מפי הסוס


על האגודה \| פעילויות \| הצטרפות \| צרו קשר \| כתבו לאתר \| English Site \| בפייסבוק

עוד בקטגוריה זו:

Ancillary Justice
ספרים / אהוד מימון
16/08/14

תגובות: 0

סוס ורוכבו רמה בים
ספרים / נועה רייכמן
03/05/14

תגובות: 0

קוקטייל עם טעם לוואי
ספרים / אהוד מימון
05/04/14

תגובות: 3

לילד יש פוטנציאל
ספרים / נועה רייכמן
22/03/14

תגובות: 0

במעלה המדרגות היורדות
ספרים / אהוד מימון
23/11/13

תגובות: 0

לא הדיסטופיה שעליה חשבתם
ספרים / איתי שלמקוביץ
21/10/13

תגובות: 0

החיים, בעיר קטנה
ספרים / קרן לנדסמן
06/10/13

תגובות: 0

משחק ילדים?
ספרים / קרן לנדסמן
17/08/13

תגובות: 1

לא בדיוק סימפוניה
ספרים / אהוד מימון
04/08/13

תגובות: 3

דרושות מילים לתמונות
ספרים / אהוד מימון
15/06/13

תגובות: 1

כשאשלין פגשה את קינאן
ספרים / קרן לנדסמן
11/05/13

תגובות: 1

לשם ובחזרה, ולשם
ספרים / נועה רייכמן
19/04/13

תגובות: 2

דרושים מספריים
ספרים / אהוד מימון
06/04/13

תגובות: 7

בחזרה לעתיד שלא היה
ספרים / קרן לנדסמן
16/03/13

תגובות: 5

להתחיל באומץ
ספרים / נועה רייכמן
02/02/13

תגובות: 0

מפי הסוס
ספרים / אהוד מימון
יום חמישי, 29/06/2006, שעה 11:14

על הביקורת הפוליטית ב-'35 במאי' של אריך קסטנר

הערה מקדימה על תרגומי '35 במאי' לעברית:
הספר תורגם פעמיים – פעם אחת בשנת 1947 ופעם נוספת לפני שנים ספורות. התרגום הישן נגוע בכל הרעות החולות של תרגומי אותה תקופה – השמות שונו לשמות עבריים, אישים ומאורעות מההיסטוריה האירופית הוחלפו באישים ומאורעות מתולדות עם ישראל, וקטעים שעלולים היו לפגוע בנפשם הרכה של ילדי ישראל רוככו ועודנו. התרגום החדש של מיכאל דק מדויק הרבה יותר, והוא נאמן למקור ושומר על השמות המקוריים. אך אני גדלתי על התרגום הישן, הוא הגרסא דינקותא שלי, ולגבַי קונראד תמיד יהיה דני ולדוד רינגלהוט לעולם יקראו סבוני. לכן יעשה כאן שימוש בשמות הישנים ובתרגום הישן.
כיוון שמאמר זה דן בפירוט רב בעלילת הספר, כדאי לקרוא את הספר קודם לקריאת המאמר.

הספר '35 במאי או: דני רוכב אל הים הדרומי' הוא מסע פנטסטי. דני, ילד כבן עשר, צריך לכתוב במסגרת שיעורי הבית שלו חיבור על הים הדרומי. בחברת דודו הרוקח וסוס קרקס מדבר מחליק על גלגיליות (שפוטר מעבודתו) הוא יוצא למסע לים הדרומי ובדרך לשם עוברים שלושתם בארצות פנטסטיות אחדות. למרות שעל פניו זהו ספר ילדים קליל, אפשר למצוא גם בו, כמו במסעות פנטסטיים אחרים, ביקורת חברתית ופוליטית על העולם היום-יומי, העולם שממנו יוצאים הנוסעים למסע, שהוא זה שבו קסטנר כותב.
מסעות פנטסטיים הם כלי נוח למתיחת ביקורת פוליטית וחברתית, כיוון שאפשר להעמיד בהם זה לצד זה, ביצירה אחת, את העולמות הפנטסטיים ואת עולם היום-יום. הפנטסיה של העולמות הזרים והמוזרים מאפשרת להציג את המושאים לביקורת בצורה מוקצנת או מגוחכת, והביקורת ניכרת היטב כיוון שהקורא עובר יחד עם גיבורי היצירה בין העולמות. 'מסעות גוליבר' הוא אולי המפורסם שבמסעות הפנטסטיים הכוללים ביקורת שכזו (ושם היא גלויה, ברורה ולעתים מכוונת כלפי אישים ספציפיים בבריטניה של התקופה), אך הוא לא היחיד. אפשר לראות ביקורת כבר ב'סיפורי אמת' של לוקיאנוס, מהמאה השניה לספירה. היא ניכרת בקטעים בסיפורי אליס שבהם לואיס קרול לועג לחינוך בתקופתו, ונמצאת אפילו ב'ציד הסנרק', אם מקבלים את הפרשנויות החברתיות של יצירה זו. '35 במאי' נכתב בגרמניה בשנת 1931, והביקורת שבו משקפת את התקופה רבת התהפוכות הזו. גרמניה של ראשית שנות השלושים כבר היתה נתונה עמוק בתוך המשבר הכלכלי, ומספר המובטלים בה הלך ועלה במהירות; מוסדות המדינה הדמוקרטיים הלכו ונשחקו וכוחו של הקנצלר החל להיות משמעותי יותר מזה של הרייכסטאג; מפלגות השמאל הלכו ואיבדו את ההשפעה שלהן וארגונים לאומניים, רובם ארגונים של יוצאי צבא, הלכו והתחזקו וצברו השפעה על עיצוב המדיניות. קסטנר, שכתב בסביבה זו, היה אדם אידאולוגי מאד, פציפיסט שהאמין כי עתידה של האנושות טמון בחינוך הילדים. לכן אין כל הפתעה בכך שבכל אחד מהעולמות הפנטסטיים בהם עוברים דני, הדוד סבוני והסוס נגרו קבלו ניתן למצוא ביקורת על מוסד חברתי כלשהו בגרמניה בשנות השלושים, בחלקם בצורה גלויה ומפורשת, באחרים בצורה עמומה יותר. להלן תוצג ביקורת זו פרק אחר פרק.

הדוד המדליק והסוס המחליק

'35 במאי' שייך לתת-ז'אנר של הפנטסיה המכונה ''פנטסיית מעבר''. פנטסיה קלאסית מתרחשת בדרך כלל בעולם משלה, שאין קשר ישיר בינו ובין עולם היום-יום, העולם שבו כותב הסופר ובו נמצאים הקוראים. פנטסיית מעבר מקשרת בין העולמות השונים, גיבוריה נעים הלוך ושוב בין עולם היום-יום לעולמות הפנטסטיים, ולעולמות אלה השפעה הדדית זה על זה. אפשר למצוא אותה במגוון צורות, החל בגוליבר המפליג לאיים פנטסטיים, דרך ילדי פבנסי העוברים לנרניה, וכלה בהארי פוטר הנע הלוך ושוב בין הוגוורטס ועולם היום-יום.
קסטנר יוצר למען הקוראים את המעבר הזה בדרך מעניינת. ראשית, המעבר מתרחש בעולם היום-יום, והוא מתבצע על ידי ערעור מוסכמות יסוד של עולם זה לגבי הקוראים. ראשית התהליך מצויה בשמו של הספר – 35 במאי הוא תאריך שאינו קיים בלוח השנה, ובכך כבר רומז קסטנר לקוראיו, עוד לפני קריאת הספר עצמו, שזמן ההתרחשות אינו בהכרח זה שהם מכירים בעולם שבו הם נמצאים. קסטנר ממשיך בתהליך ערעור זה בשורות הראשונות של הספר. הפסקה הראשונה בספר מתחילה כך: ''הדבר היה בשלושים וחמישה במאי, ולכן אין פלא, שלא התפלא הדוד סבוני על שום דבר.'' ומסתיימת ב''אלא ששלושים וחמישה במאי הוא יום מועד לניסים ונפלאות''. כלומר, בערעור מושג הזמן היום-יומי יש צעד לעבר עולם פנטסטי שבו הכל יכול לקרות.
המושג הבא שקסטנר מערער הוא מושג המשפחה. הרפתקאותיו של דני מתרחשות בחברת דודו, ולא בתא המשפחתי המוכר. רק בחברת הדוד סבוני, הרחק מהמעגל של אבא-אמא-בית ספר, יכולים המאורעות הפנטסטיים להתרחש. יתר על כן, קסטנר טורח ומדגיש שהדוד היה רווק – ''לא היתה לו לדוד סבוני אשה שתבשל את ארוחתו, וגם דבר כעין עוזרת לא היה לו''. עולמו של הדוד נמצא מחוץ למעגל המשפחתי, מחוץ לנורמות הרגילות של החברה, ובו ההתעמלות היא קפיצה מארון הבגדים לכסת המונחת על הרצפה, ולארוחת צהריים אוכלים נקניק עם קצפת או עוגת דובדבנים עם חרדל – ולאחר מכן לא מקבלים בחילה!

לאחר שערער את המושגים הבסיסיים האלה מחדיר קסטנר לעולמם של דני, הדוד והקוראים את האלמנט הראשון שהוא פנטסטי במובהק. נגרו קבלו הוא סוס מדבר שפוטר מעבודתו בקרקס כמחליק על גלגיליות. הדוד ודני שניהם מקבלים אותו כחלק מעולמם, עולם היום-יום, ללא הנד עפעף. בשתי הפגישות שלהם, ראשית ברחוב ומאוחר יותר כאשר הסוס מגיע לדירת הדוד, איש מהם לא טורח להעיר על העובדה שהסוס יודע לדבר או להחליק, או שהיתה לו עבודה והוא פוטר ממנה. כל אלה מתקבלים כמובן מאליו. רק מבחוץ הסוס נראה כיוצא דופן, ובעל הבית של הדוד הוא זה שמכריז ש''אסור להביא סוסים לדירה''. הסוס הוא גם מי שיוליך אותם אל העולמות הפנטסטיים. כאשר הוא שומע מה מוטל על דני לעשות, הוא מתקשר לסוכן הנסיעות שלו ומברר מהי הדרך הקצרה ביותר להגיע לים הדרומי. דרך זו, כך מסתבר, מתחילה בארון הבגדים של הדוד, ודרכה יוצאים השלושה למסעם בעולמות הפנטסטיים.

מעדנים בארץ העצלנים

הארץ הפנטסטית הראשונה אליה מגיעים דני, דוֹדוֹ והסוס היא ארץ העצלנים. מבין כל המקומות המוזכרים בספר, כאן מושא הביקורת הוא העמום ביותר. עם זאת, יש בפרק מספר עדויות שעליהן ניתן לבסס טענה כי הביקורת כאן מופנית כלפי המערכת הפוליטית של גרמניה בתקופת רפובליקת ויימאר. הרמז הראשון טמון בעובדה שמכל הארצות שבהן עוברים הנוסעים, ארץ העצלנים היחידה בה מתואר ארגון מדיני. בארצות אחרות אפשר למצוא תאור של ערים ושל בתי ספר, אבל רק כאן יש נשיא נבחר, והוא אפילו טורח ומסביר את ההגיון המדיני של קיום הארץ המסוימת הזו. רמז נוסף אפשר למצוא כאשר קסטנר, בפי אחת הדמויות שלו, מציין למי ארץ זו מתאימה במיוחד. הסוס, נגרו קבלו, אומר על מקום זה ש''אין כמוהו מקום לסוסי קרקס מחוסרי עבודה''. נראה שהרמיזה באמירה זו היא לאנשי הצבא לשעבר שגדשו את שורות הפוליטיקה של גרמניה בתקופה שבין מלחמות העולם. מהקנצלר הינדנבורג ומטה, אותם גנרלים ופילדמרשלים לשעבר, שלא היה להם מקום בצבאה של גרמניה (גודלו של צבא גרמניה הוגבל מאד בהסכמי הכניעה לאחר מלחמת העולם הראשונה) מצאו את מקומם בקרב הפוליטיקאים.
אך גם במהות הביקורת עצמה יש כדי לרמז על כך שהפוליטיקה היא מושא הביקורת. ארץ העצלנים היא מקום של ''רוצה ויהיה'', ובה הכל מכוון לנוחות התושבים ומיועד למלא את כל רצונותיהם ללא טורח. אופי זה, שאותו מבקר קסטנר, הולך והופך מובהק יותר ככל שהנוסעים חודרים לעומק הארץ. בראשית דרכם הם נתקלים בעצי פרי ובתרנגולות – עצי הפרי נושאים יותר מפרי אחד וכאשר מושכים בידיות על גזעיהם הם מפיקים לא פירות אלא מאכלים מוגמרים, התרנגולות גוררות אחריהן מחבתות שלתוכן הן מטילות ארוחות שלמות במקום ביצים, וכך נחסכת מהתושבים טרחת הבישול. כאשר פוגשים הגיבורים בתושבי הארץ הם מגלים שאפילו האכילה (הדרושה כדי לשמור על האזרחות בארץ העצלנים, המותנה במשקל מינימום) היא פעילות מייגעת מדי בשבילם. אזרחי הארץ נעים ממקום למקום בקרונות, מדברים זה עם זה דרך רמקולים, בולעים גלולות במקום לאכול ארוחות, והם אינם טורחים להתלבש – בגדיהם מצוירים על גופם. הם מביאים את העולם אליהם במידה הרבה ביותר האפשרית. שיאה של מגמה זו היא ב''חוות הנסיונות'' של ארץ העצלנים. באירוניה לא מוסתרת שם קסטנר בפי נשיא הארץ את האמירה שחווה זו מיועדת ל''חמי המזג ולהוטי הדמיון'' שבין התושבים, והיא נועדה לאפשר להם לפרוק את עודפי המרץ שלהם בלי להתאמץ. בחווה זו יכולים אותם אנשים נמרצים לשכב במיטתם, וכל דבר שהם מעלים בדמיונם מתגשם מיד.

באופי זה של ארץ העצלנים אפשר לראות הקבלה לעולם הפוליטיקה. זהו עולם של חולמים המאמינים כי די באמירת הדברים כדי לגרום להתגשמותם. הפוליטיקאים, על פי גישה זו, חושבים שחקיקת חוקים היא דרך לפתור בעיות במחי יד, ושכך הם יוכלו לברוא בקלות את העולם שעליו הם חולמים. הבעיה של התגשמות האידאל של ארץ העצלנים בחוות הנסיונות, ובה מובעת הביקורת של קסטנר על הפוליטיקה בצורה החריפה ביותר, היא שכוח זה משחית את העוסקים בו ומאיים עליהם. יכולתם של הפוליטיקאים לחוקק חוקים שאמורים להגשים במחי יד את רעיונותיהם היא פגומה, והיא מאיימת עליהם עצמם – וכך גם בחווה. אשה אחת הנמצאת בחווה מנסה שוב ושוב להעלות באוב את סבה – אך נכשלת בכל פעם בפרט זה או אחר. אדם אחר מעלה בדמיונו אריה – וזה מאיים לטרוף אותו, ורק ברגע האחרון הוא ניצל. אפילו דני והדוד, המייצגים את עולם היום-יום, נופלים ברשת משחיתה זו ומעוותים זה את צורתו של זה. יכולתה של הפוליטיקה להגשים משאלות מובילה אצל קסטנר לניוון ולרשעות.
פן נוסף וארסי של הביקורת, המכיל רמז עבה למושא הביקורת של פרק זה, מובא ממש בסופו. כאשר הם עומדים לצאת שואל הדוד סבוני את נשיא ארץ העצלנים אם יש בה עוד מקומות פנויים, כיוון ש''רבים האנשים אצלנו שאין להם מה לעשות ומה לאכול''. תגובת הנשיא היא ''חס וחלילה ... הרי בריות כאלה מבקשים עבודה! אין לנו מקום לכגון אלו.'' אליבא דקסטנר, בעולם הפוליטיקה הגרמנית של שנות השלושים אין מקום להמוני המובטלים שאין להם מה לאכול. היא שמורה לסוסי קרקס מובטלים.

מסיבת גן עם מצביא נרגן

העולם הבא שאליו מגיעים הנוסעים מכונה ''מצודת העבר המזהיר''. זוהי מצודה בה אפשר למצוא, זה בצד זה, מצביאים וכובשים מכל הזמנים והמקומות. בפרק זה קסטנר הפציפיסט שם ללעג גלוי את המצביאים ואת המלחמה. אי אפשר לטעות בהצגה האבסורדית של כמה מהדמויות המפורסמות ביותר בהיסטוריה.
אחד ממאפייני הפרק הוא הצגתם של המצביאים, האנשים שעיצבו את ההיסטוריה, כילדים המשחקים במשחקי ילדים. הדבר ניכר כבר בפתיחת הפרק, בתיאור המצודה אליה מגיעים הנוסעים: ''המצודה היתה מוקפת תעלה מלאה מים שרוחבה עשרה מטרים לכל הפחות, במבצר היו מגדלים וחומות, סוללות וגזוזטראות לאין מספר, ובשער המצודה היה תלוי גשר בשרשראות''. התגובה של הדוד סבוני למראה כל העוצמה הזו, המגולמת באבן ובביצורים, היא ''כשהייתי ילד, היה לי מין דבר כזה לשחק בו''. בכך נקבע אופי העולם כולו – כל אותם גנרלים ומצביאים הם רק ילדים המשחקים בחיילי צעצוע. הדבר ממשיך בתיאור הכניסה למצודה, כאשר במקום לתקוע שלוש תקיעות בקרן (כפי שמורה השלט ליד התעלה), הדוד סבוני מחקה חצוצרה כמו ילד משחק ומביא בכך לפתיחת השער.
קסטנר ממשיך ומתאר את העולם תוך שהוא שם ללעג מצביאים שונים. קרל הגדול הוא השוער במצודה, ופרידריך ברברוסה יושב ליד שולחן ומוכר כרטיסי כניסה לאצטדיון הספורט. הלעג לפרידריך ברברוסה מחודד במיוחד: על פי האגדה הגרמאנית, פרידריך ואביריו יושבים סביב שולחן אבן מתחת לאחד ההרים בתורינגיה ומחכים ליום בו יקראו להשיב את גרמניה לתהילתה. בינתיים זקנו של פרידריך ממשיך לצמוח ולהתארך. שולחן האבן והזקן מופיעים גם כאן – התייחסות שוודאי לא חמקה מעיניהם של הילדים הגרמנים שקראו את הסיפור.
כאשר דני ודודו מגיעים למקומותיהם ביציעי האצטדיון, הם מוצאים את יוליוס קיסר ונפוליאון יושבים בהם וצופים באירועי הספורט. שני מצביאים מהוללים אלה, הנקלעים לוויכוח של יום-יום על מקומות ישיבה, נסוגים די מהר מפני ילד בין עשר, רוקח וסוס קרקס מובטל. ורק כדי שלקורא לא יהיה ספק בנוגע לכוונתו של קסטנר בקטע זה, כאשר יוליוס שלו אומר לנפוליאון ''לו הייתי במקומך, כי עתה לא החרשתי לו,'' עונה לו נפוליאון ''בלי צבא לא יעלה בידך דבר''. כלומר – המצביאים הגדולים בהיסטוריה הם חדלי אישים שאינם מסוגלים לעמוד ללא צבא בפני סמלי השלום היום-יומי – ילד ורוקח.

מכל המצביאים והכובשים המפורסמים שאותם פוגשים הנוסעים במצודת העבר המזהיר, רק שניים נלחמים ממש. אלה הם ולנשטיין וחניבעל, והם נלחמים בחיילי עופרת על השליטה בערוגות הפרחים של אחת הגינות. בחלק זה של הפרק קסטנר מביא את האירוניה והלעג לשיאם. שני המצביאים המפורסמים, לבושים במיטב הנשק והשריון, שוכבים בדשא ושולחים לקרב גדוד אחרי גדוד של חיילי עופרת. וכאן נראית דעתו של קסטנר על המוסריות שבהתנהגותם. בתיאור המלחמה שלהם אנו נתקלים בקטע זה: ''לא אכנע עד אם נפל חלל האחרון באנשי! – נשבע חניבעל – ובאותו רגע התעטש. הוא נשא עיניו אל השמים בדאגה ואמר: – מילא, טוב, נפסיק. העשב עודנו רטוב. אינני רוצה להצטנן.''
בסיום הפרק קסטנר קושר במפורש את ביקורתו על המצביאים והצבא שבעולם הפנטסטי אל עולם היום-יום, זה שממנו יצאו דני והדוד ואשר בו נמצאים הקוראים. כאשר הם מתחילים לצאת ממצודת העבר המזהיר, מתרחש הדיאלוג הבא:
- גועל נפש! אמר סבוני. תאר בנפשך, נגרו קבלו, גם בן אחי משחק בבית בחיילי עופרת.
- הכיצד? – שאל הסוס – וכי רצונך להיות גנרל לכשתגדל?
- לא, - השיב הילד.
- או אחד מאותם חיילי העופרת שיהרגו מחר ליד הורדינה?
- השתגעתי? קרא דני ברתחה. אני אהיה נהג.
- אם כן, למה אתה משחק בחיילים?
דני שתק, הדוד סבוני השיב במקומו:
- פשוט מאד! מפני שאביו נתנם לו במתנה.
כלומר, החברה היא האחראית למלחמה, כיוון שהיא מניחה בידי החברים בה את האמצעים למלחמה.

חינוך בעולם ההפוך

בהמשך מסעם מגיעים גיבורינו אל העולם ההפוך. בכניסה לעולם זה אפשר להווכח שוב בייעוד הביקורתי של העולמות הפנטסטיים שקסטנר יוצר. הפסקה הראשונה של הפרק מתארת עולם שנראה כמו התגשמות המאוויים של כל ילד – עדר סוסי עץ רועה באחו ירוק, כדורים פורחים מעל, סירות בנחל, שיחים המצמיחים סוכריות, רכבות צעצוע נוסעות על הגבעות וכלבים מעשנים סיגריות שוקולד. כאשר דני רוצה לרדת מעל הסוס ולהכנס לעולם זה הדוד עוצר אותו ואומר לו ''עלינו לנסוע לים הדרומי!'' העולם המופלא הזה נעלם בתוך פסקה אחת, נדחה מפני הצרכים של עולם היום-יום, מפני שיעורי הבית שדני צריך לעשות. אך העולם שאליו הם עוברים אינו משרת את צרכי היום-יום של דני, אלא את הצרכים של קסטנר.
הפרק נקרא ''העולם ההפוך אינו הפוך כל עיקר'', ובכך טמון מפתח (גלוי) לתפקידו של העולם הנ''ל. זאת כיוון שהעולם ההפוך אכן איננו הפוך. יש בו היפוך תפקידים – אמנם הילדים הולכים לעבודה, נוהגים במכוניות וסוחרים בבורסה ואילו המבוגרים הולכים לבית הספר, אבל מהותם של התפקידים אינה משתנה. ההיררכיה של העולם הרגיל אינה מתבטלת בעולם ההפוך, רק בעלי התפקידים הוחלפו. הקשרים בין העולם הפנטסטי לבין עולם היום-יום מודגשים כאן יותר מבכל פרק אחר. רותי, אחת הילדות שדני פוגש בעולם זה, אומרת לו זאת במפורש: ''כולנו נמצאים גם כאן וגם בבית בעת ובעונה אחת''. אבל הקשרים הללו ניכרים גם בצורות מפורשות פחות.
רוב הפרק מוקדש לתיאור בית הספר שבו מחנכים הילדים את המבוגרים, וכאן מצוי עיקרה של הביקורת, הדנה הפעם במערכת החינוך. מטרתו של בית הספר בעולם ההפוך היא נאצלת – הוא נועד להגן על ילדים שהוריהם מתעללים בהם. משלמים בו רעה תחת רעה להורים המכים את ילדיהם, משפילים אותם או פוגעים בהם בדרכים אחרות. מטרת בית הספר היא לשלם להם מידה תחת מידה עד שיפסיקו לפגוע בילדים. החינוך בעולם ההפוך, העולם הפנטסטי, נועד לשנות את המציאות בעולם היום-יום. כפי שמיכאל דק כותב בהקדמה שלו למהדורה החדשה – זכויות הילד וההגנה על הילדים כיוון שהם חלשים וקטנים יותר היו נושא בעל חשיבות עליונה בעיניו של קסטנר.
אבל מעבר לביקורת זו יש בתיאור בית הספר עצמו ביקורת על מערכת החינוך הגרמנית כולה, המחודדת על ידי הקשרים המודגשים בין העולמות. אם נקרא בתשומת לב את הפרק נראה שבית הספר אינו מחנך, אלא מאלף. ההורים פשוט נענשים שוב ושוב עד שהם מבטיחים להפסיק לפגוע בילדים. זהו חינוך ברמה של אילוף כלבלב לא לעשות את צרכיו בבית, ולא כזה הראוי לבני אדם. ואם העולם ההפוך אכן ''אינו הפוך כל ועיקר'', הרי שכזו היא גם מערכת החינוך המצויה בו, המשקפת את זו הקיימת בעולם היום-יום שממנו באים דני, הדוד ואריך קסטנר. גם היא אינה מחנכת אלא מאלפת.
מכל העולמות שבהם עוברים הנוסעים, העולם ההפוך הוא הקודר ונטול הקסם ביותר. אין בו תחושה של פליאה ושל השתאות, או אפילו הנאה אמיתית כלשהי. איש לא נהנה בעולם הזה שרובו בית ספר – לא המבוגרים-התלמידים, לא הילדים-המחנכים ואף לא הנוסעים.

חוסכים עמל בקריית החשמל

גם בפרק העוסק בעיר האוטומטית קל מאד לזהות את מושא הביקורת של קסטנר, וכמו בקודמו ניתן רמז לטבעה של הביקורת בשם הפרק: ''סכנה! מתח גבוה!''
העולם הפנטסטי הזה הוא בעל המראה המוכר ביותר, אבל הוא אינו מובן. הגיבורים מכירים את הסביבה שאליה הם נכנסים – עיר ובה בניינים, חשמליות, מכוניות, טלפונים – אבל הם לא מבינים כיצד אלה פועלים. במכוניות אין נהגים, בחשמליות אין כרטיסנים או נהגים, אנשים שולפים מכיסם טלפונים שאינם מחוברים לשום דבר ומדברים בהם. שילוב זה של היכרות וחוסר הבנה נובע מכך שעולם פנטסטי זה הוא למעשה גרסה עתידנית אפשרית של עולמם האמיתי של הגיבורים. הצורות המוכרות נשמרו כיוון שהן אוניברסליות – אנשים ימשיכו לגור בבתים, לנסוע במכוניות ולדבר בטלפון – אבל אף אחד מאלה אינו מובן, כיוון שכולם מתקדמים יותר מאלה המוכרים לגיבורים מהעולם האמיתי.
במבט ראשון העיר האוטומטית נראית כעולם כמעט אוטופי. תושביה עובדים רק יום אחד בכל חודש, החקלאים מגדלים תוצרת חקלאית מרצונם ונותנים אותה לאנשי העיר תמורת מוצרים מוגמרים שלהם הם זקוקים (ולא תמורת כסף). אין רעבים ואין עניים בעיר החשמלית, המכונות עובדות ביעילות מופתית והופכות פרות למזוודות, לחמאה ולאומצות ללא מגע יד אדם. מעין התגשמות של החלום הקומוניסטי של ''לכל אחד כפי צרכיו'', שהתאפשרה תודות למיכון ולטכנולוגיה.

הסכנה שעליה מתריע קסטנר כאן, זו שעליה הוא רומז בשם הפרק, היא ההפרזה. תושבי העיר מודעים לחשש מפני השימוש לרעה במדע, מפני התלות המוגזמת של אנשים בטכנולוגיה, ואחד מהם מביע אותה באופן גלוי בפני הנוסעים. כאשר הדוד סבוני שואל מהיכן מגיע החשמל להפעלת העיר, התשובה היא: ''ממפלי ניאגרה ... אך לדאבוננו ירדו שם גשמים במידה מבהילה בשבועות האחרונים. המתח ואומץ הזרם גברו עד כדי לעורר חשש, שמא ישרפו פקקי הביטחון בתחנה המרכזית''. וחשש זה אכן מתממש. הזרם החשמלי שבו תלויה קריית החשמל יוצא מכלל שליטה ופוגע בעיר. בתחילה מכונות העיבוד הגדולות כמעט הורסות את עצמן, ואז הן הופכות את כיוון הפעולה שלהן והופכות את מוצרי התעשיה בחזרה לבהמות מהן הם נוצרו. לאחר מכן מתחילות המדרכות הנעות לנוע במהירות כזו שהן מטילות מעליהן את האנשים, והמעליות פורצות מראשי גורדי השחקים וטסות לשמים. העיר כולה, פאר הטכנולוגיה והמדע, מתפרקת כאשר הטכנולוגיה יוצאת מכלל שליטה. דני והדוד סבוני נמלטים מהעיר שהמדע בנה והמדע הרס רכובים על נגרו קבלו, כשבעקבותיהם עדר פרות מבועתות.
הפרק מסתיים באמירה מעניינת. בעודם נמלטים צועק הדוד ''גן העדן מתפוצץ!'' דני עונה לו ''אין בכך כלום! לכשאגדל, נבנה לנו גן עדן חדש!'' קסטנר אינו אומר איזה מין גן עדן יהיה זה, ואם גם הוא יהיה טכנולוגי במהותו או שמא אחר. אבל הוא אומר בפירוש שגן העדן אינו בשמים – זהו מקום שבני אדם יכולים ליצור אותו בעוד בחייהם. גן העדן הוא תוצר אנושי ולא אלוהי.

מסע עולמי אל הים הדרומי

בסופו של המסע מגיעים השלושה אל יעדם – הים הדרומי. ודווקא שם, במקום שאליו יצאו כדי להשלים משימה יום-יומית, ניתק הקשר בין עולם הפנטסיה לעולם היום-יומי. בים הדרומי הפנטסיה כבר לא צריכה הצדקה, לא במסגרת הסיפור (הכנת שיעורי הבית) ולא במסגרת של הביקורת שקסטנר מותח על החברה שממה מגיעים הוא וגיבוריו. וכיוון שהיא קיימת בזכות עצמה, הפנטסיה יכולה כעת ''להתדרדר'' לכדי נונסנס לשמו, וכך אכן קורה.
תהליך זה מתחיל כאשר הגיבורים מגיעים לקו המשווה ומגלים שאותו קו דמיוני שקיים רק במפות הוא למעשה משהו מוחשי מאד – פס פלדה ברוחב שני מטרים. לא רק זה, אלא שאם לא ינקו אותו באופן קבוע הוא יחליד ויישבר, ואז כדור הארץ כולו יתפרק. הם רוכבים לאורך קו המשווה עד שהם מגיעים אל הים הדרומי, וכבר בכניסתם לארץ זו אנו עדים לזניחת העולם היום-יומי לטובת הפנטסטי – הדוד סבוני מציע דני להוציא מחברת ולרשום רשימות כדי שיוכל לעשות את שיעורי הבית, אך דני לא מתייחס אליו ופשוט שוקע בעולם ובהתרחשויות.
ואכן אין כאן שום רמז לעולם היום-יום. הים הדרומי פועל על פי חוקי פנטסיה טהורים המתקיימים בזכות עצמם. לכן הילדה פטרוזיליה, שאמה לבנה ואביה שחור, אינה לבנה, שחורה או בצבע חום כלשהו – היא משובצת כמו לוח שחמט. הלווייתנים, שהם כידוע יונקים, מסתובבים בג'ונגל, כי להוי ידוע שיונקים חיים על היבשה ולא בים. כאשר הדוד מאיים על הנמרים במקל כאילו מדובר ברובה, לא רק הוא עצמו, יוצר התרמית, רואה את המקל כרובה, אלא גם הם. הילידים, לעומת זאת, משתמשים בנשק האבסורד האולטימטיבי – זהו סכין שיש לטעון אותו, והוא יורה תפוחי אדמה צלויים.

וכאן אין שום ביקורת, אף לא התייחסות לעולם היום-יום. רק לאחר שהביע את הביקורת שלו על גרמניה של ראשית שנות השלושים התפנה קסטנר לפנטסיה לשמה, לעולם פנטסטי באמת, למשוגת ילדות חסרת רסן, לדבר שלו היינו מצפים מראש ממסע שאליו יוצאים, בתאריך שאינו קיים ודרך ארון קיר, ילד, רוקח וסוס מדבר מחליק על גלגיליות. בהתאם לאופיו ולאמונותיו של קסטנר, ובדומה לספריו האחרים, המסע הפנטסטי של דני והדוד סבוני לא נועד רק לבדר, כי אם גם לחנך ולמתוח ביקורת. משוגות הדמיון מוצאות את מקומן רק לאחר שהספר סיים למלא תפקיד חינוכי וביקורתי.

קסטנר הצליח לעשות בספר '35 במאי' דבר יחודי למדי – הוא הגניב את הביקורת החברתית שלו בדלת אחורית כה אלגנטית עד כי היא מתקבלת כמובנת מאליה. בספרי ילדים רבים המכילים ביקורת חברתית או פוליטית, הפן הביקורתי כה בוטה עד כי אי אפשר להחמיץ אותו. ב-'35 במאי' הוא ארוג בעלילה ובעולמות ברמה כה בסיסית עד כי הוא נראה כחלק אינטגרלי מהספר, וככזה הנו כמעט בלתי מורגש.

אריך קסטנר

חזרה לעמוד הראשי כתוב תגובה

אוי! כל כך נהניתי מההרצאה!
לילי יום שישי, 30/06/2006, שעה 1:02

מזכיר לי קצת שיעורי ספרות
שחר יום שישי, 30/06/2006, שעה 16:31
(3 תגובות בפתיל)

מאד מעניין
רחל שבת, 01/07/2006, שעה 16:03

מאמר מצוין על ספר מצוין.
Private Eye יום שני, 03/07/2006, שעה 21:34

מה עם אנשי אשפרטה
מיכאל גולדברגר יום שלישי, 04/07/2006, שעה 10:24
(3 תגובות בפתיל)

אולי יש תרגום ישן אחד, אבל בוודאי
טווידלדי יום רביעי, 05/07/2006, שעה 9:56

מדמיון למציאות
דני יום שלישי, 06/03/2012, שעה 21:56

נהניתי כל כך לקרוא
אאור שבת, 13/09/2014, שעה 22:42

חזרה לעמוד הראשי

הדעות המובעות באתר הן של הכותבים בלבד, ולמעט הודעות רשמיות מטעם האגודה הן אינן מייצגות את דעת או אופי פעולת האגודה בכל דרך שהיא. כל הזכויות שמורות למחברים.