 |
 |
עוד בקטגוריה זו:
אל ''המרחב''
מאמרים / איתי ליבנה
13/09/14
תגובות: 0
אלים וז'אנר
מאמרים / ניקולה גריפית'
02/08/14
תגובות: 2
האם איבדנו את העתיד?
מאמרים / ג'ו וולטון
22/02/14
תגובות: 4
הכפירה הקדושה נוסח מאדים
מאמרים / אבינועם ביר
01/02/14
תגובות: 2
האם יש ''גל חדש'' חדש במדע הבדיוני?
מאמרים / דייויד ברנט
29/06/13
תגובות: 4
בילבו בגינס: גיבור עם חרב ומטפחת
מאמרים / רחל מרדכוביץ'
26/01/13
תגובות: 12
מקדים את המאוחר
מאמרים / אהוד מימון
24/11/12
תגובות: 11
הסכנות שבדמיון פעיל יתר על המידה
מאמרים / גיא חסון
13/10/12
תגובות: 4
קולר האשמה
מאמרים / אהוד מימון
25/08/12
תגובות: 11
הכוח חזק עמו
מאמרים / רז גרינברג
15/03/12
תגובות: 1
המוסר הרובוטי של דוקטורוב
מאמרים / אהוד מימון
31/12/11
תגובות: 0
השתלהבויות מדע בדיוני של ימים עברו
מאמרים / ג'יימי טוד רובין
08/04/11
תגובות: 5
מחזור 2010
מאמרים / שריל מורגן
12/02/11
תגובות: 3
גיהינום חדש
מאמרים / לורה מילר
28/08/10
תגובות: 4
קדימה במלוא הקיטור
מאמרים / פול די פיליפו
24/04/10
תגובות: 8
|
 |
העתיד לו מאד לא כדאי לצפות
מאמרים / רמי שלהבת
יום רביעי, 04/04/2001, שעה 12:57
על ז'אנר הדיסטופיה
|
|
בראשית היה תוהו ובוהו.
אחר-כך הבטיחו לנו אוטופיה: יהיה טוב ומישהו יגיע ויסדר הכל.
הוא סידר טוב מדי.
שלושה משפטים אלה מכסים בקצרה את דברי ימי הדיסטופיה – ז'אנר ספרותי פוליטי המדבר על העתיד הגרוע ביותר מבין כל העתידים האפשריים.
אבל ראשית – מהי אוטופיה? זאת צריך לשאול את תומס מור, מלומד אנגלי שבשנת 1516 פרסם רומן/מניפסט/תרגיל מחשבתי המתאר את החברה במדינת אוטופיה הבדיונית. הספר תיאר את מסעו המיתולוגי לאמריקה של רפאל הית'לודיי, הגיבור הבדיוני, הנקלע לאי אוטופיה בעל החברה המושלמת – זאת תוך דיאלוג בינו לבין דמויות אמיתיות, בהן מור עצמו. העולם המושלם של אוטופיה הווה במידה רבה סאטירה כלפי המשטר הבריטי של ימי מור. מור, אגב, שילם על החתרנות שלו ברדיפות ובמוות, והוכרז כקדוש על-ידי הכנסיה הקתולית בתחילת המאה העשרים.
בעקבות מור הפכה ''אוטופיה'' לכינוי כללי לכל החזיונות והדימויים המבטיחים עתיד טוב ומאושר יותר, בכלל זה החברה השוויונית של המרקסיזם, הנאורות, החזון של תנועות לאומיות (כמו הרומן הבדיוני 'אלטנוילד' של תיאודור הרצל) וכל הצעה אחרת לחברה טובה וצודקת יותר. במרכז המחשבה האוטופית עומד המדע. הקידמה המדעית, לפי מחשבה זו, באה לקדם את האינטרסים האנושיים וליצור עולם טוב ונוח יותר לכולם. את התפיסה הזאת ניתן לראות כמעט בכל האוטופיות, החל מזו של מור, דרך אטלנטיס החדשה של סר פרנסיס בייקון, המשך בהתבססות הבולשביזם הרוסי על אידיאל הקידמה המדעית וכלה בתפיסה שהיתה נפוצה מאד בקרב סופרי המדע הבדיוני בתקופה המכונה תור-הזהב וקצת אחריה.
אם אוטופיה היא חזון חיובי לשינוי העולם, מה חסר, בעצם? מסתבר שהרבה. אחרי הכל – מה שאחד תופס כאוטופיה, אחר יתפוס כמצב מייאש ולא-מוסרי. האוטופיות מציעות מבט לעתיד עם חזון שאם נלך פיו העולם ישתנה לטובה. אבל כשבוחנים את הנסיונות ליישום בפועל של רעיונות אוטופיים, מתברר שהתוצאה היתה עלובה במקרה הטוב והרסנית במקרים האחרים.
הספקנות כלפי הפונקציה המשחררת של המדע החלה לצמוח כבר במאה התשע-עשרה וגברה בהתמדה בעקבות התוצאות הרסניות של גיוס המדע למלחמה ולדיכוי במאה העשרים. הספקנות הזו הצמיחה זרם אנטי-אוטופי – זרם ששלל את ההתמקדות בעתיד והכניס את העבר ככח פעיל. מכך צמחה הדיסטופיה. המילה הופיעה לראשונה בנאום של ג'ון סטיוארט מיל בשנת 1868, והיא מוחלפת לעתים בשם ''קקוטופיה'' או ''אנטי-אוטופיה''.
גם אוטופיה וגם דיסטופיה הן ז'אנרים ספרותיים המבקרים את המציאות הקיימת, אבל האסטרטגיה שבה הם משתמשים שונה לחלוטין. בעוד האוטופיות שואלות למה יש לשאוף אם נדע לשנות את דרכינו, הדיסטופיות בוחנות מה יהיה אם נמשיך כך. שאלה זו עולה הרבה פעמים דרך בחינת אוטופיות-לכאורה שהתממשו והתגלו כחלום בלהות. דיסטופיה טיפוסית בנויה במבנה הבא: X עובד כמשרת הממסד הרודני כשגורם חיצוני כלשהו (בהרבה מקרים – אשה) נכנס לעולמו ומערער אותו מהיסוד. הגיבור מתחיל לפתח ספקות, מחפש אחר היסודות האידיאולוגיים של המשטר שבו הוא חי וכך מתאפשר לנו, הקוראים, להכיר את המבנה, אמצעי הכפייה והאמונות שעליהן מתבססת הדיקטטורה המחכה לנו. ברוב המקרים, אם כי לא בכולם, העולם הדיסטופי מהווה המשך ישיר של העולם המוכר לנו, אם לא ירסנו בזמן את המגמות שנגדן הסופר מתריע. הגיבור חותר נגד המשטר, מחפש דרך למרוד בו ולבסוף מובס לחלוטין או מצליח לפתוח פתח קלוש לעתיד טוב יותר.
אמנם הדיסטופיה היא מהרבה בחינות תוצר של המאה העשרים, אך יצירות העונות להגדרה נכתבו כבר במאה השבע-עשרה. האנציקלופדיה למדע בדיוני מגלה כי כבר ב- 1644 הופיעה יצירה של I. F. Clarke המזהירה מפני אסונות הקשורים בהחזרת המונרכיה. דימויים דיסטופיים ניתן היה למצוא אצל כמעט כל סופרי המד''ב הקלאסיים, בכלל זה ז'ול ורן, ג'ק לונדון ואפילו אצל האופטימיסט הגדול ה. ג. וולס.
אולם מאמר זה אינו סקירה היסטורית – מטרתו לבחון מהו הז'אנר ולמה הוא קיים. לשם כך רצוי לבדוק את המרכיבים השונים מהם בנוי הז'אנר. לסיום אסקור כמה מהיצירות המוצלחות יותר, לטעמי, בתחום.
1984 של ג'ורג' אורוול – הדיסטופיה האולטימטיבית
נושאי ביקורת
דיסטופיות עוסקות לכאורה בעתיד רחוק וקודר, אבל מתייחסות בפועל דוקא להווה ולתופעות מקוממות הקיימות בו. הסופרים יוצרים בסיפוריהם טקסטים ביקורתיים ומוקצנים המנסים לערער על ההצגה העצמית החיובית/אוטופית של השלטון הקיים. בשל כך, גם כאשר דיסטופיה מספרת על אנגליה של המאה החמישית להולדת הנרי פורד, על אוקיאניה של 1984 או סתם על זמן ומקום לא מוגדרים (תופעה נפוצה למדי), מושא ההתייחסות נמצא בהווה.
הדוגמאות הבולטות ביותר לדיסטופיות הן אלה שנכתבו כתגובה למשטרים ויחסים חברתיים קיימים, בראש ובראשונה הקומוניזם הרוסי ('אנחנו' של יבגני זמיאטין, '1984' של אורוול), הפשיזם (שוב '1984', 'עולם חדש מופלא' של הקסלי, 'האיש במצודה הרמה' של פיליפ ק. דיק) והקפיטליזם הבורגני או חברת הצריכה ('עולם חדש מופלא', 'פרנהייט 451' של ריי בראדבורי, 'סוחרי החלל' של פול וקורנבלות). בעקבות אלה החלה להופיע ביקורת כלפי נושאים מגוונים יותר, בכלל זה כלפי עצם האופטימיזם הטמון ברעיונות האוטופיה והתפיסה של הקידמה כסוג של שחרור חברתי וטכנולוגי. במקום כל אלה, הציעה הדיסטופיה תמונות של עולם בו המכונות שולטות באדם ומדכאות אותו. זכורים במיוחד בתחום זה 'מטרופוליס' של פריץ לאנג, 'זמנים מודרניים' של צ'פלין, וכמובן 'עולם חדש מופלא'. תמונת העולם הדיסטופית נעה בין ראית הטכנולוגיה כאמצעי נוסף לדיכוי ההמונים על-ידי האליטות השליטות לבין יחוס הרוע לטכנולוגיה עצמה או סאטירה נגד רעיונות הקידמה, כפי שניתן למצוא למשל אצל צ'פלין.
'האיש במצודה הרמה' של פיליפ ק. דיק – מדינות הציר מנצחות במלחמת העולם השניה
בדיסטופיות חדשות יותר, בעיקר משנות הששים ואילך, נוטה הביקורת לפנות כלפי תהליכים קיימים – לרוב תהליכים חברתיים, אך לא רק. כך, ניתן למצוא תיאורים דיסטופיים של עולם הנשלט על-ידי הבירוקרטיה ('ברזיל' / טרי גיליאם), של עולם שאיבד את הריסונים המוסריים ('התפוז המכני'), ושל התוצאות ההרסניות של פיצוץ האוכלוסין ('כנס העתידנים' / סטניסלב לם), הרס הסביבה ('שמים לוהטים בחצות' / סילברברג), התרבות ('פרנהייט 451') והמדע הלא מרוסן ('12 קופים'). רוב היצירות האלה אינן מכילות את כל מרכיבי הדיסטופיות ה''קלאסיות'' שקדמו להן, אך שותפות להן בהצגת ביקורת כלפי בעיות קיימות דרך המחשתן בעולם עתידני קודר.
'כנס העתידנים' של סטניסלב לם – דיסטופיה של פיצוץ אוכלוסין
סוג אחר של ביקורת קיים בספרים העוסקים בהשתלטות של מגזר אחד על החברה כולה. בין אלה ניתן למצוא עולם בו הפרסומאים שולטים בתודעה החברתית ('סוחרי החלל'), תאגידי ביטוח ('Preferred Risk' של אדסון מק'קאן), סופרמרקטים (אצל דיימון נייט) וכן הלאה. רבים מהספרים שנכתבו בתבנית זו נחשבים כחיקויים לדיסטופיה ולא כדיסטופיות שלמות, כיוון שאינם נובעים מביקורת פוליטית אמיתית. רובם הגדול גם בנוי בתבנית מד''בית קבועה בה מדינה טוטליטרית מדכאת שומרת על עליונותה באמצעות כלים טכנולוגיים מתקדמים ו מובסת, לבסוף, על ידי טכנולוגיות חדשות יותר שמאמצים המהפכנים.
אמצעי שליטה
אין דיסטופיה דמוקרטית או פלורליסטית ולא יכולה להיות כזאת. כל העולמות הדיסטופיים מתארים דיכוי של ההמונים על-ידי עילית (אליטה) שלטת (מוצהרת או סמויה), ודיכוי זה דורש אכיפה מלמעלה. בכולם גם יש תהליך של דה-הומניזציה המקטין את האנשים למעין ברגים קטנים במנגנון ענקי, למספרים חסרי שם ('אנחנו'), ואפילו ליצורים המגודלים באינקובטורים לפי דרישות החברה ומסווגים מלידה לפי קבוצות איכות מוגדרות ('עולם חדש מופלא').
'עולם חדש מופלא' של אלדוס הקסלי – עולם קפיטליסטי ההופך לעולם פשיסטי
כותבי הדיסטופיות יצירתיים להפליא במציאת דרכים חדשות של דיכוי. לא מעטות מאלה כבר אומצו בהצלחה גם בעולם האמיתי, בעקבות התקדמות הטכנולוגיה, אם כי לרוב בצורה מרוסנת. לאור הטוטאליות של משטרים אלה, הדיכוי לא ממצה את עצמו בתחום הפוליטי והכלכלי אלא פולש לכל תחומי החיים ונכנס אפילו למוח. במדינות הטוטליטריות המתוארות לנו הכל נמצא תחת שליטה. מניפולציות בוטות נעשות על מנת לעקר את השפה מכוחה החתרני (הקסלי הוא מהבודדים להשאיר את הלשון בספרו כאנגלית רגילה, ללא מניפולציות), התעמולה מקיפה את האדם מכל הכיוונים, כשמגדילים לעשות פול וקורנבלות ב'סוחרי החלל' כאשר הם נותנים את השליטה בחברה למי ששולטים בכלי התעמולה הראשיים – משרדי הפרסום. המניפולציה נעשית לא רק על האופן בו אנשים חושבים על ההווה, אלא גם על הידע וההבנה שלהם את העבר. ברובן הגדול של הדיסטופיות ההיסטוריה נמחקת לחלוטין – אם על-ידי השכחתה או הצגתה באופן מזלזל ואם על-ידי שינוי העובדות ההיסטוריות והשימוש בהן ככח מגייס. הניתוק מהעבר, כאשר הוא קיים, מוצג תמיד ככלי למניעת הדחף לשינוי, בבחינת ''ההווה הוא כל מה שיש'' – ללא עבר וללא כל שינוי בעתיד.
התרבות: אחד מהאמצעים העיקריים של שטיפת המוח הוא התרבות. הדיסטופיה לא משאירה את התרבות כמות-שהיא. המשוררים מגוייסים, המדינה שורפת ספרים, אוסרת על קריאתם, משתמשת ב''טלסקרינים'' המשדרים זרם בלתי פוסק של תמונות ומלל, בפרסום גלוי וסמוי, ואפילו בסמי תודעה חזקים ההופכים את המטאפורה הניאו-מרקסיסטית של ''תודעה כוזבת'' לעניין מוחשי. אותה מטאפורה קיימת בעיסוק של הדיסטופיות הבורגניות או הקפיטליסטיות בתרבות הפנאי. תרבות זו בונה את התודעה הכוזבת באמצעים מלאכותיים, כמו גם דרך השתלטות על זמנו הפנוי של הפרט ועל הנושאים שיעסיקו אותו. האנשים מופצצים במסרים חסרי תוכן ונטולי פוטנציאל ביקורתי, מסרים הגורמים להם להתעלם מהמציאות הקשה – מעין אוטופיה כוזבת של נוחות ואושר מזוייף במצב של רדידות מתמדת.
כהערת אגב – העיסוק בתרבות מוסיף לחלק גדול מהספרים והסרטים שעוסקים בעולמות דיסטופיים מימד של ביקורת עצמית, מעצם היות הדיסטופיה יצירת תרבות. המחאה של הסופר נגד הרדידות היא גם מחאה נגד העולם התרבותי שבו הוא יוצר; לא צריך, אפילו, למקד את הספר בעיסוק בשריפת ספרים (כפי שעשה בראדבורי ב'פרנהייט 451') על מנת שהדבר יבלוט לעין.
'פרנהייט 451' של ריי ברדבורי – שריפת ספרים
המדע: זהו, כפי שצוין, אחד המרכיבים העיקריים של המחשבה האוטופית. בתפיסה זו, המדע מתקדם תמיד לעבר שחרור האדם מהמגבלות שכפה עליו הטבע. הדיסטופיות, לעומת זאת, מציירות לנו תמונה קודרת בהרבה. המדע כמעט תמיד קופא על שמריו, לפעמים אפילו נסוג. התקדמות קיימת רק בתחומים היישומיים הדרושים לשלטון המרכזי לשם המשך קיומו. כך למשל, D-503, גיבורו של זמיאטין, הוא מתמטיקאי האחראי על בניית החללית שתפיץ את אידיאל האושר המתמטי המושלם בכל רחבי היקום. בזמנו החופשי הוא מחפש דרכים מתמטיות לייעל את התפקוד החברתי ולהנדס את כל המספרים אזרחי המדינה לפעול כמכונה אחת, מושלמת. גם כאשר הדמות הראשית אינה של מדען, הדיסטופיות רוויות במכשירים וטכניקות שאומצו לשם שיפור השליטה והקטנת החופש האישי והאינדיבידואליות: טלסקרינים, אינקובטורים, סמי-תודעה, שיטות תעמולה מתוחכמות, בתי זכוכית ומה לא?
הדת: כיוון שבדיסטופיות קיים שלטון סמכותי, רובן הגדול שוללות קיומם של מרכזי סמכות אחרים. באופן לא מפתיע, הסמכות המסוכנת ביותר היא זו הדתית, וזו נאסרת לחלוטין. או אולי, בעצם, לא לחלוטין: בעוד שבחלק גדול מהדיסטופיות המדינה אוסרת פולחן דתי, בכולן (פרט למקרים ספורים) מונהגים טכסים דתיים במפורש של סגידה למדינה, למפלגה או למנהיג, ובצדם פולחני שנאה לאויבי המדינה. הדיסטופיות מתארות אינספור סוגי חגים, עצרות עממיות, פולחני סגידה, אורגיות המוניות, כשאחת מהתמונות המזעזעות והחיות במיוחד המוכרות לי מכל סוג של יצירה ספרותית היא זו של שתי דקות השינאה בהן מקבץ אורוול את כל אזרחי אוקיאניה ב-'1984' לתצוגת שינאה תהומית לגולדשטיין, אויב הציבור הגדול. מיותר לציין שהפורקן המוחלט שבעקבות שתי דקות השינאה מסתיים בהתעלות כשעולה תמונתו של האח הגדול על המסך הענק של הטלסקרין.
המין: תחום אחרון שבו בולטת המניפולציה של המדינה הוא תחום היחסים הבין-אישיים, ובעיקר המין והמשפחה. בתחום זה, המניפולציות בוטות במיוחד.
המשפחה, במציאות שבה אנו חיים, היא מקור ההזדהות הראשוני ביותר. בני אדם, לפחות במצבם הרגיל, נאמנים לילדיהם ולעצם קיומו של התא המשפחתי (גם אם לא תמיד לבן או בת-הזוג) יותר, כמעט, מאשר לכל דבר אחר. שלטון מדכא לא יכול, כמובן, לאפשר הזדהות מלאה שכזאת, ומפעיל, לפחות במשטרים הקיצוניים של הדיסטופיות, אינספור שיטות לעקר אותה – החל מהשלטת נורמות-מוסריות על-ידי המדינה וכלה בשליטה מוחלטת על הכל. כך, ניתן למצוא בקיצוניות האחת את 'עולם חדש מופלא', בו המדינה מייצרת ילדים מביציות, קובעת איזה סוג של אדם יצא מכל אחת ואחת, מחנכת את הילדים, מציפה אותם בהתניות פסיכולוגיות מגיל צעיר ומנתקת לחלוטין בין המין לבין תהליך ההפריה. המין בספר זה הוא חובה חברתית המהווה חלק מהנהנתנות הכללית של החברה. תיאור דומה יש גם ב'אנחנו' של זמיאטין, שבו חובה על כל גבר וכל אישה לקיים יחסים אם אדם אחר מזמין אותו – התא המשפחתי אינו קיים כלל. בקוטב השני ניתן למצוא את '1984', בו הפוריטניות שולטת ויחסי המין מותרים רק בתוך התא המשפחתי. אצל רבים מהכותבים נובע העיסוק במין מאימוץ של תפיסות פרוידיאניות, כאשר היעדר העכבות וביטול הקשר בין מין למוסר הוא חלק מתהליך הדה-הומניזציה וביטול האגו.
'אנחנו' של זמיאטין – עולם נטול אינדיבידואליות
הזמן: המשטר הדיסטופי, כפי שהוזכר, מקפיד ברוב המקרים לתמרן את ההיסטוריה שלו. במקרים מסוימים ההיסטוריה מבוטלת לחלוטין, באחרים המשטר האוטופי-בעיני-עצמו מקפיד להתמקד בהווה ובעתיד הנפלא הצפוי לאזרחים אם רק ימלאו את מצוות השלטון. אצל אורוול, בניגוד לכך, ההיסטוריה היא כלי גיוס ראשון במעלה, והשלטון מקפיד להתאים אותה להווה, כשאחת הסיסמאות הקלישאיות שמפיצה המפלגה אומרת ''השולט בהווה – שולט בעבר''. בכך מציע אורוול, אולי, לזכור את העבר וללמוד ממנו.
חלק גדול מהדיסטופיות ממוקדות בהווה והזמן בהן הוא סטטי. הממשל הרודני אינו מאפשר שינוי ולא מוכן להכיר בעצם האפשרות. אנשים מונחים לחשוב תמיד על הערך הפונקציונלי-תפקודי של הדברים וערך זה נמצא תמיד, כמובן, בהווה. כאשר הדבר אפשרי, השלטון מבטל את השינוי אפילו בגוף האדם. אצל הקסלי, למשל, הזיקנה אינה קיימת יותר. אנשים גדלים בחסות המדינה, משרתים אותה, גופם מתוחזק ובגיל ששים הם מתים סתם כך. כשהגיבור מגיע לשמורת הפראים הוא מזועזע לגלות אנשים זקנים ומקומטים – סוג של ניוון שהעולם המושלם שלו לא מסוגל להכיר בו.
הן אוטופיות והן דיסטופיות מתארות מצב סטטי, מצב שבו ההיסטוריה הגיע לאיזון סופי וקפאה על שמריה. באוטופיות המצב הזה אמור להיות נוח לכולם ואין לאן להתקדם הלאה ממנו; בדיסטופיות מדובר בקיפאון חסר מוצא. יש לציין כי תפיסה זו של ההיסטוריה היא, אולי, שגויה בעליל, אך היא מאפיינת את רוב האידאולוגיות הפוליטיות המוכרות לנו גם כיום.
הגיבורים
כתוצאה מהמבנה שתואר למעלה, ברור כי גיבורי הדיסטופיות לא יכולים להיות בעלי כח משמעותי. אחרי הכל, הכח היחיד שניתן להרשות את קיומו הוא זה של המדינה. לו הייתי חוקר ספרות הייתי, מן הסתם, קורא להם ''אנטי-גיבורים'' או גיבורים גרוטסקיים. תחת הערכים הפטריארכליים של העולמות הדיסטופיים, הגיבורים הם תמיד גברים (הנשים לכל היותר מעוררות אותם לפעולה או למחשבה), משרתי הממסד שנסחפים שלא בטובתם למערבולת של ספקנות וחשיבה ביקורתית. ממצב זה של היותם משרתי מנגנון הדיכוי (בורג קטן במנגנון הבירוקרטי של 'ברזיל', איש משמרת האש שורף-הספרים, מנהל זוטר במפעל גידול עוברים, משכתב מידע...) הם הופכים להיות גורמים חתרניים הנאלצים לפעול כנגד הממסד. מכאן גם משתמע כי מדובר באנשים חריגים בעיני עצמם ובעיני הסובבים אותם, כשעצם החריגות מטילה עליהם סנקציות חברתיות עוד לפני שיצאו לחלוטין ''לתרבות הרעה''.
'ברזיל' של טרי גיליאם – על פקיד קטן בבירוקרטיה אימתנית וחסרת נשמה
גיבורים אלה חלשים ומאבקם חסר-סיכוי ותוחלת. הם קיימים רק על מנת לאפשר לנו, הקוראים, להכיר את כל נבכיו של מנגנון הדיכוי. אלה מעין דון-קישוטים קטנים הנאבקים בטחנות הרוח ללא כל סיכוי לנצח, ומגלים כי הטחנות הן ענקים אמיתיים. הגיבורים הם ''האיש הקטן'' – אני ואתה וכל אחד שצריך להתמודד עם מדינה לא סובלנית ועם שלילת זכויותיו ואושרו האישי. רק במקרים נדירים ניתן להם כח אמיתי (גיבור 'סוחרי החלל' הוא מנהל בכיר באחת מחברות הפרסום הגדולות שמנהלות את העולם), וגם אז הסיפור מגלגל אותם לתהום והופך אותם לנרדפים.
'סוחרי החלל' – ביקורת נוקבת על חברת הצריכה
כל האמור עד כה נכון בעיקר כאשר מדובר בדיסטופיות קלאסיות. במקביל להן, בעיקר בעשורים האחרונים, בולטים הנסיונות לשלב בין תמונות עולם דיסטופיות ואוטופיות לבין ז'אנרים נוספים, כאשר דיסטופיות טהורות חדשות נדירות ביותר. השילוב בולט במיוחד בסייברפאנק, בו מתנגש החלל האוטופי של הסייברספייס עם מציאות אפלולית בעלת קווים דיסטופיים; הוא קיים גם באינספור יצירות אחרות. ישנם סרטים וספרים רבים המשלבים דיסטופיה עם סגנון סאטירי (מה שבולט מאד בספרות המד''ב הרוסית החדשה), סיפורים על עולמות כמו-דיסטופיים שאינם נובעים ישירות מהמציאות הקיימת ועוד ועוד. בולט בתחום זה 'טריטון' של סמואל דילייני, המערער על עצם הדיכוטומיה בין דיסטופי ואוטופי ומציע במקום זאת אלטרנטיבה הטרוטופית, בה שולטים הפלורליזם והגיוון. מיותר לציין כי גם המשטר הזה לא יכול להתקבל על-ידי כולם כאוטופיה.
דיונים כלליים הם דבר יפה מאד, אבל בסופו של דבר יש לדון בספרים ובסרטים ספציפיים בעלי מאפיינים ייחודיים. להלן סקירה של כמה מהיצירות היותר בולטות בתחום, על פי דעתי המשוחדת:
ספרים
1984
ג'ורג' אורוול
הספר הראשון העולה על הדעת כאשר מדובר בדיסטופיות. מהיצירות החברתיות המקיפות, המרתקות והביקורתיות ביותר של המאה העשרים. הספר נכתב כביקורת על המשטר הסטאלינסטי בברית-המועצות תוך שילוב של התייחסויות לפשיזם האירופי ולתופעות רבות באנגליה של אמצע המאה. הוא מספר על החיים במדינה טוטליטרית שלא מסתירה את היותה כזו והשולטת באמצעים של טרור ובקרה טוטאלית.
יצא לאור בעברית במספר מהדורות בעם עובד.
עולם חדש מופלא (Brave New World)
אלדוס הקסלי
יצא בעברית גם בשם המדויק יותר, 'עולם חדש אמיץ'. הקסלי, בספר הנחשב על-ידי רבים ליצירת מופת, מותח ביקורת חריפה על העולם הקפיטליסטי העתיד, בהכרח (לדעתו), להפוך לעולם פשיסטי. זהו עולם מתועש בו אנשים מיוצרים (פשוטו כמשמעו) למען צרכי החברה ופועלים תחת אידיאלים הדוניסטיים וחיפוש אחר האושר האולטימטיבי. המשטר של הקסלי הוא נטול משפחות, ללא מחויבות פרט לנאמנות למדינה; המשטר שולט על-ידי סמים, הונאה והתניות פסיכולוגיות. לעולם זה חודר ג'ון, ''פרא'' שגדל בשמורה הנמצאת מחוץ לציוויליזציה והמגלה כי אינו יכול יותר להתאים לשום מקום.
יצא לאור בעברית בהוצאת זמורה ביתן, 1986
אנחנו
יבגני זמיאטין
מהדיסטופיות הותיקות והמשפיעות ביותר שנכתבו ברוסיה שלאחר המהפכה. זמיאטין מצייר תמונת עולם שבו אין יותר אינדיבידואליות. האנשים הם מספרים בלבד ואיש לא מגדיר עצמו כמספר אחד; המחויבות היחידה הקיימת היא לקולקטיב הגדול, ממנו נובע גם האושר. באידאולוגיה שמתאר זמיאטין, האושר הוא הניגוד הגמור לחירות. הספר, שנחשב לאחת ההשפעות העיקריות על אורוול בכתיבת 1984, נאסר להפצה בברית-המועצות בעקבות הביקורת הנוקבת שהועברה בו על המשפט הבולשביקי, כולל התייחסויות סאטיריות מובהקות.
יצא לאור בעברית בהוצאת בבל, 1999.
סוחרי החלל (The Space Merchants)
פרדריק פול וסי. מ. קורנבלות
אחת מהביקורות הנוקבות ביותר על חברת הצריכה. הגיבור הוא מנהל בכיר בחברת פרסום, בעולם של קפיטליזם חסר ריסונים בו הערכים הצרכניים החליפו את הייצור והפירסום הוא הכח האמיתי בחברה. תיאור של עולם מנוון, מרובד על-פי המעמד הכלכלי ומושחת מהיסוד. רלבנטי כיום, למרבה הצער, הרבה יותר ממה שהיה כשנכתב במקור.
יצא לאור בעברית בהוצאת מסדה, 1978.
כנס העתידנים
סטניסלב לם
דיסטופיה של פיצוץ אוכלוסין. כנס עתידנים נערך בחברה עתידית מעוטת משאבים הנמצאת על סף קריסה. לאורך הספר לם מעביר אותנו לאורך שורה של חזיונות המבוססים על שליטה כימית בתפיסת המציאות, כשבכל שלב מתקלפת לעינינו שכבה נוספת מההונאה שמקיפה את הגיבור. ספר מצויין על עולם לא דיסטופי לחלוטין, ולו בגלל הפואנטה הקלושה של הסיפור.
יצא לאור בעברית בהוצאת שוקן, 1981.
פרנהייט 451 (Fahrenheit 451)
ריי בראדבורי
מה קורה בעולם בו הספרים הוצאו מחוץ לחוק? דיון נוקב, אם כי פשטני לעתים, על התנוונותה של התרבות האנושית ועל הכח המשחרר הטמון בתרבות חופשית ומבקרת. מעולם לא תורגם לעברית. מומלץ לראות גם את סרטו של טריפו שנעשה ע''פ הספר.
מלאכים באים
יצחק בן-נר
מד''ב ישראלי הזוי על ישראל התאוקרטית. לא ממש מוצלח, לא ממש מעניין, אבל ישראלי ומציית לחלק גדול מחוקי הז'אנר.
יצא ב''ספריה'', 1987.
סרטים
מטרופוליס – סרטו של פריץ לאנג משנות העשרים מתאר מרד של העובדים נגד המעמד האינטלקטואלי השליט. מי שלא ראה – שיראה.
ברזיל – בסרטו של טרי גיליאם, העולם נשלט על-ידי בירוקרטיה אימתנית וחסרת-נשמה של טפסים ואישורים. סרט מבריק המשלב סאטירה עם תמונת עולם מייאשת.
שמש ירוקה – בעולם הסובל מהתפוצצות אוכלוסין, ההמונים תלויים לחלוטין ב-Soylent Green – מזון מיוחד שמייצרת הממשלה. אבל ממה הוא מופק?
התפוז המכני מאת אנתוני ברג'ס (ספר/סרט) – לא בדיוק דיסטופיה אבל מכיל הרבה מאפיינים של הז'אנר. סיפור מזעזע על אלימות, פשע וחופש.
רולרבול – סרט עתידני על עולם בו ספורט אלים משמש את התאגידים השליטים לויסות יצרי ההמונים. סרט בעל קווים דיסטופיים, אך מתמקד באלימות ולאו דוקא בממשל ובחברה.
12 קופים – שוב, לא בדיוק דיסטופיה. סרט פוסט אפוקליפטי המתאר נסיונות לתקן את האסון שהפיל על העולם מדע לא מרוסן.
ישנוני – פרודיה של וודי אלן על הדיסטופיות. אדם מתעורר משינה של מאתיים שנה ומגלה כי הגיע לאוטופיה שלא ממש מוצאת חן בעיניו.
סיפורים
פנטסיה 2000, גליון מספר 40
(1984)
לרגל שנת 1984 הוקדש גליון 40 של פנטסיה 2000 לדיסטופיות. לא כל הסיפורים הם דיסטופיות מובהקות, אבל זהו בהחלט חתך מעניין, גם אם חלקי, של הז'אנר. הגליון כולל פרק מתוך 1984 של אורוול, סיפור של גורדון ר. דיקסון על ביורוקרטיה ושליטת המחשבים בחיי הפרט, דיסטופיה מחרידה על התפוצצות האוכלוסין בעולם, 'נוגדנים' של יבשם עזגד, העוסק בדיקטטורה רפואית, עולם ששולל את הזכות למות, ועוד.
Radiant Doors מאת Michael Swanwick
(1998)
סיפור קודר ומדכא על עתיד אפשרי גרוע בהרבה מהשואה ועל מחנה פליטים של אנשים שהגיעו משם. הסיפור מתמקד ברשע האנושי ובשאלות של דטרמיניזם היסטורי, בשילוב עם ביקורת נוקבת על האכזריות והשאיפה לכח הטמונות באדם. אין בסיפור ביקורת פוליטית ספציפית, אבל למי אכפת...
1984 ב'בלי פאניקה'
אנחנו מאת יבגני זמיאטין
ביקורת על 'אנחנו' ב'בלי פאניקה'
פרנהייט 451 מאת ריי ברדבורי
ביקורת על 'פארנהייט 451' ב'בלי פאניקה'
מלאכים באים מאת יצחק בן נר
אוטופיה מאת תומס מור - הטקסט המלא
כנס העתידנים מאת סטניסלב לם
מטרופוליס
ברזיל
שמש ירוקה
התפוז המכני
רולרבול
12 קופים
ישנוני של וודי אלן
גליון מספר 40 של ''פנטסיה 2000''
Radiant Doors מאת Michael Swanwick
האיש במצודה הרמה
|
 |
|
| |
חזרה לעמוד הראשי
כתוב תגובה
|
| |
 |
 |
|
כל הכבוד!
גל יום רביעי, 04/04/2001, שעה 14:58
(2 תגובות בפתיל)
|
|
|
 |
|
|
|
|
כל הכבוד2
גיא יום רביעי, 04/04/2001, שעה 19:07
(5 תגובות בפתיל)
|
|
|
|
|
|
|
|
יפה מאוד !
אלי יום רביעי, 04/04/2001, שעה 19:44
(2 תגובות בפתיל)
|
|
|
|
|
|
|
|
Gottaca
EvilHawk יום חמישי, 05/04/2001, שעה 11:57
(12 תגובות בפתיל)
|
|
|
|
|
|
|
|
יופי של כתבה
אוהד יום ראשון, 08/04/2001, שעה 14:22
(3 תגובות בפתיל)
|
|
|
|
|
|
|
|
מעולה
אורי שגיא יום רביעי, 11/04/2001, שעה 3:36
|
|
|
|
|
|
|
|
הסתייגות קטנה
נטלי יום שישי, 20/04/2001, שעה 18:02
(10 תגובות בפתיל)
|
|
|
|
|
|
|
|
(ללא כותרת)
? יום שישי, 15/12/2006, שעה 15:35
(2 תגובות בפתיל)
|
|
|
|
|
|
הדעות המובעות באתר הן של הכותבים בלבד, ולמעט הודעות רשמיות מטעם האגודה הן אינן מייצגות את דעת או אופי פעולת האגודה בכל דרך שהיא. כל הזכויות שמורות למחברים.
|
|
 |
 |
|
