עוד בקטגוריה זו:
ביבר הנייר
סיפורים / קן ליו
28/06/14
תגובות: 11
וויסקי בקנקן (חלק שלישי)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 1
וויסקי בקנקן (חלק שני)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 0
וויסקי בקנקן (חלק ראשון)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 0
הינדיק
סיפורים / הדס משגב
13/06/14
תגובות: 1
שמים שבורים
סיפורים / יואב וקרן לנדסמן
13/06/14
תגובות: 1
מתנת יום הולדת בחלקים
סיפורים / קרן לנדסמן
01/03/14
תגובות: 0
דמשק
סיפורים / דריל גרגורי
31/08/13
תגובות: 8
מיכאל
סיפורים / זיו קיטרו
03/05/13
תגובות: 0
עד בלי ירח
סיפורים / נגה פרנקל
03/05/13
תגובות: 3
הפוך, לקחת
סיפורים / רותם ברוכין
03/05/13
תגובות: 5
הפוך, לקחת
סיפורים / רותם ברוכין
03/05/13
תגובות: 1
יאגה
סיפורים / קרן לנדסמן
03/05/13
תגובות: 1
היום הגרוע ביותר בשנה
סיפורים / קרן לנדסמן
15/02/13
תגובות: 8
פיזור
סיפורים / חגי אברבוך
13/01/13
תגובות: 14
|
 |
הרוחות של נוגה
סיפורים / ורד טוכטרמן
יום שישי, 26/03/2010, שעה 21:51
אורח נטה ללון בכנס
|
|
''...סיימון רוזן הצטרף לקאסט של 'פטרול חללי נוגה' רק בעונה השנייה, בתפקיד מנהיג גזע הסטרומים הלוחמני, גפראק. התפקיד, שהיה בתחילה תפקיד משני של דמות שכל תפקידה היה לעשות צרות, התפתח עם העונות לדמות שזכתה לאהדתם של מעריצים רבים, כשהוא מציג צדדים מורכבים ואף טרגיים. הפרק שנראה, 'שחור החלל', הוא הפרק שרוב חובבי הסדרה מתייחסים אליו כאל נקודת המפנה באישיותו של גפראק, הפרק בו מתגלה לנו המלכוד העמוק שהוא נתון בו בין נאמנותו לקוד הכבוד הנוקשה של גזעו לבין הערכים המוסריים האנושיים שאימץ לו במהלך קשריו עם בני האדם. סיימון רוזן התגלה בפרק הזה במיטב יכולתו כשחקן, והוא מזכיר לנו היטב עד כמה הוא יחסר לנו וכמה איבדנו עם מותו, ואני, כידיד קרוב של משפחתו, מבכה את אובדנו כשחקן וכאדם. ג'ודית, אלמנתו, יושבת אתנו היום בקהל וביקשה להקדיש פרק זה לזכר בעלה, לזכר אנושיותו חסרת התחליף שמתגלה בפרק זה במלואה.
''לפני הקרנת הפרק, כמחווה לזכרו של סיימון רוזן, יבצע ג'ק וורן, שזכור לכם מתפקידו כסגן קלייב מהעונה הראשונה אשר נהרג במפגש הראשון עם הסטרומים, את המונולוג הזכור של גפראק, בו התגלה לנו לראשונה עומקם האמיתי של הסטרומים, לזכרו של סיימון רוזן. ג'ק, בבקשה''.
''כשהייתי קטן-שיניים, במראגבאק 7...''
דעתו של עופר נדדה והוא הניח לעיניו להיעצם ולכתפיו לצנוח בנוחיות על משענת הכיסא. כבר יומיים הוא כאן, בכנס 'פטרול חללי מינסוטה', והפעילויות בכנס התישו אותו. תחושת חוסר המציאות שהשתלטה עליו בהדרגה בימים האחרונים, בכנס הזה שכל כך ציפה לו, ערסלה אותו בעדינות וגרמה לו לרצות להירדם. הוא הביט בג'ק וורן המדקלם על הבמה ברוב פאתוס את המונולוג המוכר, מבעד לחרכים צרים בין עפעפיו השמוטים. בקצה הבמה ישב המנחה, וגם הוא נראה נוטה להירדם, כך שעופר הסיט ממנו את מבטו. העייפות מדבקת. מוחו המה כל כך מאירועי הימים האחרונים, עד שהכול כמו הפך לרעש לבן והתרוקן. המילים חדרו למוחו מאי-שם.
''...וכך לימד אותי אבי, המוות הוא הכבוד האחרון...''
רוח חמימה מהמזגן טיילה על פניו של עופר כשמישהו פתח את אחת מדלתות האולם, כנראה, ונעלמה. ראשו צנח על חזהו והתרומם שוב בקפיצה, והוא שפשף את עיניו בידו ופקח אותן, מנסה בכל כוחו להישאר ער. הוא פקח את עיניו בכוח ונעץ אותן בשחקן שעל הבמה. העייפות טשטשה את עיניו, ולרגע השחקן – עופר לא זכר את שמו – נראה לו כפול ומעוות. הוא מצמץ והאשליה נעלמה. הוא בלע פיהוק.
''...אך קפטן ון דר ואל לימדה אותי כי המוות הוא גם...''
עופר ניסה להחזיק את עצמו ער בכך שדקלם ללא קול את המונולוג במקביל לקולו של השחקן. ''...כאבם של המנצחים והמנוצחים גם יחד, דרך שאין חוזרים ממנה...'' לרגע היה נדמה לעופר שהוא פספס מילה. הייתכן שהתבלבל באחת ממילות המונולוג? משום מה היה לו נדמה שהשחקן שעל הבמה אמר משהו אחר. הוא משך בכתפיו. אולי השחקן התבלבל.
''...דרך לעצור את הרוע שבחיים...''
עופר הזדקף בכיסאו. כן, השחקן המטומטם, הוא התבלבל. השורה הזאת בכלל מתאימה לתקופה המוקדמת של גפראק, התקופה בה חשב עוד במונחי שחור ולבן וידע רק להרוג את מתנגדיו ואת הזרים לו. הוא הישיר את מבטו אל השחקן, תוהה איך יסמן לו שהמונולוג שלו סטה מהמקור, כשהבחין על פניו בהבעת בלבול, שבהדרגה הלך ונמסך בה משהו שעופר היה מוכן להישבע שהוא אימה. ''...להשמיד אותו לבלי שוב ולזכות מחדש במקומנו הנכון בחיים!'' מילים אלו נאמרו בקול עז, צלול, כמעט זועם, אבל לא היה להן כל קשר עם הטקסט המקורי. עופר בהה בשחקן שהבעת אימה עזה התפשטה על פניו, כשידיו אחזו במיקרופון, ניתקו בכוח את הבסיס עם מוט המתכת הארוך המחובר אליו, נופפו בו בתנועת ההסתערות המוכרת של הסטרומים ונעצו אותו בכוח בבטנו של המנחה, כסיף. ''גוזל כבוד לא יזכה בכבוד!'' קרא השחקן בעוז את סיסמתם של הסטרומים, בהה הלום במוט הנעוץ בבטנו של המנחה, וצנח חסר הכרה לקרשי הבמה.
''אד!!!'' נשמעה הזעקה מהקהל ומהשורה הראשונה פרצה אישה נמוכה, לבושת שחורים, אל הבמה וכרעה מעל גופו הפצוע של המנחה. קול מלמולים נשמע בקהל, כשאנשים ניסו להבין אם המתרחש לנגד עיניהם הוא עדיין הצגה, או החיים האמיתיים.
''שמעת מה קרה בכנס של VSP?''
''יש מישהו שלא שמע? השאלה היא למה זה לא היה יכול לקרות אצלנו''.
''צינית שכמוך''.
''צינית צינית, אבל זה באמת היה עוזר לרייטינג של הכנס הזה. תחשבי אם באירוע הזיכרון שלנו מישהו פתאום היה דוקר את שלי''.
''אח, רעה אחת. שלי דווקא יו''רית לא רעה. למה את רוצה שמישהו ידקור אותה?''
''קודם כל, כי אני בטוחה שיהיו אנשים באגודה שישמחו על זה. וחוץ מזה, תחשבי כמה יחסי ציבור היינו מקבלים מזה. 'באירוע של האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה נדקרה היום...'''
''שטויות. יותר סביר שהיו אומרים, 'במהלך הרצאה לקהל של פסיכים לבושי גלימות, אחד הפסיכים התחרפן ודקר צופה'''.
''בחיים לא היו אומרים 'פסיכים לבושי גלימות' בטלוויזיה''.
''טוב, לא, אבל זה מה שהיו מתכוונים. ובטח היו מראים כמה לובשי גלימות''.
''נו, טוב, בשביל חשיפה בטלוויזיה גם זה עובר''.
''אוף איתך. אני עדיין מנסה להבין למה לעזאזל זה קרה''.
''מה יש להבין? הבנאדם בקושי קיבל תפקיד זעיר והרגו אותו עוד לפני אמצע העונה הראשונה. גם אני הייתי רוצה להרוג מישהו במקומו''.
''רצות שמועות ברשת שהוא בכלל לא זוכר שזה קרה. וששום אבחון פסיכיאטרי לא מצליח לגלות למה הוא עשה את זה''.
''נו, אז אומרים. זה עוד לא אומר שזה נכון. שמעתי שאומרים עוד כל מיני דברים משונים''.
''מה זאת אומרת, דברים משונים?''
''יש קבוצה חדשה בפייסבוק, והם טוענים שמה שהשתלט על הוורן ההוא זה בכלל לא מחלת נפש. שזו הייתה הרוח רפאים של רוזן''.
''הנה הסבר טוב. רוח הרפאים של רוזן חזרה מהקבר והשתלטה על גופו של שחקן ליגה ז'. נו, לפחות הוא יוכל לקבל עכשיו חוזים יותר טובים, בעזרת הרוח''.
''פחחחחחח. מצחיק מאד. אני רק מספרת לך איזה שמועות רצות. גם זה טוב לרייטינג''.
''אה. רייטינג. נו, שיבואו כמה רוחות רפאים לפאן.קון. למה לא, לא יותר גרוע מחובבים לובשי גלימות''.
''אבל רוחות רפאים לא משלמות על כרטיסים''.
''כשאת צודקת, את צודקת. אין מה לומר''.
הקהל התנועע במושבים באי נוחות מסוימת. איש לא היה מוכן להסגיר שמץ של אמונה בשמועות שנפוצו ברשת. קהל של חובבי מדע בדיוני נוטה לבוז מסוים כלפי אמונות טפלות. אבל בכל זאת, ההתרחשות החריגה באירוע הזיכרון הקודם לא עזבה אותם. הם הביטו בג'ודית רוזן, היושבת בשורה הראשונה, באי אמון. איש לא הצליח להבין למה הגיעה לכנס הזה לאחר האירועים בכנס הקודם. כולם הניחו שהיא תישאר הפעם בביתה. לחשושים החלו להתעורר בטענה שההתרחשות באירוע הזיכרון הקודם הייתה תעלול יחסי ציבור, ושהיא זוממת משהו גם הפעם. היא ישבה כשפניה מופנים היישר קדימה, אדישה לחלוטין לרחש-לחש שהתעורר מאחוריה.
בחמש דקות איחור, עלה מנחה האירוע לבמה.
''גבירותיי ורבותיי, ג'ודית רוזן היקרה'', הוא פנה לעבר האלמנה והיא הנידה בראשה לעברו, ''אנו נמצאים כאן היום כדי לזכור אדם שהלך מאיתנו לאחרונה, שחקן משכמו ומעלה שתרם תרומה חסרת תחליף לסדרה האהובה על כולנו, פטרול חללי נוגה, ויישאר חרוט לעד בזכרוננו, כאדם שהפיח רוח חיים בדמותו המורכבת של גפראק, מנהיג הסטרומים שהחל את דרכו כדמות שכולם שונאים והתפתח לדמות שכולם אוהבים ומעריכים. לזכרו של סיימון רוזן, נצפה כאן הערב בפרק 'זרה בקרבנו', בו חושף גפראק את אנושיותו בכך שהוא מסכן את חייו למען קפטן ון דר ואל שנפלה בידיה של קבוצה סטרומית מתנגדת. נכונותו של גפראק לתת את חייו למען מי שלמד להגדיר ידידה, למרות היותה שייכת למין זר, מהמינים שהסטרומים מכנים 'חסרי הכבוד', מועברת בצורה מושלמת במשחקו המרגש של רוזן, אשר הפך את הדמות לדמות חיה, ואת הקונפליקט בו היא נתונה לקונפליקט שבו חלקנו כולנו.
''לפני תחילת הפרק, הייתי רוצה לצטט את סיימון רוזן כגפראק, בדבריו על הידידות:
''גם כבודו של חסר כבוד נגאל כשהוא ידיד אמת...''
אישה שישבה לשמאלה של ג'ודית רוזן נסערה לראות דמעה יחידה מתגלגלת מהעין השמאלית, הגלויה, בפנים הקפואים. האלמנה לא עשתה כל מאמץ לנגב את הדמעה, והניחה לה לזלוג לאטה על פני הלחי אל הסנטר, עד שנשרה ממנו ונספגה בחולצה השחורה, המבריקה.
''...כי ידיד אמת לא ינטוש את חבריו, לא יותיר אותם להתמודד לבדם בצרה...''
כעת החלו הדמעות לזלוג ברצף מעינה של האלמנה, והיא הרימה בזעף יד וניגבה אותם. האישה שלשמאלה שקלה להציע לה מטפחת, אך לבסוף לא הייתה מסוגלת להביא את עצמה לדבר אליה.
''...וידיד לא יגזול את חיי חברו, אף לא את היקר לו מכל...''
רחש התעורר באולם. המילים לא היו נכונות. הם ידעו שהמילים לא נכונות. קולו של המנחה רעד מעט, והתאושש. הוא אמר את המילים בקול רם וצלול, מלא פאתוס.
''...וידיד אמת לא ישקר לידידו, לא יסובב אותו בכחש ולא יבגוד בו, והמוות הוא הדרך היחידה לגאולת הכבוד!''
את המילים האחרונות השמיע בצעקה והסתער לעבר ג'ודית רוזן, אוחז בכיסא שניצב על הבמה, מזנק מעל הבמה לעברה בעודו מנופף בכיסא ומשמיע קריאות זעם סטרומיות להפליא.
האישה שישבה לשמאלה של ג'ודית רוזן קמה בבהלה, מנסה לבלום בידיה את הטירוף המשתולל. היא הבחינה שהאלמנה לא איבדה, כמדומה, כלל משלוותה, ורק ישבה והביטה בתוקפה במבט ובו תהייה אינסופית.
ואז פגע הכיסא בראשה של האישה, והיא צנחה על אלמנתו של רוזן ולא ראתה עוד דבר.
''נו, גם הפעם זה היה מקרה?''
''יחסי ציבור, הכול. כולם אומרים את זה. האלמנה רוצה לקדם את העסקים לאחר המוות''.
''השתגעת. אחד נדקר, אחת חטפה זעזוע מוח – אף אחד לא היה מסתכן בדברים כאלה כדי לקדם את העסקים''.
''בחיאת. תתעוררי ותריחי את הקפה. ברור שאנשים היו מסתכנים בדברים כאלה''.
''לא מאמינה. את יודעת מה אומרים? אומרים שהיה לה רומן עם אדוארד פוקס''.
''עם מי?''
''אדוארד פוקס? זה שנדקר באירוע הקודם?''
''את לא רצינית''.
''לא רק זה, יש רכילויות שהם בעצם הרגו את רוזן. הרעילו אותו או משהו''.
''אה. הבנתי. תני לי לראות אם אני יודעת את ההמשך: הרוח של רוזן חזרה מעבר לקבר כדי לנקום''.
''את חייבת להודות שזה נשמע מאד מתאים לדיווחים מהכנסים''.
''אל תגידי לי שאת מאמינה ברוחות''.
''לא... לא. לא מאמינה ברוחות. אבל יש שם משהו''.
''תשמעי, זה לא הגיוני. כולם אומרים שסיימון רוזן היה איש עדין ונחמד מאד. תמיד דיברו על הניגוד החריף בינו לבין גפראק. בכל הראיונות''.
''נו?''
''אבל הוא נשמע בדיוק כמו גפראק''.
''מה זאת אומרת? ברור שהוא נשמע כמו גפראק. הוא שיחק אותו''.
''לא, אני מתכוונת בקטעים האלה על הבמה''.
''אה, את מתכוונת הרוח, כאילו. כן, בקטעים שראיתי זה נשמע כמו גפראק''.
'''הרוח'. אהא. אז אם רוזן היה חוזר, הוא היה חוזר בתור עצמו, לא? מה פתאום שהוא יישמע כמו גפראק?''
''אם אני הייתי במקומו, גם אני הייתי מעדיפה לחזור בתור גפראק. מה, אם אשתו בגדה בו, ואז היא והמאהב שלה הרעילו אותו – את היית רוצה לחזור לחיים כאלה?''
''משעשע. אבל לא הגיוני. את שניהם הוא ניסה להרוג, את שניהם הוא לא הצליח. נשמע לי יותר הגיוני שזה תרגיל מסוכן מאד ביחסי ציבור''.
''או שאולי הוא לא באמת רוצה להרוג אותם''.
''סליחה?''
''אולי הוא התחרפן. אולי בגידה ורצח יכולים לעשות את זה לבנאדם. אולי הוא מעדיף לחזור בתור גפראק כי גפראק הוא זה שכולם זוכרים וזה שכולם אוהבים. אבל איפה שהוא שם בפנים נמצא, נו, מה שמו, רוזן האמיתי. אולי הוא לא באמת רוצה לרצוח אותם''.
''תגידי לי, עכשיו את עושה פסיכואנליזה לרוח רפאים מפוברקת?''
''תפסיקי עם הציניות. מה אכפת לך? ספקולציה. לכי עם הספקולציה. תסספנדי. זה עולה לך משהו?''
''לא, לא עולה לי כלום. אבל זה דבילי''.
''יש לך הסבר אחר?''
''אמרתי לך, יחסי ציבור''.
''ממש הייתי רוצה שיבטלו את אירוע הזיכרון בפאן.קון''.
''השתגעת? יש לך מושג איזה מפוצץ יהיה?''
''מפוצץ זו כנראה המילה הנכונה, כן. אחרי שבשתי הפעמים הקודמות זה לא עבד, מישהו כמו גפראק לא יתן לזה להתפשל שוב. הוא יעשה את זה בגדול''.
''שוב את עם גפראק? זה לא גפראק. זה אפילו לא רוזן. סתם יחסי ציבור או אנשים שהתחרפנו''.
''אני אהיה רגועה יותר כשזה ייגמר''.
''ברוכים הבאים לאירוע האזכרה לסיימון רוזן'', אמרה שלי הדר, יושבת ראש האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה.
''ידעתי שהיא לא תפספס הזדמנות לקידום עצמי. תראי כמה קהל יש'', לחשה אלה לשירית.
''שוב את מלכלכת עליה? הברדק הזה לא בשליטתה''.
''לא, אבל היא מרוצה ממנו''.
''ששש, אני רוצה לשמוע מה היא אומרת''.
''כן, תהיו קצת בשקט'', סנט בהן עופר, שישב בשורה מאחוריהן.
''אה, חזרת ממינסוטה ותפסת תחת, אה?'' החזירה לו אלה. ''שם בטח כולם יושבים בשקט מוחלט בהרצאות''.
''כן, חוץ מכשהם מנסים להרוג אנשים'', אמר לה עופר בזעף.
''ידעתי שבטח היית מעורב בזה'', התערבה שירית.
''שקט!'' זעם עופר. ''תני לשמוע אותה!''
''...סיימון רוזן היה גאה ביהדותו'', המשיכה שלי בדבריה, ''וחלק מהגאווה הזאת מן הסתם הלכה איתו לתפקיד של גפראק, שנאלץ להגן על המוניטין של בני גזעו בפני הגזעים האחרים. הוא אמנם מעולם לא ביקר בארץ, אבל הוא היה בקשר אימיילים עם אחד ממעריציו בארץ, רועי מור, ואני רוצה להזמין את רועי לקרוא לנו את אחד האימיילים האחרונים שכתב לו רוזן, בתרגום לעברית. בבקשה רועי''.
שלי סימנה, ומהקהל ניגש אל הבמה נער נרגש, מחזיק בידו דף נייר מקומט. הוא הסתבך קצת עם המיקרופון, אבל לבסוף החל להקריא.
''...יש בי הערכה גדולה מאד לישראל. אנחנו, היהודים ברחבי העולם, חייבים לישראל הרבה מהגאווה והכבוד שלנו...''
“Oh, puh-lease”. נאנחה אלה. ''מה עשינו רע, שאנחנו צריכים עכשיו יהדות וערכים?''
''ששש!'' אמר לה עופר מאחור. ''אני חושב שזה מרגש''.
''מרגש, מרגש. איפה הדם?''
הוא הביט בה בזעם ולא ענה.
''...בזכות ישראל אנו עומדים גאים, וישראל צריכה לדעת שיש לה ידידי אמת בעולם, ידידי אמת שיאהבו אותה בזכות מה שהיא, ידידי אמת שיעריכו אותה כערכה...''
''תסתכלי! תסתכלי! זה מתחיל!'' נעצה שירית באלה מרפקים נלהבים. על הבמה, נראה רועי מבולבל ונאבק עם עצמו, מביט בדף שבידו כמו מעולם לא ראה אותו בעבר.
''...כי רק ידידי אמת יידעו לקבל את איש הכבוד כערכו...''
''חרא, זה גפראק'', אמרה אלה. ''אני מכירה את הטקסט הזה''.
''אבל זה לא בדיוק הטקסט הנכון'', אמר עופר.
''מה זאת אומרת?''
''...ורק ידידיו יידעו לראות את פניו האמיתיים...''
''אני מכיר את זה בעל-פה. זה לא הטקסט הנכון. במקור זה 'יידעו לראות את כבודו גם כשזה אבד'''.
''זה הוא!'' אמרה שירית.
''מי הוא?''
''זה סיימון רוזן! הוא מנסה לקלף מעליו את גפראק''.
על הבמה נאבק רועי המבוהל בידיו שלו-עצמו, שהזדחלו לעבר גרונו וניסו, כמדומה, לחנוק אותו. אנשים מהקהל החלו לרוץ לעבר הבמה ולטפס עליה.
''חייבים לעזור לו!'' אמרה אלה בדחיפות.
עופר קם ממקומו וקרא לעבר הנער שעל הבמה. ''ידידיו יידעו לראות את פניו האמיתיים, סיימון רוזן! אנחנו רואים אותך!''
הנער שעל הבמה המשיך בדבריו כמו לא שמע את המילים. ''...וכשאבדו ידידיו, רק כבודו שבמוות עוד נותר לו...''
''אנחנו חייבים לעצור את זה!'' אמר עופר. ''זה קטע מהפרק שבו גפראק נלקח בשבי ומנסה להתאבד. הוא יהרוג את עצמו!''
''ומה זה ייתן לו? הוא רוח רפאים! איך הוא יכול להרוג את עצמו?''
''אולי הוא מנסה להביא דברים לידי סיום. ואולי הוא מנסה להשיג הכרה''.
''אוי, אלוהים'', אמרה אלה. ''רוח רפאים שמנסה להתאבד כקריאה לעזרה? על זה עוד לא שמעתי''.
''סתמי, אלה'', אמרה שירית. ''אז מה עושים, עופר? אני יודעת, חשבת על משהו''.
''אנחנו חייבים להזכיר לו מי הוא. חייבים להבהיר לו שזוכרים אותו בזכות עצמו, ושיש לו מקום בזכות עצמו''.
''כבר ניסית את זה, זה לא עבד''.
על הבמה נאבקו שני אנשים בנער המצווח, שמילותיו כעת כבר היו חסרות משמעות, והוא ניסה בכל כוחו לתחוב את אצבעותיו לעיניו. כולם הביטו בו בפה פעור. פתאום אלה התנערה.
''תמשיך ככה, אולי תצליח להוריד ת'מסכת גומי המגוחכת שלך!'' היא צעקה אל הבמה.
עופר ושירית נעצו בה מבט נדהם. ראשים באולם החלו להסתובב לעברם.
''כן, אתה! גפראק, או איך שלא קוראים לך. היה לך שם פעם? לא שזה משנה. שם זה דבר שחשוב רק לשחקנים אמיתיים!''
לא רק האנשים באולם החלו לפנות לעברם, גם ידיו של רועי נעצרו על פניו בעווית משונה, חדלות מלנסות לנקר את עיניו, והוא הביט בה מבולבל.
''בטח אמא שלך הייתה כל כך גאה בך, משחק חייזר מטומטם וסטריאוטיפי בסדרת טלוויזיה סוג ז' ועונה למעריצים למה בעצם גפראק לא התחתן עם ההיא מעונה שלוש!''
''אלה, מה את עושה לעזאזל?'' לחשה לה שירית בקדחתנות. ''השתגעת?'' אלה התעלמה ממנה ורק המשיכה לנעוץ מבט מרוכז בנער הרועד שעל הבמה.
ידיו של רועי צנחו מעל פניו והוא החל להתנודד לעבר קדמת הבמה, פניו מתעוותים בסדרה של הבעות מוגזמות, מסכת זעם ועווית בכי וקפיצת שפתיים של מצוקה. שני האנשים שמצדדיו החזיקו בו עכשיו ברפיון והביטו בו בהיסוס, תוהים אם לאחוז בו שוב או להניח לו לנפשו. התלחשויות החלו להישמע בקרב הנוכחים באולם כשנעצו מבט באלה. היא הסמיקה עד שורשי שערותיה וקפצה את ידיה עד שציפורניה ננעצו בבשר ידיה, והמשיכה.
''איך ההרגשה, לבלות את כל החיים שלך בכנסי מדיה עם מסכת גומי כששחקנים אחרים, שחקנים אמיתיים, משחקים באמת? אה? בטח זה מה שרצית כשהלכת לבית ספר למשחק, נכון? זה תמיד מה שחלמת להיות!''
''להיות?'' פלט רועי בהיסוס, בקול מתרסק. ''להיות? אני... המלט. הפקת סטודנטים. אני רציתי... המלט''.
''המלט?'' פלטה אלה נחרת צחוק. ''אתה? תן לי לנחש שלא ליהקו אותך בסוף. תסתכל על עצמך. איך אתה יכול להיות המלט אם אתה איזה... איך קראו להם? סטרומי מפחיד ומרושע? אוווו... מפחיד! אולי היה עדיף לך להיות רוח האב! יכולת להיות ממש מפחיד!''
''לאאא!'' פלט רועי צווחה חורקנית שבקושי ניתן לזהות בה קול אנוש. ''המלט, אני... המלט! לא גפ... גפר... אק! המלט!''
''נראה אותך!'' התגרתה בו אלה. ''תראה לנו איזה יופי אתה יודע לעשות את המלט. בטח זה יהיה המלט ממש מפחיד''.
הנער הביט באלה כמבקש להעלות אותה באש במבטו. אז הניד קלות בראשו וקפץ את שפתיו. הוא השתחרר בתנועה מאופקת משני האנשים שלצדדיו והתייצב בקדמת הבמה. הוא עמד לרגע בראש מורכן, ואז זקף את קומתו, הרים את ידו והחל לדקלם. ''להיות, או לא להיות? הנה השאלה:'' הוא נשא ידו בדרמטיות. ''מה נעלה יותר – לשאת באורך-רוח חצי גורל אכזר, אבני מרגמותיו'', דמעה בודדה החלה לזלוג במורד לחיו, אך הוא לא ניגב אותה, רק המשיך בדבריו, בשקט. ''או אם חמוש לצאת מול ים הייסורים, למרוד, וקץ לשים להם?'' הוא הביט בידו כמחזיק בה דבר מה, ואז נשא אותה במחוות ההצדעה הסטרומית החמושה, וכמעט ניתן לדמיין שהוא נושא פגיון בידו.
הקהל התנשף.
''למות'', קרא הנער, ''לישון, ולא יותר; ודעת: השינה הזאת תשבית מכאוב-הלב ואלף הפגעים, זה חלק כל בשר – הנהי התכלית אליה ייכסף אדם''. הוא שמט את ראשו, ועצר לרגע, כמהרהר. אז זקף אותו שוב. ''למות, לישון; לישון! אולי לחלום! הא, זו המכשלה; מה חלומות נראה בתרדמת המוות אחרי שננער חבלי עולם הזה –'' אימה מילאה את קולו וידיו נשמטו לצדי גופו וחיבקו את כתפיו. הוא התנדנד מצד לצד והמשיך. ''הנה המעצור! הנה הנסיבה לאורך-ימיהם של ייסורי אנוש! כי מי יישא את שוט הזמן ולעגו, חמס העריצים'', הוא הסב את מבטו אל נקודה לא ברורה בשורה הראשונה, כרואה שם דבר מה שאיש מלבדו לא רואה. ''בוזם של שחצנים'', הוא הסב את מבטו אל נקודה ריקה על הבמה ונעץ בה מבט מכלה. ''עצבת אהבה נכזבת'', קולו נשבר ודמעות זלגו בשטף על פניו. הוא שתק לרגע ואז המשיך, בקול נמוך, בקושי נשמע, ''עינוי-דין, עזות השליטים וכל הביזיונות, אשר ינחל צדיק מיד חדל אישים –'' קולו התרומם שוב, מלא כעס, ''אם הוא במו ידיו יכול לפטור הכול במחי פגיון אחד?'' הוא נופף בידו בנפנוף הטקסי של הסטרומים, ולרגע נראה כמי שעומד להסתער על אויב לא ידוע, או אולי לנעוץ פגיון בבטנו.
שני האנשים העומדים מאחוריו נעו כמבקשים לאחוז בו מחדש, אך לפני שהספיקו לעשות זאת הוא התנער והמשיך, בקול יגע. ''מי זה ימשוך בעול, גונח ממשא חיים לעייפה, לולא אימת דבר-מה שאחרי המוות – זו ארץ לא-נודעת –'' הוא נרעד, אז לבש קולו נימה מלגלגת, ''שמכל באיה לא שב עוד הלך – זו המביכה לבב, עדֵי אשר נבחר צרות שבעליל'', ידו רפרפה קלות סביב פניו, כמבקשת להסיר מסכה בלתי נראית, ''מֵחוּש אל זולתן, אשר לא נדען''. הוא נשם נשימה עמוקה, ידו צמודה אל לבו, כמבקש לאזור אומץ.
''וכך מתוך הגות נהיה לפחדנים, ואודם הטבעי של עוז ההחלטה ילקה מחיוורונם של הרהורי הלב'', כתפיו נשמטו וקולו היה מלא מרירות, ''ועלילות הרבה, נאדרות בכוח, יורטות ממסילותן מפני החִשבונות, ולא עוד יהלמן התואר מעשה''. הוא עמד עוד רגע, הוגה במילים, מניד בראשו בצער.
אז נעמד מול הקהל, זקף את כתפיו והרים את סנטרו. באולם לא נשמע אף רחש. ''אך הס עתה!'', אמר. הוא עמד עוד רגע, ואז קד לקהל קידה עמוקה, והזדקף. הקהל נותר לרגע ללא ניע, ואז, בהדרגה, החלו להישמע באולם מחיאות כפיים מהוססות, ואלה הלכו וגברו כשכל היושבים עדיין קמו ממקומותיהם והריעו, עד שאת האולם סחף רעם של מחיאות כפיים. רועי עמד שם, בקדמת הבמה, ועל פניו אושר וגאווה והתעלות ולבסוף, לבסוף, גם שלווה.
ואז עיניו התגלגלו עד לובנן והוא קרס על הבמה, שטוף במטר של מחיאות כפיים מהקהל. קולות בהלה נשמעו מהקהל והאנשים שעל הבמה רצו אל גופו הרופס של הנער לבדוק את מצבו.
רק עכשיו חשה אלה כמה ידיה מכווצות. היא הרפתה את אצבעותיה וניערה אותן קלות, חשה בסהרונים שבהם ננעצו ציפורניה בבשרה. היא המשיכה להביט בלי להתמקד באנשים המתרוצצים סביב הנער על הבמה, אבל נראה שמבטה פונה פנימה ולא החוצה.
היא הנידה בראשה. ''גבירותיי ורבותיי, גפראק עזב את הבניין'', לחשה, בלי לפנות אל אף אחד במיוחד.
תמונת הקהל בראש העמוד - דן עופר.
הציטוט מהמלט לקוח מתוך:
שקספיר, וילים / המלט, נסיך דנמרק. עברית: אברהם שלונסקי. הוצאת ספרית פועלים.
|
 |
|
