, חשב, שהחליפה ידיעה. מאחד לאחר וחוזר חלילה.
הוא הניח לאגרופו הקמוץ להיפתח. דברים מסוג זה כבר לא הטרידו אותו; הם בסך הכל גרמו לו להרגיש זקן יותר ועייף יותר ומלא בחילה. מקניהיל סרק את פניהם של המנהלים המחכים לתשובתו.
''נו?'' האריש חייך אליו בחוסר חיוכו.
''תתחבר, בן-מתחברת.'' מקניהיל חש אף יותר מלא גועל. ''אני עף מפה.'' הוא פנה והתחיל ללכת. המעגל נשבר, המנהלים הקרובים זזו אחורה מדרכו עוד לפני שיכול היה לדחוף אותם הצידה, מונעים ממנו אפילו את ההנאה המוצדקת הזו.
האריש קרא אחריו. ''יש כמה פרטים שעליך לדעת. לפני שתכריע בדעתך.''
כשאצבעותיו נוגעות בידית הדלת עשויית הפליז, מקניהיל נעצר והביט מעבר לכתפו. ''הכרעתי בדעתי.''
''יתכן.'' החיוך לא נרעד. ''למרות שיש דבר נוסף שעליך לראות. פרט אחד נוסף.'' הוא צעד לאחור ורכן אל הגופה, ידו מסיטה את החולצה הפרועה בצד אחד, במקום בו העור עדיין היה שלם מעל לעיקול הצלעות. ''נראה שידידנו המנוח היה בכל מיני מקומות.'' האריש צפה בתגובתו של מקניהיל. ''לא היית אומר שהוא הסתובב הרבה?''
מקניהיל יכול היה לראות את הדבר שהמנהל הראה לו גם מהצד השני של החדר. היה זה קעקוע מהסוג הישן, שלא זז. גדול מספיק ושחור כך שמקניהיל, ממקום עומדו ליד הדלת, יכול היה להבחין בפרטיו בקלות.
נס קלאסי, מתעקל בשני קצותיו, ועליו חקוק שם כלשהו או מילה אותה מקניהיל לא הצליח לקרוא. לא זה היה החלק החשוב; החלק החשוב היה הסמל מעל לנס. אות V גדולה עם פיתוחים אומנותיים, חודה בצלע התחתונה של הגופה, קצותיה העליונים משני צדי בית השחי. רשומה במורכבות מדויקת, כאילו האמן סיים לרשום חצי אחד של צלב נטוי על צדו, ואת המושיע עמד להוסיף...
כל חוכמתו המרסנת של מקניהיל התאיידה. לאחר שהערפל האדום ניצת ונמוג באחורי עיניו, הוא ראה את האריש שכוב אפרקדן ובחוסר נוחות לרוחב הגופה. המנהל דחף עצמו למעלה, נשען על זרוע אחת, שפשף את פיו, מורח את הדם שנפלט מזויות שפתיו.
זה הדבר אותו הם באמת רצו שאראה. מקניהיל ניגב את מפרקי אצבעותיו החבוטות בחולצתו. איש מהנוכחים בחדר לא צעד לקראתו והניח עליו יד. הם השיגו את מה שרצו.
''אותך אנחנו רוצים.'' האריש התיישב, מאזן את עצמו ביד אחת על חזה הגופה. חיוכו האדים בקצוות. ''אותך אנחנו רוצים.''
מקניהיל פתח את הדלת.
''אל תתקשרו אלי,'' אמר מקניהיל. ''ואני לא אתקשר אליכם.''
במסדרון מחוץ לתירה, הוא חש שמישהו צופה בו שעה שפנה והלך לכיוון המעלית. הוא הביט מעבר לכתפו וראה אותה, בקצה המסדרון עם בריכות האור הצהוב מהבהב שלו. מקניהיל לא הופתע; תמיד היתה אחת כזו, ולעתים יותר מאחת, בבניינים כאלה. שפנפנת תיבה, הנוכחית יפה מרובן, בעלת עיניים גדולות ועצובות, אדומות מרוב בכי. הוא הניח שהיא בכתה על טראוולט; מן הסתם ידעה שמושא חיבתה הכלכלית מת.
מקניהיל הבחין ששפנפנת התיבה רצתה לשוחח אתו, ושהיא חיכתה במסדרון מסיבה זו. הנערה הרימה את מבטה להביט בו והחלה לומר דבר מה; אבל הוא לא היה במצב רוח לדיבורים. לא כרגע. מקניהיל המשיך ללכת לכיוון המעלית בקצה המסדרון, ולחץ על הכפתור ברגע שהגיע אליו.
המכונות נאנחו, עולות לכיוונו. הוא פתח את הכלוב המשקשק ונכנס. בזמן שנפל באיטיות מחוץ לשדה הראיה, חפר מקניהיל בכיס מקטורנו והוציא את העדי המוזהב הקטן שכייס מהגופה.
בפיסת המתכת היתה תועלת. היא יכולה לספר לו דברים שיתכן שהאריש לא רוצה שידע.
מקניהיל הפך את הצלב באצבעותיו ושפשף את בוהנו על הבר-קוד הזעיר שנחרט במתכת. בשורות ובטורים, עדין יותר מטביעת בוהנו, הוא כמעט ויכול היה לקרוא את אמונתו של המנוח.
הוא תהה אם – בסוף, כשפיו של הטיפש המסכן התמלא באפר – הצלב הועיל לו בדרך כלשהי.
אולי, חשב מקניהיל. הוא עצם את עיניו ונתן לשרשרת המסתובבת להנמיך אותו אל פני הקרקע.

נואר (Noir)
מאת ק. ו. ג'טר (K. W. Jeter)
עברית: אורי שגיא
הוצאת אודיסיאה, 2002

נואר
הוצאת אודיסיאה (וקדמת עדן)

חזרה לעמוד הראשי כתוב תגובה

זה נשמע מטורלל לחלוטין (חדש)
Preacher יום שלישי, 06/08/2002, שעה 1:29
נראה לי שאני אוהב את זה :)