עוד בקטגוריה זו:
ביבר הנייר
סיפורים / קן ליו
28/06/14
תגובות: 11
וויסקי בקנקן (חלק שלישי)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 1
וויסקי בקנקן (חלק שני)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 0
וויסקי בקנקן (חלק ראשון)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 0
הינדיק
סיפורים / הדס משגב
13/06/14
תגובות: 1
שמים שבורים
סיפורים / יואב וקרן לנדסמן
13/06/14
תגובות: 1
מתנת יום הולדת בחלקים
סיפורים / קרן לנדסמן
01/03/14
תגובות: 0
דמשק
סיפורים / דריל גרגורי
31/08/13
תגובות: 8
מיכאל
סיפורים / זיו קיטרו
03/05/13
תגובות: 0
הפוך, לקחת
סיפורים / רותם ברוכין
03/05/13
תגובות: 5
הפוך, לקחת
סיפורים / רותם ברוכין
03/05/13
תגובות: 1
יאגה
סיפורים / קרן לנדסמן
03/05/13
תגובות: 1
היום הגרוע ביותר בשנה
סיפורים / קרן לנדסמן
15/02/13
תגובות: 8
פיזור
סיפורים / חגי אברבוך
13/01/13
תגובות: 14
ריח של בית
סיפורים / ורד טוכטרמן
29/09/12
תגובות: 1
|
 |
עד בלי ירח
סיפורים / נגה פרנקל
יום שישי, 03/05/2013, שעה 8:10
סיפור מתוך ''היֹה יהיה'' 2012, מועמד לפרס גפן
|
|
״יפרח בימיו צדיק ורֹב שלום עַד בלי ירח״ (תהלים עב)
כשבדקתי מייל גיליתי שיש לי מכתב חדש מדוִד. זו בדרך כלל עובדה משמחת. מכתב מדוִד אומר עבודה, והמשמעות של זה היא כסף ובדרך כלל גם כיף.
המייל היה קצר כרגיל. הצעת עבודה ללא פירוט והזמנה לפגישה אִתו למחרת בשלוש, אלא אם כן יש זמן אחר שאני מעדיפה. חייכתי. הוא תמיד כל כך נחמד, מנומס ומרוחק, כמעט לא אנושי.
למחרת התייצבתי בחדר הקבלה הקטן והריק. בשלוש בדיוק נפתחה הדלת ודוִד הזמין אותי להיכנס.
אחרי כמה מילות נימוסין הוא ניגש לעניין.
״הלקוח שלנו,״ אמר בקולו השקט, המדוד, ״מאוד מודאג בגלל הבת שלו. היא מתנהגת מוזר. הוא חושב שהטילו עליה קללה. אבל הוא לא בטוח מה בדיוק קרה. היא לומדת בפנימייה והוא משוכנע שהמקור של זה הוא משם. זו פנימייה עם הווי מאוד מיוחד. הוא רוצה שלא רק נגלה מה בדיוק קרה לבתו אלא גם אם היא הנפגעת היחידה. הוא מהוועד המנהל של המקום והוא חושש שאם עוד בנות נפגעו, לא בטוח שהן מטופלות.״ הוא השתתק לשנייה והביט בי. ״בית הספר הוא אולפנת טללי אור שבהתנחלות שמשות,״ אמר. ״שמעת על המקום?״
הנהנתי. איזו דתייה לא שמעה על טללי אור?
״מתוקף תפקידו הוא הצליח להכניס אותך למוסד כבת שירות לאומי, אם תסכימי לקבל את העבודה.״
למען האמת, לא התלהבתי מהרעיון. אין בי חיבה יתרה לאולפנות והרעיון להתלבש כמו שמצופה מבת שירות לאומי בטללי אור בחום הזה החריד אותי. מצד שני, אם אני מוכנה ללבוש סטרפלס במועדון למען העבודה, בטענה שאני מצילה חיים, זאת תהיה צביעות מצדי לסגת מעבודה במקום שהוא ״דוסי״ מדי לטעמי.
ואני חייבת להודות שהייתי מסוקרנת. בעבודה שלי אני בדרך כלל מטפלת בלהקות אנשי-זאב לא ממושמעות או בערפדים שלא הסתגלו לסטטוס קוו החדש. הרעיון לטפל במשהו לא ידוע משך אותי. זו יכולה להיות גם מקפצה לעוד עבודות כאלו.
״אני מודע לעובדה שאין לך ניסיון רב בנושא,״ אמר דוִד. ״את יותר... פותרת בעיות מחוקרת. אבל הלקוח התעקש שהכול ייעשה באופן חשאי, ועם הרקע שלך את תשתלבי שם הכי בקלות.״
הנהנתי. הוא החליק לעברי נייר עם שם הלקוח ומספר טלפון ואני לקחתי אותו.
ישבתי בחדר ההמתנה של סוכנות הנדל״ן ׳רזידנס׳ באחד מבנייני המשרדים של תל-אביב. על השולחן הקטן ליד הכורסאות היו מונחים עלונים צבעוניים, אבל אני העדפתי להתבונן בנוף.
״גברת לביא,״ אמרה המזכירה בקול אדיש, ״את מוזמנת להיכנס.״
נכנסתי למשרד הפנימי. אדם גבוה, כבן חמישים בערך, סידר מסמכים על השולחן. הוא הרים אלי מבט.
״דפנה לביא?״ אמר. ״אני ארז צוקרמן.״
נדנו זה לזה בראשנו לשלום. יש משהו טיפה מאולץ במפגש בין דתיים שלא מכירים. האם הוא לוחץ ידיים עם אישה? האם זה שהוא לא מושיט יד זה בגלל שהוא מקפיד או בגלל שהוא חושב שאני מקפידה? זה יוצר המון בלגאן.
ארז צוקרמן החווה לי להתיישב מולו. הוא לקח אחת מהתמונות שהיו מונחות על שולחנו, מוסתרות למחצה על ידי המחשב והגיש לי אותה. נערה צעירה וגבוהה, לבושה בחולצה צנועה וחצאית ארוכה, חייכה למצלמה.
״זו אלישבע,״ אמר. ״הבת שלי.״
הוא נשך את שפתו התחתונה, מתלבט מה להגיד. זה לא קל לרוב האנשים לדבר על העל-טבעי, אפילו כשהם יודעים בוודאות שהוא קיים. לדתיים זה יותר קשה מלמרבית האנשים.
״זה התחיל לפני כמה חודשים,״ פתח לבסוף. ״היא התחילה להתנהג מוזר כל חודש, לקראת ט״ו בחודש. היא לא הייתה מוכנה לצאת מהבית בלילה, התרחקה מחלונות ובאופן כללי העדיפה להסתגר לבד בחדר. חשבתי בהתחלה שזו רק, את יודעת, התנהגות אופיינית לבנות בזמן הזה של החודש. זה הגיע לכלל משבר בחג ראשון של סוכות. היא הייתה חייבת לצאת מהבית, לסוכה. היא לבשה קפוצ׳ון עם שרוולים ארוכים שכיסו לה את כפות הידיים וכִּסתה את הראש שלה עם הברדס. והיא מאוד מקפידה בדרך כלל על הלבוש שלה. במהלך הארוחה, אחד מהשרוולים נשמט כך שכף היד שלה נחשפה. היא פלטה זעקה כאילו היא נכוותה וברחה לחדר שלה. היא לא הסכימה לצאת משם כל אותו הערב.״
ט״ו בחודש. זאת אומרת ירח מלא. זה בהחלט נשמע כמו משהו על-טבעי. אולי היא תת-סוג מיוחד של איש-זאב.
״מה גורם לך לחשוב שהמקור של זה הוא האולפנה שלה?״ שאלתי.
הוא שילב את אצבעותיו, קצת חזק מדי. הוא נעץ את אחת מציפורניו בבשר, כמעט פצע את עצמו. קרעתי את מבטי מידיו והשבתי אותו לפניו.
״היא מבלה שם את רוב זמנה,״ הוא אמר. ״כשהיא בבית היא רוב הזמן ישנה. כשהיא יוצאת, זה בדרך כלל כדי להיפגש עם בנות משם. חוץ מזה...״ הוא נשך את שפתו שוב ושתק קצת.
חיכיתי. הוא ידבר בסופו של דבר. הוא הרים עט והתחיל לשחק אִתו בין אצבעותיו.
״טללי אור היא מקום מאוד מיוחד. יש שם דריסת רגל לדברים שמעבר לטבע. אני לא יודע כמעט כלום על זה מעבר לעובדה שזה קיים. עד עכשיו לא ראינו צורך להתערב בכך. אני לא יודע אם יכולנו למגר את זה לגמרי אפילו אם היינו רוצים. אבל אם בנות נפגעות כתוצאה מזה, זו בעיה. אני צריך שתגלי לא רק מה קרה לאלישבע, אלא גם אם יש באולפנה גורם שדורש טיפול.״
״ניסית לדבר אִתה על זה?״ שאלתי.
״היא מכחישה שמשהו לא בסדר,״ אמר. ״אבל אחרי כל פעם שדיברתי אִתה על זה, היא בכתה. מה שזה לא יהיה, היא מתביישת בזה. מאוד.״
מובן. רוב האנשים לא מקבלים בשלווה את ההיחשפות לעולם העל-טבעי. אפילו לאנשים כמוני, שנולדו לעולם הזה, יש משברים.
״מה עם מישהו אחר?״ שאלתי. ״אמא שלה? מחנכת? אולי הר״מ שלה?״
״הם הבחינו שמשהו לא כשורה אצלה,״ הוא אישר. ״אבל לא הצליחו לגלות מה. כולנו מאוד מודאגים לגביה.״
הוא נראה מודאג. לא ממש ידעתי מה להגיד. בדרך כלל הבעיות שלי הן יותר קלות. אין לי בעיה להבטיח ללקוח שאני אטפל במשהו שאני יודעת שאני מסוגלת לפתור. אבל בעיות כאלו הן אחרות. לא בטוח שיש פתרון.
הוא טלטל את ראשו ופניו שבו ולבשו הבעה רגועה.
״אני חבר בוועד המנהל של האולפנה,״ אמר. ״דיברתי עם המנהל, הרב קאובר. אנחנו נכניס אותך לאולפנה כבת שירות לשכבת י״ב, בתור תגבור לבת השירות הנוכחית. הוא היחיד באולפנה שמודע למצב. מבחינת שאר האולפנה, רכזת השירות הלאומי מ׳בת עמי׳ פנתה אלי בבקשה אחרי שברגע האחרון לא נמצא לך מקום לשירות.״
הנהנתי.
רציתי שיהיו לי מילים מתאימות להרגיע אותו, לנחם אותו, אבל לא היו לי.
השיחה עם ארז צוקרמן הייתה ביום שלישי, ביום חמישי כבר נקבעו לי שיחות פתיחה באולפנה. זה דרש ממני התארגנות די מהירה. הבעיה העיקרית הייתה בגדים מתאימים. העבודה שלי דורשת ממני לעתים קרובות להתלבש בבגדים שלא הייתי לובשת באופן טבעי. הארון שלי גדוש בחולצות די חושפניות, חצאיות מיני ומכנסיים צמודים להפליא. די נדוש, אבל אנשי-זאב לא מצטיינים בטעם מקורי במיוחד. יש לי גם בגדי ערב, שמלות קוקטייל אלגנטיות ואפילו חליפת עסקים אחת. גם הבגדים האלו לא התאימו.
בגדי היום-יום שלי די צנועים. חצאיות שמגיעות עד הברך, מכנסיים רחבים וחולצות עם שרוולי ׳אמצע הדרך׳. אני מרשה לעצמי להתלבש לא צנוע רק לצורכי עבודה. פיקוח נפש וכל זה. אבל זה לא צנוע מספיק בשביל בת שירות. לא בשביל טללי אור. זה אומר קניות. בדרך כלל זה משמח אותי אבל המחשבה ללבוש במזג האוויר הזה חולצות שמכסות את המרפק העבירה בי צמרמורת. קיוויתי בכל לבי שיש להם מיזוג אוויר.
שיחת הפתיחה עם הרב קאובר הייתה מעניינת בדרך מאוד לא חיובית. אלמלא ידעתי את האמת, הייתי חושבת שהוא לא יודע מי אני או מה אני עושה שם.
״אני שמח שיכולת לעזור לנו בהתראה כל כך קצרה,״ אמר. ״הבנות כאן הן באמת בנות טובות, אבל לפעמים הן זקוקות להכוונה. זה מה שאני רואה בתור תפקידן של בנות השירות, לתת אוזן קשבת והכוונה לבנות. הן נמצאות בגיל מאוד חשוב. התודעה שלהן מעוצבת בזמן הזה.״
״ספר לי,״ קטעתי אותו, ״מה מייחד את האולפנה הזו, מה עושה אותה שונה מכל אולפנה אחרת?״
הרב קאובר הרים גבה.
״כל אולפנה מיוחדת בדרכה שלה,״ אמר. ״אני לא חושב שטללי אור מיוחדת יותר מ׳גבעות׳ או מ׳ציפוריה׳. פשוט מיוחדת בדרכה שלה. אני בטוח שאת תשתלבי באווירה הייחודית של האולפנה תוך זמן קצר.״
אידיוט, חשבתי. לא יכול להביא את עצמו לדבר גלויות בשום מצב.
הייתי קצת לחוצה לקראת השיחה עם מנהלת האולפנה. היא לא ידעה מי אני ואני לא ידעתי כמה טוב אני מגלמת דמות של בת שירות. אבל כבר בכניסה לחדר נרגעתי קצת. היא הייתה מסוג הנשים שמשרות סביבן שלווה. אם היא חשבה שיש משהו משונה בכך שאני מצטרפת לאולפנה חודשיים אחרי תחילת שנת הלימודים, בהתראה של שבועיים כשכל התקנים כבר מלאים, היא לא הסגירה זאת. אולי חשבה שאני מקרה צדקה.
דיברנו שעה קלה על האולפנה ועל מה שמצפים ממני כבת שירות. דיברנו על בעיות בשכבת י״ב שאני אמורה להיות אחראית עליה. סיכמנו שאתחיל ביום שני הקרוב.
״שאלה קטנה,״ אמרתי לקראת סיום, ״האזור כאן בטוח? כי אני אוהבת לעשות הליכות ארוכות ברגל.״
״כמובן,״ פניה אורו. ״אין שום בעיה להסתובב אפילו מחוץ ליישוב. האזור שקט לחלוטין. חוץ מבלילות ירח מלא,״ הוסיפה במחשבה שנייה. ״הירח משגע את חיות הבר בסביבה.״
״זה בטח ממש מגניב,״ אמרה שקד. ״זה כמו לחזור לתיכון שוב.״
היא ישבה על המיטה שלי בזמן שאני דחסתי בגדים וכלי נשק לתוך תיק עצום.
״ממש לא,״ אמרתי. ״אני למדתי במקום שונה לגמרי.״
״מה?״ שאלה. ״חשבתי שלמדת בתיכון דתי.״
״כן,״ אמרתי. ״אבל זה היה תיכון דתי עירוני מתקדם וזו אולפנה שמרנית. זה מזרח ומערב.״
״מה למשל?״ שאלה שקד.
״יש את הקטעים היותר עקרוניים, כמו גיוס,״ אמרתי. ״או לימוד תנ״ך ׳בגובה העיניים׳ ושאר מחלוקות רעיוניות. אבל יש גם המון קטעים קטנים שלא חושבים עליהם. למשל באולפנה לא קוראים למורָה בשם הפרטי, גם שלא בפניה. יש שם המון כבוד למורים. שלא לדבר על הר״מים שהבנות ממש מעריצות.״
״רמים?״
״ר״מ,״ אמרתי, ״רב-מחנך. זה מין רב שמוקצה לכל שכבה או לכל כיתה, תלוי בבית הספר. זה מין קטע כזה. ואני צריכה לזכור להתנהג בטבעיות עם כל זה.״
״נשמע מאתגר,״ אמרה שקד.
״מה שנכון, נכון.״
שירן, בת השירות שחלקתי אִתה קרוואן ואת שכבת י״ב, סיפרה לי על השכבה ועל פעילויות שהיא מתכננת בזמן שפרקתי את התיק הענקי. בדרך כלל הייתה רק בת שירות אחת בשכבה, אבל בגלל בעיות בשכבת י״ב אני הובאתי לתגבור. זה היה הכיסוי הרשמי בכל אופן. זה היה אפילו נכון במידה מסוימת.
״אז,״ שאלה, ״מה הקטע שלך?״
״הקטע שלי?״ שאלתי, קצת בחשדנות.
״את יודעת,״ היא חייכה, ״יש את הערכים שחשוב לכולן לקדם, אבל לכל אחת יש את הערכים שבאמת בוערים לה ושפחות מעניינים את שאר העולם. אצלי זה איכות הסביבה.״
נהדר, חשבתי. מישהי שתטיף לי בכל פעם שאחזיק כוס חד פעמית.
חשבתי לי על זה. אם אני כבר כאן, בתפקיד חינוכי, מה אני רוצה להשאיר לבנות כאן? יכולת חשיבה ביקורתית, אבל יכול להיות שההנהלה לא תראה את זה בעין יפה. וזה גם יחשוף אותי.
״הגנה עצמית,״ אמרתי. ״אני חושבת שבנות צריכות להיות מסוגלות להגן על עצמן אם הן, חס וחלילה, אי-פעם יזדקקו לזה.״
שירן הנהנה בהסכמה.
״את יכולה ללמד את זה?״ שאלה.
חשבתי על זה. בעצם, למה לא?
וזו הייתה הסיבה שבמקום להישאר שם נסעתי חזרה הביתה, לארוז כמה כריות אגרוף ושק אגרוף ישן שאני כבר לא משתמשת בו. ברגע שהגעתי הביתה הורדתי את החולצה הארוכה ונשארתי בגופייה. לוקח זמן להתרגל ללבוש חדש.
עמדתי מול הכיתה והצגתי את עצמי.
״אני הולכת להתחיל שני חוגים,״ אמרתי. ״הראשון הוא הגנה עצמית. אני לא חושבת שאני צריכה לספר לכן שיש הרבה סכנות שעומדות בפנינו רק מללכת ברחוב. ובשורה התחתונה זה לא משנה כמה צנוע אנחנו מתלבשות או כמה אנחנו נזהרות. זה דבר שאי-אפשר לִצְפות אותו. ללמוד להגן על עצמכן זו מיומנות בסיסית שאני חושבת שכל נערה צריכה לדעת. החוג השני הוא חוג כושר. בני גילכן עושים עכשיו כושר כהכנה לצבא. אתן לא תתגייסו אבל זאת לא סיבה לא להיות בכושר. זה הזמן הטוב ביותר להיכנס לכושר.״
הבטתי בהן. חלקן נראות משועממות, חלקן מתעניינות. כולן נורמליות. ״ההגנה העצמית תהיה ביום רביעי בשמונה. הכושר ביום ראשון בתשע, באולם הספורט.״
הלכתי חזרה מבניין בית הספר אל קרוואן המגורים אחרי שהצגתי את עצמי לארבע הכיתות בשכבת י״ב. אם מישהי חשדה בי שאני לא מתאימה, היא לא הראתה את זה. השכבה באופן כללי נראתה רגילה מאוד, כמעט משעממת.
בדרכי ניצב עץ זית ענק. הוא היה כל כך רחב עד ששתי בנות היו רק בקושי מסוגלות להקיף אותו. נעצרתי להתפעל ממנו ומשהו משך את עיני. שתי גומות רדודות נחפרו למרגלותיו. התכופפתי לבחון אותן מקרוב. באחת מהן היה מלח. האחרת הייתה ריקה למראה אבל נגיעה בה אישרה את חשדותיי. מישהו יצק לתוכה שמן.
מי באולפנת טללי אורות סוגדת לעצים? זו הייתה שאלה מעניינת. אולי אפילו כיוון לפתרון הבעיה שהביאה אותי לאולפנה.
הנחתי יד על העץ. נתקפתי דחף לטפס עליו, לשבת על אחד מענפיו הרחבים ופשוט לחשוב. אבל זה לא התאים. לא שם. לא בדמות הזאת.
הימים הראשונים חלפו מהר ובלי שום גילויים. העברתי שיעור ראשון ובסיסי בהגנה עצמית לאחת-עשרה בנות ביום רביעי. ביום ראשון לאחר מכן (אחרי שבת בבית, לשמחתי) הרצתי חמש-עשרה בנות על המגרש תוך שילוב כפיפות בטן, שכיבות סמיכה ופזצט״ות.
ביום שני בערב קרה משהו מוזר. ישבנו אני ושירן על הדשא עם הבנות ודיברנו על כלום, כשראיתי מישהי לא מוכרת עוברת על פנינו בדרך לבית המדרש. משהו בה נראה לא בסדר.
״מי זאת?״ שאלתי את שירן. ״אני לא חושבת שאני מזהה אותה.״
״זאת שירה,״ אמרה שירן בשקט. ״היא גרה כאן ביישוב. היא לא לומדת באולפנה. אל תנסי לדבר אִתה. היא מעדיפה לא לדבר עם אנשים.״
״מה זאת אומרת?״ שאלתי.
״היא מקרה מיוחד,״ אמרה שירן. ״תניחי לה.״
שעה לאחר מכן שירה יצאה מבית המדרש והלכה מהאולפנה לכיוון בתי היישוב. הלכתי אחריה ובחנתי אותה בקפדנות מרחוק.
היא הייתה, ללא שמץ של ספק, מתה. אחת מהזומבים היותר מוצלחים שיצא לי לראות. רגועה, לא אלימה.
עקבתי אחריה בשבוע שלאחר מכן. היא בילתה את רוב היום בביתה, חוץ משעה ביום שאותה העבירה בבית המדרש של האולפנה. לא ראיתי אף מת אחר.
מעניין, אבל לא עוזר לפתור את הבעיה של אלישבע.
הייתי כבר שבועיים באולפנה ועדיין לא נתקלתי בשום רמז שיכול היה לסייע לפתור את הבעיה של אלישבע, מה שאמר שהייתי צריכה ללכת לחקור מוקדי פעילות על-טבעית בעצמי. היו שני כיוונים בולטים. הראשון היה קבוצת הפגאניות שראיתי לא מעט סימנים לנוכחותן באזור. מנחות קטנות ליד עצים, סימנים חרוטים על אבנים ושאר שאריות פולחן. לא רציתי לחקור את הכיוון הזה. יהיה מאוד קשה לאתר אותן נגד רצונן, ולא רציתי להפחיד אותן. איש באמונתו יחיה, אפילו אם מדובר בקבוצת מכשפות בלב אולפנה. הכיוון השני היה שירה, הזומבית. את הכיוון הזה אפילו פחות התחשק לי לחקור. קבוצת זומבים היא סימן לנוכחות קסם מאוד אפל, אבל זומבי בודד הוא בדרך כלל תוצאה של משפחה שלא יכלה להשלים עם השכול.
היה כיוון שלישי. תמר בן לוי, אחת מהבנות בשכבת י״ב. היא הייתה בחורה שקטה, עדינה, חיוורת מאוד. היא סבלה מחוסר שינה מתמשך ומחולשה. הרבה פעמים היא פספסה שיעורים בבוקר בגלל שישנה עד מאוחר. היא סבלה לעתים קרובות מכאבי ראש. והיא נהגה להתגנב בלילה מהאולפנה בערך פעם בשבוע. זה היה יכול להיות כל דבר. בחור שהיא נפגשת אִתו, סמים, בעיות נפשיות. אבל דבר אחד משך את עיני. היא תמיד כיסתה את צווארה. זה לא היה יוצא דופן. צעיפים דקים היו ממש באופנה השנה, וגם צווארוני גולף. אבל מעולם לא פגשתי בת שלבשה אותם אפילו בשיעורי ספורט. ולכן ביום רביעי, בשלוש לפנות בוקר כשהיא התגנבה חזרה אל האולפנה, אני התגנבתי בכיוון ההפוך, שאליו היא התגנבה שלוש שעות לפני כן.
ממש קיוויתי שזה לא סמים. אני שונאת להתעסק עם זה. זה קרה לי רק פעם אחת. דוִד בדרך כלל לא לוקח עבודות כאלו. מסוכן ולא רווחי בטווח הארוך. אבל נעמה הזמינה את העבודה והוא לא יכול היה לסרב. דם פיות בכמויות גדולות התחיל להיכנס לשוק. בדרך כלל זה מצרך נדיר, לא קל לתפוס פיה ולהרוג אותה, אבל כנופיה אחת מצאה פתרון משתלם, לשכנע פיות להקיז דם מרצון תמורת קוקאין. היו להם שלוש פיות כאלו, והחיסול שלהן לא היה משימה לאדם בודד. התפקיד שלי בכוח היה לחסל אחת מהפיות האלו. זה היה די קל. היא הייתה כל כך מסוממת שהיא לא הרגישה בנוכחותי עד שתקעתי לה סכין זהב בלב. זו הייתה עבודה מלוכלכת, אם כי מאוד רווחית, מעולם לא הרווחתי חמישים אלף שקל על עבודה של יומיים.
מצד שני, אני רק שרירים להשכיר. שרירים על-טבעיים אמנם, אבל חוקרים מרוויחים יותר. המחשבה הזו החזירה אותי לבעיה שעמדה בפנַי – אלישבע.
המשכתי ללכת לכיוון ממנו באה תמר. ידעתי שהסיכוי למצוא משהו כעת קלוש, אבל העדפתי לנסות להתעמת עם גורם הבעיה ללא נוכחות תלמידות באזור.
הוא עמד שם, וחיכה. שׂערו היה בצבע פלטינה ועיניו בהירות מאוד. מראהו הכללי נתן רושם רוסי מעט וכשאור הירח זרח עליו הוא היה יפהפה. ערפדים תמיד יפים. זה קורע את לבך בהתחלה ואף פעם לא באמת מתרגלים ליופי שלהם.
״ראיתי שעקבת אחרי תמר כשהיא חזרה,״ אמר.
טוב, אם הוא ראה את הקפיצה שהרבצתי מעל לגדר של האולפנה הוא יודע שאני לא רגילה. זה טוב. זה מקצר עניינים.
״רציתי לפגוש אותך,״ אמרתי. ״או אתכם? יש יותר מערפד אחד ביישוב?״
״למה?״
״כמה סיבות,״ אמרתי. ״בין היתר לראות שאף אחד לא פוגע בבנות האולפנה או מאיים עליהן.״
הוא חייך.
״אני לעולם לא אפגע באף אחת מהן,״ אמר. ״הן באות אלי מרצונן.״
״הנחתי כך,״ אמרתי. ״אבל אני אשאל עליך אצל דין, אם לא אכפת לך.״
ההנהון שלו היה מעט נוקשה. ערפדים שונאים להכיר בכך שיש להם היררכיה, בעיקר כשהם בצד הנשלט. הם מעדיפים להעמיד פנים כאילו הם עדיין בימים שלפני הסטטוס קוו, כשכל ערפד היה אדון לעצמו.
לי זה לא משנה. ממש לא אכפת לי להודות שאני כפופה לנעמה, שהיא אחת מבנות האנוש רבות העוצמה ביותר במזרח התיכון. יש שיתוף פעולה מוזר כלשהו בינה ובין דין, שחולש על כל אזור גוש דן ויש לו השפעה רחבה בכל המזרח התיכון. למעשה אני שמחה על כך. בפעמים המעטות שיצא לי להיפגש עם דין זה היה לא נעים. יש לו כוח רב מכדי שאני לא אלחץ מפגישה אִתו, והוא די נהנה לעורר חשש בסובבים אותו. אבל הוא אדון טוב, והוא שומר על הסדר. אני מקווה בכל לבי שלעולם לא אפגוש את הערפדים שהוא מציית להם. עצם המחשבה על ערפדים רבי עוצמה כל כך מפחידה אותי.
״אני דפנה,״ אמרתי.
״אלכס,״ אמר.
השם לא נשמע לי מוכר, אבל אני לא באמת מכירה את רוב הערפדים בישראל.
״הסיבה העיקרית שאני כאן היא כדי לחקור מקרים של כישוף כנגד בנות האולפנה,״ אמרתי. ״שמת לב למשהו מוזר כאן, בבנות?״
הוא משך בכתפיו בצורה לא מחייבת. ״אם את מחפשת את מקור הכוח באזור,״ אמר, ״דברי עם אנשי-הזאב ועם אלו ששולטות בהם.״
מבט בו הבהיר לי שהוא אמר את כל שהיה מוכן להגיד ורצה שאסתלק. שפת הגוף של ערפדים ממש מוזרה. כשהם מכירים בנוכחותך הם נראים נורמליים, כמעט אנושיים. ואז הם נסגרים. די קשה לתאר את זה, כאילו הם מקיפים את עצמם בקונכייה בלתי נראית או מתקפלים לתוך עצמם. זה סימן מאוד חד-משמעי לעזוב, אלא אם רוצים להסתבך ברצינות.
לא לחצתי עליו, הוא נתן לי חומר רב למחשבה.
״תודה לך,״ אמרתי והרכנתי את ראשי. לא בדיוק קידה, אבל הפגנת כבוד הולמת.
אנשי-זאב, כאן בהתנחלות, חשבתי בעודי מתרחקת. זה לא מבשר טובות.
למחרת עשיתי משהו שנמנעתי ממנו בכוונה מרגע שקיבלתי על עצמי את העבודה. הכנסתי את שם היישוב לגוגל וחיפשתי חדשות. ממש לא רציתי לדעת. אני לא פעילה פוליטית יותר מדי, אבל יש התנחלויות שהידיעה מה קורה בהן, או יותר נכון מה קורה בגללן בכפרים הערביים סביבן, הייתה ממש מקשה עלי לתקשר עם האנשים בהן בצורה נינוחה. ציפיתי לגרוע מכול. התנחלות, קצת קיצונית, לא מעט נוער שוליים ועוד אנשי-זאב.
בדף הראשון היה קישור לוויקיפדיה, אתר היישוב, אתר האולפנה ועוד כמה אתרים של עסקים ביישוב. גם בדפים הבאים לא מצאתי שום דבר מעניין. הרצתי את שם היישוב באתר ״בצלם״. לא היה שם כלום כמעט. דיווח על משהו לא ברור לגבי הבעלות על האדמות, אבל שום מעשי אלימות. חיפשתי את שמות הכפרים הערביים בסביבה. שום דבר רלוונטי. החלטתי לשנות כיוון ולחפש תקריות הפוכות. חיפשתי ב״כיפה״ וב״בשבע״ ובאתרים דומים. מצאתי המלצות נהדרות לחנות ריבות תוצרת בית ביישוב, אבל לא משהו יותר אלים מזה.
עושה רושם שבהתנחלות שמשות מעולם לא קרתה ולו תקרית אחת. זה היה מאוד לא סביר.
אלכס צדק. מישהו או משהו שולט באנשי-הזאב כאן, אחרת היה כאן בלגן אמיתי.
זה היה רמז, כפי שאלכס אמר.
שלחתי מייל לנעמה, רק שאלה קצרה עליו. הייתי די בטוחה שהוא מי שהוא אומר, ערפד מתורבת, אבל תמיד עדיף לשאול.
הסתכלתי על לוח השנה. ח בכסלו. עוד מעט יהיה ירח מלא.
במקור תכננתי לנסות להתעמת עם אלישבע בלילה הזה, כי ברור היה שהיא יודעת משהו שהיא לא מספרת. כבר ניסיתי לדבר אִתה, אך ללא הצלחה. רמזים דקים חלפו על פניה ואמירות ברורות הוציאו ממנה מבטים שרמזו שאני כנראה מטורפת. התחשק לי לטלטל אותה ולצרוח עליה, הוטלה עלייך קללה, אולי תעזרי לי לגלות מה היא? אבל ידעתי שזה לא יוציא ממנה כלום. יש אנשים שפשוט לא רוצים שיעזרו להם.
חשבתי שאולי עימות בזמן הירח המלא יוציא ממנה משהו, אבל זה היה סיכוי קלוש למדי. לכן החלטתי בירח המלא הקרוב, יום רביעי הבא, ללכת להיפגש עם להקת אנשי-הזאב המקומית. זה נשמע הרבה יותר כיף מלריב עם דוסה קטנה שמנסה להעמיד פנים שהכול בסדר.
הלילה היה יפהפה. ירח ענק שט בשמים ועננים קלים ליטפו את פניו. השעה הייתה קצת אחרי אחת עשרה, שעה קסומה. האוויר היה קריר. לקחתי ערב חופשי מהאולפנה באותו יום. יצאתי בשבע ״לסידורים בעיר״ והייתי בדרך חזרה עם הג׳יפ ״של אחי״. כל שחסר לי הוא עצירה קטנה בדרך.
פניתי מהכביש הראשי אל הכביש הקטן המוליך ליישוב. בערך באמצע הדרך עצרתי בשוליים. לא דוממתי מנוע. חיכיתי כמה דקות עד שהרגשתי שמישהו צופה בי, ויצאתי מהרכב. לא סגרתי את הדלת מאחורַי. יכולתי להבחין בכתריסר צללים מתקרבים אלַי עד שיצאו אל אור הירח. זאבים מדהימים, רזים מעט, עם מבט נחוש בעיניים. הם סגרו עלַי מכיוון אחד, אבל לא מכיוון הכביש. הם רצו רק להפחיד אותי כרגע. הם רצו שאכנס לרכב ואברח. הם לא רצו לחסום לי את הכיוון הזה.
הרגשתי את הדופק שלי עולה. פועם מהר, חזק ויציב. עשיתי את זה המון פעמים. להקות אנשי-זאב זו כבר כמעט מומחיות אצלי. אני אמורה להיות רגילה. אבל אני לא. וטוב שכך, זו תמיד יכולה להיות הפעם שבה זה לא יסתדר. אנשים שמתרגלים הם אנשים שנפצעים. לא זזתי, רק נעצתי בהם מבט ארוך. אחד מהם התקרב אלי ונהם.
בפועל זה היה מהיר, אבל הרגשתי כאילו הכול מתרחש בהילוך אטי. תפסתי אותו בעורף והרמתי אותו. הוא לא היה כבד מאוד. החלפתי ידיים ואחזתי בו מקדימה, בצוואר מתחת ללוע. ככה יכולתי לשלוט בלסת שלו. ככה הוא לא יכול לנשוך אותי. הסתובבתי וזרקתי אותו אל תוך הרכב, אל הכיסא שליד כיסא הנהג. קפצתי אחריו וסגרתי את הדלת בטריקה. עד ששאר הלהקה הספיקה להתעשת כבר נסעתי, כשרמות האדרנלין שלי מרקיעות שחקים. החלק המסוכן עבר.
הזאב לידי ישב קפוא, מביט בקמעות שהיטלטלו מולו על השמשה הקדמית. קמעות נגד טורפים, יקרים נורא, אבל שווים כל פרוטה. אחרי כחמש דקות נהיגה פראית עצרתי את הרכב. השחלתי על הזאב לידי קולר שבתוכו היה טמון פתק, פתחתי את הדלת והשלכתי אותו החוצה. הוא כבר ימצא את דרכו חזרה ללהקה. למחרת הוא יחזור לדמות אנוש וימצא את הפתק, ויש לקוות שגם יציית למסר הפשוט ויבוא לפגוש אותי.
למחרת ישבתי בקרוואן שלי וגזרתי בריסטולים לכרזות כששמעתי דפיקה בדלת הפתוחה. הרמתי את מבטי. בחור צעיר עמד שם. בן עשרים ומשהו להערכתי. גבוה, בכושר טוב. היציבה שלו הייתה נינוחה, אבל ניעות קטנות בצווארו הבהירו לי שהוא לחוץ. לחוץ, אבל בשליטה. קרנה ממנו כריזמה של מנהיג.
״ביקשת לדבר אִתי.״
״כן,״ אמרתי ונעמדתי. ״בוא נלך לטיול.״
הלכנו בשתיקה עד שיצאנו מגבולות האולפנה אל תוך החורשה הסמוכה.
״אני דפנה,״ אמרתי לבסוף.
״משה,״ הוא ענה בשקט.
״ואתה מנהיג הלהקה?״ שאלתי.
הוא הנהן.
״יש להקות גם בכפרים מסביב?״ שאלתי.
״כן,״ ענה.
״יש לכם הרבה קרבות אִתם?״ שאלתי.
״אין,״ אמר ביותר משמץ גאווה. ״בכלל. הם יודעים טוב מאוד לא להיכנס לשטח שלנו. אנחנו מגנים עליו.״
אבל גם אתם לא נכנסים לשטח להם, חשבתי.
זה לא עובד ככה, ידעתי. הסכמים בין להקות נחתמים לעתים קרובות, והם אף פעם לא מחזיקים מעמד. אפילו הערפדים לא מצליחים למנוע מלחמות בין להקות. ככה זה עובד. בכל מקום חוץ מכאן, ככל הנראה.
״מי קבע את הגבולות?״ שאלתי.
״אלו ששולטות בירח,״ אמר בפשטות.
הפגאניות. נהדר.
״מי עומדת בראשן?״ שאלתי.
הוא נעץ בי מבט אומד. כנראה החליט לבסוף שאין בי סכנה שהן לא יוכלו להתמודד אִתה.
״מיכל מזרחי,״ אמר.
מיכל מזרחי, גם היא משכבת י״ב. בחיים לא הייתי מנחשת עליה שהיא פאגאנית, ועוד הכוהנת שלהן. היא תמיד מתפללת בכל כך הרבה כוונה. בחורה נעימת הליכות, לא מתריסה. היא לא נראתה לי כמנהיגה. אבל ברור שפספסתי הרבה.
הבנות יצאו מכיתת י״ב 3 לאטן. ישבתי ממול, כשאני סורגת כיפה, וחיכיתי. כשמיכל יצאה חייכתי אליה. ״מיכל,״ קראתי אליה והיא נגשה אלי. ״רציתי להחליף אִתך מילה,״ אמרתי.
״יש לי רבע שעה הפסקה עד לשיעור הבא,״ היא ענתה.
״זה ייקח קצת יותר זמן,״ אמרתי. ״תיגשי לקרוואן שלי הערב? נניח בשמונה?״
״בסדר,״ אמרה, נראית תמהה מעט, אבל לא חושדת.
קיוויתי שהמידע שקיבלתי מדויק. זה יכול להיות קצת מביך.
קצת לפני שמונה ישבתי מול הקרוואן עם חבורה של בנות י״א ובת השירות שלהן שהסבירה איך לסרוג כיפות מחומשות. הן היו ממש מגניבות, עם דוגמאות מיוחדות. ראיתי את מיכל ניגשת לכיווני וקמתי לקראתה.
״הי,״ אמרה. ״רצית שנדבר או משהו?״
״כן,״ אמרתי. ״בואי ניכנס.״
היא נכנסה והתיישבה על הפוף של שירן, ידיה מונחות על ברכיה. לא ניכר בה שום דבר לא רגיל.
״הבנתי שאת המנהיגה של קבוצת הפגאניות המקומית,״ אמרתי.
הבעת פניה השלווה לא השתנתה ולו לרגע אחד. ״אני מעדיפה את המונח כוהנת,״ אמרה. ״אני לא מנהיגה. אני רק מכירה את דרכי הסגידה.״
שמעתי את זה כבר. אני לא מנהיג, אני רק מתקשר עם אלוהים. אני לא קונה את הטיעון הזה.
״רצית לדבר אִתי על משהו?״ שאלה.
״אני כאן כדי לברר אם יש בעיה של קללות באולפנה,״ אמרתי. ״ספציפית כדי לברר אם מישהו קילל את אלישבע צוקרמן.״
היא לא אמרה דבר.
״היא יודעת עליכן?״ שאלתי.
״כן.״
״ואתן קיללתן אותה.״
״לא.״
הבטתי בה. משהו בער בה. ברור היה שלא יוצא לה להרצות מספיק כדי להשקיט את הרעב שלה להטיף. פניה היו שלוות לגמרי, כמעט ריקות, בשליטה מלאה. אבל ידיה התפתלו על ברכיה ללא הפסקה, ממללות את בד חצאיתה. שתקתי. היא תדבר בסופו של דבר. קנאים דתיים תמיד מדברים. הבעיה היא לגרום להם לדבר על מה שאת רוצה. או לגרום להם לשתוק, גם זו בעיה. חברה שלי הביאה את זה לכלל אומנות. ראיתי אותה חוקרת מישהו עד שהוא סיפר לה הכול, כולל מהן ההגנות על המקדש המרכזי, בלי לומר מילה, רק עם הרמות גבה בנקודות אסטרטגיות במהלך הנאום שלו.
״היא ניסתה להלחם בירח בשם האל היחיד שלה,״ אמרה לבסוף, קולה רעד מחמה ומבוז. ״מי שנלחם בירח מפסיד.״
כמובן.
״תני לי לנסח את זה ככה,״ אמרתי. ״האם הירח השתמשה בכן ככלי לפגוע באלישבע?״
״אמרתי לך שלא קיללנו אותה,״ סיננה בכעס.
הבטנו זו בזו בזעם כמה שניות עד שמיכל קמה ויצאה. היא לא טרקה את הדלת מאחוריה, בשליטה עצמית מוחלטת.
נאנחתי.
הייתי יכולה להתעמת אִתה שוב ושוב, אבל זה יהיה קשה. ידעתי שגם אחרי הסיבוב העשירי לא אוכל לדעת בוודאות אם היא משקרת לי. אחרי הכול, היא לא הייתה נהיית כוהנת של קהילה, אפילו קהילה נידחת כמו זאת, בלי יכולת לשלוט במה שהיא משדרת. וזה כולל גם יכולת לשקר היטב. אסור, אף פעם, לשחק פוקר עם כוהנות. זה הפסד ודאי.
הייתי צריכה להביא את התותחים הגדולים, התותחים הגדולים בענייני דת, בכל מקרה.
אז התקשרתי לרעיה. אני שונאת לעבוד אִתה, אבל אנחנו עושות את זה הרבה. כאחת הכוהנות הגדולות בארץ היא לא יכולה ללכלך את הידיים, ולי נוח להשתמש לפעמים במישהי שיש לה השפעה כל כך חזקה על פגאניים דתיים. אחרי הכול, לי אין הרבה מה לעשות נגד כישופים והיא רק אומרת שתי מילים וחצי מהמכשפות בארץ כורעות לפניה.
שתינו גם כפופות לנעמה, כך שאנחנו לא מתחשבנות אחת עם השנייה יותר מדי. לא שרעיה תודה אי-פעם שהיא משרתת מישהו חוץ מהאלים שלה. מבחינתה נעמה היא שלטונות החול והיא שלטונות הדת. מאחר שלנעמה ממש לא אכפת מדת, זה מסתדר לא רע.
הבעיה היא שרעיה קצת מתנשאת עלי, גם כי אני גיבורה להשכיר וגם כי אני מונותאיסטית דתייה, וזה די מחרפן.
הפעם היחידה שראיתי אותה מאבדת את הבעת הכוהנת הנעלה שלה הייתה בנוכחותו של דין. גם אני לא הייתי רגועה באותה הזדמנות, כמובן, אבל היא ממש רעדה. אני מבינה את זה. לא הייתי רוצה להיות קוראת הילות בנוכחותו של ערפד רב עוצמה.
היא הסכימה לבוא, וזו אפילו לא הייתה טובה עבורי. אם יש בעיה עם קהילה פגאנית זו אחריותה. במיוחד אם מדובר בקהילה כל כך חזקה במיקום כל כך משונה.
מיכל לא בדיוק התלהבה כשביקשתי ממנה לסור לקרוואן שלי ביום ראשון בערב.
״אני עסוקה,״ אמרה.
״זה חשוב,״ עניתי.
היא נעצה בי מבט מרוגז. היא לא רצתה לדבר, אבל רצתה אפילו פחות שאדבר בפומבי.
״בסדר,״ אמרה בטינה ונכנסה אחרַי אל הקרוואן.
היא סגרה בעדינות את הדלת ופנתה אלַי, מלאת רוח לחימה.
״מה את רוצה?״ שאלה.
ואז רעיה יצאה מבין הצללים. יש לה מין קטע כזה. רגע אחד בקושי אפשר להבחין בה, היא נראית חסרת חשיבות, מתמזגת עם הסביבה, וברגע שאחרי כן היא זורחת בעוצמה ואי-אפשר להסיט ממנה את המבט.
מבטה של מיכל דבק בה. היא נגשה אליה וכרעה ברך לפניה.
רעיה הניחה את ידה על ראשה של מיכל.
״קומי, בתי,״ אמרה בקול מתנגן.
אני שונאת שהיא עושה את הקטע הזה. היא כל כך מתנשאת. והיא אפילו לא בת שלושים, אני חושבת. קשה לדעת אצל כוהנות גדולות. הן יכולות להיראות בכל גיל שהן רוצות.
התיישבנו במשולש קטן. מיכל לא הסיטה את מבטה מרעיה ולו לרגע.
״כמה זמן את הכוהנת של הקהילה?״ שאלה רעיה.
״שנתיים,״ ענתה מיכל.
״וכמה זמן הקהילה קיימת?״ שאלה רעיה.
״אני לא יודעת,״ אמרה מיכל. ״לפחות חמש-עשרה שנים.״
״וכל הזמן הזה,״ שאלה רעיה, ״לא היה לכן שום קשר עם קהילות בחוץ?״
״לא שאני יודעת,״ אמרה מיכל. ״בוודאות לא בחמש שנים האחרונות.״
רעיה נאנחה.
״מה הקטע עם אלישבע?״ שאלתי.
מיכל העיפה בי מבט קצר וחד וחזרה להביט ברעיה.
״עני לה,״ אמרה רעיה.
״אלישבע גילתה עלינו,״ אמרה מיכל. היא דיברה אל רעיה בלבד. ״היא לקחה את זה מאוד קשה. היא התחילה לחפש דרכים להרוס אותנו. היא ניסתה קסמים ׳כשרים׳ באמצעות קבלה או משהו כזה.״
״היא פגעה במישהי?״ שאלתי.
״לא,״ ענתה מיכל. היא עדיין דיברה אל רעיה, ולא הביטה בי. ״היא לא ניסתה לפגוע בבנות ספציפיות אלא בקהילה עצמה, במהות שלה. אני מניחה שמשהו בקסמים שלה השתבש.״
נאנחתי והשפלתי את מבטי. בסוף הכול מסתכם בטיפשות.
רעיה העיפה בי מבט.
״תוכלי לתת לנו כמה דקות כאן לבד?״ שאלה.
״כמובן,״ אמרתי. ״תודה רבה לך.״
יצאתי מהחדר. מכאן הכול היה פשוט.
למחרת בבוקר ניגשתי בזמן ארוחת הבוקר אל אלישבע.
״אני צריכה לדבר אִתך, דחוף,״ אמרתי.
הובלתי אותה אל פינה נסתרת באולפנה, בין חדר האוכל למגורי השביעיסטיות.
״את גילית שיש קבוצת פגאניות באולפנה וזה חירפן אותך,״ אמרתי.
״אני לא יודעת על מה את מדברת,״ אמרה.
היה מעט פחד במבטה. אלמלא ידעתי את האמת הייתי חושבת שהיא באמת לא מבינה, באמת חושבת שהשתגעתי.
״כן, את כן, ואל תקטעי אותי,״ אמרתי. ״זה חירפן אותך מספיק כדי שתנסי לפגוע בהן. רק שאת ילדה טובה מדי בשביל לפגוע בבנות ספציפיות. לכן ניסית לפגוע בסמל שלהן. בירח. אני צודקת?״
היא הנהנה. עיניה היו פעורות לרווחה ושפתה התחתונה רעדה מעט.
״אז ניסית לקלל את הירח. רק שהמשקל המיסטי של הירח הוא עצום ושלך זעיר. אז זה פעל אחרת. במקום שהירח יהיה מקולל בגללך את נהיית מקוללת בגללו. לכן אור ירח מלא מכאיב לך.״
היא הביטה בי. עיניה היו מלאות בדמעות.
״כתבתי את ברכת הירח הפוך על קלף,״ אמרה בגרון חנוק. ״ואז הדלקתי שלושה נרות.״
״לא מעניין אותי,״ קטעתי אותה. ״את נוסעת אִתי עכשיו לגליל. יש שם מקובל שיתיר את העניין עבורך. ואת לעולם לא תתעסקי יותר בקסם או בקבלה בלי הנחיה של מומחה. ואת לעולם לא תתעסקי יותר עם הקהילה הפגאנית כאן או עם כל קהילה פגאנית אחרת. ברור?״
״כן,״ אמרה בקול שקט.
״בואי, זזים,״ אמרתי והובלתי אותה מהאולפנה.
בזמן הנסיעה הארוכה חזרה מהצפון חשבתי לעצמי, איך זה היה יכול להיות עבורי אם הייתי לומדת בטללי אור, עם הכוחות שלי, עם כל העל-טבעי שבאולפנה.
הייתי מתחרפנת תוך שבוע.
|
 |
|
