 |
 |
עוד בקטגוריה זו:
ביבר הנייר
סיפורים / קן ליו
28/06/14
תגובות: 11
וויסקי בקנקן (חלק שלישי)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 1
וויסקי בקנקן (חלק שני)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 0
וויסקי בקנקן (חלק ראשון)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 0
הינדיק
סיפורים / הדס משגב
13/06/14
תגובות: 1
שמים שבורים
סיפורים / יואב וקרן לנדסמן
13/06/14
תגובות: 1
מתנת יום הולדת בחלקים
סיפורים / קרן לנדסמן
01/03/14
תגובות: 0
דמשק
סיפורים / דריל גרגורי
31/08/13
תגובות: 8
מיכאל
סיפורים / זיו קיטרו
03/05/13
תגובות: 0
עד בלי ירח
סיפורים / נגה פרנקל
03/05/13
תגובות: 3
הפוך, לקחת
סיפורים / רותם ברוכין
03/05/13
תגובות: 5
הפוך, לקחת
סיפורים / רותם ברוכין
03/05/13
תגובות: 1
יאגה
סיפורים / קרן לנדסמן
03/05/13
תגובות: 1
היום הגרוע ביותר בשנה
סיפורים / קרן לנדסמן
15/02/13
תגובות: 8
פיזור
סיפורים / חגי אברבוך
13/01/13
תגובות: 14
|
 |
מקים
סיפורים / טרי ביסון
יום חמישי, 12/12/2002, שעה 11:49
סיפור מתוך פרוייקט התרגומים של המגזין המקוון 'בלי פאניקה'
|
|
בחודש מרץ 2001 החל לראשונה פרויקט תרגום הסיפורים הקצרים של מגזין האינטרנט 'בלי פאניקה', במהלכו פורסמו עד כה ארבעים סיפורים קצרים ונובלטות. השנה הופיעו בפרויקט עשרים ואחד סיפורים חדשים. בין המחברים כמה מהסופרים הבולטים בתחום כיום, ולצדם שמות חדשים ומרעננים. סיפורים אלה מתחרים כעת במשאל הקוראים נושא הפרסים השני של 'בלי פאניקה', ורמי שלהבת, עורך המגזין, מזמין אתכם בחום להשתתף בו.
כמחווה לכך, אנו מפרסמים כעת את 'מקים' מאת טרי ביסון, הסיפור הראשון שתורגם עבור 'בלי פאניקה', והזוכה במקום השני במשאל של השנה שעברה. הסיפור זכה בפרס נבולה בקטגוריית הסיפור הקצר, והיה מועמד לפרס הוגו.
מה חשבתי? מה שאני חושב גם כיום. חשבתי שזה היה תמוה למדי, למרות שזה נחשב חוקי. אבל אני מניח שהסכמתי עם המשפחות על כך שחייבת להיות סגירות. תביט מהחלון שם. מילה שלי, אין הרבה אפשרויות להיות במקום כל כך גבוה באוקלהומה-סיטי. מאז שזה קרה, יש לעיר הזאת בעיה עם בניינים גבוהים. זה כמעט כאילו הבן-זונה יישר את העיר הזאת.
לעזאזל, גם אנחנו רצינו סגירות, אבל הם הוציאו צו מבית המשפט העליון. לא פחות. חשבתי שזה עניין פוליטי בהתחלה, ואני מודה שזה קצת ביאס אותי. אל תשתמש במילה ביאס. באיזה עיתון אמרת שאתה עובד?
בחיים לא שמעתי עליו, אבל כזה אני. בכל מקרה, הייתי מקומם - זו בכלל מילה? מקומם? - עד שהבנתי שזה הכל עניין של זכויות הקורבן. אז ביטלנו את ההוצאה להורג, ובנינו את מיכלי ההדגרה ואתה כבר יודע את השאר.
טוב, אם אתה רוצה לדעת פרטים כדאי שתתחיל עם עוזר הסוהר שלי מאותם ימים, שטיפל בפרטים. הוא עכשיו הסוהר הראשי. תאמר לו שאני שלחתי אותך. מסור ד''ש.
חשבתי שהסיפור הזה פתח תיבת פנדורה וכך אמרתי בזמנו. התברר כמובן שלא היו כל כך הרבה, ואף אחד לא ברמה הזאת. אלה שיש, אנחנו מקבלים את כולם. אנחנו משהו כמו מוסד סלואן-קטרינג לסרטן של העניין הזה. רואה את החלאה על המיכלים? אתה רואה אחת עשרה חתיכות מהבחור שחטף את הילדות הקטנות באוהיו, העניין הזה של השחתת אברי המין, זוכר? אפילו אחד-עשר זה מספר חריג. סדרך כלל אנחנו בונים ארבעה, חמישה אולי לכל היותר. ולעולם לא משהו בסדר הגודל של המקים.
בונים, מגדלים, שיהיה. אם מעניינת אותך הטכנולוגיה, תצטרך לדבר עם המדגיר עצמו. ככה אנחנו קוראים לו, הוא בחור חביב. הגיע מבית הספר החקלאי בשביל המקים ונמצא כאן בתיקונים מאז. הוא הגיע מתכנית של חילופי סטודנטים, אבל פגש בחורה ממקאליסטר ולא חזר הביתה. זה לא מצחיק איך שהדברים האלה עובדים? היא היתה דודנית מדרגה שניה שלי, כך שעכשיו יש לי בן-דוד חורג הינדי מדרגה שניה. כמובן, הוא לא בדיוק הינדי.
יוניטרי, למען האמת. יש כמה מאיתנו כאן במקאליסטר, אבל אני היחיד מהכלא. בדיוק יצאתי מהמכללה וזו היתה ההצבה הראשונה שלי. איך מישהו אמור לתאר משימה כזאת? בארץ שממנה אני בא לא היו לנו כאלה... טוב, אתה יודע. זה היה דוחה ומרתק בעת ובעונה אחת.
לכולם יש את טכנולוגיית השיבוט. זה קצב הגידול שגורם לבעיות. חיות מתבגרות הרבה יותר מהר והתקדמנו משמעותית בתחום הזה. צאן בששה שבועות, ברווזים בעשרה ימים, להטוטנות גנים. מאיצי אינזימים. הם רצו מקים בוגרים תוך שנתיים וחצי. נתנו להם 168 גברים בני שלושים תוך אחד-עשר חודשים! נהגתי לבוא הנה לצפות בהם גדלים. אל תספר לאף אחד, ובעיקר לא לאשתי, ג'ין, אבל דוקא התחלתי קצת ככה לחבב אותם.
קשה? זה היה קשה, אני מניח, אבל חקלאות היא גם כן עניין קשה כשאתה חושב על זה. חוואי יכול לאהוב את החזירים שלו, אבל הוא שולח אותם הלאה, וכולנו יודעים לאן.
אתה צריך לשאול את המחלקה המשפטית על זה. זה לא היה התחום שלי. כבר גידלנו 168 ונאלצתי להרוס אחד לפני שהיה אפילו גדול מספיק ללכת, רק בשביל שיוכלו להכניס את האמיתי. נראה לך שזה מצא חן בעיני?!
זה היה צו ערכאה שניה. הוא הגיע אחרי שהמקים היו במיכלים. איזה רעיון מבריק של צדק שהיה למישהו. אני מניח שהם חשבו שזה יהפוך את כל העניין ללגיטימי אם יכללו את מק'קוי האמיתי· , אם אפשר לקרוא לזה כך, אבל אז מישהו היה חייב להחליט מי יקבל אותו. משרד המשפטים לא רצה שום חלק בזה וכך גם אנחנו, אז הבאנו אחד מהמכשירים האלה שעושים הגרלות. כי זה מה שזה היה, הגרלה. אבל מוזרה כזאת, אם אתה מבין למה אני מתכוון.
מוזרה במובן שהזוכה לא היה אמור לדעת אם הוא זכה או לא. הוא או היא. זה כמו בכיתת יורים, כשאיש לא יודע למי היו הכדורים החיים. אף אחד לא אמור לדעת מי קיבל את האמיתי. אני בטוח שזה מתועד איפשהו, אבל העניין כולו חתום ומסווג. באיזה מגזין אמרת שאתה עובד?
חתום? זה הושמד. זה היה חלק מהחוזה. אני מניח שמי שמיספר את המקים אמור לדעת, אבל זה היה לפני חמש שנים והיו מעורבים בכך הרבה אנשים בכל מקרה. בטח אפשר לגלות את זה אם תשאל את הנהגים שעשו את המשלוחים או את הנהגים שאספו את השאריות, או אפילו את המשפחות עצמן. אבל זה יהיה בלתי-חוקי, לא? גם-כן לא אתי, אם תשאל אותי, כי זה יתנגש עם כל המטרה של העניין, סגירות. זכויות הקורבן. בשביל זה שכרו אותנו, לשמור את זה בסוד, וזה מה שעשינו. סוף סיפור.
UPS היו בחירה טבעית היות שבדיוק רכשנו את קון-טראן ועמדנו להיכנס לתחום הובלת העצורים בחוזה עם הרשות הפדרלית לבתי-כלא. המקים היו ברובם מקומיים, כמובן, אבל לא כולם. כמה מהם נשלחו מחוץ למדינה; שניים לקליפורניה, למשל. זו לא היתה בעיה בטיחותית היות שהמקים היו די נוחים. אני מניח שהם הונדסו כך. הונדסו זה המילה לזה? בכל מקרה, הבעיה היתה של יחסי-ציבור. המראה החיצוני, אם נהיה כנים. אתה לא יכול לנהוג עם אוטובוס מלא מקים. ורוב המשפחות לא רוצות טלוויזיה ועיתונאים מול ביתם כמו שהיה בפרשת ההונאה של פרסום קלירינג האוס, אלה מהשיווק הישיר. (למרות שכמה כן רצו). אז העברנו אותם ברכבים מסחריים, שניים או שלושה בכל פעם, לרוב בבוקר, כאילו בערמומיות. עד שהכל נגמר, אמרנו לעיתונות שאנחנו עדיין עובדים על הפרטים הקטנים. כמה אנשים צילמו את קבלת המשלוח. אני מניח שהם אלה שגם תיעדו את ההוצאות להורג שלהם.
אני לא מאלה שהיתה להם בעיה עם כל העניין הזה. בשום פנים ואופן לא. הצטרפתי לנהגים, בעיקר בהתחלה, ופגשתי כמה וכמה מהאהובים, והלואי שיכולת לראות את הבעת התודה על פניהם. אתה מקבל את המק הפרטי שלך להרוג בכל דרך שתרצה. זו סגירות לשמה. זה גרם לי להרגיש גאווה על היותי אמריקני, אפילו שזה בא מטרגדיה נוראה. טרגדיה מזעזעת.
דבר עם הנהגים כמה שתרצה. מאיזה ערוץ אמרת שאתה?
לא היית מאמין להיקף הסיקור בזמנו. זה היה נצחון גדול לאנשי זכויות הקורבן, מה שעכשיו נכנס כבר לחוקה, לא? אולי אני טועה. בכל מקרה, זה לא בדיוק היה מה שתקרא עבודה נעימה, למרות שתמכתי לחלוטין במשפחות ובסגירות וכל זה, ואני עדיין בעד.
זה נראה כמו כל אחד. נראה בדיוק כמוך פרט לזקן. איש מהם לא היה שונה. כולם היו אותו דבר. אחד מהם היה אמור להיות מק'קוי האמיתי, אז מה? כל הרעיון של השיבוט הוא שכולם זהים למקור, לא? אף אחד לא שם לב לזה עד עכשיו. אתה לא מאחת מהטוק שואו'ז האלה, מה?
הם לא יכלו לדבר איתנו אפילו אם רצו, ואנחנו לא הורשינו לדבר איתם. הם היו ארוזים מכף רגל ועד ראש - פרט לעיניים, והיית צריך לראות את העיניים האלה. ניסית להתחמק מזה. היה אחד שהקיא ולכלך את כל המשאית שלי למרות שבאופן תיאורטי אתה לא יכול להקיא מעבר לכל ניירות האריזה האלה. אמרתי לפקיד המשלוחים שהמכונית צריכה נקיון תיאורטי.
כולם נראו לי אותו דבר. מבוהלים ועגמומיים כאלה. היה לי קשה לשנוא אותם, למרות כל מה שעשו, או שאבא שלהם עשה, או איך שלא תרצה לקרוא לזה. אמרו שהם בכל מקרה יכולים לחיות רק חמש שנים לפני שהאיברים הפנימיים שלהם יהפכו לעיסה. זו לא היתה בעיה כמובן. לפי הסדר זכויות הקורבן זה היה חייב להיעשות תוך שלושים יום, כלומר מיום המסירה.
העברתי שלושים וארבעה מקים, מתוך 168 סך-הכל. פגשתי שלושים וארבע משפחות מצוינות, והם היוו חתך נאה של האמריקניות – שחורים ולבנים, קתולים ופרוטסטנטים. לא כל כך הרבה יהודים.
שמעתי את השמועה הזאת. חייבות להגיע אליך שמועות כאלה כשאחד מהם הוא לכאורה מק'קוי האמיתי. היו גם שמועות אחרות, כמו זו על שאחד המקים נחון על-ידי המשפחה שלו ונשלח לבית ספר כלשהו. אבל זה היה צריך להיות מסובך. אני מתכוון, אם קיבלת מק היית חייב להחזיר גופה תוך שלושים ימים. סיפור אחד ששמעתי דיבר על כך שהם החליפו גופות אחרי תאונת דרכים. לפי סיפור אחר נאמר שהם העלו על המוקד גופה אחרת והחזירו אותה במקום. אבל גם בזה קשה לי להאמין. רק אחד מהמקים הועלה על המוקד, והם היו חייבים אישור מיוחד בשביל זה. לעזאזל, אתה לא יכול אפילו לשרוף עלים באוקלהומה יותר.
סאנימד אספו אותם, הם מפעל לסילוק פסולת רפואית, היות שאנחנו לא מורשים לטפל בשאריות. הם לא יוכלו לספר לך הרבה. מה הם אספו? עצמות ואפר. בשר.
חלק מזה היה די דוחה, אבל בעסק שלנו אתה מתרגל לזה. לא היינו אמורים לאסוף אותם בשקים, אבל אתה יודע איך זה הולך. היחיד שבאמת השפיע עלי היה הצליבה. זה שידר מסר לא נכון, אם תשאל אותי.
לא היתה שום דרך לומר מי מהם הוא המק'קוי האמיתי, לא ממה שאספנו. אתה צריך לפנות לאהובים. אנשים נחמדים, אולי לא ממש סבלניים לפעמים. השבוע השלישי היה הקשה ביותר מבחינת לוח הזמנים. אנשים ציפו לסגירות כל כך הרבה זמן, שהם שיחקו במק שלהם במשך שבוע או משהו, אבל אז זה כבר התיישן. שיחקו זו לא המילה הנכונה, אבל אתה מבין למה אני מתכוון. אחרי זה נשאר בנג בנג ומותק, צלצלי לסאנימד. הם רוצים אותם מחוץ לבית ללא כל דיחוי.
זה לא שעבדנו לאט, אבל לוח הזמנים היה עמוס. במונחים של מה שאספנו, כלום לא היה ממש קשה בשבילי. הם לא היו אנשים. כמה מהם היו די מרוטשים. אחרים היו מרוטשים ממש.
אני לא מורשה לדבר על משפחות ספציפיות. אני יכול לומר כך: הטקס, ההתחשבנות, ההוצאה להורג, איך שלא תקרא לזה, לא תמיד היו מה שהאנשים ציפו או רצו. משפחה אחת רצתה אפילו להוציא את המק שלהם לחופשי. כיוון שלא יכלו לתת להם את זה, הם רצו הלווייה. הלווייה לפסולת תעשייתית!
אני לא יכול לתת לך את שמם או לגלות לך את המספר שלהם.
מניח שאפשר לספר לך את זה. זה היה בין 103 ל- 105.
אני לא מתבייש בזה. אנחנו נוצרים. מחל לנו על חטאינו כשם שאנו מוחלים לאלה שחטאו נגדנו. ניסינו לעשות את זה חוקי, אבל המדינה לא הסכימה לשמוע מזה, היות שפקודת ההוצאה להורג כבר נחתמה. היו לנו שלושים ימים, כך שחיכינו עד לשבוע האחרון ואז השתמשנו באחת מערכות קבורקיאן האלה, עם העניין הזה של קריזת הרעל. זריקה, אני מתכוון. הרופא בא עם זה אבל אנחנו היינו חייבים ללחוץ על הבוכנה. זה נראה לי כמו אחת מהזכויות של זכויות הקורבן - אבל כנראה שלא.
היתה שמועה על זה שמשפחה אחרת מחלה ויצאה מזה בשלום, אבל מעולם לא פגשנו אותם. לכאורה הם החליפו גופות בתאונת דרכים ושלחו את המק שלהם לבית ספר ליערנות בקנדה. גם אם זה נכון, ואני מפקפק בכך, הוא יהיה עכשיו בן כמעט חמש, וזה חצי מתוחלת החיים שלהם. אומרים שהאיברים הפנימיים שלהם מתקשים לאחר עשר שנים. מאיזה סוכנות אמרת שאתה?
זרקנו את שלנו ממטוס. לדוד שלי יש חווה גדולה קצת מעבר למייפילד עם שדה תעופה פרטי והכל. ססנה 172. זה לא היה חוקי, אבל מה כבר הם יכולים לעשות? סה-לה-וי, או ליתר דיוק סה-לה-מורט. או משהו.
הכריחו אותנו להרוג אותו. הוא לא היה אמור להיות שלנו על מנת שנעשה בו מה שנרצה? הוא הרג את אבא כמו כלב ואם התחשק לי לקשור אותו כמו כלב, זה לא העניין שלי? אתה לא קצת מבוגר לקולג', בחור? כסא חשמלי. זה במחסן שם בחוץ. רוצה לראות את זה? עדיין יש כתם של חרא על המושב.
אבא בא הביתה עם המק, ולקח את אמא ואותי לחצר האחורית והכריח אותנו להביט כשהוא יורה בו. ירה בכולו, מהרגליים ומעלה. כל העניין ארך עשר דקות. לא נראה שזה עשה טוב לאף-אחד, הדודה שלי עדיין מתה. מעולם לא מצאו את רובה, רק את החלק התחתון של הרגל. רוצה קצת שוקולד? זה מאנגליה.
התקופה? זה היה רק לפני חמש שנים. מעולם לא הזמנתי הובלה. חשבתי שאני היחיד אבל גיליתי אחר-כך שהיו עוד שמונה כמוני. אני מניח שפשוט שמו אותם חזרה במיכלים. הם לא יכלו לחיות יותר מחמש שנים בכל מקרה. האברים הפנימיים שלהם התקשו. כל מתגי הדי-אן-איי שלהם היו סגורים או משהו.
השגתי את הסגירות האישית שלי בדרך שלי. זו התמונה של הבת שלי שם. באשר למקים, כולם מתים. נקודה. הם חיו זמן מה, סבלו ומתו. במה זה שונה מאתנו, כל השאר? מאיזו כנסייה אמרת שאתה?
לא אכפת לי לגלות לך את שמנו האמיתי, אבל מוטב שתקרא לנו 49 אם אתה מצטט. זה המספר שקיבלנו בהגרלה. קיבלנו את המק שלנו ביום רביעי, שמרנו אותו שבוע, אחר-כך הושבנו אותו בכסא מטבח וירינו לו בראש. לא היה לנו מושג כמה מלכלך זה יהיה. המדינה היתה צריכה להביא אותו עם דף הוראות או אזהרה.
איש לא ידע מי היה המקורי, וכך זה צריך להיות. אחרת זה יהרוס את הסגירות לכל האחרים. אבל אני יכול לומר לך ששלנו לא היה. זו רק תחושה שהיתה לי. זה למה פשוט ירינו בו וגמרנו את העניין. פשוט לא יכולתי להתרגש באמת מלהרוג משהו שנראה בקושי בחיים, גם אם לכאורה כלל את כל התחושות והזכרונות. אבל כמה אנשים ממש נכנסו לזה ובאו לכמה וכמה הוצאות להורג. היתה להם מין רשת.
תן לי לראות את הרשימה שלך. אלה מי שהייתי בטוח מדבר איתם: 112 ו- 43. ואולי 13.
ככה הם קוראים לנו? 112? אז אני שוב רק מספר. חשבתי שגמרתי עם זה בצבא. הנחתי שאנחנו קיבלנו את האמיתי, מק'קוי האמיתי, כי היה כל כך קשה להרוג אותו. חתכנו אותו במשור חשמלי קטן תוצרת הומליט. לחלוטין לא. הלכלוך לא הפריע לי, וכן, הוא שנא כל דקה ודקה. כל העשרים ומשהו בערך שזה הזמן שזה לקח. הייתי מאכיל אותו לכלבים שלי אם לא היינו חייבים להחזיר את הגופה. סוף סיפור מחורבן.
הו, כן. פי שתיים הנאה, פי שתיים כיף. פי שלוש, בעצם. היחיד שהתנגדתי לו היה האחד הזה, 61. הצליבה. נראה לי שזה שידר מסר לא נכון, אבל השכנים נהנו.
ההטבעה בשירותים היתה מצוינת, רעל, אש, תלייה, כל דרך שתעלה בדעתך. אנשים הוציאו את הספרים הישנים האלה מהספרייה, אבל העניין הזה של האינקוויזיציה דרש ציוד מיוחד. היה אחד שבנה סד-מתיחה, אבל השכנים התנגדו לצריחות. אני מניח שיש גבולות כלשהם, אפילו לזכויות הקורבן. כנ''ל העסק עם המוקד.
אני בטוח שהמק שלנו לא היה מק'קוי האמיתי. רוצה לדעת למה? הוא היה כל כך שקט וכל כך עצוב. הוא פשוט סגר את העיניים ומת. אני בטוח שאת האמיתי היה הרבה יותר קשה להרוג. המק שלי לא היה חף-מפשע, אבל גם לא אשם. גם אם הוא נראה כמו גבר בן שלושים, הוא היה רק בן שמונה-עשר חודשים, וזה די ניכר לעין.
הרגתי אותו רק בשביל לאזן את החשבון. לא נקמה, רק סגירות. אחרי כל הכסף שהוציאו על העתירה והסדר הפשרה, שלא לדבר על השיבוט והכל, המשלוחים, זה היה בזבוז לא לעשות את זה, לא חושב?
שמעתי על העניין הזה של ההישרדות אבל זו רק שמועה. כמו עם אלוויס. היו הרבה שמועות. אמרו שמשפחה אחת ניסתה לחון את המק שלהם ולשלוח אותו לקנדה או לאן שהוא. לא נראה לי!
כדאי שתנסה את אלה, 43. הם נהגו להשוויץ שהיה להם את האמיתי. לא אכפת לי לגלות לך שהתרגזתי על זה ואני עדין מעוצבן, הרי כולנו צריכים להתחלק באופן שווה בסגירות. אבל יש אנשים שמוכרחים להיות מספר אחד.
בכל מקרה, מה שהיה היה. מאיזה משרד עורכי דין אמרת שאתה?
יכולתי לזהות שהוא היה המקורי לפי המבט בעיניים. הוא לא היה כל כך נבזי אחרי שבוע בתיבת העכברושים הזאת.
יש מי שתמיד ימחו ויכתבו מכתבים וכאלה. אבל מה עם משהו שנולד להיות מחוסל? איך אפשר למחות נגד זה?
סגירות, זה כל העניין. החיים ממשיכים. הספקתי כבר להתחתן ולהתגרש מאז. מאיזה קולג' אמרת שאתה?
מק'קוי האמיתי? נראה לי שהוא פשוט שתק ומת כמו כל האחרים. מה הוא 'כול לומר, הנה אני, ולהחמיר את המצב? ובאשר לשמועה הזאת עליו שורד, תייק את זה תחת אלוויס.
היה גם הסיפור הזה שמישהם החליפו גופות אחרי תאונת דרכים ושלחו את המק שלהם לקנדה. לא הייתי שם יותר מדי מניות גם על זה. החבר'ה כאן אפילו לא חושבים על קנדה. גם לא על מחילה.
השתמשנו בערכה הממשלתית הזאת, הקבורקיאן הזה. שמעתי שבערך עשרים משפחות עשו כך. פשוט הושבנו אותו ומיי לחצה על הבוכנה. כמו להוריד מים באסלה. מיי ואני - -היא כבר מתה, אלוהים ירחם עליה - -עניינה אותנו הסגירות, לא הנקמה.
ההוא, 13, אמר לי פעם שהוא חשב שהיה לו את מק'קוי האמיתי, אבל הוא רק רימה את עצמו, אם תשאל אותי. לא חושב שיכולת לזהות את האמיתי. לא חושב שאתה צריך לרצות את זה אפילו אם זה היה אפשרי.
אני חושש שלא תוכל לשאול אותו על זה, מפני שכולם מתו בשריפה, כל המשפחה. זה היה רק יום אחד לפני הטקס שהם תכננו, שהיה מין משהו איטי עם חוטים. היתה דליפת גז או משהו. כולם מתו והמק שלהם הושמד בהתפוצצות. אש והתפוצצות. מאיזו חברת ביטוח אמרת שאתה?
זה היה – יש לך מפה? אווו, איזה יופי - בדיוק פה. בפינת אלון ועלייה, זה קצת אירוני, רק חצי מיל מאתר הפיצוץ המקורי. הבית כבר לא שם.
רואה את רצועת הקניונים החדשה? הבית עמד איפה שעכשיו חנות ה''הכל בדולר.” המשפחה שגרה שם היתה אחת מאלה שאיבדו אהוב בפיצוץ באוקלהומה-סיטי. הם קיבלו אחד מהמקים כחלק מהסדר הסגירות של זכויות הקורבן, אבל לרוע המזל הטרגדיה באה לפני שהספיקו להשיג סגירות. מוזר איך האל פועל בדרכים מסתוריות.
לא, איש מהם לא שרד. היה הומלס שנהג להסתובב שם אבל המשטרה גירשה אותו. זקן כמו שלך. אולי היה חבר של המשפחה, איזה בן-דוד משוגע, מי יודע. כל כך הרבה אסונות הם עברו. עכשיו הוא חי מאחורי הקניון במזבלה.
הנה, הדבר הצהוב הזה. לעולם לא מתרוקן. לא יודע למה העיריה לא מסלקת את זה, אבל זה היה כאן כמעט חמש שנים בדיוק כך.
לא כדאי לך ללכת לשם. אנשים לא מתעסקים איתו. הוא לא מטריד איש, אתה יודע.
כרצונך. אם תדפוק על זה הוא כבר יצא, יחשוב שיש לך אוכל בשבילו או משהו. ילדים עושים את זה מתוך אכזריות לפעמים. אבל שמור מרחק, יש ריח.
''אבא?''
כל הזכויות שמורות © 1999, טרי ביסון. הסיפור פורסם במקור במגזין Fantasy and Science Fiction, נובמבר 1999, וניתן לקרוא אותו גם באתר הבית של טרי ביסון.
אתר הבית של טרי ביסון
בלי פאניקה
משאל הקוראים של ''בלי פאניקה''
|
 |
|
| |
חזרה לעמוד הראשי
כתוב תגובה
|
| |
הדעות המובעות באתר הן של הכותבים בלבד, ולמעט הודעות רשמיות מטעם האגודה הן אינן מייצגות את דעת או אופי פעולת האגודה בכל דרך שהיא. כל הזכויות שמורות למחברים.
|
|
 |
 |
|
