על האגודה | פעילויות | הצטרפות | צרו קשר | כתבו לאתר | English Site | בפייסבוק
ספרים | סרטים | טלויזיה | סיפורים | מאמרים | פרקים לדוגמה | שונות | מגזין האגודה | חיפוש | ארכיון | עמוד ראשי
עוד בקטגוריה זו:

זוכי פרסי גפן ועינת
חדשות האגודה / המערכת
15/10/14
תגובות: 0  
פרוטוקול אסיפה כללית ובחירות
חדשות האגודה / ועד האגודה
15/10/14
תגובות: 0  
בִּדיוֹן מציון
חדשות האגודה / המערכת
04/10/14
תגובות: 2  
מפגש: האלים עצמם
חדשות האגודה / המערכת
29/09/14
תגובות: 0  
היֹה יהיה 2014
חדשות האגודה / המערכת
26/09/14
תגובות: 0  
טיפה בי-ם
חדשות האגודה / המערכת
09/09/14
תגובות: 0  
אספה כללית ובחירות
חדשות האגודה / ועד האגודה
01/09/14
תגובות: 11  
עדכוני הועד 8.8.14
חדשות האגודה / ועד האגודה
24/08/14
תגובות: 2  
פרס עינת 2014: התחרות נפתחת!
חדשות האגודה / המערכת
18/08/14
תגובות: 0  
מפגש: עולם חדש מופלא
חדשות האגודה / המערכת
06/08/14
תגובות: 0  
קרן אמבר נפטרה
חדשות האגודה / המערכת
04/08/14
תגובות: 8  
עדכוני הועד 16.6.14
חדשות האגודה / ועד האגודה
07/07/14
תגובות: 0  
מפגש: אוקיינוס בקצה המשעול
חדשות האגודה / המערכת
01/07/14
תגובות: 0  
''ישראל חוגגת עם הארי פוטר 4''
חדשות האגודה / ועד האגודה
27/06/14
תגובות: 0  
בדיון 2014 - מבט שני: קריאה בעיניים אחרות
חדשות האגודה / ועד האגודה
15/06/14
תגובות: 0  

תחרות סיפורים לכנס בדיון 2008
חדשות האגודה / המערכת
יום שישי, 02/05/2008, שעה 14:54

האגודה שמחה להכריז על תחרות סיפורים לכבוד כנס בדיון 2008

תחרות הסיפורים נסגרה. נא לא לשלוח יותר סיפורים. אנו מודים לכל המשתתפים, שמות הזוכים הוכרזו בכנס בדיון ולאחר מכן פורסמו באתר האגודה.

לקראת כנס בדיון 2008 המתקרב גאה האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה להכריז על תחרות סיפורים בנושא הכנס ''מין מגדר ומיניות''.

תקנון התחרות
1. התחרות פתוחה לסיפורי מדע בדיוני או פנטסיה בנושא התחרות בלבד, מין, מגדר ומיניות.
2. סיפורים אשר יכילו שימוש לא מידתי בקללות, שפה גסה, או שיכילו תיאורים פורנוגרפיים מפורשים יפסלו. לכותב תנתן התראה על פסילת סיפורו, והוא יוכל לתקן את הסיפור בתוך 24 שעות מקבלת ההתראה על הפסילה.
3. התחרות מיועדת לסיפורי מקור בלבד, בשום מקרה לא יתקבלו יצירות מסוג ''סיפורת-מעריצים'' (fan fiction) למינהן.
4. על הסיפורים להיות כתובים בשפה העברית בלבד.
5. על הסיפורים לעבור הגהה ולהיות תקינים מבחינת הסגנון והפיסוק. סיפור שלא יעמוד בסף תקינות מינימלי יפסל אוטומטית.
6. אורך הסיפורים: 1,500 עד 3,000 מילה, על פי ספירת המילים של מעבד תמלילים. סיפור שאורכו יעלה על גבולות אלה או ירד מהם – יפסל. לשם ההבהרה: סיפורים שאורכם 3,001 מילה או יותר או שאורכם 1,499 מילה או פחות ימחקו לאלתר.
7. אין להגיש יותר מסיפור אחד. כותב שיגיש שני סיפורים או יותר, יפסלו כל סיפוריו.
8. את הסיפור יש לפרסם בתגובה למאמר זה בכינוי בדוי שלא ניתן להסיק ממנו על זהות הכותב.
9. לאחר פרסום הסיפור יש לשלוח דואל לתיבת התחרות (bidyon.story.contest@gmail.com), ובו שם הכותב האמיתי, הכינוי הבדוי בו השתמש לפרסום, שם הסיפור ופרטי התקשרות. לדואל יש לצרף את הסיפור בקובץ וורד.
10. המועד האחרון למשלוח סיפורים – 23:59 ביום ראשון, 25 במאי (הוארך).
11. התחרות מיועדת לסיפורים חדשים בלבד. סיפור שהופיע לפנים במקום אחר - ספר, עיתון, כתב עת מודפס או מקוון, אתר או פורום באינטרנט – יפסל
12. הסיפור הזוכה במקום הראשון יפורסם ב''מימד העשירי'', בהתאם לשיקול דעת העורך ובהתייעצות עם כותב הסיפור.

השופטים: הגב' ורד טוכטרמן, מר רונן אלון וגב' יעל (יולי) מיכאלי.
מנהלת התחרות: הגב' קרן לנדסמן

השגות בנושא חוקי התחרות, שאלות, מענות ותגובות יש לפרסם אך ורק בפורום האגודה או לשלוח בדואל לועדת התחרות. כל תגובה שאינה סיפור אשר תפורסם תחת מאמר זה תמחק לאלתר.
ועדת התחרות שומרת את הזכות לא לבחור זוכים או זוכה בתחרות.


התחרות נערכת בחסות הוצאת ''גרף'', התורמת לתחרות את הפרסים הבאים:

מקום שני: ספר אחד בהתאם לבחירת הזוכה מתוך הקטלוג המעודכן של הוצאת ''גרף' שיראה אור בסמוך לשבוע הספר 2008.
מקום ראשון: שני ספרים בהתאם לבחירת הזוכה מתוך הקטלוג המעודכן של הוצאת ''גרף'' שיראה אור בסמוך לשבוע הספר 2008.


תיבת התחרות
כנס בדיון
גרף - הוצאה לאור
שמות הזוכים והערות השופטים
 
חזרה לעמוד הראשי         כתוב תגובה

 
קו-חן  (חדש)
אסטרוון שבת, 17/05/2008, שעה 18:16
 קרוטיל דילג את המדרגות האחרונות בשלשות. היה זה יום דחוס ודמו בער בו. על דלת משרדו של פנידיל התנוסס שלט. ''נא לסגור את הדלת. המדלל עובד''. קרוטיל נשפך פנימה, מושך אחריו את הדלת. האוויר בחדר המבוא הרגיש צונן ודליל.
''שלום קרוטיל'', אמר מזכירו של פנידיל, ''פנידיל מחכה במשרד''.
''תודה. טיראט'', אמר קרוטיל ונכנס.
פנידיל היה עסוק במדידות מודל קטן של מה שנראה כמו ארמונו המפואר של אמידיד.
''שלום לך סימטרי שלי'', אמר קרוטיל. עד שהגיע לשולחנו של פנידיל כבר היה ערום לחלוטין.
''לא עכשיו, קרוטיל. אני באמצע מדידה ויש לי דיון חשוב עוד עשרים דקות''
''כן עכשיו'', קרע קרוטיל את המודל מהשולחן ונשכב במקומו. ''הנה, תמדוד אותי''.
פנידיל ניעור מריכוזו. ''בבקשה, זה לא זמן טוב'', אמר פנידיל.
זנבו של קרוטיל טייל על חזהו של פנידיל, משאיר עקלתון מדמם. ''זה זמן מצוין''
''יום אחד האסרטיביות הזו שלך תתנקם בך'', אמר פנידיל, פשט את גלימת העבודה ובצע את חזהו של קרוטיל בשני אבחות זנב מהירות, יוצר איקס עמוק.
''בוא אלי!'', זעק קרוטיל.
פנידיל נשכב. נוזלי חיים החלו להתערבב כאשר דפיקה על החלון הקפיצה את שניהם. פנידיל התרומם וכיסה עצמו בגלימה. קרוטיל נאלץ לדלג עד לדלת כדי לאסוף את גלימתו.
''זה מטיל. תכניס אותו'', אמר קרוטיל.
''איזה אסון. אני מקווה שהוא לא ראה יותר מדי... למה אתה מדלג?'', שאל פנידיל.
קרוטיל הרים את הגלימה. רגלו האחת חסרה מאמצע השוק.
''אתה קטוע!'', זעק פנידיל. ''מהר. יש למצוא את הרגל''.
''תרגע. הנה היא, מתחת למודל'', קרוטיל תפס את הרגל המקרטעת והצמיד אותה לגדם.
''טוב שמטיל דפק בחלון. אחרת היינו בצרות'', אמר פנידיל. ''זו לא פעם ראשונה, קרוטיל. אנחנו צריכים להיזהר יותר.''
''אין בעיה. אני אקנה ספוגים. אבל אתה יודע שזה פוגם בהנאה''
''לא כמו גזר דין מוות'', אמר פנידיל ופתח את החלון.
''שישימא! ארבעימא! אני שמח לראות אותכם'', צעק מטיל, בעודו נשפך פנימה.
פנידיל סגר אחריו.
''וואו. ארבעימא, איזה משרד מגניב יש לך'', אמר מטיל.
''אה... תודה'', אמר פנידיל וחיבק את הצאצא. מונע ממנו להסתובב ולגעת.
''למה שישימא מחזיק ברגל?'', שאל מטיל, ''ולמה אתה מדמם, ארבעימא?''
''שום דבר לא קרה, מטיל'', אמר קרוטיל והצליב מבט עם פנידיל, ''פשוט נחתכנו מהמודל הזה כשניסינו להוריד אותו מהשולחן. זה הכל''.
פנידיל נתן בקרוטיל מבט מאשים.
''איך הגעת לפה? מטיל. אתה רחוק מאד מבית-השבט'', אמר פנידיל.
''שחררו אותנו מוקדם בגלל דוחס-יתר. המנהל בראניל אמר שהאוויר דחוס כל כך שיש סכנה להישפך מחוץ לחומות''
''אני אקח אותו'', ענה קרוטיל למבטיו של פנידיל, ''אל תדאג''.
''איך הרגל שלך?'', שאל פנידיל.
''כבר התאחתה לחלוטין'', אמר קרוטיל נעמד על שתי רגליים, ''אתה רואה, אין סיבה לדאגה''.
''נוכל ללכת למצפה הימי?'', שאל מטיל.
פנידיל הזעיף פנים. ''זה מעבר לשכונת בראוג. אני לא חושב שכדאי-''
''בודאי'', אמר קרוטיל, ''אבל קודם כל ניקח אותך לאכול משהו''.
''יש!'', צעק מטיל ופצח בריקוד הליכה על כפות ידיו הגדולות מסביב למשרד.
פנידיל התקרב ולחש לקרוטיל. ''זה מאד לא מקובל. מטיל צריך לאכול עם חבריו למחזור''
קרוטיל נשך את שפתו התחתונה. ''אתה סימטרי כשאתה כועס'', אמר והציג חיוך מדמם.
פנידיל חייך, נשך את שפתו התחתונה גם הוא ונישק את קרוטיל בחטף. ''רואים את האחוזים שלך בו'', אמר פנידיל והחווה לעבר מטיל הרוקד, ''אני מסיים בשמונה. תביא ספוגים''.
-
''זו הגלידה הכי טעימה שאכלתי בחיים שלי'', אמר מטיל.
קרוטיל בהה בפדחתו של מטיל, משתהה על קו-החן האלכסוני. ''בתאבון, סימטרי קטן''.
שוק קמאראן המה סימטריאדים. מטיל לא היה הצאצא היחיד. שיחרור הצעירים מבתי השבט הורגש היטב כמו גם דחיסות האוויר. צאצאים רבים הסתובבו בין הדוכנים, מעוררים המולה רבה בשוק שהיה סואן גם כך.
''סיים את הגלידה ונלך לתצפית'', אמר קרוטיל.
''לא בא לי יותר''
''למה? התצפית היא מקום של כיף, וביום כזה אפשר לגלוש ממנה בלי להחזיק במעקה''
''לא! לא הבנת אותי'', צחק מטיל בקול.
קרוטיל התכווץ למראה תגובותיו המוגזמות של מטיל.
''התכוונתי שלא בא לי לסיים את הגלידה'', אמר מטיל והרחיק את קונכיית הגלידה ככל שיכלה ידו הקצרה.
''אה... מצטער. חשבתי שהתכוונת...'', התבונן קרוטיל סביבו במבוכה, ''לא משנה''.
''אתה רוצה?'', שאל מטיל.
''זה לא טוב להשאיר דברים חצי שלמים'', אמר קרוטיל ובלע את שארית קונכיית הגלידה בביס אחד, ''או שאתה מסיים את האוכל או שהאוכל מסיים אותך''.
''אבל זה רק גלידה''
''נכון. אבל מה שחשוב פה זה העקרון''
''איזה עקרון?''
''העקרון שאומר,'' קרוטיל אחז בידו של מטיל לקראת חציה של סמטה עמוסה, ''שאסור להשאיר דברים חצי עשויים.''
קרוטיל הביט במטיל וחש צורך להסביר. ''מקורו של הביטוי בתקופה העתיקה. אז לא היה אוכל מעובד ועיקר התזונה באה מיצורים חיים. מי שהיה טיפש מספיק ולא סיים את האוכל שלו, האוכל שלו הצרין וחזר לאכול אותו''
''אוף. אתה נשמע ממש כמו רואטיל''
קרוטיל התפלא לגלות שהוא נעלב. ''ומי זה רואטיל?''
''זה המחנך שלי''
''אתה צריך להקשיב למחנך שלך''
''אני מעדיף להקשיב לך. אתה הרבה יותר נחמד'', חייך מטיל.
''אולי, אני לא יודע. אבל אני רק השישימא שלך. ורואטיל הוא המחנך שלך. הוא אחראי עליך ולו אתה צריך להקשיב''
מטיל נראה כמהרהר בדברים. קרוטיל תהה מה מתרוצץ במוחו הצעיר והגולמי. הם חצו סמטה עמוסה בגלימות צבעוניות חצויות במרכזן. זבן משבט האן ניגש והמליץ על גלימות שישים-ארבעים במחיר מציאה. קרוטיל שאל למחירה של גלימה בעלת קו-חן דומה לזה שעיטר את פנידיל.
''קרוטיל'', משך מטיל בגלימתו של קרוטיל, ''למה אתה שישימא שלי ופנידיל ארבעימא שלי?''
קרוטיל ידע לאן מובילה שיחה זו. הוא היה מעדיף שיהיה זה המחנך רואטיל או לפחות פנידיל שיאלצו להסביר, אבל הם לא היו בנמצא. קרוטיל שאף אוויר, סידר את טיעוניו והחל להסביר על עובדות החיים.
''שמעת פעם על חוק שימור הצורה?''
''לא''
''אתה יודע מאיפה בא קו-החן הזה שיש לך?''
''לא''
לא מלמדים אותם כלום בבית השבט? חשב קרוטיל. ''ובכן,'' אמר, ''כשפנידיל ואני החלטנו לאחות אותך לעולם, ניגשנו, מוקדם בבוקר, למנזר האיחוי של השבט. אתה יודע איפה זה?''
''לא''
''לא משנה. בכל מקרה, שם, במנזר, קטעתי את כף ידו השמאלית של פנידיל ופנידיל קטע את כף ידי הימנית.''
מטיל נראה מוכה אימה. קרוטיל חש שהוא עושה את זה לא נכון.
''תקשיב עד הסוף. אין מה לפחד'', בדמיונו הוא ראה את פנידיל מנענע בראשו.
''כפות הידיים שלנו הצרינו חזרה. אתה רואה?'', נפנף קרוטיל בכפות ידיו, ''אבל גם כפות הידיים הקטועות החלו להצרין. פנידיל ואני חזרנו באותו ערב וראינו שכפות הידיים צמחו עד המרפק. למחרת הן הצרינו עוד ואפשר היה לראות כתפיים. ביום השלישי צימד נזיר בכיר את שני התרומות יחדיו ויצר את החזה שלך. שני חלקי הגוף המצומדים שלך המשיכו להצרין והתאחו אחד עם השני עד שהיית שלם. במקום שבו התאחו שני הצדדים נשארה צלקת. לצלקת זו קוראים 'קו-חן'.''
מטיל נגע בקו-החן שלו. עובר מאוזנו השמאלית, דרך הצוואר ועד ירך שמאל. אז התבונן בקרוטיל ואמר, ''עדיין לא ענית על השאלה שלי''
קרוטיל חייך כשהבין שמטיל צודק. ''צודק. אבל לא סיימתי לספר. אה... אחוזים כבר למדתם?''
''כן!'', זעק מטיל והחל לדקלם,

''חמישים לחמישים, יפים להחריד.
נולדו לשלטון משבט ה-איד.
שישים לארבעים, רוצים להועיל.
בנאים ורופאים משבט ה-איל.''

''בסדר, בסדר, אין צורך לצעוק'', לחש קרוטיל והתבונן במבוכה על הזבן.

''שבעים לשלושים, דורשים מזומן.
סוחרים קמצנים משבט ה-אן.''

קרוטיל החל להתרחק מהצאצא הקולני. ''אני לא המחנך שלו, רק השישימא'', אמר לצמד אנים שבאו לראות מה מקור הרעש.

''שמונים לעשרים, תופסים קצת לאט.
דייגים מסריחים משבט ה-אט.
תשעים לעשר, דוגמא לכיעור.
צריכים משרת? משבט ה-אור.
יותר מתשעים וחמש, לא נהוג.
עושים רק צרות זהו שבט ה-אוג.''

מטיל מצא את קרוטיל מתחבא באחורי החנות, מתחזה כמתעניין בגלימות שבעים שלושים. קרוטיל הסמיק כשהבין מה הוא עושה ואמר, ''אני מבין שאת שיר האחוזים כבר למדתם''.
מטיל קרן מאושר.
קרוטיל התבונן במטיל כמו היה פצצה לא יציבה. הוא יצא מהחנות בריצה ופנה שלוש פניות התמקות מהירות. לאחר שהסדיר את נשימתו שם לב שמטיל עדיין הולך לצדו, מחייך.
''נו?'', שאל מטיל.
''נו, מה?''
''עוד לא ענית לי על השאלה''
''אה... כן. ובכן, אחרי שהתאחת לחלוטין נלקחת למדידות ונקבע ששישים אחוזים ממך הם ממני, וארבעים אחוזים ממך הם מפנידיל. זהו. עכשיו אתה יודע למה אני השישימא שלך ופנידיל הארבעימא''
''וואו. אתה הרבה יותר חכם מרואטיל''
''זהו. אני לא מספר לך יותר כלום. זה התפקיד של המחנך שלך''
''לא. תספר לי עוד משהו. בבקשה''
''אני לא רוצה שתתרגל לשאול אותי שאלות''
קרוטיל לא עמד בעוצמת הבעתו של מטיל. הוא הבין שטעה כשהחליט לקחת את מטיל לטיול.
''טוב, בסדר. יש לך רק עוד שתי שאלות וזהו''
''מה קורה אם לא מצמדים?''
''אתה מתכוון מה קורה כשיש רק תורם אחד?''
''כן. זה''
''זה נקרא שכפול וזה אסור. לכן עליך להיזהר לא להיקטע אף פעם, ואם בכל זאת נקטעת-''
''לא התכוונתי''
''-לא בכוונה, כמובן. אז עליך לתפוס את האיבר הקטוע ולרוץ מיד למחנך או למישהו מבוגר. למשוך את תשומת ליבו ולספר לו מה קרה''
מטיל התבונן בקרוטיל ממושכות. קרוטיל הצטער שפנידיל לא נמצא. הוא היה יודע איך לשים את הצאצא הפזיז במקומו. הם פנו לכיוון שכונת מאראן השקטה. קרוטיל החליט שכאן יהיו פחות שישמעו את צעקותיו של מטיל. הם התיישבו על ספסל שמשקיף על שוק קמאראן.
''אתה מפחד להשתמש בשאלה האחרונה שלך?'', שאל קרוטיל.
מטיל הנהן.
''טוב. אז אני מנחש שהסיפור הבא יכול לעזור''.
''יש, סיפור!''
''לפני שנים רבות, הרבה לפני החלוקה לשבטים, היה לוחם אידי בשם שכפיד. הוא היה גבוה ויפה וקו-החן שלו עבר בדיוק בין עיניו, על אפו ועד קצה זנבו. כולם רצו בקרבתו, ורבים ביקשו את תרומתו להתאחויות של צאצאים. אבל שכפיד היה קמצן. הוא לא היה מוכן לתרום לאף אחד ואפילו לערבב דם הוא לא הסכים. נסיונות הנפל של חבריו ליצור צאצא סימטרי הגעילו אותו. אתה מבין, בתקופה ההיא המדע לא היה מפותח כל כך.''
מטיל לא נתן שום סימן שהבין.
''יום אחד,'' המשיך קרוטיל, ''החליטו מספר אוגים שנמאס להם מגישתו של שכפיד והם כרתו את ראשו, האכילו אותו לדג קיבה שקוף ונתנו לו לראות את שארית גופו נקטע למאה חתיכות קטנות ומחולק בשוק למרבה במחיר''. קרוטיל חיפש טראומה על פניו של מטיל. ''דג הקיבה שט בנחת אל מעבר לגבולות העיר, בעוד ראשו המצרין של שכפיד מתבונן בנוף. מספרים כי הגיע עד לאוקיינוס הנפט. שם הצליח שכפיד לפרוץ את פיו של דג הקיבה באמצעות ידיו שהוצרנו לבסוף. אותם ידיים חתרו שעות רבות אחר כך כדי להביאו לחוף, מלוכלך ונזעם''.
קרוטיל התבונן בשעון העתיק על מגדלו של אמידיד והחל ללכת לכיוון שכונת סימראיל. לפתע קפץ מטיל לחיקו. קרוטיל לא ידע מה לעשות עם עצמו, הוא חשב על מספר מילים קשות ולבסוף ויתר והמשיך בסיפורו.
''שכפיד נשבע לנקום והחל לקטוע את עצמו. בתחילה רק את רגליו, אותם חילק לעשרות חלקים קטנים. אחר-כך קטע גם את ידיו ואת זנבו. לאחר חודשיים של עבודת שכפול הוא לקח את חלקיו, שהצרינו לשכפידים חסרי קו-חן, והחל לאמן אותם. ספרי ההיסטוריה מכנים את התקופה מרד השכפידים. צבאו המשוכפל והצעיר של שכפיד נשפך על סימטריאד לפנות שחר, חותך וקוטע ללא הבחנה'', סימן קרוטיל תנועות שיסוף עם זנבו. ''עד אמצע היום, עלה הדוחס והאוויר האדים מדם. אגדה אחת מספרת שאפילו צלופחי הביבים איבדו דעתם באותו יום נורא והעזו לצאת ממחילותיהם לארוחת צהריים של נתחי סימטריאדים. התקפתו של שכפיד היתה מעשה התאבדות, אך רבים מצאו את מותם ועוד יותר נאנסו להשתכפל''.
שכונת סימראיל נתגלתה מעבר לפינה. ''מאז מתקבלים הכפילים בחשדנות והשכפול אסור לפי החוק'', סיים קרוטיל, חוכך בדעתו האם להתנצל שלא הגיעו למצפה הימי, כמו שהבטיח.
''אני לא רוצה לחזור'', בכה מטיל כשהבין שהטיול נגמר, ''למה אני לא יכול ללמוד ממך? בית השבט לא כיף בכלל ואתה כן''
''למה אתה לא אוהב את בית השבט?'', שאל קרוטיל והוריד את מטיל.
מטיל לא ענה. הוא רק שיחק בזנבו הכהה.
''מטיל. תענה לי. משהו לא בסדר בבית השבט?''
''לא יודע'', ענה עמומות.
''מישהו מרביץ לך?''
''לא''
חשש קל התגנב למוחו של קרוטיל, ''מישהו... קטע אותך?''
מטיל החל לבכות. קרוטיל חש בחילה. הוא התכופף, אחז בפניו של מטיל והישיר מבט לעיניו.
''אני רוצה שתספר לי כל מה שקרה'', אמר קרוטיל בקול גבוה מדי.
מטיל בכה יותר.
זה לא עובד, חשב קרוטיל. ''זה מאד חשוב שתדבר איתי עכשיו, מטיל. מאד חשוב. אתה מבין?'', צעק קרוטיל, מתעלם מהמבטים של הסובבים.
מטיל הנהן.
''יופי. איפה נקטעת?''
מטיל הרים את כף ידו הימנית. הזרת היתה קטנה מדי.
לעזאזל! איך לא שמתי לב לזה קודם, חשב קרוטיל.
''איפה זה קרה? איפה הזרת?''
''מישהו בבית השבט גנב לי אותה'', בכה מטיל.
קרוטיל כבר ראה את הכותרות בעיתונים. 'צאצא ומחנכו משבט האילים הוצאו להורג. נמצאו אשמים בשכפול'.
''מי זה היה?''
''אני לא יודע''
''אתה לא מכיר את חבריך למחזור?''
''אני כן מכיר''
''איך נראה הגנב?''
''כמו מבוגר''
''ראית את קו-החן שלו?''
''כן. היה לו קו-חן על היד''
''איפה בדיוק?'', הושיט קרוטיל את ידו, ''תראה לי!''
''בערך פה'', סימן מטיל.
לעזאזל, חשב קרוטיל, זה הולך להיות לילה ארוך.
-
''אני לוקח את האשמה עלי, כבוד הסימטריל'', אמר בראניל, פניו מסכה קפואה.
אף אחד מהנוכחים לא נגע באוכל, למעט הסימטריל העליון, דזיל.
''זה ראוי לציון, בראניל, אך כולנו יודעים שזו אשמתו של רואטיל'', הטעים דזיל, פורס פרוסה שניה של קרפד מעמקים אפוי. ''כמו-כן ידועים לי יחסי הדם בינך לבין רואטיל.''
מסכתו של בראניל הלבינה כמעה.
''דרך אגב, איפה רואטיל?'', שאל קרוטיל, ''מן הראוי שישב כאן איתנו''
''רואטיל נמצא בהסגר בבית השבט'', אמר בראניל, ''הוא לקח את זה קשה מאד. הצבתי עליו שמירה, שלא יעשה משהו טפשי''
''עוד לא מאוחר'', אמר פנידיל, ''הזרת הקטועה לא הספיקה להצרין במלואה.''
''מיטב קציני סורקים את העיר מזה שעתיים'', אמר גנרל קראמדיל, ''לא מצאנו כלום. אם תשאלו אותי הצעיר המציא את כל הסיפור''
''הצעיר קיבל תורשתנים משני חברי שבט מכובדים. אחד כירורג והשני ארכיטקט'', אמר דזיל והביט בקרוטיל ובפנידיל, ''אני סמוך ובטוח שהוא לא שיקר''.
''חוץ מזה, אין ספק בכך שהזרת נקטעה'', אמר קרוטיל, ''רואים זאת בבירור''.
''תנו לי לדבר איתו'', דרש גנרל קראמדיל.
''אני מתנגד כבודו. שאלנו אותו כל מה שאפשר לשאול צאצא בגילו. הדבר האחרון שהוא צריך זה עוד מבוגר שיתחקר אותו. במיוחד מבוגר חסר נסיון בגידול צאצאים'', אמר בראניל והביט בקרוטיל.
''לא אני שחררתי את הצאצא מבית השבט'', התגונן קרוטיל.
''היה עליך להחזיר אותו לבית השבט. לא לקחת אותו לטייל'', התפרץ בראניל.
''חברים!'', צעק דזיל, ''נסו להירגע. בבקשה מכם. אנחנו אילים, לא אוגים. לא משנה מי עשה מה עם הצאצא, העיקר שהוא פלט את זה.''
בראניל מנסה להגן על רואטיל, חשב קרוטיל. אני הייתי עושה אותו הדבר עבור פנידיל.
''נסיוני כסימטריל לימד אותי תמיד לחשוב צעד אחד קדימה'', אמר דזיל ובלע ממושכות, ''חיפוש זרת אובדת, שמצרינה ותופחת לבדה, בשכונה גדולה כמו סימראיל, היא משימה קשה אך אפשרית'', אמר דזיל ולגם מקונכייתו. ''אבל חיפוש זרת שנלקחה בזדון על-ידי אוג, זו טיפשות לשמה. ככל שנוקפות הדקות הסיכויים למצוא את הזרת הולכים ופוחתים. עלינו להכין עצמנו לחשיפה בלתי רצויה של כפיל.''
''אין לנו מקום לשערוריה נוספת!'', צווח פופיל, שגריר האילים בארמון, ''גם ככה דעתה של מועצת האידים עלינו גבולית. פרשיה נוספת תוריד אותנו לדרגתם של שבט האנים. אולי אפילו האטים.''
''עלינו להיכנס לשכונת בראוג עם עשרים פלוגות ולקצר ראשים עד שיגישו לנו את הזרת המצוריינת הזו'', נהם גנרל קראמדיל.
''אולי כדאי להעביר מכתב חריף ליושב-ראש האוגים'', הציע פנידיל.
''חס וחלילה!'', ילל פופיל, ''שלא תעזו. אם יוודע הדבר, שער החליפין יקרוס. אוגים הם כח עבודה חיוני. עלינו לשמור עליהם זולים ככל האפשר''
דזיל סיים את ארוחתו. רעש הזזת הצלחת הידהד היטב. בן שבט אור, קו-חן סביב זנבו, יצא בריצה, לקח את הצלחת בראש מורכן וניגב את השולחן.
''תודה לך. סאקור''.
חברי המועצה השתתקו עד ליציאת המשרת.
''זה לא קצת מתוחכם עבור אוג?'', שאל קרוטיל.
''מה כוונתך?'', שאל דזיל.
''כלומר, לגלוש על גאות של אוויר דחוס אל מעבר לחומות בית שבט אילי. לקטוע אצבע של צאצא אילי מתחת לאפו של המחנך. ולברוח בלי להיתקל במלכודות הצאצאים'', אמר קרוטיל, ''זה קצת מוגזם, אתם לא חושבים?''
''זה מה שאמר מטיל, ואני מאמין לו. אין לדעת מה עובר בראשם של אוגים'', אמר בראניל.
''אני פשוט מתקשה להאמין שזהו מעשה של אוג. אוג ממוצע בקושי זוכר איפה קו-החן שלו'', אמר קרוטיל.
''גנרל קראמדיל, המפקד!'' התפרץ שליח לאולם והצדיע.
הגנרל קם. ''כן, חנטיל. מה בפיך?''
''מצאנו אותו.''
''איפה הכפיל?'', צעק קרוטיל, ''עלינו לצמד אותו. מהר''
''המעשה כבר נעשה'', חשף חנטיל את גדם ידו.
''אם כן. הפרשה הגיע לסיומה'', אמר דזיל, ''ולפי הגדם אני מבין שיש צאצא חדש לשבט האור''
''זה לא הכל כבודו'', אמר חנטיל, ''מצאנו גם את האוג. הוא ניסה להיכנס למחילה תת-קרקעית מאחורי בית השבט''
-
קרוטיל ניתק מחיבוקו של פנידיל ולבש את גלימתו. ''אני מצטער'', אמר.
''אתה בטוח שהכל חמישים-חמישים איתך?'', שאל פנידיל, ''לא מתאים לך לאבד את החשק''
''מצטער. אני לא מצליח להפסיק לחשוב על האוג ההוא''
''עברו כבר שבועיים'', אמר פנידיל ושיחק עם זנבו, ''האוג המסכן כבר הוצא להורג. מטיל ושאר הצאצאים בטוחים יותר מתמיד''
''ביקרתי את האוג במאסר'', אמר קרוטיל.
''אם אתה חש אשמה על כך, שיצאת גיבור בזמן שאוג נכלא בתנאים מחמירים ונשפט למוות, אז אתה יכול להפסיק'', אמר פנידיל וליטף את קרוטיל, ''תמיד חשבתי שהשיטות של גנרל קראמדיל אכזריות. אבל לאוג הזה הגיע כל מה שעבר עליו''
''ידעת שהאוג היה אחד מעבדי הנקיון בבית השבט של בראניל?'', שאל קרוטיל.
''לא. לא ידעתי''
''כן. בדקתי ברשומות. זה אומר שהוא העביר שם את רב חייו. בית השבט היה כל עולמו. שם הוא עבד כל היום, אכל וישן. לא היה לו שום מניע''
''זה לא אומר שהוא לא עשה את זה''
''כן. גם אני חשבתי כך. עד שדיברתי איתו. רק רציתי לראות איך הוא נראה. עמדתי שם מאחורי הסורגים, ופתאום הוא התחיל לדבר''
''חשבתי שהוא שמר על שתיקה מול החוקרים'', אמר פנידיל והתיישב, ''כך לפחות נכתב בעיתון''
''הוא אמר דבר מוזר. הוא אמר שהזמן שלנו הולך ואוזל''
פנידיל נראה משועשע. ''הוא באמת אמר 'אוזל'? זה ממש הישג בשביל אוג''
''חכה, זה עוד כלום. כשהוא ראה שאני מגחך הוא החל לדקלם את המדריך לכירורג המתחיל''
פנידיל הרים גבות.
''כן. כן. הוא לא פיספס אפילו במילה אחת. לפי דעתי הוא היה אחד האוגים הכי משכילים בעיר. הוא טען שהפלילו אותו ושהוא רק ניסה לעזור למטיל ולהעביר לרואטיל את הזרת. אבל רואטיל, שהיה עסוק ברומן עם בראניל לא שם לב עד שהיה מאוחר מדי ונכנס לפאניקה.''
''המממ... יכול להיות שזה מה שקרה. אבל כל זה כבר לא רלוונטי''
''אני מסכים. אוג אחד פחות אף פעם לא הפריע לי. הבעיה היא, שהוא לא הפסיק לדבר. הוא סיפר על אלפים של אוגים שחיים לנו מתחת לרגליים''
חיוכו של פנידיל גווע.
''כן, כן. הוא טען שישנם הרבה יותר אוגים משנדמה לנו ושהם מכינים מרד''
''אתה לא ממציא את זה...''
''ופנידיל... אני מאמין לו''.
''אף אחד לא יאמין לך''
''נכון. אני עצמי לא האמנתי בזה. אבל מה אם אנחנו טועים? אנו אוהבים לחשוב על עצמנו כנאורים אבל האמת היא שכולנו אחוזוצנטרים''.
''אבל היותם של האוגים נחותים יותר היא עובדה קיימת'', אמר פנידיל.
''ללא ספק. אבל האם האשמה היא ביחס תורשתנים נמוך כמו שטוענים המדענים או שמא בחינוך לקוי. אי-השוויון בין השבטים טבוע בתרבות שלנו, בתפיסת העולם שלנו, בשפה שלנו. הכל נגוע בשבטנות עיוורת''.
פנידיל הרהר בדברים. ''על מה לעזאזל אנחנו מדברים?'', שאל בגיחוך, ''לרגע אחד באמת הפחדת אותי, קרוטיל. תקשיב לי. אתה מדבר על אוגים. אוגים!'', סימן פנידיל קו-חן דמיוני במרכז כף ידו, ''אוג ממוצע לא יצליח למצוא את קו-החן שלו גם אם ישתמש במראה. אתה סתם פרנואיד. האוג הזה בלבל אותך לגמרי''
''אני מקווה שזה אכן המקרה, פנידיל. מאד מקווה''.
   כתוב תגובה
העיר באפור  (חדש)
אקילי שבת, 17/05/2008, שעה 18:42
 הייתי באמצע משחק סוליטייר כשקיבלתי את המייל מליאור. “פגישת תכנון בחמש,” נאמר בכותרת. לא היה תוכן. החנקתי אנקת רוגז ושלחתי חזרה, “היום? איפה?”
יש לי הערכה גדולה מאד לכישורי האנוש של ליאור, אבל יכולת תכנון... ראיתי אנשים מוכשרים יותר, נאמר את זה ככה. המצעד היה – בדקתי בלוח השנה – עוד שבועיים, ועדיין לא היה לי מושג כמה אנשים אמורים להגיע ומה בדיוק המסלול. אפילו את השעה המדוייקת עוד לא סגרנו. היה לי מייל מאשת הקשר שלנו בעירייה שחיכה לתשובה, וסיננתי שיחות ממספרים לא מזוהים מאז הבוקר מרוב שאיש הקשר במשטרה הטריד אותי.
דבר אחד יאמר לטובת ליאור: התשובה למכתב שלי הגיעה מהר. “היום, המשרד שלי.” היה גם תוכן: “למה לנדנד?”
נורא בוגר. הרמתי את הטלפון וחייגתי. שמוליק ענה לי בצלצול השלישי.
''אגיע מאוחר היום,” אמרתי בלי לטרוח בברכה.
יכולתי כמעט לשמוע אותו מרים גבה. “שוב?”
''המצעד. סליחה,” אמרתי כשהתחיל להיאנח. “אני אגיע בזמן לארוחת ערב, בחיי.”
''לא, לא, זה בסדר. אני צריך ללמוד בכל מקרה.” תרגום: לשחק משחקי מחשב עד הערב. גם זה בסדר. מה הייתי עושה אם היה מתחיל להתנגד לפעילויות ההתנדבותיות שלי?
בייחוד, כשחושבים על זה, כשרובם עירבו פגישות עם ליאור. לא שיש לשמוליק במה לקנא... אבל בכל זאת.

כמובן שהמשרד של ליאור היה ריק כשהגעתי לשם בחמש. לאה, המזכירה המחלקתית, חייכה אלי.
''הוא יגיע עוד מעט,” אמרה. חייכתי בחזרה ולא טרחתי לתקן אותה.
למרבה הפלא, באמת לא חיכיתי זמן רב. שמעתי את הקול של ליאור מהמסדרון. “טל! מה קורה.”
''הכל בסדר.” נכנסנו למשרד והתיישבנו. כמות הניירת שהייתה פזורה על גבי השולחן הייתה יכולה לחנוק פיל קטן. מתוכם, כבמעשה קסמים, נשלפו מספר גליונות נייר. “הנה המסלול.” גיליון נייר הופיע בידי. “אני אשים לינק לרשימת המשתתפים בכונן הרשת שלנו, והנה,” תוך כדי הושטת עוד גליון נייר, “לוח הזמנים של המצעד.”
בהיתי בניירות. הייתי יכולה לנשק את ליאור. או להכניס לה אגרוף. “לא יכולת לתת לי את זה אתמול?”
היא צחקה. “קיבלתי את זה רק עכשיו. למה איחרתי לדעת--” קולה דעך שנייה לפני ההברה האחרונה.
השטיק של ליאור הוא לדבר על עצמה במין הפוך למראה הנוכחי שלה, אבל היא יודעת שההעדפה שלי היא להימנע מכל אזכור בכלל, והיא מכבדת אותה עד כמה שהיא יכולה.
''אז מה שלום החבר?” שאלה אותי, בקלילות מזוייפת.
משכתי בכתפיי. “בסדר.”
היא הניחה את ידה על ידי. “יש בך משהו נשי בזמן האחרון,” אמרה, בלשון נקבה, בכוונה. “אני מקווה שהוא לא מפעיל עלייך לחץ.”
משכתי את היד. לא אהבתי מגע פיזי מחוץ למערכות היחסים שלי, וגם את זה ליאור ידעה. “אנחנו בסדר,” אמרתי.
בדרך החוצה, ראיתי איך החיוך של לאה הופך שביר, דמוי מסכה. “להתראות, טל,” אמרה לי. עוד אחת שתתחיל להסתכל עלי מוזר.
אין מה לעשות.

כשהפמיניסטיות ביטלו את סעיף המין בתעודת הזהות, זו הייתה התחלה. זה קרה שנתיים לפני שהוצאתי את תעודת הזהות הראשונה שלי. סימן ראשון של חופש.
לא שזה הביא שיוויון. מתי משהו אי פעם עשה את זה? אבל זה עזר לי לחמוק מתחת לראדאר כבר אז.
טל הוא לא השם שנולדתי איתו. גם הוא עזר. הפנים שלי הם לא אלה שהיו לי אילו תהליך הגדילה שלי היה ממשיך בלי התערבות. הגוף שלי... אל תגרמו לי לצחוק.

שמוליק היה במקלחת כשהגעתי הביתה. צעקתי אליו ברכת שלום, והוא ענה משהו מעורפל.
השעה הייתה רק רבע לשש. ציפיתי להתעכב זמן רב יותר אצל ליאור. מצויין; יהיה לי זמן להריץ את התוכנית במלואה. טענתי את עיצוב-היציאות שלי בשיפוצניק והתפשטתי בזמן שהתוכנית עלתה.
השיפוצניק היה מתוכנת לנגן מוזיקה מרגיעה בזמן העבודה. שמוליק, קיבוצניק-לשעבר שכמותו, העלה אליו שירי להקות צבאיות. המהמתי עם המוזיקה את ''דינה ברזילי'' תוך כדי שהשיפוצניק אתחל את המפרט. נרדמתי לפני שסגן גד רפאלי חזר מארוחת צהריים.

השיפוצניק בבית של ההורים שלי היה אחד מהדגמים המוקדמים, מפלצת פלסטיק ומתכת שדמתה למקרר יותר מכל דבר אחר. הידידותיות למשתמש שלו שאפה לאפס; הוא בא מהחנות מתוכנת עם העיצובים שביקשנו, ותו לא.
השיפוצניק נועד, בתכנון המקורי שלו, לצרכים רפואיים. לא היכרתי בחיי אף אחד שבאמת השתמש בשיפוצניק הביתי למטרה הזאת, אבל זכורה לי היטב כיתה י' שבה כל הבנות נראו זהות למעט צבע העיניים והשיער. לדגמים המוקדמים לא היו הרבה אפשרויות.
זו הסיבה שהבחנתי לראשונה במירה.
בכיתה ט', לפני שיצאו הדגמים המסחריים הראשונים של שיפוצניקים, מירה לא הייתה יוצאת דופן. ישבתי לידה בפיזיקה כבר אז, אם זכרוני אינו מטעני. אבל בכיתה י', האף שלה – קצת עקום, היא סיפרה לי, כתוצאה מתאונת אופניים בגיל עשר – בלט כמו גורד שחקים בין האפים הסולדים המושלמים של שאר הכיתה.
זה לא היה נורא כמו שזה היה יכול להיות. ילדים בתיכון סובלניים בהרבה מילדים ביסודי – לפחות, הם מתעלמים ממך במקום להיות אלימים. היו לחישות מאחורי הגב של מירה, אבל בזה הסתכם העניין.
אני לא יכולתי להוריד ממנה את העיניים.
היא לא הייתה יפה במיוחד בעיני לפני כן, אבל אף פעם לא שמתי לב אליה לפני כן. עכשיו כשהסתכלתי עליה, ראיתי אותה משרבטת בשיעורי פיזיקה את המשוואות וביניהם שרטוטים קטנים ומצחיקים של הבעיות המילוליות. תלמיד פיזיקה נופל מבניין שגובהו h, אדם פלאי קופץ אחריו להצילו.
משם הדרך לתצפיות אחרות הייתה קצרה – שהיו לה אצבעות ארוכות ואלגנטיות, שהעיניים שלה היו ירוקות עם שמץ חום, שהקול שלה היה שקט ונעים אפילו (במיוחד) כשהסבירה לי על אינטגרלים.
זה היה חסר תקווה מההתחלה.

התעוררתי כשדלת השיפוצניק נפתחה.
השיפוצניק שלנו ממוקם מול המראה הגדולה בחדר השינה. בחנתי את עצמי היטב. חשוב לי להיראות בדיוק כמו ששמוליק אוהב כשאנחנו יוצאים. בחנתי את השדיים הקטנים, המובחנים בקושי, שהנצו מחזה שהיה שטוח לחלוטין לפני שעה, ואת הוואגינה המעוצבת למשעי שצצה פתאום במקום שלא היה בו דבר מלבד עור חלק ופתח זעיר של שופכה.
כשעוד גרתי אצל ההורים, זכור לי איך אמא שלי הייתה מתעוררת שעה לפני אבא שלי כדי להספיק להתאפר. הוא מעולם לא ראה אותה בפנים נקיות. מה זה שלושת רבעי שעה פעם בשבוע, בהשוואה?
שמוליק יצא מהמקלחת, עדיין רטוב. הוא חיבק אותי. ''יפה,” לחש לי, מביט בדמויותינו המחובקות. הסמקתי בלי סיבה.
נישקתי אותו והתנערתי ממנו. “תן לי להתלבש,” אמרתי. חיטטתי בארון. “איך היה היום?” שאלתי אותו.
''בסדר.” הוא נשמע עייף, אולי מוטרד. חדלתי מחיטוטי כדי לחבק אותו חיבוק דב. הוא צחק בשקט וחיכך את לחיו בלחיי. “אצלך?”
הוא פונה אלי בלשון נקבה, אבל זה בסדר. לא מפריע לי להיות אישה בשבילו. “ליאור עושה לי את המוות,” אמרתי. “אבל זה לא חדש.” הוא גלגל את עיניו.
נישקתי אותו. “יצאנו?”
לקחתי את המעיל שלי. הוא נעל את הדלת מאחורינו.

כשמירה הסכימה לצאת איתי, חשבתי שאמות מאושר.
ניסינו את הדברים הסטנדרטיים – סרטים, לצאת לאכול, החבילה הרגילה. אחרי שלוש פגישות אזרתי אומץ להציע לה לבלות את הערב בבית, ליד הדברים ששנינו באמת אהבנו לעשות.
המחשב שלה היה יצירת אמנות, המילה האחרונה בתחום. לא אבוש לומר שאת רוב הידע שלי בתכנות קיבלתי ממנה. אני מצידי לימדתי אותה דבר או שניים על גראפיקה, שכבר אז אהבתי.
זה לא היה דומה לשום דבר שדמיינתי כשחשבתי על מערכות יחסים; לא עקום, לא בלתי נעים ומוזר. פשוט נהניתי מחברתה. עד היום פגשתי מעט מאד אנשים שאהבתי כמו שאהבתי אותה.
במבט לאחור, זה נראה אירוני שבלילה שבו הבלאגן האמיתי למדנו למבחן בביולוגיה.
אחרי שלוש שעות של גנטיקה למתחילים, החלטנו שאי אפשר יותר. הצעתי שנזמין פיצה. היא צחקה, העיפה את ספרי הביולוגיה מהמיטה שלה וסימנה לי לבוא לנשק אותה.
התנשקנו לפני כן, בעיקר כברכת שלום או לפני פרידה. נהניתי לנשק את מירה. זה היה נחמד כשהיא הכניסה ידיים מתחת לחולצה שלי וליטפה לי את הגב.
כשהיא שמה יד על המפשעה שלי, קפאתי.
היא נסוגה, וראיתי את הבלבול בעיניה. “מה קרה?” אמרה. “הכאבתי לך?”
מצמצתי פעמיים. “אני לא רוצה...” ולא יכולתי להמשיך את המשפט.
''אבל זה היה רעיון שלך שנצא.” הבלבול החל מפנה מקום לעלבון. “אם לא רצית את זה, למה ביקשת ממני?” היא התחילה לקום. “אם אני לא מספיק יפה בשבילך--”
תפסתי את ידה. “זה לא ככה,” אמרתי, מנסה שלא להיכנס לפאניקה. “את מדהימה, את מושלמת. בחיי. אבל--” איך להסביר לה את זה? איך?
היא חזרה לשבת וחייכה בלי שמץ של הומור. “רוצה שנישאר ידידים?”
''לא!” כמעט צעקתי מרוב יאוש. “אני רוצה שנישאר *חברים*. אי אפשר פשוט,” נופפתי בזרועי, “להמשיך עם נשיקות וכאלה?”
היא שתקה במשך כמה דקות. “אני חושבת שעדיף שלא נמשיך עם זה,” אמרה בשקט. היא קמה והתיישבה מול המחשב. עמדתי והסתכלתי עליה במשך מה שנראה כמו נצח לפני שיצאתי.

פעם בשבוע שמוליק ואני יוצאים למסעדה, והגוף שלי משתנה, ביולוגית, לנקבה.
אם הוא לא היה החבר שלי, אם הוא לא היה אהוב עלי יותר מכל אדם אחר בעולם, היה משהו מטריד בדרך שבה הוא מסתכל עלי בלילות האלה. במיוחד כשהוא כל פעם מציע לשלם, למרות שהסברתי לו לפחות עשר פעמים עד כמה זה לא נעים כשקונים לך משהו בכל פעם שהגוף שלך נעשה זמין לסקס. בסוף הוא תמיד משתכנע להתחלק איתי חצי-חצי.
אבל בסך הכל, הערבים האלה חביבים עלי: לשבת ביחד, לדבר, לגנוב אחד מהצלחת של השני. היה לי חבל שנאלצנו לחזור הביתה מוקדם.
''בלי קינוח? את בטוחה?” שמוליק הרים גבה.
נאנחתי. “אני צריכה לשלוח את התוכניות לאנשי הקשר שלי עוד היום, ולעבוד על העיצוב שלי למצעד, שלא לדבר על כל מיני דברים אחרים שתכננתי לעשות...” אני מנסה להסתכל עליו במבט מפתה, שגורם לו לגלגל את העיניים.
התוכניות הזדוניות שלי כלפי שמוליק כל כך העסיקו אותי כשיצאנו שכמעט נתקלתי, מילולית, בליאור.
עם כל הטענות שלי כלפי ליאור, הוא נראה נהדר בשמלה ועקבים. הוא גבוה ממני בראש, ובתור אישה הוא נראה עוד יותר אגרסיבי מהרגיל. השפתון בצבע דם לא עוזר.
הוא רפרף בריסיו וחייך אלי. “טל! מותק!” הוא התכופף ונשק ללחיי. ניסיתי לא להתכווץ.
(הוא הרבה יותר, טוב, נשי בתור אישה.)
שמוליק הציע לו יד ללחיצה. שניהם נראו נוקשים למדי, ליאור בגלל ההתנגדות העקרונית שלו לקיומו של שמוליק ושמוליק בגלל שעמוק בלב השמרני שלו לא באמת נוח לו לראות בשמלה מישהו שהוא מכיר בתור הבוס – הזכר – שלי.
''באמת רציתי לדבר איתך,” ליאור אומר, במתק שפתיים ובלשון זכר. הוא כנראה מנסה להרגיז את שמוליק. ליאור גרר אותי הצידה.

את ליאור, עד כמה שקשה להאמין, פגשתי בצבא.
הוא היה המפקד שלי, והאדם הראשון שפגשתי שגילה סימפטיה לעובדה שסירבתי לחתום על טופס הצהרת מין. לא שזה באמת היה רלוונטי – התוכנות בשיפוצניק השתפרו מספיק, עד אז, שיכולתי להשמיד את סימני המין המשניים שלי. לא היו לי ווסת ולא צורך להתגלח.
הרלוונטיות היחידה שנשארה בצבא לנושאי מין באותו הזמן הייתה בחי''ר הכבד (שלא היה לי את הפרופיל הנפשי בשבילו), מוזיאון חיל האוויר (שלא הייתי מספיק יפה בשבילו) והנח''ל החרדי (נו באמת). לכן, תיאורטית, היה אפשר להתגייס בלי להצהיר על מין.
מעשית, עשו לך את המוות. איימו עלי בכלא, איימו עלי בשחרור מוקדם (גם כן איום), ניסו בטוב וניסו בצעקות.
לא עזר להם. סירבתי להצהיר על מין. הם לא אהבו את זה, אבל לא הייתה להם ברירה; היו תקדימי בג''ץ, ואני היכרתי את כולם.
כשעמדתי פעם ראשונה מול הקצין שהייתי אמורה לשרת כפקידה שלו (כי בצה''ל, גם הפקידים הם סוג של נקבות), ציפיתי ששוב הסיפור יחזור על עצמו.
במקום זאת, כששטחתי לפניו את הסיפור בארשת הפנים הקפואה שהתאמנתי עליה במשך חצי השנה האחרונה, הוא צחק.
לפני שהספקתי להיעלב, הוא הסתכל שמאלה וימינה, ולחש אלי, “אמא שלי חושבת שעדיין קוראים לי ליאורה.”
במבט לאחור, יש לי הערכה עצומה כלפי מה שעשה, שחשף את עצמו ככה לפני, בלי לפחד.
אחרי כל השנים הללו, ליאור עדיין לא יודע באיזה מין נולדתי.

האחיזה של ליאור על הכתף שלי התהדקה עד כדי כאב. ניערתי את היד שלו ממני. “מה?”
לא מנומס, אבל לדעתי הייתה לי הצדקה מלאה.
אחרי מבט אחד בפנים שלו הבנתי שאין על מה לדבר. לא שליאור נראה כועס. גרוע יותר.
הוא נראה מודאג.
''טל.” היד שלו חזרה לכתף שלי, ולא היה לי לב לנער אותו שוב. “מאז שאנחנו מכירים, אם היה דבר אחד--”
עכשיו זה מובן. הוא מנסה להיות מנומס. לא קל לחשוב על דיבור נייטרלי-מינית בזמן אמת, במיוחד בעברית, שפה שוביניסטית ידועה.
''הוא לא לוחץ עלי,” אמרתי, בטון שידעתי שנשמע תשוש. נמאס לי להסביר את ליאור לשמוליק ואת שמוליק לליאור – אם הייתי רוצה קריירה דיפלומטית, הייתי מנסה להתקבל למשרד החוץ. “אני אוהבת אותו. אני עושה את זה מרצוני החופשי.” קשה לי לא לירוק אחרי המשפט הזה. אם יש דבר ששנוא עלי, זה לדבר על עצמי במין מוגדר.
ליאור נרתע. ברור לי שהוא לא מבין בכלל את מה שאני מנסה להגיד. “זאת לא חובה. ואם מישהו צריך לדעת את זה, זה --” הוא מחווה כלפי. “זה לא משהו שאדם צריך להיות חייב לחברה, או לבן הזוג שלו, או לאף אחד. אנחנו לא רוצים להיות גברים או נשים, ואף אחד לא יכול להכריח אותנו.”
לנשום עמוק, לשחרר; אני מנסה להסביר שוב. “הוא לא מכריח אותי. ברגע שזה מבחירה, בשליטתי, ורק בזמנים מסויימים, אז זה בסדר. זה כמו ללבוש בגד שהוא אוהב. להתאפר.” אני מחליקה אצבע על לחיו המכוסה מייקאפ. שנינו יכולים לשחק מלוכלך.
הוא תופס את הסנטר שלי ומסתכל לי ישר בעיניים. “מי אתה?” הוא שואל, בלחישה.
“אני לא חייב להגיד לך,” אני עונה באותו טון.
הוא מרפה ממני. “אם לטל ידוע מי זה טל, זה מספיק לי.”

''את צריכה לתבוע אותו על הטרדה מינית,” שמוליק אמר לי בנסיעה חזרה. הוא החזיק את ההגה חזק מדי.
עייפות נוראית גררה אותי לתוך המושב. נמאס, כל כך נמאס. “אי אפשר,” אמרתי. “אתה יודע איזה מין פרסום זה ימשוך? במיוחד עם טיפוס האישיות של ליאור. או שאתה אוהב אותו או שאתה שונא אותו.”
שמוליק שתק. ידוע לי היטב שהוא לא אוהב את ליאור.
''לתנועה הא-מינית,” אמרתי, בעיניים עצומות, “יש מספיק בעיות בלי שאחד מהמארגנים המרכזיים יחקר על פשעי מין.”
הוא נהג את שארית הדרך בשתיקה. נכנסתי להתקלח. כשיצאתי, ראיתי שהוא כבר טען בשבילי את תכנת היום-יום בשיפוצניק והלך לישון.
אחרי השינויים הסטנדרטיים, הלכתי גם אני לישון.

אולי זה היה ריב, מה שעבר ביני לבין שמוליק בלילה הזה. קשה לי להחליט בוודאות. אם כן, לא הספקנו להשלים, לאור העובדה שהלילה ההוא היה האחרון לפני תחילת תקופת המבחנים של שמוליק. כשקמתי בבוקר, הוא כבר היה ליד המחשב שלו, אוזניות דלוקות, מתעלם לחלוטין מעצם קיומי.
שמוליק תמיד כזה כשהוא לומד. לא לקחתי את זה אישית.
משונה יותר היה לקבל טיפול דומה מליאור בעבודה. דממת דוא''ל, לא עונה לשיחות שלו, והוא תמיד היה בפגישות כשבאתי לבקר אותו במשרד. לאה המזכירה דקרה אותי במבטים בכל פעם שבאתי לבדוק.
ראיתי אנשים במשרד מדברים. עד כה, אף אחד לא בא לשאול אותי מה יש לי מתחת לחצאית (שאלה טיפשית. לא לבשתי חצאית אף פעם בחיי), אבל מניסיון של שנים זה רק עניין של זמן.
לא היה לי אכפת. רק חיכיתי שיהיה מישהו שאוכל לצעוק עליו במצפון נקי, בלי פחד להרוס את החיים האישיים שלי.
היה משהו אנטיקלימטי כשהאדם הראשון שבא לדבר איתי בנושא היה מיקי, המנחה המקצועי שלי בחברה.
לכאורה, הוא בא לעבור איתי על אחד מהעיצובים שלי. תוך כדי שחיכיתי שתוכנת העריכה תעלה, הוא אמר בשקט, “למה לא אמרת כלום?”
משכתי בכתפי. “למה צריך להגיד משהו?”
''זה גורם לאנשים להרגיש לא נוח, העניינים האלה.” הוא לא נראה כחש שלא בנוח. הוא נראה מהורהר. “לא יודעים מה אתה ומי אתה. לא שזה לא בסדר,” מיהר לומר כשראה את ההתכווצות-שלפני-תקיפה שלי. היו לנו כמה ויכוחים לא נעימים בשנה שעבדתי פה, והוא יודע לזהות התחלה של התפרצות זעם מצידי.
הזדקפתי בכיסא לרגע, פלטתי אנחה והתמוטטתי קלות, כמו צמיג שהוציאו ממנו את האוויר. “זה לא?” שאלתי. “אז מה כולם *רוצים* ממני?”
המשפט האחרון יצא יותר דרמטי ממה שהתכוונתי – נשמעתי כמעט על סף בכי.
''זה לא שאתה לא בן אדם טוב,” מיקי אמר. “אני מעריך אותך מקצועית והכל. אבל אם אתה בעצם בחורה,” הוא עצר לרגע, “זה לא באמת משנה. נכון. אבל זה יהיה מוזר, לחשוב שאתה משהו אחד כשבעצם אתה משהו אחר. או את.”
שפשפתי את עיני. “אבל זהו בדיוק,” אמרתי, בקול שקט, יציב עד כמה שהצלחתי. “אני לא. לא זה ולא זה, ואף פעם לא רציתי להיות. לא טל שלובשת שמלות ומטפלת בתינוקות ולא טל שהולך מכות ורואה כדורגל. רק טל עם כישרון לעיצוב גרפי. בסך הכל ביקשתי שיתנו לי להיות בן אדם בלי להלביש אותי אוטומטית בחצאית או מכנסיים. זה הכל.”
מיקי מצמץ. “זה יהיה קצת מוזר אם תתחיל לבוא לעבודה בתחתונים.”
תקעתי בו את המבט המעוצבן הכי טוב שלי. “אתה יודע למה התכוונתי.”
לאט לאט, הוא הנהן.
למרבה הפלא, שאר המשרד עזב אותי לנפשי לאחר מכן.

כמעט קיוויתי שהחרם של ליאור ימשיך על המצעד עצמו. כמו שאמא שלי אמרה בילדותי, לקוות זה טוב. ליאור הופיעה במשרד שלי מוקדם בבוקר, אדומה מהתרגשות.
''אני לא מאמינה שאנחנו לא שם עדיין,” לחשה אלי בטון רם מספיק להיחשב לצעקה על ידי כל אחד אחר. “למה אנחנו מחכים? איפה העיצוב שלך?”
כמעט סירבתי לה... כמעט. אמנם לא באמת חשבתי שארצה לבוא למצעד, אבל בכל זאת עבדתי על העיצוב שלי במשך כל החודש האחרון. כשכל התכונות האחרות ניסו למרוד, גאוותי על האמנות שלי לא נתנה לי לסגת.
לליאור יש שיפוצניק במשרד. היא בדרגה מספיק גבוהה כדי שאף אחד לא ישאל שאלות. השתמשנו בו בתורות.
העיצוב של ליאור היה מרהיב בפני עצמו. היא אמנם לא גרפיקאית בהכשרתה, אבל היא עיצבה את מפרטי השיפוצניק הראשונים שלה כשאני עוד לא השלמתי עם העובדה ששנאתי את איברי המין שלי, שלא לדבר על לעשות משהו בנידון.
בשביל ליאור, המשמעות של התנועה שלנו תמיד הייתה להיות שני המינים יחדיו, בשילובים משונים ככל האפשר. ההגבלה למין אחד אכלה אותה מבפנים. העיצוב שלה שיקף את זה באופן יפהפה – שדיים דמויי-בלון ואיבר מין ענקי, מסוגננים שניהם עד שאיבדו כמעט כל שמץ של ארוטיות, עורה צבוע בשחור יונק דבש שבהק בירוק ובסגול.
העיצוב שלי, בהשוואה, היה פשוט בהרבה.

המצעד עבר ליד הבניין של החברה, ואנחנו פשוט ירדנו והצטרפנו.
המצעד, שלא כמו אחרים דומים לו, היה שקט. השלטים המעטים שהתנופפו היו דגלים אפורים ללא סמלים. רובם המוחץ של האנשים במצעד נראו רגילים לחלוטין, עד שהסתכלת על פניהם.
כמו בכיתה י' שלי, הם לקחו את העיצובים הבסיסיים ולבשו אותם. שלא כמו בכיתה י', לא היו פה גברים ונשים. רק בני אדם.
מעטים, כמוני, בחרו להשמיד לחלוטין את תווי הפנים שלהם. הם היו מסכות ריקות.
השארתי את בגדי במשרד. הלכתי בעירום מלא, חלק וחסר תווים בין אלפי אנשים זרים, ותחושת החופש נסקה בי. כאילו הכלוב הבלתי נראה התפורר סוף סוף. כאילו סוף סוף יכולתי להסיר תחפושת לוחצת ולא נוחה.
אנשים התגודדו סביב ליאור, שנראתה מאושרת כמעט כמוני, מקרינה מיניות דואלית ומושלמת על כל סביבתה. ממני הם התעלמו. הייתי הלא נראה, הלא קיים, ואהבתי את עצמי ואת כל מה שהקיף אותי עד שלא יכולתי לשאת זאת.

זיהיתי אותו כשהרגשתי אותו הולך לידי, אפילו בלי להסתכל. הוא נשאר לידי עד תום המצעד.
פניתי והסתכלתי עליו, והאהבה המופשטת שהקיפה אותי מאז תחילת האירוע נחתה מעדנות והקיפה אותו בהילה שיכולתי לראות כמעט.
''איך זיהית אותי?” שאלתי אותו.
''לפי ההליכה,” הוא אמר, בשקט.
צחקתי כמו שלא צחקתי מזה שנים, צחוקו של אדם חופשי. “אתה אהוב עלי,” אמרתי לו. “הכי בעולם.”
במקום לענות הוא חיבק אותי. מלמלתי לתוך הכתף שלו, “מחר אני אחזור להיות בחורה בשבילך, אם תרצה.”
הוא נשק לראשי. “נראה כבר מה יהיה מחר.”
עזבנו מאחורינו את העיר שנצבעה אפור. יד ביד, הלכנו בחזרה אל ביתנו שחיכה לנו בקירות לבנים.
   כתוב תגובה
מלאך  (חדש)
מישהו13 יום ראשון, 18/05/2008, שעה 0:17
 הקופאי מאחורי הדלפק מסתכל עליי במבט בוחן ואז מעביר את מבטו לכיוון המלאך. אני לא מצליח לקרוא את הבעת פניו.
המלאך מסתכל על מדור החטיפים, ידיו בכיסי הג'ינס החדש שקניתי לו. הוא נראה נחמד עם בגדים. כשמצאתי אותו הוא היה לבוש בסמרטוט מלוכלך שמצא בזבל וקשר מסביב למותניו.
''אתה רוצה את זה?'' אני שואל את המלאך.
הוא מסתכל עליי, מבטו מעט נבוך, כאילו תפסתי אותו באמצע מעשה אסור. ''זה טעים?'' הוא שואל. אצבע אחת לבנה מצביעה על שקית של במבה.
''כן,'' אני אומר. ''טעים. תביא את זה לפה.''
מהסס, הוא שולח את ידו ואוחז בשקית הבמבה. ''קח את הגדולה,'' אני אומר לו. הוא מחליף שקיות ומתקרב לכיווני. אני משלם על המצרכים ואני והמלאך יוצאים החוצה. האוטו מחכה איפה שהחניתי אותו. המלאך אוהב את הנסיעות באוטו, כמו הכלבים שמוציאים את ראשם החוצה מהחלון וסופגים את הרוח שטופחת על פניהם. בתקופתו היו כרכרות, הוא אמר לי בפעם הראשונה שנכנסו לרכב. מסתבר שאפילו לא היה חשמל. הכול מוזר לו, חדש ולא מובן. הפנים שלו עוטות מבט מבולבל בכל פעם שהוא נתקל במשהו לא מוכר – מה שקורה לפחות כל חמש דקות.
אנחנו נוסעים בכביש הראשי, לכיוון הנגב. לאחר מחשבה מרובה החלטתי שלשם עדיף לנסוע. הייתי צריך קצת שקט ושלווה בשביל להגיע להחלטה לגבי המלאך, ומרכז תל אביב לא היה בדיוק המקום השקט ביותר שהצלחתי לחשוב עליו.
את המלאך מצאתי לפני שלושה ימים, בסמטה. הוא נראה מפוחד, וכהצעתי להזמין לו מונית או אמבולנס, הוא נעץ בי מבט מבולבל ואז התקפל לכדור על הקרקע המטונפת. מיד ראיתי את שתי הצלקות הנפוחות במרכז גבו. השפלתי את מבטי וראיתי נוצות כהות מפוזרות לאורך הסמטה.
מלאך, הבנתי אז. מה לעזאזל עושים עם מלאך באמצע תל אביב?
אני מפעיל את הרדיו כדי לא לחשוב על הצעד הבא, כדי לנסות להתרכז במשהו אחר לשם שינוי. שלמה ארצי הולך לאיבוד במרפסת, וכשהוא מסיים איזו זמרת צעירה שרה על מבול. הרדיו לא מספק נחמה. אני מכבה אותו.
אנחנו ממשיכים לנסוע והשמש נמצאת במרכז השמים. חם לי וקשה להתרכז.
* * *
האישה בשמלה האפורה שמראה לנו את החדר מסתכלת עלינו במבט מתחסד. בחור בן ארבעים מלווה בבחור צעיר ויפה כמו המלאך, שניהם מבקשים חדר ופרטיות... משהו מוסרי לא יכול לצאת מהמצב הזה.
כלבה, אני חושב, ודואג לחייך בנימוס כשהאישה מפנה אלינו את גבה ויוצאת מהחדר. אני סוגר את הדלת ונועל אותה.
אני מסתובב אל המלאך שעומד במרכז החדר וסוקר במבטו את המקום החדש. ארבעה קירות, חלקם מתקלפים. טלוויזיה ישנה ושתי מיטות.
''מה אתה חושב?'' אני שואל את המלאך.
''יש פה ריח מוזר,'' הוא אומר בזהירות, כאילו חושש שמילה לא במקום תגרום לי לכעוס. מהרגע שנפגשנו לא כעסתי עליו. אני לא מבין ממה הוא חושש.
''זה לא ריח מוזר,'' אני אומר לו, ''זה פשוט הסרחון הטבעי של המקום. אני בטוח שעוד מעט כבר תתרגל.''
הוא מהנהן ומבטו גולש לכיוון הטלוויזיה, נשאר שם.
''אתה יכול לצפות אם אתה רוצה,'' אני אומר לו. אתמול, בדירה שלי, עשיתי טעות והדלקתי את הטלוויזיה בנוכחותו. שטף השאלות שהפעולה הפשוטה הזו עוררה השאיר אותי מבלה שעתיים בהסברים על הדברים שמבחינתי היו הטבעיים והמובנים ביותר בעולם.
''אחר כך,'' הוא אומר. ''עכשיו אפשר...'' הוא נראה מהסס. ''אפשר להתקלח?''
אני מהנהן והולך איתו למקלחת. אתמול הסברתי לו איך משתמשים בברזים, אבל הייתה לי הרגשה שהמקלחת במקום הזה תהיה טיפה גדולה עליו. לאחר שאני מסיים לכוון את המים בשבילו אני מתקדם לכיוון הדלת. מזווית העין אני שם לב שהוא מתחיל לפשוט את בגדיו, אפילו לא טורח לחכות שאצא החוצה.
על גופו אין אפילו שערה אחת. אני תוהה אם כך הוא גם היה לפני שמת, או שפשוט מדובר בקטע של מלאכים.
אני מתבונן במלאך כשהוא נכנס לתוך המקלחת ולא טורח לסגור את הדלת. מים חמימים שוטפים את גופו וזורמים לתוך פתח הניקוז.
אני כנראה שוקע במחשבות, כי הדבר הבא שאני רואה זה את המלאך יוצא החוצה, מחייך.
''אני נקי,'' הוא אומר.
אני מחזיר לו חיוך, מנסה להסתיר את הזקפה שבמכנסיי.
*
אוויר הלילה הקריר חודר דרך החלון. השמיכה מכסה אותי, אבל הקור בכל זאת מורגש. אני רוצה לסגור את החלון, אבל המלאך מבקש ממני להשאיר אותו פתוח. הוא אומר שהאוויר הקריר עושה לו טוב.
אני סוקר את פניו בריכוז. כשרק מצאתי אותו הוא נראה צנום וחיוור, רחוק צעד קטן מעלפון. אבל בימים האחרונים הוא החל לעלות במשקל ואפילו החיוורון החולני של פניו הולך ודוהה.
השמיכה מכסה את המלאך עד הקו של מותניו. חצי גופו העליון נראה זהוב בגלל המנורה הקטנה שדולקת על השידה בין המיטות שלנו. פטמותיו ורדרדות ועגולות, ואני מתקשה להתבונן בפניו ולא בהן כשאני שואל אותו, ''למה אתה פה? מה קרה?''
משהו משתנה בפניו, כאילו גל מהיר של כאב – או כעס – מופיע ונעלם.
הוא לא זוכר. זה מה שהוא אמר גם בפעמים הקודמות ששאלתי אותו את אותה השאלה. הוא רק זוכר מריבה, צעקות. תחושה של בגידה, תחושה כל כך חזקה שהיא גורמת לגופו לרעוד.
אני קם ממיטתי ומתיישב לידו. עם ידי על כתפו אני מלטף את עורו החמים ולוחש לו, ''זה בסדר. אתה בסדר עכשיו.''
''אני לא רוצה לחזור,'' הוא אומר בשקט. ''אני לא אחזור.''
''למה שתחזור? הם הרי זרקו אותך.'' המילים קשות, אבל אני לא שם לב עד שהן כבר נאמרות ומרחפות בחלל.
''אתה צודק,'' הוא אומר. ''הם לא רוצים אותי. אני פה עכשיו.'' הוא מרים את מבטו ופוגש את עיניי. ''איתך.''
*
באמצע הלילה אני קם ורואה את המלאך עומד ומתבונן מחוץ לחלון. אני מתרומם על מרפקיי ומתכוון לשאול אותו מה קרה, כשלפתע הוא אומר מבלי להסתכל עליי, ''הכול בסדר. אתה יכול לחזור לישון.''
''אתה בטוח?''
אני לא רואה את פניו, אבל משהו בעמידה שלו נראה לי מתוח, דרוך. ''אני בטוח. זה לא קשור אליך. תישן בבקשה.''
גל של עייפות שוטף אותי בהפתעה. אני מצליח להנהן פעם אחת ונרדם מיד.
*
אני קורא את עיתון הבוקר והמלאך רואה טלוויזיה. הוא יושב קרוב מדי למסך, ולמרות שאני מעיר לו על זה בפעם המי יודע כמה, אני עדיין זוכה ממנו לתשובה של, ''ככה אני רואה יותר טוב,'' ואז להתעלמות.
העמודים הראשונים בעיתון עוסקים בתרמית פוליטית שנחשפה ובאסון אקולוגי שהתרחש ליד חופי תאילנד. עדיין לא יודעים בדיוק מה קרה שם, ואני מאמין שעד שיגלו לאף אחד כבר לא יהיה אכפת.
אני עובד למדור הספורט והזמן עובר.
בצהריים אני והמלאך יוצאים למכולת קטנה שנמצאת מחוץ לאכסניה. המקום נראה נטוש, ולרגע אני מופתע שדלתות הכניסה פתוחות. המלאך רצה ללבוש את אחת החולצות שלי למרות שהיא הייתה גדולה עליו. הוא נראה חמוד ככה ואני אומר לו את זה. הוא מסמיק וממלמל תודה.
אנחנו נכנסים לתוך המכולת ועוברים ביחד על המעברים השונים. המלאך אוהב פסטה, אבל אחרי שגילה מחדש את טעמו של הבשר לפני כמה ימים הוא נהפך אובססיבי. מעולם לא ראיתי מישהו מסיים סטייק בכזו מהירות. אבל היום אני קצר במזומנים ועדיין לא ראיתי כספומט בסביבה. אני מבטיח למלאך שבקרוב אוציא כסף ואקח אותו למסעדת סטייקים. הוא מעקם את פיו אבל מהנהן לאישור.
כשאנחנו מגיעים לקופה אנחנו מניחים את המצרכים על הדלפק ומחכים שהקופאי יעביר אותם בסורק. לפתע המלאך שולח את ידו לכיווני ומלטף את ראשי. אני מרגיש את לחיי מתחממות וממהר להזיז את ידו.
הקופאי, שראה את הכול, נד בראשו ומעביר מבט מזלזל ביני לבין המלאך.
לפני שאני מספיק להגיד משהו, אני שומע את המלאך לידי אומר, ''זה לא מנומס להסתכל בצורה פוגעת על אנשים אחרים.''
אני מסתכל עליו, מופתע. הקופאי מרים את ידיו ומזייף חיוך. ''היי, אחי, זו מדינה חופשית. כל אחד והסטיות שלו.''
אני מתעלם ומוציא שטר של מאה שקל מהכיס. החשבון נעצר על סכום של 98.20 ₪.
ידו של הקופאי מושטת לפנים בשביל לקחת את השטר. לפתע ידו של המלאך מופיעה, אוחזת בידו של הקופאי, חזק.
''מה - ?'' הקופאי מנסה למשוך את ידו, אבל ללא הצלחה.
אני מתחיל לדבר, אבל קולט לפתע שעד היום השם היחיד שהשתמשתי בו היה ''מלאך'', וזה עלול להישמע מוזר בסיטואציה הזו. אז אני פשוט אומר, ''מה אתה עושה? עזוב אותו.''
עיניו של המלאך צרות, שפתיו החיוורות הדוקות. הוא נראה גבוה יותר פתאום, למרות שאני כנראה מדמיין.
המלאך אומר באיטיות, ''המילים שלך נועדו לגרום לנו להאמין במשהו אחד, אבל המבט שלך הבהיר לי שהתכוונת בדיוק להפך.''
''מה – אתה מכאיב! עזוב אותי! דפוק!''
אני מנסה לנתק את אחיזתו של המלאך, אבל ברגע שאצבעותיי נוגעות בעור ידיו אני צועק ומועד לאחור. עורו רותח.
ואם אני הרגשתי את זה בכזו עוצמה, יכולתי רק לדמיין איך הקופאי מרגיש.
המדפים מתחילים לרעוד לפתע, חלונות מתנפצים. אני מכסה את ראשי ובקושי מצליח לשמוע את צעקותיו של הקופאי. ריח של בשר חרוך מגיע לנחיריי ואני מתאפק שלא להקיא.
כעבור כמה שניות הכול נרגע. העולם מפסיק לרעוד והקופאי מפסיק לצעוק ולהתחנן.
המלאך עוזר לי לקום על רגליי. הוא כבר לא חם. מבטו מושפל ועיניו נעות בחוסר ודאות, בחשש.
אני מסתכל מעבר לדלפק ורואה ערמת אפר נחה על הרצפה, בדיוק באותה הנקודה שעמד בה עד לפני דקה קצרה הקופאי.
''לעזאזל,'' אני מסנן. ''לעזאזל.''
''לא התכוונתי.'' המלאך מתיישב על הרצפה, מחבק את עצמו ורועד. ''הוא... הוא אמר דברים שפגעו בך. ראיתי שהם פגעו בך. למה הוא רצה לפגוע בך? אני...''
''ששש. זה בסדר.'' אני מניח את ידי על שערו ומלטף בעדינות. ''זה לא משנה עכשיו.'' ליבי פועם במהירות וכפות ידיי לחות מזיעה. איכשהו אני מצליח להישמע רגוע כשאני אומר, ''אנחנו צריכים למהר עכשיו בחזרה לחדר כדי לאסוף את הדברים שלנו. אחר כך ניכנס למכונית ונעוף מפה. אתה שומע אותי?''
הוא מהנהן, עדיין מחבק את עצמו ולא מסתכל עליי. ''לאן נלך?''
אני פותח וסוגר את פי. קשה לי לחשוב. קשה לי להתרכז. לאן לעזאזל הכנסתי את עצמי?
''נמצא מקום,'' אני מצליח לומר ועוזר למלאך לקום על רגליו. אנחנו יוצאים החוצה אל השמש היוקדת ותוך חמש דקות אנחנו שוב בדרכים.
*
אני סוקר בידיים רועדות את העיתונים, בטוח שבאחד העמודים הראשונים יהיה אזכור למה שקרה אתמול במכולת. אבל רוב העמודים הראשונים עוסקים באסון האקולוגי בחופי תאילנד, למרות שעדיין אין לאף אחד מושג מה לעזאזל קרה שם. בנוסף מסתבר שגל רעידות אדמה זעזע אתמול בלילה את דרום אמריקה. אני עובר עיתון אחר עיתון, עמוד אחר עמוד, וכלום. אפילו לא חצי משפט בנוגע למה שקרה אתמול במכולת.
אני מניח את העיתון האחרון על השולחן ונושף אוויר בהקלה.
המלאך, שיושב על המיטה ולא מפסיק להתבונן בי, שואל, ''הכול בסדר?''
אני מהנהן ומצליח לעלות חיוך על שפתיי, בפעם הראשונה מזה שעות. ''הכול בסדר. אני מקווה.''
הוא מחזיר לי חיוך קטן ונשכב על המיטה. הוא לבוש בגופיה לבנה ומכנס קצר. שמש אחר הצהריים חודרת דרך התריסים ומכסה חלקים מגופו בצללים.
האכסניה שמצאנו במצפה רמון אמורה להיסגר בחודש הבא. הבעלים פשטו את הרגל לפי מה שהבנתי, אבל נכון לעכשיו עדיין יש בחדר מים זורמים ומזגן שפולט אוויר קריר. אין לי תלונות. גם המחסור בשכנים בחדרים הסמוכים רק מוסיף למצב הרוח שלי.
דיברתי כבר עם הבוס בעבודה והסברתי לו שהווירוס שתקף אותי לא מראה סימנים של היחלשות, וכנראה יעברו עוד כמה ימים עד שאוכל לחזור למשרד. הוא לא היה מרוצה מזה, אבל לפחות הרווחתי עוד כמה ימים של שקט.
מקודם עברה החדרנית והציעה לסדר את החדר. אמרתי לה שאין צורך. לפני שעזבה היא העבירה את מבטה בין המלאך לביני, אבל לא אמרה דבר. משהו במבט שלה, בעיניים השחורות והקטנות, גרם לי להרגיש לא בנוח. אבל לפני שהספקתי להגיב – או חס וחלילה, המלאך הספיק להגיב – היא הסתובבה ויצאה החוצה.
חלק גדול מהחדרים כבר נוקו מרהיטים, ובחדר שקיבלנו יש רק מיטה זוגית אחת. אני הולך אל המיטה ומתיישב ליד המלאך, שעדיין שוכב ובוהה בתקרה. המבט על פניו מרוחק ומהורהר. אני מתבונן בשפתיו וחושב, נשק אותי. בבקשה.
לפתע המלאך מטה את ראשו הצידה לכיווני ומחזיר לי מבט מסוקרן. לאחר כמה שניות הוא אומר, ''בסדר.''
אני מכחכח בגרוני. ''מה?''
''בסדר,'' הוא אומר שוב. ''אני אנשק אותך.''
''אתה... שמעת – ''
הוא מתרומם על מרפקיו ומצמיד את שפתיו לשפתיי. הדקות הבאות חולפות כמו חלום, כמו הזיה. אני מנסה לחשוב אבל לא מצליח, מנסה להתרכז אבל נכשל. שפתיו של המלאך עבות ורטובות, לשונו חודרת לעומק פי ומטיילת בפנים, גורמת לי לשכוח מדברים מיותרים כמו נשימה.
כשהוא מפסיק לנשק אותי אני מנער את ראשי ולא מצליח לדבר.
המלאך מחייך ומלטף את פניי ואומר, ''גם לי היה נחמד.''
*
בלילה אני והמלאך שוכבים. אני יכול לתאר במילים את התחושה, אבל מילים הן אנושיות ומה שקרה היה הכול חוץ מאנושי. עדיף שאשתוק.
*
הגשם מגיע בהפתעה. אתמול קראתי את התחזית, אבל לא היה שום אזכור לסופת גשמים שאמורה להגיעה לאזור, אפילו לא דובר על התקררות. עכשיו יולי, למען השם.
המלאך רעב. הבטן שלו מקרקרת וזה גורם לו לצחוק. הוא אומר שרעב גורם לו להרגיש חי. אני חושב, אתה גורם לי להרגיש חי.
אני שם עליי חולצה ארוכה שארזתי בטעות ויוצא החוצה מהחדר. אין לי מושג איפה אפשר למצוא אוכל במקום הזה, אבל אני מתכוון לגלות.
שכבת עם מלאך, אני חושב לעצמי. לעזאזל.
מכונות. זה הדבר היחיד שאני מצליח למצוא בכניסה לאכסניה. יש מכונה של צ'יפס, סנדוויצ'ים שלא נראים טריים וכמה חטיפים. אני קונה קצת מכל דבר וחוזר עם ידיים מלאות לכיוון החדר.
הגשם הספיק להתחזק בינתיים ואני רואה עצים כמעט ונעקרים ממקומם בגלל הרוח החזקה.
כשאני מגיע לחדר הדלת פתוחה לרווחה. אני נכנס פנימה ומניח את הדברים על השולחן. אני קורא, ''מלאך!'' ולא באמת מצפה לשמוע תשובה.
אני חושב, הוא עזב אותי, ואז נשמע הפיצוץ הראשון.
*
החלונות לא מתנפצים, למרות שכל המבנה רועד. אני רץ החוצה ויורד במדרגות שבקצה המסדרון. פיצוץ נוסף גורם לי ליפול על הרצפה. אני מצפה לריח של עשן, אבל בינתיים אני רק מריח אוויר רווי בגשם.
האכסניה ממוקמת ביציאה מהעיר, השכונה הקרובה ביותר נמצאת לפחות שלושה קילומטרים מאיתנו. אני בספק אם מישהו שלא נמצא באכסניה היה יכול לשמוע את הפיצוצים.
כשאני יורד במדרגות אני מוצא את עצמי במגרש החנייה. חוץ מהמכונית שלי ועוד שתי מכוניות המקום ריק – כלומר, אם מתעלמים מקבוצת האנשים שעומדת במעגל באמצע המגרש, מסביב למלאך.
אני מתחבא מאחורי אחת המכוניות ומסתכל דרך החלונות. יש שם שישה אנשים חוץ מהמלאך, כולם נראים בגילאים שונים, לא מאיימים במבט ראשון. החדרנית של האכסניה נמצאת שם גם.
אני לא שומע את מה שנאמר, גם בגלל המרחק וגם בגלל הגשם. המלאך עומד זקוף עם ראש מורם, כאילו הקור העז הוא לא יותר ממשב רוח קריר בשבילו. שתי הצלקות שעל גבו נראות בולטות במיוחד על הרקע החיוור והרטוב של עורו.
אני חושב להתקרב יותר כדי לשמוע את מה שנאמר, ובדיוק אז אחד האנשים מרים את ידו והמלאך מועף באוויר ומתרסק בחבטה על הקרקע.
אני צועק, אבל לא נראה שמישהו שמע אותי.
במשך כמה שניות המלאך לא זז; אני לא מצפה שהוא יזוז עוד לעולם, לא אחרי נפילה שכזו. אבל איכשהו הוא מצליח לנער את ראשו ומנסה לקום באיטיות על רגליו, נראה מסוחרר.
הוא נופל על ברכיו ואני בטוח שעכשיו הם עומדים להרוג אותו.
ידיי אגרופים וגופי רועד מזעם. אבל אני לא יכול לעזור לו וזה שורף מבפנים.
החדרנית צועדת לפנים במהירות ואני מצליח לשמוע חלקים ממה שהיא אומרת. ''... על בגידה. היית אמור לצפות לתגובה, בבקשה אל תגלה התנגדות מיותרת. אתה – ''
ידו של המלאך עוברת דרך גופה של החדרנית. חמשת האנשים האחרים צועדים צעד לאחור, נראים המומים.
המלאך מוציא את ידו באיטיות מתוך הגוף הרועד שלפניו והחדרנית מתרסקת על הקרקע.
בדקות הבאות העולם משתגע. אני מתחבא מתחת למכונית ושומע צעקות ופיצוצים. בשלב מסוים המכונית שמעליי מתרוממת ועפה, עד שמתנגשת בקיר האכסניה. עצים נעקרים ממקומם ומושלכים כמו מקלות. הקרקע מתכסה בסדקים שרק הולכים ומתרחבים.
אני קם על רגליי ומתחיל לרוץ בחיפוש אחר מחסה אחר.
''חכה!''
המלאך.
אני נעצר ומסתובב אחורנית.
המלאך מכוסה חתכים מדממים והוא בקושי מצליח לעמוד על רגליו. זוג כנפיים עצומות אפורות בולט מתוך גבו.
ברחבי מגרש החניה שוכבות שש גופות, חלקן שלמות וחלקן לא.
אני מתקרב אל המלאך בצעדים מהססים ותופס אותו כשהוא מתחיל ליפול. הוא כל כך קר. אני נוגע בפניו ושואל, ''מה קרה פה?''
הוא מחייך, חיוך קטן עם עיניים עצומות. ''מה שהיה חייב לקרות.''
''ומה – מה יקרה עכשיו? אתה צריך לחזור?''
הוא נד בראשו. ''אין לי לאן לחזור.''
''הם עדיין ינסו לפגוע בך?''
הוא משתעל. ''כן. ומתישהו הם יצליחו.'' הוא פוקח את עיניו. הגשם נפסק בשלב מסוים מבלי ששמתי לב. ''אתה מתכוון לעזוב אותי?'' הוא שואל. הוא מעולם לא נשמע יותר פגיע.
אני בולע גוש שהצטבר בגרוני ומצליח לומר, ''אני מבולבל. כל זה...''
הכנפיים של המלאך מתחילות להתכווץ. לאחר פחות מדקה הן כבר נעלמות, שוקעות בתוך הצלקות שעל גבו. אני מבין אז שהכנפיים תמיד היו שם, למרות שהייתי משוכנע שמישהו עקר לו אותן.
''לאן נלך?'' אני שואל, מבין אז שכבר הגעתי להחלטה.
המלאך מתיישב. ''לאן שנרצה,'' הוא אומר.
אנחנו יושבים במגרש החניה במשך כמה דקות. השמש תופסת בינתיים את מקומם של העננים ורוח חמימה מתחילה לנשוב ומייבשת את גופנו. צליל סירנות מתחיל להישמע במרחק.
אני אומר למלאך, ''מה שקרה לך... מה שקרה פה... יש לי הרגשה שהחברה האלה לא היו החברה הרעים.''
הוא לא משפיל את מבטו או נראה נבוך. עם קול יציב הוא אומר לי, ''זה באמת משנה לך?''
אני נאנח. לעזאזל.
אנחנו קמים על רגלנו וחוזרים לחדר בשביל לארוז את הדברים. תוך חמש דקות אנחנו שוב בדרכים.
   כתוב תגובה
המכשף   (חדש)
Shir7777 יום ראשון, 18/05/2008, שעה 19:31
 ''המכשף, המכשף! קום!'' צעק העוזר.
המכשף פקח את עיניו. הוא היה במיטה גדולה מאוד וריקה. היתה זאת שעת לילה מאוחרת ווילון כבד מקטיפה אדומה חסם את האור בחדר לכן הוא ראה רק מעט.
העוזר החזיק בידו מנורה קטנה שהפיצה אור מספיק רק להארת פניו אל מול המכשף. פני העוזר היו כחולות, לא מהקור, ופיו הארוך דמוי המקור הטיל צללים שחורים ומפחידים.
''מדוע עליך להעיר אותי?'' רטן המכשף
''סליחה אדוני,אבל זה חשוב, הגברת הגיעה והיא דורשת לראותך מיד''.
המכשף רטן עוד משהו וקם מהמיטה בכבדות. נערה, דורשת לראות אותו! חוצפה! אבל אולי הוא מתחיל לחשוב כמוהם....
העוזר, כמובן, היה מוכן להלביש אותו במהירות.
הכורכים, כמובן, היו עוזרים מציונים אבל מראם המפחיד והמקור שלהם גרמו לכל אחד להירתע. מי ירצה משרת שעשוי מכישוף שהתקלק? ועוד שהמכשפים כה מעטים!
השם הכורכים ניתן להם בגלל שהם השתמשו בכישוף שהתקלקל וכרכו אותו כדי שיקבל את צורתם. כמובן שאם זה היה תלוי בהם היה להם שם פואטי יותר כמו ריח ביצה או ערפל נחלים אבל איש אינו מקשיב להם.
הכורך עזר למכשף להתלבש והוביל אותו מטה במדרגות. כשהם הגיעו למטה המכשף שם לב שאחת המשרתות האנושיות פתחה את הוילונות והאירה את החדר בהרבה נרות שיצרו רושם של חדר גדול ומואר. מולו, על רקע חלון כהה ישבה נערה על יד שולחן קטן מעץ. היא נראתה נחושה מאוד והיה לה מבט שובב ועז בעיניה.
''המכשף הנודע מאומנש מוכן לקבל את פנייך'' קרא הכורך ובקידה קלה הוא זז הצידה לפנות מקום למכשף.
המכשף נעמד באור הנרות ונתן לנערה לבחון אותו. הוא לבש את הכובע השחור שהסתיר את שערו לגמרי ושהתאים לשרשרת המתכת הכבדה והשחורה שלבש מעל לחליפה כחולה ומרופטת שנתנה לו מראה כחוש ומסכן.
הנערה קמה כדי לכבד את המכשף. בזמן שהיא קמה שימלתה הבהירה רשרשה קלות ושערה הערמוני זז מרוח בלתי נראית.
''אדוני, יש לי בקשה אליך...'' היא פנתה אליו מיד.
''לא!'' אמר המכשף וקטע את רצף דבריה.
מבט יהיר עלה על פניה.
''יש לי מכתב,אדוני,מהדוכס שאומר שעליך...''החלה שוב לפני שקטע אותה המכשף.
''ידוע לי מה רצונך נטליה ואיני מוכן ללמד אותך. איני מוכן''
''מדוע לא?'' היא שאלה בחוצפה ''בגלל שאני אישה?''
''בגלל שאינך מוכנה! עליך ללמוד הרבה'' ענה המכשף
''אז למד אותי'' היא קראה וצעדה קרוב יותר למכשף.
כעת היא עמדה כולה באור הנרות. מבטה היה מתריס ויהיר. היא נראתה כאילו איש לא סירב לה, כמובן שיופייה המדהים עזר לה להתקדם בלי להיתקל בסירוב אבל המכשף למד להתעלם מיופיה.
לפתע נח מבטה על השרשרת השחורה שהוא לבש.
''מה זה?'' היא קראה בהפתעה והצביעה על השרשרת.
''זה שום דבר, לא עניינך. אנחנו סיימנו כאן. אם יש לך משהו למסור תמסרי למשרתת והיא תביא לי'' קרא המכשף והלך לעבר הספרייה.
''זה עוד לא הסוף! אתה כן תלמד אותי!'' קראה אחריו הצעירה בכעס.
המכשף אפילו לא הסתובב אליה.
הוא נכנס לספריתו החשוכה והתיישב מול ערמת דפים. היה זה כישוף שעבד עליו זמן רב אבל הוא עדין לא היה גמור.
הכורך נכנס אחריו לחדר.
''הגברת השאירה מכתב בשבילך'' אמר העוזר. הוא שם את המכתב מול המכשף והחל להדליק נרות בחדר.
המכשף נאנח שוב. צעירים!כמה קלי דעת הם! כמה דעתנים וחצופים!
הוא פתח את המכתב. היה זה מכתב מאת הדוכס שדרש ממנו ללמד את הנערה כישוף. במכתב הייתה גם הבטחה לכסף תואר ומשרתים לרוב אם רק ילמד את הנערה כישוף.
כמובן שמכתב כזה היה צפוי. הנערה הייתה בת הדוכס ואביה היה מקושר מאוד. אם המכתב הבטיח כסף תארים ומשרתים קרוב לוודאי שהדוכס אכן ייתן לו זאת.
המכשף נאנח שוב אילו הם רק יידעו... כמובן שאסור לו ללמד את הנערה!
''אדוני..''פתח הכורך ונעמד מולו ''אם רק יורשה לי אדוני מדוע לא תלמד אותה?''
''כי היא אישה! והיא מסוכנת... אם היא תגלה....'' ענה המכשף.
''סירוב ייראה מוזר יותר. עליך לקבל זאת עכשיו ולהשגיח עליה מקרוב. אדוני.... בסוף היא תגלה ואם היא תהיה נגדך היא תספר לכולם ואתה תהיה חסר כול. קבל את ההצעה של הדוכס אבל הקשה על הנערה.... אולי היא תוותר מהקושי'' אמר הכורך בתקווה.
''אני מקווה שכך... אילו היא רק הייתה מוותרת. כזאת אישה חצופה... עוז רוח לא מתאים לאישה''.
''אדוני, היא לא תוותר ולא תפסיק עד שהיא תקבל את מבוקשה. אתה יודע זאת אדוני הרי היא ירשה זאת מאימה''
המכשף שאף שאיפת הפתעה ונתן בכורך מבט חודר.
''האם של הילדה מתה!'' אמר המכשף בחדות.
''כמובן'' אמר הכורך והשתחווה.
''זה ייראה חשדני ביותר אם אשנה את דעתי'' אמר המכשף בהכנעה.
''אני אטפל בזאת'' אמר הכורך ונעלם.
למחרת ישב המכשף בספרייה שהייתה מוארת באור שמש של אחרי הצעריים המאחורות. הוא עדין עבד על הכישוף כשנשמעה דפיקה בדלת.
''יבוא'' קרט המכשף.
הדלת נפתחה ובזריזות אופינית לבני מינו נכנס פנימה הכורך.
''העניין סודר. הנערה תגיע מחר בבוקר לכאן כדי להתחיל להתלמד. הוריתי למשרתות להכין את החדר העליון בשבילה.''
''טוב, דאג לכך שחדרה יהיה הרחק מחדרי'' אמר המכשף.
''המשרתות מכינות בשבילה את עליית הגג, היא לא תוכל להגיע לחדרך אדוני'' אמר הכורך תוך כדי קידה.
תמיד הפליא את המכשף העובדה שפיו הארוך דמוי המקור לא הפריע לו בקידות.
''מצוין'' אמר המכשף.
העוזר הנהן ויצא מהדלת .
המכשף נשען אחורה בכיסאו ונאנח.
אם היא אכן דומה לאימה, חשב המכשף, אז לא רק שהיא עקשנית היא גם סקרנית במידה מסוכנת.
''אדוני, אורח הגיע''אמר הכורך ויצא מהחדר. המכשף אפילו לא שם לב לכך שהוא נכנס.
במקום המכשף נכנס פנימה הדוכס אבי הנערה. ליבו של המכשף ניתר.
''אלוהים'' אמר הדוכס ''אתה נראה חיוור כמו מוות אתה מרגיש טוב?'' .
''כן אני מרגיש טוב למדי..''אמר המכשף במהירות.
הדוכס הביט עליו בצורה חשדנית לרגע.
''אני שמח מאוד שהסכמת ללמד את בתי, אני משוכנע שאתה עושה את הדבר הנכון. באתי בעניין המכתב. כפי שהוצע במכתב הבאתי איתי שני משרתים ותשלום נכבד. כמובן שעל כל חודש שבו תשלמד ממך ביתי תקבל עוד סכום כסף, תשלום נוסף עבור שירותיך. בקרוב יינתן לך תואר ואדמות, אני... עובד על זה'' אמר הדוכס.
הדוכס פתח את הדלת והסתכל החוצה. הוא עשה משהו שהמכשף לא ראה והסתובב מיד למכשף שוב. אחריו נכנסו שתי משרתות צעירות. לאחת היו פנים מרובעות ושער גס חום שהיה אסוף, השנה נראתה כאישה ממבט ראשון בגלל גודלה הקטן אבל ממבט מדוקדק יותר ראו שהיה זה נער צעיר.
''זוהי מירנה וזה בנה הצעיר טום. הם יהיו המשרתים החדשים שלך. המשרת שלך, הכורך, כבר קיבל את סכום הכסף הראשון. אם יש עוד משהו שאתה חפץ בו אל תהסס לשלוח לי מכתב'' אמר הדוכס ויצא מהחדר במהירות.
המכשף נשאר לבד בחדר עם שני המשרתים שחיכו לפקודות ממנו.
הוא הביט בפני הנער שהיה משרתו החדש. לנער היה שער צהוב קצר ועינים כחולות גדולות.
כמה מסוכן להשאיר כאן משרת צעיר וכה יפה תואר!
''תלכו לאינגריד ותגידו לה שאתם המשרתים החדשים, היא תתראה לכם את הבית. אינגריד היא צרפתייה כהת עור אתם תזהו אותה בקלות'' פקד המכשף.
המשרתים קדו יחד ויצאו מהחדר.
כמה מוזר, חשב המכשף, משרת זכר! כשהיה קטן לימדו אותו שאישה לא שווה כלום וגבר שווה הרבה יותר ולכן רק הנשים עובדות כמשרתות. משרת זכר, מוזר. ןעוד איזה משרת יפה! ליבו כמעט עצר שוב כשהוא ראה אותו!
המכשף צלצל בפעמון וחיש מהר נכנס לחדר הכורך.
''שלח את המשרתים הביתה להיום. אתה יכול לפרוש לחדריך אם זה רצונך'' אמר המכשף.
הכורך קד ויצא למסור את הודעותיו.
הוא מצא את הכורך כשהוא היה צעיר והלך לאיבוד בביצה. היה זה הפחד שגרם לו לנסות לחש להחזיר אותו לביתו. הרוח החלה לנשוב סביבו בפראות והוא ראה את האוויר מתעוות לכדי צורה. מתוך הרוח השואגת והמסתחררת ראה המכשף,אז נער, את הכורך לראשונה. לכורך היה גוף נער. הוא היה קטן עם זנב בין רגליו ופה שנראה כמו מקור. עיניו הכחולות של הכורך בהו ישר במכשף בכזה כוח עד שמאותו רגע והלאה המכשף שינה את זהותו ועסק יחד עם הכורך בלמידת קסם.
מכל העולם רק הכורך ידע את סודו, סודט הנורא... אבל הכורך גילה נאמנות יוצאת דופן ולא גילה את סודו לאיש.
קסם היה אז, כמו עכשיו, מאוד נדיר ומספר המכשפים היה קטן ולמרות זאת הכורך לימד אותו כל מה שידע והם התקדמו יחד תוך כדי ניסוי וטעיה.
''השעה מאוחרת אדוני והמיטה מוכנה, האם תאצה לפרוש למיטתך עכשיו? מחר היום הוא ארוך'' שאל הכורך ששוב נכנס לחדר בלי להשמיע קול.
''ברצון'' אמר המכשף.

למחרת קם המכשף לחדר מואר ומרווח. מעליו עמד הכורך.
''קום אדוני, הנערה באה'' אמר הכורך וזירז את המכשף.
שוב, כמו אז, הוביל הכורך את המכשף במורד המדרגות.
''המורה המכשף מוכן לקבל את פני התלמידה'' קרא הכורך וזז הצידה תוך כדי קידה.
מול המכשך עמדה שוב הנערה הפעם בשמלה כהה יותר ומבט רך יותר בפניה. היא נראתה מאושרת מאוד להיות שם.
''בוקט טוב'' אמרה הנערה.
''.... בוקר טוב..'' גמגם המכשף.
''שנתחיל?'' היא הציעה.
המכשף הנהן בהקלת תודה והוביל אותה לספריה.
בלילה הכורך עשה פלאים בספריה כל הניירות שהיו פזורים בכל פינה בחדר נעלמו וכל הספרי היו מסודרים במדפים לפי הא-ב. באמצע החדר עמד שולחן העבודה שלו ועליו קנקן מים ועוגיות,ליד השולחן הוצמדו שתי כיסאות.
הנערה נכנסה לחדר אחרי המכשף בלי היסוס והתיישבה בכיסא השמאלי.
המכשף הנבוך התעשת במהירות וישב לצידה.
הכורך נכנס אחריהם לחדר והשמיע צליל שנשמע כמו כחכוח בגרון. המכשף הסתכל עליו וראה שהוא מצביע כלפי מטה. הוא הסתכל על השולחן ואכן בצד שלו בשולחן היה דף ובו רשימה אחת של הוראות לכישוף הקל ביותר. המכשף הסתכל על הדף בהפתעה, היה זה הכישוף הראשון שלמד.
במהלך כל היום המכשף והנערה ישבו בספריה ולמדו יחד על תולדות הכישוף ועל כישוף אחד ויחיד שאותו למדו לשנן בעל פה ובלי לנסות עדין. המכשף גילה שהוא יותר ביישן וחשדן בחברת הנערה שנראת נהנית מאוד ללמוד.
בערב נכנס הכורך ושוב השמיע את אותו הצליל שנשמע כמו כחכוח.
''האוכל מוכן אדוני'' אמר.
''כן, ובכן כבר מאוחר בואי נפסיק להיום'' אמר המכשף לנערה.
''כמובן'' היא אמרה.
הם התיישבו יחד לשולחן והמכשף חשב שהוא מוגן להיום כשלפתע החלה הנערה לדבר.
''מאיפה התשרשרת?'' היא שאלה והביטה ישר עליו.
''אה.... השרשרת... השרשרת הגיעה במתנה'' שיקר המכשף.
''ממי?'' שאלה הנערה.
''מדוע את שואלת כל כך הרבה שאלות?'' התרגז עליה המכשף.
''כי אני רוצה לדעת למה אתה לובש את סמל המשפחה. האם אתה קרוב של אבא?'' שאלה הנערה.
''לא'' ענה המכשף בחדות.
''של אימא?'' שאלה הנערה ובעיניה התקווה.
המכשף קפא במקומו ולא ענה.
''אם אתה קרוב משפחה של אמא מדוע אתה כה ביישן לידי? היו לי מחזרים, אני יודעת איך הם מתנהגים לידי, אתה חושק בי?'' המשיכה הנערה לשאול.
המכשף נעץ בה מבט חד.
''עזבו אותנו'' פנה למשרתים.
הכורך נשאר במקומו.
''לא שמעת את אדונך? עזוב אותנו!'' פקדה הנערה על הכורך.
''אל תתחצפי אליו! עזבי אותו!'' קרא המכשף.
הכורך לא זז.
הנערה השתנקה בהפתעה. איש לא התחצף אליה כך! איך הוא מעז!
''אתה לא תגיד לי מה לעשות!'' צעקה הנערה.
''אל תתחצפי גברת צעירה!'' צעק המכשף והתרומם בכעס. מרוב מהירות הכובע של המכשף נתקע בכיסא ונפל מעל ראשו וכשהוא נפל ראתה הנערה ששיער המכשף היה קצר וערמוני. אותו צבע כמו שלה.
המכשף המובך והכועס עמד בכל גובהו מול הנערה והסתכל מטנ במבט נוזף.
הנערה זיהתה את המבט, היה זה מבט מוכר מעברה... אילו רק יכלה לזכור של מי......
''אמא?'' שאלה הנערה בפליאה ועיניה התרחבו בהפתעה.
על פני המכשף עברה הבעה שהתחלפה במהירות בפרצוף הרציני שלו.
''אמא! זאת את!'' קראה הנערה בשמחה וקפצה ממקומה.
''שבי!''פקד עליה המכשף.
הנערה ההמומה עשתה כדבריו.
המכשף התיישב מולה גם הוא.
הנערה צדקה כמובן אבל המכשף עדין כעס.
''ספרי לי הכול'' אמרה הנערה בפשטות.
ואכן היא סיפרה. היא סיפרה כיצד גדלה בבית קפדני עם דוד מכשף שלא הסכים ללמד אותה בטענה שהיא אישה ומכשפה שורפים על המוקד. היא סיפרה איך אחרי יום הולדתה השמיני של בתה הלכה האם לבית אביה להלויתו. היא סיפרה איך בדרכה חזרה היא הלכה לאיבוד בביצה ואיך היא יצרה את הכורך. היא סיפרה שהכורך לקח אותה לאזור מבודד שם הם למדו יחדיו קסם עד שהכורך החזיר אותה למקום שבו חיה בחייה הקודמים כדי להתמודד עם עברה ולהיות טובה יותר. היא סיפרה איך היה עליה להתחפש לגבר כדי שיקבלו אותה ויתנו לה עבודות כדי שתוכל לקנות אוכל לה ולכורך. היא סיפרה איך לאט לאט בתור גבר גבר מעמדה עד שהיה לה מספיק כסף ואומץ לחזור לאזור שבו היא גרה עכשיו. היא סיפרה איך היא חיה בשקט עד שהגיעה הנערה ודרשה ממנה ללמוד כישוף.
''מה תעשי עכשיו?'' שאלה הנערה.
''אני אמשיך לחיות בשקט ואם תמשיכי ללמוד כישוף נפרוץ ביחד לעולם כמכשפטת הראשונות ואם לא אשאר כמכשף הנכבד שאני'' אמרה האם.
''למה לא תחזרי הביתה?''
''כי אני לא יכולה. עשיתי את הבחירה שלי לפני זן רב ואני יודעת שצדקתי. אני אהיה מכשפה ולא אישה שנשואה למרות בעלה'' אמרה האם.
הבת הנהנה.
''כמה שאשמח לבלות איתך זמן כאימך אני מעדיפה שלא תלמדי כישוף''.
''מדוע?'' שאלה הבת בכעס.
''אין לי סיבה שתשכנע אותך... אולי אחת בעצם.... כישוף לא עובר בירושה'' אמרה האם ''אם תצטרכי עוד משהו תגידי לכורך'' והיא קמה והשאירה את הנערה ההמומה והכורך לבד בחדר.
הנערה הסתכלה על הכורך בנשאה עזה שנבעה מהעובדה שהוא גנב את אימה.
''עדיף שלא תלמדי כישוף, אין בך מספיק עוצמה בשביל זה'' אמר הכורך.
הנערה קמה מהעלבון.
''אימך בחרה בחייה בעצמה, תני לזה להישאר כך'' אמר.
הנערה הסתכלה המומה. היא צנחה על הכיסא בריפיון איברים ונאנחה כפי שאימה עושה לעיתים קרובות.
''ארוז את המזוודות שלי והכן את הכרכרה. אני חוזרת הביתה''אמרה לכורך לאחר שעה ארוכה.
הכורך נעלם והשאיר אותה לבד בחדר הזר.
עוד באותו לילה חזרה הנערה לבדה חזרה לביתה יחד עם מכתב מהכורך בו הוא מחזיר לדוכס את כל מתנותיו וחובותיו.
היא לא ראתה שוב את אימה או את הכורך, הם נעלמו ממש כמו הבית שבו הם גרו.
   כתוב תגובה
זיגזג  (חדש)
מין או טאור יום ראשון, 18/05/2008, שעה 20:47
 אני שונאת בליינד דייטים.

מה את אמורה לענות כששואלים אותך שאלה מוזרה כמו: ''ספרי לי קצת על עצמך. מה את אוהבת לעשות, לשתות? את מי את אוהבת יותר, את אבא או את אמא?''
ישבנו בבית קפה שכונתי קטן, ומגדיאל הפנה אלי את עיניו הירוקות כמי שבאמת רוצה לדעת, אבל איך יתכן שלא ידע? הוא קרא את התיק שלי, לא?

החלטתי לענות לו תשובה כנה.
''מבין האבות, את אבא יואב, הביולוגי שלי. כי,'' וכאן מניתי על האצבעות ''אבא עידן, השני שלי, העדיף את תומר אחי. ואבא רון הרביץ לאמא, ואת אבא שאול פשוט לא הכרתי מספיק. מבין האמהות, כנראה את אמא מיכאלה, שלקחה אותי לגלוש בשלג על שקיות פלסטיק. אבל גם את אמא סיוון, ואמא רעות, הביולוגית שלי, די אהבתי.''

מגדיאל ישב מולי בפה פעור. ''את זיגזגית מלידה?'' שאל, ואז, נרעש, מיהר להוסיף בקול מלא סקרנות ''כנראה לא קראתי את התיק שלך בעיון. ספרי לי.''

שאלה שוברת קרח, ללא ספק.

סיפרתי לו שנולדתי בצפת, בעיר בה התפתחה קהילת הזיגזג, ועל ילדותי המאושרת. בשנים בהן שליש מילדי ישראל היו על סף רעב – אני חייתי במקום בטוח, מגן ומטפח. סיפרתי על הפרידה מאבי הביולוגי, אבא יואב, פרידה שאני זוכרת מסיפורים בלבד. הייתי בת שלוש. אמא סיפרה לי שהייתה צריכה לשחרר את צווארו מידי הקטנות שאחזו בו, אצבע אחר אצבע. למרות זאת, את אבי השני, אבא עידן, קיבלתי בקלות יחסית. אולי משום שהיו דומים, עד כדי כך שבתמונות מהגיל ההוא אני מתקשה להבחין ביניהם, שניהם קירחים מזוקנים וממושקפים, ושניהם אהבו להרכיב אותי על הכתפים.

סיפרתי למגדיאל גם על הפרידה מאבא עידן, שלא הצטערתי עליה, לא באמת. לקראת הסוף, אבא עידן כבר לא הרכיב אותי על הכתפיים לעתים קרובות, אמר שאני גדולה וכבדה מדי, ואמא הייתה עסוקה עם תומר הקטן. בשנתנו האחרונה יחד, אני זוכרת את אמא ואת אבא עידן כל הזמן עם תומר אחי, ואני לבד. במובן מסויים שמחתי שאני ואמא עוברות לאבא אחר, ותומר נשאר עם אבא עידן.

מגדיאל גירד את צד אפו הימני, ואז הוסיף ושאל איך מסבירים לילדים את הדפוס הזה, ואני אמרתי שילדים מקבלים באופן טבעי הכל, וסיפרתי איך בכיתה אלף, בהכתבה, כבר ידעתי לצטט את העיקרים:
- קהילת הזיגזג נוסדה במטרה להתמודד עם הרעב.
- פעם בארבע שנים, אמא תכרות ברית עם גבר אחר, ואני אקבל אבא חדש, ואילו אבא ימצא אשה אחרת, שתהיה לי אמא חדשה.
- החל מגיל שמונה, אוכל להחליט בעצמי עם מי מבין כל הורי אני בוחרת לחיות.

רק בתיכון התחילו לדבר איתנו בצורה יותר בוגרת, על הנסיבות ההיסטוריות והכלכליות, שגרמו לייסוד קהילת הזיגזג. המניע העיקרי היה נסיון התמודדות עם משברי הרעב בתחילת המאה. מחירי המזון האמירו, הרחובות הרגישו פחות בטוחים, ואזרחים התחילו לחשוב על הדרך הטובה ביותר להבטיח עתיד לילדיהם. היו כאלו שבחרו לא להביא לעולם כה מסוכן ילדים, היו שריצפו בתיהם בתעודות ביטוח מפני כל אסון אפשרי, והיו שהזדגזגו.

המורים הזכירו, שבעוד שמספר המתגרשים בכלל האוכלוסיה הגיע לשליש, קהילת הזיגזג התגאתה בגירושין נדירים, עד שני אחוזים מהזוגות. מחקרים נימקו זאת בכך שבעולם 'שבחוץ' גרם הביטוי 'לעולם ועד' לבהלה נוראית אצל המתחתנים ולשאיפה למצוא את בן הזוג המושלם, ולא להסתפק בטוב הקיים. בין הזיגזגים היה ברור שהברית נכרתת לזמן מוגבל, ולכן היחסים בין בני הזוג פחות לחוצים, ובעלי סיכויי שרידה גבוהים יותר. הזיגזגים נטו לחפש דרכים איך לגרום לברית לעבוד, ופחות לחפש סיבות למה אינה יכולה להתקיים.

מעבר לזה, בעוד שבעולם 'שבחוץ' בני זוג שנשארו נאמנים היו נתונים תחת שחיקה מתמדת, ודרישה לרענן את היחסים ביניהם כדי לשמור על הגחלת, בקהילה שלנו ההתחדשות הייתה חלק אינטגרלי ממבנה הזוגיות. וכדי לשפר את סיכויי הילדים, התחייבו ההורים לאמץ את ילדיהם של בני בריתם. העובדה שהאחריות על שלום הילדים התפצלה בין מספר בוגרים גדול יחסית, אך לא גדול מדי, גרמה לכך שאפילו אם היו ביניהם הורים פחות טובים, נטו הילדים להשאר אצל ההורים הטובים יותר, ללא מריבות בין אפוטרופוסים.

מגדיאל הקשיב בעניין לתיאור הרציני שלי תוך שהוא משחק בשיערו השחור בצורה מסיחת דעת ביותר, ואמר שזו הסיבה שהוא עצמו בחר להצטרף לקהילה, אבל הוא עדיין לא משוכנע לחלוטין בנכונות המעשה. ואז, מפתיע בכנותו, שאל אם שמעתי על מקרים בהם הקשר לא מצליח, ומה קורה אז.

הסתבכתי עם התגובה, זו לא הייתה שאלה מתאימה לפגישה ראשונה, ואולי בעצם היה זה אך הגיוני, כיוון שמגדיאל היה נשוי בעבר. ואז סיפרתי לו על רון. רון היה אבי השלישי, ותיעבתי אותו בכל לבי. אולי בגלל שהיה מכוער, אולי בגלל שהרביץ לאמא. אמרתי לאמא שאנחנו צריכות לברוח ממנו, להסתתר במערה בהר כנען, אבל היא סירבה. אמא הייתה בהריון שוב, ולא היה לה כוח להתעקש.

''עזבי, נעמה.'' אמרה לי ''זה עניין זמני. עוד שלוש שנים, והוא לא יהיה איתנו. לא צריך להתרגש מקצת מחסור וקשיים, זה רק יחזק אותנו. ואני מבטיחה לך שבפעם הבאה, אבחר טוב ממנו.''

אבל לא האמנתי לה. ולכן ביום הולדתי השמיני בחרתי לגור עם אבא יואב, שכרת ברית עם מיכאלה, האשה היפה ביותר שראיתי מימי. אני הייתי בתה הראשונה, וכיוון שמעולם לא נולדו לה ילדים משלה, היא אימצה אותי יותר מכל אמא אחרת, לפניה ואחריה. אני ואמא מיכאלה הפכנו להיות בלתי נפרדות. אלו היו שלוש שנים מאושרות להפליא. אמא מיכאלה לימדה אותי לעמוד על הידיים, אני לקחתי אותה לקטוף חמציצים בשדות הבור שעל ההר, ובימי שישי ירדנו לרובע האומנים להקשיב לכליזמרים.

כשהגיע זמנה של אמא מיכאלה לומר לנו שלום, הייתי בת אחת עשרה, והיא שיתפה אותי בתהליך מציאת בן זוגה החדש. עברנו על התמונות, קראנו את כרטיסי המועמדים, ואפילו הלכתי איתה לבקר חלק מהם. כך חוויתי לראשונה את תהליך הבחירה הרציונלי ונעים ההליכות שעמד ביסוד חילופי הבריתות בקהילה. איש לא היה מחוייב לכרות ברית חדשה בתום הקודמת, אבל זה היה מתבקש, ולו מהסיבה הארצית שקשה לגדל ילדים לבד וקשה להרדם לבד במיטה.

כל אותו אחר הצהרים דיברנו, מגדיאל ואני, שותים קפה בלי סוף, ובסופו של הערב כבר הייתי מאוהבת.

שמחתי שלא אצטרך לבלות ימים ארוכים בפגישות עקרות. התיק שלו היה הראשון שלכד את עיני, בתום עיון ממושך בתיקי מועמדים, עיסוק שגרם לי לכאבי ראש ולעיניים שורפות, ובעיקר לחוסר בטחון מי האיש שאני צריכה לבחור לי. מיד כשראיתי אותו, רציתי להפגש איתו.

ואחרי הפגישה הזו, ידעתי שמצאתי. עוד באותו הלילה הלכתי לספר לאמא מיכאלה.

לא סיפרתי למגדיאל, אבל מיכאלה הייתה האמא היחידה שנשארה איתי בקשר במשך שלוש שנות הגירוש מן הקהילה, בין סיום התיכון ועד שמלאו לי עשרים ואחת. וזאת, בניגוד לכללי הקהילה, שקבעו שכל מצטרף בוגר חייב להגיע אליה מרצונו המלא ותוך קבלה של חוקי הקהילה, ולכן יש לנתק את הבוגרים הצעירים למשך שלוש שנים ממשפחותיהם, ולאפשר להם לטעום מן הפרי האסור.

לפני שיצאתי לעיר הגדולה אמא מיכאלה באה להפרד. ''ילדה שלי. כמה גדלת.'' אמרה וחיבקה אותי בעוצמה אל חזה, נותנת לי להרגיש שוב כמו ילדה קטנה, אולי בפעם האחרונה. ''הייתי רוצה לתת לך יותר, אבל זה כל מה שאני יכולה. אני מאמינה שתסתדרי, את מוכשרת, יצירתית, ואהובה כל כך, את תעמדי בחיים בחוץ. ואל תשכחי לחזור אלינו בעוד שלוש שנים.'' אמרה, והפקידה בידי מעטפה עבה עם מזומנים, ואחר כך לחשה ישירות אל אזני ''את לא מנודה מהחיים *שלי*. את לא מגורשת מהלב *שלי*. אם תרצי לראות אותי או להעזר בי, אם תזדקקי לחיבוק, תרימי אלי טלפון ואני אגיע, לכל מקום שתבקשי.''

בעיר הגדולה הסתערתי על הפרי האסור, ליקקתי נגסתי טעמתי ובלעתי כפי יכולתי בשלוש השנים האלו. היה לי ברור שבסופו של דבר אחזור לצפת, אל הבית והקהילה, אבל זה היה חופש גדול של תענוגות. גיליתי את העונג שבסקס, את תחושת העוצמה של הכסף, אמנם לא הרבה, אבל כולו שלי. השתכרתי מעצמאותי החדשה, ואהבתי את מיכאלה, ששמרה איתי על קשר, למרות האיסור.

מיכאלה הייתה באה לבקר פעם בשבועיים, ואיתה ממולאים, פשטידות ומעדנים בטעם של בית. כשישבנו לסעוד, החלפנו סיפורים. אני סיפרתי על החברים החדשים של השבוע, ומיכאלה סיפרה על בן זוגה הנוכחי, יחזקאל, שנהג ללבוש את בגדיה כשהייתה משאירה את דלתות הארון פתוחות.

''הוא לא מזיק, יחזקאל. ונחמד לראות שעוד מישהו נהנה משמלות הערב המגונדרות שלי.'' אמרה לי פעם, ושתינו צחקנו. ''בקרוב, יעברו להן ארבע השנים המשותפות שלנו, ויש לי תחושה שהפעם יתמזל מזלי.'' המתיקה סוד.

בתום שלוש שנים בעיר הגדולה חזרתי לצפת, מנוסה, מבוגרת, ומפוקחת יותר. למדתי לשקר ולמדתי להזהר. אבל עדיין חיפשתי את הטוב והצודק שבאדם, וייחלתי למצוא אותם בקהילה שבה גדלתי.

התקבלתי בזרועות פתוחות, ובפנים נרגשות. עברתי מבחני התאמה ומבדקים רפואיים, למרות שכנראה היו מוכנים לוותר לי, הלא אני אחת משלנו. חשתי גאווה על שנוהלי ההתקשרות נותרו נוקשים גם כשמדובר בבת הקהילה, זה תרם לבטחוני שחברי הקהילה עוברים סינון לניכוש העשבים השוטים. לבסוף חתמתי על החוזה בו אישרתי את מחויבותי לעיקרי הקהילה. שוב הייתי חלק משלם, ושוב היה לי בית.

נותר לי לבחור עזר כנגדי. ואחרי חמישה ימי מחקר בקורות החיים הממוחשבות של חברי הקהילה, גיליתי את מגדיאל, מצטרף חדש לקהילה, אב לילד בן שנתיים, מנישואים סטנדרטיים בעולם 'שבחוץ'. קבעתי איתו פגישה, בליינד-דייט. פגישה שנגמרה באופן כל כך מוצלח, שחשתי צורך עז לספר לשתף את אמא מיכאלה.

הגעתי לבית שלה, נרגשת, ושם פגשתי לראשונה את בן זוגה הנוכחי, סגל, ושמחתי להווכח שהוא נחמד מאד. ידעתי שמגיע למיכאלה רק טוב. מיכאלה הייתה אז בת שלושים ושתים, ואילו סגל נראה בשנות הששים לחייו. בסיום ארוחת הערב, עם ההסבה לקינוח בסלון, סגל נרדם.

''מיכאלה, אני חושבת שהתאהבתי. פגשתי את האיש הכי מדהים בעולם,'' אמרתי לה, ''הוא מקסים, וסקסי, וחתיך, ואינטיליגנטי. ו...''
מיכאלה היסתה אותי, הצביעה על סגל הישן, ואז לקחה אותי בידי והובילה אותי לחדר השינה, שם סגרה את הדלת.

''עכשיו אפשר לדבר. ספרי לי על החתיך שלך.'' חייכה אלי. הסתכלתי ימינה ושמאלה. מעולם לא הייתי בחדר הזה, מיכאלה עברה לגור כאן כמה שנים אחרי שנפרדה מאבא יואב, ואת פני תמיד קידמה בסלון.
''איך בחרת את סגל? לא מפריע לך שהוא כל כך. כל כך זקן?'' שאלתי, מנמיכה את קולי לכדי לחישה כשהגיתי את המלה האחרונה, לבל אפגע בו, לבל אפגע בה.

''אני וסגל חברים טובים. הוא משעשע אותי ואני משעשעת אותו. במיטה,'' וכאן החוותה בניד ראש על המיטה עליה ישבנו ''אין לנו התאמה כל כך גבוהה, אבל זו בעייה שקל לפתור. במקום בו יש אהבה, אפשר למצוא דרך, אפילו בקהילה שלנו.'' וכאן הפכו עיניה לוהטות, והרגשתי את חומן על עיניי, ואז ירד מבטה אל שפתיי, והן התייבשו, הייתי מוכרחה להעביר את הלשון עליהן, ולנשום עמוק יותר.

''נעמה, כבר מזמן רציתי להגיד לך.'' המשיכה מיכאלה, אחרי נשימה ארוכה, ולקחה את כף ידי בכף ידה.

משכתי ידי כנשוכת נחש, וקפצתי מהמיטה. לא ידעתי. אולי הייתי צריכה לנחש, אבל איך יכולתי? אמנם הייתה מבוגרת ממני רק בעשר שנים, אבל היא תמיד הייתה אמא מיכאלה. מעולם לא מיכאלה-אשה. ''אני מוכרחה ללכת.'' פלטתי, והסתובבתי לצאת משם.

''אל תלכי. בבקשה. אני מצטערת. טעיתי.'' הלהט השורף בעיניה של מיכאלה התמתן. היא התרחקה ממני, נתנה לי מרחב נשימה, ואז נשמה עמוקות ואמרה ''זה טוב שהוא מוצא חן בעיניך, החתיך שלך. אבל חשוב שתבחרי בן זוג שיהיה לך חבר טוב, ושיהיה לילדים שלכם אבא טוב. אל תדאגי בקשר לאהבה, אם תבוא או אם לאו, תלמדי לחיות עם זה.'' ואז הוסיפה, ''אולי אפילו מוטב שלא לאהוב יותר מדי את בן זוגך, ותחשבי על זה.''

אבל אני סירבתי להקשיב לה, וסירבתי לחשוב. כף ידי עדיין צרבה ממגעה, ונפשי צרבה מהפגיעה באמון. יצאתי משם אל הלילה, ושוטטתי בין סמטאות העיר העתיקה. עד שעלה השחר הבנתי, שהלילה איבדתי אחת מהאמהות שלי, ושלעולם לא אחפש אותה עוד. בבוקר התקשרתי למגדיאל, וקבענו זמן לכריתת הברית.

שבועיים מאוחר יותר, נפגשנו במשרדי הקהילה, וחתמנו על הברית. מהצד שלי הגיעו כל ההורים שלי, חוץ ממיכאלה. מהצד שלו הגיעו חברים, וכמובן גם ערן בנו בלווית אמו.

מגדיאל היה לי לבית חדש. הוא קורץ מהחומר ממנו עשויים צדיקים. מעולם לא התרגז, תמיד עטה חיוך על פניו, ומשפתיו לא מש הביטוי: גם זו לטובה. לפעמים התרגזתי עליו, על היכולת להכיל את כל אי הצדק שבעולם, ולקבל אותו כפשוטו, כילד, אבל מגדיאל ידע לפרק אותי מכעסי בחיבוקו. למגע הידיים שלו על עורפי הייתה השפעה קסומה, והחזה שלו כשטמנתי בו את ראשי היה חם ומנחם. אהבתי אותו.

מגדיאל היה כל מה שיכולתי לבקש בגבר: הוא היה נעים הליכות, אבא נפלא, ומאהב יצירתי ומתחשב. הייתי שוכבת לצידו בלילות, אחרי שעשינו אהבה, מסתכלת על אור הירח הנח על ירכיו ועל מטווה השרירים בזרועותיו, ועוצרת את עצמי לבל אגע בפלא הזה ששמו מגדיאל, לבל אעירנו שוב.

ערן, בני החדש, היה ילד מדהים. בגיל שנתיים כבר ידע לשיר ולפטפט, ועושר העולם שלו הקסים אותי שוב ושוב. החששות שלי מלהפוך לאם התבדו. מגדיאל עזר ותמך, וערן היה ילד כל כך נפלא, שנכנסתי לתפקיד כאילו הייתי אמא מאז ומעולם.

על המרפסת הקטנה שלנו, שצפתה אל קריית האמנים בעיר העתיקה, היינו יושבים בשעות הערב ושרים בשלושה קולות. בשבתות היינו יוצאים לטיולים בין סמטאות העיר העתיקה, פוסעים באיטיות יד ביד, כשערן מתרוצץ לפנינו ומאחורינו, מביא בפנינו עדויות ליופיה של הבריאה: אבנים צבעוניות, פיסות מתכת נוצצות, חיפושית. עיני הילד שלו עזרו לי לראות את צפת מחדש, ולהתאהב בה שנית.

שנה לאחר כריתת הברית בינינו נולדה סיגל, בתנו היפהפיה, ושנתיים מאוחר יותר נולד עמית המקסים. החיים לא היו קלים עם שלושה פעוטות בבית, אבל הבית הרגיש חם ואוהב, והעייפות האינסופית רק העידה על כך שאנו חיים זה עם זו. גם זה היה לטובה.

מגדיאל התחיל ללכת לשיעורי קבלה, והיה מצטט לי את הזוהר, ראשו נתון באחת הספירות. הוא דיבר על השכינה ועיניו נצצו, ואז עשה איתי אהבה ביראת קודש, כאילו הייתי אלה, או קדושה. ידעתי שנוצר בינינו חיבור מיסטי, מעבר לאדם, מעבר לזמן.

ואז הגיעה השנה הרביעית שלנו יחד, וחרדותי גאו פתאום. לקחתי את מגדיאל לסשנים ליליים שנראו כאילו הם לקוחים מסרטים פורנוגרפיים, הצהרתי בפניו על אהבתי שוב ושוב, אבל זה לא הספיק כדי להרגיע את חששותי. מגדיאל כמו הלך והתרחק ממני, הלך והתכנס בתוך שריון, חוצץ עצמו ממני באופן שהכאיב לי פיזית ונפשית.

ואכן, לקראת סוף השנה הרביעית שלנו יחד, ראיתי את התגשמות חרדותי בדמות פגישה ביומנו. במשך שבוע נמנעתי מלדבר, כדי שלא אצטרך להודות בכך שהצצתי ביומנו, עד שלא יכולתי יותר, והצפתי את הנושא.

''מגדיאל, אהוב שלי, לאן אתה הולך מחר?'' שאלתי אותו בשעת ארוחת הערב, ועצרתי את נשימתי, מקווה שטעיתי, כנגד כל הראיות. מגדיאל החזיק בכפית שבה עזר לעמית להאכיל את עצמו, וכשהסתובב לענות לי, מרח זה את עצמו ברסק הפירות שבצלוחית.

''קבעתי פגישה במרכז הקהילה.'' ענה לי מגדיאל, עיניו וידיו עסוקות בנסיון לנקות את שדה הקרב מהפנים של עמית. ''בעוד חודש יגמר לנו החוזה. את רוצה לבוא איתי לשם? אולי נצא לבלות אחר כך, ונשאיר את הילדים אצל אמא של ערן.''

פי נותר פעור בתדהמה.
''איך אתה יכול להתייחס לעניין בכזה שוויון נפש? אני אוהבת אותך.'' צעקתי מולו.
''גם אני אוהב אותך, נעמה.'' ענה ''אבל הכל לטובה.''

פתאום גאו בי כל הרגשות שנטמנו תחת מכסה בשבועות האחרונים, התפרצתי עליו בצעקות מעורבות בבכי. אמרתי שאני אוהבת אותו, שתמיד אוהב אותו, שנועדנו זה לזו, שלא יעלה על הדעת שהוא יפרד ממני בעוד חודש, רק בגלל שנגמר החוזה בינינו, שיהיה פעם אחת גבר ויעשה מעשה כנגד המצופה ממנו.

שלושת הילדים הסתכלו עלינו בחוסר הבנה. ערן התקרב אלי בזהירות, חיבק אותי ושאל למה אני כועסת על אבא. ורק אז, כשהיו עיניו של ערן לכודות בשלי, והפחד מפרפר בהן, הצלחתי להשתלט על עצמי ולהרגע. לא שהנושא היה סגור, אבל צריך היה לדון בו בפורום יותר מצומצם. סיימנו את ארוחת הערב, השכבנו את הילדים לישון במיטותיהם, והמשכנו בדיון בדלת סגורה ובקולות שהפכו רמים יותר ויותר, לפחות מצדי, ככל שנתקלתי בחומה בצורה.

מגדיאל חזר וטען בעקשנות שאני מתנהגת כמו ילדה קטנה, ששנינו חתמנו על חוזה ועלינו לקיימו, שעתידה של הקהילה כולה מותנה באחריות ההדדית שבין חבריה, וזו תיתכן אך ורק עם קיומם של שלושת העיקרים, שהבריתות הנכרתות הן אלו היוצרות את המארג העדין ההופך אותנו לאחד.
''את יודעת את הכללים כמעט מהיום שנולדת. למה בחרת לחזור לקהילה אם לא יכולת לעמוד בהם?''

למה באמת? למה?

באותו הערב ישן מגדיאל מחוץ לבית, בבוקר חזר כדי לסייע בהתארגנויות הבוקר לפני הגן, ואז הלך. בכיתי כשחשבתי על פניו של אישי מוארות באור המסך החיוור במרכז הקהילה, בוחן תמונות של מועמדות ראויות. בכיתי כמעט כל היום, אבל בחלק העליון של הבטן הצטברה לי החלטה: אני לא אוותר, אני אהפוך את העולם, ארעיד את הסיפים, ואמצא דרך.

ביום המחרת הלכתי לבקר את מיכאלה, לראשונה מזה ארבע שנים. מאז הערב ההוא אצלה בחדר השינה לא ראיתי אותה, וקיויתי שהיא תסכים לעזור לי כאם, וכאשה שניסתה לתמרן בין הכללים, ולא תנטור לי על הסירוב. מיכאלה נראתה כאילו קפצה עליה הזקנה, האור שתמיד היה בעיניה נראה עמום מתמיד, וכששמעה את בקשתי שחו כתפיה עוד.

''את לא יודעת מה טוב לך, יקירתי.'' ניסתה לשכנע אותי, אבל הסכימה בסופו של עניין לסייע.

מיטב חסכונותיה של אמא מיכאלה הושקעו בניתוחים פלסטיים, באיפור ובביגוד מהודר שנועדו להקנות לי מראה חדש. נרשמתי שוב לקהילה, הפעם בשם חדש. נטשתי את הזהות של נעמה בפח, בשקית פלסטיק שהכילה את כל מסמכי הזיהוי שלי. הייתי משוכנעת שמגדיאל ישתף פעולה, הלא הוא אוהב אותי יותר מכל.

אבל בפגישה עם מגדיאל, נטרפו כל קלפי, משזיהה אותי.
''את מטורפת.'' אמר בשניה הראשונה שראה אותי. ''מה את מנסה לעשות? לשנות סדרי עולם? קבלי את שנגזר עליך, והלא הכל לטובה.'' אמר וקם מן השולחן בסערה.

למחרת קיבלתי צו הרחקה מהבית, וצו בית משפט המעיד שאיני כשירה לגדל את ילדי, שנטשתי אותם, ולכן יילקחו ממני למשמורת אצל אביהם. שבועיים לפני תום החוזה, נכנסנו, אני ומגדיאל, לחלוטין בניגוד לרצוני, לסטטיסטיקת שני האחוזים מן הזיגזגים המפרקים את הברית ביניהם.

עקבתי אחריו, ראיתי את האשה איתה יצר קשר, ולמדתי מתי צפוי היום בו יכרתו את הברית ביניהם. ואז, נואשת וחסרת רחמים, ניגשתי בשעת לילה מאוחרת לקבר האר''י, לשאת תפילה.

''אבא גדול וחנון. עשרה קבין של צדק ורחמים ירדו לעולם, ואף לא אחד מהם נותר בצפת. אני ומגדיאל בנינו איחוד קדוש של אהבה, הצלחנו ללקט רסיסים של שכינה מתוך הטומאה, למצוא אושר של אמת בעולם השחור הזה, ועכשיו איך תתיר למגדיאל לנתץ את הכלים ולפזר את רסיסי השכינה שוב? למד אותו לראות את הצדק והחוכמה, מבעד למסך העיוורון שכופים עליו החוקים והמשפטים של הקהילה.''

כל הלילה התפללתי, מקווה לכל דבר שיביא לביטול הגזרה, ולמשפט צדק. ובבוקר נרדמתי שם, גוש אפרפר של חוסר אונים, על גבי מצבה כחולה.

והבוקר עלה, אדום וקוצף. ובשעת שחרית של הכ''ד בטבת התשצח, 1 בינואר 2038, התחילה האדמה לרעוד. האדמה הזו, שנשאה עד כה בשקט את כל העוולות, הפכה את פיה, והעיר הישנה חרבה עד היסוד. רק בית העלמין העתיק נותר על תילו, והמצבה הכחולה הישנה של האר''י נשארה קבועה על מקומה. תושבי צפת ששרדו את הרעש, וביניהם אף לא אחד מבני משפחתי, נטשו את העיר שנענשה בידי שמים.

בדיוק מאתיים ואחת שנים לאחר הרעש הגדול של 1837, נותרו מצפת כולה ומקהילת הזיגזג שרידים מועטים בלבד. יש האומרים שאצבע אלוהים בעניין, ומונים מאתיים ואחת שנים מן הרעש הגדול, שהינם בגימטריה '' בצדק ה' ''. יש אומרים שודאי הכל לטובה, וודאי תתגלה לנו הסיבה בעתיד.

אני יודעת שאני רוצחת, שגרמתי את הכל במו ידי, כשהלכתי לבקש צדק אלוהי, במקום לבקש רחמי שכינה. אדם שלם יותר היה משליך את עצמו מראש צוק. אשה אמיצה יותר הייתה יורדת שאול תחתיות להציל את אלו שגזרה את גורלם.

ואני?
מזגזגת בלילות בין כפרי הגליל, ואות מקועקע על מצחי, אני בוכה.
   כתוב תגובה
לצמוח מעבר  (חדש)
miras יום שלישי, 20/05/2008, שעה 20:41
 המטפל שלי טוען שאני בכלל לא הומוסקסואל (מילה שלו, אני חושב על עצמי כ''אוהב זין''). הוא טוען שהפגם העיקרי באישיות שלי הוא שאני מעריץ את עצמי באובססיביות ולכן לא יכול לאהוב שום דבר שהוא שונה ממני.
יכול להיות שהוא צודק. אני באמת מאמין שאני מושלם. ובתוך השלמות הזו של עצמי הזין שלי הוא ממש גולת הכותרת – גודל, עובי, צבע, צורה, זוית – אני האב טיפוס לדילדואים האלה שכל הבחורות המשונות שאוהבות נשים מתעקשות להשתמש בהם. מצד שני, מסכנות, הן לא יכולות להשתמש במקור, כי אני לא אתרום אותו לעולם לאישה. נשים מגעילות אותי- עם החזה הזה שמתעקש להתנדנד ולהפריע בכל תנועה, כמו שני שקי אוכף מכוערים שתקועים באמצע הגוף, והפצע הזה שתקוע להן בדיוק איפה שאמור להיות זין גדול. מן חור אדום ומפחיד וחלקלק. איך בן אדם יכול להסתובב עם כאלה חורים פעורים ולהרגיש שלם? איך לא נכנסים לשם כל מיני לכלוכים לא רצויים? ואיך הטחול שלהן לא נוזל דרכו? אם שואלים אותי מדובר בתכנון לקוי לחלוטין. משהו שממש אי אפשר להתפעל או לאהוב.
והצלוליטיס המכוער הזה שרובן מתהדרות בו על התחת. איך זה שלגברים אין צלוליטיס?
המתניים של חלקן הן עם עיצוב לא רע, אבל כזה שנראה טוב יותר על גיטרה מאשר על גוף האדם.
את הדיעות שלי על נשים אני בדרך כלל שומר לעצמי. אנשים לא אוהבים דיבורים כאלה. הם גם לא מתאימים לתדמית שלי. בעקרון אני כמו פסל, מרשים ושותק.

אפילו למטפל שלי, נירו (כינוי ממש טפשי, אבל עדיף מהשם המלא שלו) אני לא מספר הכל. אני יודע שלמרות הביקורת שהוא מנסה להעביר עלי הוא בעצם מאוהב בי. כמו כל מי שאני מכיר, כמעט. ממש משעמם לנהל שיחות עם מאוהבים מכל הסוגים – או שהם שותקים במבוכה או שהם לא מקשיבים כי הם עסוקים בלנסח את עצמם בצורה מדהימה שתפיל אותי לרגליהם.
אין מה לעשות, השיחות הכי מוצלחות שלי הן עם עצמי. רצוי מול הראי, כשאני יכול להתפעל מההבעות הפנים התבוניות ומלאות הרגש שלי.

והנה נירו שוב מדבר, קוטע לי את חוט המחשבה.
''אתה נראה שקוע במחשבות, תרצה שנדבר עליהן? לא ענית לי עדיין מה לא בסדר בבחורה שאמא שלך ניסתה להכיר לך. הבנתי מאמא שלך שאנחנו מדברים על אלילה. מאד מוכשרת באמנות סביבתית. נדמה לי שהיא אמרה משהו על קשתות בענן?''
''אתה מדבר עם אמא שלי עלי? זה לא נשמע לי אתי במיוחד''.
''היא פנתה אלי והתעקשה לבוא. למרות שאמרתי לה שאני המטפל שלך והאתיקה דורשת שלא נפעל מאחרי גבך. אמרתי גם שאני מאמין שהשיחות שלנו הן בעלות ערך ובסופו של דבר תכיר את האדם שמתאים לך''.
יכולתי לראות את המחשבות בראשו, הוא די שקוף הנירו הזה למרות ההבעה האטומה -סתומה שהם מתאמנים עליה באקדמיה. הוא חושב ''אני האדם המתאים לך, אני, אני, אני, ולא איזו אלה סנובית שמשחקת בצבעים כל בוקר''.
''נירו, אולי אתה בכלל האדם שמתאים לי? תתפשט רגע ונבדוק את העניין. אתה מתאמן, נכון? אני בטח אוהב את הריבועים בבטן שלך.''
אני כמובן סתם מתגרה בו. הוא אמנם נראה טוב, אבל לא מספיק כדי שאבזבז עליו את הזמן. חוץ מזה, אמא שלי משלמת לו בשביל דברים אחרים.
נירו מעלים במהירות את מבט התשוקה שמתפשט על פניו, ומסתכל עלי בריחוק מקצועי, צונן וצנוניתי גם יחד.
''אני לא הנושא כאן. אם היית מישהו אחר הייתי חושד בהעברה, אבל אתה שקוע מידי בעצמך. אני מאמין שאתה פשוט מנסה לשנות נושא. מה מפריע לך בשידוך?''
''אני בכלל לא מכיר אותה, מה יש לי להגיד עליה? ולאמא שלי כבר אמרתי ללא סוף שתפסיק לשדך לי כל פקאצה שהיא הכירה את הורים שלה אי שם לפני 500 שנה''.
''לא היית רוצה לנסות לחוות קשר זוגי?''
הסתכלתי על התקרה ''לא. זה עלול להפריע לאורח החיים שלי, שאני די אוהב. אני נהנה מזיון פה ושם, נהנה מחברה מידי פעם. אבל אני לא רוצה מישהו שמתערב בחיים שלי באופן קבוע. אני אוהב להסתובב במיטה בלי להפריע לאף אחד. לצאת מתי שבא לי, לחזור בלי לדווח. לא רוצה שיחות על יחסינו לאן. לא רוצה להתחשב. לא רוצה מזמוזים במסדרון ועיני כלבלב שנעוצות בי כשאני מתקלח. מה לעשות. אני בן יחיד ומפונק ורגיל לעשות כל מה שבא ברגע שבא לי. אולי באמת כדאי לדבר עם אמא שלי על איך שהיא גידלה אותי.''
תוך כדי המשפט האחרון הסתכלתי על נירו וגיליתי את אמא עומדת ממול, זועמת וקטלנית כמו טייפון.
מייד פתחתי בהערכת מצב מהירה. אמא שלי מסוכנת כשהיא עצבנית. ראיתי סוסים בורחים ממנה כשהיא רק נוגעת בשוט שתמיד צמוד לידה. ראיתי משרתים עומדים מאחרי עציצים גדולים כשהם נאלצים לבשר לה משהו לא נעים. חוויתי בעצמי את ההצלפות שלה כשלא השבעתי את רצונה. מאז כמובן למדתי לשקר טוב יותר וכולנו חיינו בשלווה פרט להתקפי השידוכים שלה.
העמדתי פנים שלא ראיתי אותה והמשכתי את המשפט כאילו זו היתה כוונתי מהתחלה ''הרי היא חינכה אותי לסטנדרטים גבוהים ולימדה אותי לחתור לשלמות ללא פשרות. אני מחפש אשה שתגיע לרמה שלה, ולצערי עד היום לא מצאתי. אם אמצא אשה כזו, לעולם לא אתן לה ללכת''. הסתובבתי, העמדתי פני מופתע ובירכתי את אמא לשלום.
אמא שלטה בעצמה בנוכחות נירו, וזו היתה נקודה חיובית, כי ראיתי שהיא על סף רתיחה, חושבת ''הבן שלי חושב שאני טיפשה?!''.
''טוב לראות אותך יקירי. אני שמחה לראות שנירו אינו מגבלה חמורה מידי על העצמאות שלך. הייתי שמחה אם גם אנחנו היינו נפגשים בתדירות כזו, אבל שיגרת הטיפוח שלי לא מאפשרת לי לצאת הרבה, ואתה מזניח את חובתך לבקר אותי''.
מעל ראשו של נירו זרחה שמש גדולה ששפכה אור פתאומי של הבנה על פני החדר החשוך במוחו ששמר לניתוח אישיות שלי. נראה שהפגישה עם אמא שלי הבהירה לו כמה מהמוזרויות שבי.
''זה מעניין גבירתי. האם את רוצה להגיד שהעדפת טיפולי פנים מאשר לגדל את בנך?''
''כמובן שלא. תמיד הענקתי לחינוך הילד חשיבות עליונה.''
לא יכולתי להתאפק, מה גם שרציתי להסיט את האש הרחק מנטיותי המיניות ''נכון מאד. גם עיסויים, טבילה באמבטיות בוץ ועבודה על שרירי הבטן לא השכיחו ממנה את חובתה לצעוק על המטפלת שלי שלא תזניח את הכנת שיעורי ההסטוריה והמדעים עבורי''.
אבל את אמא קשה להרחיק מהמטרה ''אצלי לא גדלת להעדפת גברים. אלוהים, מאיפה הבאת את זה בכלל? היית מוקף רק בנשים כל היום. היית אמור להעריץ אותנו, זה הרי כל מה שהכרת. איפה מצאת גברים?''

וזו אכן המציאות כפי שאמא הכירה. אמא אכן הקיפה אותי רק בנשים, ואבא מעולם לא היה לי. אמא היתה שקועה בעצמה וצבא המשרתות והמטפלות היו עסוקות בהתגוננות מפניה ועזבו את הבית ברגע שיכלו. מעולם לא זכיתי לחיבה מהן. גדלתי באמונה שנשים אינן מסוגלות להרגיש.
בבית היו גם גברים, אך אמא לא הכירה בקיומם ולא ראתה אותם בדרך כלל – היה הסייס אליו מעולם לא פנתה, כי שנאה לרכוב, אך היתה חייבת להחזיק אורווה מטעמי התיישרות עם האופנה והמעמד. היה המפגר שטיפל בהעברת משאות כבדים. והיה הגנן. האיש היחיד שאהב אותי בבית הזה. הוא תמיד סיפר לי כמה אני מדהים ונהדר, לימד אותי לאהוב כל חלק בעצמי. לימד אותי מה אפשר לעשות עם זין, לימד אותי מה הוא אוהב ואיך אני יכול להעלות אותו לעננים. לימד אותי להנות באותה מידה. הוא לימד אותי כמה אני יפה לעומת אנשים אחרים, כמה אני מבריק ומהיר תפיסה, כמה כל איבר שלי מעוצב בצורה הנאה ביותר שאפשר. הוא גם לימד אותי לזלזל בכל אחד אחר כולל הוא עצמו. כמה הוא נטול צורה ומכוער לידי, כמה הוא אינו נעים, נטול הליכות ונימוסים, גס רוח, מריח רע ועוד חסרונות אמיתיים ומדומים.
אהבתי להזדיין איתו, לדבר איתו, אבל גם זלזלתי בו. הוא גם לימד אותי שהמין הכי טוב שיש הוא עם עצמך, שאף אחד לא מכיר את גופך יותר טוב ממך. רק אתה יודע איך להביא את עצמך לשיא בדיוק בזמן ובדרך הנכונים. אחרים ידאגו לעצמם יותר מאשר לך במעשה האהבה.
פעם אחת הוא הרגיש שעלי להכיר גם גוף אשה, שלא יחסר לי הידע. הוא הביא אלי זונה צעירה, בתולה לטענת אחיה. היא היתה יפה לפי הסטנדרטים המקובלים, אבל הקול שלה היה צורמני והיא הסריחה מהפה.
אינני חושב שהיתה באמת בתולה, החור שלה היה רחב כמו היאור בכבודו ובעצמו והריח כאילו היתה הרעלה המונית של דגים בתוכו. אם הייתי בודק לעומק, בטח הייתי מבחין בכמה גוויות צפות על הגב בתוכו.
אני חייב להגיד שכל השוואה בינה ובין הגברים שידעתי היתה רק לרעתה.
ולמה אני צריך להסתכל לתוך עיניה אם אינני חש דבר? גב הוא ניטרלי יותר ולא דורש ממך להפגין רגשות. שניכם יכולים לעשות פרצופים חופשי. אף אחד לא רואה.
והחזה הזה, כמו זוג כריות לא נוחות שלא ניתן להזיז הצידה.
לשמחתי לא יצאתי מהחוויה עם איזו מחלת מין מוזרה, אבל הבנתי מה הזין שלי באמת אוהב. אותי.

נירו נאנח ''שוב הוא שוקע במחשבות. אני חושב שאנחנו ממש לא מעניינים אותו''. הוא צודק.
''מה אתה רוצה ממני. אתה בכלל מתווכח עכשיו עם אמא שלי. ובעניין השידוכים – אני פשוט לא מעוניין''.
נירו ואמא הסתכלו בי, מאוחדים ברצון לשנות אותי. לא התחשק לי לשמוע אותם יותר. יצאתי משם בריצה. רק לרוץ רחוק מהאנשים האלה. נדמה לי שחלפתי על פניה של אי הקטנה (גם היא כמובן מאוהבת בי בצורה מביכה), היא ניסתה למלמל משהו חסר משמעות, אך אני המשכתי הלאה. אני צריך זמן עם עצמי, רחוק מאנשים.

*****
המכשפה לידי בוחנת את ציפורניה, אולי נשברה אחת, וזה כמובן חשוב יותר מבנה האבוד והמבולבל שיצא מכאן הרגע בריצה.
היא הרימה את עיניה מהציפורניים, כנראה שהן עברו את הבחינה ואמרה בעובדתיות חד משמעית ''אני לא משלמת לך כדי שתתאהב בו או תזיין אותו. אני משלמת לך כדי שתשכנע אותו להתחתן עם מישהי מהמעמד שלו''.
''בחור מסכן. אנחנו חייבים לרוץ אחריו. אני חושש שיעשה משהו טיפשי''.
אין סיכוי שנציב הקרח הזה ירוץ אי פעם, גם לא כדי להציל את חייה שלה. היא נתנה בי מבט מצווה והצליפה ''אם כך, למה אתה מחכה? רוץ''.
יצאתי החוצה בריצה. אינני בטוח מה היתה המוטיבציה שלי, לברוח מהיצור המתועב הזה או למצוא את בנה, לחבק אותו ולאהוב אותו עד שירגיש בטוח מפניה.
רצתי מהר ככל שאני יכול, אבל הוא רץ במהירות רבה ממני.
ראיתי אותו חולף על פני נערה שניסתה לדבר אתו. היא נראתה כאילו היא מכירה אותו. לרגע הדאגה שלי התחלפה בדקירת קנאה, אך הוא התעלם ואף האיץ, והנערה נשמטה ממחשבתי. ראיתי אותו מגיע אל האגם. ראיתי אותו רוכן על פני המים מתלבט מה לעשות. צעקתי בכל כח ריאותי, צעקתי שיחכה לי, שאני אוהב אותו ואדאג לו תמיד. ארחיק אותו מאמו. ידעתי כמה צביעות יש בדברי, הרי היא זו ששילמה לי תמיד והוא יודע זאת. אך בשבילו אעשה הכל. אעזוב את חיי, את ביתי ואת משפחתי. הרי כל מה שאני רוצה הוא לדעת שתמיד אוכל להחזיק אותו בזרועותי.
ראשו התרומם, מקשיב לשניה, ואחר כך צנח שנית. הייתי רחוק מידי מכדי לראות את מבטו, אך יכולתי לדמיין את עצמת היאוש במבט. ואולי אין זה יאוש, אולי הכרזת מלחמה על כולנו. אינני יודע, אני יכול רק לחשוב ולהאמין.
כמעט הגעתי עד האגם והוא הרים שוב את ראשו, נענע לשלילה וברכות צנח למים. מתאחד איתם. אף גל לא נע על פני האגם.
נעצרתי. מוצף בתחושות של אבדן, כעס ותסכול. צופה בנוף השלו שבלע את אהובי. צנחתי לקרקע, הדבר האחרון שראיתי לפני שאיבדתי את ההכרה היה הנערה מגיעה לאגם, מנסה לאתר את הגופה.
חיי נגמרו ולעולם לא יחלו שוב.

********
עוד בוקר נוראי התחיל. כבר אינני מעזה לישון ליד בני אדם, הם מסתכלים עלי כעל משוגעת או מפגרת ממלמלת.
איזה מן מחלה מטורפת זו שמונעת ממני לדבר, אלא רק לחזור על דברי אחרים. לכתוב אני יכולה, לחשוב – גם כן. פנטומימה – מצוין. אבל מדהימה ומקורית ככל שאהיה – לעולם לא אוכל להבהיר זאת לאנאלפבתים שסביבי. ומילא אם היו אנשים ששווה לצטט מסביבי. אבל שיחות הפרות והעיזים שרווחות כאן משעממות יותר מצפיה בנמלה אוכלת אבטיח.
לקום בבוקר במערה. זוועה. חרקים משוטטים עלי, אין מה לאכול או לשתות. כולי מסריחה.
מזל שיש אגם קרוב. טבילה בו תתקן את רוב הצרות.

אלה המחשבות שחלפו בראשי בזמן ששירכתי את דרכי אל האגם, ואז ראיתי אותו רץ. את האדם הראשון ששבה את ליבי ושבר אותו באותה נשימה. לרגע טיפשי ומאושר אחד חשבתי שהוא רץ אלי. אבל הוא מלמל כאחוז טירוף על מישהי שלעולם לא תהיה לה שליטה על גופו. אינני יודעת על מי דיבר, ברור שלא עלי. כל שיכולתי לומר לו הוא שיש לו מלוא השליטה על גופי.
גם עכשיו כמו בכל הפעמים שניסיתי לשפוך את ליבי בפניו הוא התעלם ממני, כאילו הייתי אבק או זבוב, ממשיך לרוץ כאילו כלב הגהינום בעקבותיו.
רצתי בעקבותיו, לא כי רציתי לדבר אתו אלא כי הרגשתי שמשהו אינו כשורה. שאסור להשאיר אותו לבד.
אבל הוא רץ מהר יותר אל גדות האגם. הוא רכן אל המים, בוהה בהם. אינני יודעת אם נשק למים, או ניסה לחוש את טעמם לפני שצלל. איני יודעת אם עיניו בהקו מאושר או מדמעות. האם חש אהבה או זוועה. אך אני יודעת שהוא טבע לפני שהגעתי להצילו.
שחיתי, צללתי, חיפשתי גופה עליה אוכל להתאבל, קבר עליו אוכל להתרפק. לא מצאתי. אך כשיצאתי מהאגם דרכתי על פרחים לבנים כמוהם לא ראיתי מעולם. אני מאמינה כי זו דרכה של האדמה להתאבל עליו ולזכור אותו. דמעותי ישקו את הפרחים כל עוד אני חיה. נרקיס, הפרחים שלך ישארו כאן לנצח. אני מבטיחה.
   כתוב תגובה
כתבים מן המחברת  (חדש)
אנדר יום חמישי, 22/05/2008, שעה 13:51
 א

יקירי,
מעולם לא הייתי טיפוס של מילים, אתה יודע. הפעם האחרונה שכתבתי טקסט של יותר משלוש שורות היה כשסיימתי למלא את טופס הקבלה ל''הוּשי'', וזה היה לפני שמונה שנים וחצי. אני מקווה שלא לקח לך יותר מידי זמן למצוא את המכתב שלי, חיפשתי מקום לא בולט מידי למקרה שאיצ'ירו-קון יחזור מוקדם מבית הספר וימצא אותו בטעות לפניך.
הו, יושי-קון המסכן, אני רק יכולה לתאר לעצמי כיצד אתה מרגיש כרגע. צועד הלוך וחזור על מחצלות הטטאמי החיוורות, עייף, מבולבל ודואג. צר לי שעלי לגרום לך לעבור את כל הסבל הזה, אבל אם יוותר בליבך שביב כלשהו של סימפטיה כלפי כשתסיים לקרוא את המכתב הזה, אתה תבין שלא הייתה לי ברירה. אתה חייב להבין.
רגע לפני היציאה, אני מנסה למצוא את המפתח לדלת שהכניסה את כל הטירוף והשיגעון של החודשים האחרונים הללו לחיי. ככל שאני חושבת על כך, מכונן בי החשש כי הוא טמון ביום בו נתקלתי במקרה בזקן העיוור שחצה את הכביש, בדרכו לבית הקברות, בעודו אוחז בכלב נחיה מבוהל. מאוחר יותר נודע לי כי חפזונו נבע מהחשש שמא לא יספיק ללוות את אשתו בדרכה האחרונה. ציינתי שהכלב היה מבוהל מאחר שבאותו הרגע העיניים שלו נראו לי כל-כך גדולות, עד שכשמרחתי אותו על הכביש, האישונים המתרחבים שלו עדיין התרוצצו בעיני רוחי. יצאתי בבהלה מהאוטו, מביטה בפגוש הקדמי שהיה מצולק בכתמי דם טרי. הזקן נשאר נטוע כמו עץ באמצע הכביש, כשמסביבו מבטיהם המלוכסנים של עשרות עוברי אורח יפניים, מגובים בצופרים מתלהמים. רצתי אליו, לחצתי את ידו, מגייסת את כל היפנית המעטה שהצלחתי ללמוד בשנה האחרונה, מאז הגעתי לכאן מישראל, והתנצלתי עד שנגמר לי האוויר. הזקן החווה לי ביד רועדת כי הוא בסדר, העברתי אותו את הכביש, ולאחר שהסביר לי לאן פניו מועדות, לוויתי אותו אל בית הקברות הסמוך ואף נשארתי לצידו במהלך כל הלוויה, תוהה מי לעזאזל מפנה את כל הכלבים המתים מהרחובות.
בתום הלוויה, שהייתה מצומצמת במיוחד, הוא שאל אותי בשקט האם אהיה מוכנה ללוות אותו לביתו. הרגשתי אסירת תודה על כך שיכלתי לפצות אותו על אובדן הכלב, עד שלוּ היה מבקש ממני לצעוד לביתו כשאני מהלכת על ארבע ונובחת על העוברים ושבים, הייתי מסכימה.
בקצהו המחודד של בניין מט לנפול, היה הבית מאורה קטנה וחשוכה, מבצר חמים של זיכרונות ואבק. על הקירות היו תלויות תמונות יפהפיות, מצוירות ביד אמן, של ילדים, נופים וארמונות קסומים. ככל שנכחתי לדעת, בבית לא הייתה ולו תמונה אחת מצולמת, לא של בני הזוג ברגעי האושר, לא של ילדיהם בחיוך של בוקר.
רק ציורים.
על אף עיוורונו, חש הזקן בנוכחותי המשתאה לנגד הקיר והפטיר לעברי ''מרשים, נכון?''. הנהנתי לחיוב, ועד שנזכרתי שהמחווה הקטנה הזו לא אומרת לו כלום הוא המשיך, ''הכל עבודה של איה-צ'אן. ציור היה החיים שלה''. טיפות שקופות חלחלו מבעד למשקפיו הכהים, ולפתע הכה בי גודל האסון שהמית את חייו. סיפרתי לזקן שלא מכבר התקבלתי לעבוד כמאיירת בחברת מנגה מפורסמת, החמאתי לעבודתה של אשתו וציינתי שהייתה יכולה וודאי להפיח חיים רבים במסגרת אומנות המנגה של ימינו. הוא חייך לאות תודה, חיוך עגמומי וקפוא, הסתובב ונכנס אל תוך המסדרון. כשפגשתי בו שוב הוא אחז בידו קופסא.
''קחי'', אמר.
''תודה רבה לך אדוני, אך איני יכולה'', השבתי במבוכה אמיתית. הוא קרב אלי ושם את הקופסא בין ידי.
''קחי. זו המתנה שלי אלייך. על שהיית כה מסורה ועזרת לי להגיע ללוויה של אשתי ובחזרה. הקופסא הזו הייתה שייכת לה ואני בטוח שהייתה רוצה שתקבלי אותה'', הוא אמר.
קדתי בפניו, בעודי ממלמלת דברי תודה וסבתי על עקביי, ממהרת החוצה.

ב

עלי לעצור בנקודה זו על מנת להבהיר דבר מה שיקל עליך להבין את המשך השתלשלות האירועים. גם את זה, כמו את המפגש עם האדם הזקן, לא סיפרתי לך מעולם, היות ועד לא מזמן היו אלו נחלת העבר. לפני שפגשתי בך, לפני שפגשתי בדמות הרפאים שבראנו.
כשהתחלתי את לימודי בתיכון, נתקלתי במורה צעירה לאמנות בשם תרה. ייתכן ותהיה זו הצהרה מעט נמהרת אך למיטב ידיעתי, היא זו שהובילה אותי, שלא באשמתה, להתמקד בציור כמקצוע.
כשפגשתי בה לראשונה, היא החליפה את המורה הקבועה שלנו לאמנות, שיצאה לחופשה בלתי מוגבלת עקב דלקת ריאות שיצאה מכלל שליטה. שיערה האדמוני ריחף סביב ראשה, בעוד היא מציגה שקופיות ובהן פורטרטים ידועים של אמנים בעלי שם. אני זוכרת שישבתי שם, בכסא הפלסטיק הלא נוח שבאודיטוריום, מופתעת מן האור הבהיר שאפף את דמותה, זורח סביבה, רך וחלבי, כאילו הנשמה שלה זוהרת. אני יודעת שזה עלול להישמע מוזר, אבל לרגע אחד, הייתי מוכנה להישבע שליד הגבות המחוברות של פרידה קאלו עומד לא פחות מאשר מלאך. עורה החיוור שהצליל את הלוח כשבא במגע עם עדשת המקרן היה כה שקוף, עד שהרגשתי שעם מספר גבוה יותר במשקפיים הייתי יכולה לראות דרכה. היא נעה בחינניות נמרצת, כזו שנתקלים בה על פני משטחים בוהקים באליפויות החלקה על הקרח.
באותה תקופה היה לי חבר, ובעקבותיו ניסיון מיני בלתי מבוטל. מעולם לא חשבתי שארצה לנשק שפתיים מבלי לחוש את מגע הזיפים המעקצץ סביבן, אך באותו הרגע הייתי מוכנה לוותר על כמה עקרונות. כשביקשה מאיתנו לצייר פורטרט של מישהו שאנחנו מכירים, ידעתי בדיוק את מי אני הולכת לצייר. עיניים גדולות וחודרות, אף קטן עטור נמשים וחיוך דק, גלי.
מאז אותו היום שרבטתי את הפנים הללו עשרות פעמים, על הנייר ובדמיון. מוצללים, מוארים, ישנים, זעופים. תקופה קצרה לאחר מכן רבתי עם החבר שלי. ריב מטופש, על משהו מטופש. לא חשוב. נפרדנו. הוא היה די בהלם, המסכן.
כשהלכתי לישון, נהגתי לשחזר את שיעור האמנות האחרון, את צעדיה המדודים ולשונה המשתלחת של תרה. זרועותיה הדקות היו מחבקות אותי בשינה, מלטפות אותי מבעד קרני אור הבוקר, ומשכיבות אותי לישון מחדש. הייתי מנהלת איתה שיחות דמיוניות, על בנים, אומנות וְויליאם בלייק (אעפ''י ששנאתי שירה). במציאות, חששתי מקרבתה. עם כל היופי שבה, ריחוק מה דבק בינינו, וכשעברה בין התלמידים, בוחנת את עבודותיהם המזדמנות, השפלתי את מבטי בעוד היא אומדת את זווית הסלסילה ביחס לתפוחים שבציורי. כשהייתי זוכה מפיה למחמאה, היום האיר לי פנים, וכשהתעלמה מנוכחותי בעוברה מולי במסדרון, כיליתי את הזמן במציאת תירוצים להתנהגותה.
בתום שלושת החודשים הללו, החלטתי שעלי לשם קץ להתחבטויותיי הפנימיות, ועם תום חופשת הפסח אני נגשת אליה ומתוודה. כמו נוצרייה טובה. כמו אדם שמרגיש שהוא עומד להתפוצץ אם לא יוציא מתוכו את האוויר. ביום שחזרנו מן החופשה ציפתה לי הפתעה. מורתי לשעבר, זו שכל שיעול שלה היווה עילה להסגר אזורי, שבה בריאה ושלמה, עומדת במרכז הכיתה, שמלתה הפרחונית מתנפנפת, בידה השמנמנה מכחול.
חטפתי חום. מילולית. אני כמעט בטוחה שנדבקתי מהאישה הארורה הזאת. כשחזרתי מחופשת המחלה, גיליתי שתרה נעלמה. היא ארזה את חפציה ויצאה עם בעלה לשליחות ביפן.
מאז אותו יום לא פגשתי בה מעולם, או בכל אדם מואר אחר. למעשה, זיכרונה שהפך עם השנים מעומעם למדי ונותר בגדר תשוקה לא ממומשת לא הטריד את מנוחתי עד לפני כשש שנים - הזמן בו החלטתי לפתוח את הקופסא שנתן לי הזקן העיוור שחצה את הכביש.

ג

מיותר לציין שלולא ההצלחה הכבירה של ''המין השלישי'' לא היינו יחד. לצד המוח המבריק והילדותי שלך, השרבוטים האומנותיים שלי הפכו את מאמי-צ'אן לאחת מדמויות השוג'ו-איי הנחשקות והמצליחות ביותר בקומיקס היפני לדורותיו.
כפי שכבר סיפרתי לך בעבר, בתקופה בה הייתי פקידה בבסיס צבאי בתל-אביב, הייתי מכורה למנגות. בייחוד לקומיקס שהציג יחסי אהבה בין בנות, לפעמים גם בין בנים. סדרות כמו ''ראנמה וחצי'', שהציגה יחסים משעשעים בין נער (שהוא במקור נערה) לנערה אחרת; ''וונוס, ורסוס ויירוס'' שהציגה יופי וויזואלי, או אפילו ''סטרוברי פאניק'', שהציגה עוני אינטלקטואלי, הפיגו את השעות המתות של היומיום והפכו אותן לבעלות קסם, תשוקה והרפתקנות.
בטרם התחלתי לעבוד על הסדרה ששינתה את חיי, מצבי היה על הקרשים. גרתי בדירת חדר מעופשת בחלק הפחות מואר של טוקיו (אנשים לא מתארים לעצמם כמה חלקים כאלו יש). בעלת הבית, זקנה מרירה עם נטיה מוזרה למלמול לחשים בלטינית, נהגה לאיים עלי תדיר שתזרוק אותי מקופסת הגפרורים המכונה בפיה בית, אם לא אשלם לה עד תאריך שהלך ודחק. הסדרה שעבדתי עליה נחלה כישלון מפואר והעתיד שלי בתחום המנגה נראה פחות או יותר כמו החזירים שהוצגו לראווה בדלפק האיטליז ששכן מתחת לבניין מגורי. כלומר, מת. מסריח ומת.
הכל השתנה בפגישה הגורלית ההיא ליד מכונת השתיה, בה התוודת בפני, כולך סמוק ומגמגם שיש לך הצעה לרעיון שעשוי לעניין אותי. מנגה אפלה, שבמרכזה בלשית לסבית יפהייפה בשם מאמי-צ'אן, שחוקרת את היעלמותן הבלתי מוסברת של נשים בכל רחבי טוקיו, עד שהיא נשארת לבדה, מוקפת בעולם שלם של גברים. היא מגיעה למסקנה כי אין לה מה לחפש בעולם שכזה ומחליטה לשם קץ לחיה, אך בעודה מהדקת את טבעת החנק סביב צווארה, ישות מסתורית נגלית אליה ומבטיחה לה כוחות מיוחדים במידה ותחזור בה מהחלטתה אשר תוביל בוודאות לכיליונו של המין האנושי. לאחר מחשבה קצרה היא מסכימה, אך לא קוראת את האותיות הקטנות בחוזה. הכוח החדש שהיא מקבלת לידיה מאפשר לה לשנות את מינו של הגבר – מזכר לנקבה, ע''י נשיקה בלבד. תוך כדי התהליך, מועתקת היכולת אל האישה החדשה שנוצרת. במהלך הסדרה מתברר כי אחד הגברים בעולם (כלומר ביפן), ניחן באותו כוח בדיוק רק ביחס הפוך. הוא הופך נשים לגברים, מה שמסביר את מקור התופעה שהחלה את הסדרה. עליה למצוא את הגבר הזה על פי רמזים תוך חקירה מסועפת ולנשק אותו, על מנת לעצור את ההתפשטות המגדרית ולהגיע לאיזון. הסכנה נחשפת כאשר נוצר גזע מוזר, מין שלישי. מקורו בבני אדם ששונו מגדרית שלוש פעמים. הם מהווים איום על המין האנושי או אולי תקווה לעתיד טוב יותר.
במקור, הסדרה תוכננה להיות ארבעה כרכים, אך לאחר התאוצה שצברה החוברת הראשונה ידעתי שאני אצייר עד שתנשור לי היד, או לפחות עד שיגמרו לי הרעיונות לתנוחות.
בשובי לדירה, ישבתי מול שולחן הציור הנטוי שעמד אל מול החלון ובהיתי באוויר. במוחי צפו זיכרונות כעננים, משוטטים ללא מטרה. לפתע ידעתי בדיוק כיצד אמורה דמותה של מאמי-צ'אן להיראות. פתחתי את אחת המגירות שבשולחן ושלפתי מתוכה את הקופסא. האמת היא, שפתחתי אותה כבר זמן רב לפני כן רק שלא השתמשתי בתוכנה.
היא הכילה עפרון שחור רגיל למראה, יחד עם מספר עפרונות צבעוניים משומשים.
הסיבה שלא השתמשתי בעיפרון עד כה, מקורה בקמצנות. חששתי שהוא יגמר. הברק המתכתי שהעלה ממפגשו עם הדף היה כה מהפנט, כה מחשמל, עד שהאמנתי כי אם לא אפסיק לקשקש, גיצים עלולים לעוף מחודו. ציירתי את פניה של תרה. יותר נכון, את פניה לו הייתה נולדת לזוג הורים יפאניים עם עיניים בגודל מגש פיצה משפחתית. מושלם. דמותה הקרינה יופי כה אלוהי, עד שלו הייתה ניצבת לפני בשר-ודם, לא הייתי עוצרת בעצמי מלנשק אותה. ואכן לא עצרתי. רכנתי אל מרכז הדף ונשקתי על שפתיה.
לא היה לי מושג מה אני עושה.

ד

שש שנים עברו מאז היום ההוא, וכשעבדתי על החוברת האחרונה בהחלט בסדרה, זה קרה. בשלב זה אני לבטח מעמידה את שפיותי במבחן, אך תאמין לי, את המבחן הזה אני עוברת מדי יום ביומו, לא תמיד בהצלחה: מאמי-צ'אן, הבלשית הלסבית שעוצבה על פי זיכרון רחוק ונהגתה מפרי מוחך הקודח, התייצבה מולי בגודל טבעי. בצבע.
אני מוכרחה להודות שגם בשלב זה, בו מציאות חיי מוטחת בסיבי הדף, אני עדיין מרגישה את הרעד מחלחל במורד גבי. באותו הרגע, עיניי התרחבו, לסתי נשמטה ואוזניי האדימו, עד שהרגשתי כמו דמות מנגה בעצמי. נאלמתי דום. הפסקתי לעפעף. נו טוב, אולי לא לעפעף, אבל אתה מבין את כוונתי.
את השיחה ההזוייה שניהלתי עם דמות מצויירת שיצרתי במו ידי אני לא אפרט בפניך. זה מוזר מידי. אפילו בשבילי. כיום אני מניחה שעוצמת הרגשות: תסכול – באאם – תקווה - באאם – הצלחה – באאם – געגוע – באאם – אהבה, וכמובן מוות, יצרו משהו שברמה היומיומית היית עלול לכנות ''מופרע''. אתה טועה. ממרחק הזמן אני בטוחה שהסיטואציה הייתה בלתי נמנעת.
כשקרבתי לנשק את מאמי-צ'אן, הרגשתי כאילו אני מנשקת צבעי אקריל. חיבקתי אותה, ליטפתי אותה, אפילו שרתי לה. ביפאנית. ''אני אוהבת אותך'' לחשתי, דאיסוּקי דסו. היא פשטה את בגדיה. חולצה אדומה מנייר נחתה בסמוך למיטה, משמיעה רעש של עיתון מרפרף. לנגד עיני עלו כל דמויות המנגה הנשיות עליהן פינטזתי במדי זית, מתחלפות אחת אחרי השניה כמו חליפת עירבול בספר של פיליפ ק. דיק.
בעודי מלטפת את גבה הדו-מימדי אני מתחילה לתהות מה הסיטואציה הזו אומרת על העדפותיי המיניות? זה כל-כך מבלבל כשחושבים על זה. הרי כל אמן מתאהב ביצירתו, אני פשוט זכיתי לממש את זה. כן יושי-קון היקר, בגדתי בך עם דמות מצויירת. האם זה הופך את הבגידה שלי לפחות קשה? כמו פנטזיה? כמו חלום בהקיץ על מישהי ממחלקת העימוד שטופחת על כתפך בחדר האוכל לאחר שהחמיאה לך על כישרונך? בדיעבד, המצב החלומי הזה, שבכל זמן אחר הייתי יכולה רק לפנטז עליו, התגלה כעסק לא נחמד בכלל. יש פנטזיות שעדיף שישארו פנטזיות. יצאתי עם פייפר קאטס, כשחצי תאוותי בידי – בלתי מסופקת בעליל. כמו להתגופף עם רעיון.
עם זאת, השתעשעתי במחשבה שתהיה לי חברה כמו מאמי-צ'אן. היא סיפרה לי קצת על העולם שלה. היא גילתה לי שכל העולמות המצויירים הללו מתקיימים במקביל, במימד אחר. עבורם אנו כמו אלים. מחיים והורגים, ממציאים ומבטלים. עד כמה השתוקקה לפגוש את זו שיצרה אותה. ובאותו רגע, הכל נפל למקום – אני זו שנישקתי אותה בפעם הראשונה. אני היא זו שהפכה אותה לאישה, מעבירה לה את כוח השינוי.
ככל שעבר הזמן, היא החלה לדרוש יותר. היא דרשה אותי לעצמה. עד מהרה היא רדפה אותי בכל מקום. על קרטון החלב, על שלטי החוצות, על מכונת הקפה בעבודה. הייתה לה את היכולת לדבוק כרקע בכל מקום נייח ומאחר שהייתה דמות המנגה המוכרת ביותר ביפן, שהתנוססה ממילא בכל מקום אפשרי, אף אחד לא ממש שם לב.
לבסוף, היא אמרה לי מה היא רוצה.
''בואי איתי לעולם שלי. בואי איתי ונהיה יחד. לנצח''.
במהלך השנה האחרונה, איומיה גברו. היא טענה שאם לא אמלא את מבוקשה היא תהפוך אותךָ לאישה, וכן את כל הגברים ביפן עד שלא יהיה אדם אחד על פני כל כדוה''א עם הכרומוזום הלא נכון. אתה כמובן, לא ידעת דבר. אסור היה לך. לא היא רצתה. לא אני.
ביום ההוא בו שבתי הבייתה וגיליתי כי הושחת עד היסודות, גמרתי אומר לחסל את היצור הממוחזר הזה. כל יצירה שדשים בה יתר על המידה, בשלב מסוים מתחילה להימאס. היה רק פיתרון אחד שיכלתי לחשוב עליו. הזקן העיוור. חייבת למצוא את הזקן העיוור.

ה

נראה כי מזג האוויר לא טרח להתחשב במצבי העגום והמטיר על ראשי גשם ערפילי כבד במיוחד. שיחזרתי את צעדי החל מבית הקברות ועד לבניין העקום שנראה כי הוא ומגדל פיזה עוצבו בידי אותו אדריכל.
המעלית הייתה מקולקלת, ונאלצתי לדדות לאורך המסדרונות המדורגים, כשאני נוטפת מים עכורים, פי מפריח לאוויר ענן לבן בקצב של עב לשניה. כשהגעתי אל דירתו של הזקן (שאגב, לא הייתי בטוחה כלל אם עוד מתגורר בבניין, כל שכן חי), שמעתי רחשים מוזרים פורחים מבעד לדלת. כריתי את אוזני לשפתה והמתנתי. צליל פריך, כמו קורנפלקס נגרס, נייר אורז נחבט, עטיפת סוכריה מתקמטת.. הבנת את הרעיון.. נשמע במעומעם מבפנים.
נקשתי על הדלת. אחת.. שתיים.. שלו..
הדלת נפתחה ולפני עמד ילד. עשוי נייר. ניסיתי להסתיר את ההפתעה, אבל כנראה שהצעקה החדה שנפלטה מגרוני הסגירה אותי בכל זאת.
''ציפינו לך'', אמר הילד בקול גרוס.
נכנסתי באיטיות אל תוך הדירה (היה חשוך), מצפה לראות את האדם הזקן. להפתעתי, את הבית מילאו עוד ועוד ילדים מנייר, צובאים על הקירות, מתוך הקירות. אחד מהם, נער גבוה עם עגיל ושיער ורוד פנה אלי. ''הוא מחכה לך, מעבר למסדרון''.
הירהרתי מה עלול לקרות לדמויות מצויירות בגשם שוטף, עד שלפתע ראיתי אותו. הוא ישב שם, על כסא קש, לצידו בקבוק סאקה, מרים את ראשו ומקשיב לקולות הילדים.
''אתה ידעת שזה יקרה'', הטחתי בפניו.
''תקשיבי'', הוא החווה בידו, ''מה את שומעת?''.
האזנתי בקפידה. יכלתי לשמוע ברז דולף, צליל קרקוש מרוחק, ודבר מה נוסף.
''אושר. אהבה. את שומעת אושר ואהבה'', הוא אמר, צחוקו מרעים את החלל הטחוב.
''הילדים, מה הם?'', שאלתי אותו לאחר שנרגע. גם קולות הרקע שככו.
''זו הירושה של אישתי. המתנה שלה אלי. הם נוצרו מאהבה. הם מונעים מאהבה, והם ימותו בלעדיה'', הוא נאנח.
''אבל מה לגבי מאמי-צ'אן? אני לא אוהבת אותה, אני לא רוצה בה. למה היא לא נעלמת?'', שאלתי בתחינה, דמעות של כעס עומדות בעיני.
''ייתכן שלא האהבה שלך אליה יצרה אותה. אולי היה זה משהו אחר. היא תיעלם, רק כשהרגש האמיתי ממנו נוצרה יעלם גם הוא'', אמר לאחר זמן מה של מחשבה.
הוא לגם מבקבוק הסאקה, מציע לי להצטרף אליו. התיישבתי לידו על המיטה הסמוכה, בצד שייתכן מאוד שעד לפני שנים ספורות, היה שייך לאשתו המנוחה. הסאקה צרב במורד גרוני.
''אתה מתגעגע אליה?'', שאלתי, מביטה בפניו העצובות.
''געגוע הוא רגש חזק'', אמר לי, ''אנשים נוטים להמעיט בערכו, אך הוא חשוב לעיתים אף יותר מאהבה. כשאתה מתגעגע למישהו אתה שוכח את כל הדברים הרעים שהתגלעו ביניכם, עבר הופך להווה, עתיד הופך לעבר. געגוע הוא יותר מרגש. הוא זמן''.
שתיקה נפלה בינינו. במהלך הדקות הללו, הגעתי לתובנה. הבנתי למה הגעתי ליפן, מדוע מאמי-צ'אן מסרבת לעזוב, ומהן הסיבות האמיתיות שהבאתי אותה לחיים. תרה.
''העפרונות, מה הם היו? מזכרת משבט אינדיאני עתיק, קללה רדומה שקמה לתחייה, שריד מתרבות נכחדת, כלי כתיבה שנפל לאלוהים מהקלמר?, סחרחורת אחזה בי.
הוא גיחך.
''נהוג לומר שהדף סופג הכל, אבל לעיתים גם המציאות. היא סופגת כמיהה, חמת זעם, אבל ותשוקה. העפרונות רגילים לגמרי. כמו כל אדם, גם למציאות יש דרך לתעל את הרגשות המפעמים בה, בעזרתה אנו יודעים מה עלינו לעשות. את יודעת מה עליך לעשות?'', הוא שאל אותי בחשדנות, מסיר את משקפיו.
''כן. אני חוששת שכן'', אמרתי, מביטה היישר אל תוך החללים השחורים שנפערו בארובות עיניו.

ו

ארזתי מזוודה עם כמה חפצים אישיים ומעט מזון. אני יוצאת למסע. אצלנו בישראל אנשים נוסעים למזרח הרחוק כדי לחפש את עצמם. רובם לא יודעים מה הם אמורים למצוא אבל לי יש מטרה מוגדרת. אם אני קוראת נכון את המצב, חייך נתונים כעת בסכנה. שלך, של איצ'ירו-קון ושל כל שאר בני המין האנושי.
אני מוכרחה שתבטח בי, שתאמין לי שאני לא מטורפת. יש לי עדיין רגשות כלפיך, אך התחושה המייסרת של הגעגוע מסרבת לנטוש אותי. אני מקווה שכשאמצא את מה שהלכתי לחפש, אהיה מסוגלת לחזור. מצטערת שלא שיתפתי אותך בדבר, לא הייתה לי ברירה, אתה מבין. אתה חייב להבין.
תמסור לאיצ'ירו-קון את אהבתי.
לא אפסיק להתגעגע..
אקירה.
   כתוב תגובה
הייה אשר תהייה  (חדש)
מישהי שלא שמה לב לפרטים יום חמישי, 22/05/2008, שעה 21:45
 כשהאביר מת, הדבר הראשון שעשו הרופאים היה להפשיטו משמלותיו. למחרת בבוקר פורסמו ממצאי החקירה בעיתוני לונדון, ובכך נוספה חולייה נוספת בשרשרת הארוכה של התפתחות העיתונות הצהובה בבריטניה.

כל זה, כמובן, לא עניין את תום, שהעמיד פני מת כמיטב יכולתו, בתקווה שחבורת השיכורים תבין את הרמז. מזה כמה דקות היו אלו עסוקים בהכאתו הנמרצת, ואל קולותיהם הגסים נלווה קולה הבלתי נלאה של אימו, הנוזף בו על שהוא מתעקש לפקוד לבדו מועדונים באזור התעשייה השומם של העיר. באמת שאין לתום את מי להאשים מלבד את עצמו ואל לו לבוא ולבכות לאחרים על המכות שללא ספק הביא על ראשו במו ידיו.
תום חרק בשיניו והתפלל שרפיון גופו יבהיל את ארבעת מעניו והם יברחו מזירת הפשע, בטרם תהפוך באמת לכזו. כמו במענה לתפילותיו, נשמעו קריאות צחוק מעליו, וקול החבטות פינה את מקומו לקול רוכסן נפתח. לאחר רגע, מטר של נוזל צורב פגע בלחיו וניגר על המדרכה המלוכלכת שתחתיו. כנגד רצונו, נפלטה מפיו גניחת עלבון והפתעה. הבריונים שמעליו צהלו, ובעטו בו בעיטת פרידה בטרם הסתובבו והלכו.

לא הייתה זו הפעם הראשונה בה הוכה, ואפילו לא הפעם החמורה ביותר, אבל היה משהו בפעולת ההשפלה האחרונה הגדיש את הסאה. הוא הצטנף בכאב לתנוחה עוברית, קבר את פניו החבולות בין ברכיו והתייפח חרש.

''מעולם לא הבנתי את הצורך הזה בדמעות אחרי שהרע מכל כבר עבר,'' אמר קול מעליו. אבריו של תום קיפצו בפחד אינסטינקטיבי, מזכירים לו מחדש את כאב המכות. הוא הרים את ראשו וראה מעליו גבר זקן במעיל גשם, שסיגריה מגולגלת תקועה לו בין שיניו. למראה פניו המורמות של תום, הזקן צקצק ונד בראשו, בין אם מתוך הערכה או מתוך הזדהות.

''עבודה יפה הם עשו עליך. חבל. ראיתי אותך קודם לכן, במועדון. יופי של גיטרה.''

אזכורו של כלי הנגינה, שעתה נח מרוסק על המדרכה, חילץ יפחה נוספת מפיו של תום, שהומרה בגידוף כואב.

''נו, די, ככה יפה?'' אמר הזקן, ''בוא, למה אתה יושב פה, בשלולית של גועל נפש? אין לך לאן ללכת?'' הזקן הושיט את ידו וסייע לתום, ההמום עדיין, לקום על רגליו. ''בוא, ניכנס פנימה.''

הזקן סייע לתום להיכנס בחזרה אל המועדון. בפנים היו העובדים עסוקים בניקוי המקום, והחלו משמיעים קולות מחאה וגירוש כשהדלת נפתחה. למראה הדם שזרם מחתך במצחו של הצעיר, שינו העובדים את דעתם במקהלת קולות נרעשת. כסא הורד מעל הבר ותום הושב עליו. מלצרית הביאה מטלית וקוביות קרח ואחרת הביאה ערכת עזרה ראשונה. ברקע התפתח ויכוח סביב נושא הקריאה למשטרה.

''בלי משטרה,'' גנח תום. ''לא רוצה.'' תשובות דומות השיב להצעות להסיעו לחדר מיון או אל ביתו. בסופו של דבר הניחו לו אנשי המקום, וחזרו לעבודתם. הברמן הציב מולו בקבוק משקה חריף וטפח על כתפו בטרם נפנה לעיסוקיו.

''יותר טוב, הא?'' חייך הזקן, חושף לעברו שיניים מצהיבות.

''אני בסדר, תודה,'' אמר תום לזקן מבעד לשפתיו הנפוחות, מקווה כי גם האיש הזר יניח לו. ''לא צריך לדאוג לי''.

''זה מה שאתה חושב. אתה יודע,'' נאנח הזקן, ''אתה מזכיר לי מאוד מישהו שהכרתי פעם.''

''מה שתגיד,'' אמר תום ומזג לעצמו מהמשקה, מעווה את פניו כשהאלכוהול צרב את החתכים בפיו. ברגע זה לא רצה להקשיב להגיגיו של הומו מזדקן, מהסוג שפקד את המועדון.

''בהחלט,'' הנהן הזקן, נטל את כוסו הריקה של תום ומילא אותה מחדש. הוא הגיר את הכוס בתנועה אחת אל פיו, מתעלם מדמו של תום המרוח על שפת הכוס. ''כמוך, גם הוא לא היה מרוצה ממה שהיה לו מתחת לבגדים, אבל בניגוד אליך, ידע להחזיר למי שהציק לו.''

''תגיד לי, מה אתה רוצה ממני?'' גנח תום, ''מה באת להתערב לי בחיים? תודה על העזרה, אבל עזוב, היה לי מספיק חרא להיום.''

''כן, ראיתי שלא זכית בתחרות הכישרונות,'' הזקן החווה לכיוון הבמה הריקה של המועדון, ''אבל למה ציפית? הפחדת אותם. אתה טוב מדי בשביל מישהו מוזר כמוך.''

''מה שתגיד.'' לתום לא היה כוח להתווכח. רק אנשום עוד רגע, אמר לעצמו, ואסתלק מפה.

''רוצה שאגלגל לך?'' שאל הזקן, ושלף חפיסת ניירות ושקית קטנה, מלאה עשבים. תום היסס לרגע ואז הנהן. הזקן גלגל סיגריה בזריזות ובמיומנות, והושיט אותה מוצתת לתום.

כבר עם השאיפות הראשונות חש תום בסחרור נעים. הכאב בראשו ובצלעותיו הפך עמום. בבואתו המטושטשת במראת הבר, צפה לנגד עיניו: גוף צנום בשמלה צעקנית, קרועה ומוכתמת; פנים נפוחות וחבולות; תלמי דמעות חרשו בדם ובאיפור שנמרחו לתוך הזקנקן המטופח. אחד מן השדיים המזויפים אבד לו והשמלה תלתה על כתפו במרושל בצד זה. למרות הכאב, תום מצא את עצמו משועשע לפתע מהקומיות שבמצבו. לידו, בבואתו של הזקן נראתה מרוחה ומטושטשת עוד יותר, כאילו השתקפה על פני מים זורמים.

זה בראש שלי. שום חומר לא עובד כל כך מהר, אמר לעצמו, ושאף שוב.

''ככה טוב יותר,'' אמר הזקן בשביעות רצון, ''אתה שב לך, ואני אספר לך על הבחור שפעם הכרתי. קראו לו שרל בומונט, האביר דה און. שמעת עליו?''

''לא'', ענה תום, משעין בזהירות את גבו הכואב על מסעד הכיסא.

''הוא היה צרפתי. אביו היה איש חשוב, בזמנו. כשאשתו ילדה בת, הוא התרגז מאוד. עניינים של ירושה ושם המשפחה. הוא הכריח את אשתו להלביש את הילדה כילד ולרשום אותה כזכר. באותם ימים היה מקובל ללדת בבית. אם היה לך כסף לשחד את המיילדת, יכולת לעשות דברים משונים עם התינוק, רובם לא נעימים.''

''מעניין מאוד,'' אמר תום באדישות מעושה. קולו של הזקן ריתק אותו, כנגד רצונו.

''בכל מקרה, הילדה חונכה והתנהגה כמו בן, עד שיום אחד נערך נשף תחפושות בחצר המלוכה. שרל הצעיר הגיע בשמלה,'' הזקן גיחך ומזג לעצמו כוס נוספת. ''אתה יכול לדמיין לעצמך את הסערה. כזו תחפושת טובה איש לא ראה מעולם. למעשה, התחפושת הייתה כה טובה, שהיא העלתה רעיון במוחו של המלך.''

''אלא שזה לא הייתה תחפושת,'' ציין תום, שהתעניין בנושאים מעין אלו. ''היא הייתה בחורה.''

''אל תפריע,'' גער בו הזקן. ''בכל מקרה, המלך חשב שעם תחפושת כל כך טובה, יש לגייס את שרל לשרת כמרגל. הלבישו אותו מחדש כאישה, ושלחו אותו אל חצר הקיסרות הרוסית.''

תום מצמץ. ידיעותיו בהיסטוריה לא היו מן המשובחות. הוא לא זכר מה מצב המלכות הצרפתית, אולם היה משוכנע כי הקיסרות הרוסית חלפה מן העולם. הכאב, האלכוהול ותכולת הסיגריה הפריעו לו להיזכר בפרטים המדויקים. לאחר מאמץ קצר ויתר על הניסיון וחזר להקשיב לסיפור.

'' בחצר המלוכה קיבלו בזרועות פתוחות את העלמה הצרפתייה. היא מצאה חן בעיני הקיסרית והיא ציוותה למנות את שרל לשמש כבת לווייתה. עמדה מצוינת למרגל. מה שלא סיפרתי לך, הוא ששרל היה יפיפייה אמיתית, וגם הקיסרית אליזבטה הבחינה בכך. דרכה של שרל אל חדר המיטות המלכותי הייתה קצרה. כל מרגל יספר לך כמה יעיל סוכן היכול לפתות את מטרתו. לכן, על אף שאינני יודע לומר כמה הייתה המשיכה הדדית, אני יכול להבטיח לך ששני הצדדים שמחו לקפוץ על ההזדמנות.''

תום זקף את אוזניו וחייך. הוא חיבב סיפורים בהם דמויות היסטוריות נחשפו כחורגות מתדמיתן ההטרוסקסואלית.

''בכל מקרה, לאור ההצלחה, שרל נשארה ברוסיה מספר שנים ובמהלכן פגשה את המכשף המלכותי. הוא היה איש חכם, שראה מיד דרך המסכה של שרל. במקום לחשוף את זהותה כרת איתה ברית: אם שרל תעשה כדבריו ותנצל את מעמדה למטרות דיפלומטיות במקום לריגול, הוא לא יסגיר אותה ואף ילמד אותה את סודות כשפיו: כוח הנפש על הגוף. לא נותר לשרל אלא להסכים ולחזור אל מיטת הקיסרית, והקיסרית נכנסה להריון.''

''מה, רגע – אבל שרל היא באמת אישה!'' מחה תום.

''בשיעורי היסטוריה לא הקשבת, אבל בביולוגיה כן?'' רטן הזקן, ''בתור מי שיש לו לפחות צלע אחת סדוקה, אתה ממהר לבטל את אפשרות כוח הנפש על הגוף. שתוק ותקשיב: המכשף לימד את שרל כישוף. הוא לימד אותה את האמת האנושית הגדולה: 'אינך צריך להיראות אנושי כדי להיות אנושי.' אם אתה מקבל את האמת הזו, אתה זוכה להארה. הגוף יכול להפוך עבורך כלי משחק. כמובן שמעטים הם האנשים שיזנקו למרחק כזה. אנו תולים יותר מדי מאנושיותנו בגבולות החומר שהוגדרו לה – כל דור והגבולות שלו. אנו מוכנים להקריב הרבה כדי להישאר בתחום המוכר. מי כמוך יודע, הא?''

תום שתק. כניסתם הפתאומית של מכשפים אל הסיפור קלקלה את הנאתו מהרכילות ההיסטורית העסיסית, כשהוציאה את הסיפור מתחום העובדה אל תחום האגדה.
כשנוכח שתום אינו מתכוון לענות, המשיך הזקן: ''בכל מקרה, שרל סייע רבות לדיפלומטיה החשאית בין צרפת לרוסיה, ועל כך זכה לעיטור ולתואר אבירות: האביר דה און. כשחזר לארצו, נלחם קצת במלחמת שבע השנים, וזכה לעיטור גבוה עבור אומץ ליבו.''

''והקיסרית ילדה לו ילד?'' לגלג תום.

''לא. לקיסרית מעולם לא היו ילדים. על כל פנים - לא כאלו שהכירה בהם. כבר אמרתי לך: בכוחם של בעלי והשררה לעשות דברים לא נעימים לוולד. הדבר שילדה הקיסרית לא זוהה כבן אנוש ולא זכה לראות אור שמש. כאמור, שרל בחר בהזדמנות זו לחזור לארצו.
אולי חשב שכגמול לשירותו הנאמן, יניח לו המלך להישאר במולדתו. אולי קיווה לנצל את העונג שבתהילה. מי יודע. אחרים חשבו אחרת. הלשונות החלו לקשקש: חלק טענו שהוא אישה פורעת חוק. אחרים טענו שהוא מפלצת.'' הזקן השתהה, לשם הרושם, וניצל את ההפוגה לגלגול סיגריה חדשה. בחוץ החלו השמיים מאפירים לאיטם.

''קיימת בעיה מוכרת הנוצרת כשסוכנים הפועלים בשטח, הרחק מסמכות פיקודית,'' חזר הזקן אל סיפורו, כשהוא מעלה עננות עשן קטנות, ''הם רואים ושומעים דברים מנקודת מבטו של האויב ואין אף בעל סמכות שיבאר את הדברים הללו באופן שיהיה נוח. באופן שיתיישב עם התעמולה של הצד ששלח את הסוכן מלכתחילה. הבעיה מחריפה כשהם חוזרים בחזרה אל ארצם והם מתקשים להשתלב בחזרה. הם מעוררים את אי אמונם של המפקדים והממונים עליהם – דבר מסוכן לסוכן שכזה.
כמובן שאינך יכול להיפטר סתם כך מסוכן נאמן– במיוחד כשהוא מיומן להפליא בשימוש בנשק. סוכנים אחרים עלולים להתמרמר, לכן עליך להניח לאחרים לעשות את העבודה: לצרפתים יש פיתרון בדוק לטיפול בנערות לוחמות סוררות: הם שולחים אותן לאנגלים,'' הזקן גיחך, ואז נראה מאוכזב כשתום לא הפגין כל סימן לכך שהבין. באנחת השלמה חזר הזקן לדבר: ''נו, טוב. נאמן למסורת, מלך צרפת שלח את שרל לאנגליה, כדיפלומט. הפעם יכלה להופיע בפני כל בשמה האמיתי: שרל בומונט, האביר דה און.''

''והאנגלים הרגו אותה?'' שאל תום, שוכח את לגלוגו.

'' האנגלים אהבו אותה. האנגלים אוהבים רכילות טובה – ושרל היה עבורם פיסת רכילות עסיסית. השמועות על הופעותיו בלבוש אישה התפשטו. הוא הוזמן לכל מסיבה אפשרית – אפילו לאלו שכללו את נציגי משפחת המלוכה. כולם קיוו להיות בסביבה כשיטעה, ויחשוף את עצמו כשייך לאחד מצדדי המתרס המיני. שרל אהב את תשומת הלב והוא התאהב באנגלים החטטניים. הוא היה מגיע לנשף במיטב אופנת הגברים ומאפיל על כל היפיפיות בשמלות המיובאות.''

''אז הם לא הרגו אותו?''

''לא ממש. אנשים אוהבים הצגה מותחת, אבל רק בתנאי שהם באים על סיפוקם בסופה. אם תמתח אותם יותר מדי, הם עלולים להשתעמם או להתרגז - וזה בדיוק מה שקרה. שרל חשב שהוא יוכל לשחק על קו הגבול, לגרות את דמיונם של אנשים ובכך להניעם לרצונו. אבל אי אפשר להונות את כל האנשים כל הזמן. חכמים אמרו זאת.
זה החל כהתערבויות ידידותיות במסיבות: חברים התערבו זה עם זה לגבי תכולת האברקיים של הצרפתי השחצן. האנגלים אוהבים רכילות, זוכר? אבל הם אוהבים הימורים לא פחות מכך. עם חלוף הזמן יותר ויותר אנשים החלו להמר על שרל, וסכומי ההימור תפחו. שרל חשב שזה מצחיק, עד שהגיעו אליו התביעות הראשונות להסגיר את מינו. כשסרב, קרא לו לדו-קרב ג'נטלמן סכום אדיר. שרל הגיע למקום לבוש כאישה: תחתוניות, מחוך – אפילו שביס! על החזה ענד את אות הגבורה שלו ולמותניו חגר חרב סיף. בתוך כמה דקות איבד הג'נטלמן המסכן את חרב הסיף שלו, כשחבריו מתגלגלים מצחוק. מה שבאמת מצחיק,'' הזקן גחן קדימה וחייך, ''זה שהשמועה אומרת ששרל ואותה קבוצת חברים חגגו אחר כך, ולמרות זאת איש לא הצליח לקבוע למחרת בבוקר אם האדון היה גברת או לא.''

''הם היו שיכורים,'' אמר תום, ששוב חש שדבר מה בסיפורו של הזקן היה אמור להטרידו, מבלי לדעת מה.

''אולי, ואולי לא.'' הזקן נשען שוב לאחור. ''אף אחד לא היה מרוצה. זו לא הייתה תקופה בה ג'נטלמן היה יכול להודות בפומבי שיתכן ובילה את הלילה עם ג'נטלמן אחר, אפילו צרפתי.
האנגלים היו מתעייפים מההצגה ומחפשים להם ריגוש אחר ואולי היו מתרגזים והופכים אלימים עוד יותר – אבל אל הסיפור נכנס לפתע ג'נטלמן בעייתי. כמו שאמרתי, האנגלים שאיתם שרל התעסק נמנו לעיתים עם בני משפחת המלוכה. באותה תקופה נהג ג'נטלמן מסוים להסתובב בלונדון ולרכוש לעצמו מלתחות יוקרתיות, בזמן שהמתין לתורו לחבוש את הכתר. אותו בטלן אופנתי מצא את עצמו מסובך בפרשה הזו כשמיטב כספי הממלכה מונחים על כף המאזניים. לפתע נהייה חיוני לקבוע את מינו של שרל באופן סופי. שדר נשלח מאנגליה לצרפת והתגובה לא איחרה לבוא: על שרל לפשוט את מדיו, ללבוש שמלות ולהסתלק מתפקידו כדיפלומט. מלך צרפת הכריז עליו כעל אישה לכל עניין ודבר.''

''נו, אז בזה נגמר העניין?'' שאל תום, מאוכזב.

''לא עבור שרל. רגע אחד הוא היה האביר דה און, סוכן נאמן ומוערך, ובמשנהו – הוא העלמה בומונט, רווקה זקנה ומובטלת. זו הייתה תקופה רעה למלכות הצרפתית, שרל לא היה היחיד שהתמרמר על הניצול המחפיר של שירותיו. ההמון החל עושה את צעדיו הראשונים בהפיכה לאספסוף. שרל האמין שאם רק תינתן לו ההזדמנות לדבר על ליבו של המלך, יוכל לשכנע אותו לבטל את הצו. הוא לבש את מדיו, ענד העיטור שזכה בו ונסע הישר אל וורסאי. מובן שלא הצליח להציב את רגלו במקום: כבר מחוץ לארמון תפסו אותו, הכו אותו והשליכו אותו לכלא.''

תום נע באי נחת, נזכר מחדש בכאביו שלו.

''זמן בכלא הוא זמן למחשבה וזיכרון. אילו מחשבות וזיכרונות יכול אדם כזה להעלות בדעתו? אחיו בזו לו, מלכו בגד בו וילדו היחיד היה גל עצמות, אי שם ביער רוסי נידח. היו אלו מחשבות שחורות למדי, מהסוג שהיו הופכות אדם חלש משרל לאויב לאחיו בני האנוש. אך שרל מעולם לא ביקש להפריד את עצמו מעל אנשים אחרים, והכישוף שלמד רק חיזק את נטייתו. כשחזר לצרפת, חשב להופיע בפני המלך ולשכנעו לבטל את הצו, אפילו אם לשם כך היה עליו להציג אבר זכרי. כעת נוכח שגם אם היה באפשרותו לנופף באבר שלא היה מבייש סוס - לא היה הדבר משנה. לכל היותר היה המלך נאלץ להוציאו להורג, כדי להימנע מהסתבכות עם אנגליה. אפילו אם היה משכנע אותו, עתה לא היה שרל משוכנע בעצמו כי ברצונו להמשיך ולשרת את הכתר. אם יצא מכאן, החליט, ילך לחפש מקום אחר, הרחק מבעלי השררה.
ביום למחרת, נכנסו שומרים לחדרו, כשהם נושאים שמלה פשוטה. שרל התרחץ, התלבש והובל אל הארמון. בארמון המתינו לו המלך ויועציו, לפגישה חשאית. המלך דווקא היה מעוניין בפגישה עם שרל – אבל לא היה מוכן להפוך פגישה כזו לפומבית. כבר אמרתי לך: באותה התקופה החל ההמון בצעדיו הראשונים להפיכה לאספסוף. מחירי הלחם עלו וברחובות נאספו נשים זועמות שמחו על הרעב. גברים מחופשים לנשים החלו להצטרף אליהן. המלך פנה לשרל, כדי שיסתנן כאישה אל שורות המתפרעים ויסגיר את שמותיהם של המנהיגים.
'צר לי, מלכי, אולם לא אעשה כן,' אמר לו שרל. זו הייתה חוצפה, אבל שרל היה נחוש בדעתו. המלך תבע לדעת מדוע מבקש שרל להמרות את פיו.
'מפני שאני אינני אישה, ואינך יכול לצוות עלי להיות כזו,' השיב לו שרל., 'הבט בי, אדוני, אינך יכול לראות בי אישה!' בתנועה אחת הפשיל את השמלה הפשוטה ועימת את המלך, אם תסלח לי, עם האמת הערומה.''

תום נרכן לפנים, בשקיקה.

''שמעתי כמה גרסאות למה שהתרחש לאחר מכן. באחת מהן המלך ירד על ברכיו והכריז על שרל כעל קדוש, באחרות פרץ המלך בבכי, בצחוק או בצרחות – כרצונך. עלי חביבה הגרסא לפיה המלך הביט, בפלא שנגלה לעיניו וקרא: 'אבל גם לא אוכל לראות בך גבר!' לפי הגרסא הזו, שרל השיב לו כי נכון הדבר, אך המלך יכול לראות בו יציר אנוש. ה עובדה היא כי באותו יום עזב שרל את הארמון בלבוש של אישה, עם קצבה של גבר ועם חירות כמוה לא ידע אף יצור אנושי לפניו.''

הזקן נשען לאחור, מרוצה, וחייך אל תום.

''נו, ואחר כך?'' דחק בו תום.

''לשם מה לך לדעת? לפעמים צריך לדעת איפה לסיים את הסיפור.'' צחק הזקן.

''בכל זאת,'' התעקש תום.

''טוב. שרל חזרה אל לונדון, לבושה כאישה. לאנגלים כבר לא היה איכפת, לכאן או לכאן. רק מדי פעם עוד היה מישהו נזכר ומזמין אותה לדו-קרב ידידותי. היא הייתה נענית ברצון ומופיעה כמו אז: בשמלה. בסופו של דבר נפצעה ונאלצה לפרוש. היא חייתה מהקצבה המלכותית שניתנה לה –אבל בתוך מספר שנים המלך הוצא להורג והקצבה הופסקה. היא מכרה את רכושה ואת זיכרונותיה. בסופו של דבר נפטרה בשיבה טובה, בגיל 83. במותה, מומחים ביצעו בה נתיחה וקבעו סופית את מינה.''

''מה הם אמרו?'' שאל תום.

''את מה שהיה להם נוח, כמובן.'' השיב הזקן בזעף, ''מה זה משנה? שרל לא הייתה עוד בסביבה להפריע להם. הם התאימו אותה למשחק ושכחו ממנה לאחר מכן. הרי זה כל העניין: להשתתף ולהתאים לחוקים. גוף אחד לאדם אחד. לא הבנת שאני לא מספר לך את הסיפור הזה כדי לשעשע אותך?''

''אז למה אתה מספר לי אותו?''

הזקן נאנח. ''כדי לעזור לך להבין מה שבהישג ידך. האמת האנושית: אינך צריך להיראות אנושי כדי להיות אנושי.''

''לפי הסיפור כל טרנסקסואל מכשף,'' גיחך תום.

''אל תקשקש! איפור או ניתוח אינם בגדר הארה. תקן אותי אם אני טועה: כשעלית על הבמה הערב שרקו לך בוז כל האנשים בקהל, לא? ההומואים, הלסביות וקבוצת הדראג על כל גווניה?''

תום התכווץ.

''אתה מרגיז אותם כפי שהרגזת את הבריונים בחוץ. 'הייה דבר אחד או הייה דבר שני, אבל אל תערבב ביניהם.' אומרים לך. הנזילות, אי הוודאות - הן מקור הכוח והקושי. פעם הגבול היה בין אדם וחיה או בין אדם ואל. היום הוא בין האדם לעצמו.''

המילים היו קרובות וכואבות מכדי שתום יוכל ללגלג.

''אינני רוצה להכאיב לך סתם,'' אמר הזקן ברוך, ''אהבתי את הגיטרה שלך. אני יכול לעזור לך להיות שלם, אם תסכים לתפוס בקשת בשתי קצותיה ולהפוך אותה למעגל. אני...''

תום קם. ''אני מוכרח ללכת לשירותים,'' פלט וצלע בכל המהירות אל ירכיתי המועדון. המילים צרבו אותו יותר מהכאב.

השירותים במועדון היו מחולקים לתאי נשים וגברים. תום בחר בתא אקראי והתיישב על האסלה. הוא לא ידע מדוע נבהל, רק ידע שהערגה המוזרה, זו שתמיד הייתה בו, התלהטה לתשוקה: להיות שלם. לא כעץ הנטוע במקום אחד, אלא כפלג הזורם. כאור המורכב מכל גווני הקשת. אחוז בשני צידי הקשת, אמר לו הזקן. חבר אותם. עשה את עצמך שלם...
למה ברחתי? האם אני פוחד להאמין בדבריו או להיכשל במשימה שאינני מבין? אלוהים יודע שאני פוחד.
לפתע בוש בעצמו. כל חייו גישש את דרכו, בשעה שאחרים דהרו קדימה אל הנודע עד מאוד. כמה פעמים לא הבין, אך בטח בעצמו? להיכן היה מגיע לו היה כובש את רצונותיו? חזור לשם, אמר לעצמו, ויהיה מה שיהיה.

תום פתח את הדלת וחזר אל אולם המועדון. הזקן לא נראה בשום מקום. רק שניים מהעובדים נשארו במקום ואחד מהם, הברמן , כבר היה לבוש במעיל.

''איפה,'' תום נוכח שהזקן לא מסר את שמו, ''איפה הזקן?''

''מי?'' שאל הברמן, מקמט את מצחו. ''שמע, אתה בטוח שאתה בסדר? אתה רוצה שאסיע אותך?''

יהיה מה שיהיה.

''לא, תודה.'' תום יצא החוצה. הוא הקיף את חזית המועדון והציץ לסמטה. הרצפה הייתה מלוכלכת ומסריחה מכדי להבחין בכתמי הדם ושתן, אבל שברי הגיטרה היו שם. תום הרים פיסה, מתבונן בבבואתו המטושטשת בעץ הממורק.

אחוז בקשת משתי קצותיה, חבר אותה למעגל. אני רוצה. אלוהים, כמה שאני רוצה...

תום עצם את עיניו בחוזקה ורצה כמו שלא רצה דבר מימיו. קולות חיכוך נשמעו לפתע מתוך גופו, כשצלעותיו התאחו. בשרו נותר במקומו, ללא כל שינוי.

לא נורא, חייך תום לעצמו. בתור התחלה, זה לא רע בכלל.
   כתוב תגובה
''נסיך''  (חדש)
נורק יום שישי, 23/05/2008, שעה 1:29
 ''תיזהרי על הראש, נסיכה'', אמרה הפועלת, ולי-אן התכופפה מתחת לנטיפי הענק שהשתלשלו מהתקרה כצבא של חניתות חדות ומאיימות. הלחות הייתה כמעט בלתי נסבלת, וגופה העירום של הנסיכה הזיע; הרגשת מחנק תקפה אותה, אך היא לא הפסיקה לנוע קדימה.
הפועלת פנתה ממנה והמשיכה ללכת, עוצרת מדי פעם על מנת להזיז מהדרך סלע גדול בידיה החסונות, או להרים את הנסיכה אל פתח גבוה אליו לא יכלה לטפס בכוחות עצמה – לי-אן קנאה בשרירי הידיים והרגליים שלה, שהביאו תועלת רבה במקומות מעין אלו. אחרי הפועלת נעו בטור לי-אן, שלוש פועלות נוספות, טכנאית אחת, ולוחמת אחת. למרות ציוד הבטיחות והפנסים הירידה למערה הייתה מסוכנת למדי; היא הייתה צריכה להשתמש בלוחמת על מנת לאיים על הפועלות, כדי שאלו יסכימו לקחת אותה פנימה, בניגוד לאינסטינקטים הטבעיים שלהן שקראו להגן על הנסיכות בכל מחיר. רק בעוד שבוע תגיע התגבורת מהעיר הקרובה, וללי-אן לא הייתה סבלנות לחכות, היא רצתה לראות את מה שמצאו הפועלות למטה. בכל זאת, לא היה מזיק אם היא הייתה מקשיבה לעצת הפועלות ומתלבשת כמוהן, על מנת להגן על גופה משריטות וחבולות. היא ניסתה להתלבש לפני הירידה למטה, אבל אחרי שכל חייה הסתובבה עירומה כביום היוולדה הרגשת הבגדים הייתה מאוד לא נוחה, והיא וויתרה עליהם במהרה.
החבורה המשיכה בירידה התלולה למטה, כשהפועלת שבראש הטור מנווטת אותם בין יערות של זקיפים ונטיפים שחלקם התחברו לעמודים שלמים, לצד אגמים תת קרקעיים בהם שחו יצורים קטנים וחיוורים שמעולם לא ראו את אור היום, מעל מפולות של סלעים שהידרדרו ותקרות שהתמוטטו, אל תוך פתחים צרים שלי-אן הייתה חייבת לזחול על מנת לעבור דרכן.
''זה לא בסדר, זה ממש לא בסדר'', מלמלה כל הזמן הפועלת שבראש הטור. כעבור כשעה וחצי של ירידה, היא עצרה. ''די. אי אפשר להמשיך עוד, נסיכה. מסוכן. חוזרים''.
''לא, ממשיכים'', התעקשה לי-אן.
''חוזרים'', אמרה הפועלת, עומדת במקומה, רגליה העבות נטועות ברצפת המערה, ופניה לובשות הבעה עיקשת. לי-אן הסתובבה לאחור, והחיילת התקדמה לעברה. היא הייתה ענקית לעומת שתיהן, מתנשאת לגובה של מעל לשני מטרים, ולי-אן תהתה איך היא הצליחה להידחק בכל הפתחים הצרים שהן עברו עד כה. לגופה לבשה החיילת חליפת שריון מכסף טהור – המוליך הטוב ביותר. קול של זרם חשמלי נשמע מכיוון זרועותיה של החיילת, היכן שגופה היה מסוגל לייצר מתח חשמלי באופן ביולוגי טבעי, והפועלת נרתעה לאחור. מכת אגרוף אחת טובה של חיילת בדרג כזה יכולה לחשמל ולהרוג ברגע.
''להרוג פועלת לא טוב ללי-אן'', אמרה הפועלת.
''אם פועלת לא ממשיכה, אז פועלת למות. אם פועלת למות, אז לי-אן לא למצוא דרך החוצה ולמות'', אמרה לי-אן. אימה לימדה אותה שכאשר מדברים עם פועלות הדבר הכי חשוב הוא לשמור על משפטים קצרים, חסכוניים במילים, וברורים. ככה גדול יותר הסיכוי שהן יבינו את הרעיון.
הטכנאית התקדמה ועמדה לצידה של לי-אן. ''פועלת לא אחראית לנסיכה. טכנאית אחראית לנסיכה'', היא אמרה. לי-אן הביטה בעיניה הכחולות העמוקות של הטכנאית הארכיאולוגית בהכרת תודה, והיא חייכה אליה בחזרה – הבעת פנים נדירה למדי אצל טכנאיות.
עברו מספר רגעים עד שהפועלת סיימה לשקול את העניין, החליטה, והסתובבה על מנת להמשיך ולרדת במערה.

לא עבר יותר מחודש לפני שקראו ללי-אן להעיד בפני הסנאט, בארמון שבעיר הבירה, על הממצאים הארכיאולוגים החדשים שמצאה המשלחת שלה. שמועות אודות מסע המחקר עוררו כבר מהומה של ממש באמצעי התקשורת - פרשניות מומחות העלו שלל ספקולציות מטורפות אודות ההשלכות של הממצאים, והעיתונים התמלאו בכתבות ותיאורים של הסכנות שעברה הנסיכה הצעירה בדרכה.
לי-אן ישבה באולם ההמתנה, מחכה שיזמנו אותה, מביטה בשעמום על יצירות האומנות שנתלו על הקירות. היא לא יכלה לעמוד במתח, ועל כן קמה והחלה ללכת לאורך הקירות, עוברת על פני הציורים הממוסגרים במסגרות זהב רחבות. אלו היו יצירות עתיקות, מהתקופה שלפני המצאת הצילום, אך האומניות שציירו אותן היו מוכשרות והצליחו להקנות לדמויות ולסצנות נופך ריאליסטי לחלוטין.
מרבית הציורים תיארו נסיכות ומלכות, שהיו כמובן עירומות לחלוטין, חלקן בשלבים שונים של הריון. ציור אחד מהמאה החמישה עשר תיאר את הטכנאית החוקרת שפיתחה את משוואות הכוחות החשמליים והגרעיניים, היא קיבלה שם משלה – כבוד השמור בדרך כלל רק לנסיכות. על הקיר הנגדי היה תלוי ציור עתיק במיוחד, שהוזמן במאה השמינית על ידי הכנסייה, ותיאר את סצנת הולדת המלכה-האלה, מלאכיות מכונפות מרחפות מעל לראשה.
לי-אן ידעה שהסנאטוריות לא יאהבו את מה שיש לה להגיד. בנות אדם נוטות להתייחס ברגשות עזים לנושאים כאלו, והיו מספר קווים אדומים שאף אחת לא העזה עד כה לחצות.
לאחר המתנה מתוחה וארוכה, בסופו של דבר יצאה החוצה לוחמת בשריון מוזהב וקראה לה להיכנס.
אולם הסנאט היה ענק, ומול הבמה שאליה עלתה לי-אן השתרעו שורות שורות של מושבים בצורת קשתות ההולכות וגובהות, במבנה הדומה לתיאטראות עתיקים. מרבית הסנאטוריות היו טכנאיות, אם כי היו גם מספר נסיכות ומלכות ביניהן, וכמובן המלכה האם בכבודה ובעצמה, ערומה ושמנה כל כך עד שלא היה ניתן לדעת אם היא בהריון או לא, יושבת על הכיסא שלה באמצע השורה הראשונה של המושבים. לצידה של המלכה האם ישבה מלכת העיר, ושאר המושבים שבשורה הראשונה אוישו על ידי נסיכות בוגרות ומלכות השכונות הגדולות. לי-אן הביטה בנסיכות הבוגרות בקנאה מסוימת; החזה שלהן היה מפותח, אגן הירכיים שלהן רחב, רגליהן שמנמנות וענוגות, שערן המלא מגיע לפחות עד המתנים, ועורן הלבן החלק נראה כל כך רך ונעים למגע... בעוד מספר שנים היא תיראה כמוהן, אולי אפילו תשב כאן במקום אחת הנסיכות שתעבור עד אז את טקס האורגיה ותעזוב על מנת להקים עיר חדשה.
לי-אן תלתה את תקוותיה בעיקר בטכנאיות שבשורות הרחוקות יותר, שהנטייה הטבעית שלהן הייתה מחקרית ויבשה, ועל כן היא העריכה שהן ישפטו את ממצאיה באופן אובייקטיבי יחסית. היא חיכתה בסבלנות עד שעוזרת טכנאית טענה את התמונות אל המחשב, ואז הפעילה את המסך הגדול מאחורי לי-אן. התמונה הראשונה הופיעה, עוד לפני שלי-אן הספיקה להוציא הגה מפיה, ואולם הסנאט התמלא בהמולה רועשת.
כל הסנאטוריות הצביעו על התמונה ודיברו אחת עם השנייה, מתווכחות בקולי קולות, חלקן הצביעו גם על לי-אן. רק כשקמה המלכה האם רחש הדיבורים נחלש; ''אחיותיי, מספיק!'', היא קראה, ודממה מיידית השתררה באולם. ''אנחנו נעניק לנסיכה לי-אן את הכבוד המגיע לה, וניתן לה הזדמנות להסביר לנו את הפירושים שלה ל...'', המלכה הסתכלה בתיעוב בתמונה שעל המסך המרכזי, ''ל... דבר הזה''.
לאחר מכן המלכה התיישבה בחזרה במקומה, וכל העיניים היו נשואות לעברה של לי-אן.
''תודה לך, הוד מעלתה'', היא אמרה, מרכינה את ראשה. ''אז... אהמ... מה שאנחנו רואים פה'', היא הסתובבה לאחור, ''זה בעצם יצור קדום, שחי על הכוכב הזה לפני מעל לשלושה מיליוני שנים. המנחה שלי לדוקטורט, טכנאית, ביצעה את בדיקות הפחמן ואישרה את התאריכים. מדובר כאן בתקופה הידועה בשם 'הפער'''.
''אילו עוד עדויות ארכיאולוגיות יש לנו מתקופת הפער?'', שאלה מלכת העיר.
לי-אן הרגישה איך מצחה מתכסה בזיעה קרה, היא לא אהבה לעמוד מול קהל. ''אין ממש עדויות מתקופת הפער. כלומר, אנחנו יודעות על היצורים שחיו לפני הפער, מפני ששרידיהם נשמרו בשכבות העמוקות יותר של האדמה - על פי שרידים אלו הגתה הנסיכה ראד-ווין את תיאורית ההתפתחות ההדרגתית שלה לפני יותר ממאה שנים. אבל ההכחדה ההמונית שסיימה את תקופת הפער הייתה כנראה אכזרית במידה רבה עד כדי כך שלא נותרו כמעט שאריות ליצורים שחיו אז. מכיוון שכל מני הקופים מלבדנו נכחדו, התיאוריה המקובלת גרסה שמוצא המין האנושי של ימינו הוא מקופות אדם שחיו במערכת חברתית ומגדרית דומה למערכת שבה אנו חיות היום''.
''ועכשיו את טוענת שלא כך הדבר'', אמרה המלכה האם, ודבריה עוררו הד מיידי של וויכוחים וצעקות מקרב חברות הסנאט, בעיקר בשורה הראשונה של הנסיכות.
לי-אן ניסתה להתגבר בקולה על הרעש, והפעם המלכה לא באה לעזרתה. ''יש בעלי חיים אחרים בעולם שלא מחולקים באותה הצורה כמונו. אצל המכרסמים, לדוגמה, האוכלוסייה נחלקת שווה בשווה בין זכרים ונקבות, וכל צאצא מקבל חמישים אחוזים מהגנים של כל אחד מהוריו''.
''אה, אז אנחנו צאצאיות של המכרסמים עכשיו? כי עד אתמול הטכנאיות שאת כל כך מעריצה טענו שאנחנו צאצאיות של קופים שעירים קדומים. אולי פשוט תודיעו לנו כשתגיעו להחלטה בנידון?'', אמרה אחת הנסיכות, וכמה מהאחרות צחקו.
מלכת העיר נעמדה, שערה הבלונדיני השופע גולש למטה כמעט עד ברכיה, ''אין בנמצא שום מין אינטליגנטי שיש אצלו זכרים ונקבות ובמידה שווה. המינים הדומים לנו יותר בבניית ערים ושימוש בטכנולוגיה הם הנמלים והדבורים. זה ידוע שמנת המשכל של הזכרים נמוכה באופן משמעותי ממנת המשכל של הנקבות. איזה טעם יש בחברה שבה חצי מהאוכלוסייה הם גברים חסרי תועלת?''
לי-אן הסירה קווצת שיער מעל מצחה, מנסה להסתיר את עצבנותה, ''טוב, אז אני חושבת שהם לא חסרי תועלת, כלומר לא היו חסרי תועלת בעבר... אצל המכרסמים הזכרים והנקבות שווים במידת האינטיליגנציה והיכולת, הפרטים אינם נולדים מראש עם התמחויות גנטיות, כמו הפועלות, הטכנאיות, הלוחמות והנסיכות שאצלנו. והם כולם מסוגלים להתרבות. אצל העורבים זכרים ונקבות מקיימים אפילו מערכת זוגית מפותחת, ומשתפים פעולה בגידול הצאצאים''.
''זאת הטענה המטופשת ביותר שהועלתה אי פעם בין כותלי ההיכל הקדוש הזה!'', התפרצה וקמה ממקומה הנסיכה קי-וואן, שהייתה בת האדם היפה ביותר בכל האולם – שיערה שחור וכהה, ועיניה כחולות, בהירות ומהפנטות. היא פנתה לעברה של המלכה האם, ''אני דורשת ממך לסלק את הכופרת הזו מהאולם תכף ומייד!''.
לי-אן ידעה שהמילה ''דורשת'' הייתה טעות קשה. המלכה האם הביטה בקי-וואן בבוז, ''את תושיבי את התחת הקטן והמושלם שלך בחזרה על הכיסא, ותבואי אלי בדרישות לא לפני שתלדי לפחות מאה וחמישים צאצאים ותיהיי שמנה כמוני, נסיכה''.
פניה של קי-וואן האדימו, והיא התיישבה מבלי לומר מילה. המלכה האם פנתה לעברה של לי-אן, ''ספרי לנו מה אנחנו רואות בתמונות''.
לי-אן התבלבלה לרגע, ''כן, טוב, בסדר'', היא הסתובבה לאחור, ''אז כאן ישנה גופה שהשתמרה בתוך לבה קפואה... לא, אני אתחיל מהתחלה. הפועלות שהיו במשלחת איתי גילו מערה טבעית בהרים, שיורדת למטה לעומק של כמה מאות מטרים, עד שהיא מגיעה למין מבנה מתקופת הפער. זה היה מבנה תת קרקעי, עשוי משילוב של בטון ומתכות, שחלקם שרדו את מיליוני השנים שעברו. מה שמעניין בו, הוא שהמבנה התמלא לחלוטין בלבה, כתוצאה מהתפרצות געשית סמוכה – עניין נפוץ למדי בסוף תקופת הפער. הלבה כיסתה את היצורים שחיו באותו המבנה, וקפאה מעליהם, משמרת אותם באופן מעולה, כפי ששום יצור אחר מאותה התקופה לא השתמר עד כה. וכאן אנחנו רואים גופה של אחד היצורים האלו''.
''הוא נראה מבועת'', אמרה טכנאית זקנה מאוד, שישבה בשורה השנייה ממש מעל המלכה האם, לבושה במדים האפורים המקובלים על בנות מינה.
''נכון'', אמרה לי-אן, שמחה על ההתייחסות העניינית, ''הוא מנסה לסוכך על עצמו מהלבה הלוהטת המטביעה אותו. אני מניחה שזה היה אירוע די אכזרי עבור אותם יצורי אנוש קדמונים''.
''אני רוצה שנייה לחזור אחורה'', אמרה המלכה האם. ''זמן רב כבר סברו הארכיאולוגיות שלבנות האדם שחיו בתקופת הפער הייתה טכנולוגיה ברמה גבוהה. האם זה נכון?''
''בוודאי'', אמרה לי-אן, ''נמצאו שרידים רבים לכלים עשויים ממתכת, והמצאת הפלסטיק מבוססת כמעט באופן בלעדי על שרידים לכלי פלסטיק מתקופת הפער. יכול להיות שבתחומים מסוימים בנות האדם של אז היו אף יותר מתקדמות ממנו''.
''אבל את לא מדברת כאן על בנות אדם, עכשיו. את מדברת על זכרים, שלפי התמונות שלך התנשאו לאותו הגובה כמו הנקבות, כנראה חיו יותר מחמש עשרה שנים, ואפילו נראים די דומים לנקבות''.
''כן, זה נכון. מצאנו בסך הכל כעשר גופות, מתוכן חמישה זכרים וחמש נקבות. כולם היו באותו הגובה, כנראה בגילאי העשרים או השלושים, ולנקבות היו מימדים כשל נסיכות בנות ימינו. אלו הם אבות אבותינו''.
גל חדש של צעקות התעורר באולם הסנאט, וקי-וואן קראה לעברה ''אולי המוצא שלך הוא מהיצורים הסוטים האלו, הזוגיים. אני, כמו כל שאר הנסיכות כאן, צאצאית ישירה של המלכה האלה!''.
הטכנאית הזקנה נעמדה, וברגע שהחלה לדבר בקולה החלש התפשט שקט של יראת כבוד באולם - אפילו הנסיכות בשורה הראשונה הפסיקו לשוחח והביטו בה.
''הנסיכה לי-אן, האם מבחינת תיאוריית ההתפתחות ההדרגתית יש מספיק זמן בטווח השנים בין העולם היום לבין תקופת הפער על מנת לחולל שינוי שכזה במין האנושי כולו?''
לי-אן הייתה מוכנה לשאלה הזו, והעבירה במהירות את העמודים הבאים במצגת שהכינה, מדלגת על תמונות נוספות של יצורי האנושי הקפואים בלבה, עורם אפור ופניהם מביעות בעתה. היא הגיעה לתמונות של בעלי חיים אחרים, מינים של דגים ועופות, לצד שלדים עתיקים.
''היה מספיק זמן. יש לי כאן מספר עדויות שהתכוונתי לסקור בפניכם, לגבי שינויים הרבה יותר משמעותיים שהתרחשו אצל בעלי חיים אחרים בפרק זמן קצר יותר, אם רק תרשו לי – ''
''אין לנו צורך בכך עכשיו'', קטעה אותה המלכה האם. ''נסיכה, אני רוצה לדעת דבר אחר: מדוע את מתעקשת לחקור את הנושא הזה באובססיביות גדולה שכזו? ישנם עיסוקים נוספים הראויים לנסיכות צעירות ואינטליגנטיות כמוך, מלבד ארכיאולוגיה''.
לזה לי-אן לא הייתה מוכנה. האם המלכה האם מאשימה אותה בבוגדנות?
''אני... אני רוצה לדעת את האמת, זה הכל. לא ידעתי מראש באילו ממצאים אתקל כשארד למערה''.
''האם את מבינה את ההשלכות שעלולות להיות לממצאים כאלו על העולם שלנו? על החברה שלנו, על הערים שלנו? את בעצם אומרת שהזכרים של היום, אותם גמדים מפגרים בגובה של מטר וחצי, החיים במכלאות שלהם עד גיל 15, משמשים אותנו לטקס האורגיה, ומתים מתשישות מייד לאחריו – את אומרת שהמוצא שלהם הוא מזכרים שחיו חיים מלאים והיו שווים בכל דבר לנקבות שאיתן. את אומרת שהפועלות, החיילות, הטכנאיות – כולן היו בעבר הרחוק פוריות כמו נסיכות. שהמעמדות הטבועים בנו גנטית לא היו כלל בעולם שלפני מיליוני שנים. בלי שום קשר לשאלת הנכונות של הממצאים – האם את יכולה לדמיין בכלל איזו השפעה הרסנית תהיה להם על החברה האנושית של ימינו?''
''מספיק שהלוחמות יהיו מסוגלות להבין את זה'', אמרה מלכת העיר, מביטה בחשש על השומרות בשריון הזהב שעמדו כפסלים לצד דלת היציאה, ''מה יקרה אם יום אחד הן ידרשו מקום בסנאט?''.
''אהה... אני לא... לא חשבתי על זה'', אמרה לי-אן. היא באמת לא חשבה על כך; האמת אודות העולם של תקופת הפער ריתקה את דמיונה ועניינה אותה הרבה יותר מההשלכות הפוליטיות על העולם הנוכחי.
''כמובן שלא חשבת'', אמרה המלכה האם בחיוך מנחם, קולה נמוך ורך. ''ובכן, לי-אן, אנחנו נתכנס להצבעה עכשיו לגבי הדרך שבה יש לגשת אל ה...'', היא חיפשה את המילה הנכונה, ''אל התיאוריה הזאת שלך. אני מאמינה שלא תהיה לנו ברירה אלא לגנוז את הממצאים, ולהשמיד את העדויות שגילית''.
המשפט האחרון היכה בליבה של לי-אן כאגרוף ברזל. היא סרקה את המושבים – הנסיכות הביטו עליה בלגלוג ותחושת ניצחון, אבל כמה מהטכנאיות שבמושבים העליונים נעו בחוסר נוחות. הטכנאית הזקנה שישבה מעל המלכה הביטה בה בעיניים כהות, נבונות, וכשמבטה פגש את מבטה של לי-אן היא הנהנה בראשה.
בדיעבד ידעה לי-אן שאז, כשראתה את מבטן של הטכנאית הזקנה, היא הגיעה להחלטה ששינתה בסופו של דבר את חייה לבלי הכר. אבל כשעמדה שם בסנאט אל מול המלכה האם, היא עוד לא העזה למרוד בסמכות.
''את תופיעי ביחד איתי במסיבת העיתונאיות'', אמרה לה המלכה האם, ''ותדווחי להן על תיאוריה אחרת. הספקולציות בעיתונים חייבות להיפסק''.
לי-אן הרגישה חנוקה מכדי לדבר, וכל מה שיכלה לעשות היה להנהן בראשה, דמעות עומדות בעיניה.

את טקס האורגיה היא עברה כעבור כשלוש שנים, כשהגיעה לבגרות המינית המיוחלת. אלו היו שלוש שנים קשות ומסוכנות, של עבודה בסתר והתחמקויות שיכלו להביא עליה את מותה אם היו מתגלות. מרבית השותפות שלה היו טכנאיות, אם כי היו גם מספר נסיכות שהתגייסו עם הזמן, ואפילו שתי לוחמות.
בעבודה קשה ומורכבת הן הצליחו להסתיר חלק מהשרידים מפני חיילי המלכה האם, ואפילו לרדת עוד חמש פעמים אל תוך המבנה העתיק על מנת להמשיך את מחקרה של לי-אן. את החיילים שהגיעו על מנת לפוצץ את המערה ולמוטט אותה היא הובילה למערה אחרת, סמוכה, ולאחר מכן שמחה לגלות שהפיצוץ כמעט ולא פגע בשרידים הארכיאולוגים שהיו במערה המקורית.
עכשיו ישבו כל תומכותיה בין קהל הצופות בטקס האורגיה, שהתקיים על פי המקובל בתוך בריכת ג'קוזי עגולה ומרווחת. יותר מעשרים זכרים היו איתה שם בתוך הג'קוזי, גופם השרירי לא עולה על גובה של מטר וחצי, עיניהם שוטפות את גופה העירום של לי-אן בתאווה. כשנאנחה בהנאה במהלך קיום יחסי המין, לא יכלה לי-אן שלא לחשוב בדמיונה איך הייתה ההרגשה לקיים יחסים כאלו עם יצור שווה לה ברמת האינטיליגנציה, יצור איתו ניתן לנהל שיחה של ממש... נסיך זכר.
היא קטעה את מחשבותיה - חשוב שתהיה מרוכזת עד כמה שאפשר בהנאה, כפי שלימדו אותה. הזרע של עשרים הזכרים האלו אמור להספיק ליותר ממאה צאצאים שהיא תלד במהלך השנים הקרובות, ביניהם זכרים, פועלות, לוחמות, וגם נסיכות נוספות, כל אחד מהם לאחר הריון שימשך כארבעה שבועות.

כמעט כל השותפות שלה לסוד עברו ביחד איתה לעיר החדשה שהיא הייתה עתידה להקים. לא כל נסיכה נבחרה על מנת להקים עיר חדשה, ולי-אן שמחה על הכבוד שנפל בחלקה - בתור מלכת עיר היה לה את הכוח והחופש לעצב את חייה על פי רצונה החופשי. לא היה מעליה אף אחת מלבד המלכה האם, שבאותה התקופה הייתה כבר זקנה ובקושי יצאה מארמונה המפואר, שנמצא הרחק משם ביבשת אחרת.
כמה ממלכות הערים הוותיקות זכרו לה את אותו היום בסנאט, והיא ידעה שהן עדיין חושדות בנאמנותה למסורת, אבל היא הייתה עכשיו שווה להן בכוחה ואין דבר שהן יוכלו לעשות לה.
חמישה עשר שנים לאחר טקס האורגיה כללה העיר שלה חמשת אלפים נפשות, מתוכן מספר מכובד של מאה ושישים צאצאים ישירים של לי-אן, והאחרים צאצאים של מלכות נוספות שהיא הפקידה על השכונות השונות. ניהולה של עיר בסדר גודל שכזה היה מלאכה מתישה שדרשה את מרבית יומה של המלכה, אבל הדאגה העיקרית שלה הייתה עדיין מוקדשת לאותה משימה שהחלה לפני שנים כה רבות.
באחד הימים, כשהשתתפה בישיבה השבועית של מלכות השכונות וקיימה דיון ביחד עם הטכנאית הראשית בעניין הקמת רכבת תחתית חדשה, נכנסה אל חדר הישיבות טכנאית מבוגרת בעלת עיניים כחולות עמוקות, התקרבה אל לי-אן, ולחשה משהו על אזנה.
''אני מתנצלת, אבל הדיון הזה יימשך ללא נוכחותי'', אמרה מלכת העיר, כשהיא קמה ממקומה. המלכות האחרות, שהתרגלו לנוכחותה המרגיעה וליכולת החשיבה השקולה של לי-אן, התנגדו לעזיבתה, אך היא התעקשה שעליה לטפל בעניין דחוף.
היא הלכה לצד הטכנאית בשקט במסדרונות הארמון, עד שהשתיים הגיעו אל חדר השינה האישי של לי-אן. ליד המיטה שלה היה תלוי ציור עתיק של הטכנאית שגילתה את חוקי הכוחות החשמליים – אותו הציור שהיה תלוי בעבר באולם הכניסה לסנאט בעיר הבירה. לי-אן הסירה אותו, ולחצה על הכפתור שנחשף מאחוריו. פתח סודי נפתח בקיר הנגדי ברעש אלקטרוני דק, מאחוריו חלל קטן ומואר. המלכה תלתה בחזרה את הציור, ואז נכנסה אל הפתח, הטכנאית אחריה. ברגע שנסגרה מאחוריהם הדלת נשמעו רעשי המנועים, והמעלית בה היו השתיים החלה לעלות למעלה, בתוך מגדל גבוה שהזדקר ממרכז הארמון. המגדל היה המבנה הראשון שהקימה לי-אן בעירה החדשה, והוא התנשא גבוה מעל הארמונות, בנייני המשרדים, מרכזי הקניות ומבני המגורים שבעיר.
''אני מבינה שהשחזור של קוד ה DNA העתיק הושלם'', אמרה המלכה, כשהמעלית הגיעה ליעדה בקומה העליונה של המגדל. הטכנאית חייכה אליה, והדלת נפתחה באופן אוטומטי.
קול בכי עז של תינוק קרע את האוויר, והנסיכה טי-קאי, אחת מבנותיה של לי-אן, שכבה על שולחן הניתוחים, מתאוששת מהלידה. מסביב למעבדה היו חלונות פתוחים גדולים, ואור השמש של אחר הצהריים שטף את פני בנות האדם בצבעי זהב. המלכה אספה את התינוק בזרועותיה מידי אחת הטכנאיות, והבכי שלו שכך מעט, כשהוא מביט עליה בעיניים כהות, נוצצות. הוא היה דומה למדי לתינוקות זכרים אחרים, כמו אלו שהיא ילדה בעצמה... לי-אן כעסה על עצמה על שציפתה בשלב כל כך מוקדם לראות את ההבדלים. ההיריון שלו לקח זמן רב הרבה יותר ממה שמישהי מהן יכלה להאמין.
כשהביטה בטכנאיות מסביבה, וראתה את פניהן, היא הבינה את משמעות הרגע.
''עשינו לו בדיקת דם'', אמרה הטכנאית בעל העיניים הכחולות. ''הוא שונה''.
לי-אן נענעה אותו בעדינות, ועיניו הקטנות נעצמו. היא הגישה אותו לטי-קאי, שאספה אותו בזרועותיה, רועדת מהתרגשות. ''נסיך זכר שלי'', אמרה אימו של התינוק בקול שקט, ''אנחנו נשמור עליך נסיך זכר, אל תדאג... אנחנו נשמור עליך''.
   כתוב תגובה
הצד השני  (חדש)
בעל הטירה יום שישי, 23/05/2008, שעה 2:09
 היא ישבה מול הראי העגול בחדרה. מבטה הריק כמעט וניקר את עיניה הכהות. היא העבירה את מברשת השיער על שערה החום. בתנועות מתונות ובקצב מונוטוני. כמו הייתה מכושפת לתנועה. מהשורשים לקצוות. מהשורשים לקצוות. אור עמום האיר את חדרה הגדול והאפלה חדרה מבעד לחלונות הזכוכית העתיקים. המשרתת שלה המתינה לה ליד דלת החדר, נחבאת אל הצללים כדי לא להפריע לה. מהשורשים לקצוות. מהשורשים לקצוות. כשסיימה, הניחה את המברשת על שידתה ונתלה את ספוג הפודרה. לחי ימין לחי שמאל. ימין שמאל. היא המשיכה, מביטה בעצמה בראי, קפואה בתוך גופה. בתוך החדר הזה. בתוך הטירה הזו. עצורה. שלחה מבט אחרון בראי העגול וקמה מכיסאה המרופד, פונה לדלת החדר שכאילו נפתחה בעצמה על-ידי המשרתת החבויה בצללים.
המסדרון אליו יצאה היה חשוך גם הוא. אור לפידים מהבהבים גרם לתחושה כי הצללים מהלכים בו, חוצים אותו כפי שהיא עשתה. צעדיה מתונים ואיטיים, המשרתת בעקבותיה. כשירדה במדרגות הלולייניות יכלה לחשוב רק על דבר אחד. הקירות. קירות האבן הללו שסגרו עליה שנים כה רבות. הקירות שניסו בכל כוחם לכבות אותה, את תשוקתה. לפעמים הייתה משוכנעת שהם הצליחו בכך. נסיכה. בת-אצולה. תארים חסרי חיים. מה הייתה נותנת על מנת לצאת מהמקום הזה. להכיר את העולם שיכלה לראות רק בשעות היום, הנשקף בעיניה מבעד לחלונות. אך היא הייתה כלואה כאן. בטירוף של בני משפחתה, של שוכני הטירה. בטירוף המחויך של חוקי העולם אליו השתייכה. האצולה. לעיתים הרגישה כי נטעה שורשים ברצפה לרגליה. הייתה מדמיינת את שערה החום כענפי עץ היוצאים מראשה כשהייתה מביטה בבואתה. כעת היא בדרכה לנשף. נשף תחילת החורף. היא כל-כך קיוותה כי משהו יוצא דופן יקרה הערב. משהו שיתן חירות לתשוקתה העצורה.
ככל שקרבה לקומת הכניסה החלה שומעת את קולות האורחים. ליבה פעם בתוכה. תכף היא תיאלץ להעלות על פניה חיוך מזויף. לכבד אנשים שמבישים את המילה כבוד. להיראות במיטבה, בשמלתה האדומה והחונקת. להצניע את מחשבותיה. להתנהל באיפוק. מה תיתן כדי לזכות בחירות הבלתי מושגת. בכל דרך שהיא- אהבה או שנאה, צחוק או בכי. העיקר לא לחיות עוד בקיפאון הזה. מהשורשים לקצוות. כבר שנים רבות מידי היא כלואה כך וקולה לא נשמע באוזני האחרים. כבר הפסיקה לנסות ולהתחנן בפניהם. כאילו קיבלה את גזר-דינה.
''או. עלמתי הנסיכה. כמה טוב לראותך'' האורח הראשון הבחין בה. ג'ונאס. פיה נמתח לחיוך מזויף ראשון להערב, מברכת את מחזרה השפל לשלום. אביה היה מאושר לו הייתה נענת לחיזוריו. היא סיימה לרדת בגרם המדרגות האחרון והגיעה למסדרון המוביל לאולם הנשפים. אור בוהק בקע מנברשות הטירה באיזור זה, שלא כמו בקומת חדרה. היא התהלכה בין אחרוני האורחים, המעטים, אשר הגיעו באיחור קל לאירוע. חלקם זיהו אותה ובירכו אותה, משוכנעים כי היא אכן שמחה לראותם ולארחם. אף לא אחד מהם הצליח לשבור את חיוכה ולהביט אל נשמתה הדואבת. והיא הייתה מרוצה מכך. לא את תנחומיהם חיפשה והודתה על חיוכה המשכנע, או על קיפאונם שלהם. המשרתת שלה עדיין הלכה בעקבותיה, נאמנה לתפקידה יותר מאשר אל האדונית שלה. אורות אולם הנשפים החלו מאירים את פניה. מסנוורים אותה. קולות העונג המזויפים החלו צורמים באוזניה. מוזיקה חסרת מעוף השתלבה בין קול הפיות המצחקקים. אילו רק יכלה לחזור על עקבותיה בחזרה לחדרה. בחזרה לאפלה שלה. אך כבר הבחינו בה ואף מצפים לה שתהלך כמריונטה בין אצבעותיהם.
כשאחרוני האורחים חולפים על פניה במסדרון, נחבאה אל הצללים, נצמדת לאותם קירות אבן גבוהים ואטומים שמנעו ממנה את חירותה. היה עליה לאזור אומץ וכוח לפני שתיכנס לאולם הנשפים. ממקומה הבחינה במשרתת מחפשת אותה. ליבה פעם בקרבה, גורם לחזה לעלות ולרדת. לעלות ולרדת. כאב התעורר בין שדיה, בעורקי נשימתה. כאילו שמפלצת מנסה לצאת מתוכה. לטרף. מה יהיה עליה? האם לנצח נועדה לחיות בתוך הצל הנורא של קירות הארמון?. המחשבה בלבד גרמה לליבה לקפוא במקומו. שוב נוטעת שורשים ברצפה, נהפכת לעץ. וכך, מבלי שתשלוט בכך, נכנעה לקיפאון ושלחה את רגלה אל מחוץ לצל. שמלתה האדומה מיד משחה את תשומת ליבה של המשרתת ולא עבר רגע עד אשר זו הבחינה באדונית שלה, עיניה הכהות נעוצות בדלתות אולם הנשפים. ושוב, בתנועות מתונות ובקצב מונוטוני היא הצעידה את רגליה על רצפת האבן, חוצה את המסדרון לכיוון האולם. רגל שמאל, רגל ימין. שמאל ימין. אך ברגע שקרבה אל דלתות העץ העתיקות נעצרה. לחש נקלט באוזניה. היא הביטה סביבה ולא ראתה אדם מלבד העלוקה שהייתה דבוקה אליה. ''אמרת משהו?'' שאלה. ''לא גברתי'' אמרה בקול מייבב. וודאי דמיינתי, חשבה לעצמה וחזרה להביט באולם הנשפים מבעד לצוהר הקבוע בדלתות. צעד נוסף ויהיה עליה לדחוף את דלתות הקפיץ ולהיכנס פנימה. שוב נעצרה. הלחש הזה שוב. אין אף אחד סביבה. כעת הסתקרנה מהיכן מגיע. היא הביטה לימינה ולשמאלה. ושוב- ימין ושמאל. דבר לא נקלט בעיניה. אך אז, בפעם השלישית, זיהתה כי מקור הקול מגיע מהקיר לשמאלה. מסוף המסדרון. משתחררת מהקיפאון שהשתלט עליה, צעדה אל הכיוון ממנו הגיע הלחש, מותירה את הזוהר המזויף מאחוריה. כעת החישה את צעדיה מעט, אך שמרה על איפוק. היא הגיעה אל קיר הלבנים ולא הבחינה באיש. היא הביטה הנה והנה, מחפשת את מקור הלחש בדפנות הקיר. בהלה אחזה בה. היא מיששה את הלבנים שבקיר ולא כלום. לא ייתכן כי דמיינה זאת. שלוש פעמים שמעה את הלחש, כאילו קורא לה. שומע את מחשבותיה. מגע הלבנים הקר בידיה גרם לליבה לקפוא שוב. התקווה שלה החלה נעלמת, ובדיוק כשחשבה לפנות בחזרה, מלבן שחור נוצר בקיר, בדמות של דלת המובילה אל מעבר למסדרון. שוב הלחש ''בואי אלי''. היא היססה, שלחה מבט לאחור מבחינה בצללית של המשרתת ואז חזרה והביטה אל הפתח. ימין שמאל והיא עברה דרכו אל האפלה.
האפלה לא הפחידה אותה אלא עוררה אותה מחדש. רגליה דרכו כעת בראש גרם מדרגות שאת סופו לא יכלה לראות. מדרגה מדרגה היא ירדה מטה, ליבה פועם בכל צעד. הלחש חוזר אחר אותם מילים כאילו נותן מענה לתפילותיה. לאן המדרגות מובילות?. עיניה החלו מתרגלות לחשיכה. מהו המקום הזה? לא ביקרה בו מעולם. האם האחרים יודעים על קיומו? לא היה אכפת לה באמת. היא רק רצתה להגיע למטה ולמצוא את מקור הקול המסתורי. הקול החל נשמע חזק יותר באוזניה והבינה כי היא קרבה אליו. כעבור כמה רגעים ירדה במדרגה האחרונה ואז ניגשה אל קיר נוסף שהיה מולה. כשקרבה אליו הבחינה בצוהר קטן עם סורגים לאורכו. היא הביטה למעלה והבחינה כי הקיר נמתח מעלה אל האפילה ממנה הגיעה בעת. סופו לא נראה. היא השיבה את מבטה אל הצוהר מנסה לקלוט מי נמצא בעברו השני אך ללא הואיל. אז הגיחה צדודיתו של מקור הקול. היה זה גבר יפה תואר שרק צד אחד של פניו נחשף אליה דרך הצוהר הקטן. ''בואי אלי'' אמר לה וכעת קולו היה ברור. ליבה פעם בעוצמה. מי הוא זה?
''אני כאן'' השיבה לו בלהט. ''שלום'' אמר לה. ''שלום'' השיבה, בוחנת את פרופיל פניו הבהירים, תלתלי שערו המבצבצים על מצחו. אפו הנשרי, סנטרו החד ועיניו התכולות. כמה יפה הוא. היא חשה כי כל גופה מתעורר, דמה זרם בעורקיה במהירות. מחיה אותה מחדש. ממלא אותה בתקווה וציפייה. ''מי אתה?'' שאלה במתח. ''אני נסיך'' ענה לה בשקט. ''כלאו אותי פה לפני שנים רבות. מאז אני מחכה שמישהו ישמע אותי ויבוא לשחררני''. היא הייתה מופתעת מסיפורו. ''מי כלא אותך כאן? ואיפה זה כאן?'' שאלה הנסיכה. ''כאן זה עמוק יותר מכל מקום אשר תגיעי אליו בחייך. ואת מי שהכניס אותי לכאן כבר אינני זוכר. זה היה לפני שנים רבות כל-כך''. הדבר היה משונה לה. כמה שנים? תהתה. ''מה שמך?'' שאל אותה והופתעה מן השאלה. ''שמי אזמרלד''. כמה זמן שלא הגתה את שמה. כמעט ושכחה אותו בעצמה.

אזמרלד. שם יפה, חשב לעצמו הנסיך. מזמן לא דיבר עם אדם נוסף. היה משוכנע כי לא יזכור כיצד מדברים כלל. אך סוף כל סוף מישהו שמע אותו ולא הבחין בדמותו המפלצתית וברח. הנסיכה חשבה כי הוא יפה תואר ונשארה לשוחח עימו. היא לא אמרה זאת אך הוא חש זאת על פי קולה ורעש פעימות הלב שלה. קולו ותשוקתה העצורה עזרו לו לטשטש את מראו המפלצתי מעיניה. עליו לאחוז בה, הוא זקוק לזה על מנת להשתחרר. זמן רב מידי היה כלוא בחדר העמוק הזה. ייתכן כי יעברו למעלה ממאה שנים נוספות עד שמישהו נוסף ידע כי הוא קיים כאן בתחתית הטירה. זו הזדמנות שאסור לו לפספס. ''מה שמך?'' שאלה אותו הנסיכה והוא הופתע מעט. ''שמי יוריק''. זמן רב מאז אמר את שמו, לרגע שכח שיש לו אחד. ''כמה יפות פניך'' אמרה לו הנסיכה. ''את רשאית לגעת בהן אם תוכלי'' הוא החליט לבדוק אם המגע ירתיע אותה. אזמרלד שלחה את ידה הדקה מבין הסורגים ונגעה ברוך בפניו. ליבו הלם בו. ידה לא נרתעה מעורו המחוספס והקשה. עור של מפלץ. היא הייתה מטושטשת מעצמת תשוקתה שהשתחררה. היא ההזדמנות שלי.
אזמרלד ישבה מול הראי העגול בחדרה. מבטה המואר פילח את האפילה הנשקפת בראי. בתנועות מהירות ורופפות היא העבירה את מברשת השיער על שיערה החום. כמו הייתה ממהרת למאורע חשוב. מתירה מעט מקשריה ומניחה את המברשת על שידתה. המשרתת שלה לא הייתה בסביבה. היא אסרה עליה. היא נטלה את ספוג הפודרה והכתה בפניה ברפרוף, לא מתרכזת בפעולה חסרת המשמעות. היא המשיכה מביטה בעצמה בראי, מחייכת. היא קמה מכיסאה המרופד, פונה אל דלת החדר שהייתה פתוחה לרווחה.
היא יצאה אל המסדרון החשוך, מהלכת בזריזות בין הצללים המהלכים בו. לא נותנת דעתה עליהם. כשירדה במדרגות הלולייניות יכלה לחשוב רק על דבר אחד. הקירות. הקירות הללו שסגרו עליו שנים כה רבות. הקירות שניסו להעלים אותו מעיניה, להכניע את תשוקתה. כמעט והצליחו. אותם קירות שכעט עליה לשבור ולנפץ בכוחות עצמה. על מנת לצאת מהמקום הזה.
ככל שקרבה לקומת הכניסה החלה שומעת את ליבה פועם בתוכה במהירות. הריגוש סחף אותה. חיוכה האמיתי המשיך לכסות את פניה הסמוקים. נראתה במיטבה, בשמלתה האדומה. לא מוצנעת ולא מאופקת. היא התהלכה בין צללי המסדרון הרחב המוביל לכיוון אולם הנשפים. כעת לא היו קולות של נשף. הארמון היה דומם. בעודה הולכת בצללים נטלה בכוח גרזן מאחד מפסלי האבירים העשויים שריון כבד. הגרזן היה חד דיו למטרתה.
אזמרלד פנתה אל קצה המסדרון והמתינה בסבלנות. אט אט הדלת אל האפילה נפתחה בפניה. עברו שלושים ימים מאז עברה דרכה לראשונה ומאז ביקרה את הנסיך כל ערב. רואה רק את פרופיל פניו בין הסורגים והצללים. אך הוא נתן דרור לתשוקתה. מענה לרגשותיה. ימין שמאל והיא עברה אל האפילה. במהירות וללא חשש ירדה במדרגות המובילות מטה מטה אל חדרו של יוריק. היא הגיעה אל הצוהר וקראה ''אני כאן'' בלהט. צדודית פניו של הנסיך הופיעה בין הסורגים. ''שלום'' אמר לה. ליבה רטט. ''שלום'' השיבה לו. ללא דיבורים נוספים שלחה את ידה הדקה בין הסורגים על מנת לחוש את פניו. היא התמכרה למגע הנעים. ליבה הכה בה מבפנים. היא עצמה את עיניה בעונג מחכה לרגע בו תוכל לגעת בכל כולו, להיות עימו. בתשוקה שהייתה עמוקה כמרתפים הללו. שלושים ימים ירדה אליו ערב ערב. משוחחים, לומדים להכיר. רוקמים תכניות. מתכוננים לשחרורם ומלאי תקווה.

''הבאת את מה שביקשתי?'' שאל אותה יוריק. אזמרלד פקחה את עיניה והחזירה את ידה אל חיקה. היא לא ענתה לו בדיבור אך הרימה את הגרזן בגובה ראשה. הנסיך הבחין בברק החולף על הלהב שנמצא בצל. ''ילדה טובה'' אמר לה. היא חייכה אליו. ליבו הלם בו מההתרגשות. ההזדמנות שלו קרובה מתמיד. ''מוכנה להתחיל?''. ''כן'' השיבה ללא היסוס. ''אז קדימה. אין טעם להשהות זאת'' אמר לה. הוא הבחין בה מהנהנת. ואז צלילתה נעלמה מעיניו. הוא המתין במתח.
אזמרלד ניגשה אל חומת האבן הגבוהה והייתה מלאת נחישות. במבט חד הרימה את הגרזן והכתה בחומה. הרעש הדהד בין כותלי המרתפים האפלים. זרם חזק עבר בידיה אל גופה. תנופה נוספת ומכה. תנופה מכה. שוב ושוב. יוריק חייך אל עצמו, מצפה לה בתשוקת אין קץ. אזמרלד הכתה והכתה. הרעש עלה במעלה החומה אל הארמון, מעורר גם אותו. היא חשה בכך. הקיר החל נסדק. היא שמחה. לבנים החלו ליפול. היא הייתה מאושרת. הזרמים עוררו אותה. היא חיכתה לכך כל חייה. החומה החלה ליפול ונוצר חור גדול דיו על מנת שתוכל לעבור. היא עצרה מפעולתה. השליכה את הגרזן אל רגליה ומהירה לתפוס בדפנות שנוצרו במעבר. לרגע נעצרה, הביטה לאחור אל האפילה ממנה הגיעה. ואז החזירה מבטה מלפנים ונכנסה אל חדרו של הנסיך.
היא נעמדה מולו בשמלתה האדומה וההדוקה, מתנשפת כלאחר קרב. ''כמה יפה אתה'' אמרה. היא לא הצליחה להבחין כי עומד מולה מפלצת נוראית בעלת מראה מחריד. אך זה בדיוק מה שהוא קיווה לו. בצעדים מתונים ובקצב מונוטוני היא קרבה אליו. פניה קפואות מהתשוקה שבערה בה. ''בואי אלי'' אמר לה כבהתחלה. היא שלחה את ידה הדקה אל פניו והרגישה את הצד השני שלו. כעת היא נמצאת שם, בצד השני. המקום אליו כה השתוקקה להגיע. המקום בו רצה לראות אותה כל-כך. היא כרכה את זרועותיה סביב צווארו והוא אחז במותניה. ליבה כאילו דהר על סוס פראי שברח מבעליו. הוא חייך אליה בשיניים מחודדות אך היא חייכה אליו בחזרה. היא הבחינה במראה מלבנית שהייתה תלויה לאורך אחד הקירות והתרגשה לראותה את בבואתם בתוכה. אט אט הוא הפשיל ממנה שמלתה האדומה, מותירה אותה עירומה לגמרי. צחורה. גם היא הפשיטה אותו למרות שלא היה לבוש כלל, אך בעיניה לא ראתה זאת. ההזדמנות שלו. הם קירבו ראשיהם זה לזו ופיותיהם נשקו בלהט. גופותיהם נצמדו והחלו במין מחול. מרקדים היו סביב עצמם כשהנשיקה עדיין מחברת בניהם. הוא העביר את ידה על גופה הלוהט. חזה עלה וירד בשל נשימותיה המועצות. לאט, הוא הוריד ידו לאורך גופה. היא נכנעה לידיו. מסורה וכנועה. תשוקתה בערה בתוכה והחלה יוצאת החוצה בדיוק ברגע שהוא נכנס לביקור בה. הוא תפס בשיערה החום גורם לאנקה מפיה. היא הפנתה מבטה אל הראי, מוקסמת מגופו החסון והבהיר עוטף אותה בעירומה. היא חייכה מלוא נשמתה. או אז הבחינה בדבר מה משונה. זרועו נעשתה אדומה. משונה מאוד. ליבה הלם בה. יד מפלצתית מעוררת אימה. וכך גם גבו היה נוראי מנשוא. מבוהלת, היא הבחינה בעצמה כרוכה בגופו של מפלצת. היא רצתה לצעוק אך לא יכלה. הנסיך-מפלצת המשיך לגעור בה כחית טרף. היא הרימה ידיה כמנסה להדוף אותו ממנה, אך ללא הואיל. ואז, המשונה מכל קרה. במבט נוסף לראי לא היה הוא מפלצת עוד. גופו נעשה חטוב ורזה. ישבן עסיסי נגלה באחוריו. ואגן רחב ונשי. אזמרלד קפאה וכך גם ליבה. כעת היא הייתה מחובקת בזרועותיה של אישה צחורה וסמוקה, בעלת שיער שחור וגולש, חזה בולט, גו עקלקל ורגליים ארוכות. מה קורה פה? תהתה. ''מי אתה?'' שאלה במתח כבפעם הראשונה. אך האישה צחקה בקול עמוק שהדהד בתוך נשמתה של אזמרלד. כעת הן לא היו מחוברות זו לזו והאישה-נסיך הביטה בה בעיניה התכולות. חיוך שטני על פניה. ''שמי לילית'' החלה מדברת בקול עמוק, כמכושפת. ''לפני שנים רבות הוטמנתי כאן, במעמקי האדמה, על מנת שלא אוכל לזלול את גברי העולם כטרף בעזרת גופי. בעזרת המיניות שלי. להעבירם לשירותי, כשדים''. הנסיכה הביטה בה מבוהלת. ''אך כעת אני חופשייה שוב. בזכותך. בזכות תשוקתך העצורה שנים כה רבות. כתשוקתי שלי. שתינו סבלנו מאותם קירות, מאותם צללים. אך כעת אצא לחופשי בעוד את תמלאי את מקומי. אצוד את הגברים בעזרת גופי ובכך אחזיר את הכוח אלינו. השדים'' צחוקה העמוק של לילית הדהד בין כתלי המרתפים האפלים. מאושרת מחירותה. אזמרלד כבשה את פניה בידיה. היא הביטה בלילית שוב ''ומה יהיה עלי?'' שאלה. ''את, יקירתי, תישאי בקללתי. כעת את תחיי פה בחדר שהיה לכלאי שנים ארוכות מידי. בזכות תשוקתך נפלת שולל אל חיקי. היי שלום, אזמרלד'' לילית מיהרה לצאת מן החדר ומיד כשעשתה כך קירות האבן נאטמו כאילו לא הוכו מעולם. ''לאא!'' קראה אזמרלד. היא הביטה בראי והבחינה כי מראה מפלצתי השתלט עליה. כעת היא הייתה כלואה באמת, עצורה וקפואה. היא ניגשה לצוהר מצידו השני לראשונה, והבחינה בנסיך שרימה אותה עולה בדמות אישה יפהפייה במעלה המדרגות, צחוקה מתגלגל מאושר מותירה את אזמרלד כלואה. כלואה בטירה הזו. כלואה בחדר הזה. כלואה בגוף הזה. בצד השני.
   כתוב תגובה
עיר ללא גבולות  (חדש)
ציון השמן יום שישי, 23/05/2008, שעה 11:50
 השמש כבר מזמן שקעה מתחת להרים המקיפים את ירושלים. איפה שהוא, במרחק, היא האירה באור אדמדם את תל אביב הבירה. עיר הקודש ישבה בדד, מוארת באור הנוגה של פנסיה. הימים היו ימי סתיו אבל הקור עדיין לא היה הקור העז של החורף הירושלמי. תושבי העיר, ערב רב של תרבויות מאז הוכרזה בירה מזרח תיכונית, החלו להתפזר לבתיהם.

דמות צנומה ורועדת הילכה במדרחוב, פניה מכוסות בצווארון המעיל הארוך. אם בימי החורף ניתן היה לנחש שהרעד הוא תוצאה של ירידת הטמפרטורות, עתה ניתן היה רק לשער שמדובר במשהו שונה, אחר. ואכן, שלא כהרגלם של רוב ההולכים והשבים הוא לא המשיך לביתו אלא עצר לצד הקיר של אחת החנויות. כשידו עדיין מחופרת בכיס המעיל הוא רכן כלפי מטה, ניקה בזריזות את אבני המדרכה, ואז התיישב על האזור המצוחצח.

קבצן זקן שכב ממולו, על גבי ספסל אבן שהוצב באמצע המדרחוב. הזקן פקח עין חולנית שטופה בצהוב, ומלמל. בקבוק האתיל-רטינול הריק, הצמוד לחיקו, בשילוב עם הצבע הצהוב ששלט בנוזל המקיף את אישוני הזקן, הסביר את מצבו האומלל. מאז פיזורה של הברית הצפון האמריקאית ופשיטת הרגל של ה- FDA נדמה כאילו אין גבול להמצאות ולהבטחות. בכל יום יצא לשוק משקה חדש, תרופה חדשה, סם, והבקבוק של הזקן היה אחד מאותם הגימיקים שכבשו את קהילת המכורים לבריאות. בדומה לסמים רבים אחרים, הוא הותיר אינספור אנשים תמימים מכורים לרעל מזוקק.

''לי קוראים שלם,'' הציג עצמו לקבצן. ''על שם העיר, אתה יודע.''

הזקן גנח גניחה מחוספסת שהצביעה על חוסר אכפתיות וחזר לעצום את עיניו.

שלם הגניב מבט לעבר הבקבוק הריק של הזקן. לולא היה ריק לחלוטין היה שוקל לבקש טעימה, אולי שתיים, לקוות שהטעם המתקתק של ויטמין ה- A המותסס ישכיח לרגע את הרעידות בגופו. אבל ספק אם אכן היה בכך מזור לסבלו. הסם ששלם היה מכור אליו היה סם אחר. באופן מפליא הוא לא הומצא במאה האחרונה וגם לא בזו שלפניה.

ובכל זאת, כמו רבים לפניו, גם שלם היה בטוח שהוא לבד בסבלו, שהגורלות טוו עונש יחיד ומיוחד רק בשבילו. וכמו רבים שחושבים שהם לבדם במערכה הוא הרגיש חובה לספר את שרשרת האירועים שהובילו אותו למצב הנוכחי. הוא החל לגלול בפני הקבצן הרדום את סיפורו. בתוך תוכו הרגיש שלמרות התעלמותו המוחלטת של הקבצן חובה עליו להמשיך ולספר את הרגעים שהובילו אותו לחנות ההיא, החנות ששינתה את חייו.

''...בטעות,'' טרח להדגיש בהבעה המתחננת לאמפתיה מצד הזקן האדיש ''ממש בטעות.''

הוא זכר נכון, וגם לא הגזים. אכן הוא נכנס לאותה החנות בטעות, ולא מתוך בחירה. אבל הצורך העצום הזה, לציין כיצד הוא נישא על גלי ייעודו, ללא יכולת שליטה או החלטה, היה רק מסווה לכעס שאצר כלפי תמימותו שלו. או שמא הוא כעס על טיפשותו? לא חסרים המקרים שבהם הגבול שבין התמימות והטיפשות מטשטש עד לבלי הכר. וייתכן שעל כך כעס, על חוסר יכולתו להחליט שמא מדובר בסיפור שגיבורו תמים או מטומטם.

אבל כיצד יכול היה לדעת כשחיכה לרחפת שהוא עומד שניות מאסון? כיצד יכול היה לדעת שהוא עומד בפני אירוע הרה גורל? הרי כששמע על העיכוב בהגעתה של הרחפת, והעדיף להתרחק מהזמזום הטורדני של פסי האלקטרומגנט, נהג כמו שנהגו רבים אחרים. ואותה הסקרנות, אותה הסקרנות שעורר השלט הפשוט, הסמוך לתחנה, הייתה אך טבעית.

ייתכן ויש להגיד כי השלט שהצביע כלפי מטה, והכריז על ''פינת הגאדג'טים של צַהַל'', היה צריך לעורר את חשדו. אולי אותו שם, שמו של בעל החנות, היה צריך לעורר תהיות לגבי אופיו של אדם הקרוי על שם יחידה צבאית ארכאית. אם היה צריך לחשוד ואם לאו, הוא ירד במדרגות הלולייניות אל החנות המרתפית. אם היה צריך לחשוד ואם לאו, הוא לא מצא שם שועל קרבות, או צעיר חמום מוח וגלוח ראש, וגם לא מטורף צעקן שהטיף על הזכות לשאת נשק בברית המזרח תיכונית. במקום זאת, הוא מצא גוץ נמוך ועגלגל, לחייו ורודות, באזורים שלא כוסו בזיפים ושחורות, באותם אזורים לא מגולחים ששערות דקיקות וקשות שלטו בהם. את עטרת ראשו של המוכר כיסתה פלומה דקיקה ורכה וחיוך רחב עיטר את סנטרו הכפול.

הפינה של צהל לא הייתה מצבור נשק אלא מצבור של זבל. צעצועים ישנים, חלקי מכשירי חשמל לא מזוהים, נורות, כבלי מתכת ופלסטיק. ערימות על גבי ערימות של שאריות חסרות שם ומטרה. במרכזן ישב צהל עצמו, על גבי ספסל קטן שלא תאם את גודל ישבנו. הגוץ בירך אותו לשלום בשנייה שנכנס, ומאותו הרגע לא סגר את פיו, מלהג על מזג האוויר, התדירות הלא יציבה של הרחפת וההשערות האחרונות לגבי התכונות המסרטנות של קינואה.

כל ששלם יכול היה לעשות הוא להשיב בהנהונים קצרים ומבטים נבוכים אל מול הפתיחות הבלתי צפויה של המוכר. הוא ניסה לחשוב כיצד עליו לנהוג בהתחשב במצב המביך אבל, חוסר האונים שלו רק גבר כאשר הבין שאין בכוונת הגוץ לשכנע אותו לקנות אי אילו אביזרים, ולספק לו תירוץ לצאת מהחנות ההזויה. לבסוף, בעיקר מתוך חוסר נעימות, הצביע לעבר תכשיט שחור, קטן במעט מגודל כף ידו. החפץ דמה לפריפה, בעיקר בגלל הסיכות הרבות שהתעקלו משני צידיו אבל, הייתה זו דווקא אבן הירקן במרכזו של התכשיט, שמשכה את תשומת ליבו. הוא חשב שאם עליו לבחור חפץ כלשהו סתם כך, בתואנה שבא לקנות וללכת, עליו לבחור בחפץ בולט.

צהל הביט בו, משועשע.

''יופי של בחירה,'' אמר לו. ''למרות שאין לי מושג מה זה עושה. אם תלחץ על האבן במרכז, הווים יקפצו החוצה. חוץ מזה? לא יודע. קצת דומה לעכביש, אתה יודע, עם ארבע רגליים בכל צד ואם אתה לוחץ פה, על האבן, ככה, הן מתנענעות. משעשע, אבל אני בט...''

שלם לא התעניין בשאר דעותיו של המוכר. הוא רק רצה לעלות אל פני השטח ולוודא שלא פספס את הרחפת, לכן זירז את התהליך ושאל למחיר. גם כשצהל נקב בסכום שערורייתי הוא לא היסס ושלף את הארנק. רק כאשר הבחין על פניו של צהל בארשת ברורה של אכזבה מלמל משהו לגבי המחיר הגבוה. הוא גילה שהאיש השמנמן שמח להתמקח איתו על המחיר ולהעניק לו הנחה של עשרה אחוזים על שהנעים את זמנו.

כשיצא לזמזום הטורד שמילא את הרחוב גילה שהרחפת לה ציפה חלפה. עתה היה עליו להמתין לבאה והוא החל להשתעשע, בעיקר מתוך שעמום, במכשיר שאך קנה. אכן, היה בו משהו מאוד מצחיק בעכביש השחור והקטן. כל לחיצה באבן הירקן גרמה למחטים המאונקלות בקצה להתנועע בפראות. כשהגיע הרחפת ונשאה אותו לביתו היה שקוע לחלוטין במשחק החדש, וכשנכנס לדירתו הקטנה כבר החל להתמוגג מהקנייה המוצלחת. תוך כדי משחק תהה אם יצליח לגרום לו לקפוץ מכף ידו, אם הרגליים השובבות של התכשיט יהיו חזקות דיין לגרום לעכביש המוזר לנתר. הוא הניח אותו בעדינות על גב כף היד ולחץ על האבן הירוקה.

ייתכן וכאן היינו צריכים לשפוט את שלם. לשפוט אותו על אותה טיפשות, תמימות, ובכלל על כל אותן תכונות בזכותן ניתן לשפוט אדם. ייתכן וגם כאן שפט את עצמו כי הוא עצר לרגע בסיפורו, מצפה לתנודה כלשהי בפניו של הקבצן. האם ירים גבה? האם יירטן? האם יעיר על טיפשותו? כלום. הזקן המשיך לישון על גבי הספסל שמולו.

משלא ראה סיבה לעצור בסיפורו, הוא המשיך, מתאר את הכאב העז שחש כשמחטי המתכת ננעצו בבשר כף ידו. הכאב היה כה עז שלא הצליח להוציא אפילו יללה. הסיכות חתכו בבשר החי, מתחפרות פנימה כאילו החליטו להשתרג עמוק אל תוך נימיו. הוא אחז בשורש כף היד, מתפלל שהכאב יפסיק, נדהם לגלות שהוא רק מתגבר.

בתוך כל כאב יש תמיד את התקווה שייפסק, את המחשבה שעוד שנייה הכול יעבור ונשיקה קלה על המקום הדואב תגיד לנו שזהו, נגמר, עכשיו הכול בסדר. אבל הכאב הזה היה כאב שרק התעצם מרגע לרגע והכאב הזה היה כאב שהתפשט ועלה במעלה הזרוע, אל גופו, במעלה הצוואר ובמורד הבטן. לבסוף, כשהכאב פילח את עיניו, הוא התעלף.

שלם עצר לרגע בסיפורו. הזקן עדיין לא התרשם מהסיפור. נקודת השיא הזו, בסיפור של האיש הצעיר, לא גרמה לו לתגובה כלל וכלל. אבל נקודת השיא האמיתית עתידה הייתה עדיין לבוא, ושלם ידע זאת. לכן המשיך בסיפורו, בטוח שיעורר את הקבצן בעוד דקה.

הוא המשיך לספר על רגע ההתעוררות, על הערפל שאפף את תודעתו ועל הבלבול הראשוני שעלה במחשבותיו כשבהה בתכשיט המתכת הצמוד לגב כף ידו. הנימים שמסביב לרגלי העכביש בלטו על רקע עורו החיוור. הוא הרגיש קיהיון קל כשניסה לפרוט באוויר באצבעותיו. רק לאחר כדקה החל להיזכר באשר אירע ובדחף ראשוני ומיידי שלח את ידו הבריאה לשלוף את המכשיר. מאית השנייה הפרידה בינו לבין הגאולה, אבל ברגע האחרון הוא נבהל, תוהה אם לא יקרע רקמות עדינות כשינסה להיפטר מהמכשיר.

מייד יצא מהדירה ורץ לכיוון בית המרקחת הקרוב, נואש, אחוז היסטריה. הוא החל לרוץ אבל במהרה האט, נכנע לחום הנורא של השמש היוקדת. הוא עצר מתחת לסככת פלסטיק ירוקה, מזיע, מתנשף. היד שלו כבר לא כאבה והוא החל לשקול מחדש את ההליכה לבית המרקחת. המבוכה עלולה להיות עצומה, האנשים יביטו בו, יתהו, ישאלו. הרוקח ודאי יגיד לו שלא היה מצפה מגבר בגילו לשחק כך עם צעצועים מסוכנים.

''...מילא היית ילד קטן, אבל נו באמת, אתה כבר לא ילד,'' חיקה שלם את נאום הרוקח כפי שהעלה בדמיונו.

אף אדם אינו אוהב שלועגים לו ושלם הוא אדם, ככל אדם. ולכן, כמו שהיינו מצפים ממנו, ומכל אדם, הוא השהה את ההליכה לבית המרקחת, אוגר כוחות תחת הסככה הירוקה. אנשים הלכו לצידו ולעגו לו גם שם, שוכב, מותש, מובס, בצל הירקרק. אבל הם לא פנו אליו ואמרו לו זאת, הם גם לא הפנו לעומתו מבט יהיר. אבל הם חשבו זאת. הוא שמע אותם חושבים זאת. הוא שמע אותם חושבים. הוא שמע אותם חושבים ואז הוא הבין.

''שמעתי את המחשבות שלהם, הבנת?'' שאל שלם את הזקן.

הזקן הבין אבל לא נראה מתעניין. מכשירים שטענו ליכולת לקרוא מחשבות צצו כל הזמן. חלקם אף עבדו בצורה מוגבלת, אם השתמשו בהם אנשים מסוימים על אנשים מסוימים. אבל הלעג הזה ששלם שמע מסביבו לא היה מוגבל. הוא היה בלתי נסבל. הוא היה מכריע. הוא קרא את מחשבותיהם של לא אחד ולא שניים אלא של כל מי שרק עבר בסביבה. והוא התחיל להתכרבל בתוך עצמו, למרות החום, ולסוכך על אוזניו, למרות הלהט, מקווה שהמכשיר יוסר ממנו במהרה.

וזו הייתה שטות גם כן, כי כשאוזניו מכוסות עיניו המשיכו להתרוצץ. וכך נפל מבטו על המראה של שלושה ילדים קטנים ששיחקו בצל הסכך. וכששלם ראה את האושר שלהם הוא חשב שאילו רק היה ילד שוב אולי כל הסבל הזה היה נמנע ממנו.

''...כי הרי לילדים מותר לטעות,'' הסביר עצמו לזקן ''כמו שגם מותר להם לשחק. ותדע לך שלילדים לא לועגים ולא אומרים להם 'נו , באמת', לילדים אומרים 'לא נורא' או 'אויש, איזה מתוק' ואז...''

שלם עצר לרגע את הסיפור, מתבונן בזקן המנמנם, נחוש ליצור רגע של מתח, לגלול את חבל החכה לכיוונו כשתשומת לבו נעוצה בקרס. הרגע הזה היה רגע השיא האמיתי בסיפור, זה היה הרגע שבו גילה את הסגולה האמיתית של התכשיט, כי לפתע קרבו אליו הילדים והציעו לו לשחק וכששלם התרומם הוא גילה שגובהו אינו עולה על שלהם ושגפיו הם גפיים של ילד ועטרת ראשו, אותה מישש בידיו הקטנות, מלאת שיער עדיין, כפי שהייתה בילדותו. התימהון שלו היה עצום, וכך גם האושר. הוא היה ילד. המכשיר עשה אותו ילד. איזה דבר נפלא. האושר בתוכו היה כה גדול שהוא חדל מלחשוב והחל לפזז עם הילדים, מוביל אותם למחול מתחת הסכך.

''ילד, אתה מבין? הייתי ילד.''

ניכר שהקבצן הבין, כי אינו נפקחה בחצי עניין. החצי עניין הזה הלהיב את שלם להמשיך בסיפורו, ולא בגלל שחצי עניין הוא עניין גדול, אלא בגלל שזה היה חצי עניין יותר משהראה לפני כן.

וכך הוא המשיך לתאר כיצד רץ חזרה לביתו וכשנכנס לדירה רץ מיד למראה, לוודא שאכן קיבל את היכולת המופלאה לשנות את גופו. ואכן, אל מול המראה הוא גבה, ונמך, והרזה, והשמין ואף האריך וקיצר כל איבר שרק רצה. השינוי לא היה אמיתי, החליט, שכן בגדיו השתנו על פי רצונו גם כן. אבל הוא גם לא היה אשליה, שכן המגע היה כל כך אמיתי. מדובר, אם כן, חשב, באותם מכשירים המאפשרים שידור ישיר של חזיונות אל המוח, שידור וגם קליטה. החדווה הרעידה אותו והוא התהלך בדירה הקטנה הלוך ושוב, בטירוף.

לכשירד הערב נרגע מעט והחליט לבחון את גבולות המכשיר. התחנה הראשונה שלו הייתה ה- ''גאידאמק'', אווירת הרטרו בבאר הוותיק הייתה מהאהובות עליו. הוא נכנס אל תוך הפאב ההומה, בוחן את הנשים הישובות לאורך באר העץ העגול. הגברים התרוצצו מאחוריהן, שואלים, בוחנים, מציעים משקה אחד או אחר. עוד בטרם נכנס גמר אומר בליבו לבחור בחזות מצודדת במיוחד כזו שתנעם לו כמו חליפה חדשה. אבל לפני שעבר את פתח הדלת תהה והתלבט בין חזות גבוהה ובלונדינית או שרירית ושחומה. הוא העדיף לא להסתכן, נכנס פנימה ובהה בבחורה הראשונה שראה.

היא לא הייתה יפה במיוחד, אבל גם לא מכוערת. פשוטה, תמימה. היא גם רצתה מישהו פשוט. גבר נחמד, ג'ינג'י עם נמשים, אמר לו המכשיר. ולכן, הוא יצא החוצה וחזר בדיוק כך. כשיצא איתה, שעה לאחר מכן, לביתה, חשב שהיה זה בזבוז. הרי יכול היה לבחור מישהי יפה יותר, ראויה יותר לבחינת כוחותיו החדשים.

ואכן, למחרת בחר בחורה גבוהה, בלונדינית, שחיפשה גם היא בחור גבוה, בלונדיני. ושניהם, גבוהים ובלונדינים בילו את הלילה אצלו. אבל רק לילה אחד, כי למחרת הייתה שחרחורת שרצתה בחור שחור עם שרירי חזה מנופחים ולילה לאחר מכן הבחורה העגלגלה בפינה רצתה מאהב לטיני. וכך כל לילה הלך לישון עם דמות אחרת. בכל בוקר קם עם תהיה אחת בלבו, כיצד עליו להיראות בערב? כיצד יהיה עליו להתנהג על מנת לנשוא חן בעיני הבחורה הבאה שייבחר?

וכך עבר שבוע. שבעה לילות. שבע בחורות שונות. שבע דמויות שונות והוא חזר לשם שוב, לפאב. כרגיל סרק את האולם, בודק, מפשפש במחשבות, תוהה את מי יבחר הוא הפעם, ואת מי תרצה בחירת ליבו להערב. הוא הניח את עיניו על בחורה צעירה שתלתלים אדומים כיסו את ראשה וקיפצו על כתפיה. ניכר עליה שהיא סורקת את החדר גם כן. אבל הוא הופתע לגלות שחיפשה את הבלונדינית של שבוע שעבר.

האם יעז? האם זה אפשרי? התשובה הייתה כן מוחלט. את הבוקר שאחרי סיים כאשר הוא אוסף את החזייה שלו ומהדק אותה סביב החזה החדש שלו. על גומייה לשיער ויתר, למרות שיכול היה לדמיין גם אותה, וכך יצא עם רעמה בלונדינית שגולשת על כתפיו, מותיר מאחוריו ג'ינג'ית מנומנמת.

בחודש שאחרי החליט להמשיך ולהתחפש לבנות לכן, חיפש ומצא באר שפרסם עצמו כבאר של נשים המחפשות נשים. במהרה גילה שעליו להתאים את ההתנהגות שלו. חלק גדול מהנשים איתן חזר הביתה ציפו ממנו להיות עדין יותר, חושני יותר, והוא לקח זאת על עצמו כמשימה, לשנות את התנהגותו בהתאם לרצונן. לפעמים מצא נשים שרוצות גברים בגופם אבל התנהגות נשית בהלכותיהם, והוא שמח להיענות, להתאים עצמו. הוא הפך להיות האישה המושלמת בשביל כל אחת מהן.

אבל לאחר יותר מחודש החל להתגעגע לדמות הגבר וחזר ל ''גאידאמק''. לפעמים יצא גם משם כאישה, כמו בפעם הראשונה, ולא עבר זמן רב עד שהרגיש מוכן להיכנס לבאר אישה ולחזור הביתה עם גבר. הגבר הראשון שלו רצה אישה כנועה וכך הוא היה. הגבר הבא רצה אישה חצופה יותר, בהתאם לתלתלים הג'ינג'ים בהם חשק. הגבר השלישי איתו יצא מהמסבאה הייתה בכלל אישה בבגדי גבר, והוא ידע זאת, כמובן, אבל התנהג כמופתע כשגילה זאת בביתה, בדיוק כפי שרצתה. הוא הפך להיות מגשים הפנטזיות.

''...פנטזיות שלמות! פנטזיות מושלמות!,'' צעק שלם כשהגיע לחלק בסיפור שבו הלהט והתשוקה עטפו אותו. לעיניו המשתאות של הזקן הדגים כיצד הוא עוטה דמות אחר דמות: אישה צעירה בעלת עיניים שחורות ומלוכסנות. גבר שמנמן בגופייה לבנה מוכתמת.

במשך שנה למד להתענג עם המכשיר, חורש את המועדונים, נכון למצוא עוד ועוד רצונות חדשים, למלא פנטזיות של אחרים, להתמלא בפנטזיות של אחרים. יום אחד היה מלכה ויום אחר היה עבד. בערב אחד נכנס לבוש בגדי נזירה ובערב אחר נכנס שעיר עם טבעת נוצצות על כל אחת מעשר אצבעותיו.

''אין גבול. אין גבול,'' אמר בהתלהבות לקבצן בדמותו של גבר מבוגר, שערו מאפיר, עיניו גדולות ופעורות, מאופרות בצללית כבדה. פיו, מעוטר בשפתון אדום, המשיך לירוק בשבחי המכשיר. בסופו של דבר נרגע מעט וחזר לעטות את אותה הדמות איתה התיישב מול הזקן.

הקבצן התרומם, מתיישב מולו. עיניו הצהובות התמקדו בתכשיט שעל ידו של המספר. לו היה הזקן שולח את ידו על מנת לקחת אותו, לגנוב אותו, לא היה מנסה לעצור בעדו. להיפך. הוא היה מברך את הזקן על היוזמה.

כי בא היום שבו גילה את אבן הירקן סדוקה. ייתכן וכילה את מקור הכוח שלה. ייתכן וסדק אותה במהלך הלילה הסוער שלפני. ייתכן ופשוט נכנעה לזמן. בתחילה לא נתן את תשומת לבו לכך ומדוע שייתן? לא הייתה לו שום דרך לנחש שמאותו רגע והלאה המכשיר יפסיק לקלוט את מחשבותיהם של הסובבים אותו. לא הייתה לו שום דרך לדעת שמאותו רגע והלאה הוא ישוטט כמו זומבי חסר דעת בין הסובאים, מנסה לנחש, מנסה לגלות, אבל חסר אונים.

הוא נכנס לבאר מתוך כוונה לקרוא מחשבות וגילה שקט מוחלט. הדבר היחיד שקלט היה את המבטים רבי המשמעות של כל אחד מבאי המסבאה. כשהבין לבסוף את שאירע תהה אם המכשיר אבד לחלוטין. הוא נכנס לשירותים וניסה לשנות את צורתו. רגש של הקלה עצומה שטף את גופו כשגילה שלפחות סגולה זו של המכשיר נותרה בעינה.

הוא החליט להתעלם מגמגום המכשיר, להמר על הדמות הנכונה ולהמשיך בתוכניותיו כרגיל. אבל האפשרויות היו רבות כל כך, הפנטזיות היו רבות מספור, והדמות הנכונה הייתה אחת ויחידה. כיצד ידע אם הפטרונים באותו היום התאוו לאישה מבוגרת מלאת חוכמת חיים או שאולי דווקא לצעיר מבולבל ומהורהר? כיצד ינחש את שחשקו?

בתחילה חשב לעטות את הדמויות השכיחות ביותר שלו. אישה גבוהה ובלונדינית כיכבה ברבות מהפנטזיות שהגשים אבל, גם בדמות זו לא הצליח לנחש מי מהנוכחים מביט בו בערגה ומי בזלזול. לבסוף חזר הביתה עם גבר מצודד אבל, ההרגשה הייתה שונה. הוא לא ידע אם סיפק אותו די צורכו, אם אכן היה הפנטזיה העילאית בשביל אותו בחור.

למחרת החליט לא לוותר ולחזור בדמות נפוצה פחות, כזו שתבטיח לו את הערגה העילאית שחיפש. אולי גבר בבגדי אישה? אולי אישה מזוקנת? הכול היה אפשרי אבל כיצד יידע מה נכון? כיצד יהיה בטוח שיעורר דבר מה מלבד מבטי לעג. הוא נותר בפתח למסבאה תוהה, מסתובב סביב עצמו. הוא ראה את הארץ המובטחת, אבל מנגד. בשאט נפש שלף את המכשיר, מתעלם מן הכאב, וזרק אותו לרצפה, מגדף. עוברי האורח מסביבו חשבוהו למשוגע.

אבן הירקן הסדוקה נצנצה על גבי אבני המדרכה הלבנות. הוא חזר אליה, מהסס. מה יעשה איתה עכשיו? הרי סגולתה האמיתית נעלמה. ובכל זאת, ידו נשלחה לעבר המדרכה והוא אסף את התכשיט בידיים רועדות. הוא לא יכול היה להיפרד ממנו סתם כך, מהתכשיט, מהסגולה האצורה בו עדיין. זוהי סגולה מופלאה, חשב, סגולה חסרת תחליף. הוא החזיר את האבן למקומה הראוי. הוא ימשיך להשתמש בה, החליט. כל שעליו לעשות הוא למצוא את הדמות הנכונה.

וכך, בכל פעם שעטה דמות חדשה בהה סביבו, מנסה לנחש את מבטי הבוחנים אותו. דמויות באו והלכו. לפעמים שתיים, שלוש כל יום. לפעמים שתיים, שלוש כל שעה. לעיתים רחוקות הצליח לנחש את שחשבו הסובבים אותו. לעיתים רחוקות עוד יותר העז לסמוך על הניחושים של עצמו ולפעול בעקבותיהם. הוא במהרה הפך לצל של עצמו. צל תוהה, מתכנן, רוחש מזימות. אף זהות לא סיפקה אותו די הצורך. אף דמות לא נטעה בו את המחשבה שהוא בטוח. היה בו הכוח להיות מה שרק ירצה, מה שרק יחשוק להיות, עליו היה רק לגלות מהי אותה דמות נכונה, אותה דמות עילאית שתתן לו את כל מבוקשו.

''אין גבול,'' הוא חזר למלמל אל מול הזקן, כתפיו רועדות. ידו נשלחה קדימה והוא הושיט את התכשיט לקבצן, מתחנן בעיניו שיגאל אותו מהקללה.
   כתוב תגובה
בית אבנר  (חדש)
סיימון אהרונסון יום שישי, 23/05/2008, שעה 16:42
 בית אבנר

[-דו”ח מצב.
-רביב הגיע אל בית אבנר לפני חמש עשרה דקות.
-והיא כבר שם?
-חיובי, המפקד.
-מוכנה?
-חיובי, המפקד.
-אז מעכשיו הכל בידיים שלה.
-ושל הקב''ה, המפקד.
-כמובן. אבל עליה אני סומך יותר.]

הבית הגדול שכן במורדות הרי הכרמל, מדרום ממה שנשאר מחיפה אחרי המלחמה. מלחמת הבזק והמאבק שאחריה הותירו אותו ללא פגע, אולי מפני שהשה-סוי התמקדו בתקיפת מרכזי אוכלוסין. הוא היה בעל שתי קומות, בנוי אבן ועצי אורן היו נטועים בגינתו שהייתה משובצת שיחים ודשא. הרחף הוריד את נעמן והנהג איחל לו הצלחה ואז נעלם בבהילות. השה-סוי ידעו לאכן כלי רחף אנושיים בדייקנות מחרידה.

נעמן הוריד את תיקו על הרצפה בכניסה ודפק על הדלת. הוא שמע קולות מבפנים והדלת נפתחה.

''נעמן?” שאלה אישה לבושה במדי סא”ל.

נעמן הנהן, מופתע לנוכח יופייה. שיערה של הקצינה היה אדום-כתום ועשיר והוא היה אסוף בצמה ממושמעת מאחורי ראשה. עיניה היו כחולות ומבען עז וחיוני, אפה דק וקטן ושפתיה רכות למראה אך ניכר היה בהן שהן יכולות להימתח לשאגה נזעמת בעת הצורך.

''בוא, הכנס.” אמרה הקצינה. “שמי יוליה סעד ואני אהיה קצינת המבצעים שלך במבצע הזה.”

''נעמן רביב.”

יוליה סגרה אחריו את הדלת והחלה לפסוע בבית. גופה היה דק מתחת למדים אך ברור היה לנעמן מהליכתה שהוא גמיש ושרירי. ישבנה הקטן נע מצד לצד בעודה הולכת ונעמן התבונן בעניין, חושב לעצמו שיכול היה לאחל לעצמו קצינות מבצעים כעורות יותר.

לאחר שעלה לחדרו ופרק את התיק, ירד ושניהם הלכו אל חדר תדריכים מאובזר אשר לוחות שידור היו תלויים על קירותיו ושולחן הדמיה גדול ניצב במרכזו.

''השה-סוי הם גזע נחות פיזית מבני האדם.” פתחה יוליה את התדריך ושולחן ההדמיה הציג תרשים סכימטי של סה-שוי ליד אדם. השה-סוי היה נמוך יותר וגופו כפוף ורזה יותר. “הם חלשים מאיתנו, טווחי הראייה והשמיעה שלהם קצרים יותר והרפלקסים שלהם אטיים יותר. לצערנו, הם למדו לפצות על כל אלו בבניית כלי נשק מתוחכמים שמאפשרים שלהם לפגוע בנו מרחוק, רחוק בהרבה ממה שאנחנו יכולים לפגוע בהם. לוחם רגיל שלהם החמוש ברובה הסטנדרטי שלו מסוגל להרוג לוחם שלנו מאלף מטרים תוך כדי תנועה. חליפות האשמדאי שלהם מפילות לנו מטוסים וטנקים מעשרה קילומטרים והסמאלים שלהם...טוב, נו. אני לא צריכה לספר לך על הסמאלים.”

''הייתי בירושלים.” נעמן קדורנית.

''אך לא הכל אבוד.” המשיכה יוליה. “מניתוח של מאות קרבות בתו''ר הבנו שבלמעלה משמונים אחוז מההיתקלויות בהן כן ניצחו בני אדם את השה-סוי, טווח ההתקלות היה קצר. השה-סוי מתקשים להתמודד עם מטרות בקפא”פ. הרובים שלהם מתקשים להינעל במהירות ותגובות הלוחמים עצמם פשוט אטיות מדי. אם אנחנו רוצים לנצח אותם, אנחנו חייבים להביא את הקרב אליהם. קרוב.”

התדריך נמשך בשעות הקרובות. יוליה עברה עם נעמן על מבנה הבסיס של השה-סוי אליו הוא אמור היה לחדור. המבנה שימש את עיריית חיפה אך כעת הוא יעד מבוצר של השה-סוי, סגור ומסוגר בשדות כוח וצריחי ירי מכל הכיוונים. הם עברו על המסדרונות, על החומות והחדרים מסמנים מטרות לחבלה ונקודות תורפה אפשריות.

נעמן חש ברגלה של הקצינה נוגעת ברגלו. הוא תהה אם המגע היה אקראי אך כעבור רגעים אחדים נגעה שוב ברכה בברכו, הפעם בתנועה אטית וברורה יותר והוא חש בחלציו מתעוררים. שיערה של יוליה הדיף ריח נעים ונעמן החל להתקשות בלהתרכז בדבריה והחל להתקשות במפשעה.

''אתה מקשיב?” שאלה אותו יוליה, שמץ חיוך על שפתיה. נעמן היה קשה ומצא עצמו מרוכז שוב שוב בעורה החלק של יוליה, באופן בו ליקקה את שפתיה בהיסח הדעת, בפיסת עור שזופה משדה הימני שהציץ אליו מתחת לחולצת המדים כאשר רכנה מדי פעם. שבריר שמש השתקף מהחלון מאחוריה ושפתיה הרכות למראה התנוצצו מולו, רק כשלושים סנטימטרים מפניו.

''כן...כן...” שיקר נעמן וסידר את מכנסיו.

''אתה בטוח? אפשר לעשות הפסקה ולהמשיך מחר. יש לך עוד מבחני כושר גופני.”

''איזה מבחנים?”

''ריצה בהרים. משהו סטנדרטי, אני פשוט חייבת למלא דו''ח כושר גופני.”

''נשמע טוב.” אמר נעמן. “לא יזיק לי מעט אוויר. חם כאן.” הוא אמר ועיניו ננעצו בשלה. יוליה הסמיקה, השפילה את מבטה ואמרה:

''ניפגש בכניסה בעוד חמש דקות?”

נעמן עלה לחדרו. השמש החלה לרדת לכיוון הים ורוח נעימה נשבה ממערב, מנמנמת את העצים. הוא הוציא בגדי ריצה מהתיק והתפשט. איברו היה קשה בתחתוניו ודמותה של הקצינה הפציעה מולו עכשיו ולרגע הוא התפתה לשחרר מעט לחץ.

''אתה מוכן?” נשמע קולה של יוליה מלמטה. “יחשיך בקרוב.”

נעמן מיהר לסלק מחשבות זימה ממוחו, התלבש וירד.

לבו של נעמן זינק לרגע למראה תלבושת הריצה של יוליה. היא לבשה חצאית ריצה לבנה וקצרה וגופייה תואמת. הגופייה חשפה את רוב בטנה השטוחה והגיעה עד מתחת לשדיה ממש.

שניהם יצאו אל הגינה ויוליה החלה לבצע מתיחות. היא נעמדה ברגליים ישרות ואז החליקה מטה בתנועה אטית ונעמן לא יכול היה להימנע מלהביט במחשוף של גופיית הריצה שלה, גונב מבט אל פיסה אסורה מחלקם העליון של שדיה. הוא חיקה אותה, נזהר שלא להיתפס והיא התיישבה על הדשא, רגליה פשוקות. יוליה התכופפה לפנים בתצוגת גמישות מרשימה, חושפת אל מלוא אורכן של רגליה הארוכות והשזופות. המפגש בינהן היה מוסתר רק על ידי פיסה קטנה מבד חצאית הריצה שלה ונעמן מצא משהו אפל מתחיל לסעור בו בכל פעם שהבד הדק הפריד בין סודותיה לבין הפרא שבו.

''נתחיל?” שאלה יוליה והתרוממה.

''קדימה.” החווה נעמן ויוליה יצאה בריצה.

היא פתחה בקצב בינוני, צעדיה קלים ובטוחים. הם רצו בחורש האורנים, השביל מוביל אותם במעלה גבעה, בין אורנים, אספרג ואלת מסטיק. מהגבעה ירדו באוכף ועלו לגבעה נוספת ואחריה עוד אוכף וכיפה, עד שנעמן התחיל לאבד את הספירה. ממערב זהר הים באלפי שמשות זעירות והם המשיכו בריצה, הקצב שהכתיבה יוליה מהיר, רגליה קלות.

נעמן התחיל לפגר אחריה. בהתחלה היה זה בחצי גוף, אחר כך בגוף שלם ועכשיו, כאשר ירדו בריצה זהירה במורד ואדי, פיגר אחריה בשני מטרים. צעדיהם בוטשים בואדי, יוליה שמרה על הקצב הנוכחי, שומרת את נעמן מאחוריה. נדמה היה לו שהיא מאטה והוא ניסה להדביק אותה אך צעדיה שוב קלו והוא מצא עצמו שוב מפגר עד שהתייאש והיא האטה איתו, שומרת על מרחק קבוע בינהם.

הקצב היה נינוח עכשיו, אך נעמן ידע שאם ינסה להאיץ היא תגביר את מרוצתה גם היא, לכן המשיך לרוץ נינוחות ולהנות מהנוף. השמש צבעה תמונה מרהיבה של תכלת זהב וירוק ונדמה היה שהוא רץ להנאתו בתוך תמונה קסומה ולא מתכונן למשימה רצחנית וחסרת סיכוי. אפילו אם יצליח לחדור לחיפה, מה יוכל לעשות לבדו מול גדודי שה-סוי?

מבטו של נעמן נתקל בישבנה של יוליה וליבו החסיר פעימה. רגליה היו רטובות מזיעה והתנוצצו בזהוב בשמש השוקעת והשרירים שרו שיר לחיוניות המפכה בהן, מדלגים עם כל צעד. חצאית הריצה התרוממה עם כל צעד שעשתה, מבטיחה לחשוף בפני נעמן את אוצרותיה של יוליה ונעמן חש לפתע ברגליו מאיצות כאילו מעצמן.

יוליה הציצה בו מעבר לכתפה ומיד החישה את צעדיה, אך הפעם לא הצליחה לחמוק ממנו בקלות. מוחו של נעמן כמו ננעל והוא הגביר את ריצתו כך שתתאים לזו של יוליה ולהפתעתו אותת לו גופו שהוא רחוק מעייפות. הוא הגביר עוד יותר את צעדיו, מתקרב אליה יותר ויותר, חצאיתה כמעט בהישג יד ומתחתיה הבטחה.

יוליה סטתה מהשביל, חומקת ממנו בין קבוצת עצים צפופה יותר ונעמן זינק אחריה. שניהם עפו במהירות בין העצים, חצאיתה הבהירה מאותת לו מדי פעם בין גזעים, מבעד לשיחים, מאחורי סלעים מבטיחה הבטחות סמויות ונעלמת. נדמה היה לנעמן שהוא חש בריחה, עשיר ומשכר ברוח. הוא שמע אותה נושמת. חש בשערותיה על פניו. לרגע ראה אותה חומקת מאחורי סלע גדול והוא זינק מעליו בקלות אך היא כבר חמקה במורד הערוץ ושוב נעלמה מעיניו.

הדקות חלפו כך בעודם רצים ואף כי בהתחלה נדמה לו שידביק אותה, מרגע לרגע הבין עכשיו נעמן שהיא חומקת מבין אצבעותיו. היא הכירה את השטח טוב ממנו וביחד עם כושרה הגופני הגבוה היא הצליחה לחמוק ולהימלט ממנו. רגע עוד עמד ורחרח את האוויר, מנסה להקשיב לצעדיה ובמשנהו הבין שהוא לבד.

כאשר הגיע אל הבית ירד כבר הערב. שרירי גופו כאבו, סרעפתו הרגישה כאילו נדקרה בפגיון וריאותיו בערו במאמץ היתר שאימץ את עצמו ובינו לבינו תהה נעמן מה עבר עליו במהלך הריצה, מהי הפראות שתקפה אותו וכיצד הצליח לעמוד בקצב שלה זמן רב כל כך.

הוא פתח את הדלת ונכנס פנימה.

''מה שלומך?” שאלה אותו יוליה. היא הייתה לבושה בחלוק משי וניכר היה בה שהתקלחה. על אף עייפותו, משהו נע במכנסי הריצה שלו.

''עייף.” הודה נעמן בלאות. “אף פעם לא רצתי...ככה.”

''אתה בכושר מצוין.” החמיאה לו יוליה. “יותר טוב ממה שחשבנו. תרצה לאכול איתי?”

אם כמה דקות קודם נדמה היה לנעמן שהוא על ערש דווי, הרי שעכשיו חש בדם זורם אל עבר חלציו ובתשישותו מתפוגגת.

''אני רק אעלה להתקלח קודם.”

כאשר ירד נעמן, מצא את השולחן ערוך לארוחה זוגית. סלטים וראגו עוף ובקבוק יין, מפיות צחורות וכלי כסף. יוליה החליפה את החלוק שלבשה קודם לשמלת בית כחולה אך זו נצמדה אל גופה החטוב וכאשר הסתובבה הבחין בשסע עד לברכה הימנית.

''מרגיש טוב יותר?”

''לידך, איך אפשר להרגיש אחרת?” אמר, מפתיע את עצמו. מעולם לא חש בנוח במיוחד ליד נשים. יוליה צחקה, קולה פעמונים צלולים.

''אתה נשמע כאילו אנחנו...”

''כאילו אנחנו מה?”

היא הסמיקה.

''כאילו אנחנו...יותר מאשר שני חיילים.”

יוליה הגישה לו ראגו מהביל ונעמן הוסיף סלט גזר לצלחתו.

''ואנחנו לא?” שאל בפה מלא.

''לא.”

''אה.” אמר. באכזבה עמומה.

הם המשיכו לאכול בדממה ונעמן מצא עצמו שוקע באכזבה. הוא לא הבין מה שהתרחש כאן ושאלות הציקו לו. היא הייתה יותר מאשר סתם קצינת מבצעים. הוא מעולם לא נתקל בקצינה כמוה, או באישה כמוה לצורך העניין, אך כאשר ניסה להתקרב אליה תמיד נסגרה או נמלטה. פתאום נדמה היה לו שבעצם כל הנשים שפגש אי פעם התנהגו באופן דומה.

''אתה בסדר?” שאלה יוליה רכות.

''כן.”

''אני מצטערת,” אמרה. “פשוט...אסור לי...”

''אני יודע.” אמר בקול המרוחק ביותר שהצליח לגייס.

''גם לי זה לא פשוט.” אמרה והרכינה את ראשה. לפתע נראתה שברירית כל כך, קטנה ונשית כל כך.

נעמן קם ממקומו וניגש אליה. הוא הניח יד על שערותיה וליטף אותה והיא היססה רגע ואז השעינה את ראשה עליו, סנטימטרים ספורים ממפשעתו, מניחה לו ללטף אותה. נעמן התקשה והתרגש, כמעט חש בהבל פיה על עורו. הוא אחז בכתפה בעדינות ומשך אותה אליו לנשיקה והיא התרוממה, מניחה לו להוביל אותה אליו. נעמן הניח את ידו על גווה וגופה נרעד בזרועותיו, שפתיה מתקרבות אל שלו.

''אסור לנו.” היא אמרה לפתע, מסיטה את פניה משלו. נעמן התאמץ לשלוט בתסכול והזעם שגאו בו, ורק אמר בקול עצור:

''למה? מה יקרה?”

''אסור לנו.” אמרה יוליה והשתחררה מידיו. היא החלה לצאת מחדר האוכל ולעלות במדרגות ונעמן נאבק בדחף לזנק עליה. נדמה היה לו שיוכל לדלג על כל המדרגות בקפיצה אחת. בחריקת שיניים, אילץ את עצמו לעמוד, גופו רועד ושיניו חשוקות, עד שהגיעה אל ראש המדרגות.

''לילה טוב, נעמן.” אמרה יוליה, יפה וקרה ומרוחקת.

''לילה טוב.”

* * *

כאשר התעורר נעמן, השעה הייתה תשע ושלושים. הוא התרחץ, התלבש וירד למטה, חושש ומתרגש למפגש עם יוליה.

''בוקר טוב.” יוליה הייתה לבושה שוב במדים דומים לאלו שלבשה אתמול. “ישנת טוב?”

''כן, תודה.” אמר נעמן.

''הכנתי לך כריכים, יש לנו המון חומר לכסות היום.”

הם הלכו לחדר התדריכים והתיישבו שוב ליד שולחן ההדמיה. יוליה חזרה על נתיבים, עמדות ויעדים במערך ההגנה ונעמן הנהן ולעס, משתדל לשנן את מה שאמרה. הוא הצליח להתמיד בכך בהתחלה אך משהו שעשתה, אולי תנועה עדינה עם ראשה או ליטוף של ידה באצבעותיה החזיר אליו מראות ורגעים מאתמול, של גופה המרגש, המתרגש, המיוזע המבטיח. המראות הפכו ממשיים פתאום ונעמן חש שהיא משדרת אליו בעוצמה. שהיא זקוקה לו.

''אתה מרוכז?”

''בוודאי.”

''נראה לי שלא.”

''פשוט...יש כמה דברים שאני לא מבין. אני מבין את היעד ואת האבטחה ואת המטרות אבל...איך לעזאזל אני אגיע לשם?”

''נגיע לזה אחר כך.” אמרה יוליה בנועם.

''ואיך אני אמור לעשות את הכל לבד? זה קשור ב...תהליך שעברתי?”

''כן, תהליך מזור-רביב יסייע לך במשימה, אבל. נגיע לזה מאוחר יותר. בוא נפסיק עכשיו ונמשיך אחר כך. יש לנו עוד דברים להספיק בסדרה הזו.”

''כמו מה?”

''מבחן קרב מגע והיאבקות.”

''היאבקות?” חייך נעמן בלגלוג. “עם מי?”

''איתי. בוא, נראה לי שאתה זקוק למעט מגע גופני.”

חדר הקפא''פ היה ריק מלבד מיזרונים וכמה ארונות ציוד. נעמן לבש עדיין את מדיו והפתעתו החלה יוליה לפשוט את מדיה בטבעיות, נשארת בתחתונים וחזיית ספורט בלבד. עדיין לבושה בבגדים תחתונים היא פתחה את אחד הארונות, שלפה משם בגדי אימון עבורה והחלה ללבוש אותם.

''גופם של השה-סוי מפריש ריר שמנוני.” אמרה יוליה ושלפה בקבוקון מהארון. “הנה.” השליכה את הבקבוקון אל נעמן. “בוא תעזור לי להתמרח בזה, כדי שהאתגר יהיה קרוב יותר למציאות.”

נעמן פתח את הבקבוקון ומרח מעט על ידו. “וואו, מה זה?”

''זה הריח של השה-סוי.” הסבירה יוליה. “כדאי שתתרגל אליו.”

היא נעמדה באפס מעשה מעליו, כמו מצפה ממנו שימשח את כולה לבדו, מפשעתה סנטימטרים ספורים מראשו. הוא מרח את החומר שמנוני בזהירות על שוקה הימני ואז עלה למעלה. אחר כך התיז עוד מנה על ברכה והחל למרוח מעלה, במעלה ירכה.

''מממ...” היא גרגרה.

משהו החל לגעוש בנעמן. היה בגירוי הזה משהו אחר, פראי, שלא היה בו קודם. הוא שלח את ידו במעלה ירכה ונגע ללא בושה במפגש בין רגליה. הקצינה נאנחה אך שלחה את ידה למטה, מרחיקה אותו ממפשעתה.

''אסור לנו...” היא מלמלה. “אנחנו צריכים להתאמן...”

''בסדר.” אמר נעמן, עוצר את עצמו. הוא משח את שוקה שמאלי ואז עלה מעלה דרך ברכה וירכה. כאשר התקרב שוב אל מפשעתה נזהר שלא להתקרב אך משהו בו דחק בו דווקא כן לגעת, דווקא שם.

נעמן המשיך למעלה ומרח את בטנה השטוחה עד מתחת לשדיה אשר עלו וירדו עם נשימותיה מתחת לחזייה. הוא חשק את שיניו ולא נגע בשדיה ואז משח את כתפיה וזרועותיה.

''את הגב.” הורתה לו יוליה והסתובבה ומשהו בקולה שוב הבעיר אותו. הוא מרח את גבה בשמן אך ידיו המשיכו מעצמן לפנים עד שנחו על שדיה והוא שמע את נשימתה נעתקת לרגע.

''נעמן, תפסיק...” אמרה יוליה ברכות והניחה את ידיה על ידיו, מרחיקה אותן. קודם התרשם שהיא קצינה קשוחה ורצינית, מדוע לא הייתה תקיפה יותר? היא רוצה את זה אמר בו קול אפל ופראי. היא רוצה שתקח אותה.

יוליה ניצלה את רגע ההיסוס של נעמן. בתנועה חלקה הסתובבה על צירה וחמקה ממנו.

''מוכן?”

''כן.” אמר נעמן, נבוך ומבולבל מעט.

''חמש שניות, כתפיים על על המיזרון.”

היא נעמדה בעמידת מוצא והוא חיקה אותה, מתאמץ לנקות את מוחו. גופה בהק בשמן וזיכרון מגע עורה חזר אליו כמו צליפת שוט.

נעמן התקדם לפנים היא נסוגה מפניו. הוא זינק אליה והיא חמקה בקלות לשמאלו. שוב הוא התקדם אליה באטיות, חש בשריריו נדרכים. הוא יקפוץ עליה. הוא יאחז בה. הוא ירתק אותה למזרון ואז היא תהיה תחתיו ו...

נהמה פרצה מגרונו של נעמן והוא זינק אליה. גם הפעם ניסתה להתחמק אך הפעם הספיק לאחוז במרפקה השמנוני. היא התנערה ממנו בעוצמה ואז התרחקה ממנו, פניה פראיים ורכים גם יחד, מאתגרים ומזמינים. גופה השרירי בהק בשמן וזיעה כמו סימון למטרה מתבייתת עבורו.

''אני אתפוס אותך.” הוא נהם.

''אני בספק.”

[-מה רמת הפעילות בקורטקס שלו?
-שלושים וחמש אלף.
-מתי האפקט אמור להתפרץ?
-בסביבות השמונים.
-מה הדלתא בשנייה?
-כרגע מאתיים. בקצב הזה האפקט יתפרץ בעוד...שלוש וחצי דקות, בהנחה שהדלתא תישאר קבועה.]

נעמן זינק בפראות אל יוליה ראשו מזגזג בהטעייה בעודו באוויר. הפעם התמרון היה מוצלח יותר והוא הצליח לאחוז בשתי ידיה. יוליה הייתה קצינה שרירית חזקה אך נעמן היה כעת חזק ופראי יותר והוא הטיח אותה בעוצמה על המזרון, מתכונן לזנק אחריה אך יוליה התעשתה במהירות והתגלגלה אל הצד והזינוק שלו החטיא אותה.

שוב הסתער עליה, הפעם בריצה מהירה, מהירה יותר מכפי שהיה מסוגל לה עד כה. מהירותו הפתיעה אותה והוא אחז בה בכח סביב מותניה לפני שהספיקה לחמוק והטיח אותה על המזרון, הפעם נופל עליה מיד מבלי שייתן לה שהות להתאושש.

מטרת התרגיל המקורי כבר נשכחה מנעמן ומוחו סער בפרצי חשמל על אנושיים אשר עוררו עשרות מליוני ננובוטים בגופו. בידו השמאלית הוא ריתק בקלות את ידיה של הקצינה המתפרעת תחתיו ואת הימנית שלח מטה אל בין רגליה. בתנועה קלה קרע ממנה את מכנסי ההתעמלות שלה ואז ניפנה להפשיל את שלו.

יוליה ניצלה את הרגע בו היה נעמן עסוק במכנסיו ונגחה באפו בכוח. על אף מצבו המשתנה הכאב היה עז ונעמן זעק בכאב וזעם. יוליה הדפה אותו ממנה, ממהרת להתגלגל על צידה.

נעמן התרומם ממנה במהירות, אפו מדמם ועיניו מצומצמות ושטופות. טיפת דם נזלה מאפו ואחריה עוד אחת אך לאחר מכן, ללא שנגע באפו, נעצר הדימום מעצמו. נעמן חשף את ניביו, רכן לפנים ונהם נהימה נמוכה ומאיימת, פורס את זרועותיו. הקצינה, עירומה מבטנה ומטה, עמדה מולו, גופה רך ומזמין והיא כולה טרף ושלל עבור נעמן. שלוש פעמים הצליחה לחמוק ממנו, אך הפעם הייתה שלו.

[-כמה?
-ששים ושמונה אלף.
-והדלתא?
-שמונה מאות.
-יאללה תעיף אותה משם. אם הוא תופס אותה זה הסוף שלה ושל הפרויקט ושל...הכל. המשגר מוכן?
-כן, עם הקואורדינטות של חיפה.
-יאללה, תגיד לה לעוף משם.]

''רוצה אותי?” שאלה יוליה, מניעה את מפשעתה העירומה בהתגרות לעבר נעמן.

''את כבר שלי.” הוא נהם, קולו מעובה, לא אנושי.

יוליה הסתובבה בפתיינות על צירה, מפנה אליו את עכוזה העירום. נעמן נהם בשנית אך לפתע זינקה יוליה והחלה לברוח מהחדר.

נעמן שאג בזעם. הוא זינק אחריה, כמעט ומדביק אותה בקפיצה אחת אך היא כבר עלתה במדרגות ורצה אל עבר המסדרון. ישבנה העירום פיתה אותו, רמז לו, לעג לו ונעמן זינק בשנית אחריה, סוגר בקפיצה אחת עשרה צעדים שלה ומחטיא אותה בסנטימטרים בודדים. לרגע תהה אם ביקר אי פעם במסדרון הזה והאם תמיד היה בקצהו שדה הכוח הירקרק אשר פעם שם עכשיו אך הוא לא הניח לדבר להאט אותו. יוליה עברה בקלות דרך שדה הכוח ונעמן זינק אחריה, מוחו מסמן לו שהפעם יתפוס אותה.

הבזק ירקרק-לבן סימא את נעמן כאשר גופו חלף בשדה הכוח וכאשר פקח את עיניו הבין שהוא כבר לא בבית אבנר.

הוא היה במתחם חיפה, בבסיס השה-סוי, אך בטירוף ששאג בעורקיו עכשיו לא הייתה לדבר שום משמעות. מבנה העירייה הישן ניצב מולו וסביבו שה-סוי התרוצצו סביב בבהלה ונעמן גיחך וזינק אל שניים שעמדו כחמישה מטרים ממנו, מביטים בו במה שקרוב לוודאי הייתה תדהמה אצל בני מינם. נעמן ריסק את גולגלתו של האחד ואז שלח את זרועו מטה אל תוך גופו כדי לאתר את המוח. אצבעותיו נסגרו על האיבר הקטן והוא פצפץ אותו באגרופו, סוחט זעקה רוחנית איומה מהשה-סוי. השני ניסה להגן על ראשו אך נעמן שלח את ידו השנייה ופשוט תלש אותו.

מהומה פרצה במתחם ועשרות דמויות נמוכות קומה רצו בסרבול ממקום למקום, קוראים זה לזה בקול גבוה, רצוף תקתוקי גרון מוזרים. בקומה השנייה של המבנה היה מסדרון פתוח אל הרחבה ולוחם ניסה לכוון אליו את רובהו הגדול בתנועות קטועות וגסות. נעמן שאג וזינק אליו מלמטה, קורע את חזהו באצבעותיו שהיו עכשיו קשות כפלדה כמעט. לוחם נוסף התברווז לקראתו ונעמן הטיח בו את רובהו של הלוחם הראשון בעוצמה כזו שהנשק ננעץ בחזהו, הורג אותו במכה אחת.

מוחו של נעמן היה סופה אדומה של טירוף ואלימות ורעש וצעקות ודם וצחנה וסקס ושמחה אפלה וקמאית והוא נע במסדרון המבנה, הורג ושובר ומחבל ללא התנגדות ממשית, טורנדו של תוהו גועש ואכזר והשה-סוי נפוצו מפניו כזלזלים בסערה.

[-אתה רואה את זה?
-זה בדיוק מה שחשבנו. אין לי מלים.
-תודיע למטכ''ל ותכין דו''ח לבנגלור.
-ומה עם המועמד הבא?
-תכין את יוליה ותשלח אותו ברגע שהיא מוכנה. הנה נקודת המפנה במלחמה.]
   כתוב תגובה
זהות קנויה  (חדש)
לונה שבת, 24/05/2008, שעה 0:42
 ''קוויר זה סופר רטרו, זה נהיה מענתיקה שאף אחד לא זוכר לסופר-סופר פופולארי שאין, אני מתעלפת.''
המוכר מפטפט בקלילות בעודו מסתובב סביבי ומודד אותי. אני קופצת קצת כשהוא דוקר אותי, לא משנה כמה פעמים אני עוברת את זה אני פשוט לא מצליחה להתרגל למחטים. הוא מהמהם לעצמו כשהמערכת מעבדת דם ורוק ומחשבת את רמות ואחוזי ההורמונים והקורטיקוסטרואידים שלי. אני מתבוננת בו, על שיערו הורוד הזרחני ותנועות הידיים הרכות והמתפנקות... מה שהמוכרים גורבים זה מה שהכי כדאי לקנות, לא? ומצד שני תמיד יש שמועות שהרשת ''מעודדת'' אותם לגרוב במהלך יום העבודה את המוצרים אותם היא מקדמת במיוחד. ''את ידעת שזה נחשב למגדר הראשון שממש נפרד ממין ביולוגי?'' הוא מוסיף, רציני יותר. שיעור ההיסטוריה המאולתר גורם לי לעקם את האף, רק קצת, לעצמי, אבל קוויריות באה עם אינטליגנציה רגשית מפותחת, והוא מחייך אלי ופושט אותה, מביט במתלים שמסביב ובוחר בוטש במקום.
''את נראית כאילו נמאס לך להיות גירלי-גירל. מה דעתך להישאר בחורה, אבל יותר אגרסיבית?'' הוא גורב אותו להדגמה, מתחיל מאצבעות הידיים, מגלגל אותו במיומנות במעלה הזרועות, מעל ראשו ובמורד גופו ורגליו, אצבעותיו הזריזות מושכות את שולי המגדר הדקיקים-שקופים והעדינים מבלי לפגוע בו או ליצור בו רכבות. האזורים שהוא מכסה מהבהבים ומשתנים באופן כמעט בלתי מורגש, אבל כשהוא מכוסה לחלוטין הוא מישהי אחרת. ''פחות או יותר אותה תקופה כמו הקוויר – נורא פופולארית כרגע – אבל הבוטש יותר רצינית ותוקפנית.''
אני מתבוננת בה בסקרנות, אוהבת את התספורת הקצרה וההחלטית-למראה, אבל חסרה לי צבעוניות בבגדים הפשוטים והחמורים, והקעקועים קצת מרתיעים בעיני.
היא מביטה בי בעיניים קשות. ''לא מספיק ורוד בשבילך, מה, גירלי? אין מספיק פלאף ותחרה?''
''אני... מחפשת משהו יותר מודרני. יותר נזיל.'' המכשירים מצפצפים והפרופיל שלי מופיע מולה. היא בוחנת אותו בעניין, המבט בעיניה מתרכך והופך לכזה של רחמים. מסך המכשיר מראה, בנוסף לתוצאות הבדיקות שערכה עכשיו, את היסטוריית הרכישות שלי ומבנה אישיות כללי. המידע במערכת לא מאוד מעודכן, אבל לא השתניתי הרבה בשלוש שנים האחרונות. זה אמור להספיק.
המוכרת מתפשטת בחזרה למהות הבסיסית יותר - לא עירומה, אבל כזו שרואים עליה שהיא מועדפת כבר הרבה זמן, משופשפת בקצוות. הוא גבר, שזה נחמד, כי אני די מעדיפה גברים מאז ליטל והאופן בו ריסקה את לבי לאלף חתיכות ואז קפצה עליו. אני מרשה לעצמי ליהנות מהשפתיים הרכות-למראה כשהן מחייכות אלי, ומעצמות הלחיים הגבוהות שמגבשות את תווי הפנים שלו למראה קצת סלאבי – מתאימה לו, הגבריות. מעניין אם הוא ירצה לבוא איתי הביתה.
''מה אתה חושב שהכי יתאים לי?'' אני מפלרטטת בבוטות שקצת צורמת לי בגירלי-גירל, אף פעם לא באמת אהבתי לגרוב אותה, היא תמיד היתה קצת קלושת-אופי בעיני, דומה מדי לבסיס שלי, אבל ליטל חשבה שזה סקסי...
''את רוצה להתרחק מזו שעליך, או משהו בסגנון?''
''להתרחק.''
''זכר? נקבה? שילוב?''
''אני גמישה.''
''יש לי רגיש עם נטיות סאדו-מאזו מודחקות. הוא בא בפעיל או סביל.''
''הט?''
''דו-מיני.''
אני חושבת לרגע. ''הכאיבו לי מספיק החודש. יש לך משהו יותר... יציב?''
''חשבתי שרצית נזיל.''
''כן, יציב נהיה משעמם די מהר... אבל אולי זה מה שאני צריכה, קצת שעמום.''
''יש את הנדושים, את יודעת: פצצת מין שרק מחפשת אהבה, תסביך אב – הטרו או הומו – אם את בקטע של גברים מבוגרים... כלומר, אם את רוצה להיות בקטע...''
אני מתיישבת על הספסל במרכז החדר, מוקפת אפשרויות אבל לא מסוגלת לבחור ביניהן. זה היה הדבר היחיד שהיה טוב בליטל – היא בחרה בשבילי, חסכה ממני את כל הלבטים וההחלטות. מעניין איפה היא עכשיו. ומה היא עושה בגרב המאצ'ו ששמרנו ללילות מיוחדים, ושנעלמה מהמגירה כשהיא עזבה...
''אין לך משהו חדש?'' אני מתבכיינת-מתפנקת, תופסת את עצמי מעפעפת, אפילו, ומוסיפה, ''ואכפת לך אם אני אגרוב משהו בינתיים? קצת קשה לי עם מי שאני.''
''למה שלא תנסי את המריון?'' הוא מציע, מוריד מגדר מאחד המתלים. ''זה די חדש.''
אני נכנסת לתא צדדי, מגיפה מאחורי את הבריח, מוודאת שהדלת נעולה ופושטת מעלי את המגדר. אז אני משתחלת לתוך הממברנה הדקה, עור נחש בעובי מולקולות בודדות שעוטף אותי, מועך ומותח ומושך ומשנה, מחליק לי על הלשון לשנות את ההגייה, משנה ומעצב לי את הגוף. במקומות בהם גרבתי אותו מעל הבגדים הוא נספג בהם ומחליק דרכם, מחלחל אל עורי ונדבק אליו. צמרמורת של עונג עוברת בי כשאני יודעת, למרות שאני לא מרגישה, שמחטים מיקרוסקופיות נשלחות דרך הנקבים המיקרוסקופיים בעורי ומשחררות לתוכי כמה יסודות מפתח שמתחילים את השינויים הכימיים והפיזיולוגיים. אני מרגישה את ההורמונים מתחילים להציף אותי, לחדד דחפים מסוימים ולהטביע אחרים. אני הופכת לאדם אחר. זה לוקח רק כמה שניות.
''בעיקרון מריון יכול להיות זכר, אם את רוצה – זה לא משנה לו.'' המוכר קורא מבעד לדלת.
אני יוצאת מהתא, מנסה להתרגל לתחושות החדשות.
''זה מגדר זורם, שלא נקשר יותר מדי לאף אחד. יותר בכיוון של קומונות, אהבה חופשית, בגישה של למה לבחור בין מין מזדמן ויחסים ארוכי טווח כשאפשר גם וגם.''
''כן,'' אני מחייכת חיוך מלא שיניים, תמיד היו לי כל כך הרבה שיניים? ''למה, באמת?''
אני מתקדמת לכיוונו. הוא נסוג צעד אחורה.
''אני לא יכול. זה לא אתי – מוכרים עלולים לתת ללקוחות מגדר נימפומני או תלותי ולנצל את המצב, לדחוף את הלקוח למגדר שלא מתאים לו. זה לא רק שאסור לנו, את מבינה, אנחנו פשוט א-מיניים בשעות העבודה.''
''יש כאן שפע של מגדרים מיניים – רק תבחר.'' אני לא רגילה להיות כל כך אגרסיבית. המילים יוצאות מפי בשיא הטבעיות.
''זה לא יעבוד – זה מוטבע ככה שמגדר לא יוכל לשנות את זה.''
פתאום כבר אין לי חשק להיות מריון. אבל להישאר גירלי אני פשוט לא מסוגלת. באינסוף הצבעים והצורות והנטיות וההעדפות שמקיפות אותי, אפילו אחת לא נראית לי מושכת. להיות א-מינית נשמע לא רע, כרגע, אבל אני אתחרט ברגע שאני אקנה אותה, וחוץ מזה אני צריכה להיזהר בבחירות שלי, כבר ניצלתי את רוב תקציב הזהויות המגדריות שלי לחודש הקרוב... אם רק הייתי מישהי אחרת – אבל לא משנה כמה אני עוטה ופושטת צורה, בבסיס אני נשארת אני, גם אם אני שונה כל פעם.
''תקשיבי, לא כדאי לעשות קניות כשאת במצב רוח כזה. אף פעם לא יוצא מזה שום דבר טוב. יש לך בטח כמה מגדרים בבית – אני יודע שבא לך משהו חדש, אבל כדאי לך להישאר כמה ימים עם הישן והמוכר, עד שמצב הרוח שלך ישתפר.''
כל כך רגיש... לא פלא שהוא מוכר כאן, אני חושבת לעצמי. המריון עוטף אותי, לוחץ עלי, חונק, אני מביטה במוכר בחוסר אונים ועושה את הבלתי ייאמן, פושטת מעלי את המריון אל מול עיניו ההמומות ועומדת שם, בסיס אפרפר, עירום, אפרוחי, כל מה שחוצץ ביני לבין העולם זה הבד של הבגדים. ברור שככה אני לא יכולה לצאת מהחנות, אבל כל מגדר שאני רואה נראה לי בלתי נסבל, אני כמעט מרגישה את העור שלי זוחל בניסיון להתרחק מהם. ככה הייתי גם אחרי אורן, אני נזכרת לפתע, זיכרונות מודחקים מציפים אותי משום מקום. לא משנה מה גרבתי, כל מה שרציתי היה להתכדר באיזו פינה ולגווע לאיטי. שום דבר ואף אחד לא עשה לי חשק. גם לא אוכל – ירדתי במשקל באופן קיצוני, אבל גרבתי פמיניזם לוחמני רוב הזמן, בזמנו, אז זה לא גרם לי שום אושר. הם תמיד שוברים לי את הלב בצורה כל כך יסודית בסוף... אני מביטה בעצמי במראה – נקבה ביולוגית, קצת נמוכה מהממוצע, אפרפרה ומשעממת, ללא נטיות או העדפות משום סוג. מה יתאים לי? מה עוד לא הייתי? מי לעולם לא יגיע שוב למצב בו אני נמצאת עכשיו?
''מה יש לך שלא מתאהב?''
הוא בולע רוק בעצבנות, מסיט את מבטו מפנימיותי החשופה אל קולבי הזהויות הבטוחים. ''אין הבטחות. התאהבות זה בסיס, לא גרב. אבל מריון, או פרפר, עם ההעדפה שלהם לריבוי מאהבים, יכולים לעזור אולי.''
''אני לא כל כך מתחברת אליהם.''
הוא מהסס. ''לונה הם מתבודדים, אין להם הרבה סיכוי לפגוש מישהו. אבל אם הם כן, הרגשות שלהם מאוד קיצוניים – אני לא בטוח שתעמדי בספייקים ההורמונליים.''
''משהו פחות רגיש?''
''קורל מקיפים את עצמם בחומה של עוקצנות שמגוננת עליהם לא רע... אבל היא מתפוררת די בקלות עבור מי שמכיר את החולשות שלה. את עלולה להיוותר חשופה לחלוטין.''
''אין לך משהו בטוח?''
הוא בוחן בריכוז את הפרופיל הפסיכופרמקולוגי הבסיסי שלי, נועץ בי עוד אחד מהמבטים רוויי הרחמים שלו ומושך בכתפיו. ''לא למבנה האישיות שלך. מצטער.''
הוא מתיישב. אני מתיישבת לצידו. שנינו בוהים במתלי הקולבים הארוכים העמוסים אפשרויות. שנינו נאנחים בתיאום. אני צוחקת.
''אני יכול להביא לך קטלוג מפורט – אולי יש משהו שאני לא זוכר, איזה מגדר שוליים במחסן שלא חשבתי עליו.''
''לא נראה לי שזה יעזור. אני פשוט במצב רוח חסר חשק. אבל תודה.''
אני גורבת בחזרה את הגירלי שלי, חוזרת הביתה ובלי לבזבז זמן נועלת את מנעולי האמבטיה ופושטת אותה שוב. אני אפילו לא עוצרת להניח אותה בכוננית, מותירה אותה מקומטת על הרצפה ליד הדלת, עם הבגדים, ומנסה להתעלם ממנה. שוקעת לתוך המים החמים בעיניים עצומות עד שהחלק היחיד שלי שמעל פניהם הוא האף, נעלמת, כל הקווים והגבולות שלי מיטשטשים.
לקח לי ארבעה חודשים עד שהסכמתי לתת לאורן לראות אותי בבסיס, לא משהו שאפשרתי לכל אחד, למען האמת היו רק שלושה מהם, כולל המוכר היום. עם ליטל זה לקח לי יותר מחצי שנה – כל כך שיפוטית, דופקת על הדלת ודורשת לראות ''מה לעזאזל את מחביאה מאחורי כל המנעולים האלה.'' בסוף הכנסתי אותה, נוטפת מים, השערות הקטנות שעל העורף שלי סומרות מפחד ומקור, והיא חיבקה אותי, מנצלת את הגובה שלה לנשק אותי ישר על הקודקוד, ונכנסה איתי לאמבטיה ככה, גרב והכל, למחרת היא היתה צריכה להשיג חדשה. חשבתי שזה מעיד על אהבת אמת, שהיא מוכנה לוותר בשבילי ככה על המגדר האהוב עליה, היחיד שאי-פעם היתה ברצינות, להסתובב יום שלם בתור סקרן שמחפש את עצמו – שהוציאה מהכוננית שלי, כמובן. ליטל תמיד ידעה מי היא; התקבעה על הנשיות למרות הבסיס הביולוגי הזכרי שלה, שמרה על העדפה למאהבות באופן כמעט מוחלט, היתה החלטית ובטוחה, כל מה שאני מעולם לא הייתי. אני כל הזמן חושבת – האם הרגע האחד הזה של אהבה וקבלה מוחלטות עלה לי בליטל, שלח אותה לנסות אנשים ודברים חדשים, בלעדי? למה היא בחרה דווקא את המגדר הזה, מתחתית הכוננית? היא הרי ידעה שהייתי עושה הכל בשבילה... וזה כנראה מה שעשה את זה משעמם. אני לא רוצה לחשוב על האפשרות השניה, על העירום שלי שדחה אותה - שראתה אותי כפי שאני, לא מצאה בי עניין או יופי, ויצאה למצוא לה מישהי אחרת.
מי אני? מי אני רוצה להיות? מה אני רוצה לרצות, ולהרגיש, איזה סוג של טעם אני רוצה? כל מה שאני יכולה לשנות לא משנה לי, וכל מה שאני באמת רוצה, מוכרחה לשנות הם דברים שאיתם אני תקועה. ''כל המגדרים מסוגלים לשנאה עצמית, זו הבעיה שלך,'' אורן היה אומר לי, בסוף, בריבים. ''לא משנה כמה פעמים תגרבי ותפשטי את כל העורות האלה שלך, עדיין תהיי עצמך. ואת לא מסוגלת לסבול את זה.''
אורן לא גרב מגדר. זה זעזע אותי בהתחלה, כשגיליתי, אבל כבר אז גם משך אותי. היה לו נוח לחלוטין עם האופן שבו נולד. הוא אף פעם לא הבין, אנשים לא הביטו בו במבט המרחם הזה כשראו אותו בתור עצמו – הוא לא היה אפור-שקוף, נטול דעות ורצונות משל עצמו. הוא היה לבוש לחלוטין גם בעור אחד.
''הוא מבריק בצורה משונה כשאני נוגע בו,'' הוא לחש לי, אז, כשקילף ממני את החולצה בפעם הראשונה. ''אבל הוא מרגיש נורמאלי לגמרי. והטעם שלו,'' לפתע הוא רכן אלי וליקק לי את הכתף, מתעלם מהמחאות הצוחקות שלי, ''הוא כמו של עור נורמאלי. אז למה שלא תורידי אותו ותישארי בעור הנורמאלי שלך?''
''כי,'' התמתחתי, מתפנקת, מרגישה-בקושי את עורי העליון מתארגן מחדש על גופי, תחושת רפאים, ''פאם פאטאל נהנות יותר.'' הריסים הארוכים שלי החליקו כנגד הלחי שלו כשמשכתי אותו אלי, למטה, ללא עכבות, ללא חרדות, והוא צחק ונכנע, מתמכר לתחושת המסתורין שאפפה אותי, למהות הפאם פאטאל, שמעולם לא אכזבה אותי בדייט. הוא רצה לאהוב אותי כמו שאני, כמו שאהב את עצמו, הוא פשוט לא הצליח. אי-אפשר לאהוב חצי בן-אדם, פנים ללא חוץ, לא באמת, לא לאורך זמן. ''אני לא יכול יותר. אני אף פעם לא יודע מה אני אמצא כשאני אכנס הביתה, מי תהיי, איך תגיבי לדברים שאני אגיד, כמה קשה יהיה לי לשכנע אותך להוריד את הדברים המגוחכים האלה,'' ניסה לשכנע את עצמו ואותי, ואז, מכיר באמת בקצה הכרתו, ''וכשאני סוף סוף מצליח, את מתנהגת כאילו כיבו אותך – תגידי משהו, תעשי משהו, לא יודע, אני פשוט לא יכול יותר.''
והוא עזב. אני יוצאת מהאמבטיה, מים זורמים ממני, נעמדת מול הכוננית הפתוחה, נוברת בערמות המגדרים והזהויות, אסופות של הגדרות ונורמות והעדפות שמקופלות בקפדנות ונחות על המדפים, ממתינות לי שאחליט מי אני. אחת על גבי השניה אני עוטה אותן, ישר על העור הרטוב, את כולן, נטיות וסטריאוטיפים מבצבצים זה מבעד לזה, מתקמטים זה מתחת לזה ואני יוצאת אל העולם בסערה הורמונלית וטריקת דלת, למצוא לי מי שיאהב אותי, ישלים אותי, יסתיר אותי, יהיה לי עור שני.
   כתוב תגובה
ברוך שיעשני כרצוני  (חדש)
חמאת בוטנים יום ראשון, 25/05/2008, שעה 14:32
 דניאל ישב בתור האינסופי בקופת חולים. סביבו השתעלו בלי סוף, והוא המתין בסבלנות. הוא הצליח להידחף לפני איזו זקנה שלא שמה לב שתורה הגיע, וכמה שיותר מהר סגר אחריו את הדלת. הרופא היה צעיר. יותר מבוגר מדניאל אולי בחמש או עשר שנים, אבל צעיר בקנה מידה של רופא משפחה בקופת חולים.
הוא הקיש על כמה מקשים במקלדת על שולחנו באיטיות מחרידה, ובסוף הרים את ראשו. ''איך אפשר לעזור לך,'' הוא הביט בדף המודפס שעל שולחנו, ''אורי?''
''דניאל,'' דניאל תיקן. הוא היה מרוצה, הוא הצליח להידחף אפילו יותר משחשב.
''כן, איך אפשר לעזור לך?''
לא הייתה דרך קלה לומר זאת.
''אני צריך להיות אישה.''
הרופא נראה כאילו הוא נאבק בחיוך לרגע, אבל הפסיק מייד. הוא הבין כנראה שדניאל רציני. ''מה זאת אומרת?''
''לא ממש. פשוט משפטית. העורך דין שהתייעצתי איתו שלח אותי לרופא, הוא אמר שיש דברים שאפשר לעשות.''
הרופא שתק לרגע. ''למה?''
''אני באמת חייב לפרט?''
''ובכן,'' הרופא עצר לרגע, ולבסוף עבר לטון ענייני. ''ניתוח לשינוי מין דורש הערכה פסיכיאטרית. גם אם לא תגיד לי עכשיו תצטרך לומר להם.''
''אה, לא, לא...'' דניאל נזעק. ''אני לא רוצה ניתוח לשינוי מין. רק משהו לייט, בלי לחתוך שום דבר. אני צריך תואנה לשנות את עצמי לאישה בתעודת זהות. הם רוצים ביסוס רפואי כלשהו.''
''אה-הה. אפשר לשאול למה?''
''בשביל ההקלות במס.''
הרופא היה המום לרגע. ''אני לא חושב שאני יכול לעשות כזה דבר.''
דניאל נשען קדימה. ''תראה,'' הוא אמר, ''אני יודע שאף קופת חולם לא תאשר את זה. אבל ביררתי עליך, אתה אוהב אתגרים כאלה. לא סתם שלחו אותי אליך.''
''בשביל שתיים וחצי נקודות מס?'' הרופא שאל.
דניאל רצה שהוא יתקדם כבר הלאה. לא היה לו את הצורך להצטדק על הקצת או הרבה כסף שיצא לו מזה. אבל הוא החל לראות את סבלנותו של הרופא פוקעת. ''לא רק,'' הוא אמר. ''לעבודה שלי יש תכנית 'שילוב נשים בשוק העבודה' מצוינת.''
הוא לא היה בטוח אם צריך להסביר. נראה היה שבקופת חולים, דווקא היו קצת אחיות, והוא תמיד היה מופתע לראות אותן. אבל זה היה מקצוע של נשים בצורה היסטורית, כמו מורות או עובדות סוציאליות. בכל זאת, בשאר הארץ המצב היה די שונה. לראות אישה בעבודה היה נדיר, כל כך נדיר שמקומות עבודה מתוקנים, כמו שלו, הציעו תוכניות עידוד יציאה לעבודה חסרות תקדים. היו קצת שבאו, אבל הן תמיד נראו בזויות בעיני כולם. רובן נתלו בטיעון שזו בחירה לגיטימית, בדיוק כמו להישאר בבית. שזה לא עושה אותן פחות אישה ''משוחררת'' אם הן יוצאות לעבוד. שפעם האישה לא הייתה כל כך משוחררת שהיא בחרה לשבת בבית ולסרוג ולסדר פרחים.
הרופא שתק. דניאל הזכיר לעצמו שהוא בטוח. הוא חשב על כך, בדק את כל האופציות. זו הייתה הכי טובה.
''אני יודע שאני לא יכול לשלם מספיק בשביל לשכנע אותך,'' הוא אמר. ''אבל מבחינתי זו השקעה באיכות חיים שלי. חייב להיות משהו שאני אוכל לעשות כדי לשכנע אותך.''
''בסדר, '' אמר הרופא לבסוף. ''אבל יש לי תנאי.''
''בוא נשמע,'' אמר דניאל.
''איך שלא עושים את זה, איך שזה לא יסתיים, אני שומר את הזכות לפרסם מאמר על המקרה שלך. לפחות אחד.''
זהו? דניאל אפילו לא מצמץ. ''קיבלת.''

חודש אחר כך הם התחילו. דניאל לקח חופשת מחלה מהעבודה והתייצב כל יום במרפאה בחולון ל''ניסוי של ד''ר צרפתי.''
בהתחלה היו הרבה הסברים. הרופא הגיע עם מצגת והתלהבות, ודניאל כמעט התחיל לשנות את דעתו. אז במקום להתחיל, הם דנו בטיפול כדי שדניאל לא יתחרט - מה זה טיפול גנטי ולמה היום הוא כבר לא מסוכן. למה הזין שלו לא ינשור כשכבר לא יהיה לו כרומוזום ווי. ולמה קצת הורמונים נשיים (''אבל רק קצת'', הרופא הבטיח) לא יעשו אותו הומוסקסואל. כבר מההתחלה, הרופא בישר לו בכובד ראש שהוא כנראה יהיה עקר. דניאל הבטיח לו שזה לא חסרון.
כשכל החששות של דניאל הורגעו, הם התחילו.
כל יום הוא קיבל עוד זריקות, ואחר כך תרם פיסות מיקרוסקופיות מעצמו לבדיקות מעבדה. אחרי השבוע הראשון הבשורות הטובות התחילו להגיע. ראשון היה הדם – כבר היה לו דם של אישה. למעשה, כבר עכשיו הוא יכל ללכת למשרד הפנים ולדרוש להיות רשום כאישה, ובדיקה ראשונית הייתה מוכיחה את צדקתו. אחר כך המעי. ''כל עוד לא תהיה לי שלפוחית של אישה,'' הוא אמר והרופאה שלקחה ממנו את הביופסיה לא צחקה.
אחר כך החלו הטלפונים המציקים מליאת בכוח אדם. בהתחלה זה היה זהיר. ''לא היית כבר שבוע. הכול בסדר?''
''כן. הודעתי מראש שאני בחופשת מחלה.''
אחר כך זה כבר נהיה פחות ופחות מנומס.
''אתה יודע שעל היעדרות כזאת ארוכה אתה צריך להביא אישור רופא, נכון? להגיד שאתה בימי מחלה זה לא מספיק. זה לא ימי חופש.''
''כן, ברור.''
ואחר כך, ''מתי אתה חושב שאתה הולך לחזור? אם אתה לא מספר לנו לאן נעלמת, אנחנו לא נוכל להחזיק את העבודה שלך לנצח.''
הוא לא הגיב. הוא רק חשב על יום עבודה מקוצר ועל הקלות בעבודה.
יום אחד, אחרי שלושה שבועות, דניאל קם בבוקר. הוא בהה בעיניו העייפות במראה, לאחרונה הוא היה עייף לא משנה כמה שעות ביום הוא הצליח לישון. זקנו, שלא היה מסודר כל כך, עכשיו כשהפסיק ללכת לעבודה, נראה משונה. הוא לא היה בטוח מה העניין, כאילו הזקן, שבצורתו המקורית כזקנקן צרפתי תמיד החמיא לו להפליא, כבר לא היה מאוזן. הוא מחה את לחיו בגב כף ידו, ובהה בהשתאות כשהשערות נשרו מלחיו ואל הכיור. כמעט כאינסטינקט, הוא סובב את ברז המים, אך השערות דבקו בחרסינה וסירבו להישטף אל הביוב. הוא שפשף את רצפת הכיור עד שכולן נעלמו עם הזרם וברח מחדר האמבטיה אל הטלפון.
הוא ניסה את מספרו האישי של הרופא. לא הייתה תשובה.
הוא התקשר אל המרפאה. ''אפשר לקבל את ד''ר צרפתי?'' הוא ביקש מפקידת הקבלה. בשלב זה הוא כבר היה מוכן להתחנן.
''רק רגע,'' אמרה לו הבחורה בקבלה.
''זה דחוף!'' הוא זעק. היא שמה מוזיקת המתנה.
''מה קורה?'' שאל לבסוף קולו הרגוע של הרופא.
''אני מקריח!'' דניאל צעק.
''איפה?'' שאל הרופא.
''מה זאת אומרת איפה?'' דניאל השתנק. ''בראש!''
''יש לך אבדן שיער מהקרקפת?''
''לא,'' דניאל מלמל. ''לא, הזקן. הזקן שלי נושר.''
''אה! למה לא אמרת מראש?''
''מה?''
''קודם כל, תירגע,'' הרופא אמר. ''אתה לא תקריח. זה רק העלייה בהורמונים נשיים והירידה בטסטוסטרון שנפטרים משיער הפנים שלך. זה לא דבר רע. תשוב על זה ככה, לא תצטרך להתגלח יותר.''
''אבל הזקן שלי...''
''אנחנו מתקדמים קצת יותר מהר משציפיתי, חשבתי שהשלב הזה ייקח חודשים. תצלם את עצמך ככה, אם יש לך מצלמה.''
''לצלם את עצמי?''
''כן, שיהיה תיעוד למאמר.''
''מאמר?''
''כן.'' הרופא שתק לרגע. ''ודניאל?''
''כן?''
''אם כבר יש לי אותך על הקו,'' הוא היסס לרגע. ''תבדוק את עצמך שם למטה. תראה אם משהו התכווץ.''
''מה?'' דניאל צווח.
''טוב, לא משנה,'' אמר הרופא. ''אני אבקש מהאחות לבדוק את זה כשאתה פה היום.''
דניאל שתק. הוא פחד לגלות עוד משהו אם יפצה את פיו.
הרופא נפרד מדניאל בנימוס ובחד-צדדיות וניתק.
דניאל התיישב על המיטה בחדרו והניח את הטלפון בחזרה על כנו שעל שידת הלילה. הוא היה צריך לצפות שמשהו כזה יקרה. אחרי הכול, הרופא הזהיר אותו שיהיו תופעות לוואי. ואם זה מה שרק קצת הורמונים נשיים עושים, לפחות יש לו רק קצת.
הוא ישב שם עוד רגעים מספר, ואז קם. הוא ידע מה צריך לקרות עכשיו. הוא חזר לאמבטיה ולאט וביסודיות שפשף את פניו עד שהשערה האחרונה נשרה, ושטף את כולן מן העולם. הוא התלבש ואסף את חפציו, המפתחות לאוטו והניירת הרפואית, ונסע למשרד הפנים.

ביום למחרת דניאל התייצב אצל הרופא לסיכום ביניים, ושוב למשרד הפנים עם עוד ניירת. הוא ציפה שהפרוצדורה לשינוי מין תהיה, איכשהו, מסובכת יותר.
יום אחר כך, הוא כבר הגיע לעבודה. הוא לא היה בטוח אם מסתכלים עליו שונה או לא, אבל הוא הרגיש טוב עם עצמו. הייתה לו מטרה, הוא השקיע בה שבועות של עבודה, והוא היה קרוב להשיג את מה שרצה.
הוא נכנס למשרד של ליאת בלי לדפוק בדלת. היא הרימה את ראשה ממסך המחשב שלה באותה אפאתיות שהייתה כל כך אופיינית לה, והבעת פניה כמו הפכה בכוח לחיוך מאולץ.
''דניאל, חזרת,'' היא אמרה.
''חזרתי,'' הוא אמר. הוא הושיט לה את הדף שהיה בידו. ''אישור מחלה על חמישה שבועות,'' הוא אמר. ''חזרתי מוקדם.''
היא הנהנה והניחה את הדף לידה.
''יש עוד דבר,'' הוא אמר. הוא הוציא את הדף שהדפיס מהרשת הפנימית. ''שילוב נשים בכוח העבודה – תנאים''. הוא התיישב. ''אני רוצה לדבר על התנאים החדשים שלי,'' הוא אמר.
''התנאים החדשים?'' ליאת שאלה. דניאל הניח לפניה את הדף.
היא עצמה את עיניה במה שאמור היה כנראה להיות צחקוק אבל נראה כמו עווית. היא הסתכלה עליו שוב, בוחנת בזהירות. הרגע הזה היה מטופש עד כדי גיחוך, אבל הוא ניסה לשדר רצינות, רק כדי שלא יצטרך להסביר לה במפורש עד כמה זו לא בדיחה.
''מדובר על תכנית לנשים,'' היא אמרה. היא הדגישה את המילה נשים כאילו דיברה עם קשה הבנה.
''אני מעריך את זה,'' הוא אמר. ''הרי, אתם מקבלים הטבות על כל אישה שעובדת אצלכם, לא? הטבות שאתם מעבירים הלאה.''
''נו,'' היא אמרה, חוסר הרגישות שלה מתחיל לתת את אותותיו. עד עכשיו מישהו תמים מספיק עשוי היה לטעות ולחשוב שיש פה משהו יותר מאשר ההצגה הרגילה שהיא העמידה בשביל כל עובד שנכנס בדלת משרדה.
''אז הרווחתם,'' הוא אמר. הוא שלף מכיסו את תעודת הזהות החדשה. הוא הביט בה לעוד רגע אחד לפני שהניח אותה על השולחן. תמונתו עוד התנוססה שם, התמונה הטובה מגיל שש-עשרה. אבל הוא היה מעכשיו ''דניאל(ה) לווין''. זה מצא חן בעיניו. הוא הניח את התעודה על השולחן וסובב אותה. הוא דחף אותה לכיוון ליאת, מצביע על החלק שהשתנה: ''מין''.
''קודם כל, אני רוצה את היום עבודה החלקי,'' הוא אמר. ליאת הרימה את התעודה ובהתה בהשתאות. ''בשכר הנוכחי שלי, כמובן. ואת הימי מחלה הנוספים.'' הוא חיכה לתשובה, אבל ליאת רק המשיכה לבהות במסמך שבידיה. ''אה,'' הוא נזכר, ''ובלי לקוחות בלילה. או בסופי שבוע.''
''אני לא מבינה,'' היא אמרה לבסוף.
''את מוזמנת להתקשר למשרד הפנים ולברר,'' הוא אמר. ''תקראי לזה שינוי במצב הרפואי. אתם לא יכולים לפטר אותי על שינוי במצב הרפואי. בייחוד כשיש לכם תכנית כל כך טובה לטיפול במצב הזה.''
ליאת שמרה על פניה את החיוך, אבל דניאל ראה שמתחת לפני השטח היא מתחילה לרתוח. אצבעותיה תופפו על השולחן ועיניה סרקו את החדר בזריזות. ''אני לא חושבת שזה משהו כל כך נהוג,'' היא אמרה לבסוף. זו התשובה הכי טובה שהיא הצליחה למצוא?
''ברור שזה לא נהוג. רוב האנשים עם ה—'' הוא היסס לפני שבחר מילה, ''ההיסטוריה הרפואית שלי עוזבים את העבודה, או לפחות כך מספר לי הרופא שלי.''
''ואתה בחרת להישאר?'' דניאל לא ידע אם לצחוק או לבכות. הוא תהה למה כל שיחה שהוא אי פעם ניהל עם אשת כוח אדם נשמעה כאילו מה שהוא מבקש יעלה לה מכספה שלה.
''כמובן,'' הוא ענה לבסוף בחיוך גדול, מאולץ מעט. ''הרי אם כבר יש למקום העבודה שלי תכנית כל כך טובה לקלוט נשים לעבודה, למה שאני ארצה לחפש עבודה אחרת?''
ליאת שתקה לרגע. ''אפשר לשאול,'' היא היססה, ''לגבי ההליך הרפואי—''
''לא,'' הוא ענה בנחרצות. אולי היו אנשים שהוא התכוון לשתף בסיפור או בסיבותיו, אבל היא בהחלט לא הייתה אחת מהם.
ליאת ישרה כמה דפים על שולחנה, ביניהם הדף שדניאל הביא איתו על תנאי התכנית. ''תקשיב,'' היא אמרה, ''כל זה מריח קצת לא טוב. אני אצטרך לשים את זה על שולחנו של ווסרמן.'' פחדנית, היא עמדה לזרוק את ההחלטה למנכ''ל. דניאל הרגיש את הזעם חונק את גרונו. ''אנחנו נודיע לך מה סגרנו.''
דניאל נעמד. ''מה זאת אומרת אתם תודיעו לי? יש לכם התחייבות כלפי עובדי החברה, אני משוכנע שגם כלפי החוק, לתת את התנאים האלה. עכשיו אתם תתחילו להחליט למי הם מגיעים ולמי לא? את יודעת כמו מה זה נשמע לי? כמו תביעה על אפליה. ובאמת מזמן לא הייתה פה תביעת אפליה נגד נשים כמו שצריך. אל תדאגי, אני אעשה פרצופים בשביל התקשורת. אולי אני אפילו אשים קצת ליפסטיק. נשמע לי כמו משהו שיעלה לכם כל כך הרבה יותר מאשר לתת לי יום עבודה חלקי מזורגג!''
הוא הסתכל סביבו, וראה דרך דלת הזכוכית של המשרד את האנשים המתגודדים במסדרון כדי לשמוע על מה הצעקות. אנשים לא נהגו לצעוק אצל כוח אדם, אלא אם פיטרו אותם רגע לפני כן. הלסת התחתונה שלו רעדה, רעידות קטנות ובלתי מוסברות. הוא לא היה רגיל לשחרר כך אמוציות, וההרגשה הייתה דווקא טובה. כשהרגיש שהוא לא יכול לעמוד שם יותר בלי לפרוץ בהתקף זעם נוסף, הוא הסתובב ומשך את הדלת. התגודדות האנשים נחצתה במרכזה והוא נמלט למשרדו.

''אז מה, דניאלה, יום עבודה חלקי?'' אמר ערן, שותפו של דניאל למשרד, כשהוא חזר מהפסקת הצהריים. הייתה לדניאל הרגשה שהדניאלה הזה הולך לדבוק. כמה חבל, גם דניאל יכול להיות שם קביל לגמרי לבת. כמובן, יכול להיות שזה לא היה מונע את זה.
''אכן,'' הוא אמר. ''זה בסוף עבר דרך ווסרמן בכל זאת.''
''ברור שזה היה עובר דרך ווסרמן בכל זאת,'' אמר לו ערן. ''מה קרה לך? אף פעם לא צועקים על כוח אדם!''
''לא יודע מה עבר עלי,'' דניאל אמר.
ערן גיחך. ''הורמונים נשיים?'' דניאל הביט בו בעוינות ממוקדת. ''סליחה, זה בחיים לא יפסיק להיות מצחיק.''
''בטח שכן,'' דניאל אמר. ''זה הפסיק להיות מצחיק מזמן.''
''לא, לא,'' אמר ערן. ''נראה לי שיהיה צריך לפחות יום שלם לתת לזה להתיישן.''
''מה שתגיד,'' אמר דניאל. ''אני הולך בארבע,'' והוסיף בקול צייצני, ''עם הבנות.''
ערן צחק. ''טוב, טוב,'' הוא אמר. ''רק תהיי נשמה, תעשי קפה.''
   כתוב תגובה
מעשי תועבה  (חדש)
יהונתן יום ראשון, 25/05/2008, שעה 19:47
 במרחבים בין גלקטיים נעה 'יד חזקה'. המתכת השחורה מנצנצת חלושות בעודה חולפת על פני כוכבים וערפיליות.
יהונתן צפה מהורהר בראי העגול דמוי החלון בצד החללית, אשר נועד להשרות תחושה של מרחב. הוא בהה לעבר השטח של חדר החללית ההפוך.
שמואל עקב אחר שלל התנודות בלוח הבקרה, ממלמל ללא קול את עיקרי הנתונים שהציגה המערכת כעסוק בחישוב מסובך. מפת הכוכבים המוצגת על המסך הענק שמולו הבהירה שהם כבר כמעט והגיעו לנקודת היעד.
“חשבת פעם על המשמעות של המשימות שאנחנו מבצעים?” הרהר יהונתן כלפי השתקפותו. שמואל שלא הבחין בגוון העצוב בקולו של יהונתן, לא התיק את מבטו מלוח הבקרה. ''בוודאי, עלינו לרדת לעומקם של הפרטים הקטנים על מנת לבצע את חלקנו על הצד הטוב ביותר'' השיב.
יהונתן הפנה את מבטו אל שמואל ''לא לזה אני מתכוון. אתה חושב על ההשפעה שלנו על העולם? אתה חושב לפעמים האם אנחנו לא לוקחים על עצמנו תפקיד גדול מדי? אתה מבין את האחריות שאנחנו לוקחים על עצמנו?” לשמואל לא היה את הכוח או הרצון להיכנס עכשיו לדיון, הוא לא הקדיש מחשבה רבה לתשובותיו, יהונתן הבחין במהרה ששמואל מעלה את אותם הטיעונים שהשמיעו להם באין ספור הרצאות ומצגות “אנחנו זרועו הארוכה של האל. בוודאי שמוטלת עלינו המון אחריות, אחריות להפוך את העולם הזה למקום יותר טוב. אל תיתן לנטל האדיר שעל כתפנו לערער את שלוותך.”
שתיקה השתררה בחדר.
יהונתן מעולם לא חש בנח עם הדעות שלו, ושמואל לא הקל עליו להתמודד עם הקושי.
הוא קם והתיישב מול לוח הבקרה לצד שמואל, פונה אליו: “אתה זוכר שהראו לנו את היצורים האלו, עם האוזניים הארוכות, הפרווה הוורודה, הזנבות. הם נראו ממש כמו ארנבים ורודים. מי היה מאמין שגם הם גזע תבוני?”. “נכון'' הסכים איתו שמואל ''גזע תבוני של גברים, גזע שלם שלא יכול להתרבות אלא באמצעות מעשי תועבה.''
יהונתן רכן עליו כממתיק סוד: “אתה יודע מה חשבתי כשראיתי אותם? כל הארנבונים המקפצים האלו, עסוקים במעשי התועבה שלהם. אני חשבתי שהם חמודים.'' בזה הרגע פתח יהונתן את השסתום אשר הניח בלבו לפני זמן רב והמשיך ברצף הדיבור: “חשבתי שהם יצורים מקסימים ומתוקים. שאם כבר, אז אנחנו צריכים ללמוד מהם, ללמוד להנות מפלאי העולם כמוהם ולא להלחם בהם. אבל במיוחד חשבתי שלא מדובר בעוד סתם משימה, שאם אנחנו מבצעים את המשימה הזו, אנחנו לוקחים מהעולם משהו יפה.''
שמואל שיפשף את פניו, נדמה היה לו שהוא מתחיל לקבל חום: “משהו יפה?! אני באמת צריך להזכיר לך את 'זכר לא תשכב משכבי אשה' או את 'זכר ונקבה ברא אותם'? השרצים האלו הם לא טבעיים, הם לא מהעולם הזה בכל מובן אפשרי, אנחנו רק מבצעים את הצו האלוקי''. שמואל אחז בידיים מנחמות את כתפיו של יהונתן: “אתה יודע שלא מתווכחים עם ציווי, אבל אם זה גורם לך להרגיש יותר טוב, אני באמת מאמין שאנחנו מקיימים את רצון האל. הוא לא היה מעוניין שגזע מעוות כזה יתרוצץ חופשי ביקום שלו''.
יהונתן השליך מעליו את ידיו של שמואל ונעמד בזעם: “איך למען השם אתה יכול להיות כל כך בטוח? איך אפשר לדעת מה הוא רוצה? אם הוא לא מעוניין שהם יהיו קיימים למה הוא לא משמיד אותם? למה הוא בכלל ברא אותם מלכתחילה?”. שמואל נעמד אף הוא, הפרש הגבהים מציב אותו בעמדת יתרון ''אל תשאל שאלות תם. אלוהים מציב בפנינו מבחני אמונה, ועלינו לעמוד בהם. ובכלל – נסתרות הן דרכי האל ואין לפקפק בצו שהגיע ממועצת הרבנים''. שמואל הלך לארון והחל לסקור את המשחות השונות, היה בהן משהו שתמיד כשבאת לקחת אחת נזכרת שבעצם אתה לא כל כך רעב.
יהונתן דיבר, מוציא את מילותיו מגרון חנוק: “זה לא אותו דבר! אתה לא רואה? מועצת הרבנים דואגת לשלום בית, מנהלת את החיים בעולם. וזה טוב לנו. אנחנו בנויים לחיות ככה. אבל אין לנו את הזכות ללכת ולכפות את דרכי חיינו על עולמות אחרים. זו יוהרה, אנחנו לוקחים לידנו תפקיד של אל.” שמואל עזב את הארון והסתכל על יהונתן, מבהיר במבט קר שהדברים חולפים מעליו. יהונתן המשיך לנסות: ”בעיקר אני חושב על האנשים בעולם ההוא. הם מעולם לא שמעו על אלוקים, אין להם דרך לדעת שהם חטאו. הם ממשיכים לחיות את חייהם כרגיל, בלי לדעת שאנחנו בדרך להרוג אותם, את כולם.'' מילותיו האחרונות נבלעו בגלל שבזה הרגע כמעט והחל לבכות, הוא השתתק דמעות מבצבצות מבעד לעפעפיו.
שמואל התיישב לצידו של יהונתן והושיב אותו גם כן, הוא שאל ברכות: ''מאיפה הבאת את כל זה עכשיו? קיבלת קדחת? אתה לא רוצה שיאשפזו אותך, נכון?'' הוא ניגב ברכות את פניו הרטובות של יהונתן. יהונתן סילק את ידו מפניו ועבר להתיישב בכסא המרוחק: “אתה מכל האנשים צריך להבין אותי.'' אמר, ולאור המבט התמה של שמואל פירט: “הדברים שעשינו, הדברים שאתה עשית. אתה באמת רוצה שאני אזכיר לך? אז מה אם יש לנו 'הקלות חריגות לצורך יציאה למסע ארוך'. אתה יודע שאנחנו לא יותר טובים מהם!”
שמואל ענה ביובש: “אם זה מה שאתה מרגיש, למה בכלל יצאת למשימה הזו?”
יהונתן הגיב במהירות: “אין לנו בחירה בנושא.''
“ובכל זאת, אם אתה כל כך מייסר את עצמך בנוגע למשימה, יש דרכים להימנע. היית יכול לכל הפחות לפנות לרב בשאלה.''
יהונתן היסס: “הייתי יכול, כן. אבל לא רציתי.''
“ידעתי שבתוכך אתה יודע מה נכון לעשות.'' נרגע שמואל.
אך יהונתן לא סיים את דבריו: “הסיבה שרציתי לצאת למשימה הזו, הייתה כי רציתי לראות את האנשים האלו מקרוב. איך הם חיים, איך הם מסתדרים. ונראה לי שבמקום מסויים חשבתי לעצמי שאולי נוותר על המתקפה, אולי אני ואתה נצטרף לחיות בינהם. אף אחד לא צריך לדעת.''
שמואל חזר להתעסק בלוח הבקרה, עיניו נעוצות באיתותים השונים שהציג, “אתה מודע לכך שכאשר נשוב אאלץ לדווח עליך. אם זה מנחם אותך, לכל הפחות אני לא חושב שתצא למשימות נוספות.''
יהונתן זעם: “צבוע שכמותך! ומה אם אני אדווח עליך? איך אתה חושב שיגיבו במפקדה כשאתאר להם את היוזמה שגילית והנמרצות שהפגנת בחיפושיך אחר פורקן מיני? אתה חושב שתקבל אות הצטיינות על השקעה שמעל ומעבר למצופה? אתה חושב שלמישהו מהם יהיה איכפת כמה מוצלח אתה ממלא את המשימות שלך כשיוודע להם מה אתה?”
ככל שיהונתן הלך והתרגש, כך התמקד שמואל יותר בלוחות המכוונים שמולו, צופה בהם בקפידה: “באמת חבל שאתה מתרגש כל כך, אתה סתם מסבך את העניינים. תנסה לחשוב על זה ככה – אם הגזע הזה באמת היה משהו מיוחד, אם באמת היה לו טעם להמשיך לשרוד, אתה חושב שהיה אפשר להשמיד אותו במשימה של שני אנשים?”
יהונתן קרא לעברו: “אל תדבר שטויות! אנחנו צריכים להשמיד אותם בגלל שאנחנו יכולים? שמואל, תפסיק לעשות את עצמך כאילו שאתה מתפעל את החללית, היא תסתדר מצויין גם בלעדיך.” שמואל לא היה מסוגל להסתכל לעבר יהונתן, הוא שתק בתקווה שיהונתן יפסיק לגעור בו, אך ללא הועיל ''או שאולי התירוץ העלוב הזה מכסה על העובדה שאתה הולך לחסל כוכב שלם בגלל שהם חטאו באהבת גברים, בגלל שהם חיים חיי חופש וחירות, בגלל שהם עושים בגלוי את מה שאתה צריך להסתיר.'' מפת הכוכבים לפניהם התמקדה, הספינה איתרה את המטרה, היה עליו לעשות משהו עכשיו, או לעולם לא. יהונתן קם וקרא לעבר שמואל “הומו! מזדיין בתחת!”
שמואל הסתובב מלוח הבקרה, פניו אדומות ומצחו זועף, התקדם לעבר יהונתן ''היית צריך להזהר בדבריך! אתה צריך לחשוב פעמיים לפני שאתה פותח את הפה המלוכלך שלך.'' שמואל קפץ אל יהונתן עם אגרופים שלופים.
לפתע הכל הוחשך.
הנורות בלוח הבקרה נכבו בזו אחר זו, רעשים מתכתיים נדומו סביבם, שניהם נותרו עומדים בעיוורונם.
האטת החללית העיפה אותם לעבר הקיר.
''מה קרה?'' שאל יהונתן.
''לא נגעתי בכלום.'' ענה שמואל.
''אולי נכנסנו למצב שבת?'' ניסה יהונתן, החשש מתגנב לקולו.
''אל תהיה טיפש, החשכה כוללת והדממת מנועים? זה לא מצב שבת. חוץ מזה, אם איני טועה, אנחנו כרגע ביום חמישי''.
יהונתן גישש באפילה אחר נקודת אחיזה, הוא מצא את רגלו של שמואל ונצמד אליו, ''מה עושים עכשיו?'' שאל.
הרכב הופעל מחדש, האורות נדלקו וזמזום מכונה חזר למלא את החלל.
רק מסך התצוגה הראשי לא שב להציג את תמונת הכוכבים שלפניהם. במקום זאת כל שראו היה שלג שמילא את המסך.
שמואל רץ ללוח הבקרה, מותיר את יהונתן לבדו.
הוא בדק את כל החיוויים, דבר לא נראה יוצא מגדר הרגיל, שום התנהגות יוצאת דופן לא נמצאה שתרמוז על הסיבה להתנהגות החריגה של הרכב. שמואל לא זכר מתי היתה הפעם האחרונה שבה היה עליו לבצע פעולה מהותית במערכת, הוא לא היה בטוח שהוא עדיין יודע לתפעל אותה. הוא הכה בזהירות אך בנחישות בדופן המערכת החישובית, דבר לא השתנה.
בלית ברירה הוא ניתק את המערכת החישובית מדופן הספינה וחיבר חזרה, הספינה ביצעה איתחול ואיפוס מחדש. תמונה התגלתה על המסך, אך זו לא הייתה תמונת החלל, זו הייתה תמונה של איש ארנב, והוא נראה כועס.
איש הארנב דיבר ''שלום אנשי ארץ, הלוואי והמפגש היה נובע מטעמים נעימים יותר. לצערי עלינו לסיים את הסיור שלכם במחוזותינו, מקווה שהיתה לכם שהות נעימה.”
יהונתן הזדקף ושפשף את עיניו ''מה הולך פה?'' שאל, אך לא קיבל תשובה. איש הארנב מלמל דברים בשפה לא מובנת, הברות בעלות מקצב, כמעט מנגינה.
שמואל ויהונתן צפו שניהם במסך במבט מזוגג, עורם החוויר.
היצור סיים את דבריו ונעלם מהמסך, מפת הכוכבים שבה והופיעה.
שמואל ויהונתן התיישבו מול לוח הבקרה, פניהם היו חיוורות, ומצחם מכוסה זיעה. בעיניהם ניתן היה להבחין בברק ורדרד זכר לעורו של היצור הארנבי.
''אתה בסדר?'' שאל יהונתן. שמואל נענע את ראשו, מנסה להפטר מתחושה לא נעימה ''כן, אני בסדר'' השיב.
''אז מה נעשה?'' שאל יהונתן, “את מה שאנחנו חייבים לעשות'' השיב שמואל ורכן קדימה. יהונתן שיחק בידיו בעצבנות “זה לא חבל?” הוא שאל, “תשתדל לא לחשוב על זה יותר מדי'' ענה שמואל, הוא פתח את לוח הבקרה והכניס את הקוד הדרוש לעקיפת תכנות המערכת. אחר נכנס לתפריט הבקרה ובחר ב'ביטול משימה נוכחית'.
בתפריט הזנת מטרה בחר – 'ארץ'.
אישר, סגר את מכסה הבקרה והתיישב.
'יד חזקה' שינתה את יעדה.
   כתוב תגובה
השד  (חדש)
ayala יום ראשון, 25/05/2008, שעה 20:24
 בפעם הראשונה שראתה את נועה את השד, נחרדה כל כך, עד שבדרך חזרה הביתה, הקיאה לפחות חמש פעמים, מותירה שלוליות צהובות, מתנה לפרחים שנוצרו לאחר שהגשם סירב בתקיפות להופיע והסכים לטפטף בקמצנות על האדמה החרוכה, רק כמה טיפות חיבה יבשושיות.

השד של נועה, כמו שכינתה אותו מיכאלה אחר כך בנימת חיבה עוקצנית, היה הדבר המוזר ביותר שראתה מימיה. הוא נראה כמו בת אדם, אבל היו לו דברים אחרים, שלא יכלה לעמוד על טיבם, ושנראו בעיניה, כעיוות של הטבע, או אולי כמו איזה מעשה קונדס של הקדושה, שהחליטה להשתעשע קצת ביצירת מוטציות משונות. פיו ואפו, היו גדולים מדי ביחס לפניו, גוש שיער שחור עיטר את פניו, עיניו היו גדולות מדי ביחס לפיו ואפו, שפתיו דקות ולבנות. וההברות שיצאו מפיו כשניסה לדבר אל נועה, לא הצטרפו לשום שפה מובנת שניתן לפרשה באופן כלשהו. הוא היה בהיר באופן יוצא דופן, נמשי שמש עיטרו את אפו ואת לחייו וכשהביט בה בעיניים פקוחות, נדהמות, נרתעה לאחור, וצעקה נופלת על ערוגת פרחים לידו. היא מיהרה לקום והחלה לרוץ בכל כוחה קדימה, ורק כשהביטה לשנייה לאחור, וראתה שאינו רודף אחריה, הרשתה לעצמה לעצור מעט, לנשום, להקיא, לפרוץ בבכי, ולהקיא שוב. כשחזרה לשם, אחרי כמה שעות מלווה בצוות משטרתי, אמנם כבר לא היה שם, אבל השאיר עקבות, שלטענת המשטרה, לא היו של בת אדם וגם לא של חיה רגילה כלשהי.

בבת אחת הפכה נועה לגיבורת היום. נשות רכילות, מעושנות, גרונן שרוף מנסיונות ליצור לעצמן חיית מחמד חדשה לכתבות, נגסו שוב ושוב בסיפור, ונועה נאלצה לספר שוב ושוב איך מצאה שד רדום ליד כיכר העיזים, כן, כן, ככה סתם, מונח ככה. לא, לא הסתכלתי בעיניים שלו, לוידעת מה היה הצבע, לא אמר כלום, רק בהה, היה לבוש, בטח היה לבוש. לא לא, כמו שד, סתם חולצה אדומה, ואיזה מכנס, לא זוכרת ת'צבע, אולי ירוק, אולי צהוב, לא זוכרת היה יחף, ברחתי משמה לפני שהספקתי לראות. כן, דיבר.לא זוכרת מה, לא הבנתי. שאל משהו אני חושבת.משהו עם המילה גן, אולי שמגן או בלאגן. לא בטוחה. בהתחלה חשבתי שסתם מישהי שנרדמה על העשב, אבל אז קלטתי שיש לו שיער על הפנים. מלא שיער על הפנים, לא, לא שאלתי אותו כלום. נראה לכן? לקחתי את שתי הרגליים שלי ונתתי כזאתי ריצה, שאפילו אם היה שד, לא היה מצליח לתפוס אותי.

היו שטענו ששיקרה כדי לקבל תשומת לב. אחרות טענו שמדובר בסתם ילדה עם דמיון יותר מדי מפותח, ופחות מדי שעות פעילות בחוץ. אבל לאה ומיכאלה, ידעו שנועה תעדיף למות, מאשר לספר שוב את הסיפור על השד שראתה, הן גם ידעו היטב שהסיבה לכך שהקיאה והתעלפה לא הייתה בגלל הפחד או דחייה שהרגישה כשגילתה את היצור המעוות כמו שטענו בחדשות ובתכניות התרבות, אלא בשל התחושה המפחידה שדווקא היא, סתם איזו ילדה בת עשרים ולא האמהות הלבנות או איזו גיבורת תרבות נועזת, נבחרה למצוא אותו בין השדות, שוכב ברישול איברים חוצפני, כאילו אין מחר וכאילו העולם עמד מלכת, רק בשבילו.

מפחידה במיוחד היתה העובדה המוזרה שהאמהות הלבנות אפילו לא טרחו לזמן את נועה לחקירה באי בשל הגילוי המסעיר. לאה אפילו ארזה בסתר כמה מחפציה של נועה, כדי להיות מוכנה, להקפיץ אותה לשדה התעופה, בכל שעה שיזמנו אותה האמהות הלבנות אל האי לחקירה, והשתיקה שלהן, היתה מפחידה כמעט כמו גילויו של השד בשדה הצהוב.

כל מה שידעה נועה על אי האמהות הלבנות, היה מסיפורי ילדות מצמררים, מהסיפורים שליקטה, ידעה נועה שהאי היה קטן מאוד, כמעט בגודל של רחוב או שניים בנאדיאן כולה. האמהות הלבנות, שמעולם לא ראתה אותן פנים אל פנים, נדמו בעיניה לזן מסויים ומוזר במיוחד של ציפורים. היו כאלה שסיפרו שהיו להן כנפיים, ומאחר ורק להן הייתה היכולת לברוא ברואות חדשות, היו הן ששלטו למעשה בכל הארצות הצפוניות כולל נאדיאן, ונוסיאן השכנות, ועשו זאת בערמומיות מחושבת ומחוכמת לדעתה של נועה. כמעט מעולם לא התגלו מרצון בפני הנשים בנאדיאן, ואת החוקים שלהן העבירו בדייקנות אחת לחודש, לראש המדינה בנאדיאן, שהעבירה אותם אחר כך באמצעים אלקטרוניים לתושבות כולן. החוקים של האמהות הלבנות תמיד כללו את הקדושה, ואת המחויבות של כל אזרחיות המדינה, להתפלל בשבילה בכל יום חמישי במקדש. הם כללו גם כמה חוקים הנוגעים לשמירה על ייחוד ואיכות המשפחה, חוק התרבות שקרא לסופרות ומשוררות לייצר כמה שיותר יצירות איכות המדברות על אהבה, חמלה ורוך, ולהניח לכעס ושיטנה ופצעי הנפש לדמם בלי מילים, בשקט ובצד.

המקדש שכן למרגלותיו של ההר הצפוני, והיה במרחק של 2-3 קילומטרים, מה שהצריך הליכה לא קלה ורגליים מיומנות בטיפוס. כשהייתה נועה קטנה, לקחו איתן עגלת עץ צבועה, כי את הדרך לפי חוקי האמהות הלבנות, היו חייבות לעשות בהליכה כדי לכבד את הקדושה. קבוצות קבוצות הלכו. כל 5-6 משפחות התאחדו בדרך והיו הולכות יחדיו, מביאות בסלסלות קטנות את המנחות לקדושה: ירקות ופירות ומי שידה הייתה משגת, גם זהב ותכשיטים. העונש על אי הליכה למקדש, ואי ציות לחוקים, היה פשוט ויחד עם זאת אכזרי בפשטותו: הן נידונו לחיים של עקרים, מדבר ציה שומם ללא תינוקות או ילדים לגדל. האחראיות הבלעדיות על הפריון היו האמהות הלבנות, הן אלו שלקחו את דגימות הדם למעבדות, הן אלו שיצרו מהתאים חיים והמשך, ומי שלא צייתה לחוקים, לא הייתה זכאית לנס הזה שנחשב בנוסיאן ובנדיאן ובכל הארצות הצפוניות, להוכחה היחידה כמעט לשוויים של החיים ואיכותם. משפחות בהן היו יותר מילדה אחת או שתיים, נחשבו לעשירות ולמושא קנאה ותשוקה בעיני האחרות. זו הייתה ההוכחה החותכת לכך שהאמהות הלבנות אהבו אותך במיוחד. נתנו לך ילדה אחת – פעלת כמצווה ממך, שתי בנות – הצלחת למצוא חן בעיניהן, שלוש ויותר – ברכותינו, את כנראה בבת עיניהן של האמהות הלבנות וגם אם מעולם לא התגלו בפנייך, סביר להניח שהן יודעות על מעשייך הטובים, ובהחלט מחבבות אותך מרחוק.

המקדש היה בנוי מלבנים אדומות, גגו צהוב, ובתוכו בריכת רחצה, אולם תפילה אטום לאור יום, מואר בנרות ואולם נוסף, בעל דלת פלדה מחוספסת ומתקלפת בצבע מתכתי מזעזע, שהיה סגור ונעול בפני הקהל הרחב.

היו כאלו שטענו שבאולם הזה מתקיימות אסיפות סודיות של האמהות הלבנות המגיעות לביקורים חודשיים מהאי, אבל מאחר ואף אחת אף פעם לא ראתה במו עיניה אסיפה כזו, הפכו הסיפורים האלה לאגדות שכותבות בעלות דמיון משונה במיוחד, יצקו מהן עלילות מטורפות לחלוטין, בהן כיכבו אמהות לבנות כשהן מנפנפות בכנפיים ורוקחות שיקויים מוזרים שישמשו אחר כך ליצירתן של תינוקות ואמהות לבנות חדשות. גם כשהיתה נועה ילדה קטנה, ואחר כך ובמשך שנים, בכל פעם שראתה את הדלת המסתורית, הייתה ממהרת לגעת בה בגניבה, ממששת את דלת הפלדה המחוספסת ומנסה למצוא איזה זיז נסתר שיאפשר לה לדעת מה מסתתר בפנים, ופעם אחת, כשהייתה בת עשר, מצאה חריץ קטן בין סדקי הדלת,שמתוכו, ככה היה נדמה לה, בקע אור צהוב, אבל בפעם הבאה שהגיעה למקדש, ומיששה שוב, נעלם החריץ והדלת שוב הייתה אטומה מבפנים וסגורה היטב בפני כל הסבר או רמז שיכול היה להשביע את רעב סקרנותה.

אבל עכשיו השד של נועה, ולא איזו דלת מסתורית, הוא שהרקיד את ליבן של הנשים בדרך למקדש, ולמרות הנסיונות של לאה ומיכאלה להגן עליה כשהן הולכות אחת לפניה ואחת מאחור, הוקפה נועה בסקרניות שרצו לדעת עוד ביקשו לשמוע שוב ושוב על השד. כיצד ראתה אותו שכוב על גבו מוקף קוצים בשדה ליד כיכר העיזים, ואיך התרומם להביט בה, כשהבחין בה עומדת מולו, וכיצד נראו שפתיו כשמלמל משהו לא ברור כמו ממגן או שממגן, וכיצד נראה השיער שעל פניו ובאיזה צבע היה וכמה מפוחד נראה, ומה לדעתה היה עושה אם לא הייתה מספיקה לברוח בזמן.

לאחר שהניחה נועה את הפרחים ליד המזבח, מלמלה את התפילה הרגילה לקדושה, אותה הייתה ממלמלת מאז שהיתה בת שנתיים: ''אמי שבשמיים, מלאי פי מרגליות, ליבי זהב טהור, מוחי מים צלולים, עשיני ברצונך, וקדשי האמהות הלבנות, ביצירתן עבורי חיים חדשים - פרי אהבתך הקדושה''.
המילים שידעה אותן כל כך טוב, נורו מפיה בטקסיות מיובשת. היא אמרה אותן מהר, ובחופזה וכמו תמיד מאז ילדותה, תקתק משהו עמוק בליבה, כשידעה שלאחר התפילה, בשעה שכולן עסוקות ברחצה, בסירוק ובהחלפת הלבוש, תסתנן שוב אל האולם המוביל לדלת הפלדה הסגורה, ותמשש שוב ושוב את הדלת המסתורית על מנת לנסות לנחש שוב מה נמצא מאחוריה.

אישה צועקת, בתה מחזירה צעקה ואז נשברת ופורצת בבכי לח מלא נזלת ועלבון, קירות מלאי טחב, עליהם מקשקשות הילדות הקטנות, חברותיה הצוהלות של נועה, בעפרונות צבעוניים. לאה מתרגזת:''אמרתי לך להפסיק לקשקש על הקירות'', נועה נעלבת ובוכה. מיכאלה כועסת על לאה:''תעזבי את הילדה'', מכונת כביסה מסיימת סיבוב חמישי, תמונתה של אם לבנה בעלת שיער שחור ארוך ועיניים עצומות, מקדירה אליה מבטה בסלון הצהוב.

נועה נוגעת בדלת הפלדה, ממששת באצבעות רועדות, מביטה לאחור בפחד, מביטה לצדדים, וכשהיא בטוחה שהיא לבדה, מנסה שוב, כמו בכל הפעמים הקודמות, כמו באלפי נסיונות קודמים, להזיז בגופה את הדלת שתמיד התנגדה יפה לכוחה של הילדה, ולנועה היה נדמה שהדלת צוחקת עליה ומסננת לעברה ברשעות:''אין לך סיכוי מולי, מותק שלי, אין לך שום סיכוי''.

בלילות חמים במיוחד, מסיטה לאה את הוילונות, חסרת סבלנות כלפי הילדה שמבקשת מים ותפוח וסיפור ושישארו איתה עוד קצת, עוד טיפה, מקריאה לאה, מהספר הירוק, מרמה טיפה ומדלגת על משפטים שהילדה יכולה להתעכב עליהם ושוב לעכב את טקס השינה: ''היה הייתה פעם אישה חשוכה, שחייתה לבדה בבקתה קטנה והתפללה בכל יום לאמהות הלבנות, שיקדשו את פריונה בילדה משלה''.

עוד תזוזה קלה עם הגוף, עוד דחיפה אחת, ועוד אחת. נועה אינה מתייאשת, אבל זמנה הולך ואוזל. עוד מעט יסיימו הנשים את התפילות והרחצה, והיא שוב תישאר מול דלת הפלדה הסוגרת עליה את סודותיה ומשאירה את נועה ואת הדמיון הילדותי שלה, מחוץ לתחום.

שעות שוכבת הילדה במיטה, מנסה לדמיין את האי של האמהות הלבנות,מנסה לדמיין כיצד הן לוקחות את דגימות הדם מהנשים המתפללות, מערבבות אותן עם מעט חימר ואדמה ולשות ולשות בקדחתנות במערוך עבה, כמו שנועה עוזרת ללאה ללוש בצק טרי לעוגת יום חמישי, ואז ממש כמו עוגת יום חמישי, הן מכניסות את תערובת היציקה היקרה לתנור חם, לחמישים דקות, ומחכות ומחכות ומחכות בסבלנות. היה הייתה פעם אישה חשוכה, שחייתה לבדה בבקתה קטנה והתפללה בכל יום לאמהות הלבנות, שיקדשו את פריונה בילדה משלה''.

דחיפה קלילה עם המרפק והרגל השמאלית, ודלת הבטון המסתורית, משמיעה לחרדתה ושמחתה הגדולה גניחת כניעה קלה ונפתחת קלות. הדלת שהיתה סגורה בפניה במשך שנים, נכנעת סוף סוף ומרשה לנועה להסתנן פנימה, אל עולם המסתורין והדמיון של ילדותה. ובפנים – חושך בריוני, מניס כל קרן שמש שמנסה לחדור מבחוץ. נועה מאלפת את עיניה להסתגל לאפלה: כדים ענקיים לבנים ליד חלון גדול פתוח לרווחה, המולת הנשים היוצאות מהמקדש מציפה את החדר המסתורי, השתקן, בקולות צוהלים. בקרוב יחליפו את הצהלות קולה המבוהל של לאה. העומדת נבוכה בכיכר העיזים, ושואלת את הנשים העוברות, האם ראו את בתה, בעלת שיער מתולתל, עיניים ירוקות ומבנה גוף מלא. נועה שמה, תלחש בכאב לנשים שינסו לעזור לה. לא לא נויה ובטח שלא נגה, נועה – שיער מתולתל, עיניים ירוקות, די גבוהה, משתעלת הרבה, לא מזמן הניסה שפעת שתקפה אותה באמצע שנת הלימודים.

לא תתפסו אותי, מתגרה נועה בילדות האחרות, מהר, מהר היא רצה,והן אחריה מתנשפות בכבדות'':זה לא פייר נועה, את הרבה יותר מהירה. זה לא כוחות בכלל''. מפויסת ורגועה, היא נעצרת באמצע הדרך, לפגוש אותן, לרכך את כעסן בחיוך ולהתפייס. אחר כך ילכו לביתה של אחת מהן, לאכול ארוחת ערב שתכין אמה, ולהכין את שיעורי הבית לשבוע הבא: ''אמה של דפנה נתנה לבתה שלוש תפוחים בשלים, לחלק לשתי קבצניות רעבות. כמה תפוחים תקבל כל קבצנית? עני בפירוט ונמקי היטב''. שלושה חלקי שניים, מחשבות חברותיה של נועה, מציירות בעיפרון פרח קטן מעל כל תפוח חצוי, ונועה חושבת שאמה של דפנה לא בסדר. מדוע לא לחלק לכל קבצנית תפוח שלם? כמה כבר עולה לאמה של התפוח הזה. כמה אכזרי.

אולי בזכות השמלות הלבנות שמסנוורות את החושך שמנסה לשלוט בחדר ומניסות אותו לפינה אחרת היא מבחינה בהן סוף סוף: שלוש דמויות יושבות על פרגוד סמוך לאחד הקירות ומביטות בה בשתיקה.
האמהות הלבנות, היא לוחשת לעצמה בחרדה, רגליה הרועדות כמעט קורסות ומפילות אותה.
היא נצמדת לקיר המזרחי שמאחוריו תמונת הקדושה, ומביטה בהן באימה.

בספר הירוק של לאה, נלחמת הקדושה בשדים איומים: היא יורקת עליהם, מקללת אותם, מנסה דברי אהבה וניחומים, אבל תמיד לאחר הריגתו של שד אחד, מופיע פתאום אחד אחר שמבקש להילחם ולשנוא את הקדושה בכל ליבו. נועה מרחמת עליה כל כך. איך היא יכולה לעמוד לבד מול שישה או שבעה שדים הרוצים למצוץ את דמה?

היא רוצה לברוח, אבל אין לה לאן. דלת הפלדה שנכנעה לה בידידות קודם, נטרקה עכשיו בחזקה. היא כל כך מפוחדת שגם לצעוק או לבכות אינה יכולה. אחת מהנשים הלבנות, קמה ממקומה, וצועדת בחיוך לעברה.
''מה אתן רוצות ממני'' היא פולטת צעקה צרודה. מה לא הייתה נותנת עכשיו בשביל להיות למטה, מחוץ למקדש, עם לאה ומיכאלה בדרך הביתה למקלחת טובה וארוחה טעימה. היא מקללת את הסקרנות המטופשת שלה, שגורמת לה תמיד לצרות כאלה. אם רק הייתה פחות סקרנית, אם הדמיון שלה לא היה גורם לה לרצות למלא אותו שוב ושוב בדלתות מסתוריות ונעולות.

לשדים שמות מפחידים, לכל אחד מהם תפקיד מכובד משלו.סריי – הגדול והרע שבכולם, האחראי על הכאב, העצב והשנאה שבעולם. הוא האחראי לפזרם בעולם ולחלקם בנדיבות כדי שלאף אחת לא יחסר מהם. הוא גם אחראי לשדים האחרים: היגון, הצער, המוות והעקרות, שיעבדו כמו שצריך בעולם שלמטה, ושיגשימו את מטרתם הבלעדית – להביא רוע, אבל ועקרות לנשים שלמטה.

הנשים מחייכות אליה ברוך ואין בחיוכן שום דבר רע או זדוני, לשלשתן שמלות לבנות ארוכות, ומטפחת לבנה מכסה את ראשן. לאף אחת מהן אין כנפיים, ואף אחת מהן לא מנסה לעשות מעל ראשה של נעה תרגילי מעוף ורחיפה.''ספרי לנו מה ראית'' לוחשת אליה האישה הלבנה האוחזת בידה. נועה מתקשה להבדיל בין שלושתן, הן נראות כמו שלוש תאומות משוכפלות. אצבעותיה מהדקות מבלי משים את אחזיתן בכף ידה של האישה הלבנה, מוחצות אותה כמעט . ''הוא לא נראה כמו שד, לא יודעת להסביר כמו מה, אולי איזו מפלצת כזו''.

''זכר'' אומרת האישה הלבנה, שמחזיקה בידה בעצב, היא מלטפת את אצבעותיה ברוך. ''זה לא היה שד'' שואלת נועה בפליאה. לא, אומרת הקדושה שמולה בזעף פתאומי, היא מוצאת אבן שיש בצד הדלת, מביאה אותה ומתיישבת מול נועה כשרגליה משולבות זו בזו. ''זה היה זכר '' .

פעם אחת, לפני שנים רבות, חיו הזכר והנקבה בשלום יחד, ''הוא הגן על הנקבה ועל ילדיה, הוא הביא לה אוכל ומים, כשהיתה צמאה, ואף בנה קורת גג לילדותיה'' הסבירה לאה לילדה שסירבה שוב לעצום את עיניה בלילה, כדי שלא יציץ השד שגר מתחת למיטתה, וירצה לצאת החוצה, לחופשי כדי לאכול אותה .''אבל אז התחיל הזכר לעשות מעשים לא טובים. לריב עם זכרים אחרים, להילחם, הוא נטש את הנקבה ללא מזון או מים לצאצאיה, ויצא למסע של הרס והרג אכזרי. הנקבה הבינה שאם היא רוצה לשרוד ולהגן על צאצאיה, היא צריכה לעשות זאת לבד, ללא הזכר, וכך בתהליך איטי שנמשך שנים רבות, החלו הנקבות ללדת רק נקבות, ולהרבות את עצמן לבדן, עד מהרה הבינו הנקבות כיצד ניתן להיכנס להריון ללא צורך בזרעו של הזכר, כמו אצל החיות, הן הבינו כיצד להביא בעצמן אוכל לצאצאותיהן, וכיצד לארגן לעצמם את החיים לבד, ללא הסכנה שבחיים עם הזכר הלוחמני''.

''אין דבר כזה'' לחשה נועה בכעס. האם הלבנה מחייכת, מלטפת ברוך את שערותיה.

''רחמים על הילדה'' נאנחה אלונה, מרביצה בלאה מבט כעוס. ''גם ככה הראש שלה עמוס שדים ומפלצות''. ''לא מפלצות'' אמרה לאה, מהדקת את שמיכת הפוך לכתפיה של הילדה הרועדת. ''זכרים. וזה הרבה יותר הגיוני מכל הדמיונות שלה על שדים ואמהות לבנות שעפות באוויר''.

האם השלישית, שעד כה, הייתה מרוחקת מעט, וכמעט ולא דיברה, קרבה אל נועה, ויישרה את שמלתה לפני שהתיישבה גם היא לידה. ''אנו שולטות בכל הארצות הסמוכות לאי'' היא אומרת, מחליפה מבט ארוך וקפוא עם האמהות הלבנות האחרות, שיושבות מול נועה, ללא תנועה כמעט. נועה הייתה בטוחה שאם היו רופאות בודקות אותן כעת היו מגלות שבניגוד לכל חוקי הטבע, הן מצליחות להישאר נוקשות וחיות במשך דקות ושעות ללא כל נשימה סדירה. ''אנו יכולות להביא צאצאיות חדשות, ''המשיכה האם הלבנה את דבריה, מלטפת את שולי גלימתה הלבנה באצבעותיה, ''לחוקק חוקים על מנת לשמור על הסדר, ולהפוך את העולם לטוב יותר עבור הנשים שחיית בתוכו, אבל איננו יכולות לשלוט בארצות המרוחקות לנו, שם הנשים הקימו לעצמן קבוצה משלהן, שמנסה להביא ילדות לעולם בשיטה אחרת מזו שלנו'', את היית עדה לנסיון הראשון שלהן, ליצור מתא ישן שמצאו, זכר אדם''.
פיה של נועה יבש, צמא פתאומי, מכה בשפתיה, והיא מנסה ללחלח אותן בלשונה.
''אחת מהקבוצות של הנשים בארצות הרחוקות שיצרו את הדבר המעוות הזה ושיגרו אותו לפה כהכרזת מלחמה, ינסו להחזיר אותו חזרה'' מוסיפה האם, היא נוטלת את הכד שליד החלון מעט מים ומוזגת לכוס זכוכית קטנה, ומגישה לשפתיה של נועה''. אנחנו מניחות שהן מתכננות מלחמה ואחת הדרכים שלהן, להילחם בנו, היא על ידי כך שהן מנסות ליצור מוטציות כמו זו שראית, על מנת שיהפכו לצבא לוחמים בעל ערך פיזי לא שווה לשלנו, אנחנו חייבות לשמור על סודיות מוחלטת על מנת שלא ליצור היסטריה בקרב הנשים שנמצאות תחת חסותינו, ולשם כך, אנחנו מבקשות את שתיקתך בעניין, את יכולה לצאת עכשיו, בתנאי שתשמרי על שתיקה כמו שביקשנו''.

נועה לוגמת מהכד לגימות קטנות וחמדניות

מיד לאחר שיפתחו האמהות הלבנות את דלת הפלדה הנעולה, מחייכות אליה חיוך אחרון, תמהר לברוח מהחדר שכבר אינו מסתוריבעיניה, וטומן בתוכו איום אחר לגמרי. כשתצא החוצה, יתכווצו אישוני עיניה בבעתה,בשל האור הרב שייגח בהם בבהמיות פתאומית.

בכיכר העיזים, מקיפות אותה הנשים בחדווה. לאה, מתייפחת, נוגעת בשערה,בעורה, ממששת וגונחת. איפה היית? בחדר ההוא? איך נכנסת? מי הכניס אותך לשם? מה רצו ממך הלבנות? כמה היו? איך נראו? כנפיים היו להן? לא? איך יכול להיות?

נגה מקשיבה למשב רוח מרוחק, ענני הריון, גשם תינוקי בבטנם, מקדירים את השמיים, תיכף יילדו גשם על העיר, בכאב לידה שחיכה קיץ שלם לשחרור הזה. רק כשהנשים כולן משתתקות, פותחת נועה את פיה לדבר. והיא מקיאה מתוכה את הגילוי על היצור ההוא הזכרי, מספרת הכל. גם אם תענש על כך אחר כך, היא לא יכולה לשמור לעצמה את מה שסיפרו לה האמהות הלבנות. אחר כך תסרב להיכנס עם לאה ואלונה לבית, תמשיך משם לשדה בו פגשה בו בפעם הראשונה, ובתוך הגומחה שהשאיר הזכר למזכרת, תשכב גם היא, תפשק את ידיה ורגליה, תנשום את הרוח הקרה שתחדור לנחירה, ותעצום את עיניה למשך שעות ארוכות.
   כתוב תגובה
משוואה  (חדש)
Crackle יום ראשון, 25/05/2008, שעה 23:47
 יש שפה שבה מדברים על הדברים האלו, אבל היא לא השפה שלי.

אני פוגשת את דַאל בשמונה ושלושים בכל בוקר, בדרך לעבודה ליד המונומנט של פני צ'ייקובסקי לאחווה והדדיות. שתי ידיים, גברית ונשית, מעוצבות בבטון חלק, הוא אוחז במנסרה והיא בעט – קרובים, אבל לא נוגעים. המונומנט הוא סמל מצוין. מהסיבות שלה, דאל אומרת שהוא מתאים גם לשתינו, אבל אני אף פעם לא הייתי טובה עם סמלים.

דאל מדברת עם כמה בחורות מהמחלקה שלה, צוחקת ומצביעה על הפסל. היא מטלטלת את השער הארוך, השחור שלה. יש לי חברים במשרד, עם כל החריגות שבעניין, אבל דאל היא משהו אחר. עצם העובדה שהיא מדברת איתי כל כך בקלות, טווה איתי שיחה של ממש, היא כבר חריגה ומיוחדת. היא אישה יפה, דאל, מטופחת, מעוצבת, מסורקת. היא לקחה אותי לקניות כמה פעמים – קניות ממש, בחנויות עילית של מעצבות מפורסמות בהן מוכרות חייכניות, יפיפיות הציעו לשתינו את המיטב שיש לעולם להציע לנשים. כמובן שאני לא יכולה ללכת עם הדברים האלו לעבודה – רשיון העיסוק שמצהיר על הפער בין מין-הגוף למין-המוח שלי הוא חריג מספיק גם בלי שאתנהג בצורה שלא תואמת את הפרופיל. אבל יש דברים שנעים שיהיו אפילו בארון.

אולי אני צריכה לקנא בדאל, אישה מופלאה שכמותה, אבל רגשנות כזאת היא משהו נשי מאד,ולא סתם עברתי מבדקים שמראים שהמוח שלי עובד כמו זה של גבר. אני מדמיינת אותנו כשתי צדדים של משוואה, שתי נקודות על ציר, שני ערכים של XX, ונסחפת לפנטזיה משונה שבה אוכל לפתור אותה ולהבין, אולי, את מה שתמיד נסתר ממני.

~*~

האמת היא שאני לא יודעת מה הייתי עושה בלי דאל.

עם החריגות שלי למדתי לחיות מזמן: או לשם ההגינות, היא למדה לחיות איתי. השאלה מי חי בתוך מי היא פואטית וסובייקטיבית מדי לטעמי, ומעולם לא הרגשתי צורך להתחבט בסוגיית הגנים הפגומים או הילדות הפגומה שלי. יש לי אישור על הנייר – אני חושבת כמו גבר, ולכן מותר לי לעבוד עם מספרים, מידות ועובדות קרות וקשות. אני עובדה קרה וקשה בעצמי.

אני אוהבת מתמטיקה. המספרים מתארים לי עולם טוב ובהיר, נכון בתוך עצמו, עולם מתוק ומתעתע במידת הפשטות הקסומה שלו, שנראה כאילו הגיח, שלם, מתוך מוח חושב ויודע ורואה יופי אמיתי. מילים בורחות לי, אנשים מבלבלים אותי, רגשות גורמים לי לקפוא. בבית הספר הייתי נכשלת בכל דבר – אמפתיה, פסיכולוגיה, סוציולוגיה, ספרות יפה, עיצוב, היסטוריה, תאולוגיה. ידעתי רק לעשות את שיעורי הבית בסטטיסטיקה בלי להזין אותם למחשב. אמא שלי רצתה לדחות את המבדקים, אבל לי העניין נראה פשוט, הגיוני וישיר. לא זוכרת מה חשבתי או הרגשתי כשהודיעו לי שנתגלה אצלי פער בין מין-גוף למין-מוח – תופעה נפוצה יותר משנהוג לחשוב, אמרה המאבחנת – ושלחו אותי להשתלמות טכנו-מתמטית. אפילו מצאו לי עבודה.

אני אוהבת לעבוד כמנהלת חשבונות. המתמטיקה בסיסית, אבל דורשת מסירות וארגון. אני אוהבת את עמדת העבודה שלי ואת גליונות המחשב שלי, ואני אוהבת לקרוא על תורת הקבוצות בהפסקות. מדי פעם החברים שלי למשרד קוראים לי מעבר לכתף, מתלוצצים, אומרים משהו, והאמת היא שאנחנו יכולים לדבר במשך שעות על העולם הצלול, הטהור, הנבון הזה. זה מחזיק עד כמה שזה מחזיק, כמובן. בסופו של דבר, קשה להתעלם מהעובדה שאני אישה, שהחלטתי אפילו לשמור על המין הביולוגי שלי. אנחנו מדברים על מתמטיקה ומנסים.

אבל אני שמחה שפגשתי את דאל, שמחה שיש לי גם חברה, שמסוגלת ממש להבין אותי.

~*~

דאל אומרת: ''אני צריכה להראות לך משהו.''

הקירות של המשרד מעוצבים בדגמים של כתום קרמי וכחול כהה, פסים עבים, נעימים לעין. דאל עובדת במחלקת העיצוב הגרפי של החברה שלנו, מתמחית בלהפוך את הדוחות השחורים-לבנים-מדכאים לאלגנטיים ובעלי אישיות. היא טובה מאד בעבודה שלה. אני לא מגיעה לשם לעיתים קרובות – יש הפרדה ברורה בין שני האגפים, אין לעובדים באחד מה לעשות בשני. כמו בכל דבר אחר, אני מקרה חריג. דאל פותחת מגרה בשולחן הכתיבה שלה במפתח קטן כמו של יומן של ילדות. היא שולפת מחברת עבה עם כריכה באותם כחול וכתום.

אני לוקחת אותה ומדפדפת בה. קשה לי לקרוא את הפנים של דאל. ''את כותבת שירה?''

אף פעם לא ראיתי אותה בתור הטיפוס שכותבת שירה. היא מהנהנת, הפנים שלה רציניות ופתוחות, מחכות לתגובה שפתאום מרתיע אותי לתת. אני לא טובה עם מילים. כשקראנו שירה בתיכון, תמיד הייתי משתעממת וממלאת את הדף שלי בקווים ישרים עם סרגל. המילים על הנייר נראות לי זרות, מרוחקות, כמו להסתכל על נוף שאני אמורה לזכור אבל לא זוכרת.

''זאת האהבה האמיתית שלי,'' דאל אומרת בשקט. ''עיצוב גרפי זה נחמד, אבל שירה זה... שירה, את יודעת?''

עם כל המערכת הרגשית הגברית שיש לי, המחשבה על לפגוע בדאל גורמת ללב ולקיבה שלי להתכווץ. אני קוראת כמה משפטים, מנסה לחשוב על שירה. המילים משוטטות לי מול העיניים, כתוביות בסרט זר.

''זה עצוב,'' אני אומרת.

דאל צוחקת. ''נו, זאת התגובה הנכונה.''

אני מתכווצת לרגע, אבל אז מחייכת אליה. היא נתנה לי מחמאה, בעצם. הגבתי נכון – למרות ששירה מוגדרת כעיסוק נשי, ואצלי אלו הוכרזו כמקרה אבוד. לרגע אני נבהלת. אני מסתכלת אליה, והיא שמה לי יד על הכתף ומתנצלת. היא מבינה אותי, בכל זאת. אפילו כשתחומי העיסוק הוגדרו בחוק ומקרים כמו שלי התחילו להופיע, עדיין נותרה העובדה הפשוטה של הבנה בין בני אותו מין, בלתי אפשרית מעבר לפער. המוח שלי מעבד מספרים ועובדות כמו מוח של גבר, אבל אני אישה.

אני מספיק אישה בשביל לקרוא שירה.

אני קוראת כמה עמודים במחברת של דאל. כשהשעון מודיע לנו על הפסקת הצהריים, אנחנו הולכות לבית קפה קטן והיא מדברת איתי על משקל וחריזה ומטאפורות. לאט לאט העיניים שלה מצטעפות, והיא מתחילה לדבר על עולם של טוהר ושל יופי, של פשטות ושל שלמות, על דברים שאני כמעט מכירה.

~*~

דאל מתקשרת אלי הביתה אחרי העבודה. ''ג'אני,'' היא אומרת. ''תקשיבי. את חייבת לשמוע.''

אני מרימה יד אוטומטית כדי לאסוף את השיער שלי. דאל אף פעם לא התקשרה אלי הביתה. אני מרגישה חשופה בצורה משונה. ''דאל?''

''מורי מהמשרד הראתה כמה מהשירים שלי לניה וייסמן, מקרן צ'ייקובסקי. היא חושבת שהם יוצאים מן הכלל.'' אני שמה לב פתאום, הקול שלה רועד מהתרגשות. הוא נעשה נמוך וצרוד. ''היא שאלה את מורי אם הם מיועדים להוצאה לאור.''

לרגע אחד אני מרגישה קנאה אידיוטית על זה שדאל הראתה את השירים שלה למורי מהמשרד. רגע אחרי זה התמונה מתבהרת ואני נחנקת לתוך השפופרת: ''רוצים לפרסם את השירים שלך?''

במשך עשר דקות שלמות, אנחנו צוהלות כמו ילדות קטנות. דאל בוכה לי קצת בטלפון. אני צוחקת כמו שאני בחיים לא צוחקת בעבודה. אני קופצת מסביב לדירה שלי, עולה על ספות, מפחידה את החתול, מדמיינת את דאל עושה אותם דברים בצד השני של הקו. ואז היא מפילה את הפצצה.

''ג'אני,'' היא אומרת, ''מה דעתך לפרסם את השירים תחת השם שלך?''

כמובן שלוקח זמן עד שזה נקלט. אני חושבת שלא שמעתי אותה נכון. אני חושבת שהיא צוחקת עלי. אני לא מבינה מה היא רוצה להגיד. כשאני מעכלת שהיא רצינית, שהיא מבטיחה לי שזה בדיוק מה שהיא התכוונה לומר ולהציע אני משתתקת, אני מדמיינת את המילים האלו על הדף ההוא, את הקווים במחברת בית הספר שלי, אני שומעת את השקט מהצד השני של הטלפון ורואה מולי את הפנים היפות והשיער המטופח של דאל במשרד הצבעוני שלה.

''דאל, את יודעת שאני לא יכולה.'' הפה שלי מתייבש. רגשנות שכזאת. ''יש לי את המסמך. אני רשומה כלקויית התאמה מינית. אני לא יכולה פתאום להתחיל לפרסם שירה...''

''דווקא בדקתי את זה,'' היא עונה בטון ענייני. ''שירה א-פוליטית מוגדרת בחוק כפעילות אמנותית טהורה. אין השפעה על הסטטוס שלך. עיסוק בפעילות אמנותית טהורה הוא זכותה המולדת של כל אישה, בלי קשר למידת ההתאמה המגדרית שלה.''

יכול להיות שהיא מותחת אותי, אבל זה לא מתאים לדאל. אני מתיישבת בכבדות על הספה. האוזן שלי חמה ומעקצצת מרוב דיבור בטלפון. אני רוצה לעלות על האינטרנט ולחפש את החוק באתר הממשלה לתקנות מין ומגדר. אני רוצה לנשום.

''זה יכול לשנות את הכל בשבילך, ג'אני,'' דאל אומרת.

אני אומרת: ''תני לי לבדוק. אני אתקשר אליך.''

~*~

דאל לא מותחת אותי. היא לא הטיפוס. החוק בנושא ברור ופשוט מאד: ''בהיותם... חלק ממורשתה של כל אישה ואישה, המוכרת מכורח חוק יסוד: מין ומגדר... לא תטיל דופי בסטטוס של אי-התאמה מגדרית... או בזכויות הסוציאליות המשתמעות מכך.''

אף פעם לא חשבתי לבדוק את החוק. אמא שלי עשתה את זה, בזמנו. מבחינתי העניין היה פשוט. עברתי את המבדקים ואת הבירוקרטיה ויצאתי עם אישור עבודה בעבודה שמתאימה לי, שאני אוהבת, ומעולם לא רציתי משהו אחר. מעולם לא הייתה לי סיבה לרצות משהו אחר. לרצות להיות משהו שאני לא זאת תגובה רגשנית, לא רציונלית. מעולם לא רציתי להיות גבר. אני אישה. תמיד הייתי אישה. האם אני לא רואה את דאל כחברה בזכות היכולת שלה להבין אותי?

מאוחר בלילה. החתול קופץ על הספה ונרדם לי על כפות הרגליים. אני פותחת ספר בתורת המשחקים. העולם חשוך, שקט ומטושטש ואני נמשכת, מחפשת את הצלילות. המשוואות מלטפות לי את העיניים בסדר הגיוני ומושלם, כמעט אירוטי במרחק שלו מהעולם הגשמי והניתן לנגיעה. אני לומדת סדרי עולם, את ספירות הבדולח, דברים שאני יודעת שדאל לא יכולה לתפוס. דברים שאין לי עם מי לחלוק אותם, לא באמת. דברים חיצוניים, אבסטרקטיים, לא חלק ממני.

יש לי כמה חצאיות בארון. את כולן קניתי עם דאל. יש לי כמה מחרוזות, כמה סיכות לשיער. אני מדפדפת במחשב, שולפת תמונה שלי מגיל שש. שמלה, קוקיות, חיוך. האם אמא שלי אהבה שירה? אני לא מצליחה לזכור.

אני קוראת שוב את חוק יסוד: מין ומגדר ולרגע כמעט מחליאה אותי הפשטות המוחלטת שלו, עד שאני חושבת שזה בדיוק מה שזה: פשוט. גברים חושבים בדרך אחת, נשים בדרך אחרת. פולקלור עתיק יומין שהוכח לפני יותר משלושים שנה כמדע, כעובדות. דאל לא מציעה לי לשנות את עצמי, לחתוך בבשר החי או במוח החושב והמרגיש. היא מציעה לי לשנות את התדמית החברתית שלי – דבר נזיל, בלתי מתמטי לחלוטין. היא לא מציעה לי הזדמנות להיות אישה. אני כבר אישה. היא אפילו לא מציעה לי להיות כמוה, רק לגרום לאנשים לחשוב שזה מה שאני.

זה יכול לשנות הכל בשבילי, לא?

~*~

אני חולמת שדאל מחליפה איתי כפות ידיים: היא מנתקת את היד הימנית שלה בעדינות ומצמידה אל הגדם החלק, הפלסטי, את זאת שלי, ואז מקרבת את שלה למפרק החשוף שלי. אני אומרת לה שאולי כדאי להפסיק, אבל היא מבטיחה לי שזה לטובה, שהיא מתקנת את שתינו. טוב לי להיות מתוקנת. האצבעות של דאל, שהן בעצם שלי, חלקות וחמימות ועדינות, נשיות. היא מלטפת לי את הזרוע, את הכתף ואת הלחי ומשאירה אחריה פסים של דיו.

אני מתעוררת ומרגישה בחילה. השעה אחת-עשרה בבוקר. יש לי עשר הודעות מודאגות ממזכיר האגף במשיבון. אני מתקשרת ולוקחת חופשת מחלה, אבל כשאני שוכבת במיטה אני לא מצליחה לקרוא את הספר שלי.

אני מעלה את פרוייקט גוטנברג ומחפשת שירה. פרוסט, צ'סטרטון, קיטס, בלייק ושייקספיר שופכים את קרביהם על מסך המחשב שלי, כואבים, מאושרים, מאוהבים, נואשים. אני בודקת את יחס המשוררים למשוררות ונמלטת בחזרה לספר המתמטיקה שלי כדי להכריח את העולם להיות הגיוני

~*~

אחרי הנסיון הרביעי, אני מבינה שאני לא מסוגלת להתקשר לדאל. רגשנות שכזאת.

מה דאל חושבת? המחשבה הזאת לא אמורה להיות לי קשה. אני מבינה אותה, כמו שהיא מבינה אותי. האם היא נעלבה מההיסוס שלי? פוחדת שלא באמת אהבתי את השירים? מרוגשת מדי מעצם ההזדמנות כדי להגיב כמו שצריך? הראש שלי הולך בכיוונים שהוא מכיר: אני מנסה לאזן את המשוואה, ומגלה נעלמים בשני הצדדים שלא ראיתי עד עכשיו. X גדול ומפחיד בכל צד של סימן השווה.

אני מסתובבת בבית כמו אריה בכלוב. החתול מסתובב מאחורי, זכר ואפילו לא זכר אנושי, אבל בהחלט עצבני כמוני. כשאנחנו שומעים את הדפיקה בדלת, שנינו קופצים.

דאל.

היא עומדת בדלת, גבוהה, מטילה צל. השיער שלה סתור והעיניים שלה שקועות, כהות, כאילו לא ישנה יותר טוב ממני הלילה. היא לא מאופרת. הפנים שלה חשופים, אפורים, ואני רואה אותה – פשוטה, בהירה, עובדה קרה וקשה – וזה יוצא מתוכי במפל:

''אני לא יכולה, דאל, אני לא יכולה. אני לא רוצה שיטעו, שיחשבו, לא רוצה שיסתכלו עלי ככה, דאל, אני לא רוצה שיסתכלו עלי ולא יבינו.'' אני לוקחת נשימה עמוקה ואז: ''דאל, למה?''

''אני צריכה להראות לך משהו,'' היא אומרת.

~*~

אחר כך, אני שוכבת ומסתכלת על הגב שלו.

אני לא טובה עם רגשות. לפעמים, הרגשות שלי עצמי מפתיעים אפילו אותי. אני חושבת שאני צריכה לכעוס, להיעלב, להרגיש פגועה, להידהם מעצם הסטיה במה שעשה. אני חושבת שאני צריכה לדרוש ממנו הסברים, לא על כך שהטעה את החברה, את העולם, אלא על כך שהטעה אותי. אני צריכה לנסות להבין, להפריד, לנתח ולתאר מה שנינו מרגישים – האם הוא אוהב אותי, והאם הגיוני מצידי לאהוב אותו?

אני חושבת על הרעיון המשונה, המחריד, המרהיב: להתחפש לבן המין השני, כפי שעשה דאל במשך שנים, ללבוש את הבגדים, לאמץ את הקול, ההליכה, התנועה, לחיות בתוך עור אחר – עור שברירי, עדין, נוטה להיקרע, אבל טוב ומחבק כל כך את העצמי הפנימי, המבולבל והמפוחד. אני שואפת את הריח של השיער שלו, השיער האמיתי שלו, וחושבת רק לרגע שאני יכולה להבין אותו, עד שאני נזכרת שמה שלא יהיה בינינו עכשיו, החלק הזה נגמר.

''השירים,'' הוא אומר, ''היו עלייך.''

אני מאמינה לו. אני באמת מאמינה לו.

''מצאתי פרצה בחוק,'' אני אומרת. ''כשחושבים על זה, היא מאד הגיונית.''

~*~

החתונה הייתה צנועה ומשפחתית, על צלע הר ציורי ומרוחק, ורק קרובים שלנו הוזמנו. לא שהיה לנו מה להסתיר – דאל עדיין רשום בחוק כגבר – אבל זה נתן לי תחושה משונה, מעוותת של אינטימיות. אני לא יודעת מה זה באמת עשה לדאל. אני אוהבת אותו אבל לא מתיימרת להבין אותו.

ספר השירים שפורסם בשם המשפחה המשותף שלנו מצליח מאד. התמלוגים מחזיקים אותנו מעל המים, עכשיו כשאני כבר לא עובדת, מטפחת את הבית, מאבדת את עצמי שעות בתורת המספרים. אני יודעת שדאל מחייך כשהוא רואה אותי, אבל החיוך שלו סגור.

מדי פעם, אני חושבת שמישהו צריך לספר את הסיפור שלו, לדבר בשמו אם לא בשמנו, לא בשמי. אני חושבת על לכתוב אותו. לי אין ממה להסתתר. המין שלי ידוע, והוא מאפשר לי אז הזכות לדבר – לפנות – להרגיש, לומר שאני מבינה. אני מדמיינת אותנו כשני צדדים של משוואה, סימן מתמטי ברור כשמש בינינו, תובע ממני להיות הקול שלו, לשחרר אותי ואותו. אני מרגישה את המילים צומחות בתוכי, קטנות, פגיעות, תובעות אהבה וכוח ודם. אבל יש שפה שבה כותבים שירה, וזאת לא השפה שלי.
   כתוב תגובה
בציפורניים  (חדש)
הספרנית יום שני, 26/05/2008, שעה 2:34
 כבר הרבה זמן שאני לא עצמי. עם כל יום עוצר נראה לי יותר סביר לשרוד בחוץ מלהשאר בפנים. כל הזמן מזמזם לי בראש ''No future, no future, no future, for me''. זה לא רציונאלי, אנחנו לא בסכנה בתוך הבית. אבל מיום ליום השיר נשמע לי יותר סביר. זה בטח סתם החום בבית שאוכל לי את הסבלנות.

בהתחלה זאת היתה מצוקה מתפנקת. ברגע שאסור היה לצאת, כולנו רצינו לעשות את זה. הצטערתי שאין לי את הספר שנשאר אצל השכנים. ואילו רק הייתי קונה בטריות לנגן לפני שזה התחיל. וחבל שהצעתי למשפחה להשאר לקפה בדיוק לפני האזעקה הראשונה. קצת פחות נימוס, ונתי ואני היינו עוברים את זה בשקט ביחד.

ביום הראשון החיילים עברו על הבית, החרימו דברים. חפצים של דיכוי, הם קראו להם. עכשיו החיילים באים כל יום לוודא שאנחנו שם, ולהביא אוכל. פעם שאלתי מתי ירשו לנו לצאת. הם לא ענו, אבל באו בלילה עם חברים ודפקו על הקירות והפחידו את הילדים. הפחידו אותי, האמת.

הצבא דואג להגביל מידע. שלא נצא לרחובות. שנשאר בבתים, במטבחים, עם המשפחות. אבל אין אצלנו דיקטטורה. אנחנו בחרנו את הממשל. אין אצלנו רעב. אנשים בוחרים שלא לאכול. אין אפליה מגדרית, ואף פעם לא תוכל להיות. לפחות לא עד שתגמר המלחמה. אין אצלנו כיבוש, הם השתלטו על העיר לטובתנו, הם מסבירים. בשביל להביא לנו צדק, ולהפוך אותנו לתרבות נאורה. אולי יום אחד גם אנחנו נהיה מספיק נאורים בשביל להטיל כיבוש על ערים אחרות.

נתי ואני אוהבים לפתח - בשקט -
''אין אצלנו בעיות אקולוגיות. בני האדם הולכים ונכחדים''.
''אין אצלנו אפלייה מגדרית כי עכשיו אנחנו חברה צודקת, ללא מגדר. כל אדם לבן מתחת לגיל 30 שההכנסה השנתית שלו ממוצעת ומעלה מבין את זה''.
''אין אצלנו מעמד עבדים, זה הסדר הטבעי''.
''אין צורך לחסוך בשביל לשלוח את הילדים לקולג'. הם לא ישרדו עד גיל 18 ''.
''אין צורך לערבב שוקו. הם פירקו את הגושים''.
''אין צורך לראות באפי. הם גילו לנו את הסוף''.
לדעת נתי, נצא מזה בשלום. כבר עשרות פעמים חשבו שהכל ייחרב, וזה אף פעם לא קרה. אבל לי נראה שאפוקליפסה, כמו מונוגמיה, צריך רק אחת אמיתית.

אין כל כך איפה לשכן את המשפחה בדירת שני החדרים שלנו. האמבטיה הפכה למקום היחיד שיש בו קצת פרטיות. אבל כשאני שם יותר מרגע קשה לי שלא לעבור על דברים שהחיילים לקחו - הבושם, האפטרשייב, המראה, הדיאודורנט לגבר, הקרם להורדת השיער לאישה, האיפור, המגבות בצבעים לא ניטרליים, בובת התחרה החייכנית שהפיצה לנו באמבטיה ריח לוונדר. אהבתי את הבובה הזאת.

השהות הממושכת אפשרה למשפחה שלי לבחון כראוי את הדירה ולציין באדיבות את המיקום הגרוע והצפיפות, את העובש שלא ניקיתי באמבטיה, הארגזים שעוד לא פרקתי מאז מעבר הדירה, האבק, הבלגן, הסדקים בקירות, קרש החיתוך השרוט, הכביסה המלוכלכת וקופסת הטאפוור שההורים השאילו לי לפני חודשים - לא על מנת שאשאיר אותה, מלאה בקוטג' מתיישן, במדף התחתון של המקרר.

עשינו טורניר מונופול משפחתי, דחוסים על ערימות בגדים וארגזים. אני העדפתי קנט קופה, נתי ועדן היו בעד מסירות או מחבואים, וההורים רצו לנסות GTA. מונופול היה המשחק היחיד שכולנו הסכמנו לשחק יחד. הידד לדיון השוויוני הפמיניסטי.

שעות ארוכות של בהייה ברחוב הריק הכניסו לנתי אמביציה לנצל את הזמן כדי לנקות את הבית ביסודיות (''לפחות אני עושה משהו בונה''). הרצפה הוכרזה כשטח אש, וכולנו ישבנו על שולחן פינת האוכל ובהינו בנתי במרץ. התגעגעתי אל קופסת בקבוקוני הלק שלי. ניסיתי לשכנע את הילדים לראות את הישיבה על הריהוט כהרפתקה באי של נשרים מדברים. נדנדנו רגליים מעל לאוקיאנוס ושרנו שירים לגלים. אחרי עשר דקות של שירה, נזרקנו לים על ידי עדן. וכמעט נרצחנו במכות מגב על ידי תמנון הים התפלצתי, נתי. תמנוני ענק הם מאד טריטוריאליים, ושונאים שמלכלכים להם את הרצפה.

כשסערת הנקיון הגיעה למטבח, התגלה עכביש ענק במגירת הסכו''ם. לפי הצרחות של נתי אפשר היה לחשוב שהעכביש מינימום ישמיד את עצמו ויצית את הבית, בעודנו לכודים בפנים. הגבנו, באופן פרופורציונאלי, בטריקה היסטרית של המגירה, ריצה על הרצפה הרטובה כדי לחפש ריסוס נגד חרקים (נגמר), מיקוח על חיי העכביש (''אבל אי אפשר להוציא אותו החוצה!'') ופשרה - העכביש ייזרק מחרך בחלון. לפי עדן, עכבישים יכולים לשרוד נפילה של שתי קומות. קיוויתי שיהיה לו שמח בחוץ.

ביום השמיני אספקת החשמל הפסיקה. לפי עדן, האורים ותומים שלנו בתחום, אפשר לשמר מוצרים שצריכים קירור בכלי חרס מלאים במים. העברנו את הגרניום שקיבלתי מהעבודה לרגל שנת קביעות אל קערת הסלט, ומילאנו את העציץ המכוער במים וביוגורטים.

היה לי רגע של פאניקה - מה אם יפסיקו לנו את המים? צריך לשמור מים. במה? צריך למלא במים את כל הכוסות שבבית. לא, זה יתאדה. צריך לשמר את המים איכשהו... לכווץ אותם. לא, לטחון. לא, לייבש... מחשבות לא הגיוניות. הפאניקה עברה אחרי כמה שניות.

תודה לאל שהשירותים פועלים. לפי הריח מהדירה הסמוכה, השירותים של שטכר נסתמו. אין לי מושג מה הייתי עושה אם זה היה קורה כאן.

לילדים אין יותר טלוויזיה. זה גרוע כמעט באותה המידה. הבוקר הילדים חיטטו בארונות ועשו סלט מכל המצרכים במטבח. תוך כמה שעות היצירה פיתחה ריח מטריד, אבל לא היה איך להוציא אותה לזבל.

אין כמו אחד עשר ימים של עוצר כדי לגרום לך לבחון מחדש את הבחירה לעשות ילדים.
אני לא רוצה ילדים. אפילו אם הם יהיו נורא חמודים. אפילו אם הם יוולדו רק אחרי המלחמה. אפילו אם אני אדע לבטח שהם יחיו מעבר לגיל שמונה עשרה.

אין כמו אחד עשר ימים של עוצר כדי לגרום לך לרצות להכניס ראש של מישהו בקיר. של החייל הבא שידפוק בדלת. של הילדים. של עצמך, שוב ושוב ושוב עד שנזק מוחי קל יוציא אותך מהמודעות למצב. אין כמו אחד עשר ימים של עוצר כדי לגרום לך לתהות איך נראות הזרועות שלך מתחת לעור, וכמה עמוק אפשר לחפור בקירות לפני שמגיעים לשכנים, ואם הטמפרטורות המטורפות האלה הן תוצאה של התחממות גלובאלית או משהו שהצבא שם במים שגורם לחום שלך לצנוח או שגעון אישי שמזדחל לך במעלה הזרועות.

הלילה. אנחנו חייבים לצאת הלילה. העצבים והצפיפות והחום משגעים אותי. הלילה אנחנו יוצאים.

החיילים מגיעים, כמו בכל ערב. אנחנו מזדהים, מתפקדים, נרשמים. לא ברור למה זה טוב. מקבלים חבילת מצרכים. מצרכים הזויים. הפעם זה קופסת מקלות קינמון וחמש חבילות של פסטה ללא גלוטן. לדעתי הצבא פשוט מעמיס סטוקים מהסופר מרקט, בלי לבדוק אפילו מה זה, ומפזר בין הבתים.

החיילים עוזבים. הם עוברים בבתים השכנים, עושים רעש, מתווכחים בשפה לא מוכרת. המשפחה נרדמת. שקט. זה הזמן לצאת.

אני זוחלת אל גג הפח של חנות המכולת שמתחתינו. אני די בטוחה שיש שם מישהו, בעוצר. בטח שטכר, הבעלים של המבנה. אני מקווה שהרעשים על הגג לא נשמעים מפחידים מבפנים. מצמידה שפתיים אל הרווח בין לוחות המתכת של הגג. ''אני לא מהצבא'', אני לוחשת. ''אני מהחייזרים'', בא לי להוסיף. ''באנו לאכול בעלי בית שלא מתקנים סדקים בקירות''.

האוויר הקריר גורם לי לחייך. אני יכולה על כולם, אין צבא שיעצור אותי. הכבלים של הלוויין הלא חוקי של שטכר תופסים אותי בסנדל. אני מקרטעת בעליבות על הגג המטונף ומנסה להשתחרר מהם. מגחכת. נתי כבר מחכה לי למטה. יופי נתי, חכמה להגיע למטה כשיש לך דברים כמו נעלים נוחות וכושר גופני מינימאלי. אני מפרפרת בכיוון המדרכה, וצונחת למטה עם צלחת הלוויין. הרעש מהדהד ברחובות הצלולים. אני צוחקת בקולי קולות, כמו מטומטמת. ''ממילא אין חשמל'', אני מתנשמת. זה נראה לי מצחיק נורא. סוף סוף אוויר שאפשר לנשום.

אני מקפצת במורד הרחוב, בולעת את המרחב הצלול של הלילה. נשכבת על הכביש. שום דבר לא הולך לנסוע כאן הלילה. השמיים ענקיים ומלאי פרטים, וזרות האספלט נעימה לי בגב. נתי נוחת מעלי וקצוות הפוני שלו נכנסים לי לעיניים. השדיים שלו נלחצים אל שלי. נעים. ''אני אוהבת את הציצים שלך'', אני טופחת עליהם בחיבה, חופנת. נתי נצמד אלי, מתעטף, לחיו בכף ידי, כמו גור חתולים. אני מושכת בשערו לאחור ונועצת שיניים בשפתו התחתונה. הוא מתנשף, והזין שלו מתחכך בשלי.

לשנינו עומד. אנו מחככים שוב זין בזין. דילדו בדילדו. ונתי היא המאהבת הלסבית הלוהטת שלי, כמו בסרט טראש כייפי מהתקופה שעוד היו כאלה. אנחנו מוכנות לכל מצב - תת-מקלע, חליפת ויניל, וסטרפ און לכל אחת. אנו יורות בתקרה לאזהרה כדי שצוות הבנק יישאר שכוב על הרצפות המהודרות, ובורחות דרך מחילות האוורור עם שקי הכסף הגנוב. אני מרגישה אותה נושמת דרך העור והויניל, והכסף הופך משני לעומתה. לפני שמכוניות המשטרה מתקרבות מדי, אני עוד מספיקה לנשק אותה עמוקות מול הקיר, שדיים רוטטים נלחצים זה אל זה.

שכחתי איזה כיף להיות לפעמים בת. אם היה לי לק עכשיו, הוא היה שחור מבריק. אם היו נותנים לי מארז של איקיאה להרכבה, הייתי מרכיבה אותו בדקות. נתי מכרסמת לי את הצוואר. נשיכות קטנות מעל העורק, אל עצם הבריח והגרוגרת. זה כמעט כואב, אבל נעים מדי בשביל לכאוב. אני אוחזת את סנטרה באצבעות, נועץ מבט עז בפניה. היא בריה של אור כוכבים, שיערה כמו עטרת-אור של צללים וקרני סהר. עורה כה עדין וחלבי שתמיד נדמה לי כי הוא ייפצע רק מן המגע בעורי סחוף הרוחות. אך יש בה עצמה רבה מן הנראה לעין. היא כורעת על הדשא וטיפות הטל בגבעוליו מזדהרות, כוכבים זעירים באורה הכחול. היא מתחייכת ומתירה את קישורי מכנסי. הם מלוכלכים עדיין בבוץ ובדם אורקים, אך תחת ידיה אני טהור, אין בי טומאה. ואני לוחש אליה בצרידות, במלות שפתה. הבקשה מביאה סומק של קלון ללחיי, אך אין בפני דרך מלבדה. ''אהובתי, בבקשה, בבקשה העמידי פנים שאת פרודו''.

אני מתלבט אם לבקש שפרודו ילבש בייבי דול ורוד או משהו כזה, ואז המדרכה מלוכלכת. הנוצות שלי מתמלאות בלכלוך. הפאה הזוהרת תזדקק לניקוי. אני אוהב את איך שהלכלוך מדגיש את הנצנצים האדומים שיש לי על הצפורניים. אני אוהבת להיות בן בצורה כזו, אוהבת את נעלי העקב וגרביוני הרשת והחצאית נפוחה. נתי מיישר את הביינדינג על החזה שלו. הוא לא דראג קווין כמוני, הוא באמת בן. אנחנו כאלה הומואים ביחד. אני אוהבת להיות הומו. נתי מלטף את השדיים שלי, שעשויים משקיות אורז. אני גונחת בהנאה.

רעש רחוק מקפיץ אותנו. אני מושכת את נתי אל צל הבניינים. מנשק אותו. מלטפת לה את הזין. האוויר סביבנו זך וצלול. אנחנו מתחבאים בצל החומה. העוצר התחיל כבר לפני שעות, והעיר המזרחית חשופה. חיילים, כלבים, ואנחנו. גבי צמוד לבטון הזול של החומה. האוויר קר על העור שלי, ואז השפתיים שלו חמות, הלשון רכה כשהוא מוצץ לי את הזין. אנחנו מפוחדים, אבל זה הכרחי, זה נהדר, זה שווה הכל. אפילו אם ימצאו אותנו ויירו בנו בעוד דקה. הם יצטערו, אם יפגעו בנו. הפאנק זורם לנו בדם. אילו לסיד ווישס היה איידס גם לנו היה. אם יירו בנו הפאנק יינתז על כל העיר וידביק אותה, יזהם אותה במחאה מצווחת. אני מקים אותו ומפשיל את מכנסיו. הלחי שלו לחוצה אל החומה הקפואה ואני אל גופו. גם כך הצל מסתיר אותנו רק בקושי. אבל היינו מוכרחים לצאת הלילה. אפילו אם הם יביאו את הטנקים שלהם נגדנו, זה היה הכרחי. ממשל מטורף, ראש עיר מטורף, חיים בפחד, אין חופש, אין תקשורת, אין מה לעשות, אנחנו כלואים כאן בפנים איתם, אי אפשר לשנות שום דבר, רק להקשיב לקולות שמגיעים ממאחורי החומה ולהשתדל לא להשתגע, לא לצרוח, לא לשבור חלונות, להכניס מכות לחיילים ולנסות למוטט את החומה באגרופים פצועים נואשים. אני דופק אותו חזק יותר, כאילו זה מה שישבור הכל, כאילו זה מה שישנה. הוא מחניק אנקה בטיח ומקמר את גבו אלי. אנחנו מטלטלים את העולם, עכשיו. אנחנו בועטים לשלטון בשיניים. אנחנו המהפכה, אנחנו שוברים את החומה המזדיינת. העולם לא יהיה שוב מה שהוא היה.

אנחנו משאירים על החומה כתם של שפיך, גרפיטי נוזלי גוף.
   כתוב תגובה
תחרות הסיפורים הסתיימה  (חדש)
קרן לנדסמן, הנהלת תחרות הסיפורים יום שני, 26/05/2008, שעה 8:35
 תחרות הסיפורים הסתיימה, תודה לכל המשתתפים ובהצלחה!

קרן
   כתוב תגובה
המורה סת  (חדש)
ק11 יום שני, 26/05/2008, שעה 16:30
 א. המורה הו

בקתתו של המורה הו שכנה בקצה הכפר, קרוב מספיק כדי שמי שיבקש אותו ימצא אותו ללא טורח, ורחוקה מספיק כדי שטרחנים למיניהם ידירו רגליהם ממנה. בשעת אחר צהרים מאוחרת ישב המורה בפתח הבקתה, לוגם באיטיות מספל תה מהביל. כשנשא עיניו, ראה שני אורחים קרבים אל בקתתו, אחד היה מתלמידיו, והשני, היה אורח בלתי צפוי ביותר, נכרי מעולם האלין.

המורה הו קם לכבוד אורחיו, מסמן בידו הזמנה להצטרף אליו, ללא מילים, וחזר וישב עמהם.

לרמיזת המורה, קם התמיד ממקומו והציג את האורח הזר. '' הורוס'' אמר, ''כהן אלין''.

המורה הביט באורח, שום דבר לא העיד על הפתעה מבואו או ממעמדו של האורח. הוא הציע להם מהתה, רק התלמיד לקח, אלין אינו טועם דבר מן הצומח.

קרני השמש הרכות, השקט מסביב, ואולי משהוא בנוכחותו השלווה של המורה השרו אווירה של רוגע במקום, לבסוף, נשא האלין את ראשו לאות שרצונו לדבר, ושוב נענה בניד ראש מזמין מצד המורה.

''בני עמי גוועים'' אמר.

המורה הביט בו בשתיקה, בריאותו של האורח נראתה מושלמת, לו היה מדובר במחלה הם לא היו שולחים כהן ולא היו באים לשאול בעצתו.

''עם של לוחמים אדירים הננו'' המשיך האלין, ''אבותינו לחמו וכבשו עולמות רבים, עד שחתמנו בכבודנו על הסכמי השלום''

המורה הניד בראשו להסכמה. '' אלין עשירה ופורחת כעת יותר מכל תקופה בתולדותיה כאימפריה'' ציין ביובש.

אף האלין נענה בהסכמה ''התעשרנו מאד, בידנו שפע שלא היה כמותו''

ואחר- כך הוסיף:

''מה בצע בו אם איננו יכולים להשתמש בשפע הזה כדי לבנות ציי קרב, לצאת לעולמות רחוקים, ללחום, לכבוש, לנצח, לעשות לעצמנו שם... לא, אבד לאלין טעם החיים, ובני עמי גוועים מרוב שפע שאין בו תכלית''

''במוקדם או במאוחר, יקומו בני אלין חפצי החיים ויחלו ללחום באחיהם. במוקדם או במאוחר, יצא אלין בודד לקרב מחוץ לעולמנו, נקמת הפדרציה תהיה חדה ומהירה, כך או כך, אלין תוכחד''

דממה חזרה ונשתררה.

כשדבר המורה, הוא אמר משפט אחד בלבד.

''אי-פעם, לפני שפגשתם בבני האנוש, בני עמכם השמידו מושבה רחוקה שלכם''

הכהן הביט בו בפתיעה ניכרת לעין, הוא ידע במה מדובר, כמובן, מושבת אלין עתיקה ורחוקה, הרחק בשולי הגלקסיה, מושבה שנותק עימה הקשר ואבדה לדורות בנבכי החלל העמוק, עד שחזרה והתגלתה. התגלית המפתיעה ביותר הייתה שהנקבות באותה מושבה מסוגלות לדבר!

''איך נודע לך?'' תהה, הדו''ח היה סוד שמור ביותר בעולם אלין, אבל מחשבה חדשה טרדה את רוחו,

''לא, זה לא אפשרי, איש מעולם לא אימת את הידיעה ההיא, ככל הידוע לנו זה דבר הבל'' ואחר הוסיף ''וגם אם כן, לעולם לא נאפשר להן''. וגם ''מה זה קשור לעניין שבאתי בגינו אליך?''

המורה הביט בכהן בשתיקה עד שרוחו הנסערת של האלין חזרה ושקטה, אווירה של חריצת דין עמדה באוויר.

''דבר ההבל הזה, היה העילה להשמדת אותה מושבה, לא כן?''

האורח שתק, ואחר אמר בעיקשות

''אני מנוע מלדבר על סודות אלין''

''אין צורך לדבר, סודות אלין גלויים מכבר, ואתה, שוב לביתך, כהן, אבקש מהמורה סת שתיסע לעולמכם, לנו, למורים הגברים, אין עוד דבר לתת לכם''

המורה הו קם, לאות שהשיחה נסתיימה. גם אורחו קם ופנה ללכת, לא נאמרו מילות פרידה.

ב. המורה סת

המקדש היה בעצם גן, כפי שכל הארמונות היו גנים, בוסתני עצים נטועים בלב סבך צמחיה טבעית. מנחת זעיר היה בשולי הבוסתן, לא נדרש הרבה שטח בשביל כלי הממריא ונוחת אנכית, ללא שימוש במנועי שריפה.

הכהן היסב על ספת אבן גדולה, ספות קטנות יותר, להדגיש את מעמדו הרם, יוחדו למבקרים, הוא הזמין את סת לשבת על אחת מהן, שום דבר במנהגו לא העיד על שמחה על הגעת האורחת.

שני אלינים דקי גוף החלו להגיש תקרובת, האלינים היו טורפים, ומזונם היה מן החי בלבד, ללא בישול או צליה כלשהיא. סת ראתה שדבר מן התקרובת לא היה מהצומח, היו נתחי בשר בגדלים ומרקמים שונים, מאכלי ים ומה שנראה כרכיכות יבשתיות.

''את יכולה להתחיל להורות'' אמר הכהן.

''נאכל קודם'' ענתה לו.

האם ראתה פתיעה בעיניו?

''הבאנו בשבילך רכיכות ומאכלי ים'' אמר לה, ולקח אחד מנתחי הבשר החי אל פיו.

סת הושיטה ידה את נתח בשר מאותה צלחת ולקחה אל פיה. ''אני אוכל מה שאתה אוכל'' ענתה לו.

''את חוששת מהרעלה? את תחת חסותי, אגן עליך עד מותי אם יהיה צורך''

''אינני חוששת '' ענתה, ''אני אוכלת את מה שאתה אוכל כדי שאוכל לחשוב כמוך''

''נקבות לא אמורות לאכול בשר, זהו מאכל לציידים ולוחמים בלבד, לכן ציוותי להביא רכיכות ופירות ים''

''נקבה כמוני תאכל בשר''

''נקבות האלין לא יעשו כך''

''ספר לי עליהן''

''לא''

''אם כך, ספר לי על עצמך, איך נעשית כהן''

''למדתי אצל הכהן הקודם, וכשמלאו ימי, לחמתי בו, הכרעתי אותו, ונעשיתי לכהן במקומו, זה רצון האלים שכך יעשה''

''האם גם לך יש תלמידים''

''כמובן, ובבא העת ינסה כל אחד מהם להלחם בי, קרב שבו רק מנצח אחד''

''האם אוכל להיות תלמידה שלך?''

''למה לך, הרי לא תלחמי בי?''

''אם אכריע אותך, האם אהיה הכהן?''

''אם תכריעי אותי, תהיי הכהן, אף שאינך בת אלין, מעולם לא היה כדבר הזה, ולעולם לא תכריעי אותי''

'' אני רוצה להיות הכהן, רק כך אוכל להציל את בני עמך''

הכהן הביט בה ממושכות, הוא קץ בדיבורי ההבל והחליט להביא את הענין לידי גמר, כל הפגישה עם המורה הו הייתה הבל גדול, וכעת זו...

הוא שאג רצף פקודות, שני המגישים חפזו אליו, שמעו את פקודותיו בכניעה ואצו למלא אותן.

''טוב ויפה'' פנה אליה ''כיוון שאין לי מה ללמד אותך, ניגש כבר עתה לקרב, זימנתי את תלמידי האחרים לעדים, ואנו נקליט ונרשום כל מה שיקרה כאן. וכיוון שאת החלשה בינינו, תוכלי לבחור לך את כלי הקרב''

''סייף'' אמרה בפשטות.

''אין לנו כלי כזה כאן''

'' הבאתי איתי שניים, שלח אחד מאנשיך להביא אותם מהמנחת''

האם ראתה היסוס בעיניו, לוחם אלין?

דקות לאחר מכן, על משטח עשב קטן, מוקפים בששה תלמידים שהגיחו משום מקום ושני המשרתים הקטנים, עמדו הכהן וסת אחד מול השניה, כלי הסיף בידם.

''אני אהרוג אותך, בידיים ריקות, מותך יהיה קל ומהיר'' אמר הכהן, הוא השליך בבוז את הסיף הדק מידו, והתנשא, גדול ובוטח.

גונג הלם, הכהן זנק, מהירותו הייתה בלתי נתפסת, הוא ראה אותה מניפה את הסיף לעבר לועו הפתוח והדף אותו כהדוף זבוב, מסייע לה בבלי דעת להוביל את הכלי החד אל ליבו בעודו טס אליה בזינוקו המרהיב.

וכך נעשתה סת לכהנת אלין.

ג. סריס

חילצתי את סת - הכהנת סת, עכשיו - מתחת לגופתו של האלין המת, היא הייתה מעט המומה, אך מלבד זאת ללא פגע, ראיתי את התלמידים קמים ממקומם, אחד מהם, שון, הדאיג אותי במיוחד.

''שון, אסור לך ללחום בה, כהן זכאי לעשר שנות שקט לפני שמישהוא ינסה לקחת את כתרו''

שון הביט בי, נדמה לי שהוא ראה אותי בפעם הראשונה בכל השנים ששרתתי אותו, ספק אם אי פעם שמע אותי מדבר, אבל הוא ידע את החוק, ונסוג.

''כן, אני עוזב את האחוזה'' אמר.

''לא!''

סת דיברה, קולה תקיף, ''איש לא ילך מכאן ללא רשותי, עדיין הנך חניך כהונה, לא שחררתי אותך, כעת לכו למקומותיכם, אשוב ואקרא לכם כשארצה לדבר איתכם''

יודעים שכל ויכוח יגמר בהשפלה נוספת, פנו השישה ועזבו את המשטח.

סת פנתה אלי ''אתה מה שימך, ומה שמו של חברך?''

בהיתי בה ''אין לנו שם, סריס אינו לוחם, הוא אינו נושא שם, אינו ראוי לכך.''

''מעכשיו יהיה, אתה תהיה תובל, חברך יקרא פוט, הבא את המזוודה מהמנחת, והשג לי מזון אנושי כל שהוא, בני אדם מבקרים כאן לצרכי עסקים וודאי תמצא במלונות מזון אנושי, פוט, מצא לי חדר שיתאים לי, אשאר כאן שנים רבות''

וכך אני, הסריס, קיבלתי שם ונעשיתי יד ימינה של הכהנת סת.

ד. הכהנת סת

לא היו כל חובות כתובות לכהן. הוא היה מייעץ לפונים אליו, היותי אדם ועוד נקבה, הבטיחה שאף אחד לא יפנה אלי, טוב ויפה, הדבר מותיר בידי את כל הזמן לתכניותי שלי. ראשית, ביקשתי לראות את הנשים, ה''נקבות'' כמו שהן נקראות כאן.

תובל התנגד בתוקף ''אין לך מה לראות אותן'' אמר ''הן לא נבונות, לא מדברות ובודאי לא תוכלי להזדווג איתן''

תקיפותו הייתה תמוהה מעט בעיני, חקרתי אותו מעט, היו ילודים צעירים אצל הנשים, ילדי הכהן הקודם, ותובל חשש שאני עלולה להרוג אותם.

חייכתי אליו ''אתה באמת חושש מכך?'' שאלתי.

הוא החזיר לי חיוך, ניע השפתיים הנדיר של בני אלין. ''לא ממש'' אמר, ''אלך לדבר איתן''

''חשבתי שהן לא מדברות''

הוא פלט קול והניע בידו, חשבתי כמה דומות המחוות המביעות בוז וביטול בתרבויות שלנו.

ה. ''ארנבת''

הסריס נכנס לחדרי והייתה אורה בפניו שלא ראיתי מימי, אהבתי אותו, על אף שהיה סריס ולא יוכל לעולם להזדווג, ושמחתו הייתה מדבקת.

הוא פנה אלי בסימן שמשמעותו ''ארנבת'', כך היה פונה אלי כשרצה לבטא חיבה או שמחה,

''ארנבת,'' סימן לי, ''הכהן מת, יש לנו כהן חדש, נקבה, מגזע זר, שמה סת''

לא יכולתי להבין, אספתי את התינוק שלי בפחד, עכשיו, כשהמוליד שלו מת, ירצו להרוג גם אותו.

''לא, לא'' אמר הסריס, ''את מבינה, היא מגזע זר והיא נקבה, הילדים שלו אינם מתחרים לילדים שלה, ילדיה בעולם רחוק ושונה משלנו''

''והיא נתנה לי שם'', הוסיף, ''תובל, כך היא קראה לי''

צל החשיך את פתח החדר, דמות דקה ועדינה נכנסה פנימה בצעדים רכים, ועמדה להביט בי.

''חשוך כאן'' אמרה בשפת אלין, ''אור השמש מביא שמחה ללב''

''אור השמש מזיק לנקבות'' אמר הסריס, לא סריס, תובל.

היא חזרה על מחוות הביטול והבוז שראתה אותו מחווה.

''מה שמך?'' פנתה אלי.

החזרתי לה בשפת הסימנים ''ארנבת'', תובל תרגם בקול רם.

ולפתע תפסתי, מלבד אימי, ושני הסריסים של הכהן, מעולם לא דיברתי עם איש, סת היא האדם הרביעי בחיי שאני מדברת איתו, כהנת אלין! מגזע זר!

''את יודעת מהי ארנבת?'' שאלה,

כמובן שידעתי, תובל היה מגניב לי לעיתים בשר ציד אסור, סימנתי לה.

''לא, לא, את צריכה לראות אותה חיה, רצה בשדה הפתוח, מערימה על הציידים, מגוננת על הגורים, בואי איתי, ארנבת, בא הזמן לצאת למרחבים...''

ו. המורה הו

מפעם לפעם מגיעות אלי ידיעות על המורה סת.

נשותיה ראו את השמש, וזו רק הועילה להן, הן המשיכו לדבר בשפת הסימנים, אבל בנותיה, בנותיו של הכהן הקודם, בעצם, כבר דיברו בשפת אלין, ידעו להחזיק נשק, וידעו לצוד למחייתן, לתדהמתם של כל בני אלין, אחדים מתלמידי הכהן הקודם בחרו מהבנות האלו לנשים.

האהבה הגיעה לכוכב אלין
   כתוב תגובה
המורה סת  (חדש)
סער יום שני, 16/11/2009, שעה 16:02
בתשובה לק11
 וןפי
   כתוב תגובה

הדעות המובעות באתר הן של הכותבים בלבד, ולמעט הודעות רשמיות מטעם האגודה הן אינן מייצגות את דעת או אופי פעולת האגודה בכל דרך שהיא. כל הזכויות שמורות למחברים.