 |
 |
עוד בקטגוריה זו:
ביבר הנייר
סיפורים / קן ליו
28/06/14
תגובות: 11
וויסקי בקנקן (חלק שלישי)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 1
וויסקי בקנקן (חלק שני)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 0
וויסקי בקנקן (חלק ראשון)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 0
הינדיק
סיפורים / הדס משגב
13/06/14
תגובות: 1
שמים שבורים
סיפורים / יואב וקרן לנדסמן
13/06/14
תגובות: 1
מתנת יום הולדת בחלקים
סיפורים / קרן לנדסמן
01/03/14
תגובות: 0
דמשק
סיפורים / דריל גרגורי
31/08/13
תגובות: 8
מיכאל
סיפורים / זיו קיטרו
03/05/13
תגובות: 0
עד בלי ירח
סיפורים / נגה פרנקל
03/05/13
תגובות: 3
הפוך, לקחת
סיפורים / רותם ברוכין
03/05/13
תגובות: 5
הפוך, לקחת
סיפורים / רותם ברוכין
03/05/13
תגובות: 1
יאגה
סיפורים / קרן לנדסמן
03/05/13
תגובות: 1
היום הגרוע ביותר בשנה
סיפורים / קרן לנדסמן
15/02/13
תגובות: 8
פיזור
סיפורים / חגי אברבוך
13/01/13
תגובות: 14
|
 |
מלאך ההתנתקות
סיפורים / יהונתן זילבר
יום רביעי, 01/03/2006, שעה 18:04
מלאכים ובני אנוש, יהודים ונאצים. ההתנתקות.
|
|
''רמי, יהיה בסדר. אני איתך, שומע?''
אני ובן האנוש עומדים על הגבעה ומביטים למטה. מעלינו, מעבר לגבעות, מעבר לחול ולאבק ולבתים ולחבלי הכביסה, שחולצות ותחתונים עוד תולים עליהם, מעבר למכוניות הסובארו הלבנות, הרותחות בשמש, מעבר לקומנדקר, מעבר לחיילים המזיעים, זורחת שמש משוגעת, חמה מדי, מטרפת. בן האנוש אומר דברים.
''אם זה קשה מדי, שב בצד, תן לזה לעבור, אחי. אני איתך, יהיה בסדר. יש?''
אני עתיק. אני נצחי. הרים ואגמים הם לדידי הרף אחד – רפרוף אחד של כנף פרפר – והעולם, על כל אשר בו, זוכר אותי עוד מימי בריאתו. אני מצל בכנפיים שקופות על בן האנוש, שומר עליו מפני קרני השמש האכזריות המכות בעיר הארורה הזו. בן האנוש מדבר כדי להתחזק, כדי לשמור על עצמו. יש לו כיפה ועיניים עצובות. הוא מדבר אל רמי, אבל רמי לא כאן. אני מניח יד על הכתף שלו והוא אומר ''תנשום עמוק, רמי. חמש, שש שעות והיינו פה.''
בני האדם מפליאים אותי. הנה ההמון לרגלינו, כמו ים אדם מתפצל, מתאחד, גועש ונרגע; הנה הם צועקים ובוכים, דוחפים, מאבדים את עשתונותיהם, רצים, בורחים ונתפסים. בן האנוש מביט בהם בעגמומיות. הוא לבוש בגדים שחורים, כמוני. כמוני רקום מעל חזהו סמלו של דוד בן-ישי ופסים כחולים למראשתיו ולרגליו, המסמלים את השמים והמים. כמוני הוא חובש משקפי שמש שחורים, וכמוני הוא מסיר אותם כשהוא ואני יורדים מן הגבעה, ומקפל ומכניס לכיס. השמש קופחת והוא ממצמץ, לא מרוצה, אבל אני לא יכול שלא להתרגש, אפילו הפעם: הצלת נשמות היא כמו עוגת שמרים, או נשים, או הבהוב לידתו של כוכב חדש.
בן האנוש עומד שם, מחכה להוראות, ואני מחפש נשמה להציל. אסור להיחפז, או לבחור מתוך דחף; תהיה לי רק אחת היום, רק נשמה אחת, רק חוט אחד מתוך האריג הנפרם-ונרקם חליפות של הנצח, רק חוט כסוף, שקוף, נפלא אחד. אני מביט סביבי, לא מצליח לבחור: מבטי חולף על פני עשרות זוגות עיניים, מאות ואלפי חטאים המסתתרים בתוך הלבבות. מי מהם יזכה בגאולת נצח? אני מסתכל על ידידי הממצמץ בשמש, ומתפלל להארה.
''תתחזק,'' הוא אומר לי וממשיך למצמץ. אני מחזיק את היד שלו. הוא אומר, ''תהיה חזק, אחי. רק בכוח נחזיק מעמד, ננצח פה.''
''לא,'' אני אומר. מחזיק. ''לא. רק בחולשה. רק מתוך שפלות רוח, אחי.''
הוא מסתכל הצידה, מושך את היד. ''אוקי,'' הוא אומר. לא לגמרי לאוזני. ''יהיה בסדר.''
''רק מתוך קטנות, רק בכאב, בייסורים, ככה נירש –''
''אוקי. כן.''
הרעש חונק את השיחה. ואז – אז אני מוצא. התפללו וישועה יִתן לכם. האיש שלי מגיע מתוך ההמון. הוא בחר בי. הוא נמוך, אדום פנים, מזוקן. יש משהו חזק בעיניים החומות האלו, כמו עץ זית שהתפתל והשתרג ועכשיו הוא עשוי כפלדה; בעודו מתקרב הן נעוצות בחזי כמו זוג ווים ששרשרת מתוחה מאחוריהם. אני מתמתח והכנפיים שלי מרפרפות על פני הרוח לפני שהן מתקפלות שוב מתחת לשכמות. לא; אני לא יכול שלא להתרגש.
הוא מחזיק צעצוע כחול בידו האחת, המטלטלת לצד גופו בעודו הולך. לו הייתי אנושי, הייתי מבין את צורתו של הצעצוע: אם זהו מין כלב עשוי מבד, או רכב קטן ממידותיו של אדם. אבל המלאכים רואים את העולם מתוך מנעד צבעים אחר: אני רואה את הנשמות הכלואות בתוך הדברים, ואילו הדברים עצמם נדמים לי רחוקים וקלושים. הוא מנדנד את הצעצוע כשהוא הולך, ושוליו משאירים שובל מאחוריהם, כמו מסרב שימשכוהו מהמקום בו עמד, וכל המחזה נראה לי עצוב, ומבטי מביע את העצב, וייתכן שזו הסיבה שהוא בחר בי. אני מביט בבן האנוש, ובן האנוש אומר דברים שנשמעים מרגיעים. אבל המילים עצמן אובדות ברעש ובהתרגשות.
משהגיע, הוא לא יודע איך להתחיל. הוא מנדנד שוב את הצעצוע, כמו אצבע מאשימה, פעם, פעמיים, מהנהן בראשו, מטה אותו ומביט הצידה, מביט בי בעיניים מכווצות. השפתיים שלו מתכווצות ונפתחות, ואז הוא מדבר.
''מנוול,'' הוא אומר. ''מנוולים. איך היית מרגיש אם הייתי בא לרעננה או כפר סבא ולוקח לך את הבית? אה? לוקח לך את ה – הילדים, הילדים, הצעצועים שלהם אין להם מקום בארגזים. הכביסה עוד – אתה מין, מנוול, זה –'' קולו נשבר, והוא מביט הצידה, בבן האנוש, ואז בצעצוע. הוא מרים את ראשו. ''מנוול, בן בליעל. כשיבוא היום ותתייצב בשערי שמים, והשער יהיה סגור, מה תחשוב אז? היה שווה? היה שווה לפנות יהודים? תענה לי!''
אני עוצם עיניים ומדמיין את שערי הפנינה: שוליהם בוהקים באור, שאין איש יודע מהיכן הוא מגיע. כיפא שפדחתו בוהקת באור התמיד: אומרים שתמיד נדמה לך שאתה שטוף באור מופלא של שקיעה, זהוב ואדום וסגול, כשאתה עומד לצדו. אשה אחת בוכה, צורחת: ''לקחתם לנו את הבית!''
''תענה לי!'' הוא נובח. בן האנוש מצטמק לצידי.
אני פוקח עיניים. בקצות אצבעותי, בקצות כנפי, אני מרגיש את הנשמה שלו, כבדה, כמו מטלית ספוגה, כבדה מחטא. אני עומד ככליא ברק. אני מוכן לקחת את החטא שלו איתי, לכַפֶּר, להציל את נשמתו בת האלמוות מן הנטל האיום הזה. אני רוצה את חטאיך, אני צריך אותם, תן לי ממכאובך, אני חושב, הכה בי. שבילים של זיעה עושים את דרכם במורד המצח של האיש שלי, נקווים מעל הגבות ואז מטפטפים על לחייו. גם בן האנוש מזיע. בן האנוש אומר, ''אנחנו מבינים אותך, ותחשוב ש—''
''כלבים ו... ונוכלים! נוכל – כמה זמן, כמה זמן אתה חושב שתצליח להחזיק מעמד, אה, לפני שהרגשות אשמה יתפסו אותך? תענה לי, תחשוב! כמה? תשתחרר לך מהצבא ותיסע להודו, תעשה סמים, המון סמים כדי שלא תצליח לזכור את היום הזה, אבל יהיה מי שיזכור! תזכור את זה שיהיה מי שיזכור!'' הוא קרוב עכשיו, קרוב מספיק כך שלמילים יש ריח: בצל וסיגריות, ''יהיה מי שיזכור! וכשתחזור הביתה, חביבי, לא תצליח לשכוח, תנסה או לא תנסה. תעזוב עכשיו, תלך, תסרב פקודה, או שיהיה מי שיזכור – אתה, בחיים הם לא יתנו לך לשכוח איך עקרת יהודים מאדמתם. תסרב, תסרב פקודה, חרייאת!''
''עוד,'' אני לוחש.
''מה?'' שואל האיש שלי.
''מה?'' שואל בן האנוש.
''עוד.''
''מה אמרת?''
''עוד. עוד!'' אני מביט בו: שוליו בהירים עכשיו, קלים יותר. הוא צועד לאחור, נסוג, אבל לא יותר מדי: אני צועד קדימה. הוא עומד ומביט עכשיו, בפנים אדומות, השפתיים עוד רועדות, הלחיים מבריקות; ''עוד!'' אני חוזר, מרגיש איך שבילים קטנים של טוהר, כוְרידים, מתפשטים בנשמתו. ''עוד,'' אני קורא, בפה פתוח, בשפתיים לחות.
''כ... כלב,'' הוא מנסה.
''כן...''
''לקחתם לנו את הבית, את החיים אתם לוקחים לנו!'' הוא ממשיך, גונב שורות ממישהי שעומדת לידנו, אבל הכעס נותן לו רוח גבית, ואני מרגיש איך המילים שלו צוברות כוח ומהירות, איך הן פוגעות בי כמו חיצים מתוקים: ''יהודים ביודנראט, ביודנראט,'' איך הן מפתות אותי, איך הן מוצאות מבלי משים את המקום בתוכי ומתפוצצות שם, חיצים מתוקים של כאב וכפרה; ''מי יכול לעשות דבר כזה, מי, ליהודים!'' עוד רגע והטיפות המצטברות של החטא, שגופי שאינו בשר ואינו רוח סופג, עוד שניה והן יצטברו לכלל פגיעה שאוכל לסלוח עליה. ''ככה מי מתנהג, תגיד לי? מי? ככה נאצי מתנהג, נאצי, מה –''
הוא שותק שוב. אני פוקח עיניים, לא מרוצה.
בן האנוש אומר, ''אולי כדאי ש—''
''אמרתי עוד!''
הוא נסוג. אני מתקדם. אני לופת את הראש שלו, מצמיד אותו לשלי, מוסך את זיעתו בשלי. עוד רגע, בנאדם, עוד טיפה אחת או שתיים, עוד שניה קלה – ''עוד!'' אני צועק, ''עוד! תן לי מסבלך, טמבל, הכה אותי, הכה אותי!'' הוא מתחיל לדמוע. אני מחזיק את היד שלו, מאגרף אותה, מושך אותה, מנסה להראות לו איך מכים אותי. הוא מנסה למשוך אותה ממני, מסתכל לצדדים. ''עוד, עוד!''
בן האנוש מניח יד על כתפי. אני מניח לאיש שלי. הוא מתרחק, מסתובב, מביט מעבר לכתף, מביט שוב, פולט ''מה לא בסדר איתך'' בקול בכייני, והולך משם. בן האנוש הולך ממני, לוחש משהו למכשיר הקשר. קולות עונים לו, אבל נפשי ממשיכה הלאה: למעלה, מעבר לעיירת הרפאים הזו, אל הגבעות שהיו כאן לפני עידנים. החוט השקוף התפתל בין אצבעותי, התגלגל ונמוג. עם כל עתיקותי, וכל חוכמת האינסוף האצורה בתוכי, אני אף פעם לא מבין אותם: מציעים להם גאולה והם מסתובבים והולכים; מכפרים על נשמותיהם והם בורחים ממך כמו מאש. קשה הדרך אל הגאולה האמיתית, וקשים החיים בני-החלוף, וקשים בני ישראל, קשים.
ההתנתקות
|
 |
|
| |
חזרה לעמוד הראשי
כתוב תגובה
|
| |
 |
 |
|
למה
chui יום רביעי, 01/03/2006, שעה 22:05
(5 תגובות בפתיל)
|
|
|
 |
|
|
|
|
יפהפה.
יעל יום שישי, 03/03/2006, שעה 13:42
|
|
|
|
|
|
הדעות המובעות באתר הן של הכותבים בלבד, ולמעט הודעות רשמיות מטעם האגודה הן אינן מייצגות את דעת או אופי פעולת האגודה בכל דרך שהיא. כל הזכויות שמורות למחברים.
|
|
 |
 |
|
