 |
 |
עוד בקטגוריה זו:
משחק הנסיכים
פרקים לדוגמה / גארת' ניקס
02/06/13
תגובות: 3
ציידת הלילה
פרקים לדוגמה / המערכת
04/05/12
תגובות: 2
דם כחול
פרקים לדוגמה / ורד טוכטרמן
23/09/11
תגובות: 1
ימי תל-אביב האחרונים
פרקים לדוגמה / לביא תדהר וניר יניב
24/09/10
תגובות: 0
מגן הלהט
פרקים לדוגמה / אילן גוייכמן
19/12/08
תגובות: 0
בן אלמוות
פרקים לדוגמה / רוג'ר זילאזני
12/12/08
תגובות: 0
פנטסיה 2000 - דבר העורך
פרקים לדוגמה / המערכת
06/10/08
תגובות: 39
תחיית האגדות
פרקים לדוגמה / אילן גוייכמן
17/09/08
תגובות: 1
חוק הקוסמים השני - אבן הדמעות
פרקים לדוגמה / טרי גודקינד
13/09/08
תגובות: 11
סימנטוב
פרקים לדוגמה / אסף אשרי
18/04/08
תגובות: 6
המים שבין העולמות
פרקים לדוגמה / הגר ינאי
06/04/08
תגובות: 6
דרקון הוד מלכותו
פרקים לדוגמה / נעמי נוביק
24/09/07
תגובות: 16
המגשר
פרקים לדוגמה / רביב מיוחס
14/09/07
תגובות: 74
התחדשות
פרקים לדוגמה / קרול ברג
05/05/07
תגובות: 3
בנות הדרקון
פרקים לדוגמה / מרית בן-ישראל
02/04/07
תגובות: 25
|
 |
שוליית הלוחם
פרקים לדוגמה / לויס מקמסטר בוז'ולד
יום חמישי, 24/01/2002, שעה 12:03
מהרפתקאותיו של מיילס וורקוסיגן – פרק א'
|
|
אנו מביאים כאן פרק ראשון מהספר ''שוליית הלוחם''
של לויס מקמסטר בוז'ולד, אשר ראה אור לאחרונה בהוצאת זמורה-ביתן, בתרגומו של עמנואל לוטם.
פרק ראשון
המש''ק גבה-הקומה וחמוץ-הפנים לבש מדי א' קיסריים ונשא את לוח הקשר שלו כמו היה זה שרביטו של פילדמרשל. הוא טפח בו על ירכו בהיסח הדעת וסקר את קבוצת הגברים הצעירים הערוכים לפניו במבט של זלזול יבש. מבט מתגרה.
הכול חלק מהמשחק, אמר מיילס לעצמו. הוא עמד ברוח הסתווית הצוננת וניסה שלא לרעוד, במכנסיים קצרים ובנעלי ריצה. שום דבר אינו מוציא אדם משיווי-משקלו יותר מעמידה כזו, כמעט עירום, בעת שכל הסובבים אותו נראים מוכנים ומזומנים לאחד ממסדרי הביקורת של הקיסר גרגור. אם כי יש לציין, למען ההגינות, שרוב הנוכחים היו לבושים בדיוק כמוהו. פשוט, המש''ק שפיקח על המבדקים נראה כמו קהל של אדם יחיד. מיילס אמד אותו במבטו ותהה מה היה התעלול, המודע או הבלתי-מודע, שהעניק לשפת הגוף שלו את היכולת הזו להקרין עליונות כה צוננת. אפשר ללמוד כאן משהו...
''אתם תרוצו בזוגות,'' פקד המש''ק. הוא לא הרים את קולו, עד כמה שמיילס יכול לשמוע, אבל איכשהו, עלה בידו לשגר אותו עד השורות האחרונות. עוד תעלול מועיל, חשב מיילס; זה הזכיר לו את מנהגו של אביו, להנמיך את קולו כמעט עד לחישה כשדיבר בזעם. זה ריתק את תשומת-לבם של השומעים.
''מדידת הזמן לריצת חמישה קילומטרים תתחיל מיד כשיושלם השלב האחרון של מסלול המכשולים; אל תשכחו את זה.'' המש''ק החל לחלק אותם לזוגות.
גיבוש המועמדים לקצונה בשירות הצבאי הקיסרי של בריאר נמשך שבוע תמים, שבוע מפרך. חמישה ימים של בחינות בכתב ובעל-פה כבר היו מאחורי מיילס. החלק הקשה הסתיים, אמרו כולם. היתה אווירה של כמעט רגיעה בקרב הצעירים שהקיפו אותו. היו יותר דיבורים והלצות בינם לבין עצמם, היו תלונות מופרזות על קשי הבחינות, על בינתם הרופסת של הקצינים הבוחנים, על האוכל הגרוע, על השינה הנקטעת תמיד, על שאלות-פתע מביכות במהלך הבחינות. היו אלה תלונות של השתבחות עצמית, בדיחותיהם של אלה שכבר עמדו במבחן. בעיניהם, המבדקים הגופניים היו משחק, אולי הפסקת מנוחה. החלק הקשה ביותר כבר עבר – לכולם מלבד מיילס.
הוא הזדקף מלוא קומתו, לא הרבה, והתמתח כאילו ניסה ליישר את עמוד השדרה העקום שלו בכוח הרצון. הוא שרבב את סנטרו קצת קדימה, כאילו ביקש לאזן את ראשו הגדול מדי, ראש שנועד לאדם בגובה מטר ושמונים או יותר, על גוף נמוך במקצת ממטר וחצי, ושלח מבט מעיניו המכווצות אל מסלול המכשולים. זה החל בקיר בטון בגובה חמישה מטרים, ובראשו קוצי ברזל. הטיפוס עליו לא יהיה בעיה, אין שום מום בשריריו; אבל הירידה מהצד השני הדאיגה אותו. העצמות, תמיד העצמות הארורות האלה...
''קוסיגן, קוסטוליץ,'' קרא המש''ק כשעבר לפניו. גבותיו של מיילס הצטופפו והוא נעץ מבט חד במש''ק, מלמטה למעלה, אך מיד השתלט על עיניו ושיווה להן ארשת אטומה, היישר לפנים. השמטת הקידומת המכובדת מלפני שמו היתה עניין של מדיניות, לא של עלבון. כל המעמדות היו שווים עתה בשירות הקיסר. מדיניות טובה. אביו שלו הנהיג אותה.
סבא התרעם, כמובן מאליו, אבל הזקן השמרני ההוא החל את שירותו הקיסרי בימים שהזרוע החשובה ביותר בו היתה חיל הפרשים, וכל קצין הכשיר את השוליות שלו בעצמו. אילו פנה אליו מישהו באותם ימים בשם קוסיגן, בלי ''וור'' לפניו, היתה זו עילה לדו-קרב. עכשיו מבקש נכדו להתקבל לאקדמיה צבאית, בנוסח העולמות הזרים, ולקבל את הכשרתו בטקטיקה של נשק אנרגיה, ביציאות מחורי-תולעת ובהגנה כלל-עולמית. והוא עומד שכם אל שכם עם נערים שלא היו מורשים לצחצח את חרבו בימים ההם.
לא בדיוק שכם אל שכם, חשב מיילס ביובש והגניב מבטים מלוכסנים אל המועמדים משני צדדיו. זה שנעשה בן-זוגו במסלול המכשולים, קוסטוליץ או מה-שמו, קלט את המבט והסתכל למטה בסקרנות לא-מוצנעת. בגובה העיניים, היתה למיילס הזדמנות טובה לראות את שרירי הכתפיים המפוארים של הבחור. המש''ק פטר בתנועת-יד את אלה שלא ניטל עליהם לרוץ אל המכשולים מיד, ומיילס וחבריו התיישבו על הארץ.
''ראיתי אותך מסתובב כאן כל השבוע,'' פתח קוסטוליץ. ''מה זה הדבר המחורבן הזה שיש לך על הרגל?''
מיילס התגבר על רוגזו בקלילות שנרכשה עם הניסיון הממושך. אלוהים יודע שהוא אכן בולט לעין בכל חבורה, ובייחוד בחבורה המסוימת הזאת. לפחות קוסטוליץ לא התווה לעומתו את הסימן נגד עין הרע, כפי שנהגו כמה כפריות זקנות ומיובשות בוורקוסיגן סירלו. בכמה מהמקומות הנידחים והנחשלים יותר בבריאר, למשל במעמקי הרי דנדארי – בנחלאותיה של משפחת וורקוסיגן עצמה – עדיין היה נהוג רצח תינוקות בגלל פגמים קלים כמו שפה שסועה, למרות ניסיונותיהם הלא-נמרצים של השלטונות הנאורים יותר למנוע זאת. הוא הביט בצמד מוטות המתכת הנוצצים הצמודים לרגלו השמאלית בין הברך והקרסול, שנותרו מוסתרים בתוך מכנסיו עד היום הזה.
''סד רגל,'' השיב, בנימוס אך בניסיון שלא לעודד שאלות נוספות.
קוסטוליץ המשיך ללטוש עיניים. ''בשביל מה?''
''זה זמני. יש לי זוג עצמות שבירות שם. זה כדי שאני לא אשבור אותן, עד שהרופא יהיה בטוח שגמרתי לגדול. ואז אני אחליף אותן בעצמות סינתטיות.''
''לא להאמין,'' העיר קוסטוליץ. ''זאת מחלה, או מה?'' הוא העמיד פנים כמשנה את תנוחתו, כדי להתרחק במקצת ממיילס.
טמא, טמא, חשב מיילס בפראות; האם אני צריך לצלצל בפעמון? אולי כדאי להגיד לו שזה מידבק – לפני שנה בדיוק הייתי מטר תשעים... הוא התגבר על הפיתוי, באנחה. ''אמא שלי נחשפה לגז רעיל כשהיא היתה בהיריון איתי. היא יצאה מזה בסדר, אבל זה הרס את גדילת העצמות שלי.''
''אה. לא נתנו לך שום טיפול רפואי?''
''מה, בטח. אינקוויזיציה שלמה. בגלל זה אני מסוגל לעמוד על הרגליים היום, במקום שיסחבו אותי בדלי.''
הבחילה היתה גלויה למדי בפניו של קוסטוליץ, אבל הוא חדל מניסיונותיו להזדחל ממנו והלאה. ''איך הצלחת לעבור את הבדיקות הרפואיות? הייתי חושב שיש כאן איזה רף גובה.''
''השעו אותו עד לקבלת תוצאות המבדקים.''
''אה.'' קוסטוליץ ניסה לעכל את זה.
מיילס החזיר את מחשבותיו אל המבחן המצפה לו. הוא יוכל בלי ספק להרוויח קצת זמן בזחילה על הבטן תחת אש לייזר; יופי, הוא יזדקק לו בריצת חמשת הקילומטרים. זו תהיה אטית למדי, בגלל הגובה הנמוך, והצליעה המתמדת מחמת רגל שמאל, שנעשתה – אחרי יותר שברים מכפי שהיה מסוגל לזכור – קצרה בארבעה סנטימטרים מן הימנית. אין מה לעשות. מחר יהיה טוב יותר; מחר יהיה מבחן הסיבולת. אין ספק שעדר הבחורים ארוכי הרגליים והצנומים שמסביבו יוכל להקדים אותו בריצה. הוא ציפה בהחלט להיות במאסף ב-25 הקילומטרים הראשונים של המסע מחר, ואולי גם ב-25 הבאים, אבל אחרי 75 קילומטר, רובם יתחילו להתמוטט כשיופיע הכאב האמיתי. אני מקצוען בכל מה שנוגע לכאב, קוסטוליץ, חשב אל יריבו. מחר, אחרי 100 קילומטר בערך, אני אבקש ממך לחזור על השאלות האלה – אם יהיה לך אוויר בריאות...
לכל השדים והרוחות, עליו להקדיש את תשומת-לבו לעסק שלפניו, לא לטמבל הזה. קפיצה מגובה חמישה מטרים – אולי מוטב להקיף את המכשול ולקבל אפס נקודות על הקטע הזה. אבל הציון הכולל שלו יהיה עלוב למדי, בהכרח. הוא לא היה מוכן לוותר שלא לצורך אפילו על נקודה אחת, ועוד ממש בהתחלה. הוא יצטרך כל אחת ואחת מהן. עקיפת המכשול תקצץ את שולי הביטחון שלו -
''אתה באמת חושב שתעבור את הבדיקה הגופנית?'' שאל קוסטוליץ והסתכל סביבו. ''זאת אומרת, בחציון העליון?''
''לא.''
קוסטוליץ הביט בו בתמיהה. ''אז מה הרעיון לעזאזל?''
''אני לא חייב לעבור אותה; אני צריך רק לקבל ציון סביר למדי.''
גבותיו של קוסטוליץ התרוממו. ''למי היית צריך ללקק את התחת בשביל לקבל הנחות כאלה? לגרגור וורברה?''
היה שמץ של קנאה נסתרת בקולו, חשדנות שמקורה בפער המעמדות. מיילס קפץ את לסתו. בוא לא נתחיל לדבר על ייחוס אבות...
''איך אתה חושב לקבל את זה בלי לעבור?'' התעקש קוסטוליץ וכיווץ את מבטו. נחיריו התרחבו משקלטו ריח של זכויות-היתר, כמו חיה שהריחה דם.
עבור לפוליטיקה, אמר מיילס לעצמו. גם היא צריכה לזרום בדמך, כמו המלחמה. ''הגשתי עתירה,'' הסביר בסבלנות, ''ביקשתי שהציונים שלי יחושבו בממוצע ולא בנפרד. אני מצפה שהבחינות בכתב יפצו על הבדיקות הגופניות.''
''עד-כדי-כך? אתה צריך משהו קרוב מאוד למאה!''
''נכון מאוד,'' נהם מיילס.
''קוסיגן, קוסטוליץ,'' קרא משגיח אחר במדים. הם ניגשו לשטח הכינוס.
''זה קצת פוגע בי, אתה יודע,'' התאונן קוסטוליץ.
''למה? זה לא קשור אליך. זה בכלל לא עניינך,'' הוסיף מיילס בחריפות.
''סידרו אותנו בזוגות כדי שנמשוך אחד את השני. איך אני אדע אם אני עומד בקצב?''
''אה, אל תחשוב שאתה מוכרח לעמוד בקצב שלי,'' המהם מיילס בנחת.
גבותיו של קוסטוליץ הצטופפו ברוגז.
הם הגיעו למקומם. מיילס שלח את מבטו, מעבר למגרש המסדרים, אל הקבוצה המרוחקת של אנשים ממתינים וצופים; כמה קרובי משפחה מן הצבא, כמה צמיתים לובשי מדי שרד של קומץ בני הרוזנים שנמצאו כאן היום. היה צמד גברים קשוחים למראה במדי השרד הכחולים והזהובים של משפחת וורפטריל; דודנו איבן נמצא כאן אם כן, איפשהו בסביבה.
והנה בותרי, גבוה כמו הר וצנום כמו סכין, במדי וורקוסיגן החומים והכסופים. מיילס הרים את סנטרו כהוא-זה, בברכה כמעט בלתי-נראית. בותרי, 100 מטרים ממנו, קלט את התנועה ושינה את עמידתו הנינוחה לדום מתוח בתשובה.
כמה קצינים בוחנים, המש''ק וצמד משגיחים מהמסלול התגודדו ביחד במרחק. כמה תנועות יד, מבט לעברו של מיילס; ויכוח, מן הסתם. המשגיחים חזרו לעמדותיהם, אחד הקצינים הזניק את הצמד הבא אל המסלול, והמש''ק התקרב אל מיילס ובן-זוגו. הוא נראה מודאג. מיילס כפה על תווי פניו ארשת של קשב צונן.
''קוסיגן,'' פתח המש''ק בקול נייטרלי בקפידה. ''אתה צריך להוריד את התמוכות האלה. יש איסור על עזרים מלאכותיים במבדקים.''
תריסר טענות ומענות עלו בבת-אחת על דעתו של מיילס. הוא קפץ את שפתיו כדי לבלום אותן. המש''ק היה מפקדו הישיר, במובן מסוים; מיילס ידע לבטח שהמבחן של היום מקיף לא רק ביצועים גופניים, אלא יותר מזה. ''כן המפקד.'' ההקלה היתה כמעט גלויה בפניו של המש''ק.
''אני יכול לתת את זה לאיש שלי?'' שאל מיילס. הוא איים על המש''ק במבטו – אם לא, אני אצטרך להפיל את זה עליך, ואתה תצטרך להסתובב עם הדבר הזה כל היום – נראה אותך מרגיש בולט בשטח...
''בהחלט, אדוני,'' אמר המש''ק. אותו ''אדוני'' היה פליטת-פה; המש''ק ידע מי הוא, כמובן. חיוך זאבי קטן הזדחל על שפתיו של מיילס ונעלם. הוא רמז לבותרי בתנועת-יד, ושומר-ראשו בא במרוצה צייתנית. ''אסור לך לשוחח איתו,'' התרה בו המש''ק.
''כן המפקד,'' הודה מיילס. הוא התיישב על הארץ ושחרר את רצועות המכשיר המגונה. יופי; פחות קילו לסחוב. הוא השליך את הסד אל בותרי, שתפס אותו ביד אחת, וקם בעמל על רגליו. בותרי נהג כהלכה: הוא לא הציע לו יד לעזרה.
כשראה את שומר-ראשו ליד המש''ק, חש מיילס פתאום שהמש''ק מדאיג אותו הרבה פחות. המשגיח נראה נמוך יותר וצעיר יותר, משום-מה; אפילו קצת רכרוכי. בותרי היה יותר גבוה, יותר צנום, הרבה יותר מבוגר, הרבה הרבה יותר מכוער, ומסוכן למראה לאין שיעור. אלא מה, בותרי היה מש''ק בעצמו בעת שהמשגיח הזה היה פעוט בעריסה.
לסת צרה, אף כמו מקור עקום, עיניים בצבע דהה, קרובות מדי זו לזו; מיילס נשא את עיניו אל פרצופו של הצמית לובש המדים בגאוות בעלים אוהבת. הוא שלח את מבטו לעבר מסלול המכשולים, ותוך-כדי-כך פגש את עיניו של בותרי. הלה העיף מבט גם הוא, כיווץ את שפתיו, תחב את הסד תחת זרועו ונד קלות בראשו לעבר הטווח הבינוני. מיילס כיווץ את פיו. בותרי נאנח וחזר בריצה קלה אל שאר הצופים.
ובכן, בותרי יעץ לו לנהוג בזהירות. מצד שני, זה היה תפקידו של בותרי, לשמור על שלמות גופו, לא לקדם את הקריירה שלו – לא, זה לא הוגן, נזף מיילס בעצמו. איש לא הועיל לו יותר, בהכנותיו לשבוע הקדחתני הזה, מאשר בותרי. הוא הקדיש שעות אינסופיות לאימונים, דחף את גופו של מיילס עד קצה גבול יכולתו – לא שהיה זה מרחק גדול מדי – וגילה מסירות בלתי-נלאית לתשוקתו הנלהבת של בן-חסותו. הפיקוד הראשון שלי, חשב מיילס. הצבא הפרטי שלי.
קוסטוליץ שלח מבט אחרי בותרי. הוא זיהה את המדים סוף-סוף, מסתבר, כי הוא הביט במיילס כמי שראה את האור.
''אה, אז זה מי שאתה,'' אמר ביראה מהולה בקנאה. ''אין פלא שקיבלת הנחה במבדקים.''
מיילס חייך בחמיצות לשמע העלבון המרומז. מתיחות הזדחלה לאורך גבו. הוא חיפש במחשבתו אחר תשובה מוחצת כראוי, אבל כבר קראו להם אל קו ההתחלה.
חשיבתו היוצרת של קוסטוליץ המשיכה לפעול, מסתבר, כי הוא הוסיף בלגלוג, ''אז בגלל זה הלורד העוצר לא ניסה להפוך את עצמו לקיסר!''
''מדידת הזמן מתחילה,'' אמר המשגיח, ''עכ-שיו!''
והם יצאו לדרך. קוסטוליץ הקדים את מיילס בן-רגע. חסר לך שלא תרוץ, ממזר מטומטם, כי אם אני אתפוס אותך, אני הולך להרוג אותך – מיילס דהר בעקבותיו, והרגיש כמו פרה במירוץ סוסים.
הקיר, הקיר הארור – קוסטוליץ כבר הגיע בגניחות לאמצע הגובה כשהדביק אותו מיילס. לפחות הוא יראה לגיבור המעמד העובד הזה איך מטפסים. הוא דהר כלפי מעלה כאילו מאחזי היד והרגל הזעירים היו מדרגות גדולות, וזעמו הוסיף כוח לשריריו – יותר מדי כוח. הוא הבחין בסיפוק שהגיע למעלה לפני קוסטוליץ. הוא הביט למטה ונעצר פתאום, תלוי על בלימה מעל החודים.
המשגיח לא גרע עין ממנו. קוסטוליץ הדביק את מיילס, פניו נעוות ממאמץ. ''וור מפחד מהגובה?'' התנשף קוסטוליץ והעיף מבט של גיחוך ובוז מעל כתפו. הוא השליך את עצמו ארצה, פגע בקרקע בחבטה סמכותית, חזר לשיווי משקלו והמשיך לרוץ.
הוא יאבד שניות יקרות מפז אם יטפס למטה כמו איזו גברת קשישה וחולנית – אולי, אם יפגע בקרקע תוך גלגול – המשגיח לטש עיניים – קוסטוליץ כבר הגיע למכשול הבא – מיילס קפץ.
הזמן כאילו התמתח כאשר צלל אל החול, בכוונה, כדי להעניק לו פנאי לחוש את מלוא הטעם המחליא של שגיאתו. הוא פגע בחול בקול ריסוק מוכר היטב.
הוא ישב ומצמץ בעיניים מטופשות כנגד הכאב. הוא לא היה מוכן לזעוק בקול – לפחות, העיר הצופה התלוש בירכתי מוחו בלעג מר, לא תוכל להאשים את הסד – הפעם הצלחת לשבור את שתיהן.
רגליו החלו להתנפח ולשנות צבע, הלבן המוכתם נעשה סמוק. הוא משך את עצמו עד שהיו שתיהן ישרות, התכופף לרגע וטמן את פניו בין ברכיו. במצבו זה הרשה לעצמו צריחה אחת דוממת, מיוסרת. הוא לא קילל. המלים המגונות ביותר שידע היו רחוקות מלהתאים למאורע.
המשגיח, שהבין סוף-סוף כי אין בדעתו לקום, החל להתקרב אליו. מיילס גרר את עצמו על החול, לצאת מדרכם של שני המועמדים הבאים, וחיכה בסבלנות לבותרי.
עכשיו היה לו זמן רב, רב מאוד.
מיילס החליט שהוא בפירוש אינו אוהב את הקביים החדשים, אף שהיו אלה התקני אנטי-כבידה בלתי-נראים בתוך בגדיו. הם שיוו להליכתו מין הססנות מפרפרת, כאילו לקה בניוון שרירים. הוא היה מעדיף מקל הליכה ישן וטוב, או טוב מזה, מקל-חרב כמו זה של קפטן קודלקה, שאפשר לנעוץ אותו באדמה בטפיחה נעימה עם כל צעד, כאילו אתה דוקר איזה אויב – קוסטוליץ, למשל. הוא נעצר כדי להחזיר לעצמו את שיווי המשקל לפני ההתמודדות עם מדרגותיו של בית וורקוסיגן.
גרגרים זעירים באבני השחם הבלויות שלהן נצנצו בחמימות באור הבוקר הסתווי, למרות האובך התעשייתי שריחף מעל עיר הבירה, וורבר סולטנה. השאון שעלה ממורד הרחוב ציין את הריסתו של בית אצילים דומה כדי לפנות מקום למבנה מודרני. מיילס נשא את מבטו אל רב-הקומות שמעבר לרחוב; דמות נעה על ראש הגג. צורת החומות השתנתה, אבל זקיפים עדיין התהלכו על ראשיהן.
בותרי, שהופיע דומם לצדו, התכופף פתאום להרים מטבע אבוד מעל המדרכה. הוא טמן אותו בקפדנות בכיסו השמאלי. הכיס הרגיש.
אחת מזוויות פיו של מיילס התרוממה, ועיניו היו חמימות ומשועשעות. ''עדיין הנדוניה?''
''כמובן,'' אמר בותרי ברצינות חגיגית. קולו היה באס עמוק, חדגוני במקצביו. היה צורך להכיר אותו זמן רב כדי לקרוא את פניו נטולות-הארשת. מיילס הכיר כל נימה דקה בצלילי קולו של האיש, כפי שאדם מכיר את חדרו בחושך.
''אתה מקבץ עשיריות-מארק בשביל אלנה מאז שאני מכיר אותך. הנדוניות יצאו מהאופנה ביחד עם חיל הפרשים, בשם אלוהים. אפילו משפחות וור מתחתנות בלי נדוניה בימינו. ימי הבידוד עברו כבר.'' מיילס שיווה לקולו גוון של לגלוג עדין, בהתאמה מדויקת להתעסקותו הכפייתית של בותרי בנדוניה. אחרי ככלות הכול, בותרי תמיד התייחס ברצינות לשיגעונו המגוחך של מיילס.
''אני רוצה שהכול יהיה מסודר כיאה וכיאות בשבילה.''
''בטח חסכת כבר מספיק בשביל לקנות את גרגור וורברה,'' אמר מיילס וחשב על מאות החסכונות הקטנים שצבר שומר-ראשו לנגד עיניו במרוצת השנים, לנדוניה של בתו.
''אסור להתלוצץ על הקיסר.'' בותרי חיסל את הניסיון האגבי הזה לגלות הומור בעודנו באיבו, כיאה וכיאות. מיילס נאנח והחל לטפס בזהירות במדרגות, רגליו נוקשות בסדי הפלסטיק המשתקים שלהן.
משככי הכאבים שקיבל לפני שעזב את המרפאה הצבאית התחילו להתפוגג. הוא היה עייף במידה שאין להביעה במלים. הלילה הזה עבר עליו בלא שינה, יושב תחת הרדמה מקומית, מפטפט ומתלוצץ עם הכירורג שקשקש גם הוא בלי-הרף, בעודו מאחה את רסיסי העצם הזעירים זה לזה, כמו חלקיה של חידת תצרף קשה במיוחד. נתתי הופעה לגמרי לא רעה, שינן מיילס לעצמו; אבל הוא השתוקק לרדת מעל הבמה ולקרוס תחתיו. נשארו רק שתי מערכות ולא עוד.
''איזה מין בחור אתה מתכוון לקנות לה?'' גישש מיילס בעדינות, בהפסקת מנוחה על המדרגות.
''קצין,'' ענה בותרי בתקיפות.
חיוכו של מיילס התעקם. ובכן, זוהי גם פסגת השאפתנות שלך, סמל? שאל בלבו. ''לא בקרוב מאוד, אני מקווה.''
בותרי נהם בביטול. ''בטח שלא. היא רק...'' הוא השתתק, והקמטים העמיקו בין עיניו הצרות. ''איך שהזמן עובר...'' מלמל חרש.
מיילס התגבר על המדרגות בהצלחה ונכנס לבית וורקוסיגן, מחשל את עצמו למפגש עם בני משפחתו. הראשונה, מסתבר, תהיה אמו; זו לא תהיה בעיה. היא הופיעה לרגלי גרם המדרגות הגדול באולם הכניסה ברגע שנפתחה הדלת לפניו בידי משרת/שומר לבוש מדי שרד. ליידי וורקוסיגן היתה אשה בגיל העמידה, שערה האדמוני הלוהב מתובל באפרוריות טבעית, קומתה הגבוהה מצניעה כמה קילוגרמים מיותרים. נשימתה היתה קצרה במקצת; יש לשער שהיא ירדה במרוצה כשהבחינה בבואו. הם התחבקו לרגע. עיניה היו רציניות וחפות מביקורת.
''אבא כאן?'' שאל.
''לא. הוא והשר קווינטיליאן יצאו למפקדה הבוקר, להיאבקות חופשית עם המטה הכללי על התקציב. הוא ביקש ממני למסור לך שהוא אוהב אותך, ושהוא ינסה להגיע לארוחת צהרים.''
''הוא, אה – הוא לא סיפר עדיין לסבא על מה שקרה אתמול, נכון?''
''לא – אבל אני באמת חושבת שהיית צריך להרשות לו. היה לו די קשה הבוקר.''
''אני בטוח.'' הוא שלח מבט במעלה המדרגות. לא רק רגליו הפגועות שיוו להן מראה של הר תלול. טוב, נגמור קודם כול עם הגרוע ביותר... ''למעלה, נכון?''
''בחדרים שלו. אם כי הוא דווקא יצא לטיול בגינה הבוקר, אני שמחה לומר.''
''מממם.'' מיילס החל לטפס במדרגות.
''מעלית,'' אמר בותרי.
''בחייך, רק קומה אחת.''
''הרופא אמר לא לדרוך על הרגליים כמה שרק אפשר.''
אמו של מיילס העניקה לבותרי חיוך של שבח, והוא קיבל אותו בנחת ומלמל, ''מיליידי.'' מיילס משך בכתפיו בזעף ועשה את דרכו לאחורי הבית.
''מיילס,'' אמרה אמו כשעמד לצאת, ''אל, אה... הוא זקן מאוד, הוא לא מרגיש טוב, והוא לא היה צריך להתנהג בנימוס עם אף אחד כבר שנים – קבל אותו כפי שהוא, בסדר?''
''את יודעת שאני אהיה בסדר.'' הוא גיחך באירוניה, להוכיח עד כמה שאנן הוא מתכוון להיות. היא עיקלה את שפתיה במענה, אבל עיניה נשארו רציניות.
הוא נפגש עם אלנה בותרי כשיצאה מחדריו של סבו. שומר-ראשו בירך את בתו בניד-ראש דומם, וזכה לקבל אחד מחיוכיה הנכלמים במקצת.
בפעם האלף שאל מיילס את עצמו איך הצליח גבר כה מכוער להוליד בת כה יפהפייה. היה בפניה הד לכל אחד ואחד מתווי פניו, אבל התמורה היתה מרנינה. היא היתה בת שמונה-עשרה, גבוהת קומה כמעט כמו אביה, מטר ושמונים לעומת מטר שמונים וחמישה; אבל אם הוא היה צנום ומתוח כמו שוט, היא היתה דקת גזרה ותוססת. לו היה אף-מקור, לה היה פרופיל נשר אצילי; פניו היו צרות מדי, פניה הזכירו כלב-רוח גזעי למהדרין בעל שושלת יוחסין ארוכה, בורזוי או גרייהאונד. אולי העיניים הן ששינו את הכול; עיניה היו כהות ובוהקות, עירניות, אבל לא מתרוצצות תמיד כמו עיניו נטולות החיוך, העומדות על המשמר בלי-הרף. ואולי השיער; שערו היה אפור, גזוז בתספורת צבאית קצרה כהרגלו, ושערה היה ארוך, כהה, חלק ונוצץ. גארגויל ומלאך מאת אותו פסל עצמו, ניצבים זה מול זה משני עבריו של פתח בקתדרלה עתיקה.
מיילס התנער מחבלי הקסם ששבו אותו. עיניה נפגשו לרגע עם עיניו, וחיוכה נעלם. הוא הזדקף מן הרפיון שירד עליו והעניק לה חיוך מזויף, בתקווה לחלץ ממנה חיוך אמיתי במענה. לא בקרוב מאוד, סמל...
''אה, יופי, אני כל-כך שמחה שבאת,'' קידמה את פניו. ''הוא היה נורא הבוקר.''
''עצבני?''
''לא, עליז. שיחק איתי סטרטגו בלי לשים לב – כמעט ניצחתי אותו, אתה יודע? סיפר את סיפורי המלחמה שלו ושאל מה קורה אצלך – אילו היתה לו מפה שלך, הוא היה תוקע בה סיכות לסמן את ההתקדמות המדומה שלך... אני לא צריכה להישאר, אני מקווה?''
''לא, בטח שלא.''
אלנה זיכתה אותו בחיוך של הקלה והמשיכה בדרכה במסדרון, מעיפה מבט מודאג אחרון מעבר לכתפה.
מיילס נשם עמוק וחצה את מפתן חדרו הפנימי של גנרל הרוזן פיוטר וורקוסיגן.
שוליית הלוחם (The Warrior's Apprentice)
מהרפתקאותיו של מיילס וורקוסיגן
מאת לויס מקמסטר בוז'ולד (Lois McMaster Bujold)
עברית: עמנואל לוטם
הוצאת זמורה-ביתן, 2001
לויס מקמסטר בוז'ולד – האתר הרשמי
|
 |
|
| |
חזרה לעמוד הראשי
כתוב תגובה
|
| |
 |
 |
|
יש! (חדש)
Boojie יום חמישי, 24/01/2002, שעה 14:39
סוף סוף מפרסמים פרק ראשון אחרי שכבר קראתי את הספר!!! :-)
אחלה ספר. אמנם אהבתי יותר את בריאר, אבל גם הספר הזה לא רע בכלל. ומיילס הוא בחור מוכשר ומוצלח בלי להיות על-אדם, דבר שרציתי כבר הרבה זמן לראות בספר.
|
|
|
|
|
הדברים הפשוטים שגורמים לך אושר.. (חדש)
Dragoran יום חמישי, 24/01/2002, שעה 19:07
בתשובה לBoojie
|
|
|
|
|
מושך (חדש)
אבישי יום חמישי, 24/01/2002, שעה 22:36
מתורגם היטב ומפתה להמשך. מישהו יכול אולי לתת סקירונת לגבי בוז'ולד והמקום שתופס ''שוליית הלוחם'' בין ספריו? כלומר, האם אפשר להתחיל מכאן או שדרוש ידע מוקדם?
|
|
|
|
|
בוז'ולד וספריה (חדש)
דותן דימט יום חמישי, 24/01/2002, שעה 23:40
בתשובה לאבישי
''שוליית הלוחם'' הוא ההופעה הראשונה של מיילס, גיבורה הידוע ביותר של בוז'ולד, ולכן הוא נקודת התחלה טובה לא פחות מכל ספר אחר. מצד שני, כל הספרים בסדרה המדוברת (עמנואל כבר תרגם את ''רסיסים של כבוד'' ואת ''בריאר'', שגיבוריהם הם הוריו של מיילס) עומדים יפה בפני עצמם - כל ספר נוסף שתקרא ירחיב את הכרותך עם הדמויות וקורותיהן, אבל הספרים ידידותיים מספיק (והרקע, חייבים לציין, שגרתי מספיק) בכדי שאפשר יהיה לקרוא כל אחד מהספרים ללא צורך בידע מוקדם.
- דותן
|
|
|
|
|
שוליית הלוחם הוא הספר (חדש)
הדס פרבר (אמבר) יום חמישי, 24/01/2002, שעה 23:46
בתשובה לאבישי
השלישי בסדרה, אחרי ''רסיסים של כבוד'' ו''בריאר'' שמספרים את סיפורם של הוריו של מיילס.
דווקא הספר הזה בעיני הוא פחות מוצלח מאשר שני הספרים הקודמים. הוא אמנם משעשע מאוד ומרתק, אבל הוא חסר את המימד הפוליטי שנתן עומק לשני הספרים הראשונים.
אין שום בעיה להתחיל עם הספר הזה, רק תדע שזה עלול לספיילר לך את הספרים הקודמים.
|
|
|
|
|
שוליית הלוחם הוא הספר (חדש)
ליאת יום ראשון, 03/10/2004, שעה 15:32
בתשובה להדס פרבר (אמבר)
האמת, כשקראתי את ''רסיסים של כבוד'', היתה לי תחושה שלקחתי את הספר הלא נכון מהסיפריה. מין רומן-רומנטי שכזה, אבל איכשהו, לפני שהספקתי להעיף אותו, כבר הגעתי לדף האחרון. וכן! נהניתי מכל עמוד, הספר כתוב (או פשוט מתורגם), בצורה קולחת.
גם בבריאר ''בריאר' פקדה אותי תחושת הרומן-הרומנטי בתחילת הספר, כמובן שמייד ניפנפתי אותה הצידה - המתח פשוט גבר עליי.
לעומתם ''שוליית הלוחם'' פשוט לא מבזבז זמן! הוא גולש מייד לעיניינים! כמובן שעצם היות הספר מצחיק בטירוף , תרמה רבות לכך.
נכון הספר פחות פוליטי, אבל רק בגלל שהוא מובא מנקודת מבט של דמות שגדלה בבריאר ולכן הפוליטיקה והמינהגים אינם זרים לה.
לדעתי בוז'ולד השתמשה בקורדיליה (ובעצם היותה בטאנית, הזרה למינהגי בריאר), כאמצעי להצגת בריאר (ואולי אף למתוח דרכה ביקרות על עולמנו).
|
|
|
|
|
ספר טוב (חדש)
יעל שבת, 26/01/2002, שעה 20:37
כתוב היטב, קולח ומשעשע. את הקודמים אהבתי יותר - אני מעדיפה את קורדליה על פני בנה. קניתי מיד כשראיתי שיצא.
ואם כבר - מישהו יודע מתי יתורגמו ספרים נוספים בסדרה?
|
|
|
|
|
סדרה מצוינת (חדש)
איתמר יום ראשון, 27/01/2002, שעה 0:13
הספרים בסדרה הזאת נורא טובים (לפחות באנגלית), אפילו אם הם לא בדיוק ספרות גבוהה. ספר זה הוא פחות טוב יחסית ליותר מאוחרים, אך הראשון בספרי מיילס (הגיבור של כל ספרי הסדרה חוץ משתיים שמספרים אע אמו).
|
|
|
|
|
(חדש)
מרים אופיר יום שלישי, 29/01/2002, שעה 13:10
נהניתי מאוד
אמנם התגעתי קשות לקורדיליה שמהווה דמות מופת וסימן דרך לנשים בספרות המדע הבדיוני אבל בכל זאת ספר מעניין עם הרבה הומור וגם יש לו מה להגיד על משמעות החיים
בתקוה שיתרגמו עוד מספריה של לויס מקמסטר בוז'ולד ובעיקר מהרפתקאותיה של קורדיליה ידידתנו
|
|
|
|
|
בשביל שיתרגמו את הרפתקאותיה (חדש)
הדס פרבר (אמבר) יום רביעי, 30/01/2002, שעה 23:43
בתשובה למרים אופיר
של קורדליה, בוז'ולד צריכה לכתוב עוד כאלה.
שני הספרים שעוסקים בקורדליה כבר תורגמו, ומעכשיו הסדרה עוברת למיילס.
אבל כמו שהבנתי, זמורה ביתן מתכוונים להמשיך ולהוציא את סדרת הוור.
|
|
|
|
|
בשביל שיתרגמו את הרפתקאותיה (חדש)
עמנואל יום שישי, 01/02/2002, שעה 11:24
בתשובה להדס פרבר (אמבר)
הרעיון הכללי הוא לתרגם בזה אחר זה את ספרי הסדרה, לפי הסדר הכרונולוגי הפנימי שלהם (השונה מסדר הופעתם; למשל, ''בריאר'' יצא לאור אחרי ''שוליית הלוחם'': 1991 ו-1986, בהתאמה). סדר כרונולוגי זה נתון בטבלה המופיעה כנספח בסוף ''שוליית הלוחם'', אם כי הרחבתי אותה לפי הטבלה שבסוף הספר האחרון בסדרה עד כה. יש עוד ספר אחד, קודם ל''רסיסים'' בכ-200 שנה ולגמרי לא קשור לסדרה (שמו ''נפילה חופשית''). לפיכך, הספר הבא שיתורגם יהיה ''מלחמות וור''. סיבוך נוסף בכרונולוגיה נובע מכך שקובץ של שלושה סיפורים ארוכים (נובלטות) בשם ''הררי האינסוף'' מתפרש על פני שלוש תקופות שונות בחייו של מיילס. אתרגם אותו במקום המתאים כרונולוגית לתקופה המאוחרת ביותר.
אשר לקצב התרגום: אין לי בעיה מיוחדת לפנות את הזמן הדרוש לעבודה על הספרים המקסימים האלה. הבעיה שלי היא לשכנע את זב''מ שהסדרה רווחית... והמבין יבין.
|
|
|
|
|
בשביל שיתרגמו את הרפתקאותיה (חדש)
Random יום שלישי, 30/07/2002, שעה 8:34
בתשובה לעמנואל
קראתי את הספר בתרגומך וכן את הספרים הקודמים בסדרה, ונהניתי מאוד (לדעתי, הספר בו מיילס מופיע טוב יותר מהקודמים בסדרה - בניגוד לדעה הרווחת כאן). אני חייב לומר שאחכה בקוצר רוח לתרגומים נוספים בסדרה זו.
ובכלל, אני רוצה לנצל במה זו כדי להודות לך באופן כללי על התרגומים הנפלאים (כל הכבוד במיוחד על ההתמודדות עם סדרת האילומינטי - מרשים!)
שחושפים דורות שלמים של קוראי עברית למדע הבדיוני, כמו שחשפת אותי.
|
|
|
|
|
זה אומנם לא הרבה, (חדש)
נועה יום שלישי, 30/07/2002, שעה 23:45
בתשובה לעמנואל
אבל אני בטוח אקנה את ספרים.
יש להם מקום של כבוד בספריה הצנועה שלי ובליבי.
את 'רסיסים של כבוד' אפילו קניתי פעמיים, לאחר שבדרך פלא הספר פשוט נעלם מהספריה שלי.
|
|
|
|
|
(חדש)
DarkeN שבת, 02/02/2002, שעה 13:45
אני קורא את הספר כרגע , ומתלהב מהרגע
|
|
|
הדעות המובעות באתר הן של הכותבים בלבד, ולמעט הודעות רשמיות מטעם האגודה הן אינן מייצגות את דעת או אופי פעולת האגודה בכל דרך שהיא. כל הזכויות שמורות למחברים.
|
|
 |
 |
|
