 |
 |
עוד בקטגוריה זו:
ביבר הנייר
סיפורים / קן ליו
28/06/14
תגובות: 11
וויסקי בקנקן (חלק שלישי)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 1
וויסקי בקנקן (חלק שני)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 0
וויסקי בקנקן (חלק ראשון)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 0
הינדיק
סיפורים / הדס משגב
13/06/14
תגובות: 1
שמים שבורים
סיפורים / יואב וקרן לנדסמן
13/06/14
תגובות: 1
מתנת יום הולדת בחלקים
סיפורים / קרן לנדסמן
01/03/14
תגובות: 0
דמשק
סיפורים / דריל גרגורי
31/08/13
תגובות: 8
מיכאל
סיפורים / זיו קיטרו
03/05/13
תגובות: 0
עד בלי ירח
סיפורים / נגה פרנקל
03/05/13
תגובות: 3
הפוך, לקחת
סיפורים / רותם ברוכין
03/05/13
תגובות: 5
הפוך, לקחת
סיפורים / רותם ברוכין
03/05/13
תגובות: 1
יאגה
סיפורים / קרן לנדסמן
03/05/13
תגובות: 1
היום הגרוע ביותר בשנה
סיפורים / קרן לנדסמן
15/02/13
תגובות: 8
פיזור
סיפורים / חגי אברבוך
13/01/13
תגובות: 14
|
 |
מרק עם שקדיות
סיפורים / רותם ברוכין
יום ראשון, 01/05/2011, שעה 20:15
סיפור מתוך ''היֹה יהיה 2010''
|
|
סוכר
״מה תאכלי, רוני׳קה?״
רוני הרפתה מצבע הפנדה האדום בעזרתו צבעה נמרצות את הדף שלפניה. היא הזדקפה בכיסאה כך שעיניה הציצו בדיוק מעל לשולחן האוכל, וכעת ראתה שצבעה בטעות גם חלק קטן ממפת השולחן הפרחונית. סבתא לא הבחינה בכך, אך אמא צמצמה קלות את עיניה למראה הכתם, הניפה אצבע מתרה מול פניה של רוני, וחזרה למזוג את הקפה. רוני התכווצה מעט בכיסא.
״אז מה, מיידעלע?״ סבתא, רכונה מעל הסירים מהם עלו ריחות בישול נפלאים, חדלה לרגע מהמהום המנגינה הפשוטה שתמיד הייתה נשמעת במטבח, מחכה לשמוע את תשובתה של רוני. רוני היססה, מרותקת לרגע לתנועה המעגלית של כף העץ שבידה של סבתא, שבחשה באחד הסירים. סבתא לא הסתובבה. רוני ראתה את גבה, מעוות מעט דרך הכוס המלאה במיץ פטל. גם אמא, שמזגה את החלב לכוסות הקפה, לא הסתובבה, ואילו אבא היה עסוק בשיחה עם סבא בסלון. בשקט בשקט, הושיטה רוני זרוע קצרה וגיששה עד שהגיעה אל צלוחית העוגיות. היא הייתה נמוכה מכדי לראות את העוגיות והצלחת, ולא רצתה לקום ולמשוך תשומת לב לעצמה, אך היא מיששה בזהירות עד שאצבעותיה זיהו לבסוף את מרקם הסוכר הגרגרי, ועטפו את העוגייה הנחשקת, שהייתה גדולה כמעט ככף ידה.
״לא, רוני׳קה,״ סבתא אמרה בלי להסתובב, ורוני הרפתה מהעוגייה באנחה. סבא היה נותן לה לקחת עוגייה. ״מה את רוצה לאכול? מרק עם קניידלעך? אורז? עוף? פשטידה?״
״זה בסדר, אמא, מותר לה עוגייה אחת לפני האוכל,״ אמא בחשה את הקפה בכוסות.
סבתא צקצקה בלשונה. ״לא אצלי, ורד׳לה. לא לפני ארוחת ערב.״ היא פנתה אל רוני, והניחה את ידיה על מותניה.
רוני הרפתה מהעוגייה, שצנחה בחזרה אל הצלחת. היא שרבבה את שפתיה.
״יופי, מיידעלע.״ סבתא חייכה. ״מה את רוצה לאכול?״
״עוגייה.״
״אי-אפשר עוגייה עכשיו,״ אמרה סבתא. ״תקחי כמה עוגיות שאת רוצה אחרי האוכל.״
״אז מרק עם שקדיות,״ אמרה רוני. ״ומהצריי.״
״היא מתכוונת מצה-בריי,״ אמא חייכה. ״רוני מתוקה, מצה-בריי יש רק בפסח, ומרק יש בחורף, לא באוגוסט.״
״אני רוצה מרק עם שקדיות ומהצריי,״ אמרה רוני, מכווצת את אגרופיה סביב המפה הפרחונית.
״אין עכשיו. סבתא הכינה פה הרבה אוכל טעים. עוף ותפוחי אדמה ופשטידה ושעועית –״
״זה בסדר גמור, ורד׳לה.״ סבתא רכנה אל רוני, והסינר הבריש קלות את לחיה של הילדה. היא טפחה קלות על ראשה. היה לה ריח שנקשר בראשה של רוני עם אמבטיות קצף ארוכות, עם ריח האוכל שהיה מעיר אותה מאוחר בימי שבת בקיבוץ, ובעיקר – עם עוגיות. למרבה אכזבתה של רוני צלחת העוגיות עצמה נעלמה אי-שם בין קפלי הסינור של סבתא. ״זו לא בעיה. אני מיד אכין לה.״
״מה פתאום, אמא. יש כאן המון אוכל, למה שתכיני עוד?״
״שטויות, זה יקח חמש דקות,״ סבתא התכופפה אל הארון התחתון.
אמא נאנחה. ״אבל מאיפה תכיני לה עכשיו מרק? ובטח אין לך מצות...״
״יש במחסן, ורד׳לה. את יכולה להביא?״
אמא הביטה עוד רגע בסבתא המסדרת סירים ומחבתות על הכיריים, ופנתה אל הדלת. לפני שיצאה העיפה ברוני את המבט שלמרות גילה הצעיר למדה רוני לזהות בבירור כסימן לכך שלא תהיה הערב טלוויזיה לפני השינה. רוני נאנחה שוב. סבתא קרצה אליה. ״מרק עם שקדיות, מה?״
היא פתחה את המקרר וחזרה עם כמה ירקות, מהמהמת לעצמה שוב את השיר בלי המילים. קשר הפרפר בגב סינרה התנופף לכל עבר עם כל תזוזה קלה שלה, התנועה החלקה והזורמת שלו נראית לרוני כמעט כמו פרפר אמיתי. היא לא ראתה בדיוק מה סבתא עשתה, אבל לפתע ריח מוכר של מרק החל להתפשט בדירה הקטנה, מתערבב בריחות המאכלים האחרים. סבתא הוציאה קערה מארון אחר, בחשה מעט, והחלה לצקת כפות מלאות אל תוך המחבת. נדמה היה שהיא מבשלת זמן רב, אך כשאמא עמדה בדלת עם קופסת מצות מאובקת, מביטה בהן בספקנות, רוני נוכחה לדעת שמדובר היה רק בדקות ספורות. ״אני לא בטוחה שהן עדיין טובות, אמא... מה זה? מה את עושה?״
״זה בסדר, ורד׳לה. מצאתי מצות חדשות יותר.״
״אבל מתי הספקת?״ אמא הרימה את המכסה מעל סיר המרק והציצה פנימה. ״הייתי במחסן רק דקה... איך את כל הזמן עושה את זה?״
סבתא לקחה את המכסה מאמא וכיסתה את הסיר שוב בפסקנות. ״נו, ורד׳לה, איך הוב נישט כויעח פאר דיר. באמת, שתי את הקפה שלך.״
אמא הביטה עוד רגע במחבת ובסיר המלאים, ואז ברוני. היא הושיטה אצבע לגעת בכוס החרס, בודקת את חומה, ומשכה את האצבע במהירות בחזרה, מנערת אותה קלות. סבתא המהמה את השיר שלה בגבה אל אמא, אדישה לתמיהתה. לבסוף, הרימה אמא את שתי כוסות הקפה בזהירות ולקחה אותן אל הסלון, לא לפני שהעיפה עוד בסירים על האש, בכתם על המפה וברוני. רוני התכווצה. כן, היא יכולה לשכוח מטלוויזיה הלילה.
סבתא קרצה אל רוני שוב והניחה מולה קערית מרק מהבילה. ״בתיאבון, חמודה׳לה.״
רוני הושיטה יד אל הכף, אבל סבתא עצרה אותה. ״רגע אחד, רוני׳קה. צריך לעשות פו. הנה, תעשי כמו סבתא.״
היא רכנה לצדה, מילאה את לחייה באוויר ונשפה על המרק החם. רוני הביטה בזגוגיות המשקפיים העבות שהתמלאו אדים. היא לקחה את הכף מסבתא, נשפה חזק מדי והותירה חצי מתוכנה של הכף בקערית. סבתא צחקה.
רוני מילאה את לחייה באוויר ונשפה הפעם על הקערית עצמה. ״סבתא, איך עושים מרק עם שקדיות?״
״זה מסובך, רוני׳קה.״ סבתא פנתה בחזרה אל הסירים. ״כשתהיי גדולה אני אלמד אותך.״
״אבל את רק לקחת סיר וערבבת בתוכו קצת. מה יש בפנים? שמים בזה קורט?״
״קורט?״
רוני הנהנה. ״יש את זה בכל הדברים שאמא מכינה. ראיתי בטלויזיה בתוכנית של המטבח.״
״אה,״ סבתא צחקה. ״אנחנו לא קוראים לזה קורט, מיידעלע. אנחנו אומרים א ביסעלע.״
״אביסה?״ רוני כיווצה את שפתיה. ״אז תלמדי אותי מרק עם אביסה, סבתא?״
״כשתגדלי אני אלמד אותך להכין מה שתרצי.״
״גם מצהביי, ובלינצ׳י, וקרפעך, ו... כל מה שאת מכינה?״
סבתא צחקה והעבירה את ידה בשערה של רוני. ״הכול.״
״אפילו עוגיות?״
״בטח, מיידעלע.״ סבתא הציצה לסלון, לראות שאמא לא מסתכלת, ואז הוציאה מבין קפלי סינורה את צלוחית העוגיות. רוני הביטה בהן כשהונחו מולה. גרגרי הסוכר נצנצו על הבצק האפוי, הזהוב.
״כשתסיימי לאכול,״ אמרה סבתא, מניחה אצבע על שפתיה.
מלח
״את רוצה מרק עם שקדיות?״
״סבתא, אמצע יולי. בחייך.״ רוני תופפה בעיפרון על מפת השולחן הפרחונית. ״מה התחלת להגיד קודם? כשהייתם בסאר... מה זה המקום הזה?״
״סארפול, רוני׳קה. זה בברית-המועצות.״
רוני העבירה את ידה לאורך פניה, והתכווצה כשחיככה בטעות את העגיל החדש באף. ״רוסיה, סבתא, לא ברית-המועצות. כבר שנים, אלוהים. שם עבדת במטבח?״
סבתא צקצקה בלשונה, בוזקת מלח אל תוך אחד הסירים. ״עבודה קשה מאוד.״
״במטבח?״ רוני הביטה בסירים ובכלי המטבח הרבים שסביבם, והסתירה את חיוכה.
״אלף טייסים של ברית-המועצות, רוני׳קה.״ סבתא העיפה בה מבט. ״וכולם רק בשר, בשר, בשר! בה! לא אכפת להם שכל הבנות שלי עומדות בתורים שנמשכים כל הדרך למוסקבה רק בשביל גזר.״
רוני הוסיפה כמה מילים למחברת. ״אז זה היה לפני או אחרי המלחמה?״
״תוך כדי. אחרי שברחנו מווילנה.״ סבתא טעמה מהמרק, צקצקה שוב בלשונה והוסיפה תבלין שרוני לא זיהתה מכלי חרסינה קטן. ״את בטוחה שאת לא רוצה מרק עם שקדיות? יצא מצויין.״
״אני לא רעבה, סבתא.״
״אלף טייסים שם במטבח, וכולם היה יותר קל להאכיל ממך,״ מלמלה סבתא.
רוני ליפפה את שערה סביב העיפרון. ״אז רגע, סבתא, מהתחלה. כשהתחילה המלחמה יצאתם מצ׳נסטוחובה ללובלין ואז המשכתם ברכבת לקובל-״
״לא ברכבת, ברגל! שבע מאות קילומטרים!״ סבתא בחשה בסיר בתנועה חזקה. מעט רוטב עגבניות ניתז על השיש, והיא מיהרה לנגב אותו במטלית לחה.
״ואז לווילנה, קאזאן, סארפול, אוזבקיסטן, ובחזרה לקראקוב, ואז דרך הגבול הגרמני לאיטליה... ומשם לארץ?״
״בדיוק. עכשיו את מסכימה לאכול?״ סבתא נעצה מזלג חד בעוף שבתנור, ובזקה עליו מעט פפריקה.
״לאכול? לא סיפרת לי כלום!״ רוני תלשה את העיפרון משערה, תולשת כמה שערות סוררות ביחד אתו. ״את רוצה שאני אהיה היחידה בשכבה בלי עבודת שורשים?״
סבתא נאנחה, והסתובבה אל רוני, עדיין עוטה את זוג הכפפות המרוטות בהן השתמשה כדי לסובב את התבנית הלוהטת. ״מה חסר לך, רוני׳קה?״
״הכול!״ רוני העבירה יד על הדפים שלה, שהיו מלאים יותר בשרבוטים וציורים מאשר במילים. ״מתי פגשת את סבא, ועל העבודה ברוסיה במחנות, ועל הקיבוץ והשומר הצעיר, ואיך הגעתם מווילנה לקראקוב אחרי המלחמה –״
״ברכבת, דחוסים עם כל הפולנים... עשו את עצמם נחמדים לפליטים אחרי שהם הסגירו את האחים של סבא שלך לנאצים, זול זיי פברענען.״ שקשוק מתכתי של כלים שהוטחו בכיריים, וקול מים נשפכים. קשר הפרפר על גבה של סבתא קפץ בעצבנות. רוני נאנחה.
״סבתא, אולי תשבי ותספרי לי את הסיפור כמו שצריך?״
״לא עכשיו, חמודה׳לה, לאה והילדים מגיעים אחר כך, וגם ההורים שלך. סבא יספר לך הכל כשהוא יחזור.״
״אבל הוא חוזר עייף מהרפת ואין לו כוח לסיפורים!״ קולה של רוני התרומם. ״את רוצה שאני אקבל נכשל בעבודה?״
״אבל רוני׳קה, אני מקשיבה לך, מה את רוצה?״ סבתא הניחה את ידיה על מותניה. ״אני לא אמרתי לך לבלות בברֵכה כל היום, נכון?״
״סבתא...״
״כל היום ברֵכה ומחברת, ברכה ומחברת! כל הציורים האלה,״ היא נופפה לעבר המחברת של רוני. ״למה זה טוב? לבשל את כבר יודעת?״
״סבתא...״
״וסת כבר קיבלת?״
״סבתא!״ רוני חשה את פניה בוערים.
״נו?״
״כן, סבתא, קיבלתי מחזור! בסדר?״ רוני העבירה שוב את ידה על פניה. העגיל צרב. היא נאבקה לרגע בדחף לתלוש אותו מאפה ולזרוק אותו לצדו השני של החדר.
״יופי! ילדה בריאה. את כבר אישה.״ פניה של סבתא אורו והיא חיככה את ידיה. ״את לא רוצה שסבתא תלמד אותך לבשל?״
רוני נאנחה וקברה את ראשה בין זרועותיה, לחיה נשרטת קלות מאחת הטבעות על אצבעותיה.
״אני רק רוצה לסיים את העבודת שורשים המטומטמת הזאת, סבתא. שוב פעם, לגבי נמל לה-ספציה... השביתת רעב...״
סבתא לא ענתה, ולרוני לקח כמה שניות להבחין ששקשוקי המתכת, צלצולי החרס והזכוכית ורחשי הפלסטיק חדלו. היא הרימה את ראשה מבין זרועותיה. ״סבתא?״
סבתא עמדה בגבה לרוני, ידיה נחות על השיש משני צדיה. רוני הביטה בידיים הדוממות. בדרך כלל נעו בחיוניות ובמהירות כה רבה בין הסירים, הצלחות, התנור, המקרר, השולחן והארונות. רק כעת, כשנחו ללא תזוזה, הבחינה פתאום כמה הן מקומטות וגרומות. ״סבתא?״
״מה את רוצה לדעת, מיידעלע?״ קולה של סבתא נשמע חנוק מעט.
רוני היססה. המחנכת שלה אמרה שלפעמים יהיה קשה לסבים ולסבתות לדבר על מה שהיה, לספר על הזמנים הקשים שעברו. זוועות שלא יתוארו, כך אמרה, ובסיפור של סבתא היו לא מעט זוועות כאלו. אבל... ״לה-ספציה הייתה אחרי המלחמה, לא, סבתא?״
״כן. בעלייה לארץ.״ הקול לא השתנה.
״וזו הייתה הפעם הראשונה שנתנו לספינה שנתפסה בנמל לצאת בכל זאת לארץ-ישראל. נכון?״
סבתא הנהנה. ״שתי ספינות, כן. ׳דב הוז׳ ו׳אליהו גולומב׳. אני הייתי על דב הוז.״
״ונתנו להן לצאת בזכותכם? בזכות שביתת הרעב?״
סבתא צחקה צחוק מר. ״מה פתאום, מה אכפת להם מכמה פליטים ששוכבים בנמל וגוועים ברעב. כל המלחמה נתנו לנאצים לרצוח אותנו. נתנו לנו לצאת בזכות העיתונים, והחדשות, שכולם צעקו על זה שהיהודים המסכנים שוכבים בנמל אחרי כל מה שהם סבלו במלחמה.״ הידיים האוחזות בשיש הלבינו. ״ואז כל המדינות החשובות שלא עשו כלום בשביל להציל את האחים של סבא שלך קפצו כאילו הם פתאום קדושות!״
העיפרון של רוני קרע את הדף. סבתא הסתובבה להביט בה. רוני לא ידעה מי משתיהן הייתה לבנה יותר. סבתא התאמצה לחייך. ״אבל זה היה מאוד מאוד מזמן, רוני׳קה. הרבה לפני שאמא שלך נולדה. מה את עוד רוצה לדעת?״
רוני הניחה את העיפרון. ״אני רוצה מרק עם שקדיות. בסדר?״
הפעם חיוכה של סבתא היה אמיתי. היא עמדה על שרפרף כדי להגיע לארון הגבוה – בדרך כלל היה זה תפקידו של סבא להוריד את הכלים מהארונות הגבוהים – והוציאה ממנו קערית מרק. עד שמילאה את הקערית בעזרת המצקת, הריח המפתה כבר גרם לרוני להיות רעבה באמת. היא נשפה בזהירות על המרק המהביל שהונח לפניה. ״את רוצה גם לחם, מיידעלע?״
רוני הנהנה. סבתא הוציאה כיכר לחם משקית נייר מרשרשת והחלה לפרוס אותו. ״סבא שלך, כמה הוא אהב לחם אז. חלם בלילה לפעמים שיש לו כיכר לחם על השולחן, והוא קורע עם הידיים, ככה, בכוח.״ היא אגרפה את ידה הפנויה להדגמה. ״עד היום הוא לא מסכים להשתמש במכונה שפורסת בחדר אוכל, למקרה שהוא ירצה לקרוע לחם באמצע הלילה. משיגענע.״ אבל היא חייכה, ורוני שחררה באנחת הקלה נשימה שלא ידעה שעצרה.
סבתא הניחה כמה פרוסות לחם על השולחן, והתיישבה על השרפרף הקטן שלה. היא שכחה את הכף. רוני קמה כדי להביא לעצמה, אבל סבתא זינקה על רגליה. ״לא, לא, חמודה, את תשבי. איפה הראש שלי?״
רוני חשה את ידה של סבתא רועדת מעט כשמסרה לה את הכף. סבתא עמדה להתיישב שוב, ואז נמלכה בדעתה והורידה קערית מרק גם לעצמה. רוני חיכתה עד שמזגה את המרק והתיישבה. הנוזל הזהוב התערבל בקערית. רוני נשפה על הכף שלה וטעמה. גם הפעם, לא היה המרק בדיוק כמו שזכרה אותו, ובכל זאת היה המרק הכי טעים שרוני הכירה. היא נשפה על כף נוספת והביטה בסבתא. רוני כמעט לא ראתה אותה אוכלת לפני כן, למרות שבילתה במהלך אותו קיץ זמן רב בקיבוץ.
״אז מה אמרת קודם, רוני׳קה? לה-ספציה?״
רוני הנמיכה את ראשה אל הציורים שבשולי העמוד. לפני כמה עמודים היו שם בדרך כלל דמויות מסרטים או מסדרות טלוויזיה שאהבה. אבל באופן לא מפתיע, העמודים האחרונים היו מלאים בעיקר בציורי אוכל. ״לא חייבים לכתוב את החלק הזה.״
״שטויות. הנכדה שלי לא תהיה היחידה שלא תגיש עבודת שורשים.״ סבתא חשקה את לסתה ואחזה בכף שלה בכוח רב מדי. ״תשאלי, ילדה, תשאלי.״
רוני הרימה את העיפרון שוב. ״כולם השתתפו בשביתת הרעב?״
סבתא הנהנה. ״כולם. מאות אנשים. ילדים וזקנים וכולם... שוכבים על הנמל שם, ואף אחד לא יכול לזוז מרוב רעב. והילדים בכו, כמה הם בכו. כי אף אחד לא חשב אחרי המלחמה הזאת שנהיה רעבים שוב...״
העיפרון של רוני השמיע חריקה לא נעימה על הדף. היא הביטה בסבתא. ״זה היה יותר קשה בגלל שהמלחמה כבר נגמרה,״ אמרה רוני.
סבתא הנהנה שוב, ולגמה מהמרק. רוני לגמה שוב גם היא. מה היה הטעם המיוחד הפעם? לא, לא היה טעם לנסות לגלות. אפילו אמא, שהבינה בבישול, לא הצליחה לשחזר את המרקים של סבתא. ״כי כל המלחמה לא היה אוכל, אז חולמים על אוכל, אבל אין, מה לעשות? ואז פתאום זאת פעם ראשונה שיש אבל אי-אפשר לאכול אותו, אסור.״
סבתא לגמה עוד שלוש כפות מהמרק לפני שקמה על רגליה. רוני חשדה שהיא כבר שבעה, וחשבה לרגע, משועשעת, על הפער בין כמויות האוכל שסבתא האכילה אותם והמעט שאכלה בעצמה.
סבתא מילאה סיר במים והעמידה אותו על האש, מהמהמת את אותה מנגינה מוכרת שרוני זכרה מאז ילדותה, וכבר התייחסה אליה בראשה בחשאי כאל ״שיר המטבח״. כף העץ המוכרת בחשה בסיר. רוני לא הבחינה שסבתא הוסיפה אליו מרכיבים נוספים, אבל הריח, מוכר ואהוב אם כי רוני לא הצליחה לזהות אותו בדיוק, הצטרף לריחות העולים מהסירים האחרים ומהתנור. ״כבר חשבנו שנגמר. התגנבנו לנמל בלילה, והיינו בטוחים שמחר בבוקר עולים על דב הוז ומפליגים לארץ. ופתאום הבריטים האלו באים ותופסים אותנו. סבא שלך, כמה הוא קילל אותם! לכולם כבר לא היה כוח, אבל הוא עמד שם בנמל וקילל כמו משיגענע. כל מי שידע פולנית הסמיק.״
״והוא לא פחד?״
סבתא בזקה מעט מלח אל תוך הסיר. ״אחרי הנאצים כבר לא פוחדים מכלום, מיידעלע. וסבא שלך, אין לו שום גבולות כשהוא כועס. וכשהוא גם כועס וגם רעב – אוהו!״ סבתא חייכה. ״קלוץ, את יודעת מה זה? נודניק. כל המלחמה! אני רעב, רעב, רעב. הוא דיבר רק על שני דברים – אוכל וארץ-ישראל. חלומות גדולים היו לו. הוא אמר – נעלה לארץ, ליבע, והבת שלנו אף פעם לא תהיה רעבה.״
״ומה קרה?״
״באמת לא הייתה רעבה אף פעם. אפילו כשצריך. גם את ירשת את זה.״ סבתא הניחה מכסה על הסיר שרוני לא הצליחה לזהות מה התבשל בו. היא הייתה סקרנית לפתע. ״מה את מכינה שם, סבתא?״
סבתא קרצה אליה. ״תלוי מה את רוצה לאכול.״
רוני צחקה. ״נו, באמת, סבתא, מה יש בסיר?״
״מה את רוצה לאכול, רוני׳קה?״ התעקשה סבתא.
רוני חיככה קלות את העגיל באפה, משועשעת. ״נגיד, כופתאות ואורז?״
״איך ידעת?״ סבתא הרימה את המכסה, והפעם רוני זיהתה את הריח של אחד המאכלים האהובים עליה. היא נדה בראשה בפליאה, והניחה שוב את העיפרון. ״סבתא, יש גם עוגיות?״
חומץ
מדשאות הקיבוץ היו ספוגות גשם, ונעליה הכבדות של רוני השמיעו קולות יניקה בכל פעם ששלפה רגל מהבוץ. היא העיפה מבט בשעונה. אחת עשרה וחצי, שעה שהייתה רחוקה משיא הלילה בעיר. אפילו האוטובוסים עדיין נסעו שם. אבל הקיבוץ היה שקט ושלו, ורק ציוציהם של תוכי הדררה וצרצורי הצרצרים הפרו לעיתים את הדממה. סבתא בוודאי ישנה. עדיף שתלך אל דודה לאה, שגרה לא רחוק.
היא לא שינתה את מסלולה.
הבית הקטן, בסוף שורת ה״חדרים״ הצמודים, נראה שליו מתמיד תחת עץ הפקאן. התלת-אופן של סבתא נח לבדו במתקן האופניים שבקצה, ולבה של רוני נצבט בקרבה. היא עוד לא התרגלה להיעדר האופניים הארוכים והדקים של סבא, לכיסא עליו נהג לקרוא המעלה אבק על הדשא, לפקאנים שנחו מתחת לעץ, מחכים שיאסוף אותם.
״מי זה? גנב?״
עיניה של סבתא, רחבות כמי שהוערה משינה בבהלה, הופיעו מבעד לרשת היתושים שעל החלון הקטן במטבח. היא חבשה מצנפת שינה על ראשה, וידה אחזה במחבת.
״לא, סבתא,״ היא הרימה את קולה. ״זאת אני! רוני.״
״רוני׳קה!״ פניה של סבתא אורו. היא הנמיכה את המחבת, והדלת נפתחה מיד. ״איזה הפתעה! בואי, בואי פנימה! ילדה יפה שלי, תראי אותך במדים!״ היא חיבקה את רוני, ואף על פי שהגיעה בדיוק לכתפיה של נכדתה, החיבוק החם והאצבעות המקומטות וריח הסבון והאפייה כאילו הקטינו את רוני לגודלה של ילדה בת חמש עם כתמי צבע על שמלתה ואצבעות דביקות. היא כמעט ציפתה שסבתא תרים אותה בזרועותיה.
גרונה של רוני היה חנוק, והיא ציוותה על עצמה שלא לבכות. היא סגרה את הדלת מאחוריה, ולא יכלה להימנע מלהיזכר שסבא היה נועל את הדלת בלילות. ״סבתא, את ישנה עם דלת פתוחה? מה אם זה באמת היה גנב?״
״שטויות, אין גנבים בקיבוץ, מיידעלע. מה זה? כולך מים! ומה את סוחבת כאן בתיק הגדול הזה?״
״טירונות, סבתא, לוקחים הרבה דברים,״ אמרה רוני, והניחה במאמץ את התיק.
סבתא בחנה אותה ומצחה התקמט. ״אוי ווי! רזית!״
״סבתא...״
״שום סבתא ושום נעליים! את מיד יושבת, אני רק אלך לשים את השיניים שלי ונכין לך משהו לאכול.״
״לא, סבתא, זה בסדר, אני לא רעבה.״
״בה! תסתכלי עלייך, עור ועצמות!״ סבתא כבר מיהרה למקלחת, למצוא את השיניים התותבות.
רוני נותרה לעמוד על שטיח הכניסה, חולצת את נעליה ספוגות המים והבוץ. היא התענגה לרגע על מגע המרצפות המצויירות, החלקות, כנגד כפות רגליה, ועל תחושת ההקלה שהתלוותה למגע.
״באתי רק לישון... אני יכולה ללכת לדודה לאה במקום.״
״שום דודה לאה!״ סבתא חזרה אל החדר, והזעיפה את פניה. ״מה זה? בלי גרביים?״ היא הלכה אל חדר השינה ושבה עם זוג גרביים צמריריים, שככל הנראה סרגה בעצמה. ״מהר לשים לפני שתתקררי! וצאי מהבגדים הרטובים האלו, יש לך בגדים להחלפה?״
״רק תחתונים, כל השאר מלוכלך,״ אמרה רוני, והתאמצה מאוד לא להישמע מעוררת רחמים.
״בה!״ אמרה סבתא, והוסיפה ״גיי אין דרערט אריין!״
״מה זה אומר?״ שאלה רוני.
״שום דבר!״ סבתא חזרה עם חלוק עבה, דומה מאוד לזה שלבשה היא, וכמעט השליכה אותו לידיה של רוני. רוני עמדה להתווכח, אך סבתא נראתה מרוגזת דיה. היא התגנבה לחדר השני כדי להתלבש, גוררת אחריה את התיק הספוג מים. ״חייעס,״ שמעה את סבתא ממלמלת מהמטבח, ואז את צליליהם המוכרים של הסירים, התבניות, כלי הפח והזכוכית.
״מה את אוכלת, מיידעלע?״
״מה שבא לך להכין, סבתא,״ רוני גרבה את גרבי הצמר העבים, ויצאה מהחדר לבושה בחלוק, שהיה פרחוני ועבה, בעל שרוולים תפוחים. היא קלטה לרגע במבטה את דמותה המשתקפת במראה התלויה בפינה, והחליטה שהיא אומללה דיה כדי להתעלם ממנה, לפחות עד הבוקר.
״מה שבא לי להכין?״ סבתא עצרה, כלי הששת תלויים מידיה כמו קולב אנושי. למרות מצב רוחה, רוני לא יכלה שלא לצחוק. ״אוי ואבוי! הם באמת הרעיבו אותך שם, ילדה שלי.״
״לא, סבתא, בכלל לא,״ מיהרה רוני להרגיע אותה, ונשבעה לעצמה באותו רגע שלא תספר לסבתא מילה על האוכל המימי, הדלוח ונטול הטעם בחדר האוכל שבבסיס. ״פשוט לא אכלתי אוכל שלך או של אמא כבר שבועיים.״
״אמא שלך, בה! יודעת להכין רק חמישה דברים.״ סבתא השתחררה מקיפאונה והחלה להוציא מאכלים וחומרי בישול מהארונות ומהמקרר, כמעט משליכה אותם אל תוך הסירים. מבעד לעפעפיים עצומים למחצה, נדמה היה לרוני שירקות, תבלינים, קטניות, אטריות וגבינות רקדו וקפצו מעצמם בשיירות ארוכות אל תוך הקערות והסירים. שיר המטבח המהם ברקע, נעימה מוכרת ומנחמת. כוס תה נדחפה בין ידיה של רוני, אף על פי שהייתה יכולה להישבע שסבתא הייתה באותו זמן ליד התנור והכיריים.
״מספיק חם לך? להדליק חימום? את רוצה להתקלח?״
״מחר בבוקר.״ רוני כבר שקעה בנמנום קל בכיסא, ורק הרעב המציק בבטנה מנע ממנה להישען לאחור ולהירדם.
״אז איך בצבא, מיידעלע?״
״בסדר,״ רוני השתדלה להישמע כנה. היא בהתה בנוזל החמים שעדיין הסתחרר מעט בכוס.
סבתא השמיעה רטינה לא ברורה. ״נו, שוין. עוד מעט תתחילי צבא אמיתי. שם לא רצים בבוץ והולכים הביתה באמצע הלילה.״
״כן.״
״ולמה נותנים לכם הילדים ללכת הביתה באמצע הלילה? לבד!״
״לא יצאתי באמצע הלילה. פשוט הסתבכתי עם האוטובוסים, וגם לקח זמן להגיע לכאן. זה בסדר, סבתא.״ רוני לגמה מהתה, שהיה מעט מתוק מדי. ההשפעה הייתה מיידית, כאילו גמד קטן הדליק את ההסקה במעמקי בטנה. המחשבה שעשעה אותה. אולי תוכל לצייר את זה מאוחר יותר. או לפסל. היא אהבה לפסל לאחרונה, אף על פי שסבתא עיקמה על כך את האף. ״היום יש אוטובוסים עד שעה מאוחרת.״
״אוטובוסים! היית צריכה ללכת מהצומת לקיבוץ, לא? מה אם מישהו היה חוטף אותך, חס וחלילה?״ סבתא חתכה כמה גזרים בתנועות חדות מעל המרק, ואחד מהם עף באוויר ונחת על השולחן לפני רוני. היא הרימה אותו בין שתי אצבעות ונגסה בו.
״אף אחד לא היה חוטף אותי.״
״נו טוב. יהיה טוב בצבא, את תראי. אולי אפילו תפגשי בחור נחמד.״ סבתא הפסיקה לרגע להתעלל בגזר וחייכה. ״ואז תעשי לי נינים״.
״סבתא...״ רוני הסמיקה. ״את לא חושבת שקצת מוקדם מדי לחשוב על זה?״
״אם תתחתני בזמן הצבא תוכלי להשתחרר,״ המשיכה סבתא כאילו לא שמעה אותה. היא הניחה לפני רוני את קערית המרק המהבילה, ורוני הרימה את גבותיה. ״ברצינות, סבתא, איך את עושה את זה? הדבר היחיד שאני מכירה שאפשר לבשל כל כך מהר זה מנה חמה או ארוחה למיקרוגל.״
״רוני׳קה, אם את לא נותנת לי ללמד אותך אף פעם, איך תדעי?״ סבתא שאלה וקרצה. רוני נשפה על המרק והחלה לאכול. היא חיסלה את הקערית במהירות. הצלחת הבאה שקיבלה הייתה מלאה בכופתאות, פירה, לטקעס, קרפלעך, עוף מכובס ואורז ברוטב שהופיעו יש מאין. היא אכלה הכול.
״סוף סוף יש תיאבון.״ סבתא חייכה. ״כל הכבוד לצה״ל!״
חיוך אמיתי נגע סוף-סוף בשפתיה של רוני. היא חשה מנומנמת, מעט כבדה מכל האוכל, ובעיקר – בבית, כאילו השבועות שעברו עליה היו רק תמונה בעלון המתגייסים שקיבלה בדואר רק לפני כמה חודשים. אור המנורות הצהוב נשבר על משקפיה של סבתא, שישבה מולה על השרפרף הקטן שלה, ידיה מנקות בהיסח הדעת פירורים בלתי נראים ממפת השולחן. ״את עוד רעבה?״
״לא,״ אמרה רוני, ולשם שינוי, סבתא לא לחצה. ״אז למיטה, חמודה שלי. מחר נבקש מגידי לקחת אותך לתל-אביב על הדרך.״
רוני הרימה את עיניה. ״סבתא, יש עוגה?״
רוני כמעט ראתה את לסתה של סבתא נשמטת, ואז מתרוממת בחזרה לחיוך. היא קמה ופתחה את התנור, מהמהמת את שיר המטבח, וריח מופלא, מוכר ולא מוכר כאחד, מילא את החדר.
״דבש או שוקולד?״
רוני היססה רגע אחד יותר מדי – שתי עוגות הונחו לפניה. היא מצמצה, בוהה בסבתא. ״מתי הספקת להכין אותן?״
״הן יתקררו עוד מעט.״ סבתא הביאה צלוחיות מהארון הנמוך יותר, העמוס לעייפה. רוני תהתה מה החזיקה בארון הגבוה, עכשיו כשנאלצה לטפס על שרפרף בכל פעם שרצתה להגיע אליו. כנראה רק את הכלים היפים לארוחות החג.
הן ישבו בשתיקה זמן-מה, עיניה של רוני נעצמות ונפקחות לסירוגין. היא חשבה לעצמה שבוודאי נרדמה לכמה רגעים, כיוון ששמיכת פליס עטפה את כתפיה והיא לא זכרה מתי הונחה שם. ״סבתא,״ רוני היססה. ״אמרתי למפקדת שאני גרה בכינרת.״
סבתא קימטה את מצחה. ״למה?״
״כי כל מי שגר באיזור המרכז משחררים אותו רק מחר. לא רציתי להישאר. מי שגר כאן באזור, נתנו לו ללכת היום.״
סבתא הנהנה. ״זה לא נורא, מיידעלע.״
רוני חשה את המחנק מטפס שוב בגרונה. ״אבל דפקתי את החברות שלי. כי הן יצטרכו לקפל את האוהלים לבד בבוקר. ולעשות מסדר לבד, ולהחזיר בשבילי את הנשק.״
סבתא קמה על רגליה. היא כיבתה את האש מתחת לאחד הסירים הקטנים יותר, ויצקה את תוכנו לסיר אחר. ״גם אני פגעתי בחברים שלי פעם,״ אמרה בשקט. ״הייתי יכולה לעזור להם, אבל לא עזרתי, כי פחדתי.״
עיניה של רוני התרחבו מעט. ״בזמן המלחמה?״
״לא, אחרי.״ סבתא נגעה קלות בעוגה לבדיקה, והוציאה סכין מהמגירה. ״את זוכרת שפעם סיפרתי לך על לה-ספציה?״
רוני הנהנה. היא זכרה כיצד סבתא נאבקה במילותיה, את ידיה המלבינות על השיש, את הטון החנוק בקולה, הטון שהיה שמור מאז בדרך כלל רק לשיחות על סבא. הן מיעטו בשיחות כאלו. ועל לה-ספציה והמלחמה רוני לא דיברה עוד מעולם אחרי שסיימה לכתוב את עבודת השורשים.
״שביתת הרעב.״
סבתא הנהנה. ״כולם היו כל כך רעבים. הייתי יכולה להכין אוכל, אבל פחדתי.״
״לא יכולת להכין אוכל, סבתא,״ אמרה רוני ברכות. ״זה הרעיון של שביתת רעב. אם היית מכינה אוכל והייתם אוכלים, אז לא הייתה תמיכה בינלאומית בפליטים ולא הייתם מצליחים לעלות לארץ.״
״זה לא כל כך פשוט, מיידעלע.״ סבתא פרסה את העוגות בתנועות ארוכות וחלקות. ״תמיד אפשר לעשות, אבל אם פוחדים לפעמים לא מנסים אפילו.״
״סבתא, איך היית מכינה להם אוכל?״ רוני נאנחה. ״היו שם מאות אנשים.״
״הייתי מכינה,״ התעקשה סבתא. ״אני ניהלתי מטבח לאלף טייסים סובייטים. לפחות את הילדים הייתי יכולה להאכיל. שלושה ימים הם שוכבים בנמל, בוכים ובוכים... על הספינה היה לנו אש וסירים ומחבתות, אף אחד מהבריטים לא עלה לשם.״
״אבל בקושי היה לכם שם אוכל, סבתא,״ התעקשה רוני. ״מה כבר יכולת לעשות? אם היית יוצאת לקניות בשוק או משהו כזה, הבריטים היו רואים אותך והייתם מאבדים את התמיכה שלכם.״
״כן,״ סבתא אמרה, וקולה נשמע מרוחק. היא הניחה פרוסה נדיבה מכל עוגה על הצלוחית מול רוני, והדפה אותה קלות לכיוונה. ״העיקר שעכשיו אני יכולה להכין אוכל בשבילכם.״
רוני, שקיבתה איימה להתפקע, עמדה למחות על גודל הפרוסות, אבל נמלכה בדעתה והרימה את הכפית, טועמת מעוגת הדבש. היא הייתה רכה, נימוחה ומעט דביקה. אותה עוגה שאכלה במטבח של סבתא מאז ילדותה, ובכל זאת, היה בה משהו שונה. תמיד היה בה משהו שונה, מיוחד, אחר. בכל טעימה. המתיקות נשארה על לשונה של רוני, מפוגגת את טעם הדמעות. ״אני מצטערת שהערתי אותך באמצע הלילה, סבתא,״ אמרה לפתע, בפה מלא.
סבתא חייכה, והניחה את ידה המקומטת על ידה הפנויה של רוני. ״לא נורא, מיידעלע. לא נורא בכלל.״
פלפל
״אפשר לקבל תוספת, סבתא של רוני?״ שאלה שחר.
״איזו שאלה, מיידעלע!״ סבתא חייכה חיוך רחב, ומיהרה למלא בכל טוב את הצלחת שהגישה לה שחר. רוני החביאה את חיוכה. שחר אהבה לאכול, והייתה לה תחושה שסבתא תאהב את שחר ולו רק בשל כך. ״סוף סוף בחורה בריאה! למה את לא יכולה לאכול כמו שחר, רוני׳קה?״ סבתא מילאה בסיפוק את צלחתה הריקה של שחר בערמות גדולות. רוני דמיינה לרגע צלחת בעלת ידיים ורגליים כורעת תחת משקל האוכל שסבתא מעמיסה עליה, כמו אטלס שנושא על גבו את העולם. היא חייכה ותייקה את התמונה בזיכרונה כדי לנסות לפסל אותה אחר כך.
סבתא הניחה את הצלחת המלאה מול שחר, וטפחה על ראשה של האישה הצעירה, פורעת את התסרוקת הקצרה. רוני התכווצה קלות, אבל שחר רק צחקה ויישרה מחדש את הקוצים. ״לא בשער, סבתא של רוני! בחייך!״
״נו, נו, איזה שער.״ סבתא צקצקה בלשונה, אבל חייכה שוב. ״אני כל כך שמחה שרוני סוף סוף מביאה חברים לפגוש אותי. אף פעם היא לא הביאה חברים שלה! תמיד רחוקים מדי ועסוקים!״
״עברתי כאן פעם עם מיכל ונוי בדרך לכינרת, סבתא,״ אמרה רוני. ״את לא זוכרת? התלוננת שהן לא אוכלות מספיק.״
״מה אמרת, רוני? אני לא שומעת כל כך טוב.״ סבתא סידרה את מכשיר השמיעה באוזנה.
רוני גלגלה את עיניה. ״מאז ששמו לה אותו לפני כמה חודשים, זה התירוץ הקבוע לא לשמוע דברים שהיא לא רוצה,״ לחשה לשחר, שהחביאה את חיוכה מאחורי המזלג.
״לא חברים, לא חברות ואף פעם לא חבר! מתי יהיה סוף סוף חבר, רוני׳קה, זה מה שאני שואלת?״ סבתא צקצקה בלשונה.
רוני הסמיקה עד שורשי שערותיה, מחליפה מבטים עם שחר מעל לצלחתה. שחר כמעט נחנקה מהאוכל, והסוותה את הצחוק בשיעול.
״תאכלי לאט, ילדה!״ נזפה בה סבתא והניחה מולה כוס מיץ.
שחר לגמה. ״הכל מאוד טעים, סבתא של רוני.״
״אני שמחה, מיידעלע, אני שמחה מאוד.״ סבתא חייכה אליה. ״ומה איתך, שחר? חבר יש?״
הפעם שחר לא הצליחה להסתיר את צחוקה. ״לא. אין חבר.״
״חבל, חבל. כזאת ילדה יפה. לא נורא. זיי געזונט. תאכלי עוד שניצל. את רוצה גם צימעס עם זה?״
״רחמנות, סבתא של רוני!״ שחר צחקה והחוותה על הצלחת, שהייתה עדיין מלאה. ״יש כאן אוכל לגדוד שלם!״
רוני הנהנה. ״סבתא הייתה טבחית אצל הרוסים במלחמת העולם השנייה. ניהלה מטבח שהכין אוכל לאלף טייסים. אבא אומר שמאז היא עדיין מתכוננת כל הזמן שיבואו אלף טייסים לאכול.״
״אבא שלך, בדרן,״ סבתא הפכה כמה לביבות באחת המחבתות, מהמהמת את שיר המטבח. ״אז מאיפה את מכירה את רוני, שחר?״
״נפגשנו בחוג לסוציולוגיה,״ שחר אמרה.
״אה, לימודים! איזה יופי. איך בלימודים?״
״רוני רוצה לעזוב,״ אמרה שחר לפני שרוני הספיקה לעצור אותה.
המרית נפלה ברעש מידיה של סבתא. רוני התכווצה בכיסאה. ״מה זה?״ היא קראה. ״לעזוב?״
״אני... אהה...״ רוני העיפה בשחר מבט חד וקמה על רגליה. ״אני לא כל כך אוהבת את הלימודים, סבתא. אני... התחלתי לעבוד בנחלת בנימין. אני מוכרת נרות שאני מכינה משעווה, אבל אני כמעט לא מספיקה לעשות אותם, ואני חושבת שאולי –״
״נרות? שעווה? מוכרת? ואס איז דאס?״ סבתא הרימה את התרווד ונפנפה בו מול עיניה של רוני. ״הנכדה שלי? רוכלת?!״
״לא רוכלת, סבתא.״ רוני נאנחה. היא ידעה שסבתא לא תשמח שהיא רוצה לעזוב את הלימודים, אבל לא ציפתה לתגובה חריפה כל כך. ״זה דוכנים של אמנים.״
״בה! אמנים!״ סבתא נהמה. ״אמנות זה שטויות! זה קשקוש! זה לא לשכל שלך!״
״סבתא...״
״מאמנות לא קונים במכולת, רוני! וגם לא פוגשים בחור נחמד!״
״סבתא...״
״את כבר בת עשרים וחמש! מתי תתחתני?״
״סבתא!״
״הקוגל מעולה, סבתא של רוני,״ שחר אמרה בפה מלא, מנפנפת במזלג שלה. רוני וסבתא פנו שתיהן להביט בה. היא עצמה את עיניה ונגסה שוב. ״פשוט מעולה. רוני, איך זה שעוד לא גנבת לסבתא שלך את כל המתכונים?״
סבתא זרחה, ורוני החניקה ברגע האחרון את אנחת ההקלה. ״שנים אני רוצה ללמד את רוני! אבל היא, כמו אמא שלה, אוכלת כמו ציפור ולא רוצה להכין אוכל בכלל!״
שחר חיסלה את שארית האוכל שעל צלחתה וקמה. ״אז אולי תלמדי אותי?״
רוני תהתה, משועשעת למחצה, האם סבתא יכולה לחטוף התקף לב ולמות מרוב אושר. ״בשמחה, מיידעלע! בשמחה! אבל אני לא איזה טבחית, אני רק מכינה מה שהנכדים אוהבים... לא להמציא את אמריקה כל פעם מחדש...״
״לגלות את אמריקה,״ מלמלה רוני. ״או להמציא את הגלגל. אף אחד לא המציא את אמריקה...״
״מה אמרת, רוני׳קה?״ סבתא הטיבה את מכשיר השמיעה באוזנה.
״כלום.״ רוני התכווצה בכיסאה לפני שסבתא תיזכר שהיא כועסת עליה.
״אני אשמח בכל זאת לכתוב את המתכונים הטעימים שלך,״ אמרה שחר. ״יש לי מחברת בתיק.״
סבתא המשיכה לזרוח. ״בסדר גמור, חמודה׳לה. אבל זאת באמת לא תורה גדולה, אין בכלל הרבה מה ללמוד בבישול.״ היא כיבתה את האש והורידה את הלביבות מהמחבת. ״אני אביא כמה דברים מהמחסן,״ אמרה, ויצאה החוצה לפני שאחת הבנות תציע לעזור.
״המחסן? חשבתי שיש לה הכל בארונות האלו, כמו התיק של מרי פופינס,״ שחר צחקה והוציאה את המחברת שלה מהתיק.
״אל תצפי ללמוד משהו,״ רוני גלגלה את עיניה. ״אמא ניסתה כמה פעמים. היא לא כותבת שום מתכונים, הכל בראש, והכל בבלגן. בגלל זה כנראה כל פעם הבישולים קצת אחרים. והיא שוכחת דברים, והיא בעיקר זזה כל כך מהר שאת לא רואה מה היא שמה בסיר. וכשאת כבר רואה זה דברים ממש מוזרים, כמו מיץ לימון או חומץ במרק. אה, וכל המידות שלה זה א ביסעלע.״
שחר צחקה. ״נו, אם זה מה שצריך בשביל להאכיל אותך במרק... אני לא פוסלת.״
רוני לא חייכה. שחר נאנחה והלכה אל רוני. היא נעמדה לצדה, מתווה באצבעה את הורידים על גב כף ידה של רוני. ״סליחה על... קודם. לא חשבתי שהיא תעשה מזה כזה עניין.״
רוני נאנחה גם היא. היא סובבה את ידה, קולטת את אצבעותיה של שחר. ״רואים שלא באת ממשפחה פולנייה.״
״סבתא מרוקאית הרבה יותר גרועה,״ אמרה שחר. היא נגסה באחת הלביבות החמות. עיניה התרחבו קלות והיא פתחה את פיה ונפנפה על לשונה בידה.
״לפחות לסבתא שלך אין רגשות אשמה כאילו כל השואה זה בגללה.״ רוני גלגלה שוב את עיניה.
שחר הרימה גבה. ״נשמע כמו סיפור.״
״לא ממש. את יודעת מה קרה בנמל לה-ספציה באיטליה, אחרי המלחמה?״
״הלו, תואר ראשון חסר תועלת בהיסטוריה?״ שחר הוציאה לה לשון. ״עלייה בלתי לגלית, שביתת רעב, בריטים, כל זה?״
רוני הנהנה. ״אז סבתא שלי – תקלטי את זה – מרגישה אשמה על זה שהיא לא האכילה את הפליטים היהודים בנמל.״
שחר נגסה בלביבה נוספת, הפעם בזהירות. ״זה לא סותר קצת את הקונספט של שביתת רעב?״
״תגידי את זה לה.״
שחר צחקה. ״נשמע מאוד הגיוני, באופן פולני כזה.״
״זה לא הגיוני בכלל. וחלק מהסיפורים שלה מרוסיה עוד יותר הזויים – כל ברית-המועצות מולאמת לטובת המלחמה והיא מבשלת גפילטע פיש לכל הקיבוץ היהודי בליל הסדר...״
״לא אמרת שהיא הייתה מבשלת במטבח של הצבא האדום?״ שחר טעמה כף מאחד הסירים, ורוני תפסה את עצמה לפני שתגלגל את עיניה בפעם השלישית תוך פחות מחמש דקות.
״זה לא נתן לה גישה לכל כך הרבה אוכל.״
״לה-ספציה הייתה פרשה מורכבת,״ שחר הניחה בצד את הכף. ״כל המלחמה והנדודים האלו בכל אירופה, ואז תופסים את המעפילים שנייה לפני שהם עולים לספינות. האמא של המזל הרע. לא מפתיע שיש לה רגשות חזקים לגבי זה.״
רוני עמדה לענות, אבל הדלת נדחפה קלות, וסבתא, עמוסה בשקים וכלים מלאים, גררה את עצמה פנימה. שתי הבנות זינקו לעזור לה.
״באמת, סבתא, מה זה כל זה? מה את כבר מתכוונת להכין?״ שאלה רוני, כורעת תחת שק עצום של תפוחי אדמה ובצלים.
סבתא הניחה את השקיות הנותרות על השיש. ״אנחנו נעשה הסכם,״ היא אמרה לשחר, והוציאה סיר נקי מאחד הארונות. ״אני אלמד אותך, ואת תאכילי את רוני?״
״אוי, לא. ידעתי שיש לך איזה אינטרס פה.״ רוני קמה מכיסאה כדי להניח את הצלחת בכיור.
שחר צחקה. ״אני אנסה.״ היא החליקה יד קלילה על שערה של רוני כשזו חלפה לידה, אבל רוני זינקה לאחור כנשוכת נחש, והצלחת נפלה מידיה. לרגע השתרר שקט במטבח. רוני הביטה בשבריה המצויירים של הצלחת היפה. ״אוי, סבתא... סליחה...״
״לא קרה כלום, חמודה׳לה. יש הרבה צלחות פה. אני אלך להביא מטאטא.״ סבתא הלכה אל החדר השני. רוני ושחר רכנו שתיהן כדי לאסוף את השברים הגדולים יותר. ״סליחה,״ מלמלה רוני. ״פשוט נבהלתי...״
״כן, ברור,״ שחר אמרה, קולה מרוחק וקר מעט. היא השיבה לרוני מבט וקמה, מתרחקת ממנה. רוני נאנחה, ידה השמאלית נשלחת אל כיסה, לחפש את גוש הפלסטלינה הקטן שנהגה לשמור שם כדי להעסיק את עצמה ולהירגע. הכיסים היו ריקים. שחר נהגה להוציא מהם את כל השטויות שרוני דחפה פנימה לפני הכביסה, אחרי שכיבסה פעם בטעות את הטלפון שלה ושחר לא הצליחה להשיג אותה, ודאגה.
״אמנית,״ מלמלה סבתא מהדלת, גוררת אחריה את המטאטא. ״הנכדה שלי! מה סבא שלך היה אומר?״
רוני הבחינה שהיא עדיין כורעת על ברכיה, מביטה בשברים. היא התרוממה לעמידה בתנועה חדה ולקחה נשימה עמוקה. ״סבתא,״ היא אמרה והלכה לפנים, תופסת את המטאטא.
״זה בסדר, רוני׳קה, אני אטאטא, את תשבי ותאכלי.״
״לא, רגע, סבתא, אני צריכה להגיד לך משהו.״ ולמרות הבחילה הקלה שאחזה בה, למרות שהאוכל בקיבתה כאילו הפך לנעל ממוסמרת שחבטה בבטנה, רוני שלחה את ידה לאחור ותפסה בידה של שחר, ומשכה אותה קדימה לעמוד לצדה.
״אז תגידי, מיידעלע, אבל תני לי לטאטא את המטבח,״ סבתא נשמעה משועשעת, אף על פי שטון הקול שלה דמה מאוד לזה בו אמרה לרוני לפני כמעט עשרים שנה שהיא לא יכולה לקבל עוגיות לפני האוכל.
״לא, חכי רגע, סבתא. זה חשוב.״
סבתא הרפתה מהמטאטא לאט. ״מה יש, מיידעלע?״ שאלה, וגבותיה התרוממו קלות.
״שחר ואני... אנחנו... אין לי חבר כי...״ גבותיה של סבתא התרוממו מעט יותר. אחיזתה של שחר בידה של רוני התהדקה, והיא המשיכה, למרות ששפתיה ולשונה חשו כבדות ומגושמות. ״אנחנו, שתינו, אני ושחר...״
גבותיה של סבתא צנחו שוב, מתכווצות ממש מעל המשקפיים שלה. ״הנכדה שלי...״ שאלה בקול נמוך, כמעט צרוד. ״לעזביאנקע?!״
שחר החלה לצחוק. רוני וסבתא בהו בה: סבתא בזעם, ורוני באימה.
״נכון ש... נכון...״ שחר ניסתה לדבר מבעד להתקף הצחוק. ״שזה כבר לא נראה כל כך נורא שהיא אמנית?״
סבתא לא צחקה. היא הביטה באישה הצעירה, גבותיה מכווצות, וחיכתה שתירגע. כששחר השתתקה, מבטה של סבתא פנה שוב אל רוני. ״אמא שלך. הכול בגללה. נותנת לך לעשות מה שאת רוצה... עגילים באף, ואמנות, ונרות, ו... בנות! בה!״
רוני חשה את גופה של שחר רועד קלות לצדה, וידעה שהיא מתאפקת לא לפרוץ בצחוק שוב. היא נעצה את ציפורניה בידה של שחר, שומרת על ארשת רצינית. שחר ייבבה קלות. סבתא ספקה את כפותיה. ״מה עם ילדים? עם חתונה?״
״סבתא! באמת!״ רוני גלגלה את עיניה.
גבותיה של סבתא התכווצו עוד יותר. היא נפנפה באצבעה מול פניה של רוני. ״הכל אשמת אמא שלך!״
שחר פתחה את פיה – ככל הנראה כדי לומר משהו על המחקרים שגילו שנטייה מינית למעשה קשורה בגנטיקה, ולכן ״האשמה״ באמת מוטלת על אמא של רוני, וכנראה גם על סבתא עצמה. רוני נחרדה ומיהרה לדבר. ״זה לא משנה, סבתא. אני רוצה להיות עם שחר. בסדר?״
סבתא נעצה בשחר מבט זועף, ושחר התכווצה קלות. ״ואת?״ שאלה לבסוף. ״את רוצה להיות עם רוני?״
״רוצה,״ אמרה שחר, רצינית שלא כהרגלה.
סבתא הביטה בידיהן השלובות. מצחה התקמט מעט יותר. לבסוף, שחררה אנחה ארוכה. ״שחר!״ אמרה. ״אה נומן! זה שם של בן!״
״אני לא בן, סבתא של רוני.״ הפעם שחר חייכה.
״אני רואה את זה.״ סבתא עיקמה את האף. ״נו, שוין. מה ההורים?״
״מה?״ התבלבלה שחר.
״מה עושים ההורים, שחר-לא-בן?״ שאלה סבתא, ושילבה את זרועותיה על חזה.
״אה. אבא מנהל רכש בחברת שילוח. אמא רופאה.״
סבתא ריפתה קלות את זרועותיה. ״בסדר.״
״מה בסדר?״ שאלה רוני.
״מה בסדר, מה,״ נהמה סבתא. ״את תשבי ותאכלי עוגיות!״ היא הצביעה על הצלוחית שנחה על השולחן. רוני לא זכרה אפילו שהיא הונחה שם. ״ואת, את רוצה ללמוד להכין אוכל, או לא?״
״בטח.״ שחר לא איבדה לרגע את חיוכה. היא תפסה את הבצל שסבתא השליכה לעברה והחלה לקצץ אותו. רוני הביטה בשתיהן, מופתעת. סבתא קיבלה את הדברים יפה משציפתה. לרגע, תהתה אם הייתה סבתא באמת שמרנית כמו שכולם חשבו, או ששושלת פולנית של חמישה עשר דורות היא שהכתיבה את התנהגותה וחייבה אותה להתנגד לבחירת בני – או בנות – הזוג של רוני, גם כשלא באמת האמינה שיש פסול בכך.
״לא ככה, לא ככה!״ אמרה סבתא. היא לקחה משחר את הבצל. ״את תרשמי! שאחת לפחות תדע לבשל לילדים שלכן!״
רוני נחנקה מהעוגייה שלה והחלה להשתעל בכבדות.
״תאכלי לאט!״ ציוותה סבתא, טופחת על גבה, והוסיפה ״בה!״ כששחר החלה שוב לצחוק.
קינמון
סבתא הידקה את התיק הגדול אל צדה כשרוכב האופניים שחלף על פניה כמעט תלש אותו. היא מילאה את ריאותיה אוויר ועמדה לצרוח לעברו שרשרת קללות בפולנית שלא עשתה בהן שימוש מאז בית אבא, אבל הוא כבר התרחק במהירות, אוחז בכידון ביד אחת, ובידו השניה בטלפון סלולרי.
שני כלבים קטנים מחוברים לרצועות הסתבכו בין רגליה של סבתא, ואישה צעירה משכה ברצועתם במהירות, לא טורחת להתנצל. מלצרית אנורקסית למראה ביצעה תמרון מורכב עם המגש שלה כדי לא לשפוך על סבתא קפה. יושבי השולחן לו הגישה הביטו בסקרנות באישה הזקנה בשמלה המיושנת ובנעליים הסגורות הגדולות, שקול נקישותיהן על המדרכה כמעט גבר על רעש המכוניות מהכביש. היא התקדמה בצעדים נחושים, אינה מוטרדת מהחום והלחות של שעת הערב, עוצרת מדי פעם רק כדי להביט בשלטים שבקרנות הרחובות ושוב בפתק הצהוב הקטן שבידה. היא עברה במעבר חציה, נועצת מבט נזעם באופנוען שעצר בחריקת בלמים ממש לפניה, והמשיכה עד שהגיעה לבסוף לבניין בעל חזות ישנה. עשבים שוטים צמחו פרא סביבו, וסבתא הביטה בהם לרגע בביקורתיות, ואז החלה לטפס במדרגות.
הדלת נפתחה רק אחרי חמש דפיקות. רוני עמדה בפתח, לבושה פיג׳מה ושערה סתור. עיניה היו נפוחות, ואפה אדום קלות. ״ס-סבתא?״ היא גמגמה ושפשפה את עיניה. ״מה? סבתא?! מה את עושה פה?״
״מבקרת את הנכדה שלי.״ סבתא הדפה את רוני בזהירות הצדה, ולא אמרה מילה על הופעתה. היא הניחה את התיק הגדול על הרצפה, וסקרה את סביבתה. רוני עקבה אחרי מבטה – הרצפה המלוכלכת, הסלון המבולגן, בגדים, כלים וקופסאות אוכל – בעיקר ג׳אנק פוד – מפוזרים בכל מקום. המטבח היה במצב גרוע יותר. רוני רצה וחסמה את הדרך אליו. ״אה- סבתא- מה- איך באת לכאן?״
״באוטובוס.״ סבתא עקפה את רוני בזהירות, ולא נראתה מתרשמת מהאנדרלמוסיה במטבח. ״דירה נחמדה.״
״איך ידעת איפה אני גרה?״
״אמא שלך נתנה לי את הכתובת.״
״ולא אמרה לי כלום? אני אהרוג אותה.״ רוני העבירה את ידה במהירות בשערותיה, מנסה להשיב לעצמה מראה ייצוגי כלשהו.
״מה אמרת, רוני׳קה? אני לא שומעת. איפה הסבון?״ סבתא הפשילה את שרווליה מעל הכיור מלא הכלים, ורוני נדה בראשה במהירות. ״לא, לא, סבתא. אני אשטוף כלים –״
״לא, את תטאטאי ותשטפי רצפה.״ סבתא טפחה על ראשה ופנתה אל הכיור שוב. היא סובבה את ברז המים החמים. ״לי יותר קשה להתכופף.״
כשהלכה לחפש את המטאטא רוני – שהבטיחה לעצמה שבוע של פסיביות מוחלטת בלי לבשל, בלי לשטוף כלים, בלי לעבוד ובעיקר בלי לנקות – תהתה לעצמה איך רומתה כך.
״סבתא, למה באת לכאן?״
״מרק,״ אמרה סבתא ושפכה שכבה נדיבה של סבון כלים על הכלים בכיור.
״מרק?״
סבתא הנהנה. ״עם שקדיות.״
״סבתא, אמצע יוני.״ רוני נאנחה והחלה לטאטא את הסלון, זורקת במהירות כמה בגדים אל תוך חדר השינה, כולל שניים או שלושה זוגות תחתונים. ״אני לא רוצה מרק.״
״את אומרת את זה מאז גיל שלוש ותמיד בסוף אוכלת.״ סבתא טבלה את ידיה במים שהעלו כעת קצף ובועות עד מרפקיה, והחלה לשפשף במרץ כאילו לא טיפסה זה עתה שלוש קומות, לאחר שהלכה, כך הניחה רוני, לפחות את חצי תל-אביב. היא עצרה בכניסה למטבח. ״סבתא, אני באמת לא צריכה אוכל. אני בסדר.״
״שטויות, מיידעלע. תסתכלי עלייך.״ סבתא סקרה אותה. ״מתי לבשת חזייה פעם אחרונה?״
״סבתא!״ רוני הסמיקה, ורצה ללבוש חזייה.
״בה,״ אמרה סבתא. ״בדיוק כמו אמא שלך.״
״אמא?״ רוני הביטה בעצמה במראה והעוותה את פניה. היא החליפה את הפיג׳מה במכנסיים וחולצה, וחפרה את מברשת השיער מתוך הר הבגדים של השבוע האחרון – כמו מוצג ארכאולוגי מביש המעיד על הזמן שעבר מאז הפעם האחרונה שהשתמשה בה.
״אמא שלך,״ קראה סבתא מהמטבח. ״לפני שהיא פגשה את אבא שלך, הייתה עם איזה צ׳חצ׳ח. שנה וחצי, אחר כך נפרדו. שכבה במיטה ובכתה שבוע.״
רוני משכה במברשת חזק כל כך שכמעט תלשה חצי משערה ביחד איתה. הדם געש בראשה, אף על פי שלא ידעה איזה חלק בהשוואה הזו הוציא ממנה כעס עז כל כך. התגובה החריפה שעמדה על קצה לשונה – אולי הדבר החריף הראשון שאי-פעם רצתה להגיד לסבתא – נשתכחה ממנה בכניסה למטבח. הכיור היה נקי, הכלים מונחים לייבוש, השיש מצוחצח. שני סירים ומחבת עמדו על הכיריים הקטנטנות. סבתא, מהמהמת את שיר המטבח, סיימה לחתוך ערמת תפוחי אדמה לחתיכות קטנטנות והוסיפה אותה לאחד התבשילים. לאחר מכן, כרעה על ברכיה והחלה לקרצף את הטוסטר-אובן הקטן שנח על כיסא עץ, בעוד רוני מביטה בפה פעור.
״הייתי בחדר רק עשר דקות...״ היא מלמלה.
סבתא הביטה בספוג הכלים המלוכלך שבידה, ושוב בטוסטר-אובן. ״איך את משתמשת בדבר הזה?״
״אני לא. שחר הייתה עושה בו טוסטים.״ רוני הרימה את המכסה מעל אחד הסירים. מרק, וכבר בשלבי בישול מתקדמים. ״סבתא, באמת, איך את עושה את זה?״
״תנגבי לנו כמה כלים, בסדר מיידעלע?״
״סבתא, אני לא רעבה.״
״אני לא שומעת אותך, רוני׳קה,״ סבתא העסיקה את עצמה בקרצוף התנור.
רוני נאנחה וניגבה שתי צלחות לא תואמות, קעריות מרק מפלסטיק, כוסות וסכו״ם. ״תשמעי, סבתא, אני ממש מעריכה את זה שבאת עד כאן, אבל אני בסדר. אני לא צריכה שיטפלו בי.״
״אני לא באתי לטפל בך, אני באתי לבשל.״
״סבתא...״
״ואל תגידי לי שאת יודעת להכין אוכל לבד. ראיתי את כל הקופסאות שם.״
״סבתא!״
״מה?״ סבתא הסתובבה אליה והניחה את ידיה על מותניה. ״לבקר את הנכדה אסור? אסור?״
כעת, כשהסתובבה, ראתה רוני שהיא לובשת את הסינר של שחר, בצבעי הגאווה. בזמן אחר, אולי המראה היה מצחיק אותה. ״מותר.״
סבתא לקחה מידיה את קעריות המרק והחלה למלא אותן. ״שחר הזאת. אה גרויסע מציאה. מה היא אמרה?״
רוני הרימה בהפתעה את עיניה מהמרק המסתחרר, משיבה לרגע למבטה של סבתא, שמעולם לא היה לה הטאקט – או אולי החשש וההיסוס – להימנע מהנושאים הכואבים, כמו אמא. ״כל מיני דברים.״
״איזה דברים?״
רוני השתהתה לפני שענתה, מביטה שוב במרק המסתחרר בקערית. היא טבלה בו את הכף בחוסר תיאבון. ״רבנו בהתחלה על חשבונות, ולימודים וכאלה... ואז רבנו על דברים אחרים.״ רוני הטתה מעט את הכף והניחה לנוזל להישפך בחזרה אל הקערית. ״היא חשבה שאני צריכה לחזור ללמוד.״ מיד כשסיימה לבטא את המילים הרימה שוב את ראשה, תנועה חדה שהיה בה מעט מהתגובה החריפה שעוד עמדה על קצה לשונה. ״ולא אכפת לי אם את מסכימה אִתה.״
סבתא נדה בראשה ולא אמרה דבר לרגע ארוך. ״איך הולך עם הדוכן שלך, רוני׳קה?״
״בסדר.״ רוני קירבה סוף-סוף את הכף אל פיה, חונקת את תשובתה האמיתית.
״יש לך כאלה, איך קוראים, נרות שעשית?״
״שפיסלתי?״ רוני מצמצה. ״בטח. את רוצה לראות?״
סבתא הנהנה. רוני נעלמה לרגע בחדר השינה, וחזרה עם שני מגשים מלאים בנרות. סבתא הפסיקה לחתוך בצל והתיישבה כדי להביט מקרוב, מצמידה את משקפיה לעיניה. המגשים תפסו כמעט את כל שולחן האוכל הקטן, ורוני נאלצה למשוך את קערית המרק שלה קרוב יותר אליה. היא הביטה בשקדי המרק, ה״שקדיות״, הדוחפות זו את זו בתוך הקערית. שחר הכינה מרק בחורף האחרון, וצחקה כשרוני אמרה שנדמה לה שסבתא בישלה את המרק מראש ביחד עם שקדי המרק, כי לא זכרה את סבתא מוסיפה אותם פנימה בשום שלב.
״רוני׳קה.״
היא הרימה את עיניה. פליאה נחה על פניה של סבתא. שהחליקה אצבע זהירה על גופה של בלרינה, מפוסלת עד לשרוכים המוצלבים העדינים בנעלי הבלט. ״את עשית את כל זה?״
רוני משכה בכתפיה. היא צמצמה את עיניה לרגע, כמו מנסה לראות את שראתה סבתא, שמיששה בזהירות ובהשתאות פרחים, עצים, אנשים, בעלי חיים, אפילו אוכל. היא השתהתה על קערת פירות עם דובדבנים וענבים שכל אחד מהם קטן כסיכה, ואז נגעה בזהירות בפתיל, שהיה המשך ישיר של קצה הבננות. ״זה מאוד יפה, שיין, זייר שיין.״
רוני משכה בכתפיה שוב. סבתא ליטפה נר גדול בצורת תיבת נוח, עם זוגות של חיות בתוכו. אפיהם של הארנבים היו קטנים כחוד עיפרון. הפתילים היו קרני הג׳ירפות. ״זה את המצאת?״
״לא.״ רוני חייכה חיוך עקום. ״זה הכול מכל מיני דברים שראיתי, בחנות, או ברחוב, או בטלוויזיה.״ היא זכרה היכן קיבלה את הרעיון לתיבת נוח. ביקור בגן החיות עם שחר, וילד שהשיט סירת נייר בתעלת מים. זווית הצילום בה בחרה שחר גרמה לזברות להיראות כאילו הן יושבות בסירה הקטנה.
סבתא עמדה לומר משהו, אבל אז המחבת החלה להשמיע קולות פצפוץ, והיא קמה על רגליה. קערה שרוני לא הבחינה בה עד כה עמדה ליד הכיריים הקטנות, וסבתא הוסיפה מעט חלב ובחשה.
״בכל מקרה, זה מההתחלה. אחר כך ניסיתי להמציא דברים. לעשות משהו מקורי משלי.״
״ואיך הלך?״ סבתא עמדה בגבה אל רוני כשיצקה את החומר שבקערה אל המחבת, אבל לרוני נדמה היה שהיא שומעת מתח בקולה.
״נהדר. יצאו דברים ממש יפים. בכלל לא הסגנון שלי, כל מיני נסיכות ומכשפות ופיות, אבל ממש יפים. רק שהתברר שהם באמת לא שלי.״
״מה זאת אומרת?״ הפעם רוני לא דמיינה. קולה של סבתא אכן נשמע חנוק. המצקת רעדה קלות מעל המחבת.
״יום אחד שחר באה לבקר אותי בדוכן, כולה לבנה. מסתבר שבסוף הנחלה – בחלק שאנשים כמעט לא מגיעים אליו, בגלל זה תמיד שמים שם את החדשים – אז יש שם אחת שמוכרת נרות. והיא שם רק חודש. ובחודש הזה, כל מה שפיסלתי היה אחד לאחד הדברים שהיא עשתה.״ רוני החליקה בידה על פסלון של בת ים. ״עד רמת הקשקש.״
צלצול המתכת של המצקת הפוגעת ברצפה היה כמו רעם בדירה הקטנה. רוני זינקה מכיסאה. כל תוכן המצקת, בלילה צהובה בהירה שבתוכה הצליחה לזהות רוני מצות מפוררות, רוסס בקווים ונקודות על הרצפה. ״ס-סבתא?״
״אני בסדר, מיידעלע, הכל בסדר.״ סבתא עדיין עמדה בגבה אליה, וידיה היו מהודקות על השיש, אוחזות בו, בדיוק כמו באותו יום שנחרת בזיכרונה של רוני למרות השנים שעברו. ״תיכף אני אנקה... רק...״
״סבתא! שבי. תעזבי את זה.״ רוני כיבתה את האש, והובילה את סבתא בתקיפות שלא ידעה שיש בה אל הכיסא. סבתא הייתה לבנה כסיד. ״סבתא, מה קרה? את בסדר? מה את מרגישה?״
״ש-שום דבר, מיידעלע... זה תכף יעבור.״ סבתא לפתה את כוס המים שרוני דחפה אל ידיה ולא לגמה ממנה.
״מה יעבור? כואב לך?״ רוני כרעה מול סבתא, מניחה את ידיה על הברכיים הכחושות בשמלה המיושנת. היא חשה מצוקה לפתע. סבתא באה עד כאן, הלכה ברגל כל הדרך, עלתה שלוש קומות במדרגות... והיא נתנה לה להמשיך לעמוד על הרגליים, לבשל ולנקות... ״לא כואב לך בצד שמאל, נכון?״
״לא, לא, רוני׳קה...״ סבתא צחקה. צחוק חנוק, אך בכל זאת, צחוק. היא לגמה מהמים סוף-סוף. ״אני בסדר, הכל בסדר. זה היה רק זיכרון, נזכרתי במשהו ושכחתי את כל השאר, ראש בעננים...״ היא הרימה את עיניה. ״המצה-בריי יתקלקל.״
״עזבי את המצה-בריי, סבתא.״ רוני ליטפה את ברכיה. ״במה נזכרת? זה היה משהו שאמרתי?״
״הרצפה מלוכלכת,״ אמרה סבתא.
״סבתא!״
״זה לא קשור אלייך, רוני׳קה.״ סבתא הניחה את ידה המקומטת מעל ידה של רוני. ״זה... משהו שסבתא רבא שלך פעם אמרה לי. אבל הרצפה, באמת... זה מתייבש.״
רוני נאנחה וקמה. היא הוציאה את סמרטוט הרצפה מתחת לכיור ושטפה אותו. ״את מוכנה לספר לי מה זה היה?״
״תסחטי את הסמרטוט, מיידעלע. אי-אפשר לנקות ככה.״
רוני קיללה חרישית וסחטה את הסמרטוט בכוח רב מהנחוץ. ״מאגיש,״ שמעה את סבתא ממלמלת מאחורי גבה.
״מה?״ שאלה והסתובבה.
״שום דבר, מיידעלע.״ אמרה סבתא. ״מה קרה בסוף עם הדוכן?״
״מה? אה, שום דבר. הלכתי לבחורה הזאת בסוף הנחלה והתנצלתי, מסתבר שהיא כבר הספיקה לשמוע על זה...״ רוני הלבישה את הסמרטוט על המגב וניקתה את הרצפה בתנועות מהירות. ״אבל לא נראה לי שהיא האמינה שלא העתקתי ממנה. גם אני לא הייתי מאמינה לי... זה היה נראה כאילו עבדנו עם אותן תבניות, או משהו כזה, רק שהכול אצלה היה עבודת יד. וגם אצלי. זאת אומרת, זאת לא בדיוק עבודת יד אם את מעתיקה בדיוק משהו שמישהו אחר עשה, לא? גם אם את לא מבינה איך בכלל...״ רוני השתתקה. היא נאבקה בסמרטוט, עד שלבסוף הצליחה להסיר אותו מהמגב. היא הסתובבה בחזרה אל סבתא, שישבה דוממת כל אותו זמן, אוחזת בכוס המים שלה וידיה מלבינות שוב. ״גם שחר לא האמינה. היא אמרה שאם אני יכולה רק להעתיק, שאם אני לא יכולה ללמוד לעשות דברים משלי... אז זו לא אמנות. והיא צדקה, לא?״ רוני כמעט קרסה בחזרה אל הכיסא, מול סבתא. היא סגרה את ידיה על נר בצורת ילדה אוחזת מטרייה. ״היא צדקה.״
״היא לא צדקה,״ אמרה סבתא אחרי שתיקה ארוכה.
רוני לא הקשיבה. היא הביטה במרק בקערה, שהיה קר כעת, בשקדיות שלא הסתחררו עוד. היא השעינה את סנטרה על כף ידה. ״שחר צדקה. אני צריכה לחזור ללמוד סוציולוגיה.״
סבתא שתקה לרגע. ואז, גבותיה התכווצו. ידה התהדקה סביב כוס המים הריקה למחצה. ״לא צדקה, השוורצע חיה המשיגענע!״ סבתא הטיחה את ידה האוחזת בכוס בשולחן. רק טיפות בודדות ניתזו, אבל רוני זינקה בכל זאת. היא מעולם לא שמעה את סבתא מדברת בטון כזה. היא משכה את ידיה לאחור, בוהה בסבתא כאילו הודיעה שלא תבשל עוד. ״ס-סבתא?״
״לא צדקה בכלל!״ סבתא הפנתה אליה אצבע קמוטה, מאשימה, מעל לקעריות המרק. ״ואת, את גם משיגענע אם את מקשיבה לה ולסבתא הזקנה שלך!״
רוני גלגלה את עיניה. ״סבתא, מה את רוצה ממני?״
סבתא אחזה בנר בצורת הילדה עם המטרייה שרוני שמטה. ״את יודעת מה זה? זה לא סתם כישרון! זה מאגיש!״
״סבתא, את יודעת שאני לא מבינה אידיש.״ סבלנותה של רוני עמדה לפקוע. ״מה זה מאגיש?״
״מאגיש זה כש...״ סבתא נאבקה לרגע במילותיה, מהססת. ״למשל, את רוצה להכין, לעשות משהו.״
״ליצור?״
״בסדר, ליצור. כולם עושים את זה, נכון? אבל את, במקום לעשות עם הידיים כמו כולם, את עושה גם עם הידיים וגם עם הלב וגם עם הראש. זה מאגיש. את מבינה?״
״לא,״ אמרה רוני. ״אבל זה לא נשמע כל כך רע.״
״זה רע! זה מסוכן! מאוד מסוכן!״ סבתא הדפה את הנר לעברה. ״את הולכת להכין כרית, ויוצא לך מיטה. הולכת להכין מדף, ויוצא ספרייה. רוצה לבנות בית, ויוצא לך ארמון. זה מאגיש. זה כמה שמאגיש חזק.״
״ארמון?״ רוני חייכה. ״סבתא... אני מכינה נרות. משעווה. מחלב. זה רק פיסול, לא קסמים...״
״מי אמר קסמים?״ סבתא נופפה בידה. ״אני בישלתי במטבח בברית-המועצות לאלף טייסים –״
רוני נאנחה בחוסר סבלנות. ״אני יודעת, סבתא –״
״– משלוש מנות מזון!״ סבתא זקפה את האגודה, האצבע והאמה באוויר כדי להמחיש את דבריה.
״מה?״ רוני כיווצה את עיניה.
״היה רק טיפה בשר, טיפה אורז, לא היה כלום, רק פירורים לכל אחד. סטאלין, זול זיי פברענען, הרעיב אותנו כמעט כמו בפולין, אפילו את הטייסים שלו. אבל אצלי, אצלי אכלו כמו שצריך.״ סבתא הזדקפה בכיסאה למלוא קומתה הנמוכה. ״ולא רק הרוסים, כולם! כל החברים שלי ושל סבא, כל הכפר פליטים. קצת עוף וירקות ואורז, ואני הכנתי להם סעודות.״
״סעודות? משלוש מנות מזון?״ רוני חייכה. ״את יצרת עוד אוכל? מהאוויר?״
״לא מהאוויר,״ התעקשה סבתא. ״מהמאגיש,״ היא הצביעה על ראשה. ״מאיפה שאת עשית את הנרות פה.״ היא הרימה את נר בת הים.
מחשבותיה של רוני החלו להתרוצץ, חוליות מתחברות וננעלות, קשרים נקשרים. היא נפנפה בידיה, כאילו רצתה לנתק אותם. ״סבתא, זה לא יכול להיות. זה לא הגיוני. אנשים לא שמו לב שהכנת אלף מנות בשר משלוש מנות?״
״ככה מאגיש עובד, מיידעלע.״ סבתא נפנפה בנר בצורת בת הים. ״שחר שמה לב? בטח לא שמה לב. אפילו את לא שמת לב. בטח עשית חמישה נרות בשעה ואפילו צבעים לא היה לך. את זוכרת מתי הכנת אותם בכלל?״
״סבתא, זה לא...״ אבל רוני השתתקה. לא בגלל הדברים שאמרה סבתא, אלא בגלל שהקשרים לא חדלו להיקשר, והזיכרונות לא הפסיקו לבוא כעת, כמו וילון שהלך והוסט עד שפס האופק הלא ברור הלך והפך לתמונה שלמה שרוני לא יכלה עוד לא להביט בה, לא לראות, לא להבין. בגלל הקערות הריקות שלא היו ריקות, בגלל הסירים שהתמלאו כשסובבה אליהם את גבה, בגלל העוגות שתמיד היו בדיוק כמו שרצתה, בגלל שהפעמים היחידות בהן ראתה את סבתא מביאה חומרי בישול ואפייה מהמחסן היו כשרצתה ללמד מישהו אחר להכין אוכל. היא הניחה את ידיה על מצחה, כמו מנסה לחסום את זרם המראות. חוליה נוספת התחברה בקול נקישה שכמעט הצליחה לשמוע. ״סבתא,״ היא אמרה בשקט, ״מה קרה בנמל לה-ספציה?״
ראשה של בת הים נשבר ונפל. סבתא החווירה, מביטה ביד שעוד נותרה מכווצת סביב צוואר הפסלון כאילו לא הייתה שלה. ״אוי, רוני׳קה, אני כל כך מצטערת... אני לא התכוונתי, אולי אפשר להדביק...?״
״לא, סבתא, תעזבי את זה.״ רוני הוציאה מידיה את שברי הנר. ״אני לא מוכרת אותם יותר גם ככה מאז שגיליתי שהם מועתקים. אני צריכה להמס ולמחזר אותם. תעני לי על השאלה. לה-ספציה?״
סבתא לא הביטה בה. ידיה אספו את פירורי הנר. חיוך החלב של בת הים נראה כחיוכה של מדוזה כעת, ללא עיניים. ״היינו כל כך רעבים.״
רוני הנהנה באיטיות. ״שביתת הרעב.״
״לא. לפני,״ אמרה סבתא. ״הילדים היו כל כך רעבים. ילדים של המלחמה, את יודעת... כל השואה ברחו. הגדולים, הם ידעו לפעמים להשיג אוכל, אבל הילדים נראו כמו שלדים. ואחרי המלחמה סוף-סוף היה אוכל, אבל היינו צריכים להגיע ללה-ספציה בלילה, בלי שאף אחד יראה, ולעלות על האונייה... התארגנו מהר מהר, לקחנו רק קצת מציות ופרוסות. אמרנו שנהיה רעבים קצת, לא נורא, מחר כבר נהיה בדרך לישראל.״
״אבל זה היה נורא,״ אמרה רוני.
סבתא הנהנה. ״לא לנו. לילדים. באותו הלילה היינו כבר על הדב הוז, ונמל לה-ספציה היה נטוש, אבל מסביב, כפרים איטלקים עם הריח של הפסטה, של הרוטב... האיטלקים הפאשיסטים, אוכלים כמו חזירים, זול זיי פברענען. הילדים בכו, רצו לאכול... לא הצליחו לישון. היו לנו רק קצת מציות. אז לקחתי סיר. חשבתי שאולי אני אוכל, כמו במלחמה. רק לנסות...״
״אוכל מכלום?״ עיניה של רוני התרחבו. ״הכנת להם אוכל מכלום?״
״ניסיתי,״ לחשה סבתא. ״הצלחתי. מסירים ריקים, הכנתי להם קרטושקעס, מרק עם אטריות, פשטידה. אפילו נשאר מספיק בשביל קוגל. בבוקר כבר היו חיילים ומשטרה, מחפשים מאיפה הצליחו לגנוב באמצע הלילה ממטבח של הכפר ליד מאה קילו פסטה וירקות.״
״הם תפסו אתכם בגלל מה שעשית,״ אמרה רוני, קולה נמוך מלחישה. ״הבריטים.״
סבתא נדה בראשה פעם אחת, יחידה. ״כל המשטרה הייתה באזור בגלל הגניבה המוזרה הזאת. בכפר אמרו שזה היה כמו רוחות רפאים. רגע האוכל שם, אחר כך נעלם.״
רוני גלגלה את ראשה של בת הים בידה, מחליקה באצבעותיה את השעווה. ״סבא ידע?״
״ידע.״ סבתא נדה שוב בראשה. ״כעס. אבל סלח. הוא ידע שהתכוונתי לעזור.״ היא הרימה את עיניה ולכדה את מבטה של רוני. ״סבא שלך, היה לו לב. אפילו יותר גדול מהקיבה שלו. כשאוהבים סולחים, מקבלים.״
רוני שמעה גם את המילים שלא נאמרו. היא השפילה את עיניה, משהו מר וצורב נוגע בגרונה. ״ובזמן השביתה? מה עשית אז?״
״כלום.״ המילה הייתה פשוטה. נושאת בתוכה משקל כבד של אשמה. ״יכולתי להשתמש בסירים שהיו בתוך האוניה. אולי הייתי מצליחה להכין אוכל הפעם בלי לקחת ממישהו אחר. אבל לא העזתי לנסות. אמרתי לסבא, זהו, נגמר. אני אף פעם לא משתמשת במאגיש יותר. והוא הבין.״
רוני בהתה בסבתא, עיניה רחבות. היא כמעט חשה דחף לצחוק. ״אבל –״
״ואז באנו לארץ, ולא היה צריך יותר מאגיש בכלל. תמיד היה אוכל.״ סבתא החוותה בידה, כמו כוללת לא רק את המטבח אלא את המדינה כולה, ארץ זבת חלב ודבש, גן עדן של שובע, של כיכרות לחם שאפשר היה לקרוע בידיים חשופות. ״אבל אתן, את ואמא שלך, אני ידעתי שנולדתן עם מאגיש. כמו אמא שלי ואמא שלה. בגלל זה, כשאמא שלך רצתה ללמוד ציור אמרתי לה – ציור לא מביא חתן. אז הלכה ללמוד להיות עורך דינית, ובאמת פגשה שם את אבא שלך... הכול לטובה.״ סבתא חייכה חיוך רך. היא הביטה בראשה של בת הים שרוני עוד סובבה בין אצבעותיה, והזעיפה פנים. ״אבל את! עקשנית, עם הפיסול שלך! ידעתי שיבוא המאגיש בסוף. גם כשיש כישרון באמת, כמו אצלך, הוא מתערב. הוא מקלקל הכל.״
רוני שתקה לרגע, מהורהרת. ״הוא מקלקל תמיד, או רק כשאת מנסה לעשות משהו מכלום? כמו שאת עשית בלה-ספציה? כמו שאני עשיתי עם הנרות כשניסיתי לפסל בלי לדעת מה אני רוצה לפסל, משהו שלא ראיתי אף פעם?״
״זה לא משנה, מיידעלע. מאגיש זה מסוכן.״ סבתא נאנחה. ״בגלל זה אני מכינה לאמא שלך, ולאחים שלה, ולך, כבר חמישים שנה אותו דבר לאכול. לא רוצה שיקרה בטעות מה שקרה אז.״
אותו דבר? רוני זקפה את גבותיה. האם סבתא באמת לא ידעה? נכון, במאכלים שהכינה היו אותם מרכיבים בסיסיים, אבל היא באמת לא הרגישה שבכל פעם היו הטעמים שונים וייחודיים, שלתבשילים הנפלאים מעולם לא היה את אותו טעם פעמיים? ובכל זאת רוני הייתה מזהה אותם כתבשיליה של סבתא בין מאות כופתאות, וקרטושקעס, ולטקעס וקרפלעך.
״המצה-בריי מתקלקל.״
רוני התנערה וקמה על רגליה. ״אני אטגן אותו,״ אמרה. הפשילה את שרווליה והדליקה את האש. לשמן לקח פחות מדקה להתחמם הפעם, והיא הפכה את הלביבות באטיות, שופכת מצקת אחר מצקת אל תוך המחבת. סבתא שתקה, כולאת שוב היטב את זיכרונותיה. רוני שתקה, מרכיבה את זיכרונותיה שלה כמו פאזל. כשהסתובבה, סבתא עדיין בהתה בראשה הפצוע של בת הים, מחליקה את אצבעותיה בזהירות על פניה. רוני תהתה האם תהיה מסוגלת לשמוע את מה שהיה לה להגיד.
״סבתא,״ אמרה. ״אמרת שמאגיש מתגנב אלייך כשאת לא שמה לב, נכון?״
״כן, מיידעלע. צריך להיזהר מאוד.״
רוני נשמה נשימה עמוקה. ״אז את לא נזהרת מספיק. במטבח.״
״מה?״ סבתא צחקה. ״לא, מיידעלע. אני היום רק מבשלת. בלי מאגיש, רק אוכל.״
״כן? זה לבשל?״ רוני החוותה על המטבח. ״להכין מרק תוך חמש דקות? להכין אורז ברוטב בלי להוסיף לסיר אורז בכלל, רק כמה תבלינים? לעשות לביבות מקערה שיש בה רק קצת חלב? או אולי לאפות עוגה ורק כשפותחים את התנור כדי להוציא אותה להחליט איזו עוגה זו?״ היא התקרבה אל סבתא. ״מה זה השיר הזה שאת מזמזמת כל הזמן כשאת מבשלת?״ סבתא שתקה, בוהה ברוני כשעיניה פעורות, כלא מבינה. רוני זמזמה את שזכרה מהשיר. ״אני מוכנה להתערב שהמצאת את השיר הזה כשעבדת ברוסיה במטבח. נכון?״
״זה... לא...״ סבתא נדה בראשה במהירות. רוני מעולם לא שמעה אותה מגמגמת לפני כן. ״זה לא מאגיש. מאגיש זה לעשות סיר שלם של אוכל לטייסים, לא להוסיף קצת טעם לעוגה... אני רק משתמשת במה שיש... זה לא מאגיש.״
״אבל זה כן, סבתא!״ רוני התעקשה. ״להוסיף קצת טעם לעוגה בלי שום דבר בידיים זה משהו שאנשים אחרים יכולים לעשות?״
סבתא פתחה את פיה, ואז סגרה אותו. ״אבל אני לא משתמשת בזה יותר. מאגיש זה מסוכן...״
״מה מסוכן בלבשל, סבתא?״ רוני שאלה, והורידה את המחבת מהאש. ״לי נראה שאת עושה רק דברים טובים עם המאגיש שלך.״
״לא, לא.״ סבתא צחקה צחוק חנוק נוסף. ״זה לא מאגיש.״
״זה כן מאגיש, סבתא. זה חייב להיות. לעשות עם הראש והלב, אמרת, נכון? ככה את מבשלת.״ רוני שפכה את המצה-בריי לקערה שנחה על השולחן. סבתא הביטה בלביבות הקטנות. רוני ראתה את מבטה ממשיך ונודד לאורך החדר, וידעה שהיא מנסה להיזכר מאיפה הגיעו המצות, מאיפה הגיעו כל החומרים האחרים. ״אולי את מתבססת על דברים שאת מכירה ויודעת להכין, אבל הם שונים כל פעם. אני לא חושבת שבכלל יש לך מתכונים. זה לא באמת משנה מה בדיוק את עושה שם או מה כבר יש בסיר או בקערה. זה עדיין קסם.״
״מה קסם? לא קסם!״ נבהלה סבתא.
״סליחה. מאגיש.״ אמרה רוני, המילה הזרה שורקנית על לשונה.
מבטה של סבתא נע מהמטבח אל הנרות. לבסוף, הרימה את עיניה אל רוני, וצקצקה בלשונה. ״מילא לבשל את לא יודעת, אבל אידיש?״
רוני חייכה. ״מה את אומרת?״
סבתא היססה. ״גם אם את צודקת, רוני׳קה, לבשל כשיודעים מה רוצים להכין זה קל. בנרות שלך אין מתכונים.״
״לא. אבל יש רעיונות.״ רוני הביטה בנרות. ״בגלל זה מה שגנבתי היה הרעיון ולא החומר.״
״אז איך תוכלי לא להשתמש במאגיש?״ שאלה סבתא.
טעם מר עמד בגרונה של רוני. היא הרימה לביבה מהקערה באצבעותיה. הלביבה הייתה חמה מדי, אבל היא נגסה בה בכל זאת, והצריבה כמעט העלתה דמעות בעיניה. ״אולי אני לא אוכל. אני לא יודעת.״
סבתא שתקה לרגע. אחר כך, הרימה לביבה מהקערה בעזרת מזלג ונגסה בה. ״דווקא טעים.״
״זה את עשית, סבתא. אני רק טיגנתי.״ רוני הרימה גם היא לביבה במזלג, בזהירות כדי לא להיכוות.
״סבתא רבא שלך, היא הייתה אומרת שאם את טיגנת, בעצם את עשית.״ סבתא השתהתה. ״היא אמרה שהדברים הכי טובים באים כשלוקחים משהו של מישהו אחר ועושים אותו כמו שאת אוהבת.״
רוני סגרה את אצבעותיה סביב נר בת הים השבור, עיניה מכווצות. היא בלעה את שארית הלביבה בשלמותה ופיהקה. היא לא זכרה מתי בפעם האחרונה אכלה כל כך הרבה בארוחת ערב.
״לישון,״ אמרה סבתא, מתיקה את מבטה מקערת המצה-בריי.
רוני נדה בראשה. ״אני לא עייפה.״
״כשמפהקים או עייפים או רעבים!״ פסקה סבתא.
״רעבים? באמת?״ רוני מצמצה.
״גם זה סבתא רבא שלך אמרה.״
״טוב, בסדר.״ רוני חייכה. ״אני לא מתווכחת עם סבתא רבא.״
סבתא סירבה בנימוס אך בתקיפות לישון על המיטה בחדר השינה. יהיה לה נוח, התעקשה, על הספה הנפתחת בסלון. לא היה טעם לשכנע אותה. רוני פתחה את הספה למיטה והציעה אותה, ואז איחלה לסבתא לילה טוב.
השינה חמקה ממנה. רוני בהתה בתקרה, חושבת על המאגיש ועל סבתא. איך תתמודד עם הידיעה שכל מה שאי-פעם בישלה להם תובל ב״א ביסעלע״ של קסם? האם תוכל להמשיך לבשל כך, כעת, כשהיא יודעת? והאם רוני עצמה תוכל להמשיך לפסל? איך תדע מה היא יוצרת בגללה, ומה היא יוצרת בגלל שהמאגיש חלחל אל תוך עבודתה?
לאחר חצי שעה, רוני העיפה מעל עצמה את השמיכות וחזרה אל המטבח. היא הדליקה אור, והורידה מהמגש את בנות הים והפיות והמכשפות והנסיכות. לאחר חיפוש קצר, מצאה סיר שלא היה מלא באוכל של סבתא והדליקה את האש. השעווה והחלב נמסו זה אל תוך זה, הצבעים מתערבלים יחדיו. בקרוב, ידעה, ישאר רק צבע אפור. האם כך הרגישה סבתא כשבישלה? כשידעה מה עומד לקרות, כשהוליכה בזהירות את מעשה ידיה אל הטעם והמרקם והצורה הנכונים?
האם באמת לא ידעה שהיא משתמשת במאגיש? תהתה לפתע רוני. או שאולי ידעה ורק פחדה להודות בכך?
רוני יצקה את השעווה החוצה – לא למגש העבודה הנקי והריק שבהה בה כל השבוע האחרון, אלא לתבנית מרובעת פשוטה. צבעה השעווה היה לבן, לא אפור, אבל רוני לא הבחינה בכך. היא החלה לעבוד. אחרי חצי שעה הלכה להוציא את הכלים שלה, וכעבור חצי שעה נוספת הביאה את הצבעים. כשמתוך השעווה עלתה והתגבשה צורה, גילתה רוני שהיא צמאה, ורק כשמזגה לעצמה עוד קערית מרק וחיממה אותה, הבינה שהיא מזמזמת לעצמה כבר שעה את שיר המטבח.
היא עבדה עד אור הבוקר, וכשקרני השמש הראשונות חדרו אל הדירה הקטנה, חיברה את הפתיל לראש הנר החדש, שגודלו כגודל אגרוף. לאחר מכן, הגיפה את הוילונות הכבדים יותר ונרדמה ברגע שראשה נגע בכר.
כשרוני קמה, הדירה הקטנה הייתה מלאה בריח מתוק. ״עוגיות?״ שאלה כשמעדה אל תוך המטבח, משפשפת את עיניה. קשר הפרפר המוכר קפץ על גבה של סבתא, שלבשה שוב את סינור הגאווה של שחר. הפעם, המראה גרם לרוני לפרוץ בצחוק.
סבתא עיוותה את פניה. ״נו, מה לעשות. שכחתי את הסינור שלי בקיבוץ. את רוצה קפה או תה, רוני׳קה? הכנתי גם חביתיות לארוחת הבוקר, אבל עוד רגע כבר ארוחת צהריים... ישנת כל כך הרבה!״
״הלכתי לישון מאוחר.״ רוני נגסה בעוגיה ושתתה מכוס התה שסבתא הניחה מולה. ״סבתא, תודה שבאת לטפל בי.״
״אין בעד מה, מיידעלע. בשביל זה יש סבתא.״ היא חייכה. ״מה את רוצה לאכול לארוחת צהריים?״
רוני השתהתה עם תשובתה. היא נגסה שוב בעוגיה שלה. ״סבתא, יש לי רעיון. אולי תתני לי הפעם להאכיל אותך? את בכל זאת בבית שלי.״
״להאכיל?״ סבתא הרימה גבה בשעשוע. ״איך וייס... למדת לבשל סוף-סוף?״
״לא, לא בדיוק. יש מקום חדש ממש כאן, מתחת לבית. פתחו לפני כמה ימים, עוד לא ניסיתי. מסעדה איטלקית.״
״איטלקית?״ סבתא העוותה את פניה, אך חיוך נח על פניה המקומטות. ״נו, שוין. מה תאכלי?״
רוני בלעה את הנגיסה האחרונה בעוגיה. היה לה טעם של גיל חמש. ״עוגיות.״
״עוגיות זה לא אוכל!״ אמרה סבתא. רוני רק חייכה אליה חיוך תמים, וסבתא נאנחה. ״ולמה את נשארת ערה עד כל כך מאוחר אחרי שאמרתי לך ללכת לישון?״ היא נופפה באצבעה להדגשה.
״אה, שכחתי!״ רוני קמה וניערה את הפירורים ממכנסיה. היא הלכה לחדר וחזרה לאחר רגע, הנר החדש בידיה. היא הניחה אותו על השולחן מול סבתא. ״הכנתי את זה אתמול בלילה. מה דעתך?״
סבתא הושיטה אצבע זהירה, רועדת, לגעת בנר. ״זה הכנת, אחרי שאני הלכתי לישון? הלילה?״
רוני הנהנה. ״מוצא חן בעינייך?״
סבתא הרימה את הנר מהשולחן, ידיה אוחזות בו כאילו היה תינוק רך. היא מיששה באצבעות מקומטות את גוף הנר. הספינה הקטנה הייתה מפוסלת לפרטי פרטים. עשן עלה מהארובה, חבלים נקשרו בחרטום, סירות הצלה קטנות נתלו בצדדים. התרנים התנשאו, זוג פתילים בכל אחד מהם, מעל ראשי הנוסעים שמילאו את הסיפון, חלקם מניפים את ידיהם, חלקם נשענים או נתלים סביב על המעקה, וכולם מביטים את האופק. אישה בהריון אחזה במטפחת על ראשה, מגנה עליה מפני הרוח. ילד נתלה על המעקה. נער במגבעת נצמד אל מזוודתו. אישה זקנה בשמלה מיושנת עמדה בצד, זרועה האחת שלובה בזרועה של נערה, וזרועה האחרת חובקת סיר בישול עצום. גלגלי הצלה, קטנים מציפורן, צבועים אדום-לבן, הקיפו את הסיפון. אותיות חרוטות בקדמת הספינה התוו את השם ״דב הוז״.
״משיגענע,״ מלמלה סבתא.
״מה?״ שאלה רוני, שגנבה עוגיה נוספת בזמן שסבתא גמעה בעיניה את הנר.
״משיגענע,״ חזרה סבתא. ״כזה דבר יפה, לשים פתיל כדי שאנשים יוכלו לשרוף.״
רוני ניסתה לצחוק, אבל פיה היה מלא בעוגייה.
|
 |
|
| |
חזרה לעמוד הראשי
כתוב תגובה
|
| |
 |
 |
|
איזה יופי!
חתול צ'שייר יום ראשון, 09/10/2011, שעה 12:22
(2 תגובות בפתיל)
|
|
|
 |
|
|
הדעות המובעות באתר הן של הכותבים בלבד, ולמעט הודעות רשמיות מטעם האגודה הן אינן מייצגות את דעת או אופי פעולת האגודה בכל דרך שהיא. כל הזכויות שמורות למחברים.
|
|
 |
 |
|
