 |
 |
עוד בקטגוריה זו:
ביבר הנייר
סיפורים / קן ליו
28/06/14
תגובות: 11
וויסקי בקנקן (חלק שלישי)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 1
וויסקי בקנקן (חלק שני)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 0
וויסקי בקנקן (חלק ראשון)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 0
הינדיק
סיפורים / הדס משגב
13/06/14
תגובות: 1
שמים שבורים
סיפורים / יואב וקרן לנדסמן
13/06/14
תגובות: 1
מתנת יום הולדת בחלקים
סיפורים / קרן לנדסמן
01/03/14
תגובות: 0
דמשק
סיפורים / דריל גרגורי
31/08/13
תגובות: 8
מיכאל
סיפורים / זיו קיטרו
03/05/13
תגובות: 0
עד בלי ירח
סיפורים / נגה פרנקל
03/05/13
תגובות: 3
הפוך, לקחת
סיפורים / רותם ברוכין
03/05/13
תגובות: 5
הפוך, לקחת
סיפורים / רותם ברוכין
03/05/13
תגובות: 1
יאגה
סיפורים / קרן לנדסמן
03/05/13
תגובות: 1
היום הגרוע ביותר בשנה
סיפורים / קרן לנדסמן
15/02/13
תגובות: 8
פיזור
סיפורים / חגי אברבוך
13/01/13
תגובות: 14
|
 |
שנת העכבר
סיפורים / נורמן ספינראד
יום שלישי, 15/10/2002, שעה 11:59
מתוך 'מיטב סיפורי המדע הבדיוני' – אוסף סיפורי מד''ב בעריכת דיוויד ג' הארטוול
|
|
נורמן ספינראד הוא אחד המעניינים בסופרי המד''ב, והוא מהווה כוח מרכזי בתחום משנות ה-60 עד היום. הוא מתגורר בפריס זה עשור. הוא גדל בניו יורק, עבד באותו כתב-עת ספרותי שבו עבד מאוחר יותר סמואל ל' דלייני, הסתובב בגריניץ' וילג' עם הביטניקים, אחר-כך עבד בסוכנות הספרים של סקוט מרדית', מכר סיפורת לג'ון וו' קאמפבל באנאלוג, אבל היה גם דמות נוצצת בגל החדש והוציא לאור את רומן המפתח השנוי במחלוקת שלו, Bug Jack Barron, בהוצאת New Worlds, עבר לקליפורניה וכתב תסריט למסע בין כוכבים... אתם קולטים את הרעיון.
הוא מבקר ומפרש מד''ב זה עשרות שנים, ומשמש כמבקר מוביל בכתב העת של אסימוב בשנים האחרונות. ב-1998 הושק סוף סוף אתר האינטרנט של אסימוב, וטור הביקורת של ספינראד, על ספרים, עלה שם לאחר הרצה קצרה בכתב-העת המודפס.
הוא סיפר לי פעם אנקדוטה על איך נעצר בדיסנילנד ונלקח לכלא של מיקי מאוס. יתכן שיש לזה קשר עם הולדת הסיפור הזה ויתכן שלא, או שיש לזה קשר לרגשותיו כלפי תאגיד וולט דיסני.
היצירה הזו הוזמנה על ידי העיתון הצרפתי ליבראסיון ופורסמה בו. זהו סיפור המד''ב היחיד של ספינראד בשנים האחרונות, סאטירה ממדרגה ראשונה הממשיכה את המסורת שנולדה בשנות ה-50, שניצבה אולי במרכז המד''ב של שנות ה-50, אל תוך סוף שנות ה-90.
''לא תתעסק עם העכבר.''
''לא תתעסק עם העכבר? אנחנו מטיסים אותך לקליפורניה במחלקת עסקים, משכנים אותך במלון מפואר באנאהיים וכשאתה נקרא לדווח על המצב, אתה פולט אימרות צופן טאואיסטיות מנוונות?''
שיאן באי הצליח לכבוש את הדחף למשוך את הצווארון ההדוק של חולצתו הרשמית, הכל-כך לא נוחה לאחר שבועיים בדרום קליפורניה, שם אפילו הבכירים שבמנהלים הרגישו חופשיים להגיע לישיבות בלבוש נינוח.
''זה לא מכתם טאואיסטי'', הסביר. ''זה עיקרון מקובל בחוגים הגבוהים של עולם התאגידים האמריקני, שם נחשב בלתי נבון בתכלית לעורר את זעמו של תאגיד וולט דיסני''.
אילו היה סגן השר ליחסי תרבות בחו''ל אף-ארוך, עורו הלבן החיוור היה ללא ספק נהפך ארגמן מרוב זעם. למרות המגבלה שבהיעדר היכולת האירופית הזו, הוא הצליח לבטא את זעמו בבהירות מספקת בכך שהלם בכף ידו על השולחן בעוצמה שהספיקה להרעיד את מערכת התה.
''ומה היא הרפובליקה העממית של סין, איזו רפובליקת בננות המנוהלת בידי חברת הפירות המאוחדת?'' צעק סגן השר. ''אנחנו מיליארד איש ורבע! אנחנו השוק הגדול ומהיר הצמיחה בעולם! יש לנו את הצבא הגדול בעולם! יש לנו טילים אטומיים! איך מעז העכבר להתעסק איתנו באופן שערורייתי כל-כך?''
הוא הרגיע את עצמו בלגימת תה והביט בשיאן באי במבט נרעש אך קר יותר. ''האם הבהרת את כל זה בעוצמה מספקת?''
''אכן הבהרתי!'' נאלץ שיאן באי להשיב בתוקף.
אבל הוא שיקר. שבועיים באנאהיים לפני שהשיג פגישה עם סגן הנשיא לשיווק חוץ, ותוצאות אותה שיחה, הספיקו כדי לשכנע אותו שעוצמה כזו לא היתה קיימת.
''תתחבר למציאות, שיאן'', ייעץ לו אותו אדם. ''הרעיון שהסכנה הצהובה תסתער על חופי אורלנדו חלפה יחד עם רונלד רייגן. מה תעשו, תפציצו את פירטים בקאריביים בטילים אטומיים?''
''אבל סין היא שוק הצריכה הגדול בעולם...''
''ואתם דופקים אותנו בו מאז הסיפור עם הסרט על הדלאי לאמה שעלה לאוביץ במשרה שלו ולנו הון תועפות בהסדר הפרישה שלו! אתם עשיתם שם צעד עסקי ממש גרוע''.
סגן הנשיא של דיסני גלגל את עיניו השמיימה.
''העליתם למייקל את הסעיף''.
''והסרט הזה הוא הנקמה שלכם?''
סגן הנשיא של דיסני חייך כמו מלך האריות.
''השורה התחתונה'', אמר, ''היא תמיד הנקמה הטובה ביותר''.
משרתי העכבר לא היססו להרשות לשיאן באי להשתתף בהקרנת טרום בכורה של הצעדה הארוכה, אף שבקבלת הפנים שנערכה לאחר מכן – יין לבן, דים סאם פשוטים, אטריות לו מיין, ספייר ריבס ברביקיו – התלונן כתב אמריקני ממורמר שזו היתה הקרנת הסוג ב', וכי אלה שזכו לקבל הזמנה להקרנה סוג א' כובדו בסרטנים, בקוויאר ובשמפניה.
זה לא שינה דבר לשיאן באי, שכן הסרט עצמו השמיד את תאבונו לחלוטין – זו היתה גרסה מצוירת של צעדת הגבורה הארוכה של המהפכה הסינית, נוטפת מוסיקה דביקה, מרובבת בכוריאוגרפיה של באסבי ברקלי, עם צ'או אן לאי כשועל, צ'יאנג קאי שק כנמייה, צבא העם כנמלים מאושרות, בכיכובו של היו''ר מאו בכבודו ובעצמו כדוב פנדה מחייך ושמן למדי.
''אתה מבין שהקרנת הבכורה של הזוועה הזו תגרור את סגירתו המיידית והקבועה של השוק הסיני לכל עסקיכם'', הודיע שיאן באי לסגן הנשיא של דיסני, כפי שצווה לעשות.
''אין בעיות, בחור, אתה רוצה שנפתח את הצעדה הארוכה בסין, קיבלת''.
''אתה לא מצפה ברצינות להציג את הסרט הזה בסין אי-פעם!''
''עדיף בתוך האוהל ומשתין החוצה, על מחוץ לאוהל ומשתין פנימה, במילותיו בנות האלמוות של לינדון ג'ונסון''.
''וזה אומר ש...?''
''זה אומר שכך או אחרת אנחנו נפצח את השוק הסיני, אבל אנו לא זקוקים לו כדי שהמספרים ייצבעו זהב. הפקת הצעדה הארוכה עלתה פחות מחמישים מיליון, תשלילים והוצאות קידום עדיין משאירים את הסך תחת מאה, וכבר קיבלנו פי שניים מזה בזכויות על מוצרים נלווים! אז הסרט הרוויח כסף עוד לפני שהוצאנו אותו בכלל. אנחנו מעריכים שמאו הפנדה לבדו יכניס מספיק כסף בחג המולד הקרוב כדי לכסות את כל תקציב ההפקה!''
''אתם... אתם מתכננים לשווק את היו''ר מאו כדוּבִּי פנדה?'' שיאן באי ראה עצמו כסיני פרגמטיסט, מודרני וא-פוליטי, אבל זה היה יותר מדי אפילו בשבילו.
''הילדים שעליהם הרצנו את מבחני השיווק אהבו את זה בטירוף. מאו טסה טונג הולך להיות פופולרי פי עשרה כבובת פנדה מכפי שהיה בשר ודם''.
סגן הנשיא של דיסני רכן לעברו. ''אם אני אגלה לך משהו ממש חם, תוכל לשמור סוד?'' הוא אמר בנימה של קושר קשר.
''לא אוכל להתחייב...''
סגן הנשיא של דיסני משך בכתפיו. ''טוב, שיהיה. העניין סגור בכל מקרה. החלטנו להפסיק להשכיר את הדמויות שלנו כדי שיקדמו את רשתות המזון המהיר של אנשים אחרים, ולהכנס לעסק בעצמנו. מיקי ודונלד והחבר'ה הישנים קשורים בחוזים לטווח ארוך, אבל מאו הפנדה...''
''אתה לא רציני!''
''אני יודע מה אתה חושב; מהלך מטומטם, השוק כבר רווי ברשתות של המבורגר ושל פיצה ושל טאקו ושל עוף מטוגן. אבל... אף אחד לא עושה סיני! פגודות פנדה בכל קניון בעולם! מקודמות על ידי מאו הפנדה עצמו! אנחנו נתלה את רונלד מקדונלד המסכן מקשתות הזהב שלו!''
אפילו את הגרסה הערוכה והמבוארת של השיחה הזו היה קשה לסגן השר ליחסי תרבות בחו''ל להבין.
''איך הם מצפים שלא להיענש על העלבון הזה לממלכה התיכונה?'' הוא דרש. ''איך יכולה הממשלה האמריקנית להרשות זאת? הבהרת שאנו עלולים לנקום גם בתאגידים אמריקניים אחרים?''
שיאן באי הנהן באומללות.
''ו...?'' דרש סגן השר.
שיאן באי לקח נשימה עמוקה ומיקד את מבטו בשולחן העבודה. ''הם... הם הגישו אולטימטום משלהם''.
''אולטימטום?'' לחש סגן השר, המום בעליל.
''על הרפובליקה העממית של סין להרשות לצעדה הארוכה לפתוח בו בזמן בלא פחות מאלף בתי קולנוע ברחבי הארץ, כשדיסני שומרת שישים אחוז מהתמלוגים, עליה להקצות את הנדל''ן הדרוש להקמת לא פחות מאלף פגודות פנדה, נוסף לגני דיסניוורלד בשנלא גחאי, בבייג'ינג ובהונג קונג, ולהעניק פטור של מאה אחוז ממסים על הנכסים הללו לתקופה של חמישים שנה, או...''
''או?''
''או, נאמר לי, שהעכבר ישאג, הדוד סקרוג' יטבול ידו בחבית הכסף, דאמבו יעוף, והזאב הרע ינשוף וינשוף ויפיל את הבית שלנו!''
בתחילה נראה היה שחזיתות סערה שחורות ועצומות סוגרות על סין מכמה כיוונים, ואז נהפך החשש לבלבול ולאושר כשהעננים הללו התבררו כאלפים על גבי אלפים של עפיפונים.
עפיפונים שחורים. כולם זהים.
כולם בצורת פניו המחייכות באושר של העכבר המפורסם בעולם.
לא, לא עפיפונים...
''בלונים!'' צעק סגן שר החוץ ליחסי תרבות בחו''ל. ''מיליונים על גבי מיליונים, מרחפים להם מעדנות מהשמים בכל רחבי סין!''
''משעשע'', אמר שיאן באי, ''אבל אני לא...''
''משעשע!'' צרח סגן השר, מכניס יד לכיסו ושולף גרסה נטולת אוויר של הפריט הפוגעני. ''הם מתקפלים בין-רגע למידת ארנקו של אדם עני! הם מתנפחים שוב בכמה נשיפות!''
הוא ניגש להדגים את היכולת הזו והציג דוגמה של ראש העכבר המפורסם, גדול מעט יותר מכדוררגל.
''אתה מבין מה זה, אוויל שכמוך?'' הוא דרש.
שיאן באי הביט בפני הבלון המחייכים במבוכה. הכול נראה רגיל לחלוטין, מלבד הכדור בקצה חוטמו הארוך של המכרסם הלבן, שבמקום הכדור השחור המסורתי, נראה כחפיסה כסופה של רכיבים אלקטרוניים מסוג כלשהו...
''זו'', אמר סגן השר, דוקר את אפו של שיאן באי בזה של מיקי, ''אנטנה של טלוויזיה בלוויין!''
אם היכן שהוא משקיפה רוחו של היו''ר מאו בעגמומיות על המחזה הזה, אין ספק שזו של דנג שיאו פינג היתה מחייכת, אמר לעצמו שיאן באי. בכל מקרה, מאו הפנדה חייך בטוב לב מעל בית העסק שלו ממרומי הכניסה דמויית צריח הכנסייה, בעת שגזר את הסרט בחנוכת פגודת הפנדה החמישית שלו.
אחרי הכול, כפי שציין לנין עצמו, אי אפשר לעשות מהפכה בלי לשבור ביצים, אם כי במקרה זה היו המתכונים האחידים, שסופקו בספר האדום הקטן של היו''ר מאו, חסכניים להפליא במצרך יקר יחסית זה.
שיאן באי, בחלקו כעונש, ובחלקו מפני שלא נמצא אף אחד מנוסה יותר לשלוח, שוגר בחזרה לאנאהיים להתעמת עם משרתי העכבר. ואולם הפעם היו אלה טיסת צ'רטר זולה ומלון דרכים עלוב בסנטה אנה. כשחדר לבסוף את המבוך הביורוקרטי אל הדרג הסגן-נשיאותי, הוא מצא עצמו מתעסק עם המחלקה המשפטית, עם מה שהילידים כינו ''חליפה'': בחור בעל עיניים קשות, העונד עניבה ומרכיב משקפי תיל.
''שום חוק, אמנה או הסכם בינלאומי לא הופרו'', אמר לשיאן באי בתוקף. ''אנטנות הבלונים שוחררו בשטח אוויר בינלאומי''.
''ורק במקרה נסחפו בהמוניהם מעל סין?''
החליפה משך בכתפיו. ''מעשה אלוהי'', הוא אמר. ''אתה יכול לנסות לתבוע את האפיפיור – אני יכול לתת לך את הכרטיס של בן דוד שלי – אבל לא ייצא לך שום דבר מאיתנו''.
''אפילו שהתחנה היחידה שאנטנות הבלון מסוגלות לקלוט היא ערוץ דיסני? שלגמרי במקרה החל לשדר במנדרין ובקנטונזית?''
''הלוויין נמצא במסלול מסונכרן, כלומר בשטח בינלאומי. יש לנו זכות חוקית לשדר מה שאנו רוצים ובאיזו שפה שאנו רוצים''.
''אבל זה לא חוקי לאזרחים סינים לצפות בשידורים זרים!''
החליפה העלה חיוך של תנין חרסינה שהיה דוגמה מושלמת לאומנות רפואת השיניים של בברלי הילס. ''זו הבעיה שלכם'', אמר. ''הבעיה שלנו היא הסירוב שלכם לאפשר לנו להקרין את הצעדה הארוכה בסין ולגרוף את הרווחים מקישורי המוצרים ומפגודות פנדה''.
החיוך נעלם אבל התנין נשאר.
''ואם הבעיה שלנו לא תיעלם עד תאריך יציאתו לאקרנים של הסרט בעולם'', אמר החליפה, ''הבעיה שלכם תיהפך לגרועה בהרבה''.
''גרועה...?'' גמגם שיאן באי.
איך זה יכול להיות יותר גרוע? לא היתה כל דרך להחרים את מיליוני אנטנות הבלון – כשהמשטרה התקרבה, אנשים פשוט הוציאו מהם את האוויר והסתירו אותם, והוציאו אותם שוב כשהיה בטוח. מיליונים על גבי מיליונים של סינים צפו בשידורים מהדיסניוורלדים השונים, בסרטים מצוירים – קצרים ובאורך מלא כאחד, בקדימונים אינסופיים להצעדה הארוכה, פרסומות אינסופיות למוצרים המקושרים, קידום אינסופי לפגודות הפנדה. הדרישה לפתוח את סין למשרתי העכבר גברה לכדי קדחת.
על פי סקרי דעת הקהל האחרונים, ארבעים ואחד מיליון איש בסין כבר האמינו שמאו טסה טונג נולד עם פרווה שחורה-לבנה.
''הרבה יותר גרוע'', אמר החליפה. ''אנחנו יכולים לתת זמן אוויר חינם לדלאי לאמה. אנחנו יכולים לשדר קליפים של הטבח בכיכר טיאנאנמן עם מוסיקה של ניין אינץ' ניילס. אנחנו יכולים לדון את הנתינים שלכם לשידורים חוזרים של סרטי צ'רלי צ'אן. ואם שום דבר מזה לא יעבוד, תמיד עומד לרשותנו הנשק הסופי''.
''ה... נשק הסופי...?''
''אנחנו משדרים את עשרים הדקות הראשונות של הצעדה הארוכה בלי הפרעה, מערבלים את השאר, מכריחים את כל תושבי סין לקנות מפענחים יקרים כדי לראות את זה ומאשימים את המפלגה הקומוניסטית''.
חיוך התנין חזר.
''אתה באמת מאמין שממשלה כלשהי תוכל לשמור על ברכת השמים אחרי זה?''
''לא תתעסק עם העכבר...'' נאנח שיאן באי.
''צעד עסקי לא מוצלח בכלל'', הסכים החליפה. ''מצד שני, תמורת נגיד חמישה אחוזים מהברוטו, אני יכול לעזור לך לעשות מכה מתוקה. במילותיו של מאו הפנדה, יד רוחצת יד''.
ובכן, העם הסיני לא שרד כמה אלפי שנות היסטוריה סוערת בלי להקדיש תשומת לב נאותה לשורה התחתונה המקודשת. אכן, אפשר לומר שהשורה התחתונה, כמו רוב הדברים האחרים, היתה המצאה סינית. במיוחד כשרווח שמן היה תלוי בכך שתשכנע את עצמך שזה נכון.
ולאותם בעלי זיכיון של פגודת הפנדה שהתקשו מעט לבלוע את זה, הרי שבתמורה לשלושים אחוז מהברוטו שהלכו לעכבר, סיפק הספר האדום הקטן של היו''ר מאו יותר ממתכונים אחידים והליכי ניהול חשבונות. הוא סיפק נימוק אידאולוגי.
מזון מהיר, אחרי הכול, היה המצאה סינית. דים סאם, מרק וון טון, אטריות וירקות מוקפצים עם טיפת בשר היו קלים ומהירים יותר להכנה, טעימים יותר, טובים יותר לסביבה ומזינים בהרבה מהמבורגרים, מפיצה ומחלקי עוף מטוגנים ושמנוניים.
ומאחר שהמרכיבים היו זולים בהרבה, גם מתח הרווחים היה גבוה יותר.
היום סין, מחר העולם, הבטיח היו''ר מאו הפנדה.
ומה זה משנה אם הספר האדום הקטן של היו''ר מאו הפנדה לקח את המכתם מקונפוציוס או לאו צה או בודהה עצמו, אם מילותיו של היו''ר מאו הפנדה נשאו צליל של אמת?
החכם מצליח בעשותו טוב.
זה הספיק כדי להשאיר את החיוך על פניו של שיאן באי כל הדרך אל הבנק.
מיטב סיפורי המדע הבדיוני (Year's Best SF 4)
עורך: דיוויד ג' הארטוול (David G. Hartwell)
עברית: רחביה ברמן
הוצאת אופוס, 2002
תוכן:
דוח שיווק / אלכסנדר יאבלוקוב
שנת העכבר / נורמן ספינראד
היום לפני שהם באו / מארי סון לי
סיפור חייך / טד צ'יאנג
דלתות בוהקות / מייקל סוואנוויק
החבר שלי קלאנקי / רון גולארט
החיים על הקצה / דייוויד ברין
משחק של תוצאות / דייוויד לנגפורד
מצב טבעי / ננסי קרס
מאנקי נקו / ברוס סטרלינג
|
 |
|
| |
חזרה לעמוד הראשי
כתוב תגובה
|
| |
 |
 |
|
משעשע ומחריד כאחד. (חדש)
Boojie יום שלישי, 15/10/2002, שעה 13:53
ממש אפשר לראות את זה קורה.
ואגב, לגבי סיפורים - תגידו, לא היו אמורים להתפרסם באתר הזה סיפורים מקוריים מדי פעם? לא זו היתה מטרת הקמתו של פורום הסיפורים? למה אין?
|
|
|
|
|
באמת? (חדש)
צביקה יום שלישי, 15/10/2002, שעה 22:09
בתשובה לBoojie
לדעתי התסריט המתואר לוקה באנתרופוצנטריות יתר. מרבית הסינים עניים מדי מכדי לעניין את דיסני העוסקת במכירת מותרות (שלא לדבר על זה שאין להם טלוויזיה). מלבד זאת, הסינים יכולים לעגן את המדיניות שלהם בכוח: צבאי, כלכלי או אחר (כמה מהצעצועים של דיסני מיוצרים בסין?).
|
|
|
|
|
קשה להמליץ על הספר, למרות (חדש)
אהרון ה. יום שלישי, 15/10/2002, שעה 17:02
שיש בו כמה סיפורים טובים מאוד. מדוע? בגלל העריכה וההגהה המרושלים (שפע של שגיאות), שחשבתי לתומי שהוצאות ספרים בארץ כבר נגמלו מהן.
|
|
|
|
|
טוב לראות (חדש)
ארז לנדוור יום שלישי, 15/10/2002, שעה 22:30
שמתורגמת לעברית אנתולוגיה של דיוויד הרטוול - בר סמכא עולמי במד''ב.
ברשותי כמה אנתולוגיות שלו ואשמח לראות עוד מתורגמות לעברית.
|
|
|
|
|
משעמעם!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! (חדש)
חסוי יום חמישי, 27/03/2008, שעה 6:57
מזה השעמום הזה הסיפור הזה ישן משעמם וארוך מאוד אז אולי תחדשו משהו אולי.............
|
|
|
הדעות המובעות באתר הן של הכותבים בלבד, ולמעט הודעות רשמיות מטעם האגודה הן אינן מייצגות את דעת או אופי פעולת האגודה בכל דרך שהיא. כל הזכויות שמורות למחברים.
|
|
 |
 |
|
